¹

הגרפולוג דניאל מלניק, גיבור הרומאן החדש של עדי אַבֶּלֶס, איננו נער מתבגר, אלא גבר בסוף העשור הרביעי לחייו. אף על פי כן החליט - אחרי שאשתו איה נפרדה ממנו - “לנהוג לפי עקרונותיו, אפילו עם נשים”, או ליתר דיוק: בעיקר עם נשים. ומנאמנות לעקרונותיו התייצב בפינת רחוב דיזנגוף ושדרות בן-גוריון בתל-אביב, איתר את הנאות מבין האלמוניות שחלפו במקום, ו“בחיוך רחב וכמעט בלי רעד בקול” אמר לכל אחת מהן “את מוצאת חן בעיני ואני רוצה לשכב איתך” (229). על המעשה הזה הספיק לחזור מספר פעמים, עד שאחת הנשים הרימה את קולה, כינתה אותו “סוטה”, והזעיקה שוטר.

החוק איננו סלחן כלפי אדם המבצע מספר פעמים בזו אחר זו הטרדה מינית ברשות הרבים וגם איננו מקבל נאמנות אדם ל“עקרונותיו” כנימוק המתיר לו לפעול ככל העולה על רוחו, ולכן אילץ את דניאל להכיר לראשונה ומקרוב את המנגנון שברשות החברה לרסן אדם המפר חוק מחוקיה. השוטר העביר את דניאל לחקירה בתחנת המשטרה, שם נעצר עד שהמעסיקה שלו, מרתה ביילין, שיחררה אותו בערבות. ועד מהרה זומן דניאל להתייצב בפני שופטת, ששלחה אותו לבדיקה אצל פסיכיאטר, לפני שתפסוק בעניינו.

כל המעורבים באירוע ובגלגוליו - הנשים שלהן החמיא דניאל והציע לשכב איתו, השוטר שהתאמץ לשמוע מפיו הסבר שיאפשר לו לשחררו “מחוסר עניין לציבור”, צמד החוקרים בתחנת המשטרה שניסו לרדת לחקר האמת בתרגיל הקלאסי של “השוטר הטוב” ו“השוטר הרע”, השופטת שהתאמצה להבין את מניעיו והפסיכיאטר שהאזין בסבלנות לדבריו - כולם עמדו חסרי-אונים מול דניאל, שלא הכחיש את ביצוע המעשה, אלא טען שהיה נאמן למה שהרגיש כלפי הנשים אשר בפניהן שטח את רצונו. אילו היה נוהג ככל עבריין מין, מכחיש את המעשה או מאשים את הנשים בפיתויו, היה קל לכולם לסווג את המקרה כפשע ולהתאים לו את העונש הנכון. אך איך מתמודדים עם נאשם כמו דניאל, שהוא אדם בוגר, משכיל ושפוי, המנמק בשפה רהוטה ובהיגיון את המניעים והעקרונות שהביאוהו לבצע מעשה שהחוק מגדירו כעבירה חמורה?

בעוד המנגנון של החברה משתהה לזמֵן את דניאל לשאת בעונשו, המשיך הוא בניסוי שעליו החליט קודם לכן: לסגור את הפער בין המחשבה לבין המעשה, פער שנמאס עליו להיכנע לו ולהתנהג על-פיו. ולכן, בעודו ממתין לפסק-הדין של השופטת, המתקשה להחליט על העונש ההולם לאחד כמוהו, שהפעיל את “עקרונותיו” על נשים אלמוניות ברשות הרבים, פנה להמשיך

בניסוי שלו באופן שלא יסבך אותו עם החוק. ואחרי שסימן בעיתון את המודעות שפירסמו נשים אלמוניות “רווקות, גרושות ואלמנות המעוניינות בהיכרות רומנטית” (260 - 265), התקשר אליהן ופגש אחדות מהן. עד מהרה התברר לו, שרצונן להיות בחברת גבר גובר על רתיעתן אפילו מגבר כמוהו, המצהיר על כוונתו לפעול רק על פי “עקרונותיו” ולבטא בכנות את כל מה שהוא מרגיש וחושב, ולכן הן פסולות להשתתף בניסוי שלו.

לפיכך ניסח ופירסם בעצמו מודעה “שתרתיע בנות זוג לא ראויות”, שבה הבהיר כי הוא מצפה היענות מאישה “שיוכל לומר לה כל מה שהוא מרגיש וחושב, ולשמוע ממנה כל מה שהיא מרגישה וחושבת - בלי חוכמות!!!”. ואף שהוסיף שלושה סימני קריאה, כדי להבליט את תנאיו, נמצאו מספיק נשים שלא נרתעו מהם. בסיום הפגישות עם נשים אחדות מהקבוצה הזו כבר

סיכם לעצמו את הניסוי במסקנה הבאה: "כשהוא מצביע (אצלן) על תכונות חיוביות, התגובות (שלהן) אוהדות ואף מתלהבות, וכשהוא מצביע על תכונות שליליות, התגובות עוינות או לפחות מסויגות, ולא אחת הן גם גוררות אחריהן מיקוחים טרחניים. “אישה שיוכל לומר לה כל מה שהוא מרגיש וחושב, וגם לשמוע ממנה כל מה שהיא מרגישה וחושבת, בלי חוכמות - הוא לא מוצא” (280).

 

עלילת ניסוי    🔗

טעימה קצרה זו מקורותיו של גיבור הרומאן “פצע” מספיקה כדי להבהיר, שעדי אבלס כתב רומאן שעלילתו בלתי-שגרתית. הגדרה זו - יודגש - איננה מתייחסת להתעסקותו הנמרצת של דניאל עם נשים, תחילה אשתו, אחר-כך הנשים שלהן הציע ברחוב הצעה שעל פניה נשמעת כהצעה מגונה, ובהמשך עם נשים שהציעו עצמן במודעות לקשר רומנטי וכאלה שלא נרתעו מפני שלושת סימני הקריאה במודעה שלו. יתר על כן: אף שדניאל בוחן את “עקרונותיו” באמצעות נשים, הרומאן “פצע” איננו רומאן פורנוגרפי וגם לא רומאן פסיכולוגי על משבר גיל הארבעים בחייו של גבר המבקש מוצא מנישואים שגרתיים, גבר המחפש ריגושים שיוסיפו תוכן מסעיר לחייו, אלא זהו רומאן אידיאי, רציני, מגובש ושנון, המשתייך לסוגה תימאטית נדירה בסיפורת.

בהעדר מונח מקובל, אני מציע להגדיר את עלילת הרומאן כעלילת ניסוי. מדובר בסיפור המתאר מצב היפותטי, שאיננו רק משוער ודמיוני, אלא גם מוקצן ואנרכיסטי בהשוואה לממשות כפי שהיא מוכרת לקורא, כדי לבחון את עמידותם של החוקים המפעילים את חיינו, את ההיגיון בהם ואת כוחם האמיתי. עלילת ניסוי מזמינה את הקורא להשתתף בעלילה הקוראת תיגר על החוקים המפעילים את הממשות, בראשם התרבותיים, החברתיים, האידיאולוגיים והפסיכולוגיים, אך לפעמים גם על החוקים הפוליטיים, הכלכליים והפיזיקליים.

