רקע
יצחק ליבוש פרץ
הנסיכה קוּניגוּנדא והנסיך צפרדעון
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

הנסיכה קוּניגוּנדא והנסיך צפרדעון: מעשׂה שהיה

היה היה המעשׂה בכלמיניבּוּרג.

היכן כלמיניבּוּרג נמצא – שאלו גיאוֹגרף; אימתי המעשׂה היה – היסטוריון…

אני איני יודע אלא את המעשׂה עצמו, אך כנגד זה ממקור ראשון.

והמעשׂה מתחיל בדבר המושך מאד את הלב: המלכה של כלמיניבּוּרג קרובה ללדת.

ולכרוע ללדת אינו דבר של מה־בכך; אצל מבכירה גדולה הסכנה ביותר, חייה תלויים בשׂערה; ובפרט כשכורעת ללדת נפש עדינה, בת מלכה ואשת־מלך! – כל כלמיניבּוּרג טרוד בדבר הזה, הנשים נאנחות, הגברים מנידים ראשיהם, והמלך – –

על המלך, נתּנה אמת להאמר, היו מרננים במקצת; בחשאי אומרים, שיש לו לב גדול ורחב כפתחו של אולם־המלכות, וכל גבירות החצר מוצאות להן מקום בהרחבה בשניהם.

כל הגבירות באמת גוזמה היא; לא כל גבירות־החצר צעירות ויפות הן: אך העיקר הוא, שהמלך היה דוקא יפה־רוח; ומשך את לבו רק משהו יפה ביותר, גומת־חן, פלפּלת, דבר מיוחד במינו, אבל לא יותר מזה. גבירה מגבירות החצר אפשר היה שתמצא חן בעיניו, דרך משל, בדבר מועט בלבד: באַפּוֹן קטון־מחוצף ומוגבה כלפי מעלה; ובכן, היה אוהב לסטור באַפּוֹן זה סטירות של חיבּה, והיה משלם בדרך־שׂחוק טאַלעֶ"ר בעד סטירה, כמובן בשביל מכבנה! שניה היתה לה אוזן קטנה ומופלאה, דקה ושקופה וּורודה, והיה המלך אוהב ללחוש עליה משהו; מה? אלהים הוא היודע, הם שניהם כבר שכחו; אך בשעת מעשׂה היתה הגברת מסמקת, והמלך מחויר. אצל שלישית, דרך משל, ראה עינים דומות לפרחי תכלת, והוא היה חובב־פרחים, והיה מציץ לתוכן שעות על שעות, ומסיח בינתים את דעתו, ממה שהמיניסטר מוסר לו בדין־וחשבון שלו. הוא היה חוזר אחריו ואומר דרך־מוּכני את הדבּוּר והאחרון: לתלות – לתלות, להתיז ראשו – להתיז ראשו! ואחר־כך היה תמיה: אני ציויתי? וכן גם היה תופס לפרקים מתחת לשולחן רגל דקה וישרה, וכל גברת מגבירות־החצר אסור היה שיהיו לה יבלות ברגליה, שלא תצעק פתאום ותפריע את השלוָה בכל השולחן כולו… בין כך ובין כך רואים אתם, שאצל נשי־החצר לא נראו לו אלא פרטים קטנים, דברים של מה־בכך; אילו צירפו את כולם יחד, לא היו תופסים מקום של כלום, בשעה שבמלכה היה מייקר ומכבד ומעריץ – עשׂרות־מילין שלימים של נכסים וארמונות ונכסי דניידי ודלא־ניידי ועדרי־צאן ועדרי־בקר ועבוּדה רבה.

ומשום כך אין זה פלא, שהמלך עצמו אף הוא היה מתרגש ודעתו היתה עסוקה הרבה באותו מאורע חשוב העתיד להתארע. ומפני שאותו זמן פלפלת חדשה בחצר לא הופיעה, ומהפכה בחלל־האויר לא היתה תלויה, אלא תלויים היו כמה סטוּדעֶנ“טים – ועל הנהלת מלחמה גם־כן לא היה מדוּבּר כלל, ניגש המלך אל הענין הזה בכל המרץ. ראשית, קרא לחייט־החצר וציוָה להתקין לו: א) מדים של חג, למקרה שהמלכה תעבור הכול בשלום; ב) מדים של אֵבל, הכול שחור – למקרה שלא תעבור בשלום; ואחר־כך ציוָה שיאספו את כל המיניסט”רים, הסעֶנאַטוֹ"רים ויועצי־הסתר לטכס עצה, כדת מה לעשׂות.

