פרק ראשון    🔗

עודני בעצם ילדותי, עודני עומד כמעט בשנה השניה לימי חיי וכבר נצנצה בי חבה לנגינה. ולא אני בלבד, אלא כל בני בית־אבא היו מנגנים מטבעם. אין אבי פותח בעבודה כי אם מתוך זמרה, וכשהוא יושב כפוף על גבי יריעות הקלף הצרות וחורז עליהן את אותיותיו היפות אינו פוסק מלשיר את שירו חרש. ויפה היה קולו של אבא; טֶנוֹר נמוך, אבל יוצא מן הלב. בשבתות, ביחוד בערבי קיץ, כשאבא מגיע ל“זמירות” היום, מיד צרים כל בני העיירה על חלונותינו עומדים צפופים ומקשיבים. וכמה אנחות עמוקות היה אבא מוציא מלבות שומעיו, כשירד בימים הנוראים לפני התיבה להתפלל מוספים… וחבה זו לנגינה, שהנחיל אבא לכולנו, גלתה עמי בלבי לעיר הגדולה נ. שמה טולטלנו, אני ואמא ויתר בני ביתנו, לאחר שמת עלינו אבא. ואני אז נער כבן עשר. קולי היה נעים וקרובינו אשר בעיר הגדולה היו מקבלים אותי בשביל כך בסבר פנים יפות ומשדלים אותי, שאשיר להם אם מנגוני בית־הכנסת, או מנגוני חול או מנגוני החסידים. ביחוד נתן בי עין הירשל בנו של פסח דודי. הירשל היה אז עלם כבן שמונה־עשרה, קומתו נמוכה אבל מוצקה, פניו שחומות אבל מלאות חן, כמעט יפות. ועינים לו שחורות, גדולות, גחלי־אש. הכל היו קוראים לו “יוני” או “יוני ממולח”, וכנוי זה הכעיסו מאד. בחור זה אמנם לא היה טוב לב כלל, אבל די היה לנפשו נגון אחד יפה שתעשה רכה כדונג. אותה שעה היה הירשל נעשה וַתְּרָן ומעביר על מדותיו. וכמה תמוהה, אבל גם יפה היתה נגינתו. מימי לא ראיתי שִֹתּוּף משונה כזה: אדם, שקולו פגום לגמרי, ונגינתו שלימה ומדויקה לכל פרטיה וכולה ספוגה נפשיות. וחבה יתירה היתה נודעת לי מהירשל בן־דודי גם בשביל קולי וגם בשביל חוש שמיעתי הדק.

שמוּר לי בזכרוני אותו הלילה הראשון של חג השבועות, שהובילני הירשל בצנעה לבית־הכנסת אשר לנאורים. באמת לא היו גם יהודים יראים וחרדים מונעים את רגליהם מאותו בית־הכנסת. “אלא – כך היתה מסבירה לנו אמא, דודה או דוד – ר' חיים־אהרן ור' אברהם־גֶצֶה שאני. הם רשאים ולא אתם. הם, חזקה עליהם שהתפללו תחלה בביתם, מה שאין כן אתם, אהר’לה והירש’לה. אם אתם הולכים לשם, סופכם שתבטלו מתפלה לגמרי”. לפיכך היינו מסתירים את הליכתנו “לשם”. ומשום שעונג אחד וסוד אחד היה לשנינו, והתחיל הירשל משדל את אביו, את פסח דודי, שיוציאני מרשות דודי השני, שבביתו אשר בקצה העיר גרתי עם אחותי הצעירה ממני, ויקחני אליו. וטעם נתן הירשל לדבריו, שרחוקה היא דרכי ל“חדר” יום־יום, מהלך פרסה וחצי. לא כן דירתו של פסח דודי, שנמצאה באמצע השכונה היהודית וסמוכה היתה ל“חדרי”.

בני־ביתו של פסח דודי, אשר עליהם נלויתי מעתה גם אני, היו: אשתו מרים־רחל – אחות אמי – ושבעת בנים ובנות. יצאו מהם בן ובת שכבר עזבו את בית האב ועמדו ברשות עצמם. מאלו שנשארו בבית האב היה הירשל הבכור ואחרי שני אחיו משה ואהרן, הראשון בן שש־עשרה והשני בן ארבע־עשרה, שתי נערות, חנה’לה בת שלש־עשרה והקטנה שבכל בני־הבית סוסיה’לה בת־גילי, כלומר בת שתים־עשרה.

דודי היה, אמנם, איש בלתי עשיר אבל אמיד. הוא היה פַּטריאַרך גמור, הן מצד הדרת פניו והן מצד החשיבות היתירה שהיה מבליט בכל תנועותיו וביחוד בדבורו. לא היה האיש בעל מזג רע מטבעו, אבל מעולם לא הראה גם פנים שוחקות.

דודי היה מתנהג עם בני־ביתו בחן ובמדת הרחמים, אבל בכובד־ראש, והיה זהיר תמיד שלא תפגם חשיבותו היתירה. אלי התיחס בשויון־נפש, אבל לא נהג בי לא זלזול ולא גסות־רוח. אדרבה, בשעת סעודה, ביחוד בשבתות, הוא מזרזני בדרך צחוק, שלא אתנמנם ותהא דעתי נתונה לקערה, שאם לא כן סופי להפטר מן השלחן בבטן ריקה. בכלל לא הייתי על דודי למשא, שהרי ישיבתי בביתו לא הטרידה את מהלך חייו ולא פגעה פגיעה מפורשה גם בכיסו. “הוה חי וקים, אכול ושתה אתנו חלק כחלק מכל מה שחננו אלהים ובלבד שלא תהא מציאותך בולטת ולא תבוא בטענות ותביעות עלינו”, – זו היתה שיטתו של דודי הן בדברים שבינו לביני והן בדברים שבינו לבין יתר קרוביו, שהיו מתאכסנים בביתו לעתים קרובות. ולפיכך היה כועס מאד אם אחרתי לבוא לסעודה או שנפלה קטטה ביני ובין אחד מבני השכנים, משום שעל ידי זה נתערבבו עליו סדרי החיים השקטים. ועוד פחות מזה היתה דעתו נוחה, כשהיתה הדודה תובעת ממנו כסף כדי לתפור לי בגד חדש או אפילו לקנות בשבילי ציציות חדשות. וכך היתה תשובתו תמיד: “הלא אַת יודעת את מנהגי – לבלי תת אפילו פרוטה אחת”. האמת ניתנה להאמר: רק לעתים רחוקות נמצא בידי דודי ממון בעין והוצאות יתרות היו מטרידות אותו מאד.

ובעל־נפש היה האיש על פי דרכו. מעולם לא הוציא גערה מפיו ולא היה מדבר אפילו בקול רם, קל־וחומר ששמר את פיו מגדופים, ואפילו קלים שבקלים. בגדיו היו מהודרים תמיד ואף רבב כל־שהוא לא נמצא בהם, וגם את בני הבית היה כופה על הנקיון. וכאמור היה גם בעל צורה. שרטוטי פניו היו נאים מצחו גבוה, חלק ומבהיק, זקנו, שכבר זרקה בו שיבה, ארוך ושתי קצותיו מהודרות, ודודי היה נוהג למתחן לכאן ולכאן בידיו הלבנות והנאות. דודתי, שכל ימיה עברו עליה בסדרי חיים קבועים כאלה, לא יכלה להבליט את אפיה המיוחד לה. בכלל היתה אשה טובת לב וקנאתה לנקיון וסדר היתה גדולה עוד משל אישה, אלא שחסרה היתה אותה שלות־הנפש והחשיבות שבהן הצטיין דודי. במלבושיה היתה נוהגת זלזול, ביחוד בימות החול. תמה אני אם גדולה היתה ביופי, אלא חוט של חן היה מתוח עליה. בכל אופן, כך היתה בעיני. גם בעלת קומה היתה; קומתה דמתה לזו של דודי. דירתו של דודי נמצאה, כאמור למעלה, במרכזה של השכונה היהודית וזו תפסה חלק הגון מן העיר כולה, שמספר כל תושביה היהודים הגיע אז עד כדי שלשים אלף נפש. העיר נ. היושבת על גדות הים השחור, היתה חשובה מאד לגבי מסחר ולפיכך היתה גדולה באוכלסים, ורובם בני אומות ולשונות זרות. ביחוד היו מצויים בה האיטלקים. האשכנזים והיוונים, שקבעו להם דירה ביפים שברחובות ובנו להם בתים נהדרים, בשעה שרוב התושבים היהודים, מלבד מעטים, יחידים, ששמם הלך לפניהם, ישבו צפופים בשכונה בזויה ומלאה רפש וצחנה, וכולה זרועה בתים זעומים וחצרות מעלות סרחון. באחד מן הבתים הללו, בית אפור ובלתי מכויר, גר גם פסח דודי. שני חדרים ומטבח נמוך, צר ואפל, היו בדירתו. החדר האחד, הַבִּיאָה שמש גם חדר־האוכלים וגם חדר־המטות לכל בני הבית, והחדר השני – טרקלין וחדר־המטות לדוד ולדודה. בחדר הראשון לא היו רהיטים כלל, מלבד שלחן וכסאות, וחלונו היחיד נשקף אל תוך חצר אפלה ורבת־רפש. החדר השני היה מקושט כהלכה. בו נמצאו קומודה נאה, שתי מטות נאות ולכן מסעדות ורגלים חטובות, שתי אספקלריות, נברשת של נחושת, שהיתה תלויה בשמי קורה, ומנורות נחושת. הנה הסביבה, אשר בה נתפס מקום גם לי, וכאן החילותי לטבוע בים של נגינה. הירשל הגיע לידי כך, עד שבשובו לפעמים הביתה בשעה מאוחרת בלילה, היה מעירני משנתי כדי להשמיעני נגונים חדשים. ואני תמה הייתי ולא ידעתי, מהיכן באים כל הנגונים החדשים להירשל, שלפי דבריו היה מבלה את כל ימיו בבית־מדרש ושם היה מאחר לשבת גם בלילה.

זכורני, פעם אחת, במוצאי־שבת, שב הביתה לאחר חצות. אני ישנתי, כדרכי, על גבי הקרקע בחדר הראשון. הקיצותי ופקחתי את עיני. נטפל אלי הירשל והתחיל משדל אותי שאכנס אחריו אל המטבח. נעניתי לו שלא ברצון. הירשל סגר את הדלת על מסגר והתחיל לאַמֵן את קולי באקומפנימנט של נגון חדש. הוא שר ואני מסייע. וכך היינו שרים והולכים עד שעלה עמוד־השחר. אחר־כך נתגלה לי הדבר: זה היה פרק מן האופירה “הסַפָֹּר משביליה”, שנערכה אותו ערב בתיאטרון.

כן, הירשל היה הולך אל האופירה האיטלקית, ואת סודו הגדול הזה לא גלה אפילו לי. גם לי וגם להאחרים נודע הדבר רק כעבור שָׁנִים שש. ואולם, כשהיה שר את נגוניו הודה, שמשל אופירות הם לקוחים, וגם קרא לכולן בשמותיהן. על־פי־רוב היה פורש בשמות הללו: טְרַבִיֵטַה, טְרוּבַּדוּר, נוֹרְמָה. ובטרם היה לי אפילו מושג כל־שהוא על התיאטרון כבר היו שגורות שלש האופירות הללו על פי מתחילתן ועד סופן. וגם שמועה הגיעה אלי, ש“בתיאטרון שרים שירות יפות כל־כך, עד שאפשר למות מתוך עונג” ושההליכה לשם עבירה היא שאין לה כפרה. לפיכך לא עלה מעולם על דעתי לראות את התיאטרון בעיני.

פתיחה זו תסביר לקוראים את כל המסופר להלן, משום שרק עכשיו אנו מגיעים לעצם הספור.

 

פרק שני.    🔗

עברו יותר משלש שנים למן היום שיצאנו לגור בעיר נ.

הימים היו ימי אלול, אותם הימים שנתחבבו עלי כל־כך בילדותי. החודש הזה מלא הדרת שירה עצובה ורוממה, שהלהיבה את דמיוני תמיד והאצילה מכחה אליו. לפני היה מתגלה עולם טמיר ונעלם, אשר גם משוך ימשוך את לבי אליו וגם הפחד יפחידני בעצבון רוממותו. הכל לובש צורה חדשה; כל פנים מפיקים דאגה; כל האנשים אשר מסביב לי נראים כאלו תקפה אותם צפיה גדולה; נשמעות שיחות אחרות, הספוגות הכנעה, חרטה והכרת עון ופשע. על הכל, אפילו על הצומח והדומם, פרש כעין מעטה־אבל. ומתוך בתי־הכנסיות בוקעים ויוצאים בבוקר בבוקר צלילים נכאים, קולות שופר המשברים את הלבבות ומכריזים על יום הדין הגדול והנורא, העתיד לבוא על כל בשר.

כל יום ויום עד הצהרים הייתי יושב בחדש הזה יחד עם אמי בחצר בית־העלמין. אמי היתה מוחזקת מלומדת, זאת אומרת, היא ידעה לקרוא קריאה צחה ושוטפת את התפלות והפיוטים. שרובם היו גם מובנים לה, ברגש ובהטעמה נעימה היתה מקריאה את התחנות, בקיאה היתה בכל דיני הנשים. ולפיכך יצאו לה מוניטין גם בעיירת מולדתי וגם בעיר נ.

לאחר שמת עלינו אבא היתה אמי עושה את ידיעותיה פרנסה לה אחת בשנה – בחודש אלול. משנכנס חודש זה היתה אמי עוברת בבית־הקברות לפני צבורי נשים ומקריאה להן את התחנות והבקשות, מודדת עמהן את הקברים בחוטים, ששמשו אחר־כך פתילות לנרות של קדושה. סמוך ליום־הכפורים היתה “כורכת פתילות”¹, עושה נרות־דונג, וכדומה. מלבד זה היתה אמי נוהגת לשכור לימים־הנוראים שלחן מיוחד בעזרת־הנשים, והנשים אשר קבעו להן מקום מסביב לשלחן היו מעלות לה פרס, ובשכר זה היתה היא מקריאה לפניהן את התפלות בתרגום ליהודית.

