בזמן האחרון קשרו כמה סופרים¹ קטיגוריה על הנוער בכלל ועל שלנו ביחוד, על תנועות־הנוער ועל פולחן־הנוער. גם משפטים פומביים נערכו על נושא זה. מאשימים את הדור המבוגר, שהעלה את הנוער למעלה מן המידה והנמיך על־ידי כך את קומת־עצמנו וקומת־ערכים שיצר. אחרים קובלים על תנועת־הנוער של ימינו, שאינה כיום אלא סוכנות למפלגות שונות, והיא משוללת כל עצמיות ומקוריות. שוב, אחרים מטילים פגמים בהתנהגות הנוער וברמת תרבותו. יש גם כאלה המונים אותו מלכתחילה בפחיתות־ערך לעומת הנוער בגולה, שהיה, לדעתם, מחונן בכל מיני סגולות. כל אחד מביא חבילי־חבילות של ראיות והסברים מן העבר הרחוק והקרוב, מאומות־העולם ומחיי־ישראל, כדי לבסס את הנחתו. אולם הצד השווה שבדבריהם, שכמעט לכולם גלוי וידוע, כי הנוער שנולד או שנתגדל בארצנו אינו מתאים לטיפוס הנכסף, ועל־כן פחתת בו ומגרעת. מן הטענות האלו יוצא, שהאומה נכזבה אכזבה גדולה מבניה ומבנותיה הצעירים, אשר אמרה להתפאר בהם, ויש לשנות מיד את המצב הזה.

ש. צמח מטיח נגד פולחן־הנוער. לדעתו נפתחת כל רעה מן הנוער. “כוחם של היטלר ומוסוליני בכוחם הסומא של בני־נעורים אלה”. “עלמוּת ואלימוּת כרוכות יחד. שלטון נוער הוא הוא שלטון זדונים”. “עלוּמים שהושיבוּם ליד הגה החיים, הם הם אותו אשמדאי של הזמן”. “שלטון של נוער הוא שלטון של אימים”. אלה הם רק פסוקים מעטים שנלקטו מבין רבים מתוך רשימה קטנה, שכולה, בעצם, אפוריזמים² חותכים בגנותו של הנוער. הרשימה נכתבה בפאתוס, ומבקשת לשים קץ ל“רוממות הנוער שהיא היא החרב האוכלת כל קדוש, טוב ונאה”. היא מתריסה כנגד ההפרזה בערך הנוער, אך נלכדה בעצמה בהפרזה. איני זוכר בעיתונות עברית, ואפילו של הנוער עצמו, שום רשימה שתדבר בשבח הנוער וביתרונו על הזיקנה, אשר תצדיק הגבה כזאת.