מאחר וגם בעלילת סיפור רגיל נבנֶה המתח על-ידי העמדת הדמויות במצבי מבחן שונים (מבחני אהבה, מבחני נאמנות, מבחני אומץ-לב, מבחני יכולת, מבחני יושר, מבחני שיפוט וכיוצא באלה), חשוב להבהיר שעלילת ניסוי שונה מעלילה סיפור רגיל בכך שהיא עוסקת בשלמותה בניסוי - בנסיבות לידתו, באופן ביצועו ובסיכום תוצאותיו - נצמדת רק אליו וחותרת לתוצאה אוניברסלית שניתן להציעה כחַלוּפה לאחד מהחוקים המקיימים את החברה שלנו, חוקים שחונכנו להסתגל אליהם ולכבד אותם, אף שלא בדקנו אם הם הראויים וההגיוניים מכולם.

עלילת ניסוי יכולה להתממש בכל סוגי הסיפור הריאליסטי, החל מסיפור המסע הפיקרסקי, שבו הגיבור נקלע למקומות שתרבות החיים בהם זרה לו ולפיכך הוא נאלץ להתמודד עם חוקים (מנהגים, נורמות וסדרים) המקובלים שם, וכלה בסיפור האידיאי-דידקטי, שבו מקלף גיבור המרותק למקום מגוריו שכבה אחר שכבה את השקרים והצביעות בחברה המוכרת לו וחושף את העוולות והחטאים הנפוצים בה. בנוסף לעלילות ניסוי בסיפורת הריאליסטית מסופרות עלילות כאלה, המשערות מצבים היפותטיים ביחס לידוע ולמקובל כנכון וכאפשרי במדע, ברוב סיפורי המדע הבדיוני. וגם רבים מהסיפורים האוטופיים והדיסטופיים הם למעשה סיפורים שעלילתם היא עלילת ניסוי המדמה מציאות שונה או אף מנוגדת לממשות המוכרת לנו ולחוקיה.

כך, למשל, הסיפור “סולון בלודיה” של תיאודור הרצל מדגים היטב יצירה המבוססת בשלמותה על הדגם של עלילת ניסוי, כפי שניתן להבין מתוכנה. ביוון הקדומה מתייצב צעיר ודורש את ידה של בת-המלך בתמורה להמצאה שלו, היכולה לספק לאנושות לחם באופן מיידי, בכמות בלתי מוגבלת ובחינם עלילת הניסוי הזו מעמידה במבחן קשה את מלך לודיה, כי מול הפיתוי לפתרון קבע לעוני ולרעב בממלכתו, עליו לשקול את ההשלכות שיהיו להמצאה הזו, שתפטור את נתיניו מהצורך לעבוד ולהרוויח את הלחם. כדי לדעת מה יעץ סולון החכם למלך המתלבט של לודיה, כדאי לקוראים לטרוח ולהשיג את הסיפור הזה בכרך הסיפורים בכתביו של אבי הציונות המדינית.

דוגמא נודעת יותר מסיפורו של הרצל להדגמת עלילת ניסוי, העניק לנו הסופר האנגלי בן המאה השבע-עשרה דניאל דֶפוֹ, מחברו של ספר המסע הנודע “רובינזון קרוזו” (1719). באמצעות ניתוקו של הגיבור מהחברה, העמיד אותו דפו - ובה-בעת את כולנו - בניסוי כפול: האם נהיה מסוגלים לשרוד בתנאים של הטבע הבראשיתי בלבד, אם ננותק מהתרבות שבה גדלנו וחונכנו? והאם נתגעגע לקידמה ולהישגיה הטכנולוגיים (במושגי הציוויליזציה של תחילת המאה ה– 18 שהיו מוכרים למחבר), אחרי שנתנסה בתנאים הפרימיטיביים של הטבע הבראשיתי על אי בודד ומנותק מהחברה שהכרנו? גם במקרה זה מומלץ לקורא, המבקש לדעת את התשובות של דֶפו לשתי השאלות, לטרוח ולהגיע אל הנוסח השלם של היצירה, ולא להסתפק בעיבודים המקוצרים השונים שהודפסו עבור ילדיו ונכדיו.

 

תחילת הניסוי    🔗

ההצדקה להגדיר את הרומאן “פצע” כיצירה שעלילתה היא עלילת ניסוי מוכחת מהאירוע שבו הוא נפתח. כיומיים לפני הצגת הבכורה, שבה משתתפת איה, רעייתו של דניאל, בתפקיד מרכזי, ולפני צאתם לבילוי בבית חברים, הבחינה איה בפצע זעיר על השפה העליונה וביקשה מדניאל שיביע את דעתו עליו. דניאל בוחן את הפצע ומוצא שהוא אכן מכוער. מה יעשה כעת? “חוקי הנימוס המקובלים מעודדים הכחשה נמרצת של האמת מן הסוג הזה, אבל הוא מסרב להשתמש בהיתר. האמת, כך נדמה לו, היא מעל הכול, בייחוד שאוהבים. - - - ואף-על-פי שהאמת היא כזכור מעל הכול, נפלט לו פתאום, משום-מקום, הפצע הזה בכלל לא מכוער” (15- 16). באמצעות אמירת השקר אמנם השיג דניאל שקט ביחסיו עם אשתו, אך לזמן מאוד קצר, כי כבר במהלך נסיעתם אל בית החברים יזמה איה דיון נוסף בנושא הפצע שלה (20 (והוא ניצל ממנו רק משום שהגיעו בינתיים אל בית המארחים.

גם בבית של לארי, חברו מילדות, הועמד דניאל במבחן דומה. בהיותם לבדם במטבח, ביקש לארי מדניאל לומר לו את דעתו על ג’ולי, החברה החדשה שלו. ואף שדניאל התאמץ לכפות על עצמו להשיב גם הפעם את התשובה השקרית שחברו ציפה לשמוע ממנו, התפרצה האמת מפיו: “הפצע (של איה( מכוער וג’ולי בכלל לא נהדרת” (28). למזלו של דניאל שמע רק לארי את תשובתו זו. אך הגרוע מכל עוד ציפה לדניאל בסיום הערב. לפני פרישתם לשינה, חידשה איה את השיחה על הפצע שלה. תודֶה שהוא מכוער", העירה בלי שציפתה לתשובתו. ואף שהיה כאן מצידה “רק קיטור רטורי, פרכוס מילולי”, אישר הפעם להפתעתה, שהפצע שלה אכן מכוער בעיניו (40).