פרנסה זו היתה מכנסת לה עשרים רובלים, ופעמים עוד יותר. אותם הימים, שהשיגה יד אמי להביא לכל אחד מילדיה, שהיו סמוכים על שלחן קרוביה, מתנה לכבוד החג, היו המאושרים שבימי חייה. אני הייתי מסייע לה בבית־הקברות בקריאת הנוסחאות שעל גבי המצבות, שכבר נטשטשו מרוב ימים. עבודה זו היתה חביבה עלי מאד לא רק מפני שהיא פרקה מעלי עול “חדר” כי אם גם משום שלבי היה נוהה אחרי בית־הקברות כשהוא לעצמו מפני שכולו ספוג מסתורין עמוקה. ובית־קברות גדול ורחב־ידים היה לעיר נ. נתעלמה אמי מן העין בין הקברים בתוך שיירת נשים, ההולכת אחריה, מיד אני פורש ויושב לי אצל מצבת אבי ולבי מתמלא הרהורים שונים. ביחוד גבר עלי והציק לי הרעיון, שרק מהלך שתי אמות מפסיק ביני ובין אבי, שכל־כך אהבנו איש את אחיו, שודאי הוא רואה אותי ושומע כל הגה היוצא מפי ואני אינני רואה ואינני שומע כלום. “האיך – הייתי מתמרמר בלבי –יכול הוא להתאפק לבלי לעמוד על רגליו ולבלי לצאת אלי ואל אמי ולדבר עמנו לכל־הפחות דברים אחדים!” ויש אשר אשה עניה קוראת אלי ומבקשת: “ילדי, חביבי, קרא נא לי מצבה זו!” ואם אין זו המצבה המבוקשה, אני נטפל אליה ויחדיו אנו תועים לחפש את המצבה הנכונה.

פעם אחת אחרה אמי בסבוב בית־הקברות יותר מכפי הרגיל. אותו יום, זכורני היטב, יום החמישי לשבוע היה, יום תענית לאמי. לכתחילה לא הרגשתי כלל בדבר וכדרכי ישבתי אצל מצבת אבי. היה יום נאה, אף־על־פי שהחום להט בכל כחו. ואולם את להט החום רככה רוח קלה, שהכתה גלים בירק הדשא. סיעות גברים ונשים עברו על פני, פשפשו בין המצבות וקראו מתוך “מענה הלשון”. ואולם לאט־לאט פחתו והלכו העוברים־והשבים עד שכלתה רגל מבית־הקברות.

שררה דומית־מות מסביב. רק לפרקים הגיעה לאזני זעקה פולחת לב של אשה בודדה, המבכה את בעלה או את ילדה שהלכו למנוחות, או נקישת קורנס הסַתָּתִים. המכינים כַּן למצבה. ופתאום נשתתק הכל. לבי נתמלא חרדת־אימה. בקשתי לעזוב את המקום הזה, אלא שהייתי חושש שמא אתעלם מעיני אמי. וכדי להטיל רוח־חיים כל־שהוא אל תוך דומית־המות החילותי לשיר. אבל גם קולי עצמו הִלֵך אימים עלי בתוך מדבר־המות הזה.

ובכל זאת לא פסקתי את שירתי, כי אמרתי שמתוך כך תתן אמי את לבה עלי. והנה הגיעו לאזני קול פסיעות ושעול, ואחרד כולי. העיפותי עין סביבי וראיתי כדמות בריה, המבקיעה לה דרך מבינות להמצבות הצפופות, הולכת וקרבה אלי. מפני קרני השמש שהצליפו על פני קשה היה לי לעמוד על טיבה של בריה זו.

הדמות קרבה אלי ועמדה. אלמלא בגדיה ודאי הייתי חושב, שאחד משוכני־עפר קם לתחיה ועמד לפני על רגליו. כל כך היו פניו של בן־אדם זה חורים־כנומים. עינים שחורות, גדולות וברק־חולני להן, לסתות משוקעות, זקן מחודד וקלוש, שכם כפוף, איש כבן עשרים וחמש, – זה היה הרושם הראשון. אחר כך עמדתי על טיב מלבושיו. קפוטת־לַסְטִיקה שכבר נסמרטטה ונעשתה ירוקה ומטפחת צמר עב, ירוקה ומבהיקה, כרוכה לו בצוארו. על פי המטפחת הכרתי מיד שבעל־תפלה קרתני הוא, שבא לכרך לבקש לו פרנסה לימים הנוראים. ואמנם כונתי אל האמת.

– נאה הוא קול נגינתך, פרחח – אמר אלי בן־האדם בפנותו ישר אלי, ואחרי שתקו רגע אחד הוסיף: – הכבר יש לך חזן לשורר אצלו בימי המועדות?

– לא, – השבתי אני. ואותו רגע נצנצה מחשבה בלבי, שאמנם אין איש מעכב בידי מהיות “משורר” לאחד החזנים בימים הנוראים ולהשתכר רובלים אחדים.

– הרוצה אתה להיות משורר?

– הן, – אמרתי, – מצדי אין עכוב בדבר. אבל חוששני, שאמי לא תסכים לכך, גזירה שמא אבטל מתפלה.

– לזה יש תקנה. אני אשדלה בדברים ואקבל על עצמי להזהירך על התפלה.

– הרבים הם המשוררים אשר לך?

– הענין הוא כך, – השיב בן־שיחתי במבוכה. – אני החמצתי את זמן הבחינות, רק שבת אחת נפלה בחלקי. לפיכך אין לי משוררים כלל. ומטעם זה לא מצאתי אלא בית־כנסת של עניים.

– בית־כנסת זה מה שמו?

– שמו? המ… בית־כנסת זה מקומו אחורי בתי־השחיטה, סמוך לבית־הכנסת הגדול ולשוק.

– אם־כן, הרי זה בית־הכנסת של הכַּתָּפים! – קראתי בבוז.

אודם של בושה פרח בפני בעל־התפלה, שהפיקו אותה שעה עלבון ודכדוך־נפש, ואנוד לו.

– ומה יכולתי עשׂה? – השיב הוא בהכנעה. – בכל בתי־הכנסיות המעולים כבר קדמוני אחרים. הנה, למשל, בבית־הכנסת של העגלונים מתפלל בן־עירי ר' דוד ומשכֹֻּרתו לא פחות ממאה רובלים… נו, פרחח! – הפסיק פתאם את מרי־שיחו וחזר לשדלני בדברים. – התאות להיות עוזר לי? ראּה תראה, שלא אקפח את שכרך. ועמי תעשה חסד גדול, ובשכר זה ישלם לך אלהים כגמולך.

– לְחַיַי, – עניתי אנכי ולבי מהסס. – אם רק תתרצה אמי.

– בכל אופן בוא נא מחר לבית־הכנסת בשעות שמונה.

– טוב, אבוא.

ברגע זה נשמע קול אמי קורא לי. מהרתי להפטר מבעל־התפלה ונגשתי אליה. הלה עמד על עמדו ומבטו לוה אותי.

אודה על האמת: הצעתו של החזן המסכן לא רק שלא גרמה לי נחת־רוח אלא שגם העליבה אותי. לרדת לפני התיבה יחד עם עלוב זה בבית־הכנסת לכתפים ולענות אחריו, “בִּים־בָּם” – כלום יש לך עלבון גדול מזה? ובלבי החלטתי, כי לא אשמור את הבטחתי, אף־על־פי שצערו של המסכן נגע עד נפשי. אף לא ספרתי לאמי את הדבר והסחתי לגמרי את דעתי הימנו כל אותו היום. אבל למחרת כשקמתי משנתי והסתכלתי בבגדי הקרועים ובחזון ראיתי את אשרו הגדול של אדם, המשתכר בעמלו שנים־שלושה רובלים, והרהרתי על אותו הרגע של חדוה ונחת־רוח, כשאני מוסר את שכרי לאמי – שבתי והחלטתי תיכף לעמוד בדבורי. ואולם מה אעשה לאמי, שגם היא תסכים?

אמנם אין אני מתפלל בבית־הכנסת, ששם מתפללת אמי, והיא לא תדע את הדבר כלל. אבל מה אעשה לדודי ובניו, כי יבקשוני בבית־הכנסת ולא ימצאוני?

אלמלי היה מזמין אותי חזן הגון הייתי מרצה את הענין לפני הירשל, והלה חזקה עליו שהיה מוצא תקנה לדבר. מה שאין כן עכשיו. אם אספר לו ימלא שחוק פיו. ואף־על־פי שהרהורים אלה הציקו לי, מכל־מקום קמתי והלכתי לבית־הכנסת של הכתפים, הסמוך לביתנו, לשעה אשר יעד לי האיש. בית־הכנסת אינו אלא שני חדרים נמוכים שכורים, – חדר אחד לאנשים והשני לנשים. כתלי שתי העזרות האלה זעומי־המראה הם; התקרה שחורה מעשן נרות החלב; רצפת־הקרשים כולה שבורה, ומקומות־מקומות היא חסרה קרשים שלמים. רהיטי הבית הם שלחנות ארוכים ומרובעים, ספסלים, ארון שחום ופרוכת אדומה על דלתו, מָכְתֻּבָּה גבוהה ושחורה המשמשת תיבה ובאמצע העזרה בַתּוֶך שלחן ממורק המכסה מפה מגוונה. בשמי תקרה תלויה נברשת, של נחושת, שהעלתה חלודה, ולה שתי שורות קנים זו למעלה מזו. מנורות־נחושת חלודות תקועות בקירות. ורהיטים שכאלה, חוץ מארון־הקודש, תיבה ושלחן־קריאה נמצאו גם בעזרת האנשים, ובקבוקים קטנים מלאי מים על גבי השלחנות שבעזרת הנשים. וכמעט ששכחתי להזכיר את וילונות־הקַלִיקָה הכחולות, שהאהילו על חלונות העזרות. זו היתה דמותו של בית־הכנסת לכתפים.

 

פרק שלישי.    🔗

היתה השעה התשיעית בבוקר כשנכנסתי לבעל־התפלה שלי.

אנכי מצאתיו מסב אל אחד השלחנות בעזרת־הנשים וסועד שחרית בלחם ושזופים, שהיו פרושים לפניו על מטפחת בלויה, אשר שמשה לו מפה.

כנגדו ישב שמָש בית־הכנסת ר' בָּרְקָה, שידעתיו מתמול־שלשום, שניהם לעסו את הפת בחשיבות מיוחדה ומתוך כובד־ראש, כאילו עבודת־הקודש הם עובדים והמאכלים אשר לפניהם מעדני מלכים הם.

– הנה הוא הפרחח שלי! – קרא בעל התפלה בשמחה תיכף כשׁהרגיש בי. – לפני רגע סחנו בך. אלמלי דברנו במלך המשיח אף הוא היה בא.

– אני מכיר קצת את הפרחח הזה, – העיר ברקה, אדם קטן־הקומה וצמוק־הגוף, שילדי הסימטה שלנו היו רועשים תמיד משמחה לקראתו, כשראו אותו הולך וקרב וטליתות מרובבות או קופה של צדקה תקועות לו בבית־שחיו. על כל הלצותיהם ולגלוגיהם של הילדים היה ר' ברקה משיב תמיד: “הוי, שקצים, הוי, שקצים!” וחברתו הליטאית המשונה עוררה עוד יותר את צהלת שחוקם של ילדי הסימטה והגבירה גם את עזותם.

– רצונך בשזופים? – שאלני בעל־התפלה.

כמובן לא סרבתי לו.

כעבור רגעים חמשה נגמרה הסעודה.

– הכבר הגעת לשנת בר־מצוה? – שאלני ר' ברקה.

– הן, לפני ארבעה ירחים מלאו לי שלש־עשרה שנה, – עניתי לו.

– אם־כן, הבו נברך בשלשה! – ור' ברקה טבל את קצות אצבעותיו בבקבוק שעמד על השלחן לפניו, פתח ואמר בקול: “הערט צו, רבותי, מיר ווילען בענשען!”

לאחר שגמרנו את ברכת־המזון נער ר' ברקה מעל בגדיו את הפרורים, שיָרי האכילה, ומהר להפטר מבעל־התפלה.

– ר' אבנר! – קרא לאחר שיצא את העזרה וחזר והכניס את ראשו דרך הדלת הפתוחה. – ר' אבנר, את המפתח יואיל להצניע כשיצא תחת המפתן. – ותוך כדי דבורו הסִיעַ את רגליו הזעירות ונעלם מן העין.

ר' אבנר קם ממקומו והתחיל פוסע לארכה של העזרה אילך ואילך ומזמין את עצמו מתוך שעול לשיר. לבסוף פתח בסלסולים. ואת אשר לא פללתי שמעתי הפעם, קולו היה יפה, טנור חזק, רך, נמוש, חם, וסלסוליו עצמם היו מלאים נעימות ונפשיות.

– מה דעתך? כלום יהא עוד סִפֵּק בידנו להתקין את עצמנו ל“סליחות” הראשונות?

– וכמה נגונים אתה אומר להכין?

– שלשה או ארבעה.

– אפשר שנספיק. הן עדיין יש לנו שני ימים.

– הבה ונתחיל – אמר הוא בהחלט. הוא התחיל לשיר תפלה אחת, שאת מחציתה הראשונה אצטרך בהגיע שעתה לשיר אתו יחדיו ואת מחציתה השניה – אנכי לבדי. לאחר ששמעתי את הנגון החדש פעמים כבר ידעתי לחזור על מחציתו הראשונה כראוי, אבל במחציתו השניה עדיין הייתי טועה. עמד בעת־התפלה וחזר על נגונו שלישית, ועכשיו כבר הצלחתי גם אני לשנותו לכל פרטיו ודקדוקיו. אני שר ור' אבנר מתפלא ושמח שמחה גדולה.

ככה אִמֵן אותי ר' אבנר שעות שתים־שלש ואז נפטרנו זה מזה על־מנת לחזור לכאן כעבור שעה. אמנם קשה היתה עלי היציאה מן הבית, משום שאותו יום הששי היה וחייב הייתי לעשות את שליחותיה השונות של הדודה. אלא שמהרתי לבדות איזו אמתלה מלבי ולהמלט ממנה. ושוב התחלנו, אני ור' אבנר, לעבור על תפלות החגים והיינו שרים והולכים עד ארבע שעות. וכשהפסקנו את שירתנו התחלנו מספרים איש עם רעהו כידידים ורעים מתמול־שלשום. ר' אבנר ספר לי, שהוא בן עיירה קטנה בפלך ווֹהלִין, ושם לו אשה וארבעה ילדים, ואחד מהם, נער כבן שבע, כבר החלו קול נאה וחוש־שמע חד להתגלות בו; שכל ימות השנה אין לו משלח־יד קבוע, ורק לימים הנוראים הוא עובר מעיר לעיר ומבקש חזנות; שתאב הוא מאד למצוא לו חזנות קבועה לכל השנה בבית־כנסת הגון, אלא שאין הדבר עולה בידו, משום שמעטים הם בתי־הכנסיות, המעמידים להם חזנים לכל השנה; שאשתקד התפלל בעיר גדולה ומצא חן בעיני הצבור, אבל עינו של בעל־השחרית היתה צרה בו והלה הֵרַע לו.

