פעם אחת היתה “בת־מלכה”…
אבל אין אני רוצה לרמות אתכם; בת־מלכה אמיתית לא היתה זו…
אביה, אם אמנם אביה היה, לא היה אלא סנדלר בעל מרה־שחורה, ואמה – תגרנית מן השוק, שהיתה מחבבת את הטפּה המרה… אך עינים היו לה, לבת, כשל בת־מלכה, והיו טועים בה…
והתאהב התאהבו בעינים הללו שני צעירים בני עניים, היא היתה מוחזקת אצלם בת־מלכה אמיתית, ושניהם, אם כי כל אחד בפני עצמו, אמרו: “היא, או – חבל על הצוָאר”, אותה לשון ממש, אף־על־פי שאחד לא ידע על האחר ולא כלום, ואפשר שלא הכירו זה את זה כלל.
ושניהם, אם כי כל אחד בפני עצמו, החליטו להשׂיג את הבת־מלכה.
אך כיצד?
הרי אין הולכים ובאים אל בת־מלכה, – בפרט, כפי שהם היו סבורים, אל בת־מלכה אמיתית, – בידים ריקניות. והתחילו שניהם לבקש אמצעים, במה לשׂאת חן בעיניה.
ושניהם ביקשו.
אך כל אחד באופן שלו:
אחד התחיל מתהלך ימים תמימים ועינו כלפי־מַטה, והשני לילות תמימים – ועיניו כלפי־מעלה.
זה שעיניו כלפי־מעלה היה בטבעו בעל־דמיון! הוא לא רצה להרים את אשרו מתוך האשפה שברחוב. הוא חפּשׂ את אשרו בשמים; ובראש וראשונה – בלילות מוככבים, מלאים חסד וחלומות…
ולילות שלימים היה מבלה מאחורי העיר, ביער, בשׂדה או בסמוך לפלג, או שהיה עומד שעות על שעות ליד האשנב הקטן שבעלית־הגג שלו, וכל הזמן העינים כלפי מעלה, אל השמים הגבוהים, אל גבהי הרקיע הכחול, אל הלבנה והכוכבים. בעינים לחות־נלבבות היה מתאונן לפניהם על מזלו, בשׂפתים רוטטות היה מספר להם על אהבתו, ולא פסק מלהתחנן: תנו לי, בני עליון, מרוב הטוב הצפון עמכם משהו טהור וטוב, שיהיה מתנה בשביל הבת־מלכה היפה; שאהיה נושׂא חן בעיניה, שיהיה לבה פונה ונוטה אלי, ותתן לי את אהבתה במתנה, שאם לא כן, מה ערך יש לחיי?
אבל הראשון, זה שעיניו כלפי־מַטה, לא כך עשׂה! הוא יודע, שמתגלגלים על־פני האדמה כל מיני דברים מושלכים ואבודים. משליכים מתוך בית משהו ישן ומשומש; ומתחמק מתוך היד מטבּע שהוא חלק ביותר; סוס מאבד לפעמים פרסה; מתגלגלים פסולי מסמרים, מזדמנת לפעמים גם מציאה כשרה – ומי שיש לו אורך־רוח ועין טובה, והוא מלקט זמן רב, סופו שמגיע למה שמגיע: כלשהו וכלשהו מצטרף למשהו, משהו למשהו מצטרף לפרוטה, ופרוטה לפרוטה מצטרפת למאה ולאלף ולרבבה, – ולמראה הרבבה גם הבת־מלכה מרככת לבבה…
והריהו מתחיל מחפּשׂ ברחוב…
אלה היו שני האופנים של שני האוהבים…
ועל איזה מהם אסַפּר לכם תחילה? ברחוב, בבית־העסק, בשעה שאתם מבקשים שדוּכים בשביל בנותיכם, הרי אתם, בלי ספק, אנשי מעשׂה, וזה שעיניו כלפי־מַטה היה מעניין אתכם יותר; בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בזמן שאתם מתחילים לקרוא, אתם נעשׂים רוחניות בלבד, נשמה בלבד, ולבכם נוטה בוַדאי להשתתף יותר בגורלו של זה שעיניו כלפי־מעלה; הריני מניח איפוא, לרגע מועט, את זה שעיניו כלפי־מַטה, ואסַפּר לכם תחילה, מה עלתה לו לזה שעיניו כלפי־מעלה…
הוא הביט אל השמים, והרבה כל־כך להביט ולהביט, והתאונן בלשון נלבבת כל־כך על מזלו, וספּר ברחמים רבים כל־כך על חייו הקטנים ואהבתו הגדולה; ונמצאו לו כל־כך הרבה מלים נאות ולבביות להבעת בדידותו וגעגועיו, ולתאוּר הלהבה המתלקחת בלבו – עד שהכוֹכבים הקטנים הטובים, שלבותיהם טהורים כלבות הילדים, רחמיהם נתגלגלו עליו, ופעם אחת, בסופו של לילה בהיר אחד, זמן מועט קודם שהתחיל מאפיר היום, נתן בו הלילה אחת מעיניו לטובה ולחסד והגיש לו אל עלית־הגג, בעד האשנב הקטן, על־פני קרן־כסף ארוכה – לא פחות ולא יותר, אלא מחרוזת של פניני־לבנה!
הבחור בן־העניים כמעט שהוא יוצא מדעתו מרוב שׂמחה, והוא חוטף תיכף ומיד, ורץ אל בת־המלכה ודופק אצלה על הדלת.
