רקע
אליעזר שטיינמן
נעורי־הנשר בישראל

שי למחנות העולים לפלגותיהם


 

א.    🔗

בודאי יש שכל טוב בכך, שהננו נוהגים להדר פני זקנים, לקבוע את תאריכי לידתם של אנשי־המעלה שבהם כימים טובים בשביל למנות את מעלותיהם ולתנות תוקף פעולותיהם ולהתפעל מעוצם־כשרונותיהם. וכנגד זה הננו מתיחסים בפקפוק מלכתחילה לערך מעלתם של בני הנעורים ולעולם איננו פוסקים עליהם שבחם בפה מלא, ולא עוד אלא שעל הרוב הננו מגזימים בהבלטת מגרעותיהם ומרשים לעצמנו להעביר את הדור החדש תחת שבט בקרתנו הזעומה ולשפטו מגבוה מגבוה. ומה שכל יש בדבר? השכל הוא, שעם זקנים אין לדקדק ביותר. חלשים הם ואינם יכולים לעמוד בפני בקורת קשה. תש כוחם כשל ילדים והם זקוקים לפינוק. ממילא אי אפשר לדרבן אותם לעליה נוספת. ואם כן לתכלית־מה נשפיע עליהם דברי כבושין? והואיל וכל אחד רוצה שידברו אליו, שידברו עליו, הרי מכיון שהננו חסים על בני הדור החולף לגנותם הננו מפליגים בשבחם. הננו מעניקים לזקנים מתנות בחסד, המכונות בפינו מטעמי נימוס בשם שלמי־תודה ורחשי־הוקרה. כל פרשת הערצה לגדולים בעבר עיקרה רחמנות או פחד מפני מי שהכוח בידו וסמכות הרבים מחסה עליו. אנדרטה זו לאנשי־המופת מלפנים חלקה אבן, שיש או פלדה ורובה רגשי אדיבות וחובת־כבוד כלפי מי שאינו יכול לפעול יותר ומכיון שאין לו שוב יד בחיים יהא לו לפחות שם וזכר בארץ. וכנגד זה טבעי הוא, שנמצה את חומר הדין לגבי דור חדש עולה ברון. הלה כוחו חזק, כתפיו רחבות והוא מוגן מבפנים ביצר ההסתערות וההעפלה. לפי שהוא נותן הרבה הנהו נדרש לתת עוד יותר. מכיון שמרצו שופע מתוכו וכל קורט מרץ מכיל בקרבו רסיסי אמונה עצמית אף אנו עונדים את כתר האמונה לזה, שמאמין בכוחות עצמו, הרי הננו מרכיבים על האמונה הזאת דרישות גדולות. אין אנו אומרים לדור הצעיר אפילו מקצת שבחו בפניו, שלא נהיה נראים כמחניפים לו וגם כדי שלא ניישנהו במתק מחמאותינו. מתוך שהננו אוהבים אותו הרינו מייסרים אותו קשה. לפי שכל מידת הרחמים שלנו נעשתה בה שימוש לגבי הזקנים לא נשתיירה בידינו כלפי דור הצעירים אלא מידת הדין. כך העולם נוהג משנות דור ודור. וחזקה על כל מנהג, שיש בו מתמצית הנסיון האנושי. מה שטוב היה במשך יובלות מסתמא טוב הוא גם לנו ויהיה טוב לבאים אחרינו, וכל הרוצה לשנות את הערכין בשטח זה מחוסר כל סיכויים להצלחה.