דניאל שגה אם האמין שחייהם כזוג, שהאהבה שכנה עד כה במעונם, ימשיכו להתנהל כרגיל גם אחרי שפלט מפיו בכֵנוּת את דעתו על הפצע, ברגע שנחלשה אצלו מערכת הבַּקָרה, אשר הכתיבה לו עד אז מתי להימנע מאמירת אמת (28). בו-במקום הבין מתגובתה של איה, שבמשך אחד-עשר שנותיהם כזוג שרדה אהבתם רק משום שלא נחשפו לעובדה, שהאהבה מותנית אצל שניהם בצרכים מנוגדים: אצלו - ביכולת לומר לה בלי חשש את האמת, כדי להרגיש שקיימת כֵּנוּת בחייו, ואצלה בקבלת המחמאה, מנת השקר הדרושה לה כדי להרגיש שהיא נאהבת. או בלשונו של “המספר”, המנסח באירוניה את הניגוד הזה בין דניאל ואיה: “והמוזר הוא שרק אי-הבנה יש כאן, זה (דניאל( צריך חופש לומר את מה שהוא רוצה, רק כך יוכל להמשיך לאהוב אותה, וזו )איה) צריכה אישור שתמיד היא רצויה, רק כך תוכל להמשיך לאהוב אותו” (43).

מאירועי אותו יום, מתגובתם הצוננת של איה ושל לארי לכֵנותו, אף שבעצמם תבעו ממנו לומר להם רק אמת, הסיק דניאל את המסקנה הבאה, הראשונה מבין המסקנות שיגיע אליהן: “הם לא אומרים לך ישר ולעניין מה הם רוצים לשמוע ממך, והם גם לא מוכנים לשמוע מה שאתה רוצה להשמיע להם, הם מחביאים בתוך השאלות שלהם את התשובות שהיו רוצים לשמוע ממך, ולא רק שהם מצפים שתזהה אותן ותגיש להם אותן בחזרה, עטופות במילים מצוחצחות - רצוי גם שהן יחליקו לך בגרון כאילו נבעו מעומק הלב” (42). ובו במקום החליט על דרכו החדשה: “מעכשיו תאמר רק את מה שעובר לך בראש, אל תנסה לרָצות אחרים ואל תחשב כל מיני חישובים דיפלומטיים, כי האמת היא מעל הכול וכבר ראית מה קורה כשמשחקים איתה. ואל תדאג לאיה, בסוף היא תבין אותך, בשביל הצגות יישאר לה התיאטרון” (48). ייתכן, שאילו הכיר דניאל את האימרה של מארק טווין, שאבלס הציב כמוטו בפתח הרומאן: “אמת היא הרכוש היקר ביותר שלנו, הבה נחסוך אותו” - היה דניאל שוקל פעם נוספת את החלטתו זו. אך מאחר והאימרה לא היתה ידועה לו, תמשיך העלילה של הרומאן “פצע” להתפתח מכאן ואילך כעלילת ניסוי, שבה יימנע דניאל לחלוטין מאמירת שקר, בכל מצב ובכל נושא, ויבחן אם למרות זאת יוכל לשרוד בחברה.

 

כוחה של מחמאה    🔗

למחרת אותו יום גורלי, שבסיומו החליט דניאל לפתוח בניסוי שיעמיד את כולם במבחן האמת, כבר התחיל דניאל לבצעו בזירה השנייה של חייו - במשרד שבו הועסק כגרפולוג. מי שלא ידעה, שהוא עורך ניסוי ושהיא משמשת בו כחיית-מעבדה, היא בעלת המשרד, מרתה. תחילה סיפר למרתה על המתח שנוצר בינו ובין איה בנושא הפצע, ושמע ממנה דעה הן כאישה מנוסה והן כגרפולוגית המתמחה בחשיפת אמת באמצעות פיענוח כתבי-יד: “כֵּנוּת היא כמעט תמיד מהלך גרוע, בעיקר בין גברים ונשים. - - - בכל-זאת אני מעריכה אנשים שאומרים את מה שהם חושבים, וכל הכבוד לך על האומץ, ואם איזה פצע או גבר יצוצו לי פתאום - אפילו שרק האפשרות הראשונה מתקבלת על הדעת - ואני אבקש ממך חוות-דעת עליהם, אז תגיד לי בבקשה רק את מה שאתה באמת חושב” (55). אך בניגוד לרוחב-הדעת שהפגינה בדבריה אלה, הגיבה זמן קצר אחר-כך במורת-רוח, אחרי שביטא את דעתו האמיתית באחד מנושאי העבודה. בעקבות הלקח שהפיק מהניסוי, ניסח דניאל לעצמו את המסקנה השנייה בנושא אמירת האמת: “הניסוי המדעי הרי אישר שבעולם הזה אם אין האמת ערבה לאוזן - נענשים” (63). רק אחרי המסקנה הזו, השנייה, הגיע לשלישית, זו שסיכם לעצמו אחרי סדרת הפגישות העיוורות עם הנשים, שלמודעות המזמינות שלהן נענה, ועם הנשים שנענו למודעה המרתיעה שלו.

הפער בין בקשתה של מרתה, שיאמר לה רק את מה שהוא באמת חושב, לנזיפה שספג ממנה אחרי שפעל לפי בקשתה המפורשת, העניק לדניאל הצדקה מלאה לעבור לשלב הבא בניסוי שלו: “הרעיון שלו פשוט: הוא יוסיף שבחים על דברי הביקורת שכבר פיזר, ויבדוק איך הם משפיעים על שפנת הניסיונות שלו”. ואז החמיא למרתה: “את נראית טוב היום”, ואף ששיקר רק כדי להפיס את דעתה, על-פי הנימוס המקובל, זכה בו-במקום להתנצלות ממנה על התפרצותה כלפיו קודם לכן: “עזוב, נסחפתי קצת”. אך הרוך בקולה, כגמול למחמאה מפיו, רק חיזק אצל דניאל את המסקנה שכבר הגיע אליה קודם. ואכן, גם בהזדמנויות הבאות, כאשר יפעל על-פי המלצתה המפורשת “תגיד לי בבקשה רק את מה שאתה באמת חושב”, תחזור מרתה ותנזוף בו, ולבסוף גם תפטר אותו, אך לא לפני שתצרף לסילוקו מהעסק שלה את ההסבר הבא: “בשביל לנהל עסק צריך, איך לומר, גישה עסקית”, וגם לא לפני שתוסיף את ההמלצה הבאה: “ובכלל, לא יזיק לך, דניאל, חושים קצת יותר בריאים לחיים” (259). כלומר: שיפעיל “גישה עסקית” ויצניע את האמת כאשר אמירתה בקול עלולה להזיק לו.

מהניסוי שערך דניאל במקום העבודה פנה לקיימו במעגלי ההשתייכות האחרים שלו, ובכולם הגיע לאותה תוצאה: שומעי האמת מפיו נעלבו וניתקו את הקשר איתו. ברשימת הנפגעים מכנותו היו גם הוריו (131- 140), הוריה של איה (118), השיננית המסורה שטיפלה בו שנים (102) וחברו מילדותו. כמובן, שאכזבתו הגדולה ביותר היתה מאיה, שהחלה לכנותו “משבית-שמחות” (176) ואחרי אחת-עשרה שנות אהבה דרשה ממנו לעזוב את דירתם. למעשה, לא הותיר לה דניאל ברירה, אחרי שהתעלם מהצעתה: “את הנשמות מדביקים רק השקרים. ואם אתה רוצה להצטרף למועדון הזה - אז תלמד בבקשה לשקר” (74).

