רקע
אליעזר שטיינמן
בימים שכאלה

 

א. חמשה בנים יחידים    🔗

ליצחק, לישוע, לאריה, למשה ולאהרן –

בחייהם ובמותם ב“מעלה”


במגלות הפורעניות של עמנו, המתנות בקנים הגה והי על כל אשר עוללו לנו פראי פורעים מדור־דור, חיות רעות בצורות בני אדם שלוחי המלכות המרושעת או שלוחי יצריהם הנתעבים שואפי הדמים, נבדלים שלשה מיני זעקות־שבר כנגד שלשה סוגי הרג ואבדון, שניחתו באומה זו המלומדה ביסורים: זעקה על רצח בהמון, כמה שנאמר במגילת איכה “שכבו לארץ חוצות בתולדותי ובחורי נפלו בחרב הרגת ביום אפך טבחת ולא חמלת” וזעקה על נפש אחת יחידה, שדמיה ניגרו בחרב האויב, ניגרו ולא חדלו, ניגרו ולא שככו, כגון דמים של זכריהו. או הספור המזעזע על מעשה נקם צדקיהו, המלך האחרון ליהודה. וסוג שלישי היא שואת מות הניתכת על חבר סגול של אנשים, על כת קדושים, שנזדמנו יחד, תחת חלפו של השוחט, אם בצירוף נסבות מקריות ואם מחמת שהיו דבוקים ומשולבים יחדיו במפעל חיים משותף, מפעל הגבורה על קידוש הרעיון, והנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכזו היא האגדה הקודרת בחנה ושבעת בניה, שאפילו הקטן שבהם לא רצה להשתחוות לצלם ויצא להריגה, זו אם הבנים שמחה, שעקדה שבעה מזבחות. וספור המעשה בעשרה הרוגי מלכות, רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע ורבי עקיבא ור' חנינא בן־תרדיון ואחרים, שהפריחו את נשמותיהם בתוך גוילי התורה הנשרפים.

מה מר מן המר? ומה איום מעצם רצח אדם בידי אדם? ואף על פי כן יש בכל אחד מן הסוגים המנויים לעיל מה שהוא מזווע ומפליץ את הנפש יותר ממה שיש בחברו. למראה שדה מכוסה חללים יש שמתאבן הלב עד שאין הוא כביכול מסוגל לכאוב, בחינת כלו בדמעות עיני. משל החיים כולם אפסו והעולם חזר לתוהו ובהו. שוב אין דמעה ואין אנחה ואין כלום, אלא שממון ביקום. אסון ענקי תובע לעצמו כוח בטוי שאין משלו. על כרחך אתה נאלם דום, אף שן לא תחרוק. ובאין מבטא דומה כאילו גם המבוטא צלל לתוך תהום היגון האילם, הבולע הכל. וכך כל פורעניות, שהיא גדולה מכוח הקליטה של בשר ודם, הריהי כמכלה עצמה בהעדר בעלים לה. וכנגד זה יש אבל על היחיד המזעזע את מוסדות הנפש ופותח בה מעינות צער, המזרימים כאבים לתוך הנשמה כמו בשל חורבן עולם. בהיות העולם מסביב כסדרו נוהג, כל איש על דוכנו וגלגל החיים מנסר בעוז כמימים ימימה ונהרי נחלי תענוגות זורמים מסביב ורק זו הגויה מונחת על האדמה באשר נקלע בה כדור המרצח ושוב לא תקום מעל משכבה ולא תפקח עיניה לחזות באור החיים, ומה גם שהיד המרצחת קטפה את החיים מן הגויה לא משיטנה לה עצמה אלא בשביל לעשות נקם בציבור או ברעיון, שזו מתיחסת עליהם – על כך לא יקבל לב הצופה תנחומים. המות לעולם חדל־שחר הוא, כל שכן מות בחתף, מעשה רצח. כספית חיים, צרור מרץ, פקעת של כוחות, יצרים, עשתונות ומאוויים, יצור שהיה לפני שעות מעטות נושא עצמו, בר־תנועה ובר־דעת, פועל ומפעיל, כמוך, כמו רבבות אחדים, מוטל כעת לעיניך כנצר מושלך, על שום שנוקבה ריאתו בכדור קטן. הרי לך סך הכל אפסי ממה שמכונה אדם. אתה הצופה בכך, אם גם גזירה היא שהמת יישכח במלבך, החיים יזרמו למהלכם ברוב תשואות ויסחבוך גם כן עם זרמם, מכיון שהצצת באותו בר־מינן, בזה הנרצח, ונתת אותו להרף עין אל לבך, כבר נפגעת באיזו נקודה של החיוני שבך… ושוב אינך לאחר כך זה שהיית לפני כן. כמספר ההצצות שלך בנרצחים כן מספר הנקודות המתות שנתהוו בישותך.

אבל הנה כת של חללים, קבוצת נרצחים סגולה, שנצטרפה לאלומה קבוצית ביד הצורר – ובכך כשיסתכל המסתכל יש ויטעום מן הממרורים שבשתי הזוועות כאחת: מעלבונה של הנפש היחידה, הנגזרת מן החיים ומשממת האלם שבמראה ערמת החללים. יתוש היגון הנורא נוקב את לבו ומוחו. הרי פלוני ופלוני ופלוני המומתים, כולם ידועים לשם, כולם בנים יחידים, גם כולם, נפלו מתחת יד הצורר האחד, הרי כל איש לנפשו מת וברגע מיוחד משלו נפרד מארץ החיים ועם זה… הריהם יחדו… ואתה הרואה זאת מתנודד כשכור בטירוף יגונך בין אסון הכלל ובין המורא אשר באבדן היחיד.


– – – – – – – –


שר המקונן:

בת עמי תיליל ביגוניה

על חנה ועל שבעת בניה

כי נשחטו שבעתם אל עיניה

והיא נפלה ומתה על בניה

(מתוך “קינות לתשעה באב” כמנהג הספרדים)


ואילו ר' קלונימוס בר' יהודה בקינתו לתשעה באב מנהג אשכנז ופולין ממרר בבכיו לאמר:

מי יתן ראשי מים ועיני מקור נוזלי

ואבכה כל ימותי ולילי

את חללי טפי ועוללי וישישי קהלי

ואתם ענו: אבוי ואוי ואללי

ובכו בכה רב והרב –

על בית ישראל ועל עם ה'

כי נפלו בחרב

(“ספר הדמעות” לשמעון ברנפלד).