וכלפי מה יש לטעון בתחרות זו שבין הדורות? כלפי ההגזמה היתירה, הנהוגה בהטית כף הזכויות לצד הדור החולף אצל אחינו בני ישראל. כל עיקרם של הקלוסים לקודמינו מעשה־הגזמה הוא, אבל אנו מגזימים את ההגזמה עצמה הן מצד השבח לעבר והן מצד הקטרוג על ההווה. העולם כולו יודע, כי הכללות בדבר חכמת זקנים ואיוולת הנערים, צדקת הישישים ורישעות הצעירים, הם עיקרם משל ומליצה, שכן החכם מנעוריו יתנכר ואף היצר הטוב מלפף את האדם מילדותו, וכנגד זה לא ראינו ששוטים ורשעים ייהפכו לעת זקנתם לחכמי־הדור וצדיקים יסודי עולם. ואילו בתחומי היהדות נהוג לזהות זקנה עם חכמה ומעשים טובים ולשכן את הכסילות בלב הנערים בלבד. היהדות מכמה וכמה יובלות נתנסתה בנסיונות קשים וצפויה לצרות רבות, ואם כי היא עתיקת־שנים הריהי חיה לא תקופות ולא שנים אלא ימים, וטרופה בין ימים, שכל אחד מהם פורענותו קשה משל חברו. לפיכך היא מברכת לבורא עולם בעד כל יום־חיים וחשה עצמה תמיד במצב של שקיעה. זכאית היא בעיני עצמה שחטפה עוד יום, עוד יום, אבל מי יודע מה ילד יום. משום כן היא מביטה בהערצה רבה על כל אלה, שכבר הגיע יומם לערוב והם לא עזבו את אמונת אבותיהם ולא המירו את תומם לאלהיהם. והיא כולה חשד וחרדה לגבי דור חדש נולד, כי מי יודע אם אף הוא יחזיק בדת מורשה ויהיה נאמן למסורת קדומים. הן להיות יהודי משמע להיות חזק מאד, חזק ברצון ובכוח־הסבל ובעוז מרי. אשר לדור ההולך, הרי כבר הוכיח את יציבות־אפיו וקשיות־ערפו. אבל מניין לנו, כי גם הדור הבא יהיה תקיף־התכונה כדור קודמו. ולפי שאין ליהדות בטחון ביום המחרת, אין היא נותנת אשראי לאנשי־המחרת שלה, לבני הנעורים, אשר יומם ממשמש ובא. מסורת רבה היא אצל דורות יהודים, כי הלבבות מתמעטים והולכים והמוחות מיטמטמים ויראת השם, שהיא ראשית חכמה, ועמה גם החכמה, פוחתות והולכות מתקופה לתקופה. “כן, אנו במדרון” – לוחשות שפתי יהודים משכבר, משכבר. דרך־קנה־חזות של מדרון הננו צופים בדור הבא אחרינו, ובאמת־מדה של התגלגלות לתוך תהום הננו מודדים כל מצעדי בחורינו. מראש ומלכתחילה הננו נדים עליהם בראשנו וסופקים כפינו: "אוי, מה יהיה לנו? אוי, מה יהיה על בנינו? כל אבות ספרותנו ציינו את יחסם החושדני של האבות בישראל אל ילדיהם, כאילו בנים חורגים הם להם. לפי שיהודי בגלות חשכה ראה את העולם שאינו שלו, כפי שקובל אביו של חפני בעל דמיון בספורו של פייארברג. ומי שהעולם אינו שלו – מלא חרדה לגבי הבנים, בוני העולם בעתיד.