ועוד ספר לי ר' אבנר, שכבר כלו לו פרוטותיו האחרונות עד שלא היה סִּפֵּק בידו גם לשלם להעגלון שכר עגלה, ובבוא לנ. הוכרח למַשְׁכֵּן את טליתו ותפליו להעגלון, וצדקה גדולה עשה עמו ר' בָּרְקּה הרחמן, שנמצא לו בשעת דחקו ופרע את חובו, ואלמלא הוא היתה טליתו חסרה לו גם בימים הנוראים! שאותו ר' ברקה הוא שהשיא לו עצה ללכת לבית־העלמין, שמא יזדמן לו רוַח כל־שהוא מתפלת “אל מלא רחמים” וכי שני ימים רצופים עברו עליו שם לבטלה ורק ביום השלישי הרויח עד כדי רובל. ולבסוף התחיל מספר ופורט, כמה טרחות טרח וכמה יגיעות יגע עד שהזמינו אותו לתפלות בבית־הכנסת לכתפים, המעלה לו רק עשרים רובל בשכר ראש־השנה ויום הכפורים, אלא שאם ימצא חן בעיני הצבור יוסיפו לו על שכרו עוד חמשה רובלים. ותיכף עשה ר' אבנר חשבון מדויק, כמה יוציא במשך ימי שבתו בנ., בכמה תעלינה לו הוצאות הדרך, בדק ומצא שספק גדול הוא אם יותיר לביתו שמונה־עשרה רובל.

– תקותי היחידה היא ה“קערה” של ערב יום־הכפורים, – גמר את ספורו.

מתוך כך הוברר לי, שאת שכר־הטרחה לי אינו מביא בחשבון. משמע, שאני אהיה טורח טרחה של חנם, ודבר זה לא הנאני כלל. ר' אבנר הבין להרהורי ולפיכך נזדרז והוסיף:

– גם את שכרך אתה, פרחח, לא אקפח. רובל כסף אתן לך במזומנים וגם קערה תהיה מזומנת בשבילך וזו תכניס לך רובל או יותר. ואם יוסיפו לי חמשה רובלים על שכרי אוסיף לך גם אני עוד רובל אחד.

ואולם גם תנחומיו אלה לא הניחו את דעתי וכבר נצנץ בי רעיון, שמא נוח לי לעזוב את בעל־התפלה עם קערתו ולהפטר ממנו. אבל האיש הזה משך את לבי אחריו בכח גדול.

קולו היה דומה לקול תינוק רך, המפכה מתוך לב תמים וטהור, וטֹהר ותמימות אלו נשקפו גם בעיניו, אשר הפיקו תוגה חרישית והכנעה. כל זה וגם קלסתר פניו הכנומים החולנים, שהפיקו ענוי־נפש עמוק, השפיעו עלי בקסמים ויקרבוני אליו, כאילו היה שארי הקרוב אלי שעמו יחד גודלתי. ומשום שקלסתר פניו שמש ראי נאמן לנפשו, שהיתה באמת זכה ותמימה, ואף קולו ומבטו היו צנועים, וגם הוא התקרב אלי ודבק בי, נשכחו מלבי קל־מהרה כל הרהורי הרעים. אין זאת אומרת, שנעשיתי וַתְּרָן מדעת ובכונה, אלא שבשעה שהסתכלתי בבעל־תפלה שלי נשכחו מלבי כל החשבונות שבעולם.

לאחר ששוחחנו כידידים כשעה שלימה חזר ר' אבנר לנגוניו. אבל הפעם נראה לי נגונו ל“שומר ישראל” כל־כך מגוחך, עד שלא יכולתי לחזור אחריו. הגיע הדבר לידי כך, שלא יכולתי עוד לשלוט ברוחי ושחוק פרץ מפי. לכתחילה כעס ר' אבנר, אחר־כך נבוך.

– לא, – אמרתי לו בהחלט. – “שומר ישראל” זה לא יצלח. ובכלל כלום יש צורך בו? כאן אין נוהגים כלל לשיר תפלה זו, אלא קוראים אותה כקרוא כל יתר התפלות.

– הא כיצד? – התחיל הוא חולק. – הן תפלה זו היא סיומן של הסליחות, והדין נתן שצריך לסיים בנגון עליז. כמה פעמים כבר שוררתי “שומר ישראל” זה בבתי־כנסיות שונים ותמיד עלה לרצון לצבור.

– ואני לא אוכל לשיר אותו. חוששני, שבעמדי לפני התיבה יתקפני צחוק, – ותוך־כדי־דבור פרץ צחוק חדש מגרוני.

– עצה הגונה יש לי. – אמרתי לאחר שנח הצחוק בקרבי. – יודע אני “שומר ישראל” משובח של ר' ירוחם המפורסם. רצונך, הבה ונזמר אותו, אף־על־פי שלנגון זה בָּס אנו חסרים.

ומיד החילותי לשיר. והנגון באמת אחד מן המצוינים שבנגוני בית־הכנסת אשר לישראל.

– שַׁנֵה, – זרזני ר' אבנר, לאחר ששמע מתוך הקשבה מתחילה ועד סוף.

נעניתי לו.

– הרי רעיונות! – קרא ר' אבנר מתך התפעלות ועיניו העמומות הבריקו. החילונו לחזור על הנגון. עמד לו לר' אבנר חוש־שמיעתו הדק ולא היה זמן רב עד שנעשה הנגון כולו שגור על פיו.

– אכן נגונים יפים אתה יודע, – אמר ר' אבנר לאחר הסיום, כשכבר עמדנו להפטר זה מזה על־מנת לחזור ולשוב לכאן מחר, כלומר בשבת אחרי הסעודה. – אפשר אתה יודע עוד נגונים אחרים נאים?

– הן. אני יודע כמה וכמה נגונים של צלאל ואפילו של “בעל־הבית’ל” הוילנאי.

החל ר' אבנר לשדלני כי אשיר. לא סירבתי לו.

לבסוף קמתי כדי להפרד ממנו.

– לא, לא, פרחח; לכל־הפחות עוד נגון אחד!

כשראיתי, עד כמה רצויה לו זמרתי, נמלאתי קורת־רוח והחלטתי לשיר לפניו את המשובח והטוב שבנגוני, המביא לידי התפעלות אפילו את הירשל שלי, שאמנם מפיו קבלתיו. לגמתי לגימות אחדות מים קרים כדי לנקות את הגרון, השתעלתי כראוי ואפתח ב“נסטה־דיבה” מ“נורמה”. וכל־כך נמסרתי כולי לשירה נפשית ועמוקה זו עד ששכחתי לגמרי לפני מי אני עומד ושר. גמרתי והבטתי בפני ר' אבנר. הוא עמד סמוך לחלון, פניו נתונים בתוך ידו הכפופה בקשת והוא בוכה חרש. נשתתק לבי בקרבי ולא ידעתי מה אומר ומה אדבר.לא עלתה על דעתי כלל, שנגינתי היא שגרמה לר' אבנר בכיה זו, אף־על־פי שגם עיני היו טופחות, מה שאירע לי תמיד בשעת נגינה מתוך הנאה.

לא עברו רגעים מרובים ור' אבנר שקט, כאלו בוש מפני דמעותיו, אלא שתקפו שעול חזק, והיה מכעכע והולך שעה ארוכה. לאחר רגעי שתיקה אחדים שאלני ר' אבנר חרש עד שכמעט לא נשמע קולו:

– נגון זה מהו?

– זהו “נַסְטַה דִיבַה”.

– מה? –

– “נַסְטַה דִיבַה”.

– מה זה “נסטה־דיבה” ומהיכן הוא?

– מ“נורמה”.

– מה זה “נורמה?”

– איני יודע.

– היכן שרים את זה?

– בתיאטרון.

– מה זה תיאטרון?

– איני יודע. אני יודע רק ששם שָׁרים.

– ונגון זה מניין לך?

– קבלתיו מפיו של בן־דודי.

– והוא מפיו של מי קבלו?

– איני יודע.

–ועל שום מה לא שאלת אותו?

– באמת, נצנץ הרהור בלבי, – מדוע לא שאלתי את הירשל מה זה תיאטרון?

– איני יודע; לא עלה על דעתי, – השיבותי.

– בבקשה ממך, שָׁנֵה.

שניתי ושלשתי, וכל אתה שעה עמד ר' אבנר על־יד החלון בלי נוע ודמעות כבדות נגרות על פניו הכנומים החולנים. ובעמידתו זו עזבתיו לנפשו וחזרתי לביתי כשהחמה כבר ירדה לשפולי מערב.

 

פרק רביעי.    🔗

ביום הששי בערב, לאחר הסעודה, פרשנו אני והירשל, כדרכנו, אל המטבח ושרנו עד שעה מאוחרת בלילה, כשבני הבית והשכנים ובניהם סובבים אותנו. וכששכבנו החילותי להקיף את הירשל בשאלות על התיאטרון. הירשל הסביר לי הכל, עד כמה שהענינים היו ידועים לו לעצמו. ואולם ידיעותיו לא היו מרובות ולא הניחו את דעתי כל צרכי. הנה כן, סח לי הירשל, למשל, ששם, בתיאטרון, “עורכים חזיון”, ש“נורמה” הוא “חזיון”, ששם שרים איטלקית, שהמזמרות קרואות “פרימַדונות”, אבל גוף הדברים לא היה מחוור לי. אמנם הוא הסביר לי בפרטות האיך נערכת “נורמה” זו, שמתחלה פותחים בכלי־שיר, אחר־כך יוצאת המקהלה והבַּס בראשה, ואחריהם המזמרות ולפניהן פרימַדונה, המתיצבת על גבי סלע מתחת לאילן ואז היא שרה “נַסְטַה דִיבַה”; אחריה נגלים פרימַדונה שניה, טֶנוֹר ועוד ועוד. אבל כל התכונה הזאת למה היא באה ומה פירושה של “נַסְטַה־דִיבַה” – לא ידע גם הירשל. על שאלתי ששאלתי, מהיכן הוא יודע את כל הדברים הללו, השיב לי, ששמע אותם מאת מַכָּר אחד משורר, השר גם בבית־הכנסת וגם בתיאטרון. תשובה זו נתקבלה על דעתי, אף־על־פי שתמוה היה הדבר בעיני, שאדם השר בבית־הכנסת יעבור עבירה חמורה שכזו. ואולם כל המשוררים, השרים בבית־הכנסת, היו מוחזקים עברינים גמורים בעיני. מחשבה מוזרה כזו, שהירשל עצמו הולך לתיאטרון, לא עלתה על לבי כלל. וכשנודעו לי הדברים האלה על אדות התיאטרון החילותי לחשוב מחשבות, האיך ובאיזה נוסח אמסרם מחר לבעל־התפלה שלי, ולמפרע החלטתי להוסיף כחל ושרק משלי, כדי להפליא עוד יותר את הקרתני הזה. ומשום שכבר עמדו הרהורי בבעל־התפלה החילותי לשים עצות בנפשי, כיצד אוכל להסיח את דעתם של דודי ובני־ביתו ממני בימים הנוראים, שלא ירגישו בי, שאין אני בא לבית־תפלתם. חשבתי ומצאתי אמתלה יפה.

העיר נ. עיר גדולה היא, כאמור, ואוכלסיה היהודים מרובים ובתי־כנסיותיה כשלשים. למחרת, כשהיינו מסובים כולנו אל השלחן וסועדים, התחלנו מסיחים בימים הנוראים הבאים ובדחק הגדול המצוי בבתי־הכנסיות שנה ושנה.

– השנה צריך להזמין מקום מיוחד גם בשביל אהרן, – העיר דודי. – אשתקד עברו עליו כמעט כל שלשת הימים הנוראים מחוץ לעזרה.

– אני יכול למצוא לי מקום בבית־הכנסת לַכַּתָּפִים, – השיבותי אני. – בית־כנסת זה קטן הוא, מתפלליו מועטים ואפשר למצוא בו מקום פנוי. לעמוד על רגלי כדאשתקד אי אפשי.

לכתחילה נעץ בי דודי מבט חשדני, אבל מיד נאוֹת לי וקבל את דברי, כמובן, כדי להפטר מעולי. ואולם כדי לצאת ידי חובה השׁמיעני דודי קצת דברים כבושים והזהירני לקבוע לעצמי מקום לתפלה בבית־הכנסת וכי לא אהיה מחזיר על כל בתי־הכנסיות שבעיר, כמנהגי, כדי לשמוע אל רנת החזנים. לבי עלז בקרבי כי נחלצתי מן המיצר, ותיכף אחר הסעודה מהרתי ללכת לר' אבנר.

מצאתי את הדלת סגורה והוכרחתי לחכות בחוץ כחצי שעה. לבסוף נגלה עלי ר' אבנר כשפניו נשתנו כל־כך עד שכמעט לא הכרתיו. במקום הקפוטה הירוקה המרופטה היה לבוש קפוטה של אטלס, שאמנם כבר לקתה בכמה מקומות, אבל עדיין לא אבד לה ברקה; במקום הכובע המרובב היתה חבושה לראשו מגבעת שער מעוּסָה וממועכה, ודמות לביבה לה וכדמותה כך שמה; ועל גבי הקפוטה בורנס לוסטרינה החפות קליקה אפוּרה. ומשום שזרועותיו של ר' אבנר לא היו מכונסות אל תוך שרוולי הבורנס, אלא זה היה מרוכס רק מלמעלה מתחת לסנטר, היה הרוח מבדר את כנפיו לכאן ולכאן ומגלה את כל מלבושי ר' אבנר ואפילו את המטפחת האדומה, שהיתה כרוכה מסביב לרגלו מפני איסור טלטול בשבת.

ר' אבנר נגש את הדלת, גחן והוציא את המפתח מתחת למפתן ושנינו נכנסנו לעזרת נשים. פשט ר' אבנר תיכף את בורנסוֹ, התיר את המטפחת הסיר את המגבעת ונחשפה ירמולקה של פלוסין מרובבה קצת ומכוסה נוצות.

– הנה אני בא מביתו של הגבאי שהזמינני לסעודה, – אמר ר' אבנר ותפס לו מקום על גבי הספסל הסמוך לחלון. הוא נסמך במרפקו על אדן החלון והתחיל מסתכל בפזור־נפש לתוך חלל הרחוב.

רגעים אחדים ישב במקומו ושתק. אחר כך פנה אלי ואמר:

– אל נא אחטא לאלהים בשפתי, – גם זה קרוי גבאי. אין אני מתכַּוֵּן ללעוג לו, חלילה, אסור ללעוג לעוני, – אבל כמה קשים הם חייו! אין זו דירה, כי אם קבר. גם בעיירתנו הקטנה העניים לא בנרות יחופשו, אבל העניים שלנו איש־איש מהם יש לו בית קטן שלו וחי חיי אדם. וכי זו קרויה דירת אדם, שיורדים אל תוכה כאל המרתף! ואם הגבאי כך, בעלי־הבתים הפשוטים על אחת כמה וכמה. עכשיו נואשתי לגמרי מן התקוה, שתליתי בקערת ערב יום־הכפורים, שהרי מה יוכלו לנדב עניים, שהם עצמם אין להם במה להתפרנס? – סיים בעל־התפלה את דבריו הנוגים והעביר את כף ידו הצומקת על גבי מצחו החוֵר, הנקוד קמטים קלים כשריטות מחט.

