רקע
יצחק ליבוש פרץ
שאֵלה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מאחורי העיר על גבי גבעה של חמר עומדות שתי בקתות, דבוקות זו לזו. על כרעי־תרנגולת עומדות הן, הבקתות, ויתּכן מאד, שאלמלא דבר זה, שהן לחוצות כל־כך יחד וסומכות זו את זו, כבר לא היו עומדות מזמן על כרעי־התרנגולות שלהן; הרוח המצויה הראשונה היתה נושׂאתן ומורידתן מעל הגבעה. וזו אל זו הדביקו וחבּרו אותן גם־כן הרוחות. פעם אחת באה בסערה רוח מאותו צד שהשמש עולה שם, והסיט את גגה של הבקתה שבצד ימין לצד הבקתה השׂמאלית. אותו ערב עצמו נתעוררה רוח מן הצד שכנגד, שהשמש שוקעת שם, ודחפה את גגה של הבקתה השׂמאלית לצד הבקתה הימנית, ובדרך זו נתקרבו זה לזה שני הגגוֹת. ומפני ששניהם היו עשׂויים קש ישן, – שׂרופי־שמש, שטופי־גשם ושדופי־ברד, – נדחסו השולים של שני גגות־התבן ונדחקו זה לתוך זה, ונתאחזו זה בתוך זה. ואחרי הגגות הלכו הקירות והתכופפו זה אל זה…

והרוחות החפשיים לנפשם, הסובבים מחוץ לעיר ועל־פני גבעות של חמר, ראו מה שעשׂו שני חבריהם, ושרקו בשׂמחה:

– כך טוב! כך נאה! טובים השנַים מן האחד…

שׂמוֹח שׂמחו על כך, שיוכלו להשתובב ולהתרוצץ כאַוַת נפשם, מבלי להתיירא, שמא יהרסו שני קנים רעועים של שתי משפחות עניות, העובדות כל היום כולו בעיר, ומשאירות בבית שני ילדים, ילד ילד בכל בקתה, ואין להן פנאי לתקן תקוּן כלשהו בבקתות.

ספּוּר המעשׂה ספּוּר ישן הוא, ובימים ההם עדיין היו רוחות בעלי־רחמים, שהיו נזהרים שלא לגרום צער למשפחה עניה. אבל לא על הרוחות שבימים ההם רוצה אני לספר לכם, ולא על הבקתות התומכות יפה כל־כך זו בזו ומחַזקות זו את זו, ואף לא על תושביהן המבוגרים של הבקתות. רק דרך אגב רוצה אני לומר לכם, למען תדעו ממה הם מתפרנסים, שבבקתה אחת התגורר חוטב־עצים, שבמשך כל יום־הקיץ הארוך – והמעשׂה הזה זמנו בקיץ – היה מבקע עצים בחצרות הבתים, עם אשה אופה־דובשן, שהיתה הולכת אל בתי העשירים לאפות שם דובשן. לא עיר גדולה היתה זו, אבל עשירה למדי, רצוני לומר – היה היוּ בה עניים, ודוקא הרבה, אבל גם עשירים, והעשירים אוהבים לאכול דובשן, אבל לא לאפות דובשן… אין הנשים העשירות רוצות לשלהב את פניהן לפני תנור־המאפה ואין הן אוהבות להשקיע את ידיהן בתוך קמח ועיסה, – הן מעדנות את ידיהן ומחזיקות אותן תמיד בבתי־יד…

הזוג השני גם הוא היה עסוק בעיר: הוא היה סַבּל, שהיה עומד כל היום בשוק, חגור חבל במתניו, וכנפי מעילו נעוצות בתוך החבל, והיה מצפה שיקראו לו מחנות ויצוו עליו לשׂאת סחורה ולהביאה למקום מן המקומות. והיא – היא היתה, לא עליכם, יקירי, חולנית, ואותו זמן היתה מוטלת בבית־החולים…

אבל כל זה, כאמור, אין אני מספּר לכם אלא בדרך־העברה. עיקרה של המעשׂיה, שאני רוצה לספּר לכם, הם שני הילדים, הנשארים כל היום כולו לבדם בבקתות, ונפש שלישית, שתתוַסף לשעה מועטת, ולא יותר.