קשה היה לדניאל להסכים לדעתה של איה, שאהבה מסוגלת לשגשג רק על מצע השקרים החיוני לה, ולכן דחה את ההשערה שלה לסיבת התעקשותו לחתור ליחסים המושתתים רק על כנות: “אולי אתה פשוט מציב את רף הכנות במקום שאף בן–אדם לא יכול להגיע אליו, רק כדי שיהיה לך תירוץ לברוח. חבל, יש דרכים אחרות להתמודד עם קשיים” (88). דניאל הבין לאלו דרכים היא רומזת בדבריה, ומאחר שלא יכול היה להיענות לאף אחת מהן, וגם דעתו על “המועדון” היתה נחרצת: “כולם פה חושבים שצריך להחמיא להם כל הזמן ולהתפעל מהם, לשקר בעצם, ואני לא מסוגל” (299) - בחר לוותר על אהבתה של איה ולהמשיך בניסוי שרובו עוד היה לפניו, יהיה המחיר שיהיה עליו לשלם כדי להשלימו אשר יהיה.

מאחר שדניאל החליט לדבוק רק באמירת אמת וסירב “לכוון את הראש לאפסר ולהצטרף לעדר” (64), חזר תוך פרק זמן קצר למשבצת הקודמת של חייו: מתגורר בדירה שכורה באחד האזורים העלובים ביותר של תל-אביב ומחופר בכורסה שלו, שבחיקה התנחם כרווק מופנם וביישן לפני שהכיר את איה, היא הכורסה שממנה לא נפרד גם אחרי שעבר להתגורר עם איה תחת אותה קורת-גג. מאחר והכורסה הזו מובלטת בפרקי העלילה כרהיט המסמל את התהפוכות בחייו של דניאל, ראוי להקדיש לה תשומת-לב במהלך הקריאה. אף שבד הקורדרוי של הכורסה נשחק זה מכבר ואניצי-קש מבצבצים מבעדו, ושורטים את גבו, השריטות “מענגות אותו כציפורניה של מאהבת מסורה” (109). הדימוי הנשי שמייחס דניאל לכורסה מלמד שבשלב הזה, בתחילת הניסוי, הוא בטוח שיוכל להמשיך בחייו בלי איה. יהיה עליו להשלים עוד שלבים בניסוי, כדי להבין שאיה צדקה ממנו והאהבה, אף אם היא מושגת בצורות השקר השונות (מחמאה, חנופה, פשרות ו“עיגול פינות”), חיונית לו יותר מהאמת, אם רצונו לשמור על אנושיותו.

 

הדיקטטורה של העדר    🔗

הרומאן “פצע” איננו ספרו הראשון של עדי אבלס. לפני כעשר שנים הופיע הרומאן הקודם שלו “בשביל זה יש אהבה” (1999). ומתברר, שהעלילות בשני הרומאנים הן עלילות ניסוי, הבוחנות את המאבק בין האמת והשקר - שני הכוחות הסותרים המפעילים את חייה של החברה האנושית. בשני ספריו חתר המחבר להוכיח את המסקנה הפרדוקסאלית, שבניגוד להיגיון של המוסר, המבטיח שכר לדובר האמת ועונש לאומר שקר, נוהגת החברה באופן הפוך: היא מענישה על אמירת אמת ומעניקה פרסים על אמירת שקר.

בשני הרומאנים גילף עדי אבלס גיבור מתלבט זהה: גבר כבן ארבעים שמאס בחיי השגרה הבלתי-מספקים שחי עד כה. ליאיר מהרומאן המוקדם ולדניאל ברומאן “פצע” רצון דומה. אין הם שואפים להצלחות מרשימות בחברת נשים יפות ולא להישגים גדולים בעיסוקיהם, אך עז רצונם להציל את השנים הבאות מהחיים חסרי הייחוד ודלי המשמעות שהיו להם קודם, חיים שהיו רצופים בכניעה למוסכמות, ל“דיקטטורה של העדר” (309). שניהם מניחים, שאם יתבדלו מהעדר החברתי, יהיו חייהם מסעירים יותר, מוסריים יותר ולפיכך - גם ראויים יותר. השאיפה הזו לנקיון דעת, יודעים שניהם, תביא בוודאות לבידודם מהחברה, שאינה אוהבת את החריג והשונה, ובוודאי את זה שמאיים על מוסכמותיה ונימוסיה.

אף שהגיבורים דומים וגם הדילמה שלהם זהה, פיתח אבלס באופן שונה את עלילות הניסוי בשני הרומאנים. ברומאן הקודם נעזר יאיר במהלך הניסוי בג’ו, המשמש לו כחונך. ג’ו הוא טיפוס ססגוני, אמן בהעמדת פנים ובניצול השקר להשגת אהבה לעצמו הן מנשים והן מ“העדר” בכללו. הוא פנטזיוֹר שהארץ הזו קטנה עליו. והוא זה שאוחז בידו של יאיר, המופנם-ביישן והמצטנע, ומלמד אותו איך פועל מַניפוּלטוֹר וכיצד הוא מספק להמונים את מנת האשליות והכזבים שהם רעבים לה. על שאלתו של יאיר ברומאן הביכורים של עדי אבלס: “מניין התאווה החולנית לשקר לכל העולם כל הזמן?”, עונה ג’ו תשובה המסכמת את תפקידו כחונך ליאיר: “תאווה חולנית לשקר? - - - על מה אתה מדבר? בני תרבות כמוני סולדים משפת הרחוב שלך, כאן מדובר בסך-הכל בהסתגלות קיומית - - - כי מה אנחנו בסך הכל? זן של יצורים נעלבים - - - וכדאי שתכניס לך טוב-טוב לראש, אנחנו מדברים כאן על מנגנון גאוני, חיוני מאין כמוהו, שבלעדיו לא היו החיים זורמים” (שם, עמ' 110).

עד שפתח בניסוי שלו, לא שמע דניאל מעודו המלצה חמה על תרומת השקר לחיים, כמו זו ששמע יאיר מפי ג’ו. ויהיה עליו להגיע בעצמו למסקנה הזו במהלך הניסוי, אחרי שכל הנשים - החל באיה וכלה בנשים שפגש אחרי הפרידה ממנה - יאמרו לו אותה כל אחת בדרכה. ובגלל ההבדל הזה הרומאן “פצע” מרתק יותר מהרומאן “בשביל זה יש אהבה”. אך הוא מעניין יותר גם מסיבה אחרת. ברומאן הקודם היה סיפור-המעשה עצמו דמיוני ומופרז מאוד ולכן נשא בקושי את נטל הרובד הרעיוני-עיוני שהונח עליו. ברומאן “פצע” מתח אבלס את ההפרזה במעשיו של דניאל די הרבה, אך הקפיד שלא לחצות את קו הסבירות של סיפור ריאליסטי. ובכל פעם שהניסוי של דניאל התקרב לקו האדום, כמו בפניותיו אל נשים בעיבורה של תל-אביב בהצעה שייאותו לשכב איתו, ידע לעצור את הניסוי במועד ו“להעניש” את גיבורו על-ידי הפקדתו-הפקרתו בידי הממונים על קיום הסדר והחוק בחברה.