אולם הנחתו של צמח, כי כל הרע והשחיתות שירדו עכשיו לעולם מידי הנוער באו, מחמת שפינקוהו וליטפוהו והעמידוהו בראש השלטון, אין לה על מה שתסמוך. אַשרי האיש, שיש לו על מי לגול את אשמת הפורענות שנתחוללה על ראשינו. והלוואי והיה זה אמת. סוף־סוף, סיסמאות ניתנות לחילופין. היום מכריזים: “הכל לנוער”, למחר אפשר להכריז: “רד הנוער”, או “קץ לעכשיו”, כפי שרוצה צמח. ואילו היה הדבר כך, היינו יכולים במשך חצי דור, ואולי בפחות מזה, – כי שום נעורים אינם נמשכים יותר, – לחנך לנו דור אחר, שהזיקנה היא היסוד השליט בו, והעבר והעתיד מכריעים את הכף, ואילו הנוער וההווה שותקים שתיקה ממושכת מתוך יראת־הכבוד. אולם יש לחשוש, שצמח יתאכזב עד־מהרה ממצב זה, לא פחות משנתאכזב מן הנוער. אותו “קהל מופקרים, מחוצפים ועזי־פנים, עדר זאבים טורפים”, לא יכלה מן הארץ על־ידי כך. הוא שוגה ברואה. תומכי מוסוליני אינם עוד עולי ימים, וגם היטלר וכת דיליה אינם כאלה. שרשי השואה הפאשיסטית והברבארית נעוצים לא בסיסמה “הכל לנוער”, כי אם בדור הישישים המופלגים, שחגגו נצחונם לאחר המלחמה, והניחו את העולם פרוּץ מד' רוחותיו. מה גדולה התמימות בהנחה זו של צמח, יתר על כן: מה גדול העוול שבה, עוול כלפי חלק מן החברה, שהוא חניכה, בן־טיפוחיה, בן־אונה־ועוֹניה. הזקנים נשמטו ברובם בין מלחמת־עולם לחברתה, ואילו הנוער נעזב לאנחות והיה אנוס ללקק פצעי אבותיו ולשאת את עוונו. ואף־על־פי־כן, רק משגה הוא, אם מתעלמים מתנועת הנוער העברית שקמה אחרי המלחמה, שהיתה מלאה אידיאלים הומאניים ונלהבת לעצב את החיים מחדש. ודאי, אחרי מלחמת־העולם לא יכלה לגדול סמכותו של דור־המבוגרים בעיני הנוער; יותר מדי זעקו הפצועים והקרעים מכל עבר, יותר מדי בלטה תשישות מן הישישות. רבים היו החיבוטים והחיפושים אחרי צורת־חינוך מתאימה, כדי ליתן דמות מתוקנת לדור הבא. וכל מה שהתחולל ומתחולל עלינו אינו תולדה של מעשי הנוער, פרי “מימשל תעלולים”, בלשונו של צמח, אלא שילפי המלחמה העולמית ופרי מנהיגיה. אגב, כדאי שנדע, היכן הגיע הנוער לידי שלטון, והיכן הושיבו את הנוער ליד ההגה? לא באנגליה, לא באמריקה, לא בפולין ולא בצרפת, אף לא באיטליה או בגרמניה. בכל מקום שלטו שבעי־ימים ולא “רעבי ימים”. אלא מאי, הם נסתייעו בנוער העזוב, המורעב, הצמא למעשה? – וכי איזו ממשלה אינה מגייסת נוער לצבא, ואיזה משטר אינו מבקש להתבסס על הדור הצעיר מלא־העלומים? כלום אפשר לקיים מדינה על־ידי קיום המצווה “והדרת פני זקן” בלבד? כל המימרה הזאת על תפיסת ההגה על־ידי הנוער היא בדותה גמורה. נוער היה לא רק להיטלר, אלא גם לסוציאל־דמוקרטיה ולקומוניסטים. לא אנשי “פלוגות הסער” בלבד היו וישנם להיטלר, כי אם גם החיל הגדול והוותיק של הינדנבורג והצבא הפרוסי הממושמע ובעל־המסורת.

אין זה ממידת־הצדק, אם מתוך הרגשת מועקה למראה המתרחש סביבנו, אתה בא ומטיל את כל הקולר על שכבה אחת בחברה, על הנוער. בכל שואה חברתית אשמה החברה כולה, שום איש לא יינקה. קל וחומר שפורענות עולמית זו איננה, אינה יכולה להיות, תוצאה של הדור הצעיר; היא אינה בכלל תוצאה של דור אחד, שכן בה באו לידי גילוי חטאיהם ועקמומית מעשיהם ומחשבתם של כמה דורות.

אולם ביחס לנוער שלנו, גדול העוול שבדברי צמח פי כמה. כשבעים דורות ישבנו בגולה ושמרנו על מצוות “והדרת פני זקן”. דור הלך ודור בא, ושום שינוי לא חל בחיי ישראל – בשינוי מרצון ומדעת הכתוב מדבר, ולא בשינויים שהוטל בנו לרעתנו מבחוץ. והנה לאחר גילגולי־התפתחות מופלאים, החל בדור ההשכלה, חיבת־ציון, וכלה בציונות העובדת, קם לנו דור, שאולי לא הדר פני אבותיו הזקנים באותו אופן פשטני, אלא עלה לארץ־ישראל שלא על דעת הוריו ומוריו, ואחריו קם דור שני ושלישי, וכולם עקרו בבת־אחת ובכוח גדול – שלא היה חסר בו גם שיעור מסויים של אכזריות – את כנסת ישראל ממקום קפאונה, ועשו לנו את כל הכבוד הגדול הזה, שהוא עכשיו השיוּר היחיד שלנו. מה מקום יש כאן להטיח כלפי הנוער, שאף הוא הולך בעיקבות אבותיו. דור־האבות שלנו בגולה נוצח, הוא נוּצח בדרך טראגית. אך כמדומה, שגם זילזולו של הנוער בזיקנה, אף הוא אחד מדברי־ההבאי שטופלים עליו. כל אחד מאיתנו זוכר, כי בטענה זו של זילזול בכבוד הורים וזקנים באו על כל חלוץ ועל כל הסתדרות חלוצית בגולה. וגם הסתדרות העובדים הכללית זוכה לשמוע מפקידה לפקידה דברי־תוכחה, שיהודים טובים וזקנים מהודרים משחרים למוסר אזנה. ואף־על־פי־כן איש לא יכחיש, כי יש בה בהסתדרות גם מטעם זקנים וגם מכוחם של צעירים. ולא בהסתדרות בלבד, אלא גם בכל חלק ממנה: בחבר־הקבוצות ובקיבוץ המאוחד, ב“השומר הצעיר” וב“גורדוניה”. וב“מחנות־העולים”. ולא עוד, אלא שלפרקים אתה תמה על מידה מרובה של אמונה בוותיקים והידור פני זקנים המצויה בהם, שלא היתה מצויה בקודמיהם בהיותם בני־גילם. מצד זה אין איפוא כל יסוד לקבול על הנוער שלנו. אין שום התבטלות בפני הנוער ושום הגה לא נמסר לידו, מלבד הגה החלוציות, ההתיישבות המעפילה וההגנה הנועזת. וזהו חיקוי של יצירה, למה שעשו אבותיו ומוריו של הנוער הזה, חיקוי שיש בו רק ממידת הטוב והיפה.