– ואף־על־פי־כן אנשים טובים הם הגבאי ואשתו, – הוסיף ר' אבנר לאחר שתיקה קלה. – הם הזמינוני לסעוד אצלם וגם לדור עמהם כל ימי שבתי פה. ואולם אנכי לא אלך אליהם ללון, שם אין אויר לנשימה; אלין בבית־הכנסת, – ור' אבנר נשתתק שוב ושפתיו זמזמו מאליהן שירה קלה.

– הוי, פרחח, בשום אופן איני יכול להסיח את דעתי מן הקיסטודֶיפה או הקוּסטִידִיפַה שלך, כל הלילה לא זזה ממוחי וקפחה את שנתי. כמה עמוקה ונשגבה הכונה שבה; עד תהומה של נפש היא נוקבת ויורדת ומכניעה את האדם כולו, הבין לא אוכל מי יכול ליצור שירה שכזו. שירה נא לי אותה עוד הפעם!

ושוב הוצרכתי לחזור ולשיר “נַסְטַה־דִיבַה” פעמים אחדות. ולבסוף עברנו לנגוני התפלות, והיינו שרים והולכים עד שהגיע זמן תפלת המנחה. אז נפטרנו זה מזה על־מנת לשוב לבית־הכנסת בערב ולשנן את כל הנגונים כראוי, שהרי אותו לילה היה הלילה הראשון לסליחות.

לאחר שגמרנו בלילה את רפְּטִיצִית־החתימה הוציא ר' אבנר מתוך תכריכו, שהיה שמור לו בבית־הכנסת מטבע בת שתי קופיקות ובקשני כי אלך ואקנה ליטרא ענבים. אחרי טלטולים וחפושים מרובים הבאתי ענבים באושים וחמוצים, שאכלנום לתיאבון, כשאנו עסוקים בשיחת רֵעים. נר דק של חֵלב, תקוע במנורת פחים נמוכה ועקומה, הטיל אור כהה בחללה של עזרת־הנשים, אשר בה ישבנו, וכל הקרוב לנו היה עטוף אפלולית. ועזרת־האנשים, שמחיצה קלה המזוגגת מחציה ולמעלה הפסיקה בינה ובין עזרת־הנשים, היתה ספונה כולה חשכת לילה, עד כי חרדתי גם להביט אל תוכה. בטוח הייתי, שם נאספו ובאו עכשיו מתים, הלבושים תכריכיהם הלבנים, והם קוראים בתורה ומזמינים איש את רעהו לעלות לקריאה בזה אחר זה. רשרוש כל־שהוא, דפיקה קלה זעזעו את כל גופי. ואפלולית המסתורין ודממת־המות הללו הוסיפו עוד חום ותום לשיחתנו. ושוב נשמעה שירת נסטה־דיבה, שהושרה הפעם ברגש מיוחד, ואחריה שירות אופירות אחרות כמעט עד סוף כל השירות, שהיו שגורות על פי. ביותר פעלו על לבו של ר' אבנר דוּאֵיטָה ומזמור שיר של הולך למות מתוך טרביאָטה.

וכל אותה שעה היה ר' אבנר מלוה את זמרתי אם בקריאות של התלהבות או בגניחות עמוקות. לבסוף נשתתק לגמרי, ורק לפרקים היתה נשמעת נשימתו הכבדה, ששעול וכחוך הפסיקוה. ברגעי ההפסקות סחתי לר' אבנר את הדברים ששמעתי אתמול מפי הירשל על התיאטרון, והוא הקשיב לדברי רב קשב והקיפני בשאלות שונות, שלא ידעתי להשיב עליהן.

כשנפטרתי לביתי היתה השעה מאוחרה, ולפי שאנשי ביתנו כבר ישנו כולם לפיכך נצלתי מדברי קנתור ותוכחה. אף לא הוצרכתי להטריד שום אדם, כי במצאי את הדלת סגורה, עמדתי וטפסתי אל החלון הפתוח ודרך שם נכנסתי הביתה בשלום, – ואשכב על משכבי על הקרקע ואישן תיכף.

שנתי ערבה לי כל־כך, עד שגם לא הרגשתי, כי בני־ביתנו השכימו לקום אל הסליחות, לפיכך התחילו מעוררים ומזרזים אותי. קשה היה עלי להרים את ראשי ולפקוח את עיני, כי רק שלש־ארבע שעות ישנתי. ועד שאני מתגבר על תאבון השינה ומשפשף את עיני והנה אני שומע ערבובית־קולות ורואה ערבובית־צללים, המתרוצצים בחשכה.

– פוזמקי היכן? – צוח הירשל, – לפני רגע היו שני הפוזמקאות גם יחד בידי. עכשו אבד האחד, כאלו ירד תהומות.

– ואנכי את מכנסי לא אוכל למצוא, כאלו בלעה אותם האדמה! – צוח כנגדו משה’לי, אחיו הקטן של הירשל.

– תפח רוחך! – צווחת הדודה כשהיא נכנסת ושייר־נר בידה. – איזה הדרך נזדמנו מכנסיך לתוך העביט של שופכין; אכן בכונה עשה רשע זה את הדבר, למען אתן לו את מכנסי החג. חייך, שתתפקע ולא תראה אותם לפני ראש־השנה.

– הן־הן, אמי, במזיד השליך. אמש בשעת הפשטת הבגדים – צווחת סוסיה’לה הקטנה שבכולם.

– הלואי ותזכי כך לראות את אור השחר, כשם שכֵּנים דבריך! – מתנפל עליה משה’לה בחמה גדולה.

– הקץ לדברי קנתור? הכונו! – מגיע קולו של דודי מתוך החדר השני.

לאורו של הנר עלה בידי להציל מתוך הערבוביה את בגדי המפוזרים, מלבד נעלי הנדח שנתגלגל בדרך פלא ובא לתוך עריבת־הפח.

לבשתי את בגדי, רחצתי את פני וידי רחיצה קלה, וכשכל גופי רועד מצנה, אני רץ בכל כחי ודואג שמא אחמיץ את השעה. והשעה – שלש בלילה.

האפלה בחוץ גדולה מאד, ואין לראות דבר מסביב. עננים שחורים וכבדים הקדירו את פני הרקיע. לפרקים מנצנץ כוכב בודד פה ושם. נשמע קול פסיעות עמומות של עוברים־ושבים; הכל רצים מתוך כובד־ראש ופנים זועפות לבתי־הכנסיות. פעמים מהבהבת בחשכה קרן אור בודדה של פנס, שנפסקת מיד אחורי אחד הבתים ומכפילה את החשכה. מסתכל אתה לתוך חללו של עולם ורואה תהום רבה ואפלה. דממה כבדה שרויה בעולם, הכל כובש את נשימתו ורגש של אימה נטפל אל הלב. הנה נתקלתי בכלונס מבצבץ מתוך הקרקע וארכובתי נפגעה. הכאב קשה ובעיני נצנצו דמעות. בעל־כרחי אני עומד לפוש שעה קלה.

לבסוף הגעתי אצל בית־הכנסת. פתחתי את הדלת וגל של חום ואור מעור עינים טפח לי בפני. בבית־הכנסת התלקטה כנופיה של יהודים, כעשרים איש, והם עומדים בחבורה ומסיחים בחשאי. ר' ברקה הוא ראש המדברים. אחד מן החבריא מתמודד והשני עונה כנגדו בפיהוק. מתוך עזרת הנשים בוקעים ויוצאים בערבוביה קולות ושעול של זקנות בצירוף גניחות ואנחות. המתפללים מתרבים והולכים. רובם מבני דלת העם, בעלי־מלאכה עניים ותגרנים של פירות וירקות, וכלם מלובשים בגדים קרועים ובלואים שערותיהם ארוכות, מדובללות ובלולות־נוצות ופרצופיהם נסוכי־שינה.

לתוך בית־הכנסת נכנס ר' אבנר כשהוא מלובש בורנס חפוּת־מוך שכבר נפסלה צורתו ועטוף עטיפה מעולה בסודר ירוק. פניו הכחילו מאד ופאותיו הארוכות המסולסלות תמיד מתוחות לו עתה משתי צדעיו כשתי רצועות דקות. בא הוא עתה מן המקוה, מקום שטבל שם לפני התפלה. עמד השמש ומסר לו את הקיטל הלבן. התעטף ר' אבנר בקיטלו ובטליתו ורמז לי באצבעו לגשת אל העמוד. לבי דופק בחזקה, רגלי נוקשות זו לזו ואני נבוך מאד. עלול אני ברגע זה להתחמק ולהמלט על נפשי, ואולם ר' אבנר הולך מאחורי ועיניו עלי – ואני מוכרח להכנע וללכת. אותה שעה הכל נראה לי עלוב ומגוחך: כל הקהל הזה, זה החזן ר' אבנר בנגוניו הפרובינציאליים וגם אני עצמי בעמידתי הדַלָה.

אנחנו עומדים אצל התיבה, וכל אחד מן המתפללים קובע לו ישיבה במקומו. ר' ברקה נוקש במכוש על גבי הכר של עור. דממה משתררת ומבוכתי מתגברת. ר' אבנר לאחר שהקדים שעול, נטל את ידי לתוך ידו, הקריבני לפני התיבה בשמאלו ופתח בקולו הצרוד בתפלת “יתגדל”. קולו היוצא מן הלב, המולודיה הנהדרה החביבה עלי משכבר הימים, באים אל לבי כגלי אור חמים וכל מבוכתו עוברת. ר' אבנר שָר ואני מסייע. כשאנו מגיעים אל התפלה “במוצאי” – מבוכתי שבה רגע אחד. בתפלה זו משנה ר' אבנר ממטבע של ה“נוסח” ומנגנה בנגון משלו, נגון שאינו נראה לי כלל. ובכל זאת אני מוסיף לנגן ומסייע לו בקולי באמונה. וכנגד זה, כמה חביבים עלי אותם פסוקי התפלה, שיוצאים מפיו בשטף נעימתם המקובלת, על פי הנוסח. כמה התעוררות הלב אתה מוצא כאן! וכמה נעים ומתוק קולו הצלול והזך!

ולא אני בלבד, אלא גם שאר המתפללים נסחפו בשטף תפלתו. סימני השינה שעל פניהם חלפו כליל. הלבבות התעוררו, העינים הזהירו – ויש שנוצצת מתוכן כעין רסיס דמעה.

כל הלבבות מתעוררים ומתלהבים, אפילו הנרות הדולקים כאלו משתלהבים עמהם. רוח אחרת, רוח חן וחסד, רוח עדנים ונחת נחה פתאום על פני בית־הכנסת. קולותיהם של המתפללים מתרוממים והולכים, הדברים נאמרים ברגש סוער, וצרחות נלהבות בוקעות ועולות: “ה' חי, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת”.

בחוץ אימה־חשיכה, החלונות נראים כעטופים וילונות שחורים־כחולים, והנה הוילונות הולכים ומחוירים, ודרך החלונות הולכות ומתגלות כמו מתוך ערפל כחול שורות של בתים. כלב משולח עובר מנגד על גבי המדרכה כשהוא מתכוץ כולו מתוך רעדה. על גבי המדרכה שטוחים כעשרים איש, גברים, נשים וטף, לבושים סחבות מנומרות. גבר אחד, קדקוד שֵער, התעורר וינָער פתאום, הביט הנה והנה מתוך מבוכה, ובעוד רגע והנה הוא שוכב שוב במקומו, כשהוא מכונס כולו תחת מעילו הקרוע, ומוציא משם רגלים צנומות ושעירות. צוחתו של תינוק הרגיזה פתאום את הדממה ונפסקה באמצע. ומיד חזר העולם ונשתתק, והכל נשתקע שוב בתרדמה עמוקה, תרדמה לפנות בוקר.

בינתים הגיעה התפלה לידי גמר וזמנו של המזמור “שומר ישראל” הגיע. חזרתי על המזמור פעמַיִם בכונה, כדי לקרבו אל לבותיהם של המתפללים ולהטעימם את כל טעמו הערב, והקהל שמע את הנגינה בהתפעלות מרובה.

הנסיון הראשון עלה איפוא יפה, לא נכשלנו לא אני ולא ר' אבנר, ולשבחים ותהלות לא היה קץ.

כשיצאתי מתוך בית־הכנסת עדין לא עלה השחר. בקשתי לעמוד על טיבו של החזן העובר לפני התיבה בבית־הכנסת של דודי ונכנסתי לשם. מאחר שהחמצתי את השעה קמתי והלכתי לביתי.

בינתים הטהרו פני השמים. אפילו העננים־הנמושות התקינו את עצמם להסתלק מן העולם; מלבד ענן קודר אחד, שקבע לו שביתה במקום זריחתה של השמש ולא זז משם. ואולם רוח חזקה, שהגיחה מתוך הים, באה בכח גם עליו ופזרתו. מיד נצנץ כדור של אש על פני תכלת השמים.

ברחוב נכרו בינתים סימני תנועה. ברעש גדול עוברות בסך שורות של עגלונים, הם ועגלותיהם הסגלגלות, ההולכות ומיצרות מאחוריהן, ולרגליהם ענני אבק. על גבי הסף של פתח נמוך אחד נגלתה ריבה אחוזת תנומה ופרועת־ראש, מחלפה צהבהבה ארוכה לה, רגליה יחפות ואין עליה בלתי אם שמלתה התחתונה וחלוקה. שעה קלה היא עומדת בלי נוע, מאהילה בכפה על עיניה הממצמצות מפני השמש הזורחת, ומיד הוא מתעוררת ומתחלת בעבודה: מוציאה היא בזריזות בזו אחר זו תיבות של עץ, מסדרת עליהן סלי תפוחים, תופינים, בורית, שום, שקים של גריסין ופולים וקטניות. עלם אחד כבן חמש־עשרה, בעל קלסתר פנים נאה ועדין ובעל בלורית, חבוש כובע מזוהם ומחוסר־גף, מכריז בנגון עצב: כעכים חמים, כעכים שנילושו בחלמון של בצים ומותרים באכילה בלא נטילת־ידים. משכו וקנו, חטפו וקנו! – כל אותה שעה מבטו של העלם כבוש בלא נוע בהסל הסגלגל התלוי בחבל דק שבצוארו.

ובקצהו השני של הרחוב עומד עלם אחר הדוחף לפניו עגלת־יד, הולך ומכריז בקול מחריש אזנים: מלפפונים ואבטיחים! אבטיחים ומלפפונים!