– מי שם? – נשמע קולה של הבת־מלכה, הקול המתוק אך מוּרדם ומוּפחד במקצת – מי הוא זה המעיר אותי משנתי? מי זה הפריח את יוֹנַי היפות, את חלומותי המכונפים?
– אני! אני! – משיב הוא בקול נרעד – בת־מלכה! אני הבאתי לך מתנה מן השמים, מתנה שכמותה אין שׂררה נותן לאשתו, ואף לא לאהובתו, ואין להם כמותה אפילו באוצרותיהם, ואין כמותה בכל העולם כולו, ואני קבּלתי אותה מן השמים ואני דורש את אהבתך בעדה…
– “מן השמים?” מתפלאה הבת־מלכה וקופצת מעל המטה, והופכת את המפתח במנעול ופותחת כדי סדק צר, ופושטת את ידה הצחורה כשיִש לקחת את המתנה.
אומרת לו שיבוא לפנות־ערב, עם שקיעת החמה, לקבל […]1
ולאחר שהצעיר מזכיר עוד פעם את התנאי שלו, הריהי […]
מיד שׂמח, האוהב שעיניו כלפי־מעלה, שׂמחה גדולה, ויצא מתוך העיר בשירה וברקידה, אל השׂדה, אל הנהר, אל היער, ועיניו רואות את היד הצחורה כשיִש, ואזניו שומעות את הקול הערב… הוא רץ. השבלים בשׂדה, דומה עליו, מברכות אותו, והפלג רועש: מזל טוב, מזל טוב! האילנות מניעים ראשיהם: כן, כן, מגיע לך, ידיד־הלבנה! והצפרים, הללו כבר הן מזמרות לו כמין זמר־של־כלה…
בלא אכילה ובלא שתיה התרוצץ כך, בשירה וברקידה, מאחורי העיר. אך הנה יורדת החמה הלוהטת ושוקעת, צללים רכים וקרירים משׂתרעים על־פני נהר ושׂדה, גזעי־העצים מזדהבים, בת־רוח שקטה פורשׂת כנפיה ומין צפור משונה מנקשת במַקורה אל העץ ומכריזה: עֵת! עֵת! והוא רץ העירה לקבל תשובה…
הוא דופק עוד פעם על הדלת של הבת־מלכה, אך הפעם ביתר בטחון…
– מי שם? – שואלת הבת־מלכה בחוּמרה ובקוצר־רוח.
– אני, זה שנתן לך מפניניה של הלבנה, לקבל תשובה באתי…
ונשמעות פסיעות קלות, וכדי סדק צר נפתחת עוד פעם הדלת, וכמו בבוקר פושטת היא החוצה יד צחורה כבהט, אך הפעם לא עוד מעורטלת…
– “את פניניך אל כל הזהבים נשׂאתי – אין בהם רוצה ליטול אותם לידו: לא לקנות, לא להחליף… מין חלוקי־אבן זרות, אומרים הם, אך כאן אין להם שום ערך. ורצתי אני אל חנות־האריגים, רציתי לפחות שׂמלת־בד לקבל בתמורתן – לעוֹג לעגו לי. עיפה ורעבה באתי אל חנות־המזונות, ובעד כל המחרוזת של פניני־הלבנה חתיכת גבינה קטנטונת ביקשתי, וגירשוני מן החנות כמטורפת וחסרת־דעת”.
והיד הצחורה משליכה לו את הפנינים לרגליו ונסוגה וסוגרת את הדלת, וצרוּד מתהפך המפתח במנעול…
שונה מזה לגמרי היתה דרכו של השני, זה שעיניו הביטו כלפי־מַטה.
הוא ליקט וליקט: ימים, חדשים, שנים…
לאחר זמן קצר, כשהיתה לו כבר נשכּה מלאה בלויים וסחבות, מכר הכול להלך אחד בעד פרוטות מעוטות; ה“מלקט” הכניס את הכסף בקוּפּת־החסכון והוסיף וליקט והוסיף ומכר… לפעמים נזדמנה לו גם מציאה כשרה… יגעתי ומצאתי, האמן; השם יתברך עוזר… משהו למשהו מצטרף לפרוטה, פרוטה לפרוטה מצטרפת למאה, כאמור, ולאלף ולרבבה. ואמנם, הגיע לרכוש של ממש, ולכבוד גם־כן. תחילה היו מתרחקים ממנו: אדם מהלך ומחפשׂ באשפה!… אחר־כך חייכו אליו ברוח טובה ובעין טובה… אחר־כך התבוננו בדבר בכובד־ראש, ולבסוֹף־לבסוף, משנתעשר ממש, הפליאו את מעשׂיו ושׂמוּהו לאות ולדוגמה!…
ולאחר שכבר נתעשר קנה לעצמו ארמון מאהובתו של שׂררה אחד2, רכש לו רהיטים ישנים אך מפוארים ביותר, ואת הארמון שקנה שפּץ יפה. בחדר היותר־יפה העמיד מטה מוזהבת, עם כלי־מטה של אַטל“ס וסַמוּ”ט, ונטל את המפתח של הארמון והלך אל הבת־מלכה ושאל אותה, אם היא רוצה לגור עמו יחד בארמון ולישון במטת הזהב? והיא השיבה: כן.
––––––––––––––––
וביום החתונה ישב זה שעיניו כלפי־מעלה בסעודת־העניים בין שאר העניים ואכל מה שאכל והשׁתכר ביי"ש הרע… ובלילה, כשהובילו את הזוג הצעיר ליחוּד, ברח אל היער – ותלה עצמו על העץ הראשון שנזדמן לו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.