הנה מספרים לנו מחברי הקינות על קהלות שלמות שנשמדו ועל חללים ערמות, שכמו “טיט חוצות גדושים ונשלכים” ועל “חפירות מלאות ילדים ועוללים” ועל “אלפי רבבות מעונים ונהרגים” ואחד מבטא את המספר האיום “שלוש מאות אלף קדושי ישראל” – ור' אפרים מרגנשבורג צווח על “צבאי אומללו, לטבח יובלו”, “רמוסים נגללו, בדמים נבללו” – ויואל הלוי מנחם: “חללי חרב מובילים ערומים וערומות, נבלתם כּסוּחה לחית ארץ ולבהמות, יונק עם איש שיבה ועלמים ועלמות, מתעתעים במו מוני ומרבים כלמות” – וכל המקוננים משננים את הפסוק “ודמים בדמים נגעו”. ואילו אותם המחברים עצמם כוחם עמהם וקולמוסם לא ידע ליאות לפרוט בשמותיהם של הנרצחים ולהציב ציונים לנשמותיהם ולתכונותיהם האישיות בנוסח התאור שנהגה האגדה בעשרת הרוגי מלכות, בר' עקיבא וחבריו, איש ותארו ופעלו בחיים, ומעלות גדלותו בתורה וקדושתו. כך אתה מוצא ב“אל מלא רחמים” של ר' אברהם בן אליעזר כץ, בשנת תנ“ב, המקונן “זכור אזכור ונפשי תשוח, נתנו נבלת חסידיך כדומם וצומח, נמלקו ונמלגו כעוף הפורח – והיה לו לריח ניחוח”, ולאחר שהוא בא בטענה לבורא העולם “חי וקיים למה תשתוק, אויביך יהמיון בלעג ושחוק, אוכלי עמי כאוכלי מתוק, חלפו ברית ועברו חוק” הריהו הולך ופורש בשמותיהם של מה מהנהרגים, של ר' זליג, ש”השליכוהו בעד החלון ונמס כשלג, פצעו מוחו בקרדום ובמזלג" ו“של החסיד הקדוש והטהור מוה”ר ישראל, שיצאה נשמתו ב“שמע ישראל' ושל ה”קדוש והטהור מוהר“ר אפרים, וכן חן הוצק בשפתיים, ירא וישקיף ה' משמים”, ושל “ר' מרדכי שץ מליץ יושר, כותב בנקיון אמרי שפר, איה שוקל ואיה סופר” ושל עוד רבים אחרים, שהוא מונה אותם בשמותיהם. כמוהו נהגו רבים ממחברי הסליחות והקינות בשאר תקופות האסונות.

עדות היא זו, שלא נאטמו לבבותיהם של מחברי הקינות, אשר בעיניהם ראו את הזוועות. עד כדי לאבד את הנפש היחידה בתוך הר ההר של ערמות הגויות. חיבורן של הקינות מצד עצמו מעיד על כך, שעוד לא מתו החיים לאלה שראו במשך יובלות שנים את מלאך המות והרצח שולט בעמם. ואף על פי שהם דרשו “מי כמוך באלים ה'” – מי כמוך באלמים ה', שאלהים כביכול נתאלם בתוך העולם, – הם גופם לא נאלמו מגודל האסונות. משמע: יש כוח מה ביהדות עולם, שהם היו נושאיה, מיסוד החלמישי שאינו נאלם, אינו ניסוג, אינו מתבטל מפני הגדולות שבאימות, אינו מוותר לא על העולם הגדול ולא על הנפש האחת שהיא עולם קטן.


– – – – – – – –


וככה מספרת הכרוניקה של יום ה' כסלו תרצ“ח, בו נרצחו יצחק ויהושע ואריה ומשה ואהרן מקבוצת “במעלה”, בקרבת “קרית ענבים” שבסביבת ירושלים: “חברי “במעלה” שעבדו בנטיעות בעבר השני של ההר, מיהרו למקום לשמע היריות ומצאו את חבריהם כולם מתים ומרוסקים. הרוצחים הניחום בשורה לרחוב הדרך”. השוו נא את התיאור הזה עם המסופר בסליחות לשבעה עשר בתמוז שאלוניקי מימות נוסעי הצלב, שנת תתקנ”ו, גם שם אחים “ענוים נעימים נלכדו”. כי “במת לא אחליף את אל חי, אשר יצרני בעולמו”. וכן בכמה “קינות אחרות המספרות על שילוב המומתים במותם. ידעו הידים הנתעבות של המרצחים בתרצ”ח את אשר עשו בהניחם אותם בשורה, ליישר את השורה, שתשתרשר בשרשרת הדורות. עוד יש כוח בבניו של עם עתיק היומין, המחדש חיים על אדמתו הישנה, לעמוד מול זוועות הרצח, המשתולל בכל צורותיו הנעוות כצור איתן. לא רתוי. לא אלם, לא ויתור.

וכך שר אחד המקוננים:

טבח הקדוש בראותו בהריגת נסיכי

ונם: לא אירא, כי באורח חיים דרכי.

כהן אני כליל ומוקטר ומוגש לאל חי.

ואל רחוב העיר יצא מרדכי.


י“א כסלו תרצ”ח


 

ב. אנו חיים ונהרגים    🔗

רע המעשה בארצנו.

יום־יום כותרות־אֵבל משחירות לתוך עינינו ומבשרות פורענות מאמש: ירה הבליעל ולא החטיא את המטרה. פלח כדור בטן איש נוהג ברכב. נשפך המוח מתוך גולגולת הלך לפי תומו, נתרסקו איבריו של פועל שב ממקום עבדתו. זקן שופך שיחו על יד הכותל המערבי נפל באשר עמד. בדרכים, בשדות ובחוצות בערים משתוללים אנשי הדמים. מתוך המחתרות יבצעו את זממם הנתעב, לא יחוּסו על עולל וזקן, לא על עובד עני ולא על נדיב בעם, הפועל חסדים. כשמש הזורחת בבקרם ושוקעת בצאת מועד בין הערביים תמידה כסדרה כך נישנית עלינו בחוזר איום ומייגע פרשת הקרבנות: קרבן ליום, הרוג למעת־לעת, תאונת פצועים למנת שעות.

