פרק ראשון. 🔗
הדבר אירע לפני שלשים שנה. אני הייתי אז כבן ארבע־עשרה ואנו יושבים במושבה אשכנזית עשירה פילכנטל.
בני־ביתנו היו: אמא, אשה אלמנה, וארבעה ילדים, ואנכי הבכור בהם. אני הוא גם הגבר היחיד בביתנו. אבי, שהיה רוכל המחזיר על המושבות האשכנזיות הקרובות, מת שלש שנים לפני המאורע, שעליו אני אומר לספר. הוא היה אדם רך ונוח, שרק לעתים רחוקות מאד נשמע מפיו קול מצַוה. ואולם מבטו כאילו היה זעום וכל ימיו שתק שתיקה קשה ומעיקה. רק בשביל הילדים היתה גנוזה לו בת־צחוק מיוחדה, אשר מלאה את נפשנו הרכה חמימות מתוקה. ואותי, את בנו יחידו, אהב מכל בניו, ואלי היו מכוונים רוב זהרורי־חיוכו הרכים והנעימים. ואף־על־פי־כן רק לעתים רחוקות מאד גפף ונשק את ילדיו, חוץ מן הילדה הקטנה שבבית. ואולם הרגש הרגשנו את אהבתו העצומה אלינו בכל מבט־עיניו, בצלצול קולו, בשעה שקרא אלינו לגשת אליו או בשעה שהיה סתם קורא לנו בשמותינו. גם אנחנו החזרנו לו אהבה. אפס כי היו לו גם רגעי חמה. אז פשט צורתו ונהפך לאיש אחר, זרק והשליך כל הבא בידו. ואת המעשים האלה עשה מבלי דַבֵּר דבר, בלי רעש, ודוקא שתיקתו זו הטילה עוד אימה יתירה בבית. הבהובי־חמה כאלה קרו לו לעתים רחוקות מאוד, ואני זוכר רק שני מקרים כאלה. אותנו, את הילדים, ענש לעתים רחוקות ועוד פחות מזה היה מרים את ידו עלינו להכותנו.
קומתו היתה לא־גבוהה, חזהו צמוק, פניו שחומים, שער ראשו עבה ושחור, זקנו הארוך אף הוא היה שחור, ומתוך כך נראו פניו זועפים עוד יותר. עיניו היו לא־גדולות, שחורות וחולניות, וכולו היה חסר־אונים, אף כי מימיו לא התאונן ולא קבל; רק את הדבר האחד שמענו מפיו, כי בעלותו על מעלות תכבד עליו נשימתו. עם ביאתו לבית היו אורה ושמחה נכנסים בשבילנו, הילדים. והוא היה בא אל ביתו רק בערבי שבתות וחוזר ויוצא ביום הראשון בבוקר. גם לימי־החג היה בא – ואז היה בא יום או יומים קודם החג.
גם הבוץ הרב של ימות הסתיו וגם הסערות העזות של ימות החורף לא עצרוהו בביתו. עד עתה אני זוכרהו עמוס ילקוט גדול, המכסה אותו כולו, וראשו כפוף עד חזהו, כסוס העומד להזיז ממקומו משא כבד לא לפי כחו. הנה קם ליד המפתן, הרים למעלה את ימינו לגעת ב“מזוזה” – ואחר הגישה בחרדת־קודש אל שפתיו. וכאז כן עתה דמי בקרבי קופא לזכרו. הוי, אבי העלוב!…
בערבי־שבתות, אם רק לא הקשה עליו הסגריר, היה אבא בא שלש או ארבע שעות קודם שקיעת החמה, ירחץ פניו, ילבש בגדיו, יסעד את לבו, יספר עם אמא, ואחר יקום ויקח את ה“חומש” לקרוא שנים־מקרא ואחד תרגום. ואחרי הסדרה – שיר השירים. וכל אותה שעה אני יושב על ידו, ובשעת הפסקה הוא שואלני לתלמודי ב“חדר” במשך השבוע, מה וכמה למדתי, וכדומה. דבר זה היה עושה בכל ערב־שבת וחוזר עליו ביום השבת. עלי היתה גאותו, בי ראה את אשרו, נחלת־רוחו. אנכי שקדתי על למודי – והדבר הזה גרם לו עונג אין־קץ. הוא עצמו לא ידע תורה הרבה, ולכן גדל עוד יותר רצונו, כי אנכי ארבה דעת, כאילו אמר למלא בי את אשר פגם הוא בילדותו.
במושבה ישבו כעשרים וחמש משפחות יהודיות – חיטים, רצענים, רוכלים כאבי. גם שני מוזגים וגם בעל חנות־מכולֶת – והוא ה“אציל” בקרב יהודי המושבה. ובכן היה שם גם “מנין”, כמובן בבית שכוּר, גם שוחט – הוא גם הש"ץ, והוא גם המלמד לנערים הגדולים. אף אנכי הייתי מתלמידיו, מלבדו היה במושבה עוד מלמד־דרדקי. אצלו למדה אחותי הבכירה; נערה די לה שתדע רק קרוא עברית.
עד שלא גמר אבי את קריאתו מקדש היום. מופיעה שבת המלכה וממלאה כרגע את כל הבית – וכמו שנראה לי גם את כל העולם כולו – קסם־פלא. מאליה נעלמת הרוח של־חול ועל הכל מרחפת רוח שירה טהורה ושקטה. דמדומים יורדים לעולם, ואני ואבא הולכים ביתה־הכנסת. דירתנו היתה בביתו של אשכנזי עשיר אחד, יעקב הֶשֶלי, והיא בת שני חדרים מרֻוחים, מסדרון ומטבח. כל ימות השבוע שרר בחדרים אי־סדר, אך בערב שבת ברדת היום נהפכה דירתנו והיתה לנוה־שלום, למעון הטוהר וההוד. גם את הילדים הקטנים היתה תוקפת חרדת־קודש: הם עוזבים את שאונם ורעשם ומסתכלים באמא המדלקת, עם שקיעת החמה, ששה נרות התחובים בשש מנורות נחושת־קלל, העומדות על השלחן האדום ומכוסה מפה לבנה. ומן הנרות הדקים האלה, נרות של חלב, מתמלא כל הבית אור של מעלה, החודר לתוך נשמותינו הרכות.
אמי היתה אשה יראת־אלהים, זהירה אפילו במצוה קלה שבקלות. אך חסידותה לא היתה מלאה כח פנימי כחסידותו של אבא, ובכלל היתה רוחניותה פחותה הרבה מזו של אבא. ולכן לא רבתה השפעתה עלינו, אף כי אהבנו אותה בכל לב. היא היתה אשת־מעשה – ולפיכך ראתה את עצמה עליונה על אישה והביטה אליו בעיני־מָגֵן, ולפעמים בעיני־בוז, כאשר יבט הגדול אל הקטן ממנו. קומתה היתה בינונית, גופה אמיץ ושמנה במקצת, פניה היו ירוקים וחסרי־און; ואולם עיניה, עיני תכלת, היו גדולות ויפות. אבא אהב אותה, אך היא – איני יודע משום מה – קדמה את פניו על־פי־רוב מתוך קרירות; אפס כי דאגה לו מאד וכלכלה אותו כילד, שמרה עליו, עטפה אותו בצאתו לדרך. ובכל זאת לא ראיתי אותה כרוכה אחריו.
איזו מחלה ענתה אותה, ובגללה היתה נוחה־לכעס, ואנו, הילדים, ידענו את ידה הקשה.
עסקי אבא, כנראה, ירדו מטה, ולפעמים, וביחוד עם בוא המועדות, תקף עלינו המחסור, ואמא היתה מתאוננת מאד. ובכל זאת יצאנו פעם בפעם מן המיצר ותמיד היה לנו לחם לאכול, ולפעמים גם חלב לתבל את הפת. את החלב קנינו מאת בעלת־ביתנו, אשה זקנה מכובדה. מה היה שמה איני יודע, יען כי הכל, וגם אישה בכלל, קראו לה “אמא” (מוטטער). תבשילים עלו על שלחננו רק בשבתות וימים־טובים.
אבי מת פתאום. פעם אחת בערב־שבת שב מדרכו בשעה מוקדמת מכפי שהיה רגיל, נכנס לביתו ופניו חורים כפני מת והתחיל מתאונן שגועל תקפו. מיד השכיבוהו במטה, וממחרת כעלות השחר יצאה נשמתו. השבץ אחזהו. אותו יום, בשעה מאוחרת בלילה, הניחו את גופו בקרון אשכנזי ארוך והובילוהו לקברות אל העיר הסמוכה – מהלך עשרים פרסא. מה נורא היה הלילה ההוא! נדמה לי, כי כל העולם כולו נחרב – ומסביב לנו קמה עלטה איומה…
אך מוטב שאסיח דעתי מזכרונות אלו…
אחרי מות אבא נטלה אמא את משלח־ידו לעצמה. ואולם רק לעתים רחוקות היתה הולכת למושבות הסמוכות; על־פי־רוב היתה רוכלת בבתי התושבים של מקום מגורינו. בילקוטה בא עד מהרה רזון, ועמו בא הרעב אל תוך קיבתנו. לא בכל עת נמצא לחם בביתנו, וחלב לא כל־שכן שחסר. ורק בגלל טוב־לבה של בעלת ביתנו – האשכנזית, שכבדה מאד את אבי, den Boruch (זה שמו), נשארנו לגור בדירתנו בשכר מועט מאד. ולא עוד אלא שבעלת־ביתנו העניקה לנו קמח לכל ימות השבוע וגם תפוחי־אדמה, ובערבי החג היתה מביאה אלינו תחת סינורה – כדי שלא יראה אישה – גם עשר ביצים. לאשכנזית זו קראו היהודים “צדקנית” ויאמרו עליה, שיש לה חלק לעולם־הבא.
עוד כשנתים למדתי תורה מפי השוחט, אשר נטל שכר־הלמוד מאמי פרוטות־פרוטות.
אך יותר לא עצרה כח; מיום ליום הלכו פניה ודלו, הקמטים הלכו ורבו, אף כי רק כבת שלשים היתה, לא יותר. היתה באה אל ביתה עיֵפה כשעיניה כהות וכח אין בה לעמוד על רגליה. לא עבר ערב אחד מבלי אשר תבך מרה בכי יאוש. דבריה אלינו, אחרי מות אבא, היו רכים ונוחים יותר; פעמים היתה מביטה אלינו בעינים מלאות דמעה ולחשה: “יתומי, מה יהא עליכם; הן קרוב גם קצי אני”.
ואז נתמלא ביתנו יללה. הילדים בכו בקול רם, איש־איש בקרן־זויתו. אך לפעמים, כשתקפו עליה הצרות ונפשה מלאה מרירות, היתה עונשת קשה אותנו על כל שאון או המולה קלה.
פעם אחת – הדבר היה כעבור שתי שנים וירחים אחדים אחרי מות אבא – יצאה אמא שלא כדרכה, במוצאי־שבת ואחרה לשוב. כל בני־הבית ישנו כבר, ורק אנכי ואחותי הבכירה בת שתים־עשרה, שמלאה תפקיד בעלת־הבית במקום אמי, היינו עֵרים עוד. ישבנו שנינו על סף הבית, ואנכי ספרתי לאחותי ספורים מכתבי־הקודש. הלילה היה ליל־קור; מעל חשכת השמים הבריקו הכוכבים. דממה שררה מסביב, ורק מזמן־לזמן עלה מארות בעל־הבית קול שעטה והעלאת־גרה של הסוסים. הקור תקף אותנו – ושנינו התעטפנו בשמלה החמה של אמנו. כה ישבנו שעה רבה, דבוקים זה בזו ורועדים לקול שאון קל־שבקלים. אך הנה עלה אלינו מן החוץ, מתוך העלטה, קול צעדים מהירים, אשר הלכו וקרבו אל ביתנו. הכלב הטמון בערמת השחת התחיל נוהם מתוך חרדה, גם אנחנו הטינו אוזן בפחד – וקמנו ממקומנו. הנה צלצל הבריח של הפשפש – ולעינינו נגלתה אמא. היא שמה פעמיה אל החדר ותצנח בלי־אונים על סַפַּת־העץ, המפורכסה צבעים שונים ומשונים, מעשה ידי הנגר האשכנזי של הקולוניה.