נשמעו דעות מדעות שונות, אך המלך ציוָה לצאת ידי חובת כל הדעות. לפיכך הזמינו את כל הרופאים־המיילדים היותר־מפורסמים, ושכל אחד מהם תהיה לו מן המוכן צבת של זהב, שמא לא ירצה יורש־העצר לצאת מרצונו־הוא לאויר העולם. אף הזמינו את כל תרופות־הבית לשם בדיקה. מלבד זה צלצלו צלצולים גדולים בכל בתי־הכנסיה, ואילו במסגדים קראו בקול רם: אללה, אללה! בכלמיניבוּרג היתה כת קטנה של עובדי אלילים, ויצאו בסך מסביב לארמון, לעשות הקפות עם פסלי העץ והאבן בידיהם. ואפילו את היהודים לא שכחו, כולם חייבים להתפלל אל אלהיהם, ומי שלא רץ אל בית־הכנסת היו מזרזים אותו ברצועות של עור עם עופרת… צועני גם־כן הזמינו, שמא אין האלהים רוצה לעזור, וישׂיג זה את המבוקש – מן השׂטן!

לץ־המלך (שבלעדיו אין המלך פוסע פסיעה אחת, שלא ישתקע חלילה במרה־שחורה) גם הוא היה באותו מעמד, מאחורי כסאו של המלך עמד. והוא יעץ אפילו עצה אחרת. בשעת־מעשׂה, – יעץ הלץ, – ילחש מישהו למלכה דבר־אמת; יורש־העצר ישמע ויקפוץ מתוך עורו! אך לצערנו חפּשׂו בכל הבתים ובכל החנויות דבר־אמת בשביל המלך, ולא נמצא. קצת מן החנוָנים מעולם לא החזיקו סחורה זו, ואחרים החזיקו לשעבר, אבל כיוָן שהיתה מונחת כאבן שאין לה הופכין, הטילוה כבר מזמן אל האשפה. ואחרים אפשר שעוד היה להם משהו ממין זה, אבל הכחישו הכחשה גמורה, בחשבם: או משטים בי, או מבקשים לידע ולהוָדע משהו ממני!

כנגד זה השׂיגו קש בלא שעוּר ובלא מידה, והציעו בכל הרחובות, שתהא המלכה ישנה בשקט ולא תשמע מהנעשׂה בחוץ.


– – – – – – – –


סוף סוף המליטה המלכה והכול עבר בשלום!

מי שעזר בדבר הזה אין ידוע עד היום; אפשר חכמת הרפואה, אפשר אֵל מן האלהים, ואפשר הימח־שמו…

ומתקבל על הדעת, שבאמת היתה בזה ידו של הימח־שמו, משום שלהכעיס לא יורש־עצר נולד, אלא יורשת־עצר נולדה! מעשׂה־להכעיס כזה יאה ונאה אך לו בלבד!

בחצר בירכו זה את זה בברכת מזל טוב, שרו וניגנו, שתו ורקדו, ואפילו הודו ושבּחו לאלהים; ושם קראו ליורשת־העצר – קוּניגוּנדאַ. אך מרוּצה לא היה שם שום אדם. הרופאים, הכמרים והצוענים רבו והתקוטטו ותלשו אֵלוּ לאֵלוּ את שׂערותיהם – כל אחד יִחס לעצמו את כל הזכויות בהצלחת הלידה. המלך רצה, כדרך הטבע, שיוָלד לו יורש־עצר, זכר, והיה סובר שהמלכה ילדה נקבה בשביל להקניטו ולהערימו! כיצד? אין מקשין על הנשים! אבל ביותר לא־מרוצה היה כלמיניבּוּרג כולו! כל־כך הרבה השקיעו בזה – מס־המלח של שנה שלימה – ולבסוף יורשת־עצר! אמנם, המלך עדיין צעיר הוא, תאבונו עמו, למראית עין – גבר וכוחו במתניו, אך מי יודע! הוא מפזר כוחו ונותן חילו לבעלות־פלפלת ושאר כל מיני קטנות־שבנוי, ולא יאמץ אונו להעמיד יורש־עצר! ואם הוא עוצם חלילה אחת מעיניו ואיננו – תהא נקבה יושבת על כסא המלוכה ואשה מושלת בארץ – בכיה וקינה לאותה מדינה! – או ששלושים וששת דודיו של המלך ישסעו את כלמיניבּוּרג, כשסע הזאבים את הגדי!