ושני הילדים הללו היו: בנו של חוטב־העצים, כבן שבע או שמונה, ובתו של הסבּל, כבת שש או שבע; כפי שאתם רואים, כמעט בני גיל אחד.

כן, שמותיהם היו: שלו – איציקל, שלה – שיינדלה.

פעם בבוקר, יום־קיץ נאה היה. ההורים שוכני שתי הבקתות הם זה כבר כמה שעות בעיר. מתוך בקתה אחת יוצא איציקל, מתבונן אל כל העברים, לראות אם כבר יצאה שיינדלה, וכשרואה שעדיין לא יצאה, הריהו נגש אל אשנבּה ומציץ פנימה; ורואה הוא כי שיינדלה, עוד לא לבושה כולה, עומדת ליד קערת־המים, היא צריכה להתרחץ, כבר כפפה את ראשה הקטן, ואולם היא שוהה, בוַדאי היו המים קרירים.

מתופף הוא, איציקל, על שמשת האשנב:

– שיינדלה!

– מה, איציקל?…

– התרחצי במהרה, התלבשי ובואי צאי, אנו נעשׂה משהו…

– מה?

– כבר ראה תראי. משהו עלה בדעתי… אך מהרי, שיינדלה…

– מיד, כדבריך – משיבה שיינדלה ומתחילה משכשכת במים.

כשיצאה שיינדלה ועמדה לפני הפתח, כבר היתה שמש גדולה עומדת ברקיע, מאהילה היא בכף־ידה השטוחה על עיניה ומגביהה את ראשה הקטן ורואה: איציקל נמצא על ראשה של גבעת החמר. כחץ מקשת מיהרה ורצה אליו:

– אוי, איציקל, אילו ראית, כמה שׂערותיך השחורות מתנוצצות בשמש; ברק עולה מהן.

מגביה איציקל, השוכב על־כבי החמר, את עיניו אליה:

– ומשלך, אומר הוא, מתעופפים ניצוצות…

– מפני ששלי, אומרת שיינדלה, צהובות הן…

– לוהטות…

– אך מה אתה עושׂה, איציקל?

היא רואה רק עכשיו, שאיציקל חופר בחמר.

– זאת – משיב לה איציקל מבלי להפסיק את עבודת החפירה – הלא היא העבודה, שאמרתי לך…

– מה אמרת, מה הוא הדבר, שעלה בדעתך?

– כן, שיינדלה, בעד חמר משלמים בעיר כסף, בעד עריבה חמר משלמים שתי פרוטות, שלוש פרוטות, ועלה בדעתי, שנחפור חמר – –

– גם אני?

– אתּ גם כן, שיינדלה… את החמר נמכור בעיר, ובעד הכסף נקנה משהו, להביא לאמא שלך, ונשלח לבית־החולים.

– אוי, כמה טוב אתה, איציקל – מכריזה ואומרת שיינדלה ומתנפלת על איציקל לנשקו – אוי, כמה אני אוהבת אותך!

– אחר־כך, אחר־כך – מתגונן איציקל – קודם לעבוד, להשׂתכר כסף, לקנות משהו, להביא לאמא שלך וקודם לנשק אותה…

– אמת, אמת! – מסכימה שיינדלה לדבריו, ואף היא נועצת את אצבעותיה הדקות בחמר…

מצטחק איציקל:

– אי, שיינדלה, לא בשביל אצבעותיך הוא, אתּ מגרדת בצפּרניך, כמו חתלתול… הניחי!

– לא, לא… אם אתה עובד, גם אני רוצה…

– אינני מתכוון, אומר איציקל, שתהיי בטלה מעבודה, השם ישמרנוּ. אלא, יודעת אַתּ מה, אַתּ לכי והוציאי עריבה קטנה. אני אחפור, ואַתּ תאספי ותשפכי אל תוך העריבה… אחר־כך אשׂא אני אל העיר…

– לא, איציקל, גם אני אשׂא, אני רוצה…

– אתּ תעזרי לי, שיינדלה…

– טוב!