מלך – פנתה אמא אלי מתוך זעזוע־עצבים, והיא עודנה עיפה מדרכה – מלך, מחר תלך אל רבי עזריאל. – קור תקפני למשמע הדברים האלה. רגעים אחדים עמדתי נדהם, אחרי־כן נתתי קולי בבכי מר. ככה ירדתי בבכי גם באותו יום אשר הוציאו מביתנו את אבי האמלל. רק עתה הרגשתי במצבי הנורא. אילו חי אבי, לא באה עלי הצרה הזאת…
פרק שני. 🔗
במושבה פילכנטל, השוכנת בטבור המושבות האשכנזיות, עברה דרך־המלך, העולה מעיר־המחוז מ. אל עיר המחוז ק., שתי ערים רבות־מרכולת אלו, שרחוקות זו מזו מהלך מאה ווירסטא. המושבה עמדה בין שתי ערים אלה באמצע, ובינה וביניהן, על־יד הדרך ממש ומצדיו, נמצאו עוד מקצת ערים קטנות, ולפיכך היתה הדרך הומיה שם תמיד מעוברים־ושבים. שורות־שורות ארוכות של עגלות־אכרים רתומות לשוָרים וטעונות משא דגן ושאר סחורה היו נמשכות והולכות שם תמיד בקול שריקה וצריחה, עד להחריש אזנים. בדרך זו עברו גם כל שאר מיני קרונות וכרכרות, או טסו שם כברק עגלות נושאות פקידים, שקול מצלותיהן נשמע למרחוק והיה מטיל אימה ופחד על כמה נפשות חרדות. המושבה שכנה, שלא כהוראת שמה1, דוקא על פני גבעה ארוכה, בשפועה, שלרגליה השתרע מישור רחב מאד, מפוסק פה ושם על־ידי בצעי־מים, ורחובות ישרים נטועי־אילנות חצו אותה לארך ולרחב.
דרך המלך עברה על פני הרחב והארוך שברחובות המושבה, ולפיכך נפתחו שם בתי־יין, שהיו משמשים גם בתי־מזון לעוברים־ושבים.
שנים מן הבתים האלה היו ברשות יהודים, ושנים – ברשות אשכנזים, שקראו להם, לאותם הבתים, בשם “וויינהויז”. אלה היו בתים יפים ומרֻוָחים, ובהם כלי־בית נאים, והטוהר והנקיון שם נפלא עד מאד.
בעל אחד הבתים היה יעקב טישלר, והשני – פרנץ פייפר. יעקב טישלר לא השקיע את כל רוחו בבית־היין שלו, לא דאג להגדילו ולהרבות את הבאים אליו, לא מכר שם מאומה מלבד יין ושכר, ולא עוד אלא שבימות העבודה בשדה סגר את בית־היין שלו ופתח אותו רק ביום הראשון בשבת. לא כן היה פייפר – לא פרנץ האב, כי אם אולריך הבן. פרנץ פייפר זה היה איש זקן כבן שבעים, ומראהו כפרופיסור אשכנזי זקן ולא כאכר או מוזג. הוא היה העשיר בכל הכפר. בית־האבנים שלו, הגבוה ומסוכך־הברזל, בחלונותיו הגדולים, שתריסין ירוקים, מעשה־שבכה, מגנים עליהם בימות החמה, היה הנהדר והמעולה בבתי־הכפר, וחצר רחבה מקיפה את הבית על אגפיו הרבים, על ארוותיו ורפתיו ואסמיו ומזָוָיו וסוכותיו ושאר הבנינים הנמצאים שם. סמוך לחצר השתרע גורן רחב מאד, ושם התנשאו הרבה ערמות שחת ותבן וכל מיני דגן.
אך בכל עשרו היה פרנץ צנוע מאד במלבושיו ובאורח־חייו, ולא נבדל במאומה משאר האכרים בני־המושבה. את עשרו רכש לו ביגיע כפיו, וכל ימי־חייו לא עשה רמִיָה, ויהי תם וישר. בשנות־חייו האחרונות לא התערב הזקן כלל במשק הבית, וכל ימיו בלה בקריאת ספרים ועתונים אשכנזים. אל ביתו באו לפרקים כהן־הכפר או המורה בבית־הספר, והוא התוכח עמהם שעות ארוכות בעניני אמונה, אשר לקחו את לבו. פרנץ הזקן, כיתר תושבי פילכנטל, היה איש ירא־אלהים, ומימיו לא בטל תפלה־בצבור בבית־הכנסיה, ובכל יום ראשון בשבת היה שומע בכונה את דרשת הכהן. המושבה היתה של פרוטסטנטים, ובית־הכנסיה היה פתוח רק בראשון בשבת. אז ינהרו מכל הרחובות אנשים ונשים, זקנים ונערים, לבושים בגדי־שבת וסדורי־תפלה בידיהם, הולכים אל בית־אלהים, הבית אשר יעלו משם הקולות הנהדרים של העוגב. אותה שעה היתה שרויה כל המושבה בדממת־קדש.
ולפרנץ בנים גדולים בעלי־אשה, אשר נהלו את משק־ביתו הגדול. הצעיר בהם, הוא אולריך, נהל את בית־היין. בן זה לא היה דומה לאביו הישר. מימי־ילדותו גדל על יד שלחן־המוזגים וקנה לו את כל תכונות המוזג הרוסי בעל־האגרוף וכבד־הלב. אל התכונות האלה, שקנה לו על־ידי חנוכו, נוספו עוד אלו שבאו לו בירושה: העקשנות, הסדרנות, וההתמדה. הוא היה עוד צעיר לימים, כבן עשרים ושלש, רם הקומה, יפה־תאר, עיניו גדולות וכחולות, חטמו גדול וכפוף כעין קשת, פניו עגולים ומארכים, שער־ראשו הערמוני ארוך. ואמנם התגאה אולריך במראהו, לובש היה בגדי־הדר כבן־כרך, השתמש במקטרנים ואפודות של קטיפה, קנה לו ענקות צבעוניים, חזיות־בד לבנות, נעלים נוצצות ועוד ועוד. אשתו הצעירה היתה יפת־מראה, והיא היתה עומדת תמיד עמו על־יד שלחן־המוזגים, אף כי פניה, פני ילדה תמימה, לא התאימו כלל אל הסביבה של בית־מרזח. ואולם צלצול המטבעות המושלכים אל הארגז היה נעים מאד לאזנה הרכה, ובשעה שה“פדיון” בא בשפע היו פניה מבהיקות ובת־צחוק של נחת לא סרה מעליהם.
את בית־היין שלו התקין אולריך ביופי והרחבה, עד כי סרו אליו העשירים שבעוברים־ושבים. ליד האכסדרה שלו נראו תמיד היפות שבמרכבות ביותר והמעולות שבקרונות ועגלות. אל בית־היין שלו נועדו בראשון־בשבת אנשי־המושבה החשובים, לשתות יין או שכר. אליו באו גם בני־הנעורים מן המושבות הסמוכות, שישבו במרחק שלש או ארבע ווירסטאות מפילכנטל.
כאמור למעלה, היו שני בתי־היין האחרים ברשות יהודים. הבתים האלה היו ערוכים מתוך עוני, ומראיהם כמראה בתי־מלון מצויים, ולא הצטיינו בנקיונם אף לא ברחבות מיוחדה או בהרוָחָה יתירה. ולכן היו משמשים רק לדַלת־העם, להעגלונים, להרוכלים ולהאורחים מבני היהודים. אחד מבתי־המלון האלה אשר עמד ממול בית־היין של פייפר, ירד מטה־מטה עד שנסגר לגמרי. קיומו של בית־היין הזה היה לאולריך כעצם בגרון, ויתנכל אולריך לבעליו כל הימים, ויהי שוכר עליו אנשים לעשות לו רעה, עד כי רושש בעל־הבית וידל מאד.
ובכל זאת נמצאו עד מהרה הרבה יהודים אחרים, שאמרו לבוא במקומו אך הבית, שבו היה המַרזֵחַ, היה קנין העדה, ואולריך רצה, כמובן, לראות את הבית נעזב ודלתו עם חלונותיו אטומים, מראותו כשהוא מלא אנשים. ולכן השתדל, כי לא יחכירו את הבית לאיש – והדבר עלה בידו. אולריך חגג חג־נצחון, עתה היה הוא כמעט המושל היחידי בעולם המרזח, כי לא עמד כנגדו אף מתחרה הגון אחד. עתה היו גם העוברים־ושבים מבני היהודים מוכרחים לסור אל אולריך, אחרי אשר נסגר המלון של רבי אברהם (כך היה שמו של בעל־המלון שדלל).
אמנם היה שם עוד בית־מלון אחד של יהודי. אך בו היה רק חדר אחד, ועובר־ארח היה אנוס לשבת יחדיו עם המון שותה שכור.
אולריך היה מלא שמחה ועוד הוסיף לצבור כסף. בית־היין שלו היה מלא תמיד קהל רב, ולפניהם עמדו לשרת שמונה אנשים, וביניהם שתי נערות – מיועדות ל“אורחים הגונים”.
התחילו גם המוני־עם להמשך אל בית אולריך. הבית המרֻוָח נעשה צר מהכיל את כל האורחים. אז פתח אולריך עוד בית־מרזח אחד – בצלע ביתו – ומסר אותו על ידי בן־אחיו קרישטיאַן. כך עברו שלש שנים.
ואולם סוף־סוף נמצא יהודי שגבר על אולריך.
פרק שלישי. 🔗
במבוא המושבה לצד העיר מ., במרחק מאתים אמה מבית פייפר בשורה אחת עמו, ליד הדרך, אך בתוך חצר בפנים, עמד בית גדול ויפה וגגו רעפים, הוא ביתו של הַנס לייפה. האיש הזה היה לפנים אחד מראשי התושבים בפילכנטל, ושתי פעמים נבחר לראש, ובכלל היה מכובד מאד במושבה על חכמתו וחשיבותו.
ואולם לייפה זה היה אדם בהול; שלוח שלח ידו בעסקי־כרך שונים – וירד מנכסיו. אז יצא מן המושבה ונעלם לזמן־מה, ואחרי־כן חזר כשהוא זקן ודל למראה ובא לגור עם אשתו (בנים לא היו לו) באגף קטן ליד ביתו, והוא חי חיי פרוש, בחוץ התראה לעתים רחוקות, לא בא בדברים עם איש, תמיד היה שקוע ברעיונות ופניו הביעו עצבות עמוקה. אמרו עליו, שהתחיל לשתות יין, אך איש לא ראה אותו כשהוא שִכּוֹר, ובכלל היה מוקף ענן־סוד.
את ביתו הגדול עם האכסדרה הגדולה, המוקפת אילנות ושיחים עזב לשַמה. כך עמד הבית שומם כשבע או כשמונה שנים, הטיל תוגה ועצבות על העוברים־ושבים במראהו הזועף והחשוב יחד; קדרות יתירה נודעת לו לבית זה, על־ידי שעמד בדד ובדל משאר הבתים. בבית זה נתן עינו רבי עזריאל, או נכונה מזו, גיטל אשתו, יען כי היא היתה “הראש”. רבי עזריאל בא לגור בפילכנטל בתור מלמד לנערים, בטרם שבא שוחט אל המושבה – כחמש־עשרה שנה קודם המאורעות המסופרים להלן. בבואו עוד היה צעיר לימים וכשתי שנים ישב בגפו. בני המושבה חלקו לו כבוד רב, כי הוא היה הלמדן היחידי, בעל־לשון ובן־תורה, בעוד אשר כולם היו “עמי־הארץ”, שידעו רק “עברי” – ולא יותר. בכל הדבר הקשה – בדיני ממונות או בעסקי משפחה – פנו “עמי־הארץ” אל רבי עזריאל, כי התורה האירה עיניו. ואמנם הכבוד הזה עורר את לבו – והיה ממלא את חובתו באמונה ובתום. וכאשר ראה את מצבו איתן, שלח אל אשתו כי תבוא אליו יחד עם שני הילדים, אשר ישנו בבית־הוריה בעיר קטנה בפלך נרודנה.