 

המספר כאנתרופולוג    🔗

הרומאן “פצע” מתגלה כרומאן מגובש יותר מקודמו לא רק מהבחינה הרעיונית, אלא גם בזכות ההתאמה הנכונה של דמות “המספר” לעלילתו - שכאמור היא עלילת-ניסוי. זהו מספר דומיננטי ביותר - “נראטור” המותאם לניסוי הנערך לא בעכברי-מעבדה, אלא בבני-אדם. התכונה הבולטת ביותר של “המספר” הזה היא הסקרנות שהוא מגלה בניסוי ובתוצאותיו. בשקדנות של אנתרופולוג, מתעכב “המספר” של הרומאן “פצע” על פרטים ומעניק פרשנות משלו לאירועים. נוכחותו של מספר כזה בעלילה היא, כמובן, ניכרת ביותר, כי הוא איננו מסתפק במסירת המידע על הדמויות, אלא גם מדריך את הקורא כיצד עליו לצפות בהן ובמעשיהן ולאלו תובנות עליו להגיע.

בדוגמא הבאה, המתארת את דניאל בעבודה במשרד של מרתה, הובלטה נוכחותו של “המספר” בתיאור על-ידי הדגשת המשפט, שבו הוא חושף את דעתו-בקיאותו על המבטים המוחלפים בין גברים ונשים במקום העבודה: “כל הזמן הזה ממשש דניאל בעיניו את גופה של היושבת מולו. - - - מבטים כאלה, ואף חצופים מהם, נזרקים לא אחת במהלך עבודה בין גברים ונשים, - - - אבל דניאל שהתוודע אליהם רק לאחרונה, חש שאינם שייכים לו. הוא נתקף דחף בהול להשיב למבטיו את טבעם המוכר ומחפש ביושבת מולו את דמותה המוכרת, דמות של שותפה עסקית” (106).

מרשימה עוד יותר היא הדומיננטיות של “המספר” בתיאור התעלסותם של דניאל ואיה (89 - 91 ), המסתיימת בכישלון. הערותיו ופרשנותו ממש השתלטו על התיאור: “עכשיו צריך להחליט אם להתמסר לשינה או לפעילות מינית. הגופים חשים בשני הצרכים, ואצל הנפשות התמונה מורכבת עוד יותר, אולי תתבהר אם יחליפו ביניהם עוד כמה מילים, מילים תמיד נשמעות אחרת במיטה, אבל דניאל שותק, ואיה רק מביטה לו ישר בעיניים ואומרת, אני אוהבת אותך, טקסט נדוש מכדי לייחס לו משמעויות מיוחדות, ועם זאת מידבק כמו פיהוק, עובדה, גם דניאל חוזר עליו בשינויי המין המתבקשים, וזה לא ליקוק צבוע, זה הקוד המקובל על מי שרגשותיו עמוקים מכדי שיוכל לנסחם במילים משלו” (89).

בזכות הערות מהסוג הזה, המפוזרות בכל פרקי הרומאן, הופך “המספר” המופעל ברומאן הזה לפחות אנונימי ממספר יודע-כל בכל רומאן אחר. אף שאין הוא ממש דמות בעלילה, כי אין הוא מזדהה בשם ואין לו ביוגרפיה ומראה - אי-אפשר להתעלם מנוכחותו בטקסט. משום שבקולו אינו רק מספר על הגיבורים, אלא גם מבטא את השקפותיו על התנהגותם ועל מעשיהם, לכן הוא נחשף לקורא כבעל ניסיון-חיים ודעתן, המחזיק במסקנות מגובשות על טבע האדם ועל החוקים המסדירים את החיים בחברה. אל אלה הוא מתייחס בביקורתיות ובציניות, ועל-ידי כך הוא מונע מהקורא להזדהות עם הגיבורים, אלא מרגיל אותו לצפות בהם כמו בחיות-ניסוי במעבדה. למעשה מקיים “המספר” הדעתן של הרומאן קשר קבוע והדוק עם הקוראים מעל ראשם של דניאל ושל שאר הגיבורים בעזרת שני פתרונות-כתיבה נוספים שאבלס בחר בהם לרומאן הזה.

לאיתור הפתרון הראשון מהשניים יובלטו הפעלים במשפטי הקטע המדגים הבא: “בבית הוא שוקע בכורסה הממורטטת ומשחרר אנחת פרישה מהעולם, אפילו עוצם את עיניו, ומיד הוא פוקח אותן ומפנה מבט עייף של תקווה אל נורית המשיבון. מרתה לא התקשרה. הוא משחרר עוד אנחה, הפעם של השלמה עם גורלו, ומעלה על פניו ארשת שלווה, כי לשחק במשהו צריך, גם אם אין צופים בסביבה. דקה של רוגע מזויף חולפת עליו בנעימות-מה, ועוד דקה במאמץ למתוח את הישג, אחר-כך נפקחות עיניו והוא מחליט לחזור למשרד ולהתנצל” (228).

כל הפעלים בקטע המדגים הזה מנוסחים בלשון הווה. קורא שיבדוק טקסטים אחרים יגלה, שמְסַפריהם נוהגים לספר את העלילה בדרך כלל בלשון עבר. ההנחה היא שברשותם מצוי כל המידע הסיפורי מתחילתו ועד סופו, ולכן טבעי עבורם למסור אותו בלשון עבר. באמצעות הנחה זו גם משדר “המספר” לקוראים, שבקיאותו במידע השלם של הסיפור היא המקנה לו את הסמכות בתפקידו זה ואת יתרונו עליהם.

באמצעות השימוש בלשון ההווה, אשר משליטה על הסיפר את שיטת ההַרְאָיָה (ההפוכה לשיטת ההַגָּדָה), מחזק הטקסט אצל הקורא את ההרגשה שהוא צופה בגיבורים יחד עם “המספר” כבחיות-ניסוי במעבדה ממש בעת התבצעות הניסוי בהם, כאילו הוא צופה בסרט. בדרך זו השיג אבלס תלות מלאה של הקוראים ב“מספר”, שמצד אחד מאפשרת לו להביע באוזניהם את פירושיו ומסקנותיו, ובה-בעת גם מונעת מהם את ההתאהבות בגיבורים ואת פיתוח יחס האמפטיה אליהם.