צוחקת שיינדלה ומוציאה ומביאה עריבה קטנה. איציקל, בלא עין־הרע, חופר כמו מבוגר; שיינדלה נהנית מאד מכוחו כי רב ואוספת את החמר… מביטה בידיו של איציקל ואוספת, ולאחר זמן מה היא מכריזה:

– איציקל, מלא…

חוטף איציקל ומעלה את העריבה על שכמו.

– החזיקי גם אתּ ותמכי, שיינדלה.

שיינדלה מחזיקה ותומכת, והם יורדים שניהם מעל גבעת החמר.

סמוך לרגלי הגבעה, רואים הם מישהו יושב. והם נעצרים, מסתכלים, אדם צעיר הוא זה, לבוש גלימה רחבה, ולראשו כובע גדול ששוליו רחבים ביותר ומסתירים את פניו. הילדים רואים כאן מין בן אדם כזה בפעם הראשונה.

– אני יראָה, – נעצרת שיינדלה במקומה.

– אי, מה יש כאן להתיירא? חכי, אני אגש אליו.

– אם אתה תגש, גם אני נגשת… לא אתן לך ללכת לבד…

מוריד איציקל את המשׂא מעל שכמו ונגש אל הצעיר, ושולח לקראתו את ידו ברחבות:

– שלום עליכם…

הצעיר מתעורר כמו מתוך נמנוּם…

– אַ, עליכם שלום… אַי, שני ילדים…

– תסלח נא, האם העירותי אותך?

– לא, לא. רק נמנמתי במקצת, עייף מן הדרך…

– מרחוק? – שואל איציקל.

מתאזרת שיינדלה גבורה ואומרת:

– אם רוצה אתה ללכת העירה, נראה לך את הדרך…

– אנו נושׂאים – אומר איציקל בגאוָה – חמר העירה – –

– למה?

– להשׂתכר כסף, – אומר איציקל.

– בשביל אמא שלי שבבית־החולים, לקנות לה משהו, – מסיימת שיינדלה.

ומוסיפה, כשהיא מניחה יד על שכמו של איציקל:

– הוא חזק!… חופר בידים חמר! ומיד תראה, איך הוא מגביה ומרים את העריבה ונושׂא את החמר…

אומר הזר:

– שטויות. אני אינני הולך – אומר הוא – אל עירכם, מפני שעובדים שם…

איציקל מראה פנים של פליאה; אבל עיניה של שיינדלה משתלהבות מרוב ענין:

– אלא לאן? למקום שאין עובדם שם? אפילו המבוגרים? למקום שאין שום אדם עובד?

– שום אדם לא! – אומר הזר בקול פסקני.

איציקל מחייך כמי שאינו מאמין.

– רוצים אתם לראות? בואו אתי, – אומר הזר.

– לאן?

– אל “מקוֹמנהמקוֹמוֹת”.

– מין עיר כזאת?

– מדינה כזאת! כל אותה מדינה – מסַפּר הזר – כל אותה מדינה, שאני הולך לשם ויכולני לקחת גם אתכם שמה, היא גן אחד גדול. גן בלא גבול, בלא סוף… ושם גדלים כל מיני פירות…

– וקוטפים?

– לא… לקטוף אף זו עבודה היא; נגשים רק ואומרים: “עץ, עץ, הב לי פרי!” – מרכין העץ ענף אל הפה, עם תפוח, עם אגס, עם אפרסק, כל שתאווה נפשכם…

– ונוגסים?

– לא, אף נגיסה בכלל עבודה היא, חוטפים ובולעים, ושם מין פירות כאלה, שהם נימוחים מאליהם בפה…

– רק פירות? – שואל איציקל, והוא נמשך כבר מעט אחרי דברי הזר.

– פת גם־כן, וגלוסקאות גם־כן – על עצים קטנים ונמוכים גדלים הם, אפויים יפה־יפה, והלחם לחם שיפון מן המיטב… וגם הפרחים…

– תמיד? – שואלת שיינדלה, – גם בקיץ, גם בחורף?

הזר מניע את ראשו לאות “הן”.

– אם כן, מגדלים אותם בגני חורף? – אומר איציקל.

– לא! – אומר הזר. – שם אין החורף בנמצא כלל… לא שלג ולא גשם. השמים בהירים תמיד מעל לראש ותמיד פרחים רעננים… ואין מטפל בהם שום גנן, אין צורך להשקותם, אין צורך לזבּל את הקרקע. הם גדלים מעצמם ומפיצים את ריחם על־פני כל המדינה כולה…

– והאנשים מה הם עושׂים? – שואל איציקל.