האשה מרת גיטל באה אל בעלה רק כעבור חצי שנה מיום הזמנתו, והיא הביאה אִתה רק ילד אחד, כבן שלש. את השני, הגדול, עזבה בשדה־הקברות אשר בעיר־מולדתה. דבר־בוא אשת רבי עזריאל היה מאורע חשוב בקהלה היהודית הקטנה, וימים רבים דנו בו, ביחוד הנשים – וביותר, מפני שהיא לא היתה דומה כלל לאשת “מלמד”.
“מלמדית” – בדין שתהא בריה חלושה, מכוערת ומרושלת, קנטרנית ורתחנית, שפיה מלא אלות וחרפות כל היום, אם כלפי בעלה או כלפי תלמידיו – כי הלא כל ימיה רעים חיי צער ועוני תחיה, ומסביב לה רק שאון ורעש של ילדים.
לא כן היתה גיטל אשת רבי עזריאל: צעירה ויפת־מראה היא, כבת שלשים ושלש, וכולה מביעה זריזות ואומץ.
מבנה גוה אמנם לא היה נאה ביותר, ואולם עינים נפלאות היו לה, עינים אמוצות, גדולות, פקחות. עין־פניה כהה ועדין, אפה ישר, מצחה לבן ויפה, מעוטר שפע שערות שחורות, שלא תמיד הסתירה אותן תחת המטפחת כחוק לאשת־איש. בהיותה בת ליטא, אשר שם יביאו היהודים לחמם הצר בעמל ויגיעה רבה, לא יכלה לשבת בטל, בחבוק־ידים.
קודם שנישאה לאיש, בהיותה עוד כבת שתים־עשרה, כבר עשתה בבית־הוריה כל עבודה קשה: אפתה לחם, כבסה לבנים, שאבה מים לכל בני־הבית, עשרה אנשים; ואמה היתה יוצאת לבקש פרנסה מן החוץ, לשה עיסות בבתי־מאפה בשכר שלש פרוטות “העריבה”, סבבה בשוק עם הפֶלֶס בידה לשקול בשביל האכרים את מרכלתם בשכר חצי־פרוטה או שוה חצי־פרוטה, וכדומה.
אביה, סַיָּד ועושה תנורים, לא היה מוצא עבודה תדיר בעיר־מולדתו, אלא מפקידה לפקידה היה משתכר קצת. ולאחר שנישאה גיטל לאיש לא רצתה להיות למשא עם בעלה, באין כל עסק, על הוריה העניים, אלא עמדה בשוק עם חבית מלאה דגים־מלוחים, והיתה מוכרת מהם חתיכות־חתיכות ביחד עם הציר המלוח, שהוא מן המעדנים לרוב היהודים העניים במקומות ההם.
ולפיכך לא עברו ימים רבים וגיטל שלחה ידה ב“מסחר” גם במקום מגוריה החדש. היא היתה קונה מאת היהודים, מגדלי פרות, את כל מעשי החלב, ומאת האשכנזיות – תרנגולות, ביצים, ואת כל אלה היתה מובילה פעם או פעמים בשבוע אל הערים הסמוכות. במסחר הזה עלה בידה לצבור במשך שלש או ארבע שנים כחמשים רובל. ואז גמרה בלבה לפתוח במרכז המושבה חנות קטנה של כל מיני מרכולת. ומקץ שנתים נוסף על ציור השלט – ככר־נופת וחבילת־נרות – עוד ציור אחד: חבית קטנה וממעל לה מדות ואיפות קטנות וגדולות. רבי עזריאל לא פסק ממלמדותו. אך לאחר שבא השוחט לגור במושבה, פטר ר' עזריאל את תלמידיו לביתם.
ומעשה שהיה כך היה. דמי־השכירות שקצבו בשביל השוחט לא הספיקו לפרנסת האיש וביתו, אלא אם כן יואילו לאכול לחם רק פעם אחת בשבוע. ואולם דבר זה, אחרי כל היגיעות, אי־אפשר היה לקיים, ורבי מנחם (כן שם השוחט) גמר בלבו לעזוב את קהלתו. אז נאספו בני “הקהלה” להתיעץ מה לעשות. בלי “שוחט” קשה להתקיים: צריך להביא בשר מן העיר, ולשם צריך לשלוח עוף לשחיטה. ויש אשר ביום גשמים אין חתיכה של בשר אפילו לסעודת־שבת. וכשיש, חס־ושלום, חולה בכפר, או יולדת, הרי אי אפשר להתקיים כלל בלי בשר־עוף. ובכן דנו והתוכחו בני המושבה, עד שקם רבי תנחום, חַיָט כבן חמשים, בעל זקן חשוב וקרחת גדולה בראשו. וחוה את דעתו.
– רבותי! אנכי מצאתי עצה – פתח האיש, בהחליקו בידו השמאלית את זקנו, ובימינו, היינו בקצה האגודל שלו, מִלֵא אבקת־טבק את נחיריו הרחבות, אשר משם הציצו במורך שערות אחדות ארוכות. רבי תנחום מפסיק רגע, נוטל במתינות מכיסו האחור מטפחת כתומה, שזה כבר הגיעה שעתה ללכת לבית־הכביסה, ובשאון רב התחיל גורף חוטמו, אחר־כך כורכה במתינות ומחזירה לתוך כיסו – ורק אז הוא מוסיף לדבר: הנה רבי עזריאל שלנו, יחיה ויאריך ימים, יש לו, שבח לאל, פרנסה. אשתו – תחיה ותאריך ימים עד מאה ועשרים שנה – מכניסה לו הרבה בלי עין־הרע. ובכן לא נחטא, כמדומני, חטאה גדולה, אם נקח חלק מן התלמידים ונמסור לרבי מנחם. עשרה תלמידים יש לו לרבי עזריאל. אם ניטול מהם חמשה והיו לרבי מנחם עוד עשרים רובל לחצי שנה, ואז תהי לו פרנסה ברֶוַח. מה דעתכם, רבותי?
פסע קצת לאחוריו והפשיל ראשו, סקר סקירה קלה מתוך נצחון את הנאספים, בהאמינו באמונה שלמה, כי איש לא יביע דבר־תבונה יותר ממנו. ראוי לדעת, כי מיום שבאה אשתו של רבי עזריאל והתחילה משתכרת “אגורות יתרות”, הלכו ורבו עויניו.
כנגד הצעה זו יצא רק “האריסטוקרט” שבמושבה, הוא החנוני ר' נחום, מפני שלא הוא היה המציע, אלא איזה איש־מחט, תנחום. ובכן נחלקו לשני מחנות. התוכחו חדש אחד, שני חדשים, שלשה חדשים. נפלו קטטות, רבתה המחלוקת בקהלה היהודית בפילכנטל ששקטה עד כה. ורבי מנחם גוע בין כה וכה ברעב… ובודאי היו מתקוטטים עוד ימים ושנים – ולא היו באים עוד לכלל שלום. מה אפשר לעשות, אם רבי נחום אינו רוצה? עד שבאה גיטל ושמה קץ להריב.
אחרי חג־הסוכות, עם התחלת “הזמן”, פנתה האשה מרת גיטל אל רבי עזריאל: “לוּ שמעני, בעלי, קום וירוק שבע פעמים על המלמדות. גם בלעדיה חיה נחיה, אם ירצה השם”. רבי עזריאל ידע, כי אשתו לא תוציא מלים מפיה לבטלה, ולכן שמע תמיד בקולה. גם הפעם שמע לעצתה, קם והודיע לבעלי־הבתים, כי מהיום והלאה בטל ה“חדר” שלו.
מובן מאליו, כי אז התחילו מפצירים בו, אך גיטל עמדה על דעתה.
פרק רביעי. 🔗
גיטל עשתה מה שעשתה מפני כמה וכמה טעמים. היא לא היתה קלת־דעת, עד כדי לאבד מעותיה בלי חשבון. בין במקח ובין בממכר היתה עומדת על כל פרוטה ופרוטה בעקשנות רבה, וידעה היטב, כי רֶוַח של עשר פרוטות חשוב יותר מרֶוַח של חמש, ובכל מאמצי־כחה השתדלה להרבות ברֶוַח. מימיה לא פסעה פסיעה קטנה בעולם־המעשה בלי חשבון, שמרה כל פרוטה שלה כאישון־עין והוציאה אותה מידה בזהירות יתרה ובקצת צער. היא שאפה בכל מאודה אל מטרה אחת: לצבור הון הגון, להשיא את בנותיה ולהשאיר לעצמה פת־לחם לעת זקנה, לבל תצטרך חס־ושלום לידי מתנת בשר־ודם. ויותר ויותר האמינה, כי אלהים יעזור לה להגיע אל מטרה זו. באלהים ובחסדו הגדול האמינה בכל לב.
ואולם שאיפה תמידית זו אל חיי עולם־הזה לא טמטמה את לבה ולא השכיחתה את השאיפה לעולם־הבא. בשעה שהגיעה לאזנה השמועה על־דבר הצעת רבי תנחום, נתמלאה גיטל רוגז על “עמי־הארץ”, הרוצים להיות נדיבים “על חשבונה”. אך כאשר נודע לה על דבר העוני של רבי מנחם, נתעורר מיד לבה הטוב והרחום, הלב היהודי. ואז התחילה לשדל את עצמה, כי אין הדבר כדאי לעזריאל בעלה להיות עמל ומדאיב לבו עשר או שתים־עשרה שעות ביום בשביל שמונים רובל לשנה, שצריך לקבצם פרוטות־פרוטות. הן הוא, שיחיה, אדם חלש ודל הוא, הגיעה השעה שינוח מעט מעמלו. אין דבר, יש לה כח, עד כדי לפרנס את כל בני־ביתה. וחוץ מזה הן יוכל להיות לה לעזר גם במסחרה, ישוֹב יֵשב קצת בחנות, ירשם בפנקס את “החובות”, ינהל את ה“חשבונות”, ובשאר השעות ישב נא ויעסוק בתורה. לרעיון הזה תקף אותה תענוג־של־מעלה. ככל בת ישראל ידעה גם גיטל מה גדול תלמוד תורה ומה מרובה שכרו בעולם־הבא.
לשם משא־נפשה זה נכונה היתה גיטל להביא כל קרבן, וכאן נשכחו מלבה כל החשבונות. את בנה הבכור, שמלאו לו שתים־עשרה שנה, שלחה לליטא, אל אחת “הישיבות”. רעד עבר בגופה, בהעלותה על לבה, כי בנה יהי “עם־הארץ”, כשאר יהודי פילכנטל. במקומות מולדתה בליטא לא ראו עיניה “בוּרים” כאלה. שם יושב גם בעל־עגלה ועוסק בתורה בשעת הפנאי. לא, בנה יהיה יהודי ירא־שמים, בר־אורין, והוא יֵדע מה זה יהדות ומה זה יהודי, לא כאותם “הגוים” שבדרום. שני רובלים בכל חודש וחודש היתה שולחת לבנה, אף כי סכום גדול הוא לפי ערכה.
האהבה בלי־גבול, שאהבה את בעלה, גם היא מקורה באותה החבה, שהגה לבה אל התורה שקנה. ואת אישה אהבה גיטל בכל נפשה ובכל מאודה. אהבה מיוחדה במינה היתה זו, שיש בה הרבה מאהבת־אֵם. התכונה המעשית שבנפשה לא מנעה אותה מלאהב ולכבד את תמימותו ואת התרחקותו מעניני עולם־הזה, כי היה הדבר לה לראיה מוכחת על למדנותו. כל הרגשות האלה יחד התעוררו בלבה, והם שגרמו להחלטתה.
ואז שב השלום שנית לשכון בקהלה הקטנה. כבודו של רבי עזריאל עלה למעלה, ולא עוד אלא שזיו חדש נוסף עליו, כי על כן לא היה האיש תלוי בדעת אחרים. רק עמידה גמורה ברשות עצמו נותנת את היכולת לאדם ליהנות כראוי מן הכבוד. הגאון שבגאונים, הגדול שבגדולים יאבד לו חנו בעיני בני־אדם, אם על־פי מצבו החמרי יהיה תלוי בדעת מי שהוא. בני־אדם, כנראה, יודעים את ערכם, ולכן מבינים הם, כמה בזוי הוא אותו האיש, שמוכרח לקבל חסד מהם.