הפתרון השני שמעניק ל“מספר” את נוכחותו הדומיננטית בטקסט של הרומאן, הוא השימוש השיטתי בטכניקה של הדיבור המשולב, טכניקה שבה משולבים דבריהם של המשוחחים, ממש בלשונם, בקולו של המספר, במקום להימסר בנפרד, כדיבור ישיר מפיהם. טכניקה זו מאפשרת ל“מספר” להוסיף את הערותיו ואת פירושיו לדברי הגיבורים שלו. בדוגמאות הבאות יופרדו דברי הגיבורים מקולו של “המספר” על-ידי הבלטתם ועל-ידי רישום שמו של הדובר בסוגריים לפני המובאה מדבריו.

הדוגמא הראשונה לקוחה משיחה שקיימו איה ודניאל אחרי המריבה שפרצה בין דניאל ואביו במטוס: “ואיה, שלא רוצה לחולל מהומה קרוב כל-כך לטוסקנה, מסתפקת בהערה מלוחשת, (איה) אני מקווה שלפחות נפרדת ממנו כמו בן. (דניאל) כמו בן שנושל מירושתו, מתקן אותה דניאל, ושפתיו נוגסות במילותיו כבסעודה דשנה, דבר כזה עוד לא עלה על הצלחת שלו והטעם במפתיע מענג, (דניאל) כן, המנוול עוד ינשל אותי מהירושה הוא שב ואומר, ומוסיף ומתקן, (דניאל) אותנו, אותנו הוא ינשל, אם בכלל התכוון לתת לנו משהו. להחזיק פילגש צעירה זה עניין תובעני כשהפרנסה שלך תלויה בעסקנות מפלגתית, בייחוד אם המפלגה שלך באופוזיציה. (איה) אתה בטוח? פוערת איה זוג עיניים גדולות, לא מבהירה אם היא מתכוונת לעניין הפילגש או לסנקציות הכלכליות, ודניאל מהנהן בראשו, (דניאל) כן, אני בטוח, מאה אחוז בטוח, וגם הוא לא מבהיר למה בדיוק התכוון” (142 - 144).

בדוגמא הבאה, מתוארת פגישתם של מרתה ודניאל עם הלקוח שלהם, מר גרינבאום, שפרש לפניהם ניירות הכתובים בכתב-היד של שותפו, החשוד שביצע מעילה גדולה בעסק המשותף שלהם. וכאן דחס “המספר” את קולם של הגיבורים בקולו עוד יותר, בשיטת הדיבור המשולב, על-ידי הסמכת חילופי הדיבור של המשתתפים זה לזה: “אחר כך היא (מרתה) שואלת (את גרינבוים(, אתם מכירים הרבה שנים? (גרינבאום) כן, למעלה מעשר (מרתה) אז תנסה להיזכר בבקשה איך הוא מגיב במצבי לחץ (גרינבאום) עד כמה שאני זוכר קשה להוציא אותו מהכלים (מרתה) אני מבינה היא נאנחת ומהנהנת שוב, אם כי בפחות נחרצות, (מרתה) אבל תדע לך שטיפוסים כאלה מתפוצצים בסוף מבפנים, (גרינבאום) למה את מתכוונת? (מרתה) התמוטטות עצבים, התקף לב, דברים כאלה, (גרינבאום) טוב, לזה אין לי התנגדות, אבל קודם שיחזיר את הכסף, (מרתה) כן, ברור, בדיוק על זה אני חושבת. (מרתה) ומה אתה אומר? היא פונה אל דניאל, אלא שהוא נראה מסויג מהשיחה ותשובתו מתעכבת, ורק כדי לצאת ידי חובה הוא ממלמל, (דניאל) מדובר במקרה מורכב שדורש ניתוח אופי מעמיק” (57).

באמצעים אלה השיג עדי אבלס טקסט מרשים באחדותו, הכופה על הקורא לצפות בגיבורים בלי מעורבות רגשית, אלא מעמדה של צופה בניסוי, שבו הגיבורים הם חיות-המעבדה האמורות לספק את המימצאים. בדרך זו כפה אבלס על הקורא לא רק את המבט האנתרופולוגי של “המספר”, אלא, כנראה, גם את מבטו שלו האירוני-ציני-סרקסטי על טבע האדם ועל הנורמות השולטות בחייה של החברה. לפיכך מצדיקה העמדה של שניהם, של אבלס ושל “המספר” שלו, כפי שהיא משתמעת מעלילת הרומאן, להגדיר את הרומאן “פצע” כרומאן אידיאי, שבו סיפור-המעשה - סיפור המעלות והמורדות בזוגיות של איה ודניאל - משמש מקרה-מדגים לבירור השאלה, האם החברה האנושית היתה מצליחה להתקיים אילו הבריות היו דוברות אמת בלבד?

וכאן ההזדמנות להדגיש, שהרומאן “פצע” מתבלט לטובה מבין הרבה רומאנים שתוכננו אף הם לטפל באחד מנושאי “המצב האנושי” - שהם הנושאים האוניברסאליים - אך מחבריהם לא עמדו בפיתוי ו“זיהמו” שלא לצורך את טוהר העלילה האוניברסאלית על-ידי קישורה באופן מאולץ ל“סכסוך” כדי שיוכלו לכלול בה את השקפתם הפוליטית אקטואלית. אף שגיבורי עלילת “פצע” הינם ישראלים וכמעט כל האירועים המסופרים ברומאן מתרחשים רק בזירת הישראלית, נמנע אבלס מגלישה מיותרת כזו לנושאי “המצב הישראלי” והתרכז לאורך כל העלילה בניסוי שתיכנן לגיבורו: לבדוק את סובלנותה של החברה כלפי אחד מבניה, שהחליט לקיים בדיוק מה שחונך לעשות - לפעול בכֵנות גמורה עם הרגשתו ועם מחשבותיו ולדבר רק אמת.

 