מתוך בתי־כנסיות יוצאות דחופות ומבוהלות סיעות־סיעות של נשים־מלובשות שמלות בוץ וראשיהן רעולים ועטופים יפה יפה, פניהן חמרמרים ועיניהן אדומות מבכי. הולכות הן בכנופיא לבית־הקברות, על־מנת להעיר שם בצעקותיהן וביבבותיהן המרות את שוכני העפר מתרדמתם. יקומו נא, יתעוררו נא המתים, יעלו לפני כסא־הכבוד ויבקשו רחמים בעד החיים, אולי יחוס, אולי ירחם אל חנון ורחום, אולי יראה בצרת נפשן ובכל נגעי לבבן ויכבוש מהן רגע אחד את מדת־הדין הקשה ותתגבר עליהן מדת־הרחמים בזכות טפן ועולליהן הקטנים…

מזדרז אני והולך לאותו בית־הכנסת, שהתפללה שם אמי, כדי להלוות אליה בהליכתה לבית־הקברות. סיעות־סיעות של גברים ונשים עוברות בתוך ענני־האבק הנשאים לפניהם, וכעין מסגרת עשויות להם שתי השורות של קבצנים ואביונים עם נשיהם וצאצאיהם המהלכים והעומדים, הפורשים את כפיהם ואת פצעיהם אשר חננם אלהים ומושכים את לבותיהם של העוברים והשבים בכרוזיהם המשונים בגניחותיהם ובצוחותיהם איש־איש על־פי דרכו ועל־פי הנוסח המיוחד לו. הדחק בתוך בית־הקברות גדול מאד ואין דרך לעבור בין שתי השורות של מצבות.

נטפלו כל הנשים אל אמי, עומדות על גבה ומחכות למוצא פיה. אמי נבוכה. הייתי מהלך על ידה עד שעזבוני כחותי, פרשתי לקצהו של החצר וישבתי לפוש אצל קברותיהם של התינוקות מחוסרי־המצבות. פה אין נפש חיה. ישבתי אצל גדר של אבנים בצלו של אילן ונרדמתי. ועל ידי, כדי מרחק פסיעות אחדות, השתטחה אשה מתוך פישוט ידים ורגלים, כשראשה כבוש בקבר תינוקה וצוחה בקול קורע לבבות:

–גם את, בבת־עיני, נשמת חיי, עזבת לאנחות את אמך העלובה, השוממה, הקודרה…

 

פרק חמישי.    🔗

בשעה האחת־עשרה חזרתי ובאתי שוב אל ר' אבנר, לפי שהגיעה השעה להתחיל בשנון פרקי השירה לתפלות החגים. ר' אבנר היה שרוי אותו יום בתענית, כמנהג חרדים, ולפיכך תש כחו מהרה, והשתטח על גבי הספסל לנוח וחבילתו תחת מראשותיו. יצאתי לשעה מבית־הכנסת וכשחזרתי לשם בשעה השלישית בצהרים, בקש ר' אבנר מעמי להטפל עליו לשם טיול ברחובות הכרך, כי כבד עליו ראשו. אני נעניתי לו בחפץ־לב, ושנינו יצאנו מבית־הכנסת. לאחר שהזין ר' אבנר יפה את עיניו בהדר הרחובות והחנויות, שהכו את לבו, לב בן־עיירה, בתמהון, ירדנו אל גן־העיר שעל שפת הים. ראה ר' אבנר את מרחבי הים בהדרם ובשלותם וישתומם מאד. עומד היה במקומו כתוהה ובוהה והדבור ניטל מפיו.

שעה שלמה לא יכול ר' אבנר להסיח את עיניו מן המראה הנהדר הזה. בחזירתנו לביתנו עברנו על פני בית־חומה גדול וגבוה, משונה בתבניתו משאר הבתים. כל פני הבית, וכן העמודים המרובעים שלפני המבוא, היו מחופים כרוזים ומודעות באותיות גדולות.

מימי לא עברתי עדיין על הבית הזה, ולפיכך לא יכולתי להסביר לר' אבנר מה טיבו. “אין זה כי אם בית־התיאטרון” – אמרתי בלבי. ומיד גליתי את השערתי לר' אבנר. נכנסה השערתי בלבו ובקש מעמי לברר את הדבר מפי עוברים־ושבים.

לצער שנינו, לא נזדמנו לנו כל אותה שעה בדרך כי אם בני־אדם נשואי־פנים למראה, ולא העזתי לגשת אליהם מפני יראת־הכבוד. בינתים ראיתי מרחוק יהודי אחד, שהולך בחפזון, ומהרתי אליו בשאלתי.

– שטה ועבור, פרחח! – גער בי היהודי בבוז והלך לו לדרכו. נתגברה תאותו של ר' אבנר, כבש את רגש הבושה, נגש לאחד מן העוברים־והשבים, אדם נאה ומכובד למראה, ושאל מתוך הסרת הכובע:

– הלזה יקרא תריאטרון?

הסיר האיש אף הוא את כובעו כנגדו והשיב בענוה ובלשון משונה, שנראית לנו זרה, גם מן הלשון הרוסית. ומיד נכנס אותו האיש לתוך אותו הבית עצמו. הצצנו אחריו וראינו דרך הדלת המזוגגת מסדרון גדול ואפלולי ומודעות מדובקות אל כתליו.

כשראינו אנשים יוצאים ונכנסים לשם התחזקנו ובאנו גם אנו בתוכם. וכשהגענו לסופו של המסדרון הארוך מצאנו את עצמנו עומדים אצל דלת רחבה פתוחה לרוחה והצצנו ממקומנו. להכנס משם והלאה אין אנו מעיזים; לשוב אחור – אין אנו רוצים. המקום מושך ומושך אותנו אליו וקשה עלינו הפרידה ממנו. וכך עמדנו שעה קלה בתוך החשכה, ולא היינו רואים זה את זה אלא בקושי. פתאום בקע ועלה מבפנים, מתוך האפלה מין נגינה מתוקה, קול אשה נעים וערב, והנה הקול הולך וחזק, הולך ומתפוצץ בחלל האפל של הבית וממלא אותו קסמים רבים וכשפים עצומים.

– שומע אתה, שומע אתה? – לוחש ר' אבנר, כשהוא דוחפני כל פעם לשם זרוז, וכולו רועד מהתעוררות. כבשנו את נשימותינו ומתחנו את חוש שמיעתנו עד כדי כאב. הצלילים היו מתפרצים והולכים עד שעמדו על טְרָל ממושך אחד הגֹוע והולך במרחקים סתומים ונעלמים. הפסקה של שעה קלה. לחש וכרוזים. וחוזרים חלילה אותם הצלילים, אותו הקול של המזמרת וטְרַל הסיום. לאחר שגוע הצליל האחרון נשמע לנו קול פסיעות מהירות הקרבות והולכות. נגלתה רצועה של אור חור ונראו לנו שורות של ספסלים שאין להם סוף. הפסיעות בינתים קרבו ובאו. ועד שלא ירגישו בנו מהרנו ויצאנו מן האולם.

– זו היא זמרה, זו היא זמרה! – קרא ר' אבנר, כשהוא תופש בידו האחת את ראשו ומוליך ומביא אותו לכאן ולכאן – כלות־הנפש ממש! מה רבו מעשיך, ה'!

ר' אבנר עמד תוהה והציץ לאחוריו על אותו הבית, הכתום למראה. בינתים העריב היום ונכנסנו אל בית־הכנסת הסמוך, התפללנו תפלת המנחה ויצאנו משם. בקש ר' אבנר לסעוד את לבו, שנחלש מפני הצום, ונכנס לתוך בית־מרזֵח אפל, גמע כוס קטנה של יי"ש, ברר לעצמו חררה קטנה ואכלה לאחר שחקר ודרש מפי הנערה על טיבה, כדי להוציא מתוך לבו את החשש של נטילת־הידים.

לאחר שסעד ר' אבנר את לבו חזר וסָח מתוך התלהבות נרגזה באותה הזמרה.

– רבונו־של־עולם? מה נפלאים הצלילים, מה נפלאים! – צוח ר' אבנר, כשהוא נותן כל פעם את כף־ידו על גבי מצחו – אלמלי היתה שרה את הַקוּסְטִי־גָדַוָה שלך, או, כיצד? – סבורני שנשמתי היתה יוצאת באותו מעמד מתענוג: את הכל הייתי נותן בעד התענוג הזה. עוד הצלילים מלפפים אותי ועומדים בתוך אזני בעינם, כאילו יוצאים עכשיו מפיה. מה נפלא הוא הקול הזה! האין כל זה חלום?

נשתתק לשעה קלה, כמו מתוך התעוררות שבלב, נתן את ידו הימנית על גבי מצחו ושפשפו. פניו העידו על יסוריו הפנימיים.

– רבונו־של־עולם? מה זה היה לי? מה זה היה לי? קלני מראשי – דבר בחשאי – קול באשה. ימי אלול הנוראים. – ר' אבנר עמד מתוך התרגשות, נשתקע בהרהוריו והלך לאטו. פניו הפיקו תוגה חרישית.

מכאן ואילך לא הוציא מפיו אפילו דבור קל.

כשהגענו אל הסימטא, שבה עומד בית דודי, נפטרנו זה מזה. ר' אבנר הלך לביתו של הגבאי ואני נכנסתי לבית דודי.

למחר, כשנכנסתי לתוך־בית־הכנסת של הכַּתָּפים מצאתי את ר' אבנר כשהוא מהלך אילך ואילך שקוע בהרהורים כבדים וראשו כבוש על גבי חזהו.

נתן בי ר' אבנר עיניו הנוגות, פתח בשירת המסה בלא חמדה. ואולם לא עברו רגעים מרובים ולבו של ר' אבנר נמשך מאליו אחרי הניגונים מתוך התלהבות ובמשך שלש שעות חזרנו על רובי הניגונים. ניגון אחד לקח את לבי מאד. שאלתי את פיו של ר' אבנר לשם מחברו.

פניו ש ר' אבנר נתאדמו מתוך מבוכה. לבסוף גלה לי, כאדם שכפאו שד, שהוא עצמו חברו לפני שנתים בשעת מחלתו הקשה ועד עכשיו לא העיז פניו לזמרו בפני אחרים. הניגון הזה כמעט שנשתכח הימני – סיים ר' אבנר בהתגלות לב – הלילה נדדה שנתי, והוא חזר וצף על זכרוני, ואני הכנסתי בו תיקונים קלים. ואמנם תוגה רבה היתה שופעת מתוך הניגון הזה, שהיה יוצא מלב כואב ונכאָה וחודר אל לב השומע ולוחצו.

ר' אבנר, שהיה יהודי בן־תורה ופירוש המלות היה מובן לו על בורין, ידע לכַוֵן את הניגון שיהא הולם את המלות.

מתחילה שמע ר' אבנר את דברי קילוסַי מתוך חשד. אבל כל כמה שחזר ונשנה הניגון חזרו ונשנו דברי־קלוס שלי עד שנכנסו לתוך לבו ובת־צחוק של ילד זרחה בפניו החולניים, הנוגים והחורים. קשה להביע בדברים את כל טיבו של אותו היופי ששרה עליו באותה שעה וקנה את לבבי…

– ברגעים קשים מאד, ברגעים של דכדוך־הנפש – דבר ר' אבנר, לאחר שישב אל אחד השלחנות שאצל התנור – אני מחבר ניגונים. בעיני אני לא רעים הם, אבל איני מעיז להשמיעם לאחרים. הלילה הייתי שרוי בעצבות גדולה וניגונים רבים, נגונים נוגים, נצנצו במחי. אחד מהם נשאר חרות בזכרוני ושרתיו בקול היום קודם כניסתך.

– עצב זה מנין? – שאלתי את ר' אבנר.

שתק שעה קלה, עמד, התחיל פוסע אילך ואילך גנח גניחה עמוקה ודבר בחשאי, בינו לבין עצמו, וקולו כמעט לא ישמע:

– קשה לי הסיח את לבי מן הזמרה ששמעתי אמש. חרותה היא בזכרוני בלבי. הצלילים עולים ובאים לפני, ואיני יודע מה לנפשי כי תשוח, ותהמה עלי…

חזר ונשתתק שעה קלה, הניח את שתי ידיו על גבי כתפי ודבר בחשאי ובהתרגשות:

– שמעני נא קְטַנִי. ילד חביב, ילד נאה אתה לי. נפשי נקשרה בנפשך. חביב אתה עלי כאח. קשה עלי פרידתך בכל יום. לך אגלה את לבי. לבי נמשך בלי הפסק, בכח כשפים, אל הבית המוזר ההוא, אל בית־התיאטרון. בלילה תקפו עלי הרהורי וקבלתי על עצמי לחזור לשם למחרת. שנינו נלך לשם. וכשנכנסת מיד נסתתמו דברי ולא העזתי בפניך. מחצית מימי חיי הייתי נותן ובלבד שאשוב ואשמע אותו הקול הנפלא. באמת אמרו חכמינו ז"ל: עבירה גוררת עבירה. רבונו־של־עולם, כיצד אנצל מן החטא? תש כחי ואיני יכול להתגבר על יצרי. אש בוערת בלבי, מים רבים לא יוכלו לכבותה. אילו הייתי יכול להערותה בזמרה כאותו “בעל הבית’ל” הווילנאי. מספרים עליו: פעם אחת חלה בנו יחידו של “בעל־הבית הווילנאי”, ישב זה למראשותיו והחל לשיר בקול מתוך היסח־הדעת גמור. היו צלילי קולו בוקעים ויוצאים לתוך הרחוב דרך החלונות הפתוחים ומשכו את לבותיהם של העוברים־והשבים. התכנשו ועמדו אצל החלונות כנופיות־כנופיות, כעשרת אלפים איש. האב האומלל לא הרגיש בהם כלל, ראה את עצמו יחידי ושָר לנפשו, ואת כל יגון לבו הערה בזמרתו. פתאום הגיעה לאזניו המולה רבה כהמיתו של ים סוער. זו היתה נהימה שיצאה מתוך אלפי פיפיות, קול בכי שאינו פוסק של אלפי נשמות שנפגעו… אמרו עליו: עוד פעם אחת בחייו חזרה ונשנתה אצלו הנגינה הזו. ביום המיתה שלו, בשעה שהכניסוהו לתוך אמבטי של מים.

ר' אבנר ישב בקצהו של השלחן, שקע בהרהורם עצבים, עמד, התחיל פוסע מתוך התרגשות:

– אומרים: יש בני־אדם הרושמים את הניגונים על גבי הגליון. הכֵנים הדברים? – שאלני ר' אבנר כמי ששואל את פי המומחה.

– גם אני שמעתי מעין זה! – השיבותי.

– הו, מי יתן ויאמנו הדברים. גם אני ארשום את דברי הנגינה, ששמעתי אמש על גבי הגליון. מלפפים אותי צלילי הזמרה ואינם פוסקים.

הרבה דברים מעין אלו השמיעני ר' אבנר, מהם מובנים לי כל צרכם ומהם תמוהים בעיני ומוזרים מאד, אבל עצם העיקר היה מובן לי. גם לבי כלבו וגם בנשמתי פגעו הצלילים הנפלאים והרבה הייתי נותן עליהם לשמעם שוב.