לאחר זמן אף־על־פי־כן נשתתק הכול. העוזרים לשעת־הדחק נתפזרו ונסעו למקומותיהם, המלך התנחם בהלצותיו של לץ־החצר ובפלפלת של גברת־חצר חדשה שהופיעה. כלמיניבּוּרג נתּן לה ענין חדש לענות בו: פרצה מגיפה בכבשׂים; לא זכרו את יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ וישכחוה!

זכוֹר זכרה אותה המלכה בלבד.

ראשית: אֵם לעולם אֵם היא, ושנית – המלכה עצמה אף היא נשכחה, ויורשת־העצר היתה נחמתה היחידה.

והיא התעסקה בה בכל לבבה, בכל נפשה ובכל מאדה!

ועלתה פעם בדעתה של המלכה, שיש להשתדל בכך, שיורשת־העצר קוּניגוּנדאַ תהיה מאושרת.

ממנה עצמה ידעה, שהכתר על הראש עדיין אינו ערובה לאושר בלב. לעתים תכופות ביותר היה לה לנערת־החצר היותר־פשוטה יותר מזל אצל בעלה המלך משהיה לה, המלכה. וכן יתארע, שברחוב הבריות שׂוחקים ושׂמחים הרבה יותר מיושבי חצר־המלך. בעברה החוצות העיר במרכבת, ראתה חסרי־לחם וחסרי לבוש שהם צוחקים, חסרי־כול שהם מחייכים, בשעה שהיא הידקה יפה את השׂפתים שלא תרעדנה מכאב, ובעינים נעצרו הדמעות וכמו אש צרבו!

– אושר, – מהרהרת המלכה, – ודאי הוא בידי האלהים; אולי זהו הדבר היחיד, שלא מסר אותו בידי ממלא־מקומו עלי־אדמות – המלך! מפני שהמלך עצמו אף הוא אינו מאושר, לפעמים אינו ישן בלילה! גם לה לא נתן אושר אלא שמונה או עשׂרה ימים בלבד.

“האושר בידי האלהים הוא!” ועל־פי פקודת המלך התאספו עוד פעם כל אותם האנשים שיש להם, לפי מה שהם עצמם או אחרים מעידים, כוח־השפעה בעניני שמים!


לברך את בת־המלכה באו דרוישים, כמרים ורבנים…

והם התייצבו בזה אחר זה ליד העריסה; השפילו עיניהם ביראת־שמים אל גולגולת־התינוק הקטנה והאדמדמת שבערשׂ, והגביהו אותן אל נברשת־הזהב־והבדולח המברקת שלמעלה; תעו במבטם על־פני ארבעת הקירות המקושטים, או שלחו את מבטם בעד החלון ורדפו אחרי ערפל קליל ברקיע בכחול. ואגב־כך מלמלו את הלחש…

בשׂכר זה נתנה להם המלכה במתנה אבנטים יקרים; מרוקמים, בשביל הכמרים – עם יהלומים, בשביל הדרוישים – עם פנינים, ובשביל הרבנים – עם חוטי זהב.

אך המלכה לא היתה מרוצה! הם מלמלו בלשון יוָן, בלשון לאַטיין, בלשון הגר ובלשון הקודש; הכול לשונות זרות, לשונות שאין בהן רוח־חיים. האם בירכו או קיללו? מי יודע?

אף דבר אחד מדבריהם לא הבינה.

והמינקת, – האִכּרה היפה והבריאה ביותר בכל המדינה, – גם היא אינה מרוצה מן הלחשים של אנשי הדת. היא שופכת את לבה לפני המלכה:

היא מאמינה באלהים, היא מאמינה מאד באלהים! ברצות האלהים, – אומרת היא, – כול יכול הוא! אך כלום יכול הוא כל־כך הרבה לרצות? הוא אדון גדול מדי בשחקיו הגבוהים ויותר מדי הוא עסוק. את כל העולם הוא צריך לזון! למן האזוב הקטן ביותר, היוצא ועולה, כל עוד חיוּתו בו, מתוך טפּה של רקק, ועד לאילן הגבוה ביותר, העולה ומתרומם ובוקע בנופו את הרקיע! הוא חייב לפרנס את הצפרים הקלילות שבחלל־האויר, את הדגים הרעבתנים שבמים, את החיות שביער, ומלבד זה בני־האדם כולם! לחלק מהם את הטוב והמיטב, ולאחרים לפחות פרוסת־לחם יבשה במעת־לעת! כמה אִכּרים ואכּרות, כמה יהודים ופריצים, כמה כמרים ואנשים חשובים! אימתי הוא נח? אימתי יש לו שהות להרהר בדבר, להסתכל?

