– ואתה תשתוק ותשתוק?
– רוצה אַת, שאדבר?
– היום רוצה אני. דבריך מפחידים אותי, מרים ודוקרים הם; אבל רעה מהם שתיקתך. היא מענה ומייגעת.
ראה, בכל מקום שרוי האֵבל…
במרום נישׂאים קרעי עננים נעים־ונדים, קופאים; קרובים כל־כך אל השמש, והם קופאים!
למַטה – האילנות המצהיבים; יפים הם, אבל עצובים ביופים, כמין ודוּי חשאי נשמע רשרוש עליהם…
וסוכת עלי־הגפן לוהטת, בלהטה גוֹועת הגפן…
ושנה גוֹועת… דבּר אֵלי!
– הנחמי, ילדתי היקרה, – שנה חדשה נולדת!
– ובכן, ברכני לשנה החדשה!
– על הטס לפניך מונחים הרבה כרטיסי־ברכה…
– ואף־על־פי־כן – לא די…
– מה מאחלים לך אחרים, ילדתי!
– כרטיס מסורתי מודפס שולח אבא: “לשנה טובה תכתבי…”
כרטיס כזה שולחת גם אמא; אך היא מוסיפה עוד: “בתי, היי בריאה וחזקה, ומאושרת…”
– ברכה חשובה!
– “והאריכי ימים בנחת” – –
– ואותך זה מפחיד?
– מה?
– אריכות הימים! קולך רעד…
– יתּכן… הנה כרטיסים מחברות… מודפסים, בלשונות שונות…
– וממכּרים? מן הטובים שבהם?
– הנה מאחד, מן הטובים… בכפות־רגלים יבשות, מאחל הוא לי, שאלך על־פני גלי החיים…
– איבּסן!
– אחר אומר לי לעבור את החיים הללו, המלאים דמים – בלא כתם כלשהו, טהורה וצחורה כברבור…
– העם אומר: כאַוזה לבנה. והחיים אצלנו – יותר מדמים יש בהם זיעה…
– אדם מר כלענה; תן אתה לי ברכה!
– אני? אני מכיר אותך מעט מדי… כמעט איני יכול לתאר לעצמי את המחר שלך ואת מחרת־המחר שלך… בת־שׂחוקך, בשעה שגפנך פרחה ועץ־התפוח התכופף תחת משׂא פריו, משכה אותי אליך, ותוגתך בשעה זו אף היא אליך תקשרני, אך זרה אַת לי אף־על־פי־כן!
– ובכל זאת, תן לי ברכה!
– כרצונך…
אין אני מכיר את דרכיך…
אך שמעי, ילדתי, מה עושׂה אַת, בשעה שאַת עוברת לפני המפּחה?
– מה עולה על דעתך?
– אף־על־פי־כן!
– ביום אין אני מתעכבת… לפנות ערב אוהבת אני לשכב בעשׂב לפני המַפּחה ולהביט אל השביבים, אל הגחליליות, הניתזות ומתעופפות כלפי־מעלה…
– תענוג מועט… מעיניך מתמלטים ניצוצות רבים יותר ויפים יותר… אני מאַחל לך טוב מזה: הכּנסי אל הנפח, לחצי את ידו הכבדה, ושאלי אותו, מה הוא עושׂה… ואם יענך, הוא מנַגד קרדום לחפור בו ומחרשה לחרוש בה, אמרי לו: יש בזה תועלת, אף־על־פי־כן יש עבודה, שתועלתה מרובה מזה… הגיעה השעה לחשל כלי־מפּץ, גרזינים ופטישים; יש כל־כך הרבה חומות לשבּר!
– והוא ישמע בקולי?
– תני עיניך בו, וישמעך; בעיניך נתונה השׂררה…
– אתה משטה בי…
– לא… ומה עושׂה אַת, ילדתי, על שׂפת הים?…
– הוֹ, את הים אני אוהבת!
אני אוהבת לשכב בחול על שׂפת הים ולפשוט את רגלי המעורטלות, שירחץ אותן וילטפן…
– ואני מאחל לך, ילדתי, אל תאהבי את הים בשעה שהוא מתרפּק עליך כחתול, אלא בשעה שהוא מתעורר כאריה! ולכי עם אותם, שהם נאבקים עם האריה הזה! הביטי בהם בשעה שהם נוהגים באניה, והקריני עליהם את כוחך הזוהר…
– אתה רואה אותי חזקה כל־כך!…
– ולרקוד, ילדתי, יודעת אַתּ?
– שוב הנעימה המרה!
– לא, ילדתי, השנה החדשה מרככת גם אותי, לפחות בדברי אליך רך לבי… אך שמעי, אשה יפה יזדמן לה לעתים לרקוד בין חַרבות־פלדה…
– מה אתה סח!
– על־כן מאחל אני לך, ילדתי, הפסיקי רקוּדיך, תפסי אחת מן החרבות, את החדה ביותר, ובשביל זה, המצווה לרקוד בין חרבות…
– אתה מפחיד אותי, בן־אדם!
– הן רק את רצונך מילאתי…
ואם אַת רוצה, יש לי בשבילך ברכה קלה יותר!
מעט דם יש בך, ילדתי, היום הבהיר החם מכביד עליך יותר מדי, רועש בשבילך יותר מדי, הוא מחריש אותך!
– בוַדאי…
– ועל־כן אַת אוהבת את הערב השקט…
– את הערב השקט, הנוּגה־שקט; את נצנוץ הכוכבים הראשון…
– ואת נצנוץ הכוכבים האחרון, בנפלם…
– הוֹ, בן־אדם!
– ואני מאחל לך, אם היום ועבודתו כבדים ממך, אהבי את הבוקר… את זריחת היום החדש…
עצובה אַת, ילדתי. ושקיעתו של היום ההולך מוסיפה לך עוד עצב על עצבך וגעגועים על געגועיך… ישני, הפיגי את הסַם של הערב הגוֹוע וגוסס, והשכימי, חיי למחרת הבוקר, שעה שמתעוררים החיים החדשים, שעה שמתמשכים חוטי החן והרצון של החיים החדשים… הם ימשכו אותך עמהם, ילדתי!
ודבר זה גם הוא למעלה מכוחך?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.