אחרי פקפוק מרובה החלטנו ללכת מחר לבית־התיאטרון – טיבו של הבית הזה כבר נודע לנו – בשעה כעין זו של אתמול. ואף־על־פי שבאותם הימים עדיין הייתי זהיר בעבירה קלה כבחמורה, מכל־מקום הלכתי לשם בלב שלם. גדול היה כחה של הנגינה, שהעבירתני על דעתי ועל כל המעצורים, ושום כח שבעולם לא יכול להסיח את לבי ממנה. מימי, עד היום הזה, לא טלטלתי מטבע בשבת, וכנגד זה הייתי מבטל את עצמי מתפלה של בוקר, כדי לשמוע את מנגינותיו של החזן בבית־הכנסת לנאורים, אף־על־פי שבשום פנים לא יכולתי להבין, למשל, כיצד אדם טועם טעימה כל־שהיא לפני תפלה של שחרית.

בשעה קבועה נזדמָנו שנינו למחרת והלכנו לבית־התיאטרון. לבי היה דופק בחזקה כל גופו של ר' אבנר רטט, בשעה שנגלה לפנינו הבית הכתום הוא ועמודיו והכרוזים שעליהם.

נכנסנו לתוך האכסדרה והגענו עד דלתות־הזכוכית. הדלתות היו סגורות. הקפנו את הבית מסביב – ואין פתח פתוח. עמדנו כשעה מתוך המתנה, בתוך האכסדרה התפללנו תפלת המנחה וחזרנו לביתנו עם חשיכה. מצד הים עולה ונושבת רוח וקרעי עננים שחורים נשאים על פני הרקיע. הרחובות האפלים מוארים באור כהה של פנסים מפוזרים. ר' אבנר רטט מקור והשתעל בקול. המכשול הגביר תשוקתו. החלטנו לשוב אל התיאטרון מחר בשעה זו.

כל אותו היום השני בליתי בחברתו של ר' אבנר, שחלק לי מפתו ומשזיפיו, מאכל תאותו, ולא חזרתי לבית דודי כלל.

חזרנו בלי הפסק על הניגונים החדשים. מתחלה בקש ר' אבנר להסתפק בניגונים מעטים, וכך הביע לפני כמה פעמים את החלטתו. כלום כדאי הוא הדבר להשפיע רוב ניגונים על צבור עלוב כזה ובעד תשלום שכר מועט כזה? אחר כך נמשך ר' אבנר מאליו אחרי הנגינה, ובכל יום ויום היה מוסיף ניגון חדש על הראשונים. מה נאה היה קול נגינתו של ר' אבנר באותו היום! דומה היה, כאילו נתכון ר' אבנר להשקיט בקרבו את הרהורי העבירה, שהיו תוססים כל הימים הללו בלבו, ולכבוש את תשוקתו העזה אל התיאטרון. וכלום מה הפלא? כל יהודי ירא וחרד שהיה מגיע לידי נסיון זה היה רואה את עצמו כחוטא ופושע, ור' אבנר, בעל הלב הטהור והצנוע, על אחת כמה וכמה. גם אני, ילד קל־הדעת, שהייתי להוט מאד אחרי הנגינה, ראיתי את זה כאיסור חמור מאד ואת ר' אבנר – כאדם שנתפס לדבר עבירה. בין כך וכך ונפשי נקשרה בנפשו של ר' אבנר, ואלו מתחילה לא הייתי אלא משתתף בצערו. כבודו של ר' אבנר המנגן הלך וגדל בעיני וקולו היה שופך עלי את קסמיו. והוא, הרך והבודד כערער בערבה, התקרב אלי, אל הנפש החיה היחידה, המשתתפת בצערו והמבקשת קרבתו, וקנה אותי לחבר, אף־ע־פי שמרחק של כמה וכמה שנים היה מבדיל בינינו.

 

פרק ששי.    🔗

הגיעה שעת בין־השמשות. לתוך בית־הכנסת התחילו מתכנסים ובאים אחד־אחד יהודים מתפללים. פרש לו ר' אבנר לקרן זוית והחל להתפלל בלחש וברגש. גם אני עמדתי על ידו והתפללתי. שלשה נרות־חלב על גבי העמוד הפיצו אור כהה בתוך חללו של הבית, והערפל אצל רוח תוגה ועוצב על תפלתם של המתפללים. נכנס יהודי ישיש בבגדים קרועים ומלוכלכים. העמיד את עגלת־ידו מחוץ לעזרה, נטל את ידיו במי הכיור וירד לפני התיבה. היום יום־מיתתה של אמו. בקול נגינה נוגה ועצב הקריא לפני הצבור את התפלה.

לאחר התפלה נשמטים המתפללים אחד־אחד והולכים לביתם, מלבד שנים־שלשה יהודים המחלקים אחד לחברו אבקות־טבק ומספרים זה עם זה.

ר' אבנר החזיק בידי בחשאי ושנינו יצאנו מן העזרה. אני, אמנם, הייתי קצת תמֵהַ על זה. סבור הייתי שכבר חזר מדעתו.

הרחוב כבר שרוי בחשכה. האויר שקט וחמים ופני הרקיע הצלולים זרועים אלפי כוכבים הנוצצים באור בהיר על פני האפק האפל. צעדנו בצעדים מהירים, אבל רוחנו היתה נרגזת ולוהטת לא פחות מאמש, כאילו היינו שנינו בטוחים מראש, שכל הליכתנו לבטלה ושוב נחזור ריקם.

באמת, עדיין לא הכרנו בעצמנו הכרה ברורה לאן אנו הולכים; כלומר, גלוי היה לנו שרגלינו מכֻוָנות אל התיאטרון, אבל כיצד יגיעו שוב לאזנינו אותם הקולות הנכספים –על זה לא חשבנו.

וכבר היינו נדברים זה אל זה לקבוע לנו למחר שעה אחרת להליכה, אם נמצא גם היום לפנינו דלתים סגורות. ופתאום נגלה לפנינו בית־התיאטרון לאורם של כמה פנסים. ר' אבנר שמח בלבו והתרגז כאחד, ניכר היה, שבקרב לבו סוערת מלחמה כבדה ושאיזה דבר מטיל עליו פחד.

כשהגענו אל דלתות־הזכוכית מצאנו אותן פתוחות לרוחה. במסדרון המואר באור בהיר פוסעים צפופים המוני אדם המסיחים בקול חם ומעַשנים סיגַרות

הדוחק היה גדול ביותר משמאל, על יד האשנב הפתוח, שאצלו ישב איש בעל־בשר שחום־פנים ומגֻלח ובעל שפם שחור ומגודל. הבינותי, שכאן נופלים כרטיסי־הכניסה, שהרי מעֵין זה ראיתי בימי הפסחא בקרקס שעל גבי הככר הרחבה סמוך לבית־הכלא. אצל האכסדרה באות ומתיצבות כרכרות ומרכבות הפולטות מתוכן גברים וגבירות לבושי־הדר.

באנו לידי מבוכה גדולה, מבלי דעת מה לעשות, וכל הנכנסים הסתכלו בנו מתוך תמהון. להכנס לא העזנו, וכך היינו עומדים ודאי שעה מרובה, אלמלא הגיע לאזנינו קול צוחה:

– מה לכם פה, יהודים מנוולים, גשו הלאה!

ועד שאנו עושים כה וכה נסתלקו כובעינו מעל ראשינו ופרחו לתוך השלולית הסמוכה. קבלת־פנים זו באה לנו מידי השוטר, המשגיח על הסדרים.

רוחנו, אמנם, לא נפלה עלינו, כי כבר רגילים אנו שנינו בכך. הרימונו את פאר ראשנו, חזרנו ונגשנו אל בית־התיאטרון, אבל הפעם עמדנו בריחוק־מקום משערי־הכבוד ומטביעת־עינם של השוטרים. הבטנו לצד שמאל והרגשנו בדלת צרה פתוחה לרוחה ופנס קטן על גבה.

נגשנו אל הדלת והצצנו דרך בה לפְנים וראינו פרוזדור שכתליו מזוהמים ושחוקים ורצפתו עוד מזוהמת מהם ומבוקעת. פתח בעל דלת־זכוכית נמוכה מכֻון שם כלפי מסדרון קצר.

בפרוזדור אין נפש חיה, ואנו מציצים דרך הזכוכית של הדלת. בתוך צריף קטן וצר של קרשים, סמוך אל הכתל לימין ישב בן־אדם קרֵחַ, בעל זקן קצר, אדמדם־כהה.

בין הכלוב הצר הזה והכתל שכנגד, שפנס היה תלוי על גבו, מפסיק חלל צר כדי שעור אדם אחד, וכנגד בית־מעבר צר זה הסולם צר כמוהו.

על גבי המדרגה השלישית או הרביעית של הסולם עמד צעיר בעל פנים בריאים ומאדמים ושערות מדובללות, בגדיו כולם היו מלוכלכים בששר, פפירוסה תחובה בין שניו, ומדי פעם בפעם הוא רוקק ברעש, זורק כיחו באויר למרחוק, וכאלו נוהג סלסול במעשה־אמן זה.

אותו בן־אדם שבתוך הכלוב סמך את ראשו על גבי שתי זרועותיו ופהק בקול.

– אי, זידים לתוך התיאטרון רצונכם להכנס?– צָוַח הצעיר, כשראה אותנו עומדים ומציצים בפחד דרך החלון.

הצצנו איש בפני חבירו בלי דעת וכנדחפים מתוך רגש סתרים, נכנסנו לשם.

בן־האדם שבתוך הצריף, הסיר בהתרשלות את ידו מעל גבי פיו המפהק וזקף עלינו את עיניו. שחוק זדוני עוה את פניו השטופים בשינה.

– מה, להתפלל לאלהים באתם? – פנה אלינו, והוא מזדעזע בכל גופו מתוך צחוק וממצמץ את עינו הימנית.

– תן להם כרטיסים ויכנסו! – המליץ בעדו הצעיר, כשהוא גומע את הלגימות האחרונות של שיור הסיגרה התחובה בין שפתיו, שנראה רק כאש מהבהבת.

• אִי־לך! לסניגורם של הזידים נעשית פתאום! – השיב הצוחק ופניו נעשו זעומים.

– המעטים הם כאן? ענה ואמר הצעיר כמצטדק – הנה מצא לו דבר־פלא! כמעט בכל שבוע אני רואה אותם כאן, ובכל פעם מתחבאים כמחוסרי־תעודה. בכל שבת ושבת היה בא אחד מהם לכאן ותמיד נותן לי טבק, כאילו הוא חושש שלא אגלה דבר לאיש. למי אגלה? כלום יש לי שיח ושיג אפילו עם אחד מהם? מוכר־הכרטיסים שלפנים, הוא היה יודע פנים אל פנים את כולם. פעמים בני־אדם הללו עומדים על המקח בשעת קנית הכרטיסים. חוכא ואטלולא!

דבריו אלו השמיע הצעיר למקוטעין, כשהוא רוקק מדי פעם בפעם ומוסיף לגמוע את שיוּר סיגרתו, שנעלם כולו בין שפתיו.

ואנחנו עמדנו נדהמים ואובדי־עצות.

– עמוד ושאל, כרטיס בכמה?– לחש לי ר' אבנר.

שאלתי.

– בשלשים אגורות – השיב הגזבר, כשהוא בודק אותנו מכף רגל ועד ראש מתוך צחוק של בוז וקלסה.

– כמה, פאני? – חזר ושאל ר' אבנר.

– אומרים לך בשלשים אגורות! – השיב הגזבר בקול פקיד, וחזר למעשי פיהוקו.

ר' אבנר התחיל מתיר את רכסי בגדו, ממשמש בכיסיו ומפשפש בהם ומוציא מטפחת אדומה של בוץ. פתח ר' אבנר את המטפחת, הניחה לפני הגזבר, מוציא מתוכה מטבעות של נחושת, מונה וקורא בקול:

הרי לפניך חמש פרוטות, הרי לפניך זהוב, הרי לפניך פלַג־שקל!

לבסוף קבלנו שני כרטיסים כחולים של קרטוֹן, מחוברים באמצעם וכפופים בקצותיהם. מסרנום לתוך ידו של הצעיר וזה הראה לנו מתוך פנים שוחקות את הדרך, לאחר שבקש וקבל טבק ל“סיגרה”, והרינו מטפסים ועולים על גבי מדרגות צרות ומזוהמות ומוארות באור כהה, הדומות בדמותן ובצביונן לאותן המדרגות שיורדין בהן לתוך המקוה.

דומה היה, כאילו לעולם לא נבוא לידי סופן של המדרגות הללו. ר' אבנר עמד מרגע לרגע לפוש ולנשום רוח. לבי כמעט נתר ממקומו מתוך התרגשות וקוצר־רוח. אימה שאין לה שחר ופשר, מבוכה רבה מאד, רגש קשה של עלבון ושפלות, רגש של אדם האומר לעשות מעשה שאין לו תקנה – כל הרגשות הללו כאחד תקפוני יותר ויותר, ובכל רגע הייתי עלול לחזור בי ולשוב על עקבי.

נדמה היה לי, שאני הולך בדרך ארוכה, ארוכה ומשובשת, שאין לה סוף ושאין מוצא משם, שאני שוקע והולך בתוך עולם זר ומוזר ופלאי שכל בואיו לא ישובו.

לשעה קלה נתנדפה לגמרי אותה התשוקה הכבירה, שהיתה תוססת בלבי כל שני הימים האחרונים – לחזור ולשמוע את צלילי הנגינה המתוקה. ולא עוד אלא שכל עצמה של אותה הליכה היתה תמוהה בעיני. מה טיבה?

אותה שעה הסחתי לגמרי את דעתי – מר' אבנר בן־לויתי. אמנם זוכר אני, שפניו היו אז נבוכים וכאילו שקוע היה בהרהורים כעמוקים.

הנה הגענו לסופן של המדרגות, ואנחנו עומדים בתוך מסדרון צר ואפל העשוי כתבנית הקשת והארקאותיו מרובות. תקרתו נמוכה מאד, אפילו ראשו של ר' אבנר נוגע בה. דרך הארקאות חודרות רצועות קלות של אור.

יצאנו דרך אחת הארקאות, ולנגד עינינו שתי שורות של ספסלים. ישבנו בשורה הראשונה, כלפי במת החזיון. כעשרים איש, יהודים, ישבו ביציע.

כשהסתכלתי למטה דרך השבָכָה של ברזל סחר עלי ראשי וכל גופי נזדעזע. נדמה היה לי, כאילו תלויים אנחנו ועומדים באויר על פני תהום רבה. אבל לא עברה שעה קלה ופג פחדנו. הייתי מסתכל למטה מתוך רוח שקטה. האולם עדיין לא הואר כלו. פה ושם נראים בכסאות פרצופים בודדים של כנופיות קטנות. בתוך הלשכות לא היה עוד איש. במקום מקהלת המנגנים ישב ישיש קרֵחַ והפך בדפי הפנקס. מעֵבר הבמה נשמע לפעמים קול שאון עמום ולחש. דרך המסך מתגלה פרצוף פנים ומיד מתחמק. הכל שרוי בקצת ערפל מסתורי ודממה חגיגית שוררת מסביב.