כי הענין נשתנה מיסודו בארץ – את זאת לא הרגשנו עדיין, כמדומה, כל הצורך. עצם חידושה של התחיה העברית בארצנו הקדומה מכוון לכך, שהדורות הבאים, אשר יוולדו על האדמה הזאת, ירכשו להם שוב את העולם קנין דם ולב, נפש ותודעה, באופן שהיהודי החדש ירגיש באמת בכל רמ“ח אבריו שהעולם הזה הוא שלו; כמו של כל בשר ודם אחר מבני הגויים, דוק והבן: רכישת הארץ משמעה רכישת העולם כולו. כדרך שאדם מחזיק בכנף בגד ובכוח בדל־בגד זה הוא קונה במשיכה את הבגד כולו, וכדרך שהחורש בפאת השדה עושה חזקה בשדה כולו, כך מי שמתערה בד' אמות קרקע המולדת מכה על ידיהן שרשים במרחבי ארץ רבה, כי המעורה בלב ובנפש בשטח־מקום מסויים נעשה על יד כך אזרח העולם ותפיסתו היא עולמית וכל מה שהוא משיג לתוך עמקה של הוית־בראשית הוא משיג. התפיסה העולמית מחייבת ממילא שנוי תפיסה לגבי כל המושגים האנושיים על יחסי אדם וחברה ועל זיקת דור אל דור. אפשר לקבוע תורת כלל, כי כל זמן שאתה רואה יהודי, אפילו יהודי ותיק בארץ, נתון במצב־רוח של חרדה לדור בא ומלא חששות ליום המחרת וצופה בחילוף המשמרות של אבות ובנים דרך משקפים של מרה־שחורה וסיוטים המסרתיים שלנו, כי דורנו דור אלמן הוא, ליהוי ידוע לך, כי איש זה לא נגאל עדיין מצרות־האופק של צועד במדרון ועדיין לא קנה לעצמו את העולם קנין אנושי גמור. הֵלך הוא על פני ארץ רבה וחושש הנהו שמא ישקע עליו יומו עד שיגיע למלון־לילה. אין הוא מאמין בבנו אחריו; אין הוא בטוח שיניח אחריו מי שיאמר עליו “קדיש”. אף הוא כיהודי המסרתי כל מה שהוא טורח אינו טורח אלא בשביל שיהא מי שיאמר “קדיש” אחריו. חוסר אמונתנו בבנינו שרשו בחוסר אמונתנו בעצמנו. אין לנו אדמה מוצקה תחת רגלינו – לפיכך אין חוסן אמונה בלבנו. חושדים אנו בכל שירמה אותנו: השמים ירמונו; הכוכבים יוליכונו שולל; בנינו יהפכו לנו את הקערה על פיה. כל הדור הבא לא אימון בו. ורק אנחנו, בני הדור החולף, ראויים הננו, שיינתן לנו מטעם מנהיג העולם כתב־קלוסין על שום שעמדנו בנסיון. ואילו בנינו אחרינו… הוי, בנינו… הם עתידים לילך בדרך משם לא ישובו עוד, כפי ששר יל”ג.


 