וגיטל מצאה לה די גמול ושלומים בכל הכבוד הרב אשר נחל בעלה, ועתה היתה מתגאה בו יותר מבתחלה. לעומת זאת ירדה חשיבותו של רבי נחום החנוני. המקום הראשון עלה בחלקו של רבי עזריאל.
ואותו רבי עזריאל וגיטל אשתו גמרו בלבם לשכור את הבית העזוב, העומד בדד, הוא ביתו של לייפה, ולערוך שם מלון לעוברים־ושבים. הונה של גיטל עלה אז לשלש מאות רובל במזומנים – ולבה ערב להתחיל בעסק גדול.
הזקן לייפה פקפק זמן רב. צר היה לו להפוך את נחלתו, שבאה לו בירושה מאביו, שהיה מן המתישבים הראשונים, – להפוך ביתו זה לבית־מרזח. אך המחסור אכף עליו, גם אשתו שדלה אותו, עד שהסכים ודבר־האמנה נעשה בעל־פה.
כאשר נודע הדבר הזה לאולריך, נזדעזע מכעס וגמר בלבו לבטל את הדבר, ויהי מה. קם והלך אל לייפה והציע לו מחיר, כפלים מאשר נתן ר' עזריאל. והוא גמר בלבו לבלי השתמש באותו בית, רק להחזיק בו, למען לא יפול בידי אחר שיסחר שם. ואולם לייפה הזקן, כששמע הצעתו, קפץ ממקומו, רקע ברגליו וקרא בקצף בלשונו: “Geh’ sch’ n’aus, du Spitzbube” (“צא, נבל”).
עוד שבוע ימים פנה אולריך לצדדים שונים, כחיה שנשכה נחש. סר אל ראש־המושבה, בא אל כהן הכפר, הלך אל העיר, אך כלום לא עלה בידו. גם עזב את בית־היין שלו לזמן־מה, רץ על פני חדרי ביתו, שאג כמטורף, חרק שניו, ובהכותו באגרופו על השלחן צעק: “Wart mal, wart mal, du Jude” (“המתן נא, יהודי”). באותה שעה היה טורף בכפו את עזריאל ואת אשתו, מנתחם לנתחים וזורקם על־גבי הקרקע, ומתוך חדוה היה רומסם ברגל. כך, לפחות, חשב אותו האיש.
ואולם לאחר שנוכח, כי לפי־שעה אין לעשות מאומה, שככה חמתו לאט־לאט, אך את המשטמה הסתיר בלבו וגמר בכל תוקף להפטר מן המתחרים השנואים, ויהי מה. אם לא עכשיו, הנה לאחר זמן.
בין כה וכה הכינה גיטל את עצמה לפתוח את בית־מלונה, קנתה כלי־בית מאת הנגר שבמושבה, הביאה סדרים בבנין העזוב, נסעה העירה לקנות את כל המכשירים. לאחרונה היה הכל מוכן, והיא לא ידעה כלל את מחשבות אויבה.
כעבור חודש ימים באה גיטל לגור בבית לייפה, וממחרת היום קראה את כל יהודי המושבה לחג “חנוכת הבית”. הקרואים הלכו לבתיהם בשעה מאוחרת, אך גיטל לא מהרה לעלות על משכבה. נגזלה שֵנה מעיניה. רבו מאד סערות לבה. ישבה באכסדרה עם אישה. בחוץ ליל אביב שקט. על־גבי הארץ פרושה כפה רחבה של שמים אפלים, הזרועים רבוא רבבות כוכבים נוצצים ורומזים מלמעלה ברבוא רבבות עינים, כל העולם נדם מסביב, כאילו הוא שרוי בתוך תענוג של שכרון. הנה עלה מן השדה קול רננת צפור; בצמרות האילנות חלף רַחַש קל; נשמעה מרחוק גם חריקה, כעין גניחה, של עגלה עוברת. ואולם כעבור רגע והכל נדם. ושוב שוררת הדממה האיומה, העטופה אופל. עצבות חשאית תקפה את נפש גיטל. רגש כזה לא הרגישה מימיה. מעולם לא ישבה ישיבה כזו, פנים אל פנים עם הטבע, אשר לא הכירה ביפיה עד היום. היא זכרה פתאום את כל ימי חייה בבית־הוריה העניים, בחדר קטן ונמוך, שבו גרו עשר או שתים־עשרה נפשות.
וכעת הנה היא יושבת בבית גדול ומרֻוָח, בחדרים גבוהים ומלאים אורה. אז הגה לבה שבח לאל על חסדו הגדול עמה. אך מפיה לא הוציאה דבר. ויותר ויותר תקף את נפשה קסם ליל־הדממה. והיא ישבה דומם בלי תנועה, ועיניה מסתכלות בתוך העלטה אשר לנגדה, ולבה מתמלא עצב – ופאום לא ידעה מדוע, זלגו עיניה דמעות בחשאי. האמנם ראה לבה בתוך החשכה את הניצוץ המבשר־רע, שעלה ללהב באותו הלילה בנפש אולריך המלאה איבה?…
פרק חמישי. 🔗
ממחרת ליל השבת, שבו הודיעה אותי אמי, כי החליטה למסור אותי לרבי עזריאל, קמתי משנתי בנפש חרדה, כאיש ההולך לקראת אסון גדול. אף כי דַכָּא הייתי, והעוני והמחסור שררו תמיד בביתנו מיום מות עלי אבי, אך הרעיון, כי אבוא לשרת בבית זר, מלא את לבי רעד. מימי־ילדותי ישבתי, ככל ילדי היהודים, לפני הספר, שלא עזבתיו אף ליום אחד. כולי הייתי שרוי בעולם של כתבי־הקודש; כל מחשבותי, כל חלומותי היו נתונים־נתונים בתוך העולם ההוא המלא חזון והוד. הספורים המלאים יופי על־דבר בריאת העולם פני אברהם, יצחק ויעקב, דמות משה רבינו עם אהבתו הרבה לבני ישראל, שהוציא אותם מארץ מצרים, עם הרחמים בלבו לגר, ליתום ולאלמנה; ימי השופטים עם מעשי־הגבורה והתפארת, המלאים יופי אין קץ; דבריהנביאים החוצבים להבות־אש, המוכיחים את רועי־העם הרעים, המיסרים בשבט פיהם את אלה אשר “גזלת העני בבתיהם” – הנה העולם שבו שרוי הייתי עד שנת השלש־עשרה לימי חיי. נוסף על זה באו המסכתות על אדות “המציאות”, “הברכות”, אלה החקים והמשפטים שעמדתי עליהם, ביחוד בעת הראשונה, בקושי רב. ואולם מתוך עב הענן הזה הבריק פתאום ברק אגדה יפה ונפלאה, מלאה הוד ותום או רעיון עמוק ואצילות.
העולם המעשי היה זר לי; על אדותיו לא ידעתי מאומה, כרוב חניכי החדר. כן, אין עם בעולם, אשר סגר את חנוך בניו בפני המציאות, אשר הרחיק אותו כל־כך מעולם המעשה, כמו “העם המעשי המפורסם”, זה עם היהודים. ואני עוד הייתי מטבעי ילד רך, מתבודד, חסר־עוז בין החברים, אשר לא אהבו אותי בגלל זה וקראו לי בשם מוג־לב וחלקו לי הרבה כנויי־בוז.
והנה מוציאים אותי מעולם האצילות והפיוט ונותנים אותי לתוך עולם של מעשה. ומה רב הקלון! אנכי אהיה משרת לכל עובר־ושב, אגיש לו יין או שכר, אביא לו פִנְכָּה וכדומה. ואיככה אתראה אחרי־כן לעיני חברי, ומה יאמרו עלי בלבם!
בעינים מלאות דמעה עמדתי להתפלל “שחרית”. שעה ארוכה התפללתי בכל לב. אמי שתקה כל אותה שעה, וכאילו נמנעה להביט בפני. כנראה גם לבה היה דוי. לאחר שסימתי תפלתי, הציעה אמי לפני לאכול פת־שחרית כלומר, לאכול לחם־דגן, אפוי אפיה גרועה, עם קשוא מלוח. ואנכי סרבתי ונתתי קולי בבכי. אמי, שפניה אדמו מבכי, התחילה מרגיעה אותי ומשדלת בדברים, כי ייטב לי שם, כי גדול בשנים אני ועלי להיות לה תומך ועוד דברים כאלה; לאחרונה יצאנו שנינו את הבית.
הדבר היה בסוף חודש תשרי, כשבוע אחרי החגים, תשע שעות בבוקר. היום היה מעונן. השמים היו עטופים עבים, אשר ירדו למטה ממעל לארץ. נשבה רוח קרה, רוח של סתו. העצים נאנחו והתנועעו לכל עבר, ויכסו את פני הארץ. מסביב עלים כתומים שנשרו, והרוח הניף אותם מיד וטלטל אותם באויר יחד עם סערת אבק. עדת צפרים למיניהן עפו במרום מתוך חרדה, כאילו ברחו מפני אויב הבא פתאום ולא ידעו איה יבקשו מחסה. מלמטה על־פני הארץ נתרו עורבים לרוב ועלו על הגדרות ועל הערמות, וירדו על הארץ, ובקול קרקורם השתיקו את יללת הרוח העצובה והנוגה. והעבים השחורים והאיומים עולים ועולים וזוחלים על־פני השמים כתנינים גדולים… ומסביב נעשה העולם קודר ועגום. ויש אשר מבין קרעי העבים יציצו הפנים החורים של השמש, אשר שלחו קוי־אור קרים על התמונה הנוגה הזאת, ואז תלבש צורה עוד יותר נוגה ויותר עגומה, כפני גוסס, המוארים באור כהה של מנורת־ליל…
אך הנה הגענו עד בית לייפה. סביבו עומדות עגלות וקרונות, טעונות שקים. על־גבי מקצתן שוכבים בעלי־העגלות, מכוסים באדרותיהם האפורות. הסוסים או השורים עומדים מותרים וכוססים שבלת־שועל כשפיותיהם תחובים בתוך האמתחות הקשורות אל פני הקרון או בתוך קופה של שחת המונחה לפניהם על הארץ. מסביב דממה, אין נפש חיה נראית לעין. הנה אנו עולים במעלות אחדות אל אכסדרה גדולה. דלתות בית־המרזח נעולות, כי היום יום־ראשון בשבת – ועד גמר התפלה בבית־הכנסיה אסור לעסוק במקח־וממכר. אנו נכנסים אל חדר רחב וגבוה, הדומה יותר למסדרון, ופתחים יש לו לכל ארבע רוחותיו, ובתקרתו חלל מרובע, ועליו עומד סולם אשר צבע ירוק לו, וחלל כזה יש גם בקרקע הבית, לרדת דרך בו אל המרתף. באחת הפנות עומד שלחן־הממכר מוקף שבכה, ובעדה נראים כעין אצטבאות, שסדורים עליהן בקבוקים, ומחרוזות של כעכים ושל דגים מיובשים תלויות שם על יתדות. בחדר בתָוֶך עומדים שני שלחנות ארוכים, צבועים אדום, ואצלם שני ספסלים ארוכים כמוהם. ליד הכתלים שנים־שלשה שלחנות קטנים. בחדר שרר נקיון; על־גבי הרצפה המושחרה, הרקובה במקצת, נראו עוד בדמות גלילים סימנים של מימי זלוף. בקצה אחד השלחנות הארוכים ישב איש קטן־הקומה, ראשו תמוך בשתי ידיו, ופניו מגולחים על־פי מנהג אשכנז, והוא לבוש מעיל אשכנזי ירוק, ועל ראשו מגבעת אשכנזית בעלת־גף רחבה, וברגליו נעלי־גמי. פניו היו עגומים, כפני איש התָּאֵב לדבר־מה. את הדבר הזה הביעו עיניו הקטנות והמבהיקות ושפתיו הפתוחות קצת והן מתכווצות ומתפשטות חליפות. האיש הזה היה הפועל האחד בבית לייפה, איש רוסי, שישב ימים רבים בכפר ולבש צורה אשכנזית, גם ידע לדבר אשכנזית בלשון המקום. נשארו לו רק שמו הרוסי – טֶרֶנְטִי – ונעלי הגמי, שנעל אותן בכל פעם שמגפיו היו לשלל לבית־המרזח.