אין פורענות משמימה נפש מזו ההופכת לנוהג שבעולם. והריהי כאומרת, כביכול: הנה, אפשר לחיות גם ככה, בטירוף שכזה, בקרב חורבן של גופים ונשמות, מתחת למטר הכדורים המתעופף מעל לראשים. כדרך שבני אדם בונים את משכנותיהם בקרבת לוע הר־געש כך ניתן לערוך אורח־חיים תקין פחות או יותר גם בסמוך לגיא ההריגה. מיד ליקיצתך בבוקר הנך מעיף מבט על המסגרת השחורה שבעתון היום, שמשמעה קטיף חדש של חיי אנוש; עוד חיסור אחד של לב שהיה לו ההרגל לדפוק; עוד תוספת על מספר היתומים והאלמנות וההורים השכולים המרובים בישוב; עוד גל על גל צרור של תקוות ושאיפות, שנסתם עליו הגולל; עוד נצחון אחד לגייסות הרשע והזדון. אתה יודע זאת, אולם הנך שב מחמת קהות שבהרגל אל סדר יומך; הולך למקום עבודתך; מריץ את סכום המכתבים שאתה רגיל בכתיבתם; מזמין דברים וממלא את המלאכות המוטלות עליך; מתכן תכניתך לעניני השעה ושוקד על תקנת יום מחר; טווה את חוט הדאגות והשאיפות, התקוות והאכזבות כאתמול וכשלשום, כמו בשנים כתיקונן והנך נלחם את כל מלחמותיך למען הקיום, כאילו מלאך המות אינו משתולל במדינה, כאילו הסכין, הכדור והפצצה לא נהפכו לשפת המשא ומתן, כאילו החיים מסביב לא נשתגעו ובני אדם לא נתגלגלו לחיות רעות וכל תושב בארץ הזאת אינו מיועד להיות קרבן מספר זה וזה לפי התור.

וכך עוברים ימים, שבועות, חדשים, הוי, גם שנים. נא למנות: תרצ“ו, תרצ”ז ושנת תרח"ץ, ועדיין הארץ רוחצת בדמיה. ועדיין אין סוף נשקף אף במרחקי האופק. כאילו כך דרכו של ישובנו משכבר. כאילו לא ידענו פה ימים טובים, ימים פשוטים, שלוים, בהם היינו זכאים לחיות בבית ובחוץ, בדרכים ובשדות, בהם הלכנו ברכב או ברגל מעיר למושבה ומקבוץ אל משנהו וכמעט לבטח. קמטו נא קצת את המצח; עשו מאמץ בזכרון. ההיו ימים כאלה? הם היו, בהֵן צדקנו. ולא רחוקים הם. אז לא עשנו לועי אקדחים בלי הרף. ואבטומובילים משורינים לא הובילו את נוסעיהם כעדת אסירים; ומולדת קטנה זו לא היתה בית־אוסף לפריצי חיות שואפי טרף אשר עטו אליה מן כל הארצות מסביב. הם היו, הימים האלה, כחלום רחוק המהבהב בתוכנו כזכרון קלוש, דועך והולך בסיוט ימינו.

זכורני: כך התחלנו במלחמת העולם כתאונה שבארעי, כאיזה, קלקול של בורג, כפרץ במהלך הכללי, שעלול לעכב את סדרי החיים, ולפיכך לא ייתכן שיימשך למעלה מתקופה, נניח, בת חדשיים, שלשה חדשים לכל היותר… שהרי, כיצד תיתכן אחרת? אולם ימים עברו, שבועות וחדשים נקפו – ומה נתברר? נתברר, שייתכן. ייתכן שבמשך שנים ישלוט טבח בעולם. ובני אדם חיים להם בתוך כך ואינם משתגעים. ולא עוד, אלא הם מתקינים את סדרי חייהם בהתאם למערכת הדמים. רצח בהמון לחוד וחיים במהלכם לחוד. ועם ששדה הקטל מתארך והולך אין משתה החיים מצמצם כל עיקר את שיעוריו ומלאך החיים ומלאך המות עורכים כל אחד לעצמו ושניהם יחדיו את חופותיהם. אנשים בינתיים מתחתנים ומקימים דור חדש ומזקינים בתוך זוועת הקטל. כך היה אז במערכה ההיא, שראשיתה נעוצה בשנת אלף תשע מאות ארבע עשרה. האמנם נשקפת לנו, חלילה, חזרה ממושכה על כגון זה בשטח חיינו המולדתי?

אותה קהות שבהרגל וצידוק הדין על המעשים הכרוך בה – בהם גופם שורש החלחלה. ככה הוא זה. הנה הוא זה. כלום מי בר־דעת יבוא לקטרג על מה שכבר נעשה בחינת מציאות? תאמר: ראשי! החשכות משתלטת על עיני! ויענו לך: אי מוג לב! הטרם תדע! דם ברית! אין מקדשים מולדת, אלא בקרבנות. כך היה וכך יהיה. המת נקבר והחי לפעלו וכל זמן שהנך חי הצטרף גם כן למנין, בגה, עשה! אם לתרגם את השפה המרוממת לשפת הוי פשוטה, הרי זה במשמע: אכול, שתה, התענג על אויר, שמש ואהבה ואף פנק את גופך. התרגל. הצדק אף אתה את הדין על סדרם של הדברים, שבהתאם לטבעו של עולם הם נעשים.

מדרכה של שנה שהיא מונה בארבע תקופותיה גם תקופת האביב, תור הפריחה וההתרעננות בטבע ובאדם. ושוב הגיע אלינו גם השנה מועד האביב, השלישי במנין שנות הרג וחורבן. שום תמורה לא חלה בטבע למראה עינים. כרים עטפו כלניות וסלסלי כסף; פרחי בירוניקה ומנתור הבר החריף מזליפים את ריחותיהם למרחוק; מרבדי הדשא הרענן מבטיחים משכב מבטחים לכל ראש הֵלך יגע, צהלת צפרים נוגנים מרנינה אוזן קשבת למתק השיר; סיעות החסידות והשרקרקים תנהרנה בשמי תכלת בתהלוכות רבות־עם לקראת חג תבל; חן הברכה שפוך על כל חי ויש – ורק על משפחת האדם עוד רובצת קללת היגון והמוראות מאתמול ומשלשום; ורק משכנות האנוש עוד לא הסירו מעליהם את בגדי אבלותם. חדלו מטרות העוז משמי מרום ומטר הכדורים עודו ניתך. נשתתקו רעמים וברקים, ונפץ כלי משחית בידי אדם לא פסק. אולם חוק ללב ללכת שבי אחרי חמודות היקום, בשנותו את טעמו למועד האביב. אף השקועים בסגריר צרות, פרטיות וחברתיות, אינם יכולים להקשות את לבם למראה שמש הדורכת במוצאי החורף בתכלת המרומים ושופכת משם אל דרי מטה אור, חום ומטר צבעים נעלסים להרנין נפש כל חי.

אף על פי כן אביב. מדי שנה בשנה תחוג גם ארצנו הנאנקת את חג החיים והדרור. גם על פני שדותיה, על הריה ובעמקיה ירועע אף יוּשר במצהלות צפרי רום ובמנגינות נחילים ומפלי מים מלמטה. איתני הבריאה לא ידעו שבתון. החיים אינם סובלים אבלות בלתי פוסקת, אף לא יגון קודר לאין שיעור. ומה טעם ישנה אדם דרכו מכל אשר מסביבו? היקום כולו חוגג את תור פריחתו ורק האדם לבד יתהלך משמים בלחץ יגונו? כל החי מתרונן מתוך שפע חדוה ואושר ורק האדם יקשור קינים והגה ונהי? הלא כזד וכיהיר יתראה בלכתו בתוך הבריאה החוגגת אחד ידוע חולי, מוכה עצבות אנושה, נואש מאור ומתקוה, כאילו לאמתו של דבר כבר חשכו מאורות עולם. הלא יבוש נזר הבריאה, הלא יחפרו פניו!