ב.    🔗

אנו פה בציון לא נשיר את שיר יל“ג על בנינו הבאים אחרינו. הם לא רק אינם הולכים בדרך אשר משם לא ישובו, אלא הם הולכים בדרך, אשר אנו, אבותיהם, לא העזנו ולא חלמנו אפילו להגיע לשם. לא נדבר שפת־חונף באזני ילדינו. הם יותר מדי יקרי־רוח וזקופי־קומה שנצטרך או שנהא רשאים לזלזל בכבודם על ידי החנפה. אבל קורט שבקורט אמת מותר וחובה עלינו להשמיע באזניהם, שאם גם את המעט לא נאמר להם נהיה כפויי־טובה וצרי־עין במדה שאין למעלה הימנה. מי פלל ומי מלל, כי בנים כאלה יוולדו לנו, דוגמת דור צעיר זה, דור ההגשמה הממשית, אשר עינינו רואות אותו מסכן את חייו, מסכן כל אבר ואבר שלו, מסכן את מנת שנתו הדלה, מדי יום ביומו, מדי לילה בלילה, בנקודות הנדחות והשוממות, בין סלעי מגור ובתוך עמקי־הפקחים, בין פריצי חיות ובין פריצי אדם. טובי בחורינו, הרכים והמפונקים, טרם ירדו מעל ספסלי בתי־הספר, טרם יבש על שפתותיהם לשד הנשיקות של אבא־אמא בילדותם, טרם חזקו שריריהם, טרם ראו חיי ילדות במלוא מנעמיהם ושעשועיהם – והנה הם מוכנים ומזומנים להזיר עצמם מכל קורטוב נוֹחוּת,לעזוב בית־אבא וחסות אמא, להפקיר עצמם לחיי נדודים, רעב, צמא ומכות שרב ואף עקיצות נחשים וחוסר־כר תחת ראשם וחוסר מאור וחוסר כל החמודות, אשר להן הסכינה הנפש בערי ארץ ישראל, המלאות כעת תשואות ורוב תענוגות. בזכות מה. יש לשאול, נולדו לנו בנים יקרים אלה? במה אנו, האבות, שימשנו להם דוגמה להגשמה חמורה כזו? אנו כל עיקרנו דברנו על חיבת ציון, הטפנו ישוב ארץ ישראל; על הרוב לאחרים ולא לנו. ואם מי עלה ובא לארץ, הרי היה זה אחד מני אלף, ואף לא כל מי שבא אליה השתקע בתוכה, ולא כל מי שהחליט לגור בה החליט עצמו אליה. אפילו נעשה תושב בה – הארץ כולה בגופה ובנפשה ובנשמתה היתירה לא התישבה בקרבו. כל מגע שלנו בארץ הזאת היה דרך ארעי ויותר ממה שנתגלמה בו זיקת־עולם היה בו משום נוי וקבלת נימוסי עליה מלומדים. אין בכוונתנו לזלזל חלילה בראשוני העולים, בגבורי ביל”ו, בחברי העליה השניה והשלישית ולא בכל מי שעולה לארץ ומעלה עצמו אליה. אבל גדול נס הגבורה של בבני דור תרצ“ו־תרצ”ט על כל פלאי העוז והאומץ, שהראו קודמיהם. ביל“ויים, אנשי עליה ראשונה ושניה, לא נערים היו רכי־גיל כילדינו. ומספרם מה מעט היה! הרי רק פעם אחת הכרח היה להם להחליט בדבר עלייתם. ומכיון שהחליטו שרפו את כל הגשרים מאחוריהם. ומשבאו לארץ לא היתה להם כמעט כל ברירה אחרת, אלא להשתקע בחקלאות במדת הכשרתם ויכלתם. לא היו ערים סואנות בישוב, חיי רווחה ותענוגות ושעשועים לא נתפתחו עדיין כל עיקר. הכפר שימש מטרופולין כביכול, הנסיעה לארץ היתה הקרבן, אבל לאחר שנקרב הקרבן האחד, נעשה ההמשך מושכל ראשון ועם כך לא יעלה על דעתנו להפיל אף קורט מכבודם ומגודל קרבנם. כנס, בשני המובנים, הם מתנוססים על לוח ישובנו פאר לעבר הקרוב. אבל לעומת זה מה רב קרבן הגוף והנפש של ילדינו. לא ממרחק הם באים ועולים, לא אסירי־הזיה הם, לא מהגרים מארץ גלות אל שמשו של המזרח, הקוסם לשוכני בתי־חמר של יהודים עניים ומרודים בארצות אירופה ומבטיח להם חיי בדויים יהודים, רוכבים על סוסי־ערב האבירים, קוצרים ובוצרים בשירה ובנגינה, לנים בכרמים שוכבים הוזים בפרדסים על השולמית. נערי תרצ”ו־תרצ"ט ברובם ילדי הארץ הזאת הם, שמשה הלוהטת של ארצנו הפזה בקרניה את עריסותיהם. לא על גשרים שרופים מאחוריהם הם עוברים עולים ולא חולמים בהקיץ הם, אלא כולם מכירים את המציאות הקשה של חיי המחנה ושל העליה על