קולות של פסיעות עולים למקוטעים מעל גבי המדרגות של היציע. נכנס בן־אדם מלובש מגבעת רחבה ושחורה, שחום־פנים, בעל עינים גדולות ושחורות שכבר הועמו קצת, פאות־לחיים פרועות שלא גֻלחו מכבר וזקן מקוּצץ כעין של הספרדים. הוא מכבה את הטבק הלוחש שבתוך מקטרתו, מנער מתוכה את הרמץ ואבקת־הטבק החרוך לתוך ידו, מכניס את השפופרת לתוך כיס בגדיו, עובר את היציא לארכו אילך ואילך ויושב לו בקרן־זוית מיוחדה מתוך חשיבות יתירה. דרך דלת נמוכה וצרה לימין, לרגלי הבמה, עולים בזה אחר זה כמו מתחתיות־ארץ מנגנים עם נרתיקיהם תחת בתי־שֶחים והולכים וממלאים את מקום מקהלת־המנגנים. נשמע קול תרועת חליל או אבוב והמית כנור בשעת מתיחת המיתרים. צלילים בודדים יוצאים תחלה ביחידות כמקנתרים זה את זה, אחר כך הם מתערבים ומתמזגים יחד מתוך המולה רבה. פתאום נשתתקו הקולות, ורק כנור אחד מזמזם לו בקול נמוך, ויש שהנבל עונה כנגדו. מתיקות נעימה שופעת מתוך צלילי־תוגה הבודדים, כעיי נכאים העולים מתך הממה.

נסתלקו כל הרגשות המעיקים על הלב, והיתה הרוָחָה. תוגה עדינה וחרישית ירדה לתוך הנפש ומתלוה אליה רגש של צפיה ערבה לאושר ונעימות אין קץ.

דרך החלל העגול שבאמצע התקרה ירדה פתאום נברשת גדולה, כמו נפלה משמים ארצה, ושפכה את אורה הבהיר על פני כל האולם.

התנועה וההמולה מתגברות והולכות. קהל־אנשים הולכים וממלאים את הפַרטיר ואת הלשכות. מתוך מקהלת־המנגנים בוקעים שוב ועולים קולות בחינה של כלי־זמר שונים. אני ור' אבנר שומעים בכונה עצומה. ושוב נשתתקו הקולות. שררה דומית־מות לשעה קלה, מלאה צפיה חגיגית של קוצר־רוח. מתוך המקהלה השתרבבה פסת־יד חבושה נעל לבנה והחלה מנענעת בשרביט. נקישות חרישיות של התוף – והתיאטרון מלא קולות־עוז כבירים שזעזעו את נשמתי עד היסוד, ומין רגש שאין לו שם ודמות השתפך בכל קרבי. לא שערות ראשי בלבד אלא גם עורי סמר. נדמה לי, כאילו התמוטטו אשיות הבריאה וקץ כל בשר בא. ואזני שומעות את אנקתם הנוראה של בני האדם מעצמת חבליהם.

ר' אבנר תפש ידי מתוך הזדעזעות כל גופו ונענע יותר בכל כחו, וברטט של התלהבות לחש לי לתוך אזני:

– שומע אתה, שומע!

השמטתי בכעס את ידי מתוך ידו וברמיזה השמעתיו על השתיקה, כדי שלא יבלבלני. ר' אבנר נענה לי הכנעה ילדותית. אבל לאחר שחזרו ונשנו הקולות באתי גם אני לידי התלהבות והתחלתי לנענע את ר' אבנר ולטלטלו בכל כחי. ר' אבנר נע ולא זע, כאילו אינו חש כלל בי. עיניו היו פקוחות לרוחה, מצחו התקמט, פיו התעוה והזדעזע וכל פניו הפיקו רגשי עונג וצער כאחד.

הפתיחה נגמרה. המסך התחיל מתרומם לאט־לאט. אנחנו ישבנו נדהמים ולא ידענו את נפשנו.

רוחנו הלכה וקצרה. על גבי הבמה נגלו אהלים של גייסות חונים על פני ככר רחבה, ומאחוריהם נמשכים והולכים הרים נהדרים ונהר גדול. בין האהלים מהלכים בני־אדם שמלבושיהם משונים. אלה הם אבירים וחילים מזוינים, איומים למראה בשריונותיהם וקובעיהם הנוצצים. כמעט שנפלה עלי אימה למראה הזה, אבל מהרה באה הנגינה בהמון קסמיה והסיחה את לבנו לגמרי ממראה עינינו. שמה של האופירה הוא “שטנו של רוברט”. דבר זה נודע לי מפי צעיר אחד שישב בצדנו.

ראשית הנגינה של מקהלת הצבא במערכה הראשונה לא עשתה עלינו רושם. קשה היה עלינו לתפוס את ההרמוניה המסובכת של הנגינה הזו. ולא עוד אלא שנראית לנו כפוגמת את יפיה של הזמרה. מתוך המית הקולות העזים והפראים של שירת החילים והאבירים היו בוקעים ועולים קולות כבירים, נאדרים וקודרים של הבס, קולות הבאים מתוך איזו תהום ומפילים אימה. ומה נאדר, איום וקודר אותו היצור הנעלם המוציא את הקולות ההם. אין זה כי אם יצור נורא ונשגב כאחד – השטן בכבודו ובעצמו. היצור הזה כִּשפָני מיד בראשית נגינתו, ויהי בעיני כאיש אשר גדלו יסורי נפשו ולצער לבבו אין חקר.

אך הנה אשה יפת־תאר המלובשת בגדי אכרה, נסחבת בידי חילים על גבי הבמה. על פי הצלילים הראשונים של קולה העז והאמיץ הכרנו מיד את קולה של המזמרת, אותו הקול שזכינו לשמעו בדרך מקרה לפני יומים. מחיאות־כפים סוערות הרעישו את הבית אחרי כלותה לזמר את פרק שירתה הראשון.

הצצתי בפניו של ר' אבנר. הלא זו היא־היא – קרא מתוך התלהבות. ופתאום התכרכמו פניו וחורו ועל לסתותיו המכורכמות והחורות פרחו כתמים אדמדמים. הוא הצמיד במזמרת את עיניו ואת אזניו מתוך צִמָאון וכל פעם התפרצו מפיו הברות של התפעלות ואושר אין קץ: אַ – אַ!

קשה להביע בדברים כמה כח וכמה עוז־הרגש היו כרוכים בהברות הקריאה הללו.

לאחר ששוררה כמה פסוקים ביחידות ובמקהלת־המשוררים נשארה על הבמה לבדה בחברתו של רוברט. פרילוּדיָה חרישית של מקהלת־המנגנים. דממת־מות. כל הלבבות מכֻוָנים אליה מתוך קֶשֶב מרובה. היא מתחילה לשיר רומנס, מסיימת וחוזרת חלילה. אותה שעה נדמה לי כאילו ירד מלאך משמים ארצה ושר בפנינו משירי השמים. לא האמנתי למשמע אזני. אין זאת, כי אם מרחף אני בעולם הדמיון. האמנם זוהי שירת בשר־ודם! עיניו של ר' אבנר רחבו וגדלו וזיו אורן נשתנה כל פעם חליפות. ר' אבנר תפשני בידי ומעכה עד כדי כאב, מועך וקורא: אוי אני אצא מדעתי אב הרחמים.

ומכאן ואילך אנו הולכים וטובעים בים של התלהבות. ובמערכה השלישית, בשעה שהבס, זה שקולו היה ידוע לי מתוך האוברטיורה, עמד באפלת ליל תעלומות בין חורבותיו של מנזר עתיק המוקף קברים ומצבות ושר בקולו הכביר וידוים של רוחות – אותה שעה נזדעזעה נשמתי עד היסוד בה. נטשטשו ונתמזמזו עלי כל הדברים, ולפני עיני רוחי נצב המחזה הנהדר של תחית־המתים.

דעתי נטרפה עלי מהתלהבות. הכל נטשטש ופשט צורתו. מאויים מטושטשים חלחלו בתוך הנשמה והיו תוססים ותוססים בה. מחאתי כפים רקעתי ברגלי, לא ידעתי נפשי. כל צליל וצליל היה מעלה כנגדו מתוך נבכי נשמתי בת־קול אדירה וסתומה. ואותו המחול! כלומר, אותה הנגינה של המחול, אותם הצלילים של הנבל, שהיו מחלחלים בתוך הנשמה כאנקת־פצעים של נשמה חיה.

ואולם כל מה שהרגשנו אני ור' אבנר באותה שעה לא ניִתַּן להאֵָמר. מי שהרגיש מעין זה פעם אחת בחייו – הוא ידע והוא יבין מאליו.

 

פרק שביעי.    🔗

עגמת־נפש תקפה עלי בשעה שהורד המסך והקהל החל להתפזר. ר' אבנר שדלני לשבת ולהמתין עד שיחזרו וירימו את המסך. נעץ ר' אבנר את שתי עיניו הנוגות והבוערות מתוך מפח־נפש בבמה ולא זז ממקומו עד שכבו המאורות שם. בפסיעות קטנות ובלא חמדה ירדנו מן המדרגות. ר' אבנר הפסיק את מהלכו מרגע לרגע, עומד ושוהה, כאדם שרצונו להעלות מלבו הרהור נשכח. כל הדרך, שנמשכה שעה מרובה, היינו מהלכים ומחרישים, כשאנו זָנים את עינינו מזיוו של העולם החדש שנגלה לפנינו. אזני היתה נטויה אל ההמון החוגג של צלילי הפלא, שהיו מתרוצצים בתוך חלל ראשי, אבל הללו היו צלילים בודדים ומטורפים, דחופים ומבוהלים, שהיו מקשקשים במחי בערבוביא וכל טרחתי להעלות מתוכם ריתמוס כל־שהוא, פסוק של זמר, היתה לבטלה, ועל ידי זה עגמה נפשי מאד. ר' אבנר היה מהלך בראש כבוש, משתעל וגונח חליפות.

כדי שלא לעורר עלי את חמתם של בני־ביתנו סרתי אל בית־הכנסת של הכַתָּפים על־מנת ללון שם. עלינו ונשתטחנו על־גבי הספסלים שמצאנו לנו בחשכה, ומיד נפלה עלי תרדמה. שנתי היתה מתוקה מאד, אף־על־פי שהיינו מתוחים ושוכבים על גבי פשוטי כלי־עץ בלי מצע כל־שהוא מתחת. אותו הלילה ראיתי מיני חלומות משונים. הדברים היו יגעים ומטושטשים ולמחר לא יכולתי לעמוד עליהם בשום פנים.

אך הקיצותי והנה עלו בזכרוני כל המראות והקולות שראיתי וששמעתי אמש. תקף עלי חשק נמרץ לשתף את מי שהוא ברגע זה להרהורי, להרצות לפני מי שהוא את פרטי המאורעות של אתמול, שהיו בעיני, כמובן, נפלאים ונהדרים. אבל לצערי ולתמהוני היה ר' אבנר מהלך כל אותו היום משמים, זועף ומחריש, כאילו הוא משתמט מטפול כל־שהוא באותם המאורעות. כנגד זה נעשה ר' אבנר רך ונוח אלי ואל ר' ברקה יותר מכפי הרגיל. גם קול־נגינתו נעשה רך ורועד ומעודן משהיה. קול נאה זה – אפילו הזמרה הנהדרה של המזמרת לא פחתה את יפיו ולא מעטה את דמותו. הקול היה מפעפע בתוך נשמתי ומעורר פעמים הרבה לבבי עד ליד מעות. ולא עוד, אלא שנדמה לי, כי רק עכשיו, לאחר הזמרה של אמש, למדתי לעמוד על טיבו ולהכיר את כל ערכו של אותו הקול. ואלו אמש, בשבתי בתוך התיאטרון, נראתה לי זמרתנו שלנו דלה ועלובה כל־כך.

כל אותו היום עברנו בשתיקה גמורה על המעשה של אתמול, כאילו לא אירע כלום. בערבית, כשהתקנתי את עצמי להפטר מר' אבנר, התחיל הלז לשדלני בדברים, שאלין עמו הלילה. נעניתי לו בעל־כרחי, אף־על־פי שבני־ביתו של דודו, וביותר דודתי, היו נוהגים לגעור בי על זה.

סבור הייתי שעכשיו יכנס ר' אבנר עמי בדברים, וטעיתי טעות גדולה. ר' אבנר אמנם היה פוסע לארכה של העזרה אילך ואילך, כשהוא גונח גניחות עמוקות ולא הוציא מפיו אפילו הגה כל־שהוא.

שתיקתו הזעומה של ר' אבנר לא פסקה גם למחר. אדרבא, היא התגברה והלכה.

בשעות המסה היה ר' אבנר יושב ומחריש וזועף, כשפניו מכונסים בין שתי זרועותיו. על התיאטרון –לא דבר וחצי דבר. ולפיכך כשחזרתי בין־השמשות לבית־הכנסת ור' אבנר הזמינני ללכת עמו שוב אל התיאטרון – גדל תמהוני מאד. כמעט שנפלה עלי אימה, ויצרי הטוב, שנשתתק לשעה, נתעורר פתאום ועמד עלי. לבי אמר לי, כי לא טוב המעשה, שאומר ר' אבנר לעשות, ושמין פסול בדבר. ואולם ראיתי בפניו את יסורי נפשו ולא עמד בי רוח לסרב. נתרציתי לו ויצאנו בשתיקה, אף־על־פי שעדיין לא נתישבה לי התמיהה: היכן פשפש ומצא מעות. בשחרית – זה ברי לי – לא נמצאה אפילו פרוטה אחת בכיסו.

הפעם הקדמנו הרבה לבוא דלת־הכניסה של היציע היתה עדיין סגורה. שהינו שעה מרובה בחוץ עד שנפתחה הדלת. הגזבר הושיט לנו את הכרטיסים מתוך צחוק ולעג כפול ומכופל, ואנחנו עלינו על־גבי המדרגות וישבנו באותם המקומות עצמם, שישבנו בהם פעם ראשונה.