מחמת בושה, מתוך רגש של נחיתות עמוקה, בשל מוסר לב הפועם בנו, משום אל תפרוש מצבור בעלי החיים, המראות והנופים, מפאת האימה, שמא הננו עושים שקר בנפשנו וממשיכים על עצמנו השתתפות בצער המומתים, וגם בכוחה של אהבת הקיום המפעמת בנו, על אף המקרים והתלאות – הננו חיים בתוך כל המסיבות, ממשיכים את סדרי חיינו ומתכנים את תכניותנו גם בימים שבהם מתהלך הרצח במושבותינו ואורב לכל יחיד בישוב בדרכים מעל ההרים ובעמקים, בהם כדור פולח בטן נוהג ברכב ונשפך המוח מתוך גולגולת הלך לפי תומו. אנו חיים בכוח “ככה הוא זה”. ההרגל מקהה את חושינו ומשתק בפינו את זעקת השבר ומרי המחאה. כרוניקה של מאורעות הדמים נהפכה למדור קבוע, לפזמון של יום. והננו מעבירים כמעט מתוך אדישות את פרשת הקרבנות. ולא עוד אלא שזעקת המומתים נעשית כביכול מנגינת לוי לשירת החיים. אנו חיים ונהרגים זה על יד זה, זה בתוך זה. דומה: זה בשל זה. עד שכבר נתרווחה הנוסחה: לא נהרג אותו קדוש אלא על קידוש חיינו וארצנו. הדם שנשפך הוא יין הקידוש.

אפשר ואסור להגיד זאת. ואולי חובה היא שייאמר. קול מתוך מעמקי המצפון האנושי קורא תגר על סמיכות זו שבין פרשת הקרבנות ובין בנין מולדת ועל צירוף זה שבין דם וקידוש. לקדש את הזיעה, על הטל, על המטר, על העמל, גם על פניני הדמעה. דמעת הגיל של העובד למראת תנובתו – כן. אבל דם אינו מקדש. כך היה בזמנים הנעוים לפנים, שגבורי שוא ושקר כבשו אדמות בשפיכות דמים. אבל מה שהיה לשעבר אינו דוגמה לעתיד. על כל פנים אלה שאינם מאמינים אמונה תפלה בקדושתן של כל המסורות ללא בירור וניפוי, מוטב להם להסתייג כלפי פולחן הדם הזה. דם נקי שנשפך אינו מוסיף על מדת הקדושה בעולם. דמעות יתומים ואלמנות, הנשפכות לתוך כוס היגונים, אינן מקרבות את הגאולה. אף נפש אינה מצווה לעלות לקרבן על מזבח הדורות העתידים. אין טעם לשום רצח. אסור לעשות זבל מהרוגים. ההרג מצד עצמו הוא מעשה נתעב. אי אפשר שיהיה התיעוב נושא ברכה. ולא ייתכן שיביאו אותו באיזה חשבון שהוא ואף לא בחשבון הדורות העתידים, ולא בחשבון כלל החיים הנבנים. זכות החיים לפרט ולצבור, ליחיד ולעם, נובעת כריח מהפרח, כאור מהקרניים, מתוך החיים גופם, מתוך רצון הקיום, מתוך אהבת האושר, נחלת כל חי, ואין צורך ולא הגיון לבססה על דם נקיים שנשפך בידי מעוול. הדברים כה מוחוורים, שאי אתה יודע כיצד ייתכן שתהיינה הדעות מחולקות בכך. החלום אינו מבחין בין החיים ובין המתים וכשהננו חולמים שוכני עפר, הריהם נגלים לפנינו, כאילו הם מתהלכים עמנו בקרב החיים ודומים לנו דמיון גמור. תינתן לנו הרשות לחלום על תור אביב אנושי, אשורנו ולא רחוק, בו לכל בשר ודם הבעלות היחידה והמוחלטה על חייו, ולא יהיו מתים בידי אדם, ויד איש לא תהיה בשום נפש חיה, ויימחה המונח “נהרג” מערך המילין האנושי, ולא ייאמר בפי כל בשר אלא:

אנו חיים!


ט' אדר א' תרצ"ח


 

ג. ימי מאורעות    🔗

הריב עם הזמן על לא חטאה

ועם ימים ואין עוון לימים,

פלכים הם בקו צדק ירוצון

ואין נפתל ועקש במרומים

“שירי אהבה וידידות” לר' יהודה הלוי

בוקר אחד נצנץ בי הרהור סמוך ממש ליקיצתי:

– הרי אנו עומדים כעת בשנה השלישית למאורעות!

ומיד צמח ההרהור ויהי לתמיהה: השנה השלישית! דומה, לא הרגשתי כלל תחילה בכך. מה שייך? הרי אלה הם מאורעות. ומאורעות דרכם שהם בני חלוף וזמנם ימים, ימים מעטים. ואילו ימי דם ורצח אלה עברו משכבר את תחומי הימים, ואפילו השבועות, ואפילו החדשים, והנה אמצעה של השלישית. מוזר מאוד! עוד מעט החלק הרביעי מתריסר שנים. וכמה תריסרים יש לנו בחיינו? ומתמיה ביותר השם הזה: מאורעות! ללא שום נטיה לשנות את שמם. מכאן אתה למד כמה עמוק מושרשה מידת הבטחון באדם: כל כמה שתארך הצרה אין היא אלא בחינת מקום צר, שנתקענו לתוכו דרך מקרה. הרע מטבעו בן־חלוף ורק הטוב הוא לפי עצם מהותו בר־קימא. משבר אפילו אם זמנו שנים אנו קוראים אותו בשם משבר. בסיוט לילה עלולים אנו לעשות מסע ענויים. לדלג על הרים ולקפוץ על גבעות דרך שטחים ארוכים ולהתגלגל מעל פני צוקים גבוהים עד כדי ריסוק איברים או להעשות טרף לשני חיה רעה או לצלול בתוך נכבי מים עזים – ואף על פי כן הננו מקיצים מתוך הכרה צלולה, שכל אותם החבוטים לא ארכו אלא הרף־עין, ואילו מגעו של קצה כנף אושר בחלום פעמים גורם לנו השראה של שמחה במשך ימים. אכן, אין למוד את הזמן במידות של רגעים ושעות אלא בשיעורי החויות הממלאים אותו. אין זמן מוחלט, אלא יש זמן פסיכולוגי. אין מודד כללי לימות חיינו, אלא כל פרט יש לו מודד משלו. הילדות המאושרה נראית לנו ארוכה לאין ערוך מיתר הגילים, התופסים שטח זמני בדומה לה. אמנם, יש שגם האושר מקצר את זמננו. וכך נאמר ביעקב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". אבל שם הכתוב מדבר באיזה אושר ובמין אהבה יוצאים מן הכלל, שמעיפים את הימים על כנפי נשרים. ואילו בני־תמותה רגילים שהם אוהבים ומאושרים במידה רגילה, אף זמנם נקצב להם לפי האורלוגין הרגיל. אפילו הם רואים בטובה. מה שאין כן ימים רעים דין הוא שיהיו קטנים אצלנו וייראו כננסים בעינינו. הרע אינו בעל שיעור קומה; ננס הוא; כל הויתו מנוונת היא. אין לו זכות קיום ולא כוח קיום. לפיכך אנו מציינים בחכמה: מאורעות! חפזיים וחטופים הם מעצם טבעם. וסופם שיבוא עליהם החתף.