נקודת ההתישבות השוממה. מטר כדורים ילוום בעלייתם; הכדור התועה אורב להם בכל שעה ורגע גם למחרת ולמחרת־המחרת, כאשר יעבור החג של הקמת החומה והמגדל ותפוג ההתרוננות הראשונה. כה קרוב בית אבא אל הנקודה השוממה וכה תקיף הרצון שלא לעזוב. לא קרבן פעם אחת היא ההיצמדות הזאת אל הנקודה הישובית החדשה, אלא קרבן התמיד, עמידה בלי הרף בנסיונות, הרעבה עצמית תמידית, נידוד השינה מן העינים, קבלת עול של משטר המחסור שאין לו קץ. דברים שכאלה אינם נעשים בכוח איזה הלך־נפש של אידיאליות סתם. אפשר שאם נשאל את פלוני ואת אלמוני מן הבחורים בעסקי אידיאליות והשקפת־עולם יסתייג בכל כלי־הזין הדיאלקטיים שבמחסן האידיאולוגי שלו כלפי נימוקים רוחניים. אבל אורח־חיים זה. כוח־סבל, התמדה נפלאה זו, אותה פרישות מתמדת מהוי־כרכים השוקק והמפתה – יסודם במה שהוא עמוק מסתם קיום מצוות ושמירה על עקרונים מקובלים. כאן דוברת אלינו רוח תקופה גדולה, אשר צררה בכנפיה את החומר האנושי המופלא הזה. קם לנו דור, אשר אנו לא חזינו אותו מראש בצביונו זה. אפשר נבאנו אותו במטושטש, דמינוהו, כינינוהו, אבל לא ידענוהו. אין אנו מבינים לרוחו גם כעת. אנו יכולים לשער רק מה שהוא רחוק שברחוק, מטושטש מאד, איזה טמיר ונעלם, למעלה מהשגתנו. אנו מילוליים הננו בעיקר, מילוליים עד שורש נשמתנו ומוח עצמותינו; נולדנו מילוליים; סבאנו האידיאליסטי מהול בפושרין של אשליה עצמית ואחיזת עיני אחרים, מהולים בפושרין נולדנו לעולם האידיאלי. ובעולם לא שלנו נולדנו, שלמנו מעשים שפתינו. מעטים מאתנו עשויים היו אולי להקריב עצמם קרבן פעם אחת ולמות פעם על קדושת רעיונם. אבל אף אחד מני אלף לא היה מסוגל לבנות מתוך הקרבה עצמית בלתי פוסקת עמדות בעולם, מכיון שלא היתה בנו רגשת־בטחון, כי העולם הזה הוא שלנו, וכי על אדמת מישור עומדות רגלינו. אבל הנה דור חדש, דור בנינו בארץ, כבר ספג לתוכו מחלב אמותיו ומלשד־הצער שבעיני אבותיו את ההכרה, כי העולם הוא שלו, כי הוא גופו אחראי לו, והוא גופו נידון להגן על עמדותיו הנכבשות. דור זה אינו רואה את העולם כמקום מדרון; אינו בוכה על משפחותיו כנהוג בישראל מדורי־דורות, העולם נראה לו כמישור; הוא גופו מישור; וכל מעשיו דרך מישרים להם. לפיכך פיו ולבו שוים; ידיו ורגליו פועלות בקצב אחד; רעיונו ומפעלו חד הוא. מילדותו טעם זקנים הוצק בו. ונוער וזקנה יחדיו בו חוברו. הוא כולו מתח אחד, אריג אחד, עור אחד וכותנתו הכחולה כולה אור. רק מפאת שגרה קדומה עדיין דשים בחלוקות מקובלות בין צעירים וזקנים, בין בעלי המשמר הישן, הצדיקים התקיפים באמונתם הציונית או האנושית, ובין הפרחחים הללו, שהכל רופס אצלם. והננו מביאים במשפטים צבוריים את הנוער, שבעצם המפעל שלו כבר שפט את שופטיו… התפיסה הזאת כשלעצמה כולה זוקן וכבר נרקבה מיסודה. קם דור חדש לא ידע מורך, לא רק שריריו הגשמיים אלא גם שריריו הרוחניים חזקים משלנו. קם דור, אשר דברתו אמת לאמתה, הואיל והוא כמעט אינו מדבר, אלא נוטל את תרמיל־הדרך שלו ומפשילו על גבי שכמו והולך לקראת נחשים ופגעים וכדורים ולילות מחוסרי־שינה. ארבעים לילה ומאה לילה ואלף לילה לא יתישו את רוחו ולא יכופפו את קומתו. ואף תמים הוא מלדעת, כי מביא הוא קרבנות. מי שהעולם שלו אינו מכיר בקרבנו. הבו גודל ושבח בצנעה לדור ישרים ולדור נשרים זה על הרי ארץ ישראל.


י“ט אב תרצ”ט


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49467 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!