הבחירה באהבה    🔗

אמנם הרומאן של עדי אבלס מתאר משבר בנישואי גיבוריו, אך אין לשייכו לרומאנים הרבים שפולטת תעשיית הספר העברי מדי שנה - רומאנים שעיסוקם ב“תמונות מחיי נישואים” או ב“סיפורים מן החיים”. בפירוש הרומאן “פצע” אסור ללכת שולל אחרי הפרטים שרומאנים ממוסחרים עושים מהם מטעמים, כגון: העובדה שנישואי דניאל ואיה הגיעו לשנה האחת-עשרה, שנחשבת לאחת השנים “המסוכנות” בחייו של זוג נשוי, העובדה שדניאל נמצא “בסוף העשור הרביעי לחייו”, הנחשב למועד שבו עובר גבר משבר אישי קשה, והמידע שבגיל הזה אין עדיין לזוג ילדים, ואיה הצעירה במספר שנים מדניאל, כבר היתה אמורה להיות מוטרדת מסכנתו של הריון ראשון בגיל גבוה מדי. אף שמנתונים כאלה רוקחת הסיפורת הטריוויאלית את תבשיליה, לא להם מייחסת עלילת “פצע” את המשבר בנישואי איה ודניאל. החלטתו של דניאל לערוך ניסוי היא שגרמה למשבר בנישואיהם. במהלך הגיחה לנופש בטוסקנה היתה לדניאל הזדמנות לסגת במועד משלבי הניסוי היותר קשים שציפו לו, אך הוא החמיץ אותה. שניהם היו שם רחוקים מההמון הסואן ומההכרח לקיים את נימוסיו של “העדר”. אהבתם התחדשה במלוא עוזה בנופים שבהם התבודדו. אילו קלט דניאל כבר בטוסקנה, שקסם הכֵנות השלמה והמוחלטת שאליה הוא שואף, מתקיים רק בהיותו בחברתה, אך יתפוגג בהכרח כאשר יחזרו וישתלבו במסגרת הכוללת בני אדם נוספים, שבה פועלים חוקיה של החברה, היה מפסיק את הניסוי כבר בהיותם שם. אך הוא היה להוט להוכיח לעצמו ש“עקרונותיו” נכונים, שחייו יהיו ראויים רק אם יתבססו על אמירת אמת, ולא סרב להזמנת לורטה ורוברטו, הזוג המקומי, להצטרף לאורגיה, אף שאיה ניסתה להניאו מכך (183).

כה בטוח היה דניאל שיעמוד במבחן דבקותו באמת - גם כשיהיה נתון ללחץ החברתי שיופעל עליו ועל איה באורגיה, להצטרף לפורקן היצרים הפרוע של “העדר” - שלא התחשב בסירובה. ולכן, כאשר הסביר לה בשובם מטוסקנה, בשם הקנאות שלו לאמת, שגם החלטתו להצטרף לאורגיה היתה ברוח “עקרונותיו”, שכן “אנחנו צריכים לממש את חופש הבחירה שלנו יום-יום, שעה-שעה”, זכה ביושר לתשובתה הבאה: “אני את הבחירה שלי כבר עשיתי לפני אחת-עשרה שנים - - - ואני לא מתכוננת להעמיד את האהבה שלי בשום מבחן. ואני גם לא מתכוונת להישאר יותר מדי זמן עם מי שבודק את האהבה שלו אלי - יש לי דרכים משלי להתייסר” (197). בדברים אלה הודיעה לו שאחרי שינחתו בארץ, עליו לעזוב את הדירה.

במהלך תקופת הפרידה מאיה, קיים דניאל הרבה פגישות עיוורות עם נשים אחרות, ומכולן שמע את האמיתות ששמע מפי איה. אחת מהן, אנה, אמרה לו: “החיים היו נראים הרבה יותר טוב אם היינו לומדים מהילדים שלנו וממציאים משחקים כל פעם שהמציאות עושה לנו שריר. - - - צריך לשחק יותר. אם איזה זוג מיוחם יכול לשחק באחות רחמנייה ובחולה, אז בטח יש גם איזה משחק שירגיע בעל ואישה שרוצים להרוג זה את זה. מצדי שישחקו שבץ-נא, שיקלעו חיצים למטרה, יתחרו בדפיקת שטיחים, העיקר שימצאו משהו” (268). והוא שהבין, כי באומרה “לשחק” התכוונה להסתייעות בשקרים, השיב לה ביהירות: “נחמד להפוך את העולם למקום שקל יותר לחיות בו, אך חשוב יותר להיות אמיתיים” (269). ואילו סוזנה, עוד אלמונית שפגש במסע הזה, הגיבה על ההתנשאות שקלטה בדבריו ואמרה לו לפני שעמדו לסיים את פגישתם היחידה בלי לקבוע נוספת אחריה: “תרשה לי בבקשה לומר לך שרדיפת האמת הזאת, שאתה כל-כך גאה בה, רק חוסמת לך את הגישה אל הלב, ובלי הלב שום דבר לא אמיתי” (294).

ולכן, אף שכל פגישותיו עם הנשים הללו הסתיימו באופן דומה, הן לא היו-מיותרות, כי במהלכן התעצמו געגועיו לאיה. דמותה צפה במוחו גם כשהיה במצבים אינטימיים עם אחדות מהן. כמו כן הרגיש, שקנאותו ל“עקרונותיו” והצהרותיו על דבקותו רק באמת הפכו למגוחכות יותר ויותר אפילו בעיניו במהלך הפגישות הללו. עד מהרה הרגיש, שאצלו “כאילו התחלפה המחויבות לאמת במחויבות לאהבה, והוא, בלי מחויבות כלשהי, לא אמיץ מספיק לחיות” (316). בסיום הגיע דניאל בעצמו למסקנה, ש“הוא יותר מדי אנושי, הוא אנושי מכדי לנצח”. בשלב הזה הבין, שהוא אמנם הובס במאבק על השלטת האמת בחייו, אך גילה, שהצורך הקיים בו לאהוב ולהיות נאהב חזק מהצורך שלו לדבוק באמת. הלב גבר אצלו על השכל- וספק אם יכול היה לצפות לניצחון חשוב מזה בחייו.

הסיום הזה מסביר את ההתקדמות שהפגין עדי אבלס הן מבחינה רעיונית והן מבחינה ספרותית בספרו השני בהשוואה לרומאן הקודם, שלא הסתיים בהכרעה ברורה. בסיום “פצע” ההכרעה ברורה לחלוטין: דניאל שב ל“עדר החברתי”, אחרי שהחליט להחזיר לעצמו את אהבתה של איה ולזנוח את הניסוי שלא הצליח לעמוד במחירו. ואכן בסיום הרומאן שב דניאל בשמחה אל איה כשהוא משוכנע מתמיד, כי החיים בחברתה מצדיקים את המחיר שיידרש לשאת בו: להימנע מאמירת אמת תמיד, בכל מצב ובאוזני כולם.

 

ההשפעה של ניטשה    🔗

המשפט שבו נחתם הרומאן - “כן, הוא יותר מדי אנושי, הוא אנושי מכדי לנצח” - מעיד על הזיקה הרעיונית בין עלילת “פצע” לפילוסופיה של פרידריך ניטשה (1844 - 1900), שפירסם ב- 1878 קובץ מסות בשם “אנושי, אנושי מדי”. באמצעות ההפניה הזו לקובץ של ניטשה, כיוון עדי אבלס בעצמו ליסודות הניטשיאניים בעלילת הרומאן שלו.