ביחוד סתומים דברי צמח בגנותו של ההווה. “הפילוסופיה של ההווה” אינה מיוחדת לנאצים, ולשווא הוא מבטא משפט מודגש מלא חימה, כי “פולחן־נוער הוא פולחן העכשיו טמא־השפתיים הלזה”. אגב, הנאצים מדברים על מלכות שלישית שתימשך אלף שנים. נמצא, שגם ליבם לעתיד; הם לקחו לדוגמה את האדם הטבטוני. נמצא, שגם עיניהם לעבר. בנידון זה אין סיסמאותיו של צמח מתקנות כלום. הציונות אינה גורסת “הקץ לעכשיו”. היא רוצה ליצור הווה לעם ישראל על יסוד העבר, הווה שיהיה בסיס איתן לעתיד. לשם־כך היא רתמה את הנוער הישראלי, העכשיו איננו איפוא טמא־שפתיים, כפי שמתארו צמח. כל גאוותנו על אותו הווה־פורתא, שרכשנו לנו בדם־תמציתם של דורות־נוער אחדים; אנו משתדלים להרחיבו ולהאדירו ולמותחו עד לעתיד הרחוק. אולם הוא מטרתנו. הציונות היא מרד במשיחיות המצטמצמת בעתיד. היא מעצבת את ההווה לאור העתיד. זוהי אלפא־ביתא, שמשום־מה כל־כך נשתכחה מליבו של צמח. לפנינו הדור הראשון במולדת, שיש לו כבר איזה ערך גם מצד מספרו.

הארכתי בדברי צמח, אם כי הם קצרים מכולם, משום שהוא היה הפותח בפולמוס זה, ואחריו הלך ונמשך כמעט באותו מסלול שהוא התווה לו. אולם גם שאר העוסקים בנושא זה משובשים בכמה וכמה שאלותיהם ותשובותיהם.

א. מ. ליפשיץ, המשרטט בקצרה את תולדות תנועת־הנוער בעולם, בא לידי מסקנה, ש“תנועת הנוער הראשונה נפחה נפשה”. לדעתו, ישנן עכשיו מפלגות־נוער, הנספחות למפלגות המדיניות, אך אין להן כל מטרה עצמית מלבד “שמירה על הישגים ועל מגמה של מפלגה”. הוא נוקט דרך האידיאליזציה של תנועת־הנוער הראשונה, וממילא יוצאת לפניו זו שבהווה נטולת רוח־חיים. אולם הבקי בתולדות תנועות־הנוער יודע, כי תמונה זו שמצייר ליפשיץ, שלפיה היתה תנועת־הנוער הראשונה כולה מרדנות והתקוממות, תסיסה וחיפוש, ואילו זו שבימינו היא כולה קפואה על השמרים וכלי־שרת למשטר הקיים – אינה תמונה לאמיתה. דיעה זו באה לו מתוך התעלמות מן העובדה, שהמרדנות לובשת צורות שונות בכל דור, ותנועת־הנוער אף היא בת התקופה ויציר־כפיה. בראשית המאה העשרים, שהיו שנות שלווה יחסית, היתה מורגשת, לנוער בעיקר, מועקת הסדרים בחיי־הכרך, בבתי־הספר ובבתי ההורים. על כן מרדו בהם. הם עקרו את עצמם מבתיהם ונדדו ביערות. יצרו לעצמם תרבות־נוער רומנטית ותלושה, והתפלספו על שאלות שהעסיקו אותם אז. אולם משנות המלחמה ואילך היתה מורגשת מועקה אחרת, כבדה יותר והרת־גורל יותר. הזעזועים הכבירים בחיי כל מדינה העלו אבק על כמה מן המניעים ליצירת תנועת־הנוער, שהיו פעם מניעים מכריעים. החברה האנושית התייצבה על עברי פי־פחת. הפתרונים שהושטו מצדדים שונים לא היו עיוניים גרידא, אלא מעשיים, ותבעו התמכרות אישית שלמה והכרעה ברורה.