בית־התיאטרון היה עדיין ריק מאדם וכולו שרוי בחשכה. נשענים במרפקינו על גבי סורג הברזל, היינו יושבים במקומנו ומציצים לתוך האפלה הזו, הפועלת הרבה בתעלומותיה על כח הדמיון שלנו. המסך לא היה עדיין מורד, וכל פעם נראו לנו כעין צללים מתרוצצים אילך ואילך על־גבי הבמה ונעלמים שם בתוך הלבירינט הנעלם, שנדמה לנו כאילו אין־סוף לו. האפלה הזאת, המלאה רזים ותעלומות, נסכה עלי רוח תוגה חרישית, תוגה חודרת נפש. לבי נמס בקרבי, ואני מתחיל לפשפש במעשי. נזכרתי באמי העלובה ונתעוררו רחמי עליה, עון פלילי הוא גנבת דעתה של אם. כסבורה היא ודאי, שאני יושב אותה שעה בבית־המדרש. לבי לבי אליה. אני נותן את דעתי לתקן את המעוות ולפייס את דעת אמי. ומיד אני רואה את עצמי מנגן מפורסם או זַמָר, המכהן בתוך אחד התיאטרונים הגדולים, משמח בקולו אלהים ואנשים ומרויח אוצרות כסף וזהב. אני שב לבית אמי שבע־כבוד וגדולה ואת כל כספי אני נותן במתנה לה. אחר־כך אני נותן בשיר קולי. כל בני הרחוב, וגם הירשל בתוכם, מתכנשים ובאים, ומקשיבים לקולי מתוך כלות־הנפש. אבל תוך כדי־רגע שוב מתעורר עלי יצרי הטוב ולבי מיסרני מוסר אכזרי על החטא שאני חוטא, וביחוד על שאני יושב שעה מרובה בראש מגולה; מימי לא עברתי עבירה זו. ר' אבנר – אמרתי בלבי – הרי הירמולקה חבושה לראשו, אבל ראשי שלי הריהו מגולה ממש.

המסך הורד בקול שריקה. בין הכסאות שלמטה מנצנצות כנופיות של אנשים, ומהם משרבבים את ראשיהם למעלה, מסתכלים לצדדים, פוסעים אילך ואילך, חוזרים ויוצאים. האולם מתמלא נשים והאורים מתרבים והולכים.

לאחר שעה קלה של צפיה שבו הקולות הכבירים וימלאו את התיאטרון שניה. לאשרנו, או להַוָתֵנו, נזדמַנו גם הפעם אל האופירה “רוברט השטן”. ואולם הפעם נמוג מנגד עינינו הערפל כליל, וכל אותו היופי העליון של המילודיה הנפלאה, כל אותה ההרמוניה הנאדרה של האופירה בקדרות יגונה העמוקה כתהום – הופיעו לנגד עינינו בעצם בהירותם.

לא היתה הפעם לפנינו המולה של קולות מעורבבים ומטורפים, אלא מילודיה נשגבה ועמוקה. אף צליל אחד לא אבד עלינו לבטלה. הכל, מתחלה ועד סוף, מהבַּלַדָּה הנפלאה של רָמבוֹ עד הטרִיוֹ האחרון, המזעזע את הלבבות ביגון תמרוריו, מן שירת־המקהלה הראשונה של האבירים המסובים, שירת־עוז וחיל, ועד שירת־המקהלה הנשגבה והנוגה של הנזירים והכמרים מאחורי הבמה בשעת המערכה החמישית – הכל נכנס אל הלב, מרחיבו עד אין קץ ובורא בתוכו עולם מלא. ר' אבנר אמנם, לא הראה כל אותו הערב סימני התלהבות חיצונים, אבל הפרת פניו העידה על סערת רגשותיו. כל אותה השעה לא נע ולא זע, אלא ישב במקומו דומם ומחריש, מכונס כלו בתוך נפשו, וכל פעם שנגלתה אלִּיסָה על גבי הבמה מיד היו פורחים בלחייו החורות כסיד שני כתמים אדמדמים ועיניו העלו ברק נוצץ, מעין זה של אדם מעונה ובעל יסורים. רומנס אחד של המזמרת נקבע בזכרונו מן המערכה הראשונה ובשעת ההפסקות היה מזמר אותו חרש, בינו לבין עצמו, כשהוא מנענע ראשו לכאן ולכאן ועיניו מתעצמות מתוך כונת־הלב.

היציאה מן התיאטרון קשתה עלינו הפעם עוד יותר מבפעם הראשונה.

הלכנו מחרישים ושוממים, עד שהגענו אל הבית הקטן והדל, בית־התפלה, ושכבנו שם בתוך החשכה כדרך שעשינו לפני יומים. שעה מרובה נדדה שנתי מפני המיתם של הצלילים והמנגינות, שהיו מנסרים במחי – ואני מנצח בנגינות ומנענע בידי כעין ראש־מקהלה, ומחקה את תנועותיהם של המשחקים.

גם ר' אבנר לא יכול להרדם והיה מתהפך מצד אל צד.

– אח, נדדה שינה מעיני – דובב ר' אבנר בינו לבין עצמו – ואתה ישן אתה?

– לא! – השיבותי.

לאחר שתיקה קלה העיר ר' אבנר בחשאי:

– הזוכר אתה את הניגון שהיא שרה תיכף לעליתה על גבי הבמה בשעת המערכה הראשונה? – (סתם “היא” – הכונה להמזמרת הממלאת את תפקידה של אליסה. כנגד זה המזמרת שמלאה את תפקידה של איזַבֵּלה היתה מכונה בפינו בשם פרימדונה.) עד עכשיו הייתי זוכר את המילודיה על בוריה. עכשיו נשתכחה ממני.

– אני זוכרה על בוריה – השיבותי בשמחה על המקרה שנזדמן לי להוציא בפי את המנגינות שבלבי.

– אנא השמיעני נא, אם לא תקפה עליך שנתך!

קמתי בחפזון ושרתי בקול את הרומנס של אליסא. נכשלתי, אמנם, בשגיאות קלות, שהעמידני עליהן ר' אבנר. מה מוזרה היתה בת־קולם של הצלילים הנהדרים הללו שהיו משתפכים בתוך חשכה זו. לי עצמי נראה קולי מוזר מאד. עמד ר' אבנר על רגליו והתחיל פוסע לארכה של העזרה אילך ואילך. חזרתי ושרתי. ר' אבנר לא חדל לפסוע. קול פסיעותיו העמומות הטיל עלי אימה. יראתי להעיף עין סביבי. ופתאום פסקו הפסיעות. דומיה. ר' אבנר ישב אל השלחן שהיינו שוכבים אצלו, הכניס את ראשו בין שתי זרועותיו וגעה בבכיה.

אין לך דבר מזעזע את הנשמה כקול בכיו של אדם וכל־שכן של גבר, בתוך דממת־חשכה. כל גופי נזדעזע, דמי קפא בתוך עורקי. זו היתה קול עֳנות חלושה, מעין זו של תינוק שהיתה נוגעת עד עמקי הלב. לאחר רגעים אחדים נפסק קול הבכי. עמד ר' אבנר והתחיל מתהלך שוב הנה והנה לארכה של העזרה.

ואני נתעטפתי בגלימתי ונרדמתי. לא עברו כשעותים ולתוך בית־הכנסת נכנס ר' בּרקה, פנסו בידו והתחיל להדליק את הנרות. אותו היום היה ערב יום הראשון של חג ראש־השנה, ובאי בית־הכנסת התחילו להאסף לתפלת “זכור ברית”.

בעל־כרחנו קמנו. עדיין לא היה סִפֵּק בידי לשפשף כראוי את עיני, ועל גבי המפתן נגלו שני פרצופים של נשים זקנות. אחת כפופת־קומה, בעלת משקפים כחולות, חֹשן של כסף כעין הקשת על גבי חזה וצניף של משי עוטה מצחה. לאשרנו היינו ישֵנים כשאנו מלובשים. מיד עמדה הזקנה והגישה לנו אחת השלחופיות של מים שעל השלחן ושבר־קנקן לשם נטילת־ידים של שחרית. הזקנה מהרה להשתמש בשעת־הכושר כדי לקיים עוד מצוה אחת קודם שתסתלק מן העולם.

לפני התיבה ירד, כנהוג, “בעל־השחרית”, ולפיכך אני ור' אבנר היינו בני־חורין. ישב ר' אבנר על גבי אחד הספסלים ואני בצדו, ובשעה שהיה ר' אבנר מתפלל ברגש ובכונה רבה, סמכתי אני את ראשי על ידי ואישן עד שהאיר היום.

 

פרק שמיני.    🔗

מוטב לעבור בשתיקה על קבלת־הפנים הזעומה שערכו לי בבית־דודי בשעת ארוחת־הבקר של מחר. “עוף השמים הוליך את הקול”, וסוף־סוף נגלה קלוני ברבים. נודע הדבר, שאני השכרתי את עצמי ל“עוזר” לאיזה חזן “מנֻול”, לפי מבטאה של דודתי. נודע הדבר גם לאמי, וזו מהרה ובאה לשדלני בדברים רכים וקשים, שאסתלק מן הענין הרע הזה. אמרה לי, שנכונה היא אפילו בעניותה לוַתר על כמה רובלים, ואפילו על עשרה רובלי כסף, ובלבד שאתפלל “כיהודי” גמור; שהקדוש־ברוך־הוא ברחמיו וברצונו ימלא את חסרונה הרבה יותר מאשר אשתכר בזמרתי; ולבסוף העידה בי, שאם לא אשמע הפעם בקולה אקפח את מכנסי החדשים לימי החג הבאים. בכיתי תמרורים, התחננתי בכל לשון של בקשה ותחנונים וקבלתי על עצמי להיות זהיר בתפלה ולהתפלל בכונה גדולה. כנראה, נכנסו דברי לתוך אזניהם והם נתרצו באתמלא, שעכשיו ערב יום־הדין הגדול והנורא, ואלמלא זאת היו עונשים אותי קשה. בשעה השלישית בצהרים באה אמי בחפזון, ושנינו הלכנו לקנות בשבילי מה שהבטיחתני.

– כלום כדאי והגון אתה לכך? – העירה אמי בשעת מעשה – כמה טרחות טרחתי עד שקבצתי על־יד את שני הרובלים העלובים הללו! זו משיבה: אישי איננו בביתו. חברתה: את הכל אשלם אחר־כך בבת־אחת; והשלישית: אין לי עכשיו כלום… ואַת טרחי, עבדי עבודת פרך, הכל בשביל הבנים – והם אינם רוצים לדעתך, ואפילו להיות יהודים אינם רוצים.

ולאחר שגנחה גניחה כבדה אמרה, שהיא מקוה להקדוש־ברוך־הוא, שלא יתן לאהרן שלה לסור מן הדרך הישר, חס וחלילה. אשה עלובה אלמלי נודע לה היכן בליתי את הערב של אמש!

והמכנסים שככה כלתה נפשי אחריהם באו לתוך ידי. אלה היו מכנסי בד אפור־כהה מעשה־תשבץ. הבאתים לבית־דודתי ומהרתי לרוץ אל ר' אבנר. מרובות היו עוד ההכנות אל התפלה של מחר.

מצאתי את ר' אבנר, כשהוא מסב אל אחד השלחנות שבתוך עזרת הגברים. בעזרת נשים היתה אשה נכרית משפשפת בשעה זו את הרצפה. פתחנו בדברי נגינה, בשעה שר' ברקה היה עסוק בעבודתו: תולה את המנורות והנברשות הממורקות, עורך את המנורות על גבי העמוד, תוקע בתוכן נרות ופורש את המפה על גבי העמוד, וכיוצא באלו.

כל אותו היום לא נכנס ר' אבנר בדברים לא עמי ולא עם ר' ברקה ולא הוציא כמעט הגה מפיו. פניו המכונסים בין שתי זרועותיו היו זעומים כמו בשני הימים האחרונים. על כל שאלה ושאלה השיב בקול חרישי ומתוך פזור־הנפש, וכנגד זה היה שר מתוך התרגשות והתרוממות־הרוח. וביותר גדלה התרגשותו בשעת המסה האחרונה שנמשכה כשעה וחצי. בבוקר זה עלתה פתאום בזכרוני שירתה הנפלאה של מקהלת־הנזירים שבהתחלת המערכה החמישית של “רוברט השטן”. עמד ר' אבנר ונסה לזוֵג המילודיה הזו אל התפלה “כבקרת”. הנסיון עלה יפה מאד. ובאמת מילודיה נוגה ומזעזעת־נפש זו מתאימה יותר לדברי התפלה הנשגבים מאשר לחרוזים התפלים של האופירה. גליתי את דעתי, שטוב היה להכניס א המילודיה של אליסא לאחת מן התפלות. התריס בי ר' אבנר, שראה זה כחלול הקודש. כנגד זה זִוַגְנוּ את הדואט היפה של רָמְבּוֹ ובֶרְטְרָם עם דברי התפלה “אין קצבה”.

אחרי המסה חזרתי לביתי, כדי להחליף את בגדי, כלומר את המכנסים מפני ששאר הבגדים שעלי נשתירו בלי שנוי, מלבד כובעי, כובע הפלוסין, שהיה מיועד לי לשבתות ולימים טובים. כל בני־ביתנו היו מתרחצים ומשַפְּרִים את עצמם לכבוד החג וכולם חליפות בגדים חדשים עליהם. כשהסתכלתי במעיליהם וכובעיהם החדשים של בני דודי הייתי בעיני, אני במכנסי הבד מעשה־תשבץ שעל בשרי, עלוב ונקלה כל־כך עד שנתמלאתי רחמים על עצמי, ומתוך דמעות של עלבון הייתי עומד ומשפשף את מנעלי הבלים, שנתעקמו והצהיבו פניהם מיושן וכולם מלאים חורים וטלאים.

– המנגן שלנו כל־כך שטוף בנגינתו עד ששכח להטיל ציציות לתוך ה“ארבע כנפות” – העיר דודי, כשהוא הדור בלבושו, מוכן ללכת לבית־הכנסת.

– אתמול הטיל! – השיב בשמי הירשל וכולם יצאו את הבית.

הדודה לבדה הרגישה בדמעותי וגם ידעה ללבבי. נתנה בי עיניה ביגון ונדה עלי בראשה:

– אוי־אוי לו ליתום שגלה לבית זרים!

הדברים האלה נגעו עד נפשי ומפי פרץ הבכי.

סוף־סוף עשיתי איך שהיא את בגדי ורצתי לבית־הכנסת. כל הרחובות לבשו צורה הדורה של חג. בני־אדם מלובשים בגדי יום־טוב הולכים בחפזון אנה ואנה ובשערותיהם עדיין סמני לחלוחית של המקוה ושל המרחץ. בצדם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם המלובשים אף הם בגדי יום־טוב. רבים מהם נושאים תחת בתי־שחים או במטפחות צבעונים שבידיהם סדורים ומחזורים, רובם בכריכות־עור צהובות למראה ומשוקדות באמצעיתן בציורים שונים, עשויים מעשה־מכבש לנוי. ורבים טעונים על כתפם או בראשם כסאות וספסלים וכיוצא בהם, והיו אלה לנושאיהם לכלי מושב בבתי־כנסיות, המלאים באותם הימים המוני אדם עד אפס מקום פנוי לשבת.

והנה העוברים ושבים מתמעטים והולכים עד שכלתה רגל מן הרחוב ודממה היתה. החמה