אך באנו אל הבית, והדלת אשר משמאל נפתחה, ועל הסף נראתה נערה כבת שתים־עשרה, דלת־בשר וחורת־פנים, ושערותיה הצהבהבות פרועות. כאשר ראתה אותנו, קראה בקול רם: “אמא, הנה ברכה (שם אמי) באה עם נערה”.
נכנסנו אל החדר השני, אשר היה קטן מן הראשון אך אור ונועם בו, רצפתו משוחה בששר ותריסים צבועים על־גבי חלונותיו. כלי החדר היו: שני שלחנות, כסאות־עץ צבועים ושני דרגשים, עם ציורים ירוקים עליהם. התנור חצה את החדר לשנים. ליד התנור הזה עמדה גיטל ו“סדור” קרבן־מנחה בידה והיא מתפללת בלחש. בראותה אותנו שמה יד לפיה לאות, כי אסור לה להפסיק. ישבנו על הדרגש ממול הדלת הפתוחה אל החדר הסמוך. החדר ההוא היה ערוך ביתר־פאר וביתר־רחבות. בו עמדו שתי מטות מוצעות יפה, וביניהן עמד ארגז גבוה עם כסוי מעוגל, ארון גדול, מלא מראשו ועד רגליו ספרים מכורכים, שני שלחנות, אשר האחד היה מכוסה מפה סרוגה, ולנוי עמדו עליו כלי־נחשת. בחדר ההוא עמד רבי עזריאל עטוף בטלית־ותפלין והתפלל בלחש ופניו אל הקיר.
עד מהרה גמרה גיטל את תפלתה, לקחה על זרועותיה את הילד כבן שתי שנים, אשר דבק בה, ונגשה אל אמי. שתי הנשים סרו אל פנה מרוחקה ליד החלון והתחילו מתלחשות. אחרי־כן נפרדה אמי מאת בעלת־הבית, הביטה אלי בעינים מלאות אהבה עמוקה וצער עמוק ויצאה בחשאי. לבי נתמלא תוגה עצומה, כאילו נפרדתי מעל אמי לנצח, ודמעות פרצו מעיני שלא ברצוני; ואף כי התאמצתי להסתיר דמעותי, אך גיטל ראתה אותן. אז נגשה אלי, הסירה בעוז את ידי מעל עיני ובנחת, אך בקול נמרץ, פנתה אלי ותבט ישר אל עיני: “אי לך, נער, בושה וכלמה! אכן פתיחה גרועה היא. כלכל לא אוכל זאת… למה זה אתה בוכה? הכל חייבים בעבודה; אם אין עמל אין חיים. לכך נוצר האדם. “ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת” – כך צוה אלהים, כן כתוב בתורתנו הקדושה. אַל לך לבכות, הן לא בין נכרים אתה, ולא שבוי אתה, כי אם בבית יהודי אתה יושב, בין אחים. אם תעבוד באמונה – אשריך. הכל ביד אלהים. כעת אתה משרת, וכאשר יואל אלוה – תצליח ותעשה עושר ותהיה עומד ברשות עצמך. ובכן, עזוב דרך סכלות”. גמרה דבריה, ומהרה אל החדר הסמוך. אך יצאה האשה, והנה סבבוני הילדים מכל עבר, ואנכי הייתי שפל בעיני למראם. יותר מכל הלאוני בשאלות שונות שני נערים גדולים, שכבר גמרו תפלתם. הם שמחו לקראת חבר חדש, בהאמינם, כי בן־חורין אני כמוהם ואקח חלק במשחקיהם ושעשועיהם. ואולם אנכי פגשתי את ידידי אלה מתוך קרירות מרובה ולא עניתי דבר. כל מחשבותי נסבו באותה שעה על בית־אמי, שנראה עתה בעיני כגן־עדן שגורשתי ממנו. הוי, את כל מאודי הייתי נותן אז, אילו הוציאוני מזה והביאוני שמה, אל בית־אמי, שראיתיו עתה בדמיוני עזוב, שומם, בודד…
והנה גמר גם ר' עזריאל את תפלתו. כרך את טליתו ותפליו, התהלך שעה קלה על פני החדר וקרא בעל־פה מזמורי־תהלים. אך הנה עבר את המפתן, הביט מתוך בת־צחוק אל הילדים וישב אל השלחן. הבת הבכירה, חנה שמה, הביאה בקבוק־יי"ש קטן וכוס קטנה.
ר' עזריאל מזג בנחת את כוסו, בנחת העמידה לפניו, ברך עליה בלחש ובדחילו, גמע ממנה קמעא והרחיקה; אחר־כך נטל מתוך קערה קטנה פת־חררה, שוב ברך עליה, בצע ממנה ושוב בלע טיפה של יי"ש. הדבר ארך ששה או שמונה רגעים, עד אשר הספיק לשתות את הכוס עד תומה. לאחר שנגמר סדר־השתיה, פרשה חנה על־פני חצי השלחן מפה עבה, הניחה ככר לחם־דגן, סכין, הביאה ממלחה ואחר־כך בצלים והניחה על השלחן. ר' עזריאל הפשיל אט את שרוֻלי בגדו הארוך, נטל את ידיו מתוך כד־נחשת לתוך עריבה שעמדה ליד הפתח, נגבן וקרא בקול רם שני מזמורי־תהלים. אחר־כך עצם את עיניו וברך על הפת, בצע ממנה וטבל במלח, ורק אז הכניסו לתוך פיו. כל אשר עשה האיש הזה נראה כעין עבודה בבית־מקדש. הוא לא אכל ולא שתה, כי אם עבד אלהים מתוך אכילה ושתיה. ליד השלחן ישבו בנימוס כל בני־הבית, לאחר שנטלו גם הם ידיהם וברכו על הפת. גם אני הוכרחתי לשבת בסעודה, אף כי לבי לא היה אל האכילה. קשה היה לי לסעוד בפעם הראשונה על שלחן אחרים. ושוב התחילו הדמעות חונקות אותי וכח לא היה בי להתאפק. סעודת־הבוקר היתה של לחם ובצל עם חלב־חמיץ; הכל אכלו בנימוס מתוך שתיקה, גם על הקטנים נאסר להפריע את הדממה. עם גמר הסעודה ברכו הכל בקול רם ברכת־המזון, שר' עזריאל הכניס לתוכה אנחות תכופות, ביחוד כשהיה מגיע לתפלת “ובנֵה ירושלים”. לאחר שנגמר הכל, קראה אותי גיטל ללכת עמה ולהודיעני את המוטל עלי לעשות. היא העבירה אותי דרך כל החדרים, חמשה במספר, ירדנו אל המרתף, עלינו אל העליה, סרנו אל המטבח ואל החצר. אנכי הלכתי אחריה מתוך שתיקה כשה לטבח, ומאום לא ראו עיני ודבר לא קלטה אזני מכל אשר דברה אלי בעלת־הבית.
פרק ששי. 🔗
המקום שבחרה גיטל יפה היה, ולא לשוא פחד אולריך. לא עברו שלשה או ארבעה ירחים מיום שנפתח בית־המרזח החדש, וכבר קנה לו שם טוב בין העוברים־והשבים, אשר נהרו אליו יותר ויותר. קודם־כל עברו אל גיטל כל האורחים היהודים, אשר לא הגו חבה יתירה אל אולריך. ידוע ידעו כי הוא הוגה להם שנאה או בוז, כי רק בעד בצע־כסף הוא מקבל פניהם בנעימות, כי בהסגר הדלת אחריהם הוא מלגלג עליהם ומגדף אותם, וכי אם לא יגרום לו הדבר הפסד ממון יגרש אותם בחרפה ויקרא: Hinaus Jude!
ואולם בית־המרזח של גיטל משך אליו לא רק יהודים. לפני בית לייפה התחילו עומדים לא רק קרונות ועגלות, כי אם גם כרכרות.
אמנם בביתו של אולריך היו הכלים נאים יותר, המשרתים מהירים יותר, גם המשקאות והמזונות אולי נערכו ביתר טעם. אך מכל פנות הבית נשב קור מיוחד ל“מלון”, בעוד אשר בצל קורתה של גיטל ראה האורח את עצמו כאילו הוא יושב בקרב בני־ביתו. והדבר הזה משך אנשים רבים. מלבד החדרים המתוארים למעלה, אשר שם גרו בני־הבית, היו עוד שני חדרים מרֻוחים, מלאים־אורה, נעימים, המיוחדים לעוברי־אורח. היהודים היו נכנסים אל דירת בעל־הבית בלי נטילת־רשות, כאדם הנכנס לתוך ביתו שלו. פעמים שהיו דוחקים את רגלי בעלי־הבית והפריעו מנוחתם ביום ובלילה, אך לא שמו לב אל הדבר הזה ועשו את הישר בעיניהם, גם בשעה שלא היו מן “הקונים”.
רגיל יהודי שיהי לבו גס באחיו היהודי, תחת אשר מלא הוא הכנעה יתירה לגבי נכרי. סובל הוא בהכנעה רבה ובשפלות־רוח את העוֶל והעלבון מצד בני־נכר, ואולם בקרב אחיו יהפוך לאיש אחר ואין הוא יכול לקבל מרות כל־שהיא, כשזו באה בכונה להשתרר עליו. המעונה מיסורי דורות של כפיפת־קומה בין נכרים, רוצה לנוח, לכל הפחות, בין אחיו. ואז מתעורר בלבו רוח העממיות של כתבי־הקודש, אותו הרוח שאינו מבדיל בין מעמדים עליונים ותחתונים.
הנה כי כן ירד השפע על בית גיטל. לא רק עוברי־אורח, כי אם גם אנשי המקום, מבין החשובים שבכפר, היו סרים אל הבית הזה. מלבד זה, הנה נעשה אולריך שנוא על אחיו האשכנזים יותר ויותר בגלל יהירותו ובגלל אשר עזב את דרכי אבותיו האשכנזים הפשוטים, הנאמנים, הנוחים ויראי־האלהים ולבו דבק במנהגי הרוסים. פעם אחת בראשון בשבת מלאוֹ לבו לעבור על־פני בית־הכנסיה במרכבתו החדשה, הרתומה לשני סוסים אבירים, בשעה ששם עמדו בתפלה. הדבר הזה עורר כנגדו חמת כל בני־המושבה. ולכן נשמעו בימי חג ומועד בחדרים החיצונים של גיטל, אשר חלונותיהם פונים אל הגן, זמירות אשכנזיות מפי בעלי־הבתים החשובים בקולוניה.
אך מלבד כל המעלות הרבות של בית־המרזח החדש, הנה יתרון אחד היה לו, כי עמד בקצה הכפר, הרחק מבתי־דירה, וכל אחד יכול לבוא אליו שלא בפרהסיה.
ואף כי רב ה“פדיון” בבית גיטל, בכל זאת היתה בעלת־הבית עובדת לבדה במשך שתי שנים גם בבית־היין גם בבית־המבשלות. כל רגע ורגע עברה ממקום למקום, כאן מזגה כוס לאחד וכאן הגישה חלב או חמאה לשני; כאן מהרה אל המטבח או אל המרתף וכאן סרה לראות את שלום הילדים.
רבי עזריאל לא התערב כלל בעסקי הבית; גיטל עצמה מנעתהו מזה, כל הימים ישב בחדרו ליד הגמרא. אם סר אליו אדם ונתן לו “שלום עליכם”. החזיר לו “עליכם שלום” ושב מיד אל תלמודו בנגון ומתוך נענועי־יד, כאילו התוכח עם מי־שהוא. לא היה לו תענוג גדול מן העסק בתורה ולפיכך כשנזדמן לו אורח בן־תורה היה רבי עזריאל מקבלו בחבה יתירה. ואם אורח כזה בא אל ביתו בערב־שבת, היה רבי עזריאל מבקש תחבולות לעכבו ליום השבת, ויש אשר קנה בשוחד את לב בעל־העגלה, כי ימצא תואנה לבלי נסוע הלאה. אמנם בשבתות ובמועדים היו רבי עזריאל ואשתו מקבלים פני כל יהודי בשמחה רבה, כדי לקיים מצות הכנסת־אורחים, אף כי גם בימי החול לא חסרו אורחים עניים, ואיש מהם לא יצא מן הבית רעב וריקם. משאר בני־הבית היתה רק חנה, הבת הבכירה, יכולה להיות לעזר לאמה, אך היא היתה מטפלת בילדים הקטנים גם השגיחה על נקיון החדרים.