– לא כלום. שוכבים בצלם של עצים, של כל מיני עצים, על מַצעים של כל מיני פרחים צבעוניים ריחניים, שוכבים ונהנים. וכל מי שתוקף עליו הרעב אומר: “עץ, עץ, הב לי פרי”, כפי שכבר ספּרתי לכם…

איציקל שוקע במחשבות, הכרת מצחו עונה בו, שהמוח בפנים עובד, ושיינדלה שואלת:

– והצמא?

– בגן מהלכים מעינות ומגלגלים את מימיהם. אדם מרמז לאחד מהם, מיד קרב מעין עם מים חיים, רעננים וטהורים כבדולח… נוטלים גביע מעל עץ, שואבים ושותים… ומי שרוצה פותח ואומר: “גביע של חבצלת”, או “גביע של ורד”, – לפי מה שקרוב לו יותר, – “הטרח נא עצמך והבא מעט מַים!” מיד קופץ הגביע ויורד מעל הפרח, ושואב לתוכו מַים; פותחים את השׂפתים, והוא שופע ומשפיע אל תוך הפה…

– מין כשוּף – אומרת שיינדלה – מדינת־קסמים…

– מדינת־מקוֹמנהמקוֹמוֹת – אומר הזר – בואו, ילדים, אל מדינת־מקוֹמנהמקוֹמוֹת…

והוא קם, מוכן ללכת.

– הרחוקה היא? – שואלת שיינדלה.

– אני איני הולך! – צועק פתאום ומכריז איציקל, ומפני שהוא מתיירא, שמא ישׂאוהו רגליו מאליהן, הוא ממהר ויושב בחזקה במקומו ותופס בידו ענף מן העץ היבש, שבצלו ישב האדם הזר…

– משום מה? – שואל הזר.

– מה אעשׂה שם? – משיב איציקל בשאלה…

– תשב ותיהנה! – אומר הזר. – תשכב על־גבי פרחים… תאכל… תשתה…

– ואחר־כך?

– שוב תשכב…

– מעשׂה שטוּת!

– אבל לא תעבוד…

– לא! – משיב איציקל – הייתי משתגע מן הבטלה… איך זה אפשר לשכב תמיד…

– אפשר ללכת לטייל…

– גם זה ענין… לא! – וקולו של איציקל הקטן נעשׂה משום־מה חזק כברזל־פלדה – אני אינני הולך!

והקול נשבר תיכף ונעשׂה חרד ורועד:

– ואַתּ, שיינדלה?

שיינדלה אינה חושבת הרבה, מתכופפת ומתיישבת בסמוך לאיציקל, מתמתחת ומניחה את ראשה על ברכיו, ומביטה בעיניה הטובות והנאמנות אל פניו:

– אם אתה – לא, אף אני – לא…

והיא מתביישת משום מה ומשפילה את עפעפיה…

הזר מושך בכתפיו משיכה של תמיהה והולך לו לדרכו. הרבה, הרבה מביט איציקל אחריו, עד שנעלם לגמרי מן העין, ואז התכופף איציקל מעל לשיינדלה:

– יודעת אַתּ, שיינדלה, – שואל הוא, – מי זה היה?

ומשיב בעצמו:

– היצר־הרע של בטלה…

ושיינדלה שכבר נתנמנמה, שמעה את דבריו ופתחה את עיניה. פרצופה הקטן, שהיה מקרין לסירוגין בנמנומה, משום שבלבבה הצעיר התחלפו בזה אחר זה הרגשת־האושר העדינה מידידותו של איציקל אליה והרגשת הגאוָה על גבורתו עם הגעגועים אל ארץ־הקסמים מקוֹמנהמקוֹמוֹת, – פרצופה זה התחיל קורן פתאום כולו:

– אמת! ואותי, איציקל, בלעדיך, וַדאי שהדבר היה מושך, והריני מודה לך על כך…

– ובוא – קופצת היא ממקומה – ונלך עם עריבת החמר…

וכן עשׂו…

מה דעתכם, יקירי, האם יפה עשׂו?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!