על כל פנים לא מן השכל הוא שנתרעם כל הימים האלה, שנצטוינו לחיות אותם מטעם גורלנו. מה שנטל עלינו יש לישא מתוך אומץ לב וזקיפות קומה. ככל שהימים נראים לנו ננסיים כן חובתנו לגדול מתוכם ומעליהם. בניגוד להרגלנו להטיל את טרחנו וריבנו על הימים שאין בהם חפץ, טוב נעשה אם נטה אוזן לעצת המשורר, שלא לריב עם הזמן, כי אין “עוון לימים”, “פלכים הם בקו צדק ירוצון” –

ורק אנחנו אשמנו. ואולי גם אנחנו איננו אשמים. לא טוב לאדם להתאכזר אפילו על עצמו.


 

ד. נקודת הקפאון    🔗

בימי הרג רב אלה המוח והלב תפוסים תמיד לנושא אחד, שנתבצר שם כנקודת־קפאון – הוא נחל־דמים האיתן, הרץ לכל העברים.

כל הפניות שאתה פונה, כל שתראה, כל שתחשוב, אתה נמצא נעוץ בו במקום, שממנו הדם יוצא.

כמה החוויר הכל לעומת ענני־האודם, הפוסעים על ראשינו, העוטפים כל ניד רעיון ורגש בקרבנו!

מה ניב מעמיק יותר משוועת החרדה האחרונה בפי נעמי גולדברג, בת גבעת עדה: “הצילו!” או מתרועת־הגיל בפי הטף, בני גבעת עדה, בהגיחם ממחבואם בין השיחים: “אבא, אמא, אני חי!”

מה ערך כעת למלים, לחלוקי־דעות, להבדלי־טעמים, להגדרות אמנותיות, לפלוגתות אסכולתיות, לפגיעות אישיות ולעלבונות פרטיים, שגדלם כגלגלתה של סיכה, לעומת הזוועות האלה?

תמיהה היא זו, שלעת הזאת עודך מחזיק מעמד על רגליך: שראשך טרם הפך לגלגל סובב; שעוד עיניך מישירות לפניך ומוחך בקדקדך פועל בכיוונו הרגיל שעודך מקביל את פני הבריות בקידה של ברכה ובת־צחוק זורחת לעתים על שפתיך; שהנך שומר עוד הרגליך האנושיים המקובלים ושאתה, זאת אומרת, אני, כותב הטורים האלה, עודי מקפיד בשעת כתיבתם על שימוש ההגיון ואפילו נזהר בפסקי־הטעמים.

על שום שכך גזר דינו של הגורל, כי המתים יורדים לקבריהם והחיים אף על פי כן חיים?

אבוי לחיים שכאלה! חיים על גבי נקודה של קפאון; חיים שהם לינה מתמדת בין מצבות וטיפול קבוע בכרית קברים לקרבנות רעננים; חיים תוך סופה משתוללת, שמלבד מה שהיא כוסחת וקוצרת והורסת גופים היא משליכה קרחי פתים בלב שארית הפליטה ופורשת מעטה קרח על הנשמות עד שהעומדים בתוך הסופה הזוועות נראות להם כדרך הטבע, כדבר מה, שכך הוא על שום שכך הוא.

הגדול בפחדים: אבדן תגובה; הקפאון האיום; ההשלמה האלמת, ותפלה אחת בפי כל נותר לחיים מאת ההשגחה העליונה:

– אם גזרת עלי חיים קיימני נא בהם כזה שהייתי בלשעבר, בגופי השלם, במלוא שכלי הצלול וברגש האנושי שבקרבי; שלא אצא מנוזק מן הקרב הזה ב“מותר מן החיה” שבי; שלא אהפך חלילה לגוש קפאון מהלך בצורת בר־נש.


 

ה. העמידה על הנפש    🔗

מימי לא נתפרש לי הביטוי העברי הזה בפשוטו ממש, כזה של עכשיו, מצווים אנו כעת על התגוננות כפולה: עמידה על הגוף בפני המרצחים ועמידה על הנפש המשכלת בקרבנו, שלא תצא חלילה לתרבות רעה של כפירה מופקרת ביסודות היושר והשלום, שבלעדיהם אין קיום לחיים אנושיים.

הזאביות היא מחלה מדבקת. בולמוס הדמים משכר את כהני הרצח ואת קרבנותיהם כאחד. אדי השנאה מחלחלים לתוך־תוכה של הישות, כשהיצרים הרעים נעשים אדונים פגה כל מדה נכונה ובני־אדם מאבדים קנה־מדה; ולא עוד אלא שאין להם שוב צורך במעין מודד. שמשון היה תחילה גבור ואחר כך נעשה עיוור. אבל אוי לגבורה, שהיא מלכתחילה עיוורת ועיקר כוחה בא לה מתוך העיוורון, והשגעון “תמות נפשי עם פלשתים!” נראה לה כקרן־אור יחידה של הדעה הצלולה. שגעון הדמים, שגעון השנאה, שגעון הנקמה – שלושת השגעונות האלה הן תאוות מנוונות, המעלות אדי רעל כמחלות ממאירות ומדבקות. כלום מה יכול להיות יותר פשוט, בראשיתי ומתקבל על הדעת מאותו מוסר איוולתי, המכונה מוסר השכל, היוצא במסקנה מתוך מרקחת־הדמים הזאת: “הנה לך! חוק קדמון הוא: בדמים תבנה, בתוקף רצח תכריע את הכף! בשכל לא תתגבר; בתבונה לא תשפיע; בזכותן של מידות טובות לא תנחל ארץ, ורק לפצצות כוח השכנוע. כי העמים היו מאז ומעולם והם יהיו עד אחרית הימים חיות טרף, שודדים ומרצחים!” – הרי זה כל כך פשוט, כל כך מובן. אולם הפשוט והמובן הזה הוא הטירוף; הוא כלי־היוצר של חידקי־הרעל העלולים לחלחל לתוך הנפשות ולהשמיד נשמות. ואיזוהי תרופה לאדי הרעל האלה? כבר התקינו מסכות כנגד מטר החידקים וכלי־מגן כנגד אדי־רעל. ומה מחסה יש להתקין כנגד סם־המות לנשמות הזורם כל כך בשפע מעל מורדות ימים שכאלה?!