הנה כי כן הייתי אנכי העוזר היחידי. ימים רבים עברו עד אשר הורגלתי בעבודה זו, שהיתה לא לפי כחי, והעיקר – לא לפי רוחי. גיטל היתה עובדת שש־עשרה שעות ביום בלי הפסק, ולכן דרשה הרבה מאד גם מאחרים. וכאשר כרעתי תחת משאי חשבה זאת גיטל ל“פנוק” וגערה בי. כחמשים פעמים ביום הייתי יורד לתוך המרתף, העמוק מאד, להביא משם יין, שכר, לימונַדה. עליתי על משכבי לאחר חצות הלילה; אך פעמים שהייתי צריך לקום בלילה ולפתוח את הדלת לעוברי־אורח, ביחוד בימות החורף. הוי, מה היה מת לבי בקרבי בשמעי בלילה קול דופק בחלון! שעה ארוכה הייתי עושה עצמי כאינו שומע, עד שהתחילה גיטל להעירני, ובעל־כרחי הייתי קופץ מעל מטתי ערום־למחצה להכניס אל הבית את הדופקים. והנה מתפרץ אל בית־המרזח בן־אדם מגושם אחד או כמה מהם, עטופים מכף רגלם ועד ראשם מעילים אפורים על־גבי אדרותיהם, ונעלים גדולים ברגליהם; מתחילים הם פוסעים במהירות על־פני החדר, מקישים רגל אל רגל כדי לחממן וקוראים: “הוי, מה עזה הצנה”. אחר־כך הם באים אל שלחן־הממכר, זה שאני עומד על ידו כשאני רועד כולי מקור, ואומרים: “הבה, יהודיון, מה שמך – שמול או בֶריק, מזוג־נא לנו כוס”. לאחר ששתו כוסם הם פולטים רֻקם, מוחים פיהם בקצה המעיל או בשרוולו ואומרים: “יינך מהול, יהודיון. אין זאת כי שַׂמְתָּ בו סם או מה־שהוא”. ושוב הם מתחילים פוסעים הנה והנה בתוך החדר. ויש אשר ישבו ליד השלחן, יוציאו את “מקטרותיהם” וארנקיהם מתוך הנעל; ימלאו את מקטרותיהם “מחורקה”, יעלו אש מן הסלע, יעשנו ויתחילו בשיחה שאין לה סוף. ואני עודני עומד ליד שלחן־הממכר, או אשב על־גבי שק או חבית, ומנמנם, עד שאורחי הלילה עוזבים את הבית. והכל בשביל רֶוַח של עשר פרוטות ולפעמים גם של פרוטה אחת. אך אי־אפשר שלא להכניס עוברי־אורח בליל חורף. את החלונות ינפצו. יש אשר גם גיטל היתה קמה מעל מטתה, כשבאו אורחים בהמון, אולם על־ידי כך לא הוקל לי. כן היתה משרתי. ולא לחנם שנאתיה בכל לב.
מה גדלה שמחתי בערב־שבת, רגעים מעטים קודם שקיעת החמה, כשהייתי עוזב את בית־המרזח! מה נפלא היה אז הטבע בעיני, מה נהדר היה כל העולם מסביב! ומה רעד לבבי בגילה, כאשר ראו עיני מרחוק בעד החלון את הנרות שהדליקה אמי לכבוד שבת. הנה אני נדחף מתוך נשימה קצרה ובא אל החדר, הערוך בחן ונועם. שלום לך אהל אמי, קדוש אתה לי! שלום לך, שבת המלכה היפה והטהורה, המשוש האחד שנשאר לעמנו הדל והמעונה בכל הזמנים!…
מה רבה ומה עצומה אהבתי אליה! רק ביום השבת ראיתי את עצמי בן־אדם – בן־חורין, העובד רק לאלהים בשמים. ביום ההוא היה בידי לשוב אל עולמי העליון, אשר הָרחקתי ממנו בזרוע, ולחיות חיים של זוהר. הנה אני חובק את אחיותי הקטנות הרצות לקראתי בקול דיצה: בא אלימלך, בא אלימלך! אני ממהר לרחץ פני, ללבש כתנת נקיה, לחבשׁ לראשי כובע־השבת (בגד אחר של חג לא היה לי), ואני נוטל את הסדור, שנפל לי בירושה מאבי, ורץ לבית־התפלה. חדר פשוט, פשוט מאד, וכלים דלים בו. ואולם מה טוב האהל הזה! מה רב הזוהר הממלא את נפשי, בבואי הלום. מה ערבה לאזני הנגינה העצובה והחגיגית, נגינה של שבת, ומה ישיבו את רוחי הנדכא דברי התפלה: “התנערי, מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי – – קרבה אל נפשי גאלה”… גם אנכי, גם כל המתפללים אינם כתמול שלשום. כולנו לבשנו צורות אחרות. אור של מעלה זרח פתאום על הכל – כאילו באמת התנערו מעפר.
ומה מתוק היה הרגש שהיה תוקף אותי ממחרת בבוקר, כאשר הקיצותי וראיתי את עצמי בביתי, בבית אמי, בין הקרובים אלי.
אך לעומת זאת מה עצומה היתה התוגה בשבת בין־הערבים. בכאב לב הייתי מתרפק על אחיותי הקטנות, על אמי. נדמה לי, כי יחד עם השבת חולפים גם חיי, ועוד מעט ולבי יקרע לגזרים. והחשך הולך וגדול, הולך ומתעבה ומליט את נפשי. שמוע שמעתי, כי עם בוא השבת תבוא גם המנוחה לרשעים המעונים בגיהנם, ונשמותיהם תשובנה כל אחת אל בית־עולמה. אך עם כלות השבת, כשהערב ממשמש ובא, בת־קול יוצאת מתחתית הארץ וקוראת: “ישובו רשעים לשאולה”. בת־קול זו היתה מצלצלת באזני בכל מוצאי־שבת, בעת אשר עלי היה לשוב אל עבודתי הקשה והשנואה. ובכל מוצאי־שבת הייתי עוזב את בית־אמי מתוך דאבון לב, כמו בפעם הראשונה, כשהובילוני אל בית גיטל. האשה הזאת ידעה והבינה את לבי בשעת שובי מבית־אמי, ולכן עלה בדעתה לבלי תת לי ללכת בערב־שבת אל ביתי. אך בעלה הניא אותה מזה. היא עצמה עברה בחייה שבעה־מדורי־גיהנם, ולכן האמינה בכל לבה, כי רק בכור־עני תצורף נשמת האדם. ולא רק עמי התנהגה על־פי תורה זו, כי אם גם עם ילדיה; יצאו מן הכלל רק בעלה ובניה הזכרים, כי היו עוסקים בתורה השקולה כנגד כל המצוות.
את הלך־רוחי, את אהבתי לתורה, את עליצות נפשי, בשמעי מפי ר' עזריאל דברי תורה – את כל אלה לא ידעה האשה הזאת, יען כי הסתר הסתרתי את הדברים האלה בלב. וגיטל לא היתה מאלה המרבות שיחה, שאפשר לשפוך נפשי לפניה. אמנם, אין ספק, לבה היה טוב, אף הרבתה לעשות חסד, ונפשה מלאה רחמים על קשה־יום; היא דאגה לבית־אמי ועזרה הרבה לפרנס את היתומים; ואולם בכל אלה שכן על פניה עב־ענן של קור. גם לילדיה הראתה רק לעתים מאד רחוקות אותות של חבה, אף כי אהבה אותם בכל נפשה ובהם היו חיי רוחה.
מובן מאליו, כי במוצאי־שבת רגיל הייתי לאַחֵר לשוב “שאולה”, ובגלל חטאי זה קדמה גיטל אותי בעיני זעם. אותה שעה היתה גיטל מביאה בחשבון את פדיון השבוע, ובדבר הזה היה עזריאל לה לעזר, כי היא לא ידעה כתוב. בימים האחרונים היו החשבונות גורמים אי־נחת, וגיטל היתה מתאוננת, כי את כל עמלה יאכלו שכר הבית והשוחד לפקידים שונים.
ואולריך לא הסיח את דעתו אף רגע מבית־המרזח של גיטל. תמיד חקר ודרש את כל הנעשה שם, אף שלח מרגלים להתבונן אל הבית ומנהגו. רק תפתח גיטל את בית־המרזח ביום הראשון חצי שעה קודם הזמן המיועד – והנה פתאום יופיע כשד משחת ה“ביטל” (שוטר), יראה את העון ויכתבהו בספר.
וממחרת יבוא אותו “ביטל” ויסחב את ר' עזריאל אל בית־הפקידות, אשר שם יטיל עליו ה“שולץ” (ראש־ הכפר) ענש־כסף, רובל או שנים, או יושיבהו בבית־הסוהר. בהגיע השמועה אל גיטל, תרוץ אל הפקידים לבקש ולהתחנן, ובבית אולריך אורה ושמחה. לא היה אף פקיד אחד, אשר עבר דרך הכפר, ואולריך לא שלח אותו אל בית־המרזח של גיטל, ואף כי הכל היה שם כחוק וחטא לא נמצא שם, היה הבית חרד מקול־גערת השר ומגדופיו. ר' עזריאל יושב בחדרו ופניו חורים כמת והוא רועד כולו; הילדים הנבהלים בוכים; וגיטל מדברת על לב השר ומתחננת לפניו. אך כל עמלה לשוא, כי המטבע העושה־נפלאות לא יועיל ביום עברה.
כי אולריך ידע את סוד המטבע, והוא שלח אל המערכה מטבע־של־זהב, אשר נצח את המטבע־של־כסף. וסופו של דבר – “אקטים”, משפטים, עונשים וכדומה. ושוב אורה ושמחה בבית אולריך.
אך נשמע מרחוק צלצול הפעמון של עגלת־הדואר, ולב בני־בית ר' עזריאל מת מפחד. הכל מטים אוזן מתך חרדה לשמוע: ההולך וקרב הצלצול או הולך ומתרחק – ואיש בפני רעהו יביט באימה ורטט. בין כל הפקידים הצטיין ביחוד אותו המכונה “סגן”, אשר שמו בלבד הטיל אימה על כל הגליל. שם הפקיד ההוא חבוסטוב. הוא היה עוד צעיר לימים, כבן עשרים ושמונה, קומתו בינונית, דל בשר, חוֵר, ואבעבועות על פניו הארוכים והצנומים, המוקפים שערות ארוכות וצהבהבות.
הפקיד הזה היה בא כשואה לפתע־פתאום, התפרץ אל הבית והתחיל עושה שַמות, בלי דַבֵּר דבר, בלי שאל מאומה, בלי דרוש כלום. וכאשר פתח פיו, היה פולט מתוך חרון רק מלים מקוטעות או רק הברות בודדות. כל כחו היה לא בדברים, כי אם במעשים. אוי לו לאיש אשר מלאו לבו לבאר דבר, להצטדק, כי אז התחילו העינים הקטנות והירוקות של הפקיד לשוטט וניצוצי־אש מבשרי־רעה נצתים בהן. ופתאום יתן בקולו היבש והמרוסס: “הס!” ולמשמע הקול הזה יעבור קור בגוף השומע ודמו יקפא בעורקיו. ואולם אם האיש האמיץ לא שקט ונסה לפתוח פיו שנית, אז בא המענה של הפקיד במעשים. והמענה הזה הספיק ברגע אחד להמם את ראש השואל ולהחשיך את עיניו. כזה היה ה“סגן” חבוסטוב.