אף תנועת־הנוער לא יכלה להתחמק מהכרעה זו, לא כקיבוץ ולא כסכום של פרטים. לפיכך נתפצלה תנועת־הנוער בעולם ובישראל לפי זרמים חברתיים; אולם לא מחמת חסרון עצמיות עשתה זאת ולא מפני פחיתות ערכה, אלא משום שכאלה היו התנאים אשר לתוכם נולדה. היא היתה אנוסה לצרף את עצמה למאמץ־העשיה הכביר. תמוה לקרוא: “חסל סדר תעיה וגישושים, אין עוד חובה על נוער להתלבט ולהתחבט”. כמה אין זה עולה בקנה אחד עם הכרה אלמנטארית של נפש הנוער. כל אדם צעיר מתחבט ומתלבט על מקומו וערכו בעולם. ותנועה של צעירים, לא כל שכּן. לתנועת־הנוער בימינו יש בעל־כרחה אופי אחר מטעמים סוציולוגיים ואידיאולוגיים. ומן הדין שגם גילויי תסיסתה ויצירתה יהיו שונים. אך, סמי מכאן פחיתות־ערך. שאם לא כן, הרי אפשר להגיש אותה תלונה גם על הציונות, שאין לה כיום אותו אופי מהפכני ברחוב היהודי כפי שהיה לה בראשיתה. אולם תלונה כזאת יכולה לבוא רק מתוך הצצה מלבר ולא מלגו; ביסודו של דבר, לא דעך להטו של הנוער. הוא מעפיל לעלות, להתיישב, להגן ולהילחם. הוא נושא עכשיו את לפיד הציונות במחתרת של רוסיה, ומוסר את נפשו עליה. הוא הולך בשמנו לחזיתות הדמוקראטיה. גם אלה הם פרי החינוך של תנועת־הנוער העברית והחלוצית. אף הנוער בארץ־ישראל הוא שותף גדול במעפלים אלה. גם הוא אנוס עדיין להילחם עם אבותיו. ומשונה הוא לשמוע מפי מר ליפשיץ קובלנה על כך, ש“אגודות נוער רואות תפקיד לעצמן לגזול ילדים בני אבות נאמנים לתורה ודת מחיק הוריהם… להפריע בעד שלום בית”. כולנו עשינו זאת, ובכוח זה נעשינו כאן לעם קטן אבל חשוב. אם את המעשה הזה רואה מר ליפשיץ כשלילי, עדיין יש תקווה לתנועת־הנוער. אין להתווכח עימו על שקרובות לליבו שורה ארוכה של הסתדרויות־נוער דתיות. ביחס לתנועת־הנוער הדתית, ודאי צדקו דבריו שהמרדנות והתסיסה רחוקות מהן. תנועת־נוער דתית, על־פי שמה וטבעה אינה יכולה ואינה צריכה למרוד. היא חייבת לשמור, שגם אחרים לא ימרדו ולא ישנו ממטבע שטבעו חכמים ראשונים. אך לא כן תנועת־הנוער העברית החילונית. בכל דור יהיה לה תפקיד של חידוש ושינוי ותיקון. כל משטר שנוצר, מיד נראים בו בקיעים ופגימות, הטעונים תיקון. כל רעיון טעון ציחצוח וניסוח. כל חברה נוטה לשכב על דינרי הקיים, ויש צורך לעוררה ולהוסיף לה נכסים. בדרך זו הולכת תנועת־הנוער העברית החלוצית. היא עדיין לא בשלה כל־צרכה, עדיין תהיותיה מרובות, גם ליקוייה אינם מועטים; אך היא כבר מורגשת ככוח איתן, ולא ככוח מסייע בלבד, אלא גם ככוח מחדש ותובע.

הקטיגוריה המיוחדת על הנוער, אין לה כל סמוכין. היא גם אנונימית. הנוער איננו מעור אחד, והתלונה צריכה להיות מפורשת ומכוונת לסוג מסויים של נוער, הנוהג בחייו ובחינוכו כך וכך. תנועת־הנוער החלוצית אינה נקיה מפגימות ומשגיאות, אך דברי־התוכחה הנ"ל אינם נוגעים לה כל עיקר.

תש"א