בילדותי (בתקופה שבין שלוש ועד שתים־עשׂרה שנה) כמעט לא יצאתי מפתח הבית. כמה פעמים הייתי חולה מסוכן, והרופא אסר עלי את הלימוּד. בסודי־סודות מפני הרופא, שעל אי־ציוּת היה רוקע ברגליו וצועק בקולי־קולות, לימדו אותי בבית בקושי להתפלל. הייתי יושב ימים רצופים, בקיץ – ליד החלון, ובחורף – במטה, ומקשיב לשירי־הזמר, שבהם היתה המטפלת של אחי הקטן מיישנת אותו… רק בשנת השתים־עשׂרה שלחו אותי לחצי יום אל החדר, ואף את הרבי הזהירו והזהירו, שלא ייגע אותי, וגם – ישמרנו השם! – לא יגע בי.

– – – – – – – –

לאחר ששהיתי כמה שבועות בחדר נעשׂיתי מין כוי: יהודי־למחצה וגוי־למחצה… שירי־הזמר של המטפלת הגויה עם ספּוּרי־המעשׂיות של הרבי נתערבבו במוחי והיו למזיגה מופלאה. היאך תיארתי לעצמי את כל הדברים שבקדושה, שוב אין אני זוכר… וַדאי היו מסובכים למדי; אבל ברור לי, שהייתי מרעיד מפני שני מלאכי־מות. אחד – זכר – ידעתי מספּוּריו של הרבי. הוא ספּר לי, ש“הוא” יש לו אלף עינים וחרב ביד! את פניו לא תיאר לי, ולפיכך הוספתי לו בעצמי את פניו הזועפים־הגרמיים של הרבי, את חוטמו החודוני, את עיניו השפּוּדיות ואת זקנו ופאותיו המדובללים. את החרב הנחתי לו למלאך־המות בימינו, ובשׂמאלו נעצתי לו את הקאַנטשי"ק, הוא שוט־ההלקאה של הרבי עם דבלוּלי־עופרת בקצותיו, שהיה הרבי מוריד אותו לעתים תכופות ביותר על כתפיהם של חברי.

את השני, או ביתר דיוק – את השניה, בדמות נקבה, תיארה לפני הגויה המטפלת של אחי. תמיד היתה מזמרת שירי־זמר של יראת־שמים. מופלאים כל־כך, רכים כל־כך ובכיינים כל־כך, שהיו מעוררים מין כמיהה מוזרה… לעתים תכופות ביותר היתה מתחמקת ויוצאת לאיזה מקום, ובשובה היו פניה אדומות, עיניה מלאות דמעות וידיה מרעידות. היתה מתנודדת ועומדת על רגליה בקושי ושרה בקול עצוב ועמום, כיוצא מתוך הבור, שיר־זמר על מלאך־המות. זו היתה, כאמור, נקבה; עטופה סדין לבן, היא מעופפת בחלל־האויר, וכל מי שהיא משליכה עליו בלילה את הסדין, למחרת תופרים לו תכריכים…

לפעמים היא מנערת את סדינה מעל לכפר שלם, או מעל לעיר, – ואז באה מגיפה. בלא הסדין, נתּנה האמת להאמר, אין ה“נקבה” הזאת מכוערת כלל: יש לה עיני תכלת, ושׂערות־משי בהירות, ארוכות…

– – – – – – – –

אותה השנה עצמה לקח אותי אבא בפעם הראשונה עמו בראש־השנה אל התפילה. כשבאנו אל בית־הכנסת וראיתי את ה“עולם” העטוף בלבן, התחלתי רועד, אבל אבא, שהיה נוהג אותי ביד, לא הרגיש בדבר ומשכני אחריו עד אל כותל־המזרח, הושיבני על־ידו ומסר לידי מחזור קטן, פתוח במקום שיש לומר… לא גרעתי עין מן הקהל הלבן, והבכיה מעזרת־הנשים חדרה ועברה בתוכי… אחר־כך ראיתי את יער הנרות בתוך הארון, לימינו של החזן, ומבלי לדעת מפני מה ומדוע, פחדתי עוד יותר, וביתר חוזק נלחצתי אל אבא.

– אתה עייף, מסכן, מן החום, – אמר אבא, – שכב מעט ונוּח…

שמעתי בקולו. שכבתי על הספסל והנחתי את ראשי הלוהט בחיקו של אבא. כיון שעצמתי את העינים, נרגעתי במקצת. מחמת החום נרדמתי מיד, וחלמתי חלום מוזר:

שכבתי חולה במטה, ואבא עם אמא עמדו מעלי ובכו. אמא כיסתה את עיניה במטפחת, אך הראש והגב רעדו מאד. אצל אבא היו נוזלות הדמעות על־גבי הלחיים הנפוּלות, משם ירדו על הזקן הבהיר הרחב, ומשם – על החזה. בפינה עמדו שני דוֹקטוֹ"רים, שבדקו אותי אך זה עתה, והיו מסתודדים בלאַטינית, ומסתכלים בי מן הצד. אלהים יודע – מהרהר אני – איזו צלוחית מרה ומלוחה ירשמו לי עכשיו. אבל לא בנקל כל־כך ישקוני אותה תרופה. אם יתנו אותה בכפיות של קהוָה, תהא אמא מוכרחת ליתן לי את סיכּת־הרטטים של שבת־וחג לשׂחק בה, ואם כפות מאכל שלימות – ארצה עוד את אבנט־הכסף של אבא ואת כּיפּת־הזהב של סדר ליל־פסח.