 

ו. היסטריה של דיבור    🔗

בהתחולל אסון על איש – טבעי הוא שהדיבור ניטל הימנו והמלים נעתקות מפיו. הרי שום ניב אינו יכול למצות עוצם הצרה ואינו ראוי לשמש לה תמורה. ומדרכה של פורענות, שהיא כורח לאדם בור עמוק ומשלשלתו לשם, ושם, בתוך המעמקים, הוא יורד ונוקב ממילא לתוך עמקם של דברים. ובכן, צד בונה לאסון ההרסני בכך, שהוא מרכז את האדם לתוך שתיקה מעמיקה היפה לחשבון־הנפש. וכל מה שבונה מקרב גם כן אל הבינה ומגבירתה. אבל אסון גדול הוא זה, המכה את המחנה בשפיעה של דבור; המתיר את הלשונות עד כדי הפקרות; המביא על הבריות מהומה של הפלגה והגזמה ותאוות ניצוח; ההופך אותן למעין חיות מדברות, מדברות, מדברות, ללא כוח מעצור.

שכזה הוא המצב, לבשתנו, בישוב בימים שכאלה. צא וראה ברחובות, בבתים, בבתי כנסיות ובכל מקום שמתקהלת שם סיעה קטנה שבקטנות ואף בין השנים העומדים או היושבים, לעולם אתה שומע נפץ דבורים על הענין וכלל לא אל הענין. הפיות כמכונות יריה, לפטפוטים, שהם אויליים יותר ממה שהם מופקרים, והם מופקרים יותר ממה שהם אויליים. כל פתגם מעין פצצה של שטות. כל פסוק היוצא מהפה הוא פסק־דין; ורבים הביטויים, שמטח להם כשל פצצה. גדול וקטן, זקן ודרדק – הכל מחוים דעה; הכל יועצים; הכל מאשימים; והכל מחפשים שעיר לעזאזל. בין שאתה רוצה ובין שאינך רוצה הנך נסחב לתוך הויכוח; מכריך הטובים מתאנים לך להוציאך משווי־משקלך, לעקרך מתוך השתיקה, מושכים אותך בלשונך על מנת לתפסך בדבורך; עושים אותך על כרחך שותף לקשקוש הכללי, הטוחן, הטוחן, הטוחן מלים, המרכיב השערות, המוציא פסקי־דינים, דיני נפשות ממש, לכל בעל בעמיו, כעל־בוגד בעם. הוי לצבור הפורע את דבורו לעת כזאת, המשלח לשונו בנפשו ממש, הרואה את התרופה היחידה לשברו הגדול בהעמקת הפירוד בין האחים לצרה ובהרביית שונאים מבפנים. וכך אתה נשחק על אפך ועל חמתך בין האבנים של טחנת־המלל, העובדת בלי הרף בשווקים, ברחובות, בבתים ובכל מקום ששם מזדמן מזומן אנשים.

עם כי יחרב הגיונו! עם כי יינטל הימנו כשרון השתיקה!


 

ז. הויכוח על ההבלגה    🔗

בויכוח על ההבלגה, שבני אדם נסחבים לתוכו יום־יום שעה־שעה, מפסיד מדי פעם בפעם זה, הטוען לכיבוש היצר בכל זאת ואף על פי כן.

הוא מפסיד מבחינת העובדות הרוצחניות המקפיאות את הדם; מבחינת היצר הטבעי הנטוע בנו לקחת נקם ושלם מאויבינו; מבחינת היושר הפשוט, המחייב אותנו לעיין את המאזנים, שלא תהיינה נוטות לצד אחד ושלא יהא המופקר, האלים, הפרוץ, נשכר; מבחינת הכרח הפצוי לדמינו הצועקים אלינו בבכי על דמי אחינו ואחיותינו הנשפכים ולמה נכחד מעצמנו? קיים בנו איזה רגש כבוד יסודי, התובע כפרה על הדם ועל חילול כבוד עמנו או גזענו. ואם בכל זאת הנך מתעקש ומתבצר תוך מידת ההבלגה, הרי מותר לכל מי שרוצה לזרוק בפניך את האשמה, כי הנך איש מחוסר רגש־הכבוד; מוג לב; רשע ואכזר לעצמך ולבשרך ולבך לב אבן נוכח גויות אחיך המומתים.

כל כך הרבה חטאים כבדים מסקלים אותך – אולם אתה באמונתך מוצק: להבליג!

להבליג לא רק על דם אחיך השפוך, הנשפך גם מתוך לבך; לא רק על החיים הרעננים הנקטפים; לא רק על ההריסות והחורבנות, אלא להבליג גם על החרפה, שאתה ממיט על עצמך בהטפתך זו ועל השבר הנגרם לגאונך האנושי על ידי התאכזרותך לעצמך. אפשר וקל יותר להשליך את החיים, מלהשליך את הכבוד מנגד. משהננו נפתים ללכת אחרי קול הדם, קול היצרים, קול החושים הטבעיים, קול השכל הקטן, הננו עושים את הקלה שבשתי המלאכות: משהננו מודדים לאויב במדתו ואפילו אנו מפקירים את חיינו על קידוש המדה הזאת, הננו עושים, אמנם, שירות, מועיל או מזיק, לעם; אבל בו בזמן הננו נותנים פורקן־מה לסערת לבנו; הננו מקטינים במידת־מה את המשא הרובץ על נפשנו; הננו מצננים במעשה נועז, מסוכן ומסכן, את ריתחת הדמים בקרבנו והננו משככים את המית חרון אין־האונים, המכלה את בשרנו. ואילו משהננו כובשים בקרבנו את היצר הטבעי של גאולת־הדם הננו דוחסים את כל הזעם, את להט הקצף, את רתחת־הדמים, את המרקחה כולה, לתוך קרבינו. אין אנו פותחים בנפשנו שום פירצה להתנדפות הכאב. אנו מתפקעים מבפנים. מכיוון שהננו מאמינים בתועלתה של מידת ההבלגה בישרה, בתכליתיותה ובנצחונה הסופי, הרי לפי שעה, לפי שעה, הננו סובלים לבדנו בחובנו את עמקה של החרפה הבוערת. בקרב החרפה הזאת הננו צועדים הלוך ושוב. הלוך ושוב. ולא מעטים הם יתושי ההיסוסים והרהורי־החרטה המנקרים בלב. לא מעטים פולסין של שבט־מוסר, המכים על תודעתך; ויש שהנך מאבד את ערכך האנושי בעיני עצמך. שמא בכל זאת הנך הפחדן; הנך הוותרן; הנך קל־הדעת, שאין אהבת העם בוערת בלבך. אולם אתה מבליג גם על ההיסוסים האלה, גם על הבזויים, שהנך מטיח אותם כלפי עצמך; אתה עומד תוך הגיהנום של ספיקות שבלבך ומבליג. משום שזה הוא הצו התקיף, הנמרץ, העולה אליך ממעמקי מצפונך; משום שבת־קול ממקור האמת לוחשת לך, כי זו היא הדרך האחת, ממנה תצמח פדות לעם; זו היא המידה הנכונה היחידה שתפארת בה לעת הזאת, בימים שכאלה, כך היא ואחרת אי אפשר. יתפוצץ הלב כסיר נפוח, זה היחיד לך: אבל מידת האמת העליונה תגבר. כי ממנה אחרית הנצחון.