דניאל, גיבור “פצע”, מגולף כמורד במוסכמות החברה. הוא מאס בחברה שהשימוש בשקרים מתקבל בתוכה כהתנהגות נסבלת. ולכן הוא פותח בניסוי שמטרתו היא לבחון את האפשרות ההפוכה - להתקיים בחברה על-ידי אמירת אמת בלבד. את הבוז שהוא מרגיש כלפי החברה, נימוסיה וסדריה - או בקצרה: כלפי הקונפורמיות שמלכדת אותה - מבטא דניאל על-ידי שימוש תכוף בהרהוריו על החברה בכינוי הגוף הנסתר ברבים - “הם”. בדרך זו הוא מבדיל את עצמו מהחברה, בחלק הראשון של הרומאן, שבו דניאל עדיין מתלבט אם לפרוש מהחברה או להיכנע לתכתיביה: “אם ככה חיים בעולם הזה אז אולי אין ברירה וצריך לכוון את הראש לאפסר ולהצטרף לעדר” (64). אך בסיום ההצגה, שבה משתתפת איה - הצגת חובבים שלא הצטיינה במשהו - הוא מבין שהאופציה של הכניעה ל“עדר” היא בלתי-אפשרית עבורו. על הרמייה שזיהה במחיאות הכפיים המופרזות של הקהל בסיום ההצגה הגיב במילים הבאות: “רק חבורה מתחסדת של מעמידי פנים מתנהגת ככה, ושלא ימכרו לי את הסיפור על קודים תרבותיים, או על הכבוד שצריך להעניק לאמנים, מאתיים בני-אדם שמאמצים אותה התנהגות הם מאתיים שקרנים” (69).

בחלק השני של הרומאן, שבו מתוארים השלבים הקיצוניים יותר של עלילת הניסוי, כבר מדביק דניאל את ההגדרה “עדר” לחברה באופן תכוף יותר. בשיחתו עם הפסיכיאטר, שאליו נשלח דניאל לבדיקה על-ידי השופטת, אחרי שהציע הצעות-מגונות לנשים אלמוניות ברחוב, מגנה דניאל בגלוי את “הדיקטטורה של העדר”: “אני מתכוון שכמו שיש קשר של אופנאים שמחליטים בשבילנו מה מותר לנו ללבוש ומה אסור, יש גם קשר של פוליטיקאים ושל אנשי רוח ושל משפטנים ושל כל מיני אינטרסנטים אחרים שמחליטים בשבילנו מה מותר לנו לומר ומה אסור, ולא רק שהעדר מקבל את כל הצווים המטומטמים האלה בהכנעה, הוא גם מוקיע את כל מי שמנסה לשמור על איזה אוטונומיה בין הרקות שלו. - - - כל הטיפוסים האלה פשוט מכוונים לעברנו את הערכים המחורבנים שלהם כמו שמכוונים אקדח טעון לרקה, ואנחנו משתוקקים כל-כך להיות מוסריים שאנחנו אפילו לא מעזים לבדוק את הסחורה - - - עדיף שנחסוך לנו את כאב הראש הזה ונצטופף יחד בנעימות, הרבה יותר קל להיות קרוב אל הכבשים שפועות משמאלך ומימינך מלהיות קרוב אל עצמך” (309 - 310).

הגדרת הנורמות הנהוגות בחברה כ“ערכים מחורבנים” מעידה על הזיקה של הרומאן “פצע” לתורת “האדם העליון” של ניטשה. בספר “כה אמר זרתוסטרא” ( 1883) הבליט ניטשה את הניגוד בין “מוסר העבדים”, שההמון חונך להיכנע לו, לבין “מוסר האדונים”, ש“האדם העליון” בוחר מהכרה לחיות על-פיו. דניאל קרוב למדי לדמות “האדם העליון” במשנתו של ניטשה, ובאמצעות הניסוי שלו הוא מעמיד במבחן עליונותו את הסובבים אותו, תחילה את הקרובים אליו ביותר (בחלק הראשון של הרומאן) ואחר-כך (בחלק השני של הרומאן) אנשים מזדמנים מהחברה.

כלומר: אחרי שקצה נפשו של דניאל ב“דיקטטורה של העדר”, הבדיל דניאל את עצמו מאלה שנכנעים ל“מוסר העדר” על-ידי החלטתו לדבוק באמירת אמת בלבד. אך בעשיית הניסוי הוסיף נדבך מעשי למרד שלו נגד “הדיקטטורה של העדר”, כי העמיס על עצמו את תפקידו המסורתי של הפילוסוף בחברה - החתירה להגדיר את “ה”אמת, כדי להנהיג אותה כנורמה חדשה בחברה, אשר תשנה אותה מחברה הנכנעת ל“מוסר העבדים” לחברה המתנהלת על-פי “מוסר האדונים”.

השפעה נוספת של ניטשה על הרומאן “פצע” מתבטאת בהתמקדות רוב הניסוי של גיבור הרומאן בנשים, החל משתי הנשים המוכרות לו ביותר, אשתו איה והמעסיקה שלו מרתה, בחלק הראשון של הרומאן, וכלה בנשים זרות שהוא פוגש אחרי הפרידה מאיה, בחלק השני של הרומאן. יחסו של דניאל לנשים מזכיר את יחס הבוז שביטא ניטשה כלפי נשים. הסיפור המפורסם ביותר בביוגרפיה של ניטשה קשור בדמותה הססגונית של לוּ סאלוֹמה. ידידו היהודי של ניטשה, פאול רֶה, הפגיש את ניטשה עם לוּ סאלומה. ניטשה לא הסתפק בעזרתה לעבודתו הספרותית, שעקב היחלשות ראייתו היתה דרושה לו, אלא ביקש גם להינשא לה. סאלומה דחתה אותו שוב ושוב. צילום משותף מאותה תקופה הנציח את סאלומה יושבת בעגלה ומנופפת בשוט על ניטשה ופאול רֶה הרתומים אליה. הביוגרפים של ניטשה משערים, שבהשפעת הקשר המתסכל הזה עם סאלומה (וחיוך הניצחון על פניה שנקלט בצילום ההוא) כתב אחרי שנפרדה ממנו את המשפט המפורסם שלו על הנשים ב“כה אמר זרתוסטרא”:“אל תשכח את השוט בבואך אל נשים”.

למען האמת, הופעה של רומאן עברי כיום, המגלה זיקה כה ברורה למשנתו הפילוסופית של ניטשה, היא מפתיעה למדי, כי נדמה היה שזיקה כזו התמצתה בספרות העברית זה מכבר, אחרי שהסופרים אימצו בהתלהבות בתקופת התחייה את הרעיון של “שינוי ערכין” בהשפעת הקריאה בכתביו של ניטשה. והנודעים בוויכוח הרעיוני שהתפתח אז סביב צמד המילים הזה, היה לא רק דוד פרישמן, שתירגם ראשון לעברית את “כה אמר זרתוסטרה” )תרע"ד), אלא הצעירים ממנו מעט בדור התחייה: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בסיפורת (בסיפור “הזר”, למשל, וברבים ממאמריו) ושאול טשרניחובסקי בשירה (“לנוכח פסל אפולו”, למשל). אך בהשוואה לדלות הרעיונית של הרומאן העברי בעת הזאת, הקריאה של עדי אבלס ברומאן “פצע”, לחולל “שינוי ערכין” בחברה - ולוא גם שינוי המוגבל לפי שעה לאמירת אמת בלבד- צריך לראותה כיוזמה מרעננת ביותר, ולאו-דווקא רק בחברה הישראלית.