באמת לא גרמה גיטל הפסד מרובה לאולריך. גם אחרי שפתחה את בית־המרזח שלה לא נתמעט ה“פדיון” בבית אולריך. אילו הביא בחשבון את הכנסותיו לאחר שנפתח בית־היין לעומת ההכנסות שהיו קודם לכן, כי אז אפשר שהיה מוצא רק שנוי מועט, יען כי מספר העוברים־והשבים הלך ורב מיום ליום. ואולם נדמה לו לאולריך, כי אלמלא היתה גיטל בעולם אז היה עושה עושר רב. אף לא הטיל ספק, כי האשה גיטל מתעשרת לא רק מיום ליום, אך משעה לשעה. וככל אשר הרבה לחשוב על־דבר ההון הצבור בידי גיטל, כן הלכה וגדלה בלבו האיבה אליה, ובו בזמן גם לכל היהודים. בשמחה רבה היה מכלה את כל היהודים ביום אחד, כי ימחה שמם מעל פני האדמה. בכל עת אשר ראו עיניו עגלה עוברת על פני ביתו ופונה אל הבית מלמעלה, נמלא האיש חמה עזה, עד כי פחדו בני־ביתו לגשת אליו ברגעים כאלה. אז קנה בשוחד את לב בעלי־העגלות, כי יוציאו שם־רע על בית־היין של גיטל, חלק להם יי"ש ומטעמים, כדי שיביאו אליו אורחים, אף שלח את עבדיו לגנוב מאת בעלי־העגלות, שעמדו ליד ביתה של גיטל, את הרסן, את האוכף, את המושכות, את השוט, את הדרבן את היתד וכדומה. והדברים הגנובים הוטלו לתוך הדיר או לתוך קופה־של־תבן אשר לגיטל. לא נם ולא ישן אולריך, ובכל התחבולות רדף את אשת־חרמו, והכל היה כשר בעיניו.
ואף כי לייפה גרש אותו מעל פניו בחרפה, לא עזב אולריך את הרעיון להוציא את חכירת הבית מידי גיטל. וכאשר כלה זמן החכירה, מקץ שנתיים, שלח אולריך אנשים אל לייפה להציע לפניו פי־שלש מן המחיר ששלמה גיטל שכר־דירה. ויען כי לייפה היה עתה בן־חורין, לכן הטה אזנו אל ההצעות, אף מסר את הדבר לגיטל.
חרדה גיטל חרדה גדולה. שכר־דירה כזה אי־אפשר היה לה לשלם, כי על־ידי כך היתה באה עד חורבן גמור. אמנם נכמרו רחמי לייפה על האשה העניה, אך זוגתו לא ידעה רחם, גערה וקצפה.
סוף דבר היה, כי גיטל הוכרחה להגדיל את שכר־הדירה כפלים, אף כי ידעה, כי ההכנסות שלה לא תעלינה על ההוצאות.
ואולם מה היה לה לעשות?
וכאשר לא עלתה בידי אולריך מזמתו גם בפעם הזאת, גדלה חמתו עד להשחית. שנאתו לא ידעה גבול, והוא גמר בלבו לגרש את עזריאל מן הכפר. והדבר הזה לא היה קשה לו לעשות, אחרי אשר קנה לו במחיר ידוע את סיועו של חבוסטוב.
פרק שביעי. 🔗
כבר עברה כשנה מן היום, אשר באתי לשרת בביתו של ר' עזריאל.
הגיע ליל הושענא־רבה, זה הלילה, אשר היהודים הכשרים עֵרים בבית־הכנסת, כי בלילה ההוא יחתך בשמים גורל כל בשר על הארץ.
בפילכנטל לא יאספו היהודים לבית־הכנסת בליל הושענא־רבה, כי אם כל איש קורא בביתו “תיקון”. וכך עשה גם ר' עזריאל. בחול־המועד מותר לעסוק במשא־ומתן, ולעניים מותר גם לעשות מלאכה, ולכן הייתי כל היום בבית ר' עזריאל.
ורק שתי שעות קודם שקיעת החמה שלחוני אל בית־אמי, על תנאי, כי אשוב בשעה העשירית, לא כדי לשרת, כי אם להיות עֵר ביחד עם ר' עזריאל ולעסוק בתפלה. כבר מלאו לי שלש־עשרה, ובכן הייתי חייב במצוות כגדול. ר' עזריאל, כבן־תורה, הגה בלבו “בטול” אל האנשים הסובבים אותו, ביחוד כשלא היו בני־תורה כמוהו. ובימים הראשונים לבואי אל ביתו לא שם אלי לב, לא בא עמי בדברים, אף לא השתמש בי. וכך עבר כחצי שנה, ואנכי לא שמעתי מפיו לא טוב ולא רע. רק פעם אחת, אחרי סעודת־הערב, בשעה שבבית־המרזח לא היה איש, לקחתי מעל השלחן ספר ועיינתי בו מבלי משים, ושעה ארוכה לא הפריע אותי איש. לאחרונה נגש אלי ר' עזריאל, שכנראה תמה מאד על זה, ובטפחו על שכמי שאל:
– מה אתה מעיין שם?
כאיש שהעירוהו משנתו מהרתי להרים ראש ועניתי:
– קורא אנכי סתם.
– האמנם מבין אתה את הכתוב? – שאל ר' עזריאל.
– כן, – עניתי מתוך מורך־לב.
מהיום ההוא והלאה נהפך לבו אלי לטובה, ובשעות הפנאי שלי היה בא עמי בדברים, שואל לתלמודי ואנכי הייתי מתרגם לפניו פסוקים מתנ"ך וכדומה. אם עלה תרגומי יפה או עניתי על שאלה חריפה שלו, אז היה קורא אליו את בנו הבכור, מצביע עלי לאמר: הנה זה יהי מופתך, הלא עני הוא, משרת בבית אחרים, ובכל זאת תורתו שמורה בזכרונו. רגעים אלו גרמו לי אושר רב ונסכו בקרבי גאון, וזה היה לי מעין גמול על כל עמלי הקשה.
ובכן, הדבר מובן מאליו, כי שמחתי לקראת המקרה לבלות ליל הושענא־רבה עם ר' עזריאל. ובפעם ההיא נפרדתי מעל בני־ביתי במנוחת־לב ופניתי ללכת אל בית לייפה.
היה ליל סוף תשרי. בתוך האויר הקריר קצת דאו אֵדים קלים, אשר ירדו למטה ממעל לארץ. על פני כפת הרקיע הקודר והכהה נוצצו הכוכבים בחשאי כשקועים במחשבה, והם שולחים על הארץ אור בהיר, אבל קר ומצונן. האילנות עמדו בלי נוע והורידו מתוך תוגה את ראשיהם השעירים. יגון חשאי ועמוק תקף את הטבע כולו, אותו היגון החודר אל נפש האדם עם בוא הדמדומים והגדֵל בקרבו בה במדה שהערפל הולך וגדל, הולך וקרב. זה היה רוח הסתו המנשב בעולם, הבא כגנב ואין רואה אותו. ואולם אנכי מצאתי בדממה חגיגית זו של הלילה עונג אין־חקר, והטבע השרוי בעצב נסך עלי שכרון, כי בו מצאתי הד למעמד־נפשי אני. אז לא הכרתי בקשר הזה, אך טוב היה לי, טוב מאד, ואנכי הלכתי אט, שקוע במחשבות.
כשבאתי, היו התריסין והדלתות לצד הדרך סגורות יפה, כדי שלא יבואו עוברי־אורח להפריע. אנכי נכנסתי דרך החצר, ועלי היה לעבור את בית־המבשלות. שם עמדה גיטל, לבושה בגדי־חג, על ראשה מטפחת־משי, אשר היתה לנוי לפניה היפים עוד והרעננים, עדויה שמלת־צמר דק חדשה ועל גבה סינור, והיא מכינה ליום המחרת את סעודת־הצהרים, שתהי בשעה מוקדמת מאד, כי הכל ערים בלילה הזה. מלבד סעודת־הצהרים היה עליה לאפות ולהכין מטעמים ומעדנים לכבוד שמחת־תורה, זה החג שכל יהודי מתאמץ בו ל“התבשם”, כדי להשכיח יום אחד את עניו ולהסיר דאגותיו מלבו, מה שאינו עולה בידו, כמובן, לעולם.
אותה שעה היו פני גיטל מלאים יופי והדר, וכאלה היו לה בכל עת, אשר פרקה מעליה את עול הפרנסה ודאגותיה. עיניה היפות והעמוקות האירו בשעה זו באור רך ומעודן, אשר מלא את הנפש נחת ועונג. סביבה עמדו הילדים, ופניהם מבהיקים, והם שומרים את מעשי־ידי אמם.
– הנה גם אלימלך בא – קדמה גיטל אותי בסבר־פנים מיוחד. עברתי הלאה. בחדר הראשון אשר לבעלי־הבית, ליד שלחן־האכל, ישב ר' עזריאל שקוע בספר, והוא תומך את מצחו בשתי ידיו. עד מהרה נגש ובא אלי מן החדר הסמוך דוד הבן הבכור, אשר דבק בי באהבה, וגם אנכי נקשרתי אליו. קנא קִנא בי על אשר אהיה ער כל הלילה, והדבר הזה הגדיל את כבודי בעיניו. ישבנו אל קצה השלחן ובאנו בדברים בלחש. עד מהרה נספחה אלינו חנה, בריה קשה קצת ומטילה מרות, אשר נפש זקנה לה, ותמיד היא מטיפה מוסר לילדים, והיא מדקדקת בכל פסיעה קלה, בכל תנועה קטנה שלהם. ואולם לי הראתה סבר־פנים והתרועענו יחדו.
כעבור עשרים רגעים לבואי, יצאה גיטל מבית־המבשלות והיא נושאת בידה קומקום של נחושת על־גבי טס, סלק ר' עזריאל את הספר אל צד – ובני־הבית התחילו שותים תֵּה. אותה שעה היו הכל שרויים באור עליון, ביחוד גיטל, שנעשתה בערב ההוא צעירה. טרודה היתה בהכנות אל המשתה, שהיתה עורכת בכל שנה בשמחת־תורה לתושבי פילכנטל היהודים, מעת שנבחר עזריאל בעלה לגבאי. הכנסת אורחים בביתה והטפול בהם בימי חג היו לה לתענוג גדול, ובימים אלו הזהירו פניה מאושר. ומעין התענוג העליון הזה הרגישה עתה. ולכן קרנו פניה והאירו באור גנוז.
לאחר משתה התֵּה שבה גיטל אל בית־המבשלות, וחנה ודוד ולאה עלו על משכבם.
הגיעה השעה האחת־עשרה, ואז ירדה מנוחה אל הבית, ואנכי עם ר' עזריאל ישבנו לקרוא תהלים.
זה מול זה ישבנו, וקראנו איש־איש בספרו. אך אנכי שמרתי את פי ר' עזריאל וחזרתי אחריו מלה במלה. הוא הוציא מפיו את המלים בנחת, הגה אותן באותיותיהן, ירד לעמקן להבין את כונתן, וקריאתו היה בקול נגינה עצובה, שנשמע בה הֵד בכי בדממת הלילה. הוא נהפך בשעה זו לאיש אחר. פניו השקטים תמיד הביעו תוגה עמוקה והכנעה רבה. אחרי כל “יום” של תהלים קראנו את “המעמדות”, והאגדות והמעשיות מן התלמוד והמדרש השפיעו הרבה על דמיוני במקום הזה. דממה היתה מסביב, רק הקשקוש הצרוד של המטוטלת הפריע את הדומיה. פעמים שעלה שאון מבית־המבשלים, מקום שעמדה שם גיטל ועסקה בעבודתה. לאחרונה שקט הכל, ודממה גמורה השתררה בבית. אין הגה, אין תנועה מסביב, כבר עברה חצות־הלילה.
ואנו שקענו כל־כך בקריאה, עד כי שכחנו עולם ומלואו, שכחנו את עצמנו. ומשעה לשעה הלכה וגדלה ההתלהבות של ר' עזריאל, עד כי הגיעה להתפשטות הגשמיות. אל דברי הכתובים הוסיף משלו קריאות של תוגה, שהתפרצו מעמקי נפשו המלאה צער.
כבר עברנו על יותר מחצי ספר־התהלים והגענו אל הפרק ק"ב. כאן עמדנו רגע לשאוף רוח. הדממה תקפה את הבית, עד כי פחד אחזני. גם הילדים הישנים כאילו עצרו בעד נשימתם, ונחרתם, אשר עלתה קודם מן החדר הסמוך, לא נשמעה. אחרי מנוחה של חמשה רגעים, חדשנו את הקריאה בהתלהבות: “ה', שמעה תפלתי ושועתי אליך הבא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך. ביום אקרא מהר ענני, כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו. הוכה כעשב ויבש לבי, כי שכחתי מאכֹל לחמי. מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויבי, מהוללי בי נשבעו. כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי… ימי כצל נטוי, ואני כעשב איבש”.