כ' אייר – י"ט תמוז


 

ח. כוח הסבל    🔗

בימים אלה אי אתה יכול להחלץ מרעיון מציק אחד, המהדד באזניך מכל הדבורים בפיות, הנשקף אליך מכל העינים מסביב. הנסוכות יגון ומגור: היספיקו לנו הכוחות הנפשיים להחזיק מעמד בסבל הממושך הזה? היהיו עצבנו תקיפים ככל הצורך עד סוף הנסיון המר? ואילו אחרים מפרשים בקינת לחש: מילא, קרבנות, אבדות, חורבנות ברכוש ובנפש – זאת אפשר היה לצפות מראש ולכך ראוי היה לנו שנהיה מוכנים משכבר. אבל העמידה המתמדת הזאת בחזית, שיכון התמיד של עינינו בתוך מסגרת האבל, ההודעה בלתי־הפוסקת, שהנך מוקף על כל צעד ושעל ממש אויבים, מרצחים, זוממים ומעלילים. חיות טורפות ללא משל ומליצה. המצווים עליך להשכים ולהעריב כנגדם בכלי־זינם ולשלוח את הרסן מעם החיה הטורפת שבקרב כל אחד מאתנו, לטפח את החיה הזאת ולעשותה עזת־נפש ואכזרית מאד ועם כך להיות צפויים מדי רגע ברגע למוראות מוקשים וחמרי־נפץ ודברי מלשינות מפוצצים ונחשי־איבה־ושטנה מתפתלים מסביבנו וקרבנו – הנוכל לעמוד עוד ימים רבים בכל זאת? האם כוח אבנים כוחנו? או כלום חיות מלידה אנו כגון כל בן כנופיה, שהחרב היא לו ריע, והרצח – משלח־ידו והשוד – מעשה להתפאר?!

קשה, כמובן, להלחם ברעיון המנקר במוחנו וכל נסיון לגרשו מגבולות מחשבתנו מגביר את מריו ומרגיזו עלינו במין להכעיס של “אדרבא, דוקא לפי שאי אתה רוצה, בן־אדם, לשכן אותי בקרבך הריני נכנס לך לפני ולפנים על אפך ועל חמתך ובעל כרחך תהא מהרהר בי”. לפיכך אין עצה כנגד הרהור עיקש ומתעקש אלא לתת לו חופש שיהא רץ ומתרוצץ עד שימאס בעצמו, ואכן, אין לך מיאוס גדול מאותו סוג מחשבות לקנטר, הזוחל לפעמים למוחו של אדם ברשעות מנוונת על מנת לעשות לו סך־הכל מר וקטלני ממעמדו העלוב והירוד בחייו בשעה זו ולהוכיח לו משום כן בכל נימוקי ההגיון, שהוא בכל רע, ושאיבד במחילה את המשחק וכל כיוצא בזה. נאמר: מיאוס! גרוע ממיאוס, שטות מטופשת היא זו. כל מי שמוחו בקדקדו וחושיו לא נפגעו עדיין עד תמציתם ועוד שמור בזכרונו חוש אהבת החיים ורגש הגאון האישי הרי יתקומם בכל ציבי נפשו כנגד אותו רעיון מסית ומחרחר ויגער בו: “שוטה שכמותך! מה אתה מטריח עלי להוכיח לי מה שגלוי וידוע לפני עד כדי ניקור עינים ממש, כי רע ומר לי, מר לי מאד? מה אתה נדחף גם כן לפזר לי תלי מלח על כל פצע ופצע שלי” האם זו היא רבותא לייגן את המיוגן ולחבל את המחובל?! וכי לכך אתה שכל להשכיל אותי במה שאני מושכל ועומד בלעדיך בתוקף צרותי? חייב שכל להשכיל אותנו בכך, שיש מוצא בצרה, מוצא מכל צרה, מכיוון שהחיים לעולם חזקים מן הצרות ועתידים הם להתגבר על כל הפגעים והפורעניות, אבל אם השכל אין לו די כוח, בינה וחריצות, להורות לנו דרך תשועה מן המיצר, עליו לפחות להסתלק הצדה ברוב בושה ולכבוש עצמו לתוך אֵלם גמור, מאחר שנתפס בקלקלתו. משול השכל לרופא. תפקידו לטכס עצה, להמציא מזור, לנחם מכל מקום. אבל מה דינו של רופא, שמרוב בהלה ומבוכה וגם מחמת בוּרות – לא זו בלבד שאינו עושה את מלאכת־הרפוי שלו במישרין, אלא תחת לרפא הוא מרפה את ידי החולה ונעשה שותף לגניחותיו ומצטרף אליו לתאניותיו ואף מפשיל את שרווליו להכין למענו מעין פיטום־סממנים עשוי כאב־לב, מתובל ביאוש ומלופת במרה־שחורה? רופא כזה מלבד מה שהוא מועל בשליחותו הנהו קודם כל שוטה גמור. על כל פנים אסור לתת לו דריסת־רגל בד' אמותיו של מוטל על ערש־דויו. הוא הדין השכל, זכות קיומו בסיועו לקיומנו, בחבבו עלינו את החיים, בשמשו פנס להאיר לנו במידת יכלתו את המחשכים האופפים אותנו. קצורו של דבר, אין השכל אלא מאיר נתיב. אבל אם בדעתו להחשיך עלינו את העולם, מיד הננו משלחים אותו בבושת־פנים מעלינו. אין לנו צורך בו בעת רעה כזו. מכיוון שחלשה עליו דעתו ושוב אינו מסוגל להיות משען לנו, עליו לפרוש למנוחתו ולפנות את מקומו לכוחות אחרים, אי־שכליים, הגנוזים בחובנו ועתידים לשמור על גחלת החיים שלנו, אכן, בכל עת מצוקה קיצונית פורצים מקרבנו כוחות־שימורים לא נודעים, לא מונים, לא משוערים מתמול שלשום והם שנוטלים את המושכות בידיהם להובילנו למחוז החפץ התמידי, שפנינו מיועדים לשם בצו גורלנו – ובתיווכן של הסכנות והפורעניות, שהן שלוחיו. כלום יודעים אנו לאן נשלחנו בצו גורלנו? הצרות נוהגות בנו. הן דוחפות אותנו, הלא־ידוע האכזרי מצליף עלינו בשוטו – ואנו נהלכים בתוקף. נשאל את הבורח: לאן?! אפשר הוא אינו יודע. אבל רגליו יודעות מסתמא. חוש נאמן מַנחה אותו. האויב הרודף אחריו מורה דרכו, לעתיד משיבקע לו הפליט בתוקף מרוצתו דרך לחוף מבטחים או לארץ־הבחירה – הוא ובניו ובני־בניו יספרו נסים ונפלאות על אודות הבריחה ההיא שלא היתה אלא הליכה, מכוונת ומסומנת למטרה, מעין יציאת מצרים בליווי פרעה הרודף, מה שמלכתחילה היה תבוסה נראה בדיעבד כמסע־נצחון. וסברה היא שבשעת המנוסה היה אותו שכל עצמו מטרטר לתוך מוחו של הבורח את גודל עלבונו וצערו ולא היה פוסק מללחוש לו: “אוי לי שראיתיך בכך, חלכה שכמותך!” כך היה מסתמא אותה שעה. אבל אותה שעה רשאי ואף חייב היה בעל הצרה להשיב לשכל הטוען תשובה נצחת: ניחא, אני חלכה; ואתה מה? בפיך מה? ומה פועל־יוצא מנימוקיך ההגיוניים? רוצה אתה להוכיח לי לפי כל חוקיך, שעלי לקום תיכף ומיד ולכרות קבר לעצמי ולהקבר שם חיים! לא, היה לא תהיה. לא אתה האדון לחיים אלה שלי. לא אתה הפוסק והמצוה עליהם. יש רם ונישא על שנינו. יש כוח חזק מן המוח, מהיר מן הרוחות, תקיף מן האש מן הברזל, עמוק ונישא מכל הוכחה, והוא: חפץ הקיום!"