וַדאי הייתי בחלומי צעיר הרבה מגילי, אם חשקים כאלה הם שנתחשקו לי.

אך פתאום ראיתי בחלונות, שממולם שכבתי, שתי דמויות.

בחלון מצד ימין עמדה מלאך־המות־הנקבה בסדין הצחור, ובחלון מצד שׂמאל – מלאך־המות־הזכר עם אלף עינים ועם החרב ביד… היא רוצה כבר להסיר את הסדין מעליה, להטיל אותו עלי; הוא כבר מניף את החרב, – אך אותו רגע ראו זה את זו, וזו מפני זה נפחדו, ושניהם נעלמו…

מפּחד התחלתי משתנק, דמי כמו קפא בתוכי, מתחת לצפרנים חשתי דקירות, כדקירות מחטים, ואותן כמה שׂערות, שנשתיירו לי לאחר הטיפוס, נסתמרו ותלשו עצמן מתוך העור, כמבקשות לברוח מפחד…

בני הבית רואים מה מצבי, מרימים קול צעקה, אבא־אמא והדוֹקטוֹ"רים ממהרים ורצים אלי, ופתאום – הכול מחשיך לפני עיני.

– – – – – – – –

האם הניח מישהו את ידו על עיני? האם הגיפו את התריס בפני מלאכי־המות? או שמא אני מתעלף?

ואפשר כבר מַתי?

כיוָן ששאלתי עצמי שאלה זו, מיד נשתנה החלום.

כבר אני באמת מת גמור… שני מלאכי־המות מוליכים אותי לאיזה מקום, – יוצא יער, נכנס יער, על־פני עמק ועל־פני הר.

אני מתיירא לשאול, להיכן מוליכים אותי. מראה שניהם נורא כל־כך, שאני רועד ופוחד להניע את שׂפתי. גם אינני יודע, אִם מת יכול ומותר לו לדבּר…

– מן הסתם אל הגן־עדן, – מנחם אני את עצמי, – הרי אני טוב הייתי, וכל־כך הרבה סבלתי בעודי צעיר ורך… לא עשׂיתי לשום בריה מעשׂה טוב, שכן מה טובה יכול לעשׂות ילד חולה? אף־על־פי־כן, לעת הקיץ, כשהקריבו אותי על־גבי כורסה אל החלון, הייתי מוציא ומפזר לצפּרים מזונות… פירורי גלוסקאות, פתותי־לחם, לפעמים גם חוטי־בשׂר, אם אני עצמי אכלתי אז בשׂר…

ומוליכים אותי באמת אותו רגע עצמו בתוך יער, יער ירוק, שהצפּרים הללו דרות בו. הן נצבות מחנות־מחנות שלימים על העצים, וכולן שרות במקהלה אחת:

– אל הגן־עדן, אל הגן־עדן! ילד טוב היית, נתת אוכל לנו, הצפּרים החלשות, המסכנות!

– – – – – – – –

ושמא, חלילה, אל הגיהנום? – שואל הלב המתעטף. אותו רגע משתנה מראה הסביבה; היער נעלם, ואני טס בין הררי קרח… מסביב אין סימן ואות של חיים; הכול מזהיר כל־כך קר, הכול מנצנץ כל־כך קפוא, כל כך מת… פתאום מופיעה להקת עורבים שחורים שעיניהם לוהטות כאש.

– קרא קרא קרא! – קוראים העורבים – אל הגיהנום, אל הגיהנום! לנו לא הטיל מעולם פירור כלשהו.

והעורבים דברי אמת אמרו. מפניהם הייתי מתיירא תמיד. פעם אחת הגיע עורב עד אל החלון, מן הסתם – מחמת רעב, והיה שׂורט בצפרניו בשמשות… על סף החלון מבפנים הַיה מונח לחם… אמנם, שכבתי חולה, אחד ויחיד הייתי בחדר, אף־על־פי־כן יכולתי לקרוא, שיבואו ויצילו את המסכן הזה… אבל נפחדתי מפני העורב והתחבאתי מתחת לשׂמיכה… לאחר החורף, כשהפשיר השלג מצאו מאחורי החלון עורב מת…