היא יודעת! לפרקים הוא טועה מחמת חפזון, ומַמטיר מטר בשעה שבני־אדם צריכים שתתייבש השחת, והבקר העלוב מתפגר ומתפגר! ולפעמים הוא טועה וחוטף וחותה אש תחת מים ושׂורף את הקּמה שבשׂדה והבריות אוכלים סוּבּין, קלפּות של בולבסים וחמר, ושרשי צמחים, או שהם מתים ברעב! היא עצמה היתה קודם־לכן אדוקה ודבוקה באלהים, תמיד היתה שופכת לפניו דמעותיה ומתחננת, אך רק לעתים נדירות היה הדבר מועיל לה… אחר מכול וכול הוא מתנגדו, השׂטן, ימח־שמו. (ה“ימח־שמו” שלנו הוא, האִכּרה מַרעדת כבקדחת לזכר שמו.) אין לך, אומרת היא, פטרון נאמן כמותו! גם הוא גדול, גם הוא יש לו ארמון של אש מתחת לאדמה, אך הוא אין לו דאגה של הנהגת עולם; יש לו פנאי! ונוסף לכך הוא אוהב־חיים, בריה עליזה ואינו מתגאה על האחרים. לעתים הוא נכנס אפילו אל בית־המרזח ומרקד עם בת־האִכּרים הראשונה המזדמנת לידו, ועפים רשפים מתחת לרגליו! לעתים תכופות מאד הוא לובש צורה של כל מיני בני־אדם, חיות ועופות, ומראה את מהתלותיו. צפור־דרור הוא, ולפיכך אפשר לפעמים להשׂיג אצלו בנר של אִסר יותר משמשׂיגים אצל אלהים בנרות של שעוָה ובאבוקות!

על־כן, – מייעצת המינקת, – ראוי שתבקש המלכה ממנו אושר בשביל יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ! יתקבצו על־פי פקודתה כל הכשפניות של כלמיניבּוּרג ותברכנה את התינוקת מברכותיהן. ומי שתברך בברכה היותר־טובה, תקבל את המתנה הטובה והיקרה ביותר.

המלכה חששה במקצת, אף־על־פי־כן התגברה על פחדה, מתוך אהבה אל יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ, וציותה לאסוף את כל המכשפות.

ועם זה, מתוך רחשי־תודה אל המינקת, ציותה שיבקשו וימצאו את חליל־החרס הטוב ביותר וישלחו אותו אל בן המינקת אל הכפר – מתנה מאת המלכה.

כותבי התולדות עוברים בשתיקה על־כך, אם החליל הגיע שלם אל הכפר, אך דבר אחד וַדאי הוא, שלא פחות משבע מכשפות זקנות ומצומקות נתלקטו בכלמיניבּוּרג; כשנכנסו ירדה חשכה על החדר, וצל השׂתרע על עריסתה של יורשת־העצר. המלכה הרגישה, שהאימה לוחצת על לבה כאבן, אבל את הנעשׂה אין להשיב ושוב לא יכלה לחזור בה; לפגוע בכבודו של השׂטן וַדאי וּוַדאי אסור! אימצה את רוחה ודבּרה אל הכשפניות, לאמור:

– הנה פה, בערשׂ הזהב, שוכבת יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ! לפי שעה אין הדבר נכּר בה, אך כשתגדל בעזרת השם, ותתחנך תחת השגחתי ותחת השגחתם של חכמי־הנמוּסין בחצר שלנו, תקח לקח מפי אמני הזמרה, הנגינה והרקוּד, ונוסף לכך תדבר עוד מעט בלשון־צרפת, היא תהיה יורשת־עצר על־כל־פנים. ואין צריך לומר, כשתלבש שׂלמה רקומה זהב, משוּבצת אבנים יקרות, ותשׂים עטרת זהב בראשה – גם עיור אין־עינים יראה בה את גנוּני־המלכות! אך דבר זה, לאמיתו של דבר, אתן יודעות מעצמכן! – – ועתה שמענה: כל טוב – עשרוּת, כבוד, יורש־עצר, ואפשר מלך ממש, להיות לה לבעל, כל זה אנחנו, לאמור המלך ואני, כבר נתן לה, ליורשת־העצר! אך המרבה ורוכש, בראשו אינו חושש, ומי שיש לו יותר, אין לו די והותר – הרבינה ברכה, כל כמה שאתן יכולות, ואני אשלם לכן ביד רחבה.

– טוב, – השיבו שבע הנשים הזקנות והצפודות והפילו גורל של קשרים, לדעת באיזה סדר תגשנה בזו אחר זו אל העריסה.

והמכשפה הראשונה אמרה:

– ילדה מאושרת! בת־מלכה כבר נולדת; נכסים וארמונות ובעל נושׂא־כתר מן־הסתם יתנו לך המלכה והמלך! המלכה בעצמה אומרת כן! אני מצדי מאחלת לך בריאות!

המלכה נתמלאה שׂמחה. ילדתה שלה לא תחלה לא בחצבת ולא באדמת ולא באבעבועות, ולא תסבול בבקיעת השינים! ואפילו אזנה לא תהא מנַטפת! נמש כלשהו היה על חטמה של בת־המלכה, ואף הוא עם לחישת הלחש מיד נעלם ואיננו!

– וימים תאריכי, ושנים רבות תחיי! – נגשה בינתים ואמרה השניה.

– אף זה דבר טוב הוא, – מהרהרת המלכה, – נשים זקנות אמנם אינן אהובות על העולם, אבל בנות־מלכים זקנות סבוֹל יסבלו; לה לעולם כבר ינַשקו את היד!

השלישית איחלה: ויפה תהיי, כיפיו של עולם!

המלכה שׂמחה עוד יותר! אותו רגע ממש הלבינו פניה האדמדמות של בת־המלכה כבהט, וראו בעליל, שהתחיל צמח לה שׂיער של משי! הוֹ, מכל קצות העולם יבואו נסיכים ומלכים לכרוע לפניה ולבקש את ידה!

– וחכמה, – אמרה הרביעית, – תהיי, כחכמתו של עולם!

– טוב מאד! – מכריזה ואומרת המלכה. היא תחוּד להם חידות, ומי שימצא את חידתה, יהיה בעלה!

החמישית איחלה: אהבה אל בעלה, הששית: אהבת הבעל אליה. לבסוף נגשה השביעית ואמרה:

– כבר יש לך הכול, בת־המלכה, עכשיו אני מאחל לך, שלעולם לא תדרשי מה שאינו שלך, ולא תרצי במה שהוא של אחרים.

– מה? – קראה בקול תמיהה המלכה. אך המינקת התחילה מרקדת בחדר מרוב שׂמחה וקראה:

– הוֹ, הוֹ! טובה וכשרה תהיה יורשת־העצר, היא כבר תהיה טובה וכשרה!

עם מינקת אסור להתוַכּח, והמלכה היתה אנוסה להוסיף למכשפה השביעית, מלבד שאר כל המתנות, גם זוג אנפיליות של זהב, שבהן היא עתידה לרקוד בארוּסיה של יורשת־העצר…


– – – – – – – –


ונתארע דבר, שמיום שהעולם קיים עדיין לא נתארע כמותו. כל שבע הנשים ברכתן נתקיימה. עוד בשכבה בערשׂ היתה בת־המלכה פורחת כשושנה של ורד, ונתגלה שהיא חכמה גדולה כל־כך, שהכניסוה בחשבון החכמים היושבים בסעֶנאַ"ט! אך מיד לאחר מכן נתברר, שלא כל נצנוּץ הוא זהב חרוּץ, והטובה שבמכשפות לגיהנום ולמשׂרפוֹת.


פעם אחת, תארו לעצמכם, מתיישבת בת־המלכה בערשׂ ואומרת:

– אַל תנענעוני, אל תבלבּלו את מוחי!…

עשׂו כרצונה.

אחר־כך ציותה:

– אל תחתּלוני בחתּוּלים! מה אתם כופתים אותי? הניחו אותי חפשיה!

אמנם, מנהג הוא משנים קדמוניות, אך גם בדבר הזה ותּרו לה.

רע מזה היה, כשהתיישבה פעם אחת יורשת־העצר ושאלה את אמה המלכה, מפני מה שׁדיה אין בהם חלב. כאודם־אש האדימו פני המלכה והיא ברחה מן החדר. המינקת משיבה כמעט בכעס:

– מלכה לא אשה פשוטה היא, שתהא מהלכת כפרה ודדיה מלאים חלב…

– וגבירות־החצר? – מוסיפה ושואלת בת־המלכה.

– הרי אֵלוּ הן בתולות! – קוראה בקול רם המינקת, בשכחה שהיא מדברת עם תינוקת. – הרי אֵלוּ הן בתולות, להן לא נאה כלל ללדת ילד, וחלב מזמן אלהים רק לאֵם בשביל ילדה שלה!

– האם אני ילדתך שלך? – שואלת בת־המלכה בחריפות.

חום וקור עוברים בעצמותיה של המינקת.

– ילדי שלי, – משיבה היא, ופתאום נתּז מַעין של דמעות מתוך עיניה, – ילדי שלי בכפר נשאר, לחם לח הוא מוצץ… אני באתי לכאן, להיניק אותך, יורשת־העצר! כבוד גדול נעשׂה לי בזה, אושר גדול באַני!

– ומשום מה בוכה אַתּ?

– משום שׂמחה! – מכריזה המינקת ואומרת מתוך יאוּש. אך לא הועיל דבר.

– מה שאינו שלי, אינני רוצה בו! – אומרת בת־המלכה, ועומדת על דעתה בכל תוקף; היו אנוסים לגמול אותה.

אך בזה עדיין לא די. אחר־כך נודע לה, שהיא לבושה מה שאחרים טווּ וארגו וסרגו, דרה בארמון שאחרים בנוהו, ואוכלת מה שאחרים זרעו וקצרו, טחנו ואפו.

ודבר זה אינה רוצה!

– אלא מה רוצה אַתּ, בת־מלכה?

כל זמן שאין היא יכולה בעצמה לעבוד, רוצה היא ללכת ולדור ביער, תחת רקיע בשמים של הקדוש־ברוך־הוא, פירות מעצי־ההפקר לאכול ולהתלבש כאִמנו חוָה בעלי־עץ.

– וכי שלנו זר הוא לך? – שואלים המלך והמלכה.

– אין זה שלכם! – משיבה הבת־מלכה ורוקעת ברגליה.

אין צריך לומר, שעד מהרה נעלמה מן הארמון.

בסתר היתה כלמיניבּוּרג מתאבלת, אך בגלוי לא היה אפילו לשום אדם העוז לשאול, להיכן נעלמה. האם ברחה או שוּלחה, בעולם הזה או בעולם הבא? בלילה, בביתו שלו ובאפלה על משכבו, לא אחד היה נאנח. אך ביום, בפרהסיא – הס!

ברכתה של המכשפה הפכה לקללה!


– – – – – – – –


אך יורשת־העצר לא ברחה, גם לא אִבּדו אותה מן העולם.

מעל לארמונו של המלך מתנשׂא מגדל גבוה וראשו מגיע השמימה. בתוך המגדל יש חדר קטן עשׂוי כולו ברזל, עם אשנב קטנטן, שנשקפת מתוכו פיסת־אדמה קטנטונת, אך הרבה שמים.

שם, בחדר הקטן ההוא, מאחורי מנעול ובריח, יושבת יורשת־העצר.

בלילה היא משׂתכּלת בכוכבים שבשמים, ומתפלאה שהם כל־כך קרים; כל־כך בהירים ומאירים, ואף־על־פי־כן לא חמים; וביום יש לה התעסקות אחרת. לא הרחק מן הארמון עמדה המַפּחה של המלך, ובה עבד נַפּח זקן, עם עוזר בשנות התשחורת, ושויליה כמעט עוד ילד.

ראשית, היתה אוהבת להשׂתכּל בגיצים.

– מזלו של הארמון, מהרהרת יורשת־העצר, שהם מתפזרים בקלוּת־דעת כל־כך וכבים עד מהרה. שאם לא כן היה הארמון נשׂרף מזמן ולא היתה נשארת הימנו אבן על אבן.

– חבל, – נאנחת שוב יורשת־העצר החכמה, – כל־כך הרבה אש ויוצאת בלא שום תועלת!

אחר־כך התחילה מתבוננת בעובדים שבמפחה.

– לנתק את המנעול והבריח הסוגרים עלי, מהרהרת היא, מסוגלים רק הם! רק הם יכולים לשחרר אותי!

– לדאבוני, מוסיפה היא ומהרהרת, זקן הנפח הזקן יותר מדי! מתוך נקישה־ופטישה תמידית נתחרש במקצת, דבר זה נכּר בתנועותיו שלו, ואילו זעקתי לעזרתו, לא היה שומע את קולי! ראה גם־כן לא יראני! לעולם אין הוא מגביה את עיניו למעלה מפטישו!

העוזר שלו (ממשיכה היא הלאה את מחשבותיה) צעיר ממנו. בחשאי הוא נושׂא את עיניו למרום, אפשר הדבר שיראני. בשעה שהעבודה נפסקת והדפיקות חדלות, יכול הוא לשמוע קולי! אך הצל – לא יצילני! יותר מדי פחד יש לו בעינים, והוא מתכופף כפיפה יותר מדי עמוקה כשעובר מישהו מן החצר, לעולם לא תהיה לו ההעזה לכך!

– כל תקוָתי, מחייכת היא אל עצמה, הוא הבחור שליד המפוח… אני מכירה בעיניו הלוהטות, שהוא יעיז לעשׂות את הדבר! אני מכירה בשריקתו בשעת העבודה, שיש בו מעט, מאד מאד מעט, יראת־הכבוד! לפעמים הוא מניע ידו, כאילו ביקש להפוך את המפוח עם הסדן גם יחד… כשאגדל ואוציא את ראשי מבעד לחלון, מיד יראה אותי, כשאקרא בקול חזק, ישמע את קריאתי!

ואז (מחייכת היא שוב אל עצמה ומסמקת מהנאה), אז יתאהב בי, ישחרר אותי, ואני אעשׂנו מאושר.

כך מתנחמת יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ.

לאחר זמן מסויים (מספר השנים אינו מובא בחשבון) נתרחשה בכלמיניבּוּרג עוד פעם חדשה.

כלמיניבּוּרג הופתעה, לא עוד תהיה משוסעת ומחולקת בין שלושים וששת הדודים המלכותיים! יורש־עצר חדש לחלוטין נולד! – המלך עצמו לא האמין למראה עיניו!

בשמעו שהמלכה מרגישה עצמה לא כתמול־שלשום, היה הוא, המלך, מושך בכתפיו ופוקח עיניו בתמיהה; ובראותו בעליל, שהמלכה משמינה והולכת, נזכר הוא, המלך, שפעם אחת שתתה המלכה ביער מים מן המַעין, ובוַדאי בלעה צפרדעון, והוא גדל בתוך בטנה!

כשהציעו לאחר־מכן למלך, שיקראו למיילדים עם צבתות הזהב, נתכעס מאד וציוָה לקרוא לרופא־אצטומכא, שיגרש את הצפרדעון!

והואיל והמלך אמר: צפרדעון, חזרו הכול ואמרו: צפרדעון!

וכשיצא אחר־כך הצפרדעון לאויר העולם ונמצא שיש לו ידים ורגלים ועינים, כבן־אדם, השמיע הוא, המלך, קול צעקה: למי הוא דומה? אך במהרה־במהרה שכח את השאלה הזאת. בהילולה הראשונה שלאחר־מכן מצא פלפלת חדשה, חיננית ונפלאה, ולא זכר עוד את יורש־העצר־הצפרדעון וישכחהו.

אל מי דומה יורש־העצר־הצפרדעון עדיין לא ידוע, אך עצבני הוא וחולני… ורופא־החצר מפוקפק בדבר, אם עתיד יצור זה להיות ביום מן הימים יורש־עצר זבובון, ואפילו יורש־עצר פרעוש.

אך עיקר המעשׂה הוא בזה, שבשעה שפתח המלך את ההילולה הגדולה לכבוד הפלפלת החדשה, בשעה שהכּו החצוצרות ותרעו השופרות וכל כלמיניבּוּרג כולה צעקה “הידד!”, נתּק הבחור מן המפוח, שגדל בינתים, את המנעול והבריח ושיחרר את יורשת־העצר קוּניגוּנדאַ.

הם יושבים לפי שעה באיזה מקום־סתר במחבוא, אך במשך הזמן, סבורים אל נכון, יצאו למזל אל אור העולם.

ואז יתברר, שכל שבע הנשים אמרו דברי אמת וברכתן נתקיימה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!