ההוכחה היא מכלי־אומנותו של השכל. יש בה צד תועלת כתבלין בשעות־חיים כתיקונן. ואילו מהומה התוקפת איזו חברה ומכה אותה במערבל, מגבירה זעם ורעם ואופל ואוזרת את מהלך הדברים באיזור של תמהון ושגעון, הרי מכיוון שתמהון ושגעון שוב השכל יוצא בדימוס. אותה שעה כוחות שלטון אחרים צפים ועולים מקרבנו כבשעת־מלחמה ששומרי־הגבולין, הזקיפים בכל הימים, מפנים את מקומם לחיל־מצב מנוסה ומודרך. איתנים, המקננים בנו, מתגייסים לעזרתנו. כל איש הוא עמוד עולם, איתן נטוע בקוסמוס. נוצר מאז ומקדם להיות פה ולרשת את העולם. ואיזהו כוח החוץ שקם עלינו להשבית את חיינו? מי זה אשר ההין להרים עלינו את הברזל או לשלח בנו את האש? אנו חזקים מן הברזל, תקיפים ומוצקים ממשלחי האש. הואיל והללו הם כוחות החושך, ההרס, הבערות, צמחי האופל והמחתרת. הם אינם אויבינו בלבד, אלא גם אויבי היקום ושונאי הקיום. לפיכך לא יהיה להם קיום כנגדנו, הפועלים מטעם החיים וצו הבנין. אין אנו בודדים כמו אויבינו, אם כי למראית עין הם נראים עצומים מאתנו ואנו מתי מעט, הואיל ואנו עומדים גלויי־פנים במערכה בתוך העולם ולמען העולם. בן־בריתנו הוא החזק ביותר: חפץ הקיום של כל פרט מאתנו ושל צבורנו בכללו, וכשתרצו, גם של כלל העולם, העולם רוצה שיבנו אותו. הוא אינו רוצה להיות שממה. העולם כולו אומר שירה כשבונים אותו. ומכיון שכל עצמותינו תאמרנה שירת הבנין הרי אנו והעולם שותפים הננו לניגוד אחד. ואין אנו באי־כוחו של העולם בהווה בלבד, אלא גם בלעתיד לבוא, לכתחילה, בשעה זו, רע לנו מאד, צרה ויגון ואבידות נפש ורכוש ולא מעט תבוסות ומנוסות במדיניות; אבל אנו צופים גם בדיעבד, מעבר ההווה העוטה קדרות איומה אל מול פני האגדה. ההווה המר שלנו עתיד להיות אגדה רבת זוהר, ממנה ישאבו הדורות העתידים עוז ואמונה מכך כיצד עמדנו וחרשנו ובנינו ושמרנו והתגוננו והקימונו חניתות ובתי־יוסף ורמות־כובש וגבעות־עדה וקריות חרושת ולא נרתענו מהקרבנות אשר דמיהם נגרו מתוך לבבותינו ולמראה מחנות פורעים עולות מן המדברות ומן הערים ומנקיקי ההרים לא איבדנו את צלם אלהים על פנינו ולא את אמונתנו ולא את אימוננו באדם. ואם הדורות העתידים ישאבו כוחות מזכרון מעללינו מדוע לא נשאב אנחנו עצמנו כוחות אמונה מתוכנו תיכף ממה שבעין, בשעה זו?! כל בעל נפש רוגשת יתהלך בימים האלה ברוב רגש, בעוצם אמונה, בכפל יגון, אבל גם בכפל ששון והתפעמות־לב. יש מפלס עליון, המודד ליחיד, לעם, לצבור, כוחות לפי הנדרש להם בה בשעה. כנגד כפל צער כפל השכר; כנגד כפל חרדה כפל אמונה ותקוה. ואם ההווה צוקה וחשכה, נפתח בכל אחד חוש להיות חי בבת־אחת בכפל־תקופות, בלאלתר ובלעתיד לבוא, במציאות ובאגדה. בכוח לוח־הכפל הזה נחזיק מעמד על אף כל הצרות והתלאות. ואם שולחה החיה מסוגרה בקרבנו פי שנים יתלקח בנו האנושי לשלם לנו את התבערה שבנפש. סבל כביר נערם עלינו; אבל כביר לאין ערוך ממנו כוח־הגבורים המפעמנו בעת הזאת.


י“ח אב תרצ”ח


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואכסון בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 44927 יצירות מאת 2484 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18847 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!