למקרא הדברים האחרונים זלגו עיני ר' עזריאל דמעות, והוא קרא ושנה ושִלש את הפסוק מתוך אנחה עמוקה.
פתאום נשמע קול עז דופק, מתחלה על הדלת ואחרי־כן על החלון.
ר' עזריאל חשב, כי אלה הם עוברי־אורח, ולכן לא שם לב כלל. אך כדי להִפָּטֵר לגמרי מן הטרדנים, כבה את הנר, במחשבה לשוב ולהדליקו אחר שילכו האורחים.
אך הדפיקה לא פסקה והטילה אימה. אין זו דפיקה רגילה, אך מעין קול־רעם, ואחריו קול המון בני־אדם בתוך החשכה. ר' עזריאל עומד אובד עצות ואינו יודע מה לעשות.
– פתחו! – עולה קול אדיר, ואחרי הקול נֻפּץ לרסיסים החלון. ר' עזריאל התחיל מחפש את הגפרורים וביד רועדת הדליק את הנר – ובפנים לבנים כמת הוא הולך לפתוח את הדלת. כעבור רגעים אחדים התפרץ חבוסטוב אל החדר, כאויב אשר לכד מבצר, ופניו הביעו אכזריות גדולה, עד כי מת לבי בקרבי. אחריו נכנסו עוד כחמשה אנשים, מהם שני שוטרים אשכנזים מן “הגעמיינדע הויז”; ואת השלשה הכרתי, הם־הם מפועלי אולריך. כולם עמדו ליד הפתח, הפונה מן החדר אל בית־היין.
– הפַספורט! – צעק חבוסטוב בקול פרא, עד אשר נבהלו מפניו גם השוטרים. בקול ההוא נשמע מעין שכרון, אשר הוסיף לו אכזריות מיוחדה.
ר' עזריאל עמד, פניו נעוו מאימה וכל גופו רועד, התחיל מפשפש בקורה התומכת את התקרה, ששם היו גנוזים אצלו כל הניָרות החשובים – הוציא משם גליון מקופל ארבעה, מכורכם ומזוהם, והושיטו ל“סגן”.
הלז לא עיין בו והניחו בכיסו; אחר־כך אחז בידים לא־נאמנות משכרון את המנורה שדלקה על השלחן, וברגלים כושלות צעד אל בית־המרזח. חבריו הלכו אחריו.
– הכל החוצה! – פקד בקולו, כקול רעם. ובדברו פרץ אל שלחן הממכר, בעט ברגלו בשבכה הנעולה, אחז בחבית קטנה מלאה יי"ש והשליכה החוצה בעד הפתח.
הפועלים לא אחרו לעשות כפקודה והתחילו משליכים בעד הפתח מכל הבא בידם. השוטרים עמדו בלי תנועה.
– אדוני, רב־החסד, מה פשעי? – התנפל לפניו ר' עזריאל בקול קורע לבב.
שתי מהלומות, אשר הפילו ארצה את ר' עזריאל, באו במקום מענה על אנקתו. ברגע זה נבהלה גיטל מחדר־משכבה פרועת־שער, יחפה, ועל בשרה רק השמלה, שלא הספיקה לקשרה והחזיקה בה בידה, ובראותה את הנעשה נפלה לרגלי ה“סגן”.
– אדוני, הוד־כבודו, חוס נא, רחם נא על עוללי – קראה מתוך יללה.
– אדוני, העונש הזה למה בא? מה חטאנו? אדוני, זכר את האלהים בשמים. כל ימי חיינו נתפלל בעדך. לא עשינו רעה לאיש – שאל נא את פי השכנים. אנשים עניים אנחנו, רק לחם לאכול, לפרנס את ילדינו אנו רוצים…
– גש הלאה, יהודיה נבלה! – הרעים חבוסטוב – האותי תורו? הלאה! זכר לא יהיה לכם, יהודונים! הלאה!
– ואתם למה תעמדו, נבלים! – נתן בקולו על הפועלים שחדלו מעבודתם למראה גיטל.
אימה נפלה על הפועלים, אשר שבו אל עבודתם. וכעבור רגעים חמשה נשארו בבית־המרזח ובבית־המבשלות הסמוך לו רק כתלים ערומים.
– תפשוהו! – פקד ה“סגן”, אחרי אשר כלתה עבודת ההרס.
הפועלים מהרו אל ר' עזריאל והתחילו קושרים את ידיו מאחוריו, כדרך שנוהגים עם הגנבים. הוא מסר את עצמו בידיהם בהכנעה, והם הדקו את אסוריו והעמידוהו ליד הפתח. רגעים מעט עמד דוּמם, כאילו לא ידע מה עבר עליו. ופתאום הביט מסביב לו והתפרץ בבכי, כאשר יבכה האדם שהגיע עד קצה גבול היאוש וחוסר־אונים.
חִוֶרת כסיד עמדה גיטל עד הנה נשענת אל התנור והיא נדהמה, אלמת בלי נוע, וכנראה בלי הכרה. אך בשמעה את יללת בעלה, מהרה אליו, וכל החדר נתמלא ברגע זה יללות נוראות.
הילדים שישנו עד כה הקיצו, קפצו ממטותיהם מתוך פחד, ובכל החדרים עלה קול בכי, שאין לתארו בדברים, בכי מרגיז ארץ.
– אל בית הסוהר יובל! – פקד שוב ה“סגן”. ור' עזריאל האסור נגש אל הדלת, הרים ראשו, ומתוך יללה נגע בשפתיו ב“מזוזה” – ואחרי־כן יצא בברכים כושלות, ופניו מעֻוָתים, בלוית שני השוטרים…
אחריו יצא חבוסטוב. מסביב השתררה דממה איומה.
גיטל עמדה רגעים אחדים נדהמה, אך פתאום לבשה בחפזון את בגדיה, ובאחזה בידי משכה אותי אחריה. יצאנו. לפני הבית, על אם הדרך, התגלגלו החביות, משורות־הנחושת, עוגות, דגים־מיובשים, ארגז מלא מליחים, זיתים, השלחנות הספסלים, שברי בקבוקים, קדרות, דודים, יָעֶה, בצק, פתותי אִטרִיות, דג צלוי, חתיכות בשר־עוף חי ומבושל וכדומה.
על תמונת־ההרס שלח קוי־אור חורים חרמש־הירח, שעמד עגום ושקוע בהרהורים על־פני השמים הבהירים והטהורים. מסביב שררה דממה, דממת מות. אין אור נראה, אין תנועה. אך בבית אולריך לבדו היתה הדלת פתוחה קצת ומשם בקעה ועלתה רצועת־אור דקה, שנמשכה לאורך חצי הרחוב. גיטל לא שמה לב לשום דבר, כי הוסיפה ללכת, ואנכי התנהלתי אחריה בלי כח. לבי הלם הולם פטיש, וכך הלכנו יחדו רגעים חמשה או ששה ופתאום עמדה גיטל.
– והילדים! – קראה האשה בספקה כפיה, והיא חזרה לאחור. הדבר הזה היה מעין אצבע אלהים.
אנכי הבטתי עליה בבלי־הָבֵן. היא לא הלכה, כי אם עפה, ואנכי רצתי יחדו עמה מבלי השב רוח. היא לא חדלה לאחוז בכפי, אשר לחצה אותה עד לכאב. ושוב עברנו על־פני הרכוש ההרוס והמשלך בחוץ, והירח החִוֵר שפך אורו על ההרס והביט עגום ממרום. חרדתי למראה הזה. לבי התכוץ עד לדמעה. אך גיטל, כבפעם הראשונה, נטתה ותחלף מהר מן המקום. עלינו על האכסדרה. הדלתות היו פתוחות קצת. כאשר עברה גיטל את המפתן עמדה פתאום נדהמת. הרצפה כולה היתה מעין יאור של יי"ש. בתָּוֶך היתה מונחה חבית גדולה, בת עשרים הין, שהובאה מן העיר בשבוע שעבר, וקרקעיתה שבורה.
ברגע זה התחמק דרך הפתח האחר בן־אדם אחד, אשר הכרנו כי זה הוא איוואן, הפועל של אולריך. הדממה ששררה מסביב העירה את גיטל למהר ולבוא אל החדרים. והילדים הגדולים בראותם אותה נפלו על צוארה בילל־מר. לאחר ששב רוחה אליה, צותה גיטל את הילדים הגדולים למהר וללבש את בגדיהם ולהלביש גם את הקטנים והיא גמרה להביא את כולם אל בית־אמי, כי ישבו שם עד הבוקר. והיא עצמה מהרה אל בית־העדה לדעת את גורל בעלה.
הילדים הרועדים והבוכים התחילו מחפשים את בגדיהם, והם תועים מפנה לפנה, כחסרי־הכרה. כחצי שעה עבר בחפוש; זה לא מצא את פוזמקו, וזו חפשה את שמלתה, לזה אבדו נעליו ומזה נעלמו מכנסיו. אז נכנסה גיטל עצמה אל חדר־המטות והתחילה לחפש. וכבר מצאה מה־שהוא והתחילה מלבישה את בתה הקטנה. באותה שעה הרים קול זועה אחד מן הילדים שעמדו בחדר הראשון: “אמא!”
הכל נבהלו מחדר־המטות ופחד תקף אותם. בעד הדלת הפתוחה הפונה אל בית־המרזח, עלה (כן נראה לי אז) ים גדול של להבה כחולה, אשר התפשטה, התנועעה וזחלה אל החדר כעין תנין נורא…
ואנכי עמדתי בשעה זו ליד החלון ואבט כחסר־דעה אל הדרך, אשר עליה התנהל בכבדות סוס כפות ולקט שיָרֵי שחת מתוך נחרה. ובשמעי את קול הפחדים, הסיבותי מהר את פני, וכראותי את המראה הנורא מת לבי בקרבי. ראשי סחרחר – ואתעלף. זוכר אני רק את הקולות מתוך יאוש הדוקרים את הנפש. וגם היום דמי קופא לזכרם. זוכר אני את המהומה ואת צלצול החלונות והזכוכיות המנופצים, את לייפה הזקן הלבוש לבנים כמת, את טירנטי הנושא בזרועותיו בן־אדם, את ידי הפצועות, אשר דם שתת מהם וכדומה.
הקיצותי רק אז, לאחר שישבנו כולנו בדירתו של לייפה, במטה גדולה ורחבה סכוכה במסך, אשר שם השכיבו את כל הילדים, אך אנכי ישבתי שרוי בקפאון־רוח. מן הגדולים לא היה איש בבית. גיטל נעלמה. וכך עברה שעה ארוכה, ארוכה מאוד. ואולם בבוקר, בשעה השביעית, באה אמי ופניה אדומים מבכי, וכעבור עוד שתי שעות באה גם גיטל יחד עם ר' עזריאל. שמחה, שאין לתאר אותה בדברים, תקפה אותי, כאשר ראיתי את פניהם. שניהם היו רים2 כמתים והם שותקים וזועפים. הכל ישבו איש־איש בפינה מיוחדה, הראש מורד לארץ, ואיש לא הביט בפני רעהו. כך עברה כשעה בתוך דומיה איומה זו. לאחרונה הציעה אמי, כי יבואו הכל לגור לפי שעה בביתנו, לחוג שם את החג. גיטל הסכימה על הדבר.
את הילדים עטפו בבגד עדים, והכל יצאו דומם כהולכים להלוית המת. אך עמדנו בחצר, והנה מבעד הערמה נראו לעינינו אוּדים שחורים מן הבית שנשרף עד היסוד.
הכל אבד. לא הצילו אף דבר אחד, מאומה, לא חוט אחד. כל ההולכים עמדו כרגע והאויר נמלא אנקות־יאוש.
רק ר' עזריאל לבדו עמד מן הצד ובכה בחשאי; אך הנה קרב אל החורבה הנוראה, ובנשאו כפיו אל השמים, ובבלעו דמעותיו קרא בכונה: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.