– – – – – – – –

פתאום אנו מתחילים לרדת. מראה הנוף שוב נשתנה, אנו עפים מעל לצוקי־סלע ענקיים, הנצבים זה על גבי זה ושומרים על איזה ים של מים. אם זה הים הקרוש, או הסמבטיון, או איזה ים אחר – איני יודע. עגנו כמה עוגות מעל לצוקי־הסלע, ולבסוף ירדנו למערה אחת. המלוים שלי הכניסוני לשם, ציווּני לשבת סמוך לכותל, והם עצמם התיישבו לשמור בכניסה; מלאך־המות־הנקבה מצד אחד, מלאך־המות־הזכר מן הצד השני. במערה חושך, אך על הקרקע הקר והחלקלק מרצדים כמה כדרורים של אור, כמעט אותם עצמם שראיתי ערב ראש־השנה אצלנו במרתף, כשלקח אותי המשרת עמו, לבחור בקבוק יין טוב לקדוּש…

כדרורי האור העלו פתאום בזכרוני את בית־אבי… התחלתי מהרהר, מה נעשׂה שם. אם אבא כבר שכח אותי, אם אמא לפחות מזכירה אותי לפעמים, אם הם באים לפחות אל קברי?… ומי יושב על כסאי ליד השולחן? ומי מקבל את הכבדים של הדגים?

השתלטה עלי בכיה מרה, לבלתי עצוֹר, ואני מטיל מבט־עין אל השומרים שלי… רבונו של עולם! מהו הדבר הזה?

– – – – – – – –

מלאך־המות־הנקבה ירד ונפל מעליה הסדין… מה שׂערות של משי! מה עינים של תכלת! פנים אדומות משכרוּת, והראש קרח־למחצה… והראש מתנדנד, והאף (אף־על־פי שאינו ארוך) מתנקש מפעם לפעם בבקבוק, שהיא מחזיקה בשתי ידיה המרעידות… אני מסתכל יפה יותר, – זוהי היא! היא, המטפלת של אחי!

אני נותן עין בהשני – מה אלף עינים? מה חרב יש כאן?! יושב לו הרבי שלי, ומעשן מקטרת ארוכה, עינו האחת עצומה ואת עינו האחרת מבקש הוא לעצום…

האם חולם אני?

פתאום פוקחת מלאך־המות־הנקבה עין אחת ושואלת:

– אַ צוֹ, פּשי“אַ יוּכ”אַ פּוֹבי“ע רבּיצי”ן, יאַק צי זעֶמנוֹ“ן זוֹבּאַטש”י?¹

המלמד אינו משיב, בת־שׂחוק מתגלה על פניו, ושניהם נרדמים…

הם נוחרים, ואני משתמש בשעת־הכושר ובורח…

אני רץ על־פני עמקים והרים, יוצא יער, נכנס יער, ובא סוף סוף אל עיר מן הערים… אני מתבונן כה וכה – העיר עירי היא! אך שקט בה ודממה בה, כאילו כל העיירה כולה מתה; הרחובות ריקים מאד, כל דלת ושער סגורים ומסוגרים, תריסי החנויות מוגפים… מה זה אירע כאן? אני מבקש לרוץ אל הרחוב “שלנו”. בדרך אני נתקל בכמה נשים, העוברות במרוצה בשׂמלות לבנות, עם פרחי־תכלת בהירים על ראשיהן, ופניהן בכוּיות… אני מבין מדעתי, שהיום יום ראש־השנה, הקהל נמצא בבת־הכנסת הגדול, והנשים רצות בשעת קריאת־התורה להיניק את ילדיהן או לבקר חולה…

אמי החולה היתה אף היא עושׂה כן כל שנה, ואני רץ ישר אל בית־הכנסת הגדול.

אל עזרת הנשים אני מתיירא ללכת, אוי ואבוי אם אמא תראה את בנה המת! גם בלאו הכי היא מתעלפת פעם בפעם, עד שבקושי מעירים אותה מעלפונה. אני הולך אל אבא.

אני נמצא בבית־הכנסת הגדול, ואין שום אדם רואה אותי. בעברי אני נוגע כל פעם באדם אחר; אין מהם מרגיש בי. אבל אין לי שהות ליתן דעתי על כל זה. אני רץ ועולה ישר אל כותל־המזרח ומתייצב אל מול אבא…

גם הוא אינו רואה אותי. אני מסיט ממנו את המחזור הקטן, הוא פונה ומביט בי ופניו תמוהות ופחודות מעט, מזיז את המחזור בחזרה ומוסיף וחוזר אחר הבעל־קורא…

אני מתיישב על ידו, הוא אינו מרגיש… אין הוא מרגיש בי, אף־על־פי שאני נשען אליו, מתייצב על הכסא ונושק לו על פיו, אף־על־פי שאני מחבקו ומתרפק עליו, – אין הוא ראוה אותי, אין הוא מרגיש בי… אני מת גמור לגבי העולם הזה… לגבי אבא אפילו…

ותוקפת אותי בכיה נוראה, ואני מתמתח על־גבי הספסל, ומניח את ראשי, ופני כלפי מטה, בחיקו של אבא, ומתחיל מתייפח בבכי עד כדי־כך – שאבא מעיר אותי משנתי ומחלומי ומוליך הביתה חולה.