קטן האגם, קטן ממוֹנטעֶ־קאַרלוֹ, כמה עשׂרות צפרדעים בסך־הכול, ואני אוהב אותו. לכאורה, מה יש בזה? קוָה וקוָה, ואין קוָה אלא מים, ונוסף לכך – מים עכורים. אבל אין הדבר כן אלא למראית־עין בלבד. הקשיבו יפה אל הקוָה, ותבחינו גוָנים שונים ובני־גוָנים, מאה נוסחאות שונים.
יש קוָה – משאל־עם! קול המון כקול שדי! כל האגם כולו, בלא הבדל דת, לאום, מין ואפילו גיל. יש חכמה בראשיהם של ראשנים אפילו! ויש קוָה – מרידה; צפרדעים עולות על המתרסים, נופלות חלל כזבובים… יש קוָה בנגוּן של תשעה־באב, ויש קוָה בנגוּן של יום־כפּוּר… וּקוָה כבד ועמוּם, לאחר בצל, דיסה, קוּגעֶ"ל ובשׂר עם לפתן: “רבקה, בואי רבקה…” וקוָה חפשי, חפשי וקל־דעת וצחצחני: “מַרגריטאַ, מפני מה לא תאהביני?” – כך פירוּשוֹ. וּקוָה כלפי־שמים, אל בורא־העולם, שבח ותהילה על המולדת הרחימה־החמימה, שתחיה! וכי יכול הפה לפרט…
ומולדתן הקטנה של הצפרדעים, עם לשון־קוָה הרשמית ועם שירת־הקוָה, מושכת אותי אליה לעתים תכופות. וביותר בימות־החמה בין הערבּים… בעיר רב המחנק… מדכדכים ריחות־הרחוב, הזיעה עם עירוב של מימי־בוֹשׂם רעים; מסַנוור ברק השלטים, חלונות־הראוָה ועינים יוקדות – יוקדות מתאוָה ויוקדות מרעב, ומחריש קול הגלגלים ותיבת־הזמרה – –
יודעים אתם, תיבות־זמרה מה הן? אפשר שאתם יודעים, אף־על־פי־כן אמוֹר אומַר לכם: הרי אלו הן השאַרמאַנ"קוֹת, וכיוצא בהם שמות שנקראו בהם… ונגוּנים מכוּשפים בתוכן: למן “מַרגריטאַ, מפני מה לא תנשקיני” עד “לא אבדה תקוָתנו”!… וסדק יש בה, בתיבה זו, כעשׂוֹר של נחושת גדלו, אתה מטיל בתוכו מטבע – והתיבה מנגנת כל שלבך מבקש!…
והריני בורח, כל עוד החיוך על שׂפתי, ויוצא אל האגם…
ומתיישב על שׂפתה של המולדת הקטנה…
– – – – – – – –
יפות הן, הצפרדעים, וכקטיפה, חלקלק־ירקרק־מבריק, העור. אך העיקר הן שלוש המעלות הטובות שיש להן לצפרדעים:
א) הן נוצדות בשליתן; כזה מזלן;
ב) מחליפות כל ארבעה שבועות את עורן; אינן זקוקות לכלי־לבן צחורים. וגם – חסדי שמים! –
ג) לא העפעף העליון, אלא העפעף התחתון מתנועע אצלן!
ואם נעשׂה מעשׂה־עוול באגם – במולדת, הריהי מעיפה את עפעפה התחתון כלפי־מעלה; לא ראינו ואין ראָיה, לא כלום!
– – – – – – – –
ומכּרה יש לי באגם, מעניינת מאד. יפה – כפי שיכולה צפרדע בלבד להיות יפה, ונוסף על כך – חכמה! אחיתופל בשעתו, ביסמאַרק לפני זמן מועט, סטוֹליפּין כהיום הזה, ויותר מהמה!
– הכול – אומרת היא – בצה הוא.
קוהלת אמר: הכול הבל; והיא אומרת: הכול בוץ! הכול חיים בבוץ, יונקים את יניקתם מן הבוץ – מן האגם, מן הרקק…
– והדגים? – שואל אני פעם.
– חיים במים עכורים! ואף זה רקק, פחות או יותר…
– יש לה – אומרת היא – אף שם מחותנים.
– וצפרים?
אֵינה מתיישבת אפילו בדעתה רגע אחד; כאילו השׂכל נתון אצלה על חודה של הלשון:
– חיות באויר! ומה זה אויר? שפוך בבית־המרחץ מים על־גבי האבנים המלוהטת, ומיד אתה רואה הבל – אויר… העמד בקיץ קערה מלאה מים בחלון, והמים נעשׂים אויר…
למדה פיסיקה!
– והסלמַנדרה?
כאן היא מגלגלת גלגלי עיניה כלפי־מעלה:
– ראשית – אומרת היא – אפשר שטבעה כך, ושנית – התרגלה לחיות באש, ושלישית – כל ענין הסַלמנדרה אינו אלא אגדה…
והיא מסיימת דבריה בסלסול: קוָה – קוָה – קוָה, שפירוּשו בלשון בני־אדם:
– בוץ, בוץ, בוץ, הכול בוץ!
– – – – – – – –
– מרת צפרדע – אומר אני לה פעם אחת – אסַפּר לך מעשׂיה.
– סַפּר!
ובת־שׂחוק אלוהית־מַקסמת מתפשטת על פרצפונה הקטיפתי־הירקרק־מבריק.
– ואם – מוסיפה היא – המעשׂיה לא תהיה ערפלית־מוֹדרנית, אסַפּר אותה לעורכו הראשי של עתון־החצר במדינת האגם.
– אינני יודע… יהיה בה, כפי שנדמה לי, משהו מריח קבּלה…
היא מעקמת פניה, כלאחר לקיקה של לימון, ומתיאשת:
– ובכן…
מעשׂה בנערה בעלת־מום.
עוד פעם עקימת הפנים.
– אַבל בעלת מום מופלא. אין היא יכולה להוריד את העפעף התחתון, הוא מסתיר לה מחצית העין…
– ובכן?
– אין היא רואָה את הנעשׂה למַטה מעינה. אינה יכולה, בשום פנים, להביט למַטה. העינים פונות אצלה תמיד, מאז נולדה, רק כלפי־מעלה, רק גבוה כלפי־מעלה…
– לא טוב! – פולטת ואומרת הגברת, – שכזאת הרי מן ההכרח שתהא נופלת וחוזרת ונופלת… הרי אינה רואה כלל את הנעשׂה מתחת לרגליה.
– זה הדבר… והיה לה קשה מאד ללמד את רגליה ללכת… מתנודדת, נופלת, כדבריך. אבל רע מזה היה הדבר, שבמשך הזמן פסקה מלראות ומלהכיר את בני־הבית שלה הצעירים ממנה, אחים קטנים ואחיות קטנות…
– רבים היו?
– לא ספרתי…
אחר־כך כשהיא גדלה ומתבגרת, אין היא רואה עוד אפילו את המגודלים, ואפילו לא את אביה ואמה…
– קוָה! – מכריזה ואומרת הגברת, ובקוָה הזה נשמע מעט פחד, מעט רחמנות ומעט איוּם…
– וההורים, וכל הקרובים מסביב, כולם כועסים ומתמרמרים: “נוהגת בגאוָה ובחוצפה”, אומרים הם, “לא נאה ולא יאה לה לראותנו!”
– ובלילה, בחשאי – חנקו אותה?
– לא, ניסו לשלוח אותה אל בית־הספר. המורה הרי יראה אותה! גבוה הוא, יושב על־גבי קתידרה.
– והיא אותו – ראתה?
– זמן קצר. ואחר־כך – אף לא שׂערה אחת; במקרה היא קרחַ גם־כן… וחבט לה בסרגל על כפות ידיה. היא צעקה, הוא גירש אותה, והיא ברחה
– – – – – – – –
– הביתה?
– היא התייראה, שמא יקומו עליה, בלילה, בחשאי, ויחנקו אותה – אל העולם ברחה!
מאחורי העיר ראתה בחלל־האויר צפרים… המוני־המונים…
“צפרים, צפרים, קחוני אתכן!” אמרה.
אבל אין להן פנאי. ואפילו לענות לה אינן יכולות. הן טסות אל הקנים, אל הדוגרות והאמהות שבקנים, מלוא הפה תולעים הן נושׂאות… והן פורחות להן הלאה בשתיקה… בא במעוּפו נשר…
– כך?
נשר עושׂה תמיד רושם, מַגביה עוּף ומַרקיע שחקים!
– נשר, נשר, קחני עמך!
– אף הוא לא היה לו פנאי? אף הוא מיהר אל הקן?
– לא. הנשר גם הוא היה משום־מה גלמוד… אחד ויחיד על־גבי צור גבוה, חגוּר אזוֹר של עבים – שם היה משכנו…
“מגובה זה – אומר הוא לה – נראים כל אלה המתהלכים כאן, על ארבע או על שתים, כתולעים…”
“אני שׂונאת תולעים” – אומרת הנערה בעלת־המום.
“אם כן, הריני לוקח אותך עמי” – אומר הנשר, והוא עושׂה כן…
והתחילו חיים של טעם! וזה מזו אינם מעלימים דבר, אין מסתירים, אין סודות…
– חיים של נועם?
– לא תמיד… כל זמן שהנשר עף וחג מעל לראשה, היא רואה אותו… ואוהבת אותו… אבל כשהוא צריך לפרנס עצמו – – הריהו יורד? למעלה אין ממה להתפרנס?
– זהו… מיד הוא נעלם מחוג ראִיתה – –
שעון־עיר מכּה פתאום:
שמונה.
– סליחה, – מתנצלת הגברת שלי באמצע המעשׂיה. יש לה קונצרט לטובת־עניים שבאגם, שמה כבר פורסם במודעות, ומיד היא קופצת ונעלמת – כבר היא בפנים, בתוך הבוץ…
ואני פונה והולך, עייף, זועף וחמוץ, וחוזר אל העיר, אל החדר, ומטיל עצמי על המטה. אני נים ולא נים, תיר ולא תיר. ותמונות מתמונות שונות, שלא ברצוני ושלא בידיעתי כמעט, רודפות זו את זו, מתנגשות זו בזו – השם הוא היודע, מה פשרן… זיעה, מימי־בושׂם… עינים־של־חטא ועינים־של־רעב, בצה… תיבת־זמרה… ורוצה אני לברוח, לברוח מכל זה –
– – – – – – – –
– להיכן?
אינני יודע, מי השואל, אבל קול שומע אני.
– מי שרע לו במקום אחד, ילך למקום אחר… מן הצפון הקר אל הריוויעֶר"אַ, מן הישוב אל המדבר, מן היבשה אל הים; אבל מי שצר לו וקר לו ורע לו בזמן, אין ביכלתו לעבור לזמן אחר, טוב יותר…
– מפני מה לא לנסוע במרחקי הזמן? – קורא אני קול רם. – האִם אין היסטוריונים חוזרים ומפליגים עד אדם וחוה בלא חגורות־העור בגן־עדן? האם אין הנביאים מקדימים ומרחיקים עד אל הזאב והכבשׂ והנער הקטון הנוהג בם?
–אני רוצה!
ורצוני מתגשם.
מין מנגנון מוזר: לא ספינה, לא כרכרה, לא כדור פורח וכל זה יחדיו, ומישהו יושב מקדם וידו על כפתור.
– מי אתה? – קורא אני קול רם בפחד.
– העגלון בעגלתו של הזמן – –
– סע! קדימה! – ואני קופץ ועולה…
–קוָה! – נשמע קול של סבל. מרת צפרדע נוסעת גם היא, דרכתי עליה ועוד מעט וחנקתיה. אנו נוסעים, אני שוכח אפילו לבקש ממנה סליחה! הנשימה נעצרת…
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אלהים לבדו הוא היודע, מה זמן הוא זה!
שוב אין מוציאין לחם מן הארץ, חסל סדר אִכּרים, חסל סדר פריצים. האדמה אינה שייכת לשום אדם, הפסיכוֹלוֹגי“אַ־של־אדמה גזה ואיננה. וחסל סדר ארצות־מולדת. מירק־עשׂב, ובעיקר מקוצים ודרדרים, מכינים חכמי־החימי”אַ לחם, קודם־כל מקוצים ודרדרים. אנו מתחרים בחמורים, גומלים לגמלים: לפנים היו החמורים והגמלים משופעים במזון, ואנו היינו רעבים. ולא רק לחם בלבד, חכמי־החימי"אַ נותנים דגים ובשׂר. שום בעל־חיים אינו נשחט בגין האצטומכא שלנו, אינם נעכבים בהתפתחותם בגלל קיבתנו. אותם שנשמעו לתורתם של דאַרווין וספּעֶנצעֶר התפתחו ונעשׂו בני־אדם, לפי סדר ובהדרגה: כושים, צוענים, יהודים, פולנים, ואחר־כך בני־אדם גמורים; ואחרים נעלמו למקום שנעלמו. בכמה בתי־נכות נמצאים גרמים משונים; אומרים, עצמות של חיות הן… ואין אנו אוכלים, אלא שותים. בפּאַריס אין נוהגים עוד אפילו לשתות, אלא מריחים. מריחים מתוך צלוחית טעם של דגים, טעם של בשׂר, טעם כל דבר שהלב רוצה… המזון נקלט דרך האף. האנגלים נושׂאים מתחת לחטמיהם בין שני חצאי השׂפם בּקבוקים קטנים שיש בהם תמצית של ריח; תמיד הם פתוחים, ותמיד נושׂאים שׂבעים…ואם קיים עוד פה, אינו משמש אלא לדבּוּר… חופה וקדוּשין, פרידה וגיטין חדלו מקרב הארץ. לא האיש זן את האשה, כמו במאה העשׂרים, ולא האשה מפרנסת את האיש, כמו במאה העשׂרים וחמש. אלא כל אחד מקבל על חשבון־הכלל צלוחית להרחה והוא מרחרח.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
– והיכן אנו נמצאים עכשיו?
– הזמן הזה עדיין לא נולד, לפיכך אין לו שם.
– לכשיוָלד – אומרת מרת צפרדע – אהיה אני הסנדקאית…
– יתּכן! – מסכים עמה העגלון.
אני משקיף למטה: נהרות מלאים מסביב.
ומיני צעקות אני שומע:
– היש רעבים להשׂביע? היש צמאים לרווֹת צמאונם? היש חולים להעלות להם ארוכה?
ואחרים מכריזים ושואלים:
– היש בני־אדם, ארצות, עמים או דתות משועבדים – שנבוא ונשחררם
אָין!
הכל חכמים – אין מי שירצה לשעבד, הכול יודעים שהמשועבדים מתחברים ומתגברים, והמשעבדים – סופם כליה מתוך טובה ובטלה… ומהיכן ימצאו חולים, לאחר שהונהגה שיטתו של מיעֶטשניקוֹב, ושום אֵבר אינו גוֹוע ומת קודם זמנו, אלא הכול גוֹועים במידה אחת ובזמן אחד, הכול דועכים וכבים יחד ואין האחד ממית את חברו… אין נושׂא עמו אֵבר משותק או מרוסק… והנשמה עם הגוף אף הם דועכים וכבים בבת־אחת, כשלהבת זוֹ עם שמנה שבמנורה. אין יש גופים בלי נשמה, אין יש נשמות בלא גוף. ומשום כך גם: לא רצון שאין עמו היכולת לבצע, ולא יכולת שאין עמה רצון. תאבוֹנות של שוא, חשקים של שעשוע, חלומות של שעה שאינה לא יום ולא לילה – נעלמו! וכּוּחים חדלו מכול וכול. הכול יש להם אותם רצונות ואותם חפצים; וכשמצלצל הטלפון, מי זה יש לו חשק לקום ולהרים את השפורפרת…
יושבים ומפהקים…
מכת־מדינה, מכת־עולם הוא, הפהוּק הזה. “שלום עליכם” בא וערך נשף קריאה – מפהקים!
– לפנים, – נאנח זקן אחד ומפהק – היו אריות ודובים מתנפלים – כך הבריות מסַפּרים.
והיום?
– בחשמל ירו וכילו את כל החיות הטורפות!…
– ואת הנשרים? – שואל אני.
– עד אחד.
– אצל אחד היתה נערה, או אשה צעירה, בעלת־מום עם עפעפים תחתונים מוקשים…
– יכול היות – בהיסטוריה נזכר, שהנשר האחרון היה מתעופף מעל לעצמותיו של אדם… אם של זכר או של נקבה לא ידוע, וגם (הוא מפהק) היינו הך…
– וזה זמן רב – מפהק הוא – לא היתה רעידת אדמה…
– נהג, עגלון, נהג!
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
– יריד?
– מה לך לעת כזאת – מסחר?
– שמּא רוחות מהלכים שם?
– הרוחות זה מזמן לא נשאר להם זכר!…
– הבה, נרדה לראות. להשאיר את הכפתור בידה של מרת צפרדע?
– זה לא. זה הזמן עדיין לא הזמן בשביל זרים הוא… יקרעו אותך כדג. מוטב שתשקיף מלמעלה.
הוא מגיש לי משקפת:
השוק רוחש בני אדם, כתל של נמלים!
מה אפשר שיתארע בזמן כזה?
כשיצאה בצרפת הגזירה על הכמרים, הלך כומר אחד, מצער גדול ומכאב־הלב, וספג לתוכו הרבה שאַרטרעֶ“ס, ונרדם בו במקום, באחד ממרתפי־היין. צרפת בלא כמרים, בדומה לספרד בלי יהודים – הפכה לתל שממה, עפר ואֵפר. את הכומר שכחו, הוא שוכב בתרדמה כבדה, שקורין הינעֶרפּלעֶ”ט; הולך אחד ממדינת הפהוּקים וכורה לעצמו קבר, בעודו בחיים חיתו, ובלבד שיעשׂה משהו, והריהו מוצאו, את הכומר, ונושׂאו ומביאו אל השוק, והכומר הבהול מתעורר – –
שואלים אותו, כמה זמן הוא ישן; ואינו יודע.
– האם גם בזמנך פיהקו?
– כן: לוֹרדים באַנגליה –
– וסתם בני־אדם?
– לא…
– מה היו עושׂים אלה שלא פיהקו?
– כל זמן שהכמרים היו קיימים, היו מתפללים; היו מבלים את הזמן בכנסיה…
– בטלנות!
– היו עורכים קונצרטים, סתם וגם לטובת עניים… תיבות־זמרה היו נושׂאים מרחוב אל רחוב…
– אנחנו יש לנו כפתורים, לוחצים לחיצה אחת, מיד שומעים מה שמבקשים לשמוע, ולפיכך אין מבקשים לשמוע כלל, או ששומעים ומפהקים…
– משוררים היו שׂמחים בזריחת השמש ובשקיעתה…
– אצלנו זורחת שמש תמיד. שמש רגילה ביום, וחשמלית בלילה.
– בחורף בימות הקור הגדול היו אביונים נהנים מכך, שהיו משרבבים רגל מתחת לכסת וחוטפים ומשיבים אותה בחזרה; רעידה נעימה היו רועדים מזה.
– אנו אין לנו לא קור ולא חום. אנו פרצנו דרך ימים ויבשות, וחילקנו את החשמל חלוקה כזאת, שיש בכל מקום חמימות אחידה ומזג ממוזג.
– אני זוכר עוד דבר אחד – אומר הכומר – אך יש לי חולשת־הלב: תנו לי מעט יין.
נתנו לו אבקת־יין להריח, הוא הצטער על העין, שאין לה נחת־רוח מן היין ואמר:
– צבא היה מהלך בסך ברחובות. הקהל, צעיר וזקן, היה רץ אחריו ער ועליז וצוהל משׂמחה…
– מה זה צבא?
– חיילים במדים ועם נשק, קצינים עם כתפות, סרטי־אלכסון…
– ומה זה מדים ושאר הדברים שהזכרת, הכומר?
– תנו לי עוד ריחה של יין, מפני שאני עייף וזכרוני נחלש.
ובחוטם מאדים־פורח ספּר להם הכומר והסביר הכול. ואומר ועושׂה: כבר ישנו צבא עם נשק, קצינים, געֶנעֶראַ“לים, ראש געֶנעֶראַ”לים אחד – –
והצבא מהלך בסך ומפהק; והקהל מסתכל – ומפהק.
– אתה שקרן, הכומר!
– לא – –
– הרי יש כאן מדים, כתפות, סרטי־אלכסון גדולים, נשק!
– בודאי – אבל בלי חיילים… עד שלא שפכו דם, אין הצבא צבא כלל.
מיד הקהל זע ממקומו וקמה מהומה, מתעורר רעש:
– דם יישפך, דם! ובלבד שלא לפהק… ירוּ, שחטו, התיזו ראשים…
– של מי? – שואל ראש הגעֶנעֶראַ"לים – –
– שלנו, של כולנו – ובלבד שלא לפהק!
קול המון כקול שדי!
– כן, – נזכר הכומר – עוד דברים טובים היו: מעשׂיות על בנות־מלכים… נערות שעפעפיהן כעפעפי שחר – –
אבל קולו טובע בקול היריות!
–הלאה! – קורא אני אל העגלון בפחד –
ופתאום תוקפת אותי תאוָה איומה לשפוך דם…
אני תופס לה למרת צפרדע וחונק, חונק, חונק…
“שם, במקום ארזים!” – מעיר אותי קולה של תיבת־זמרה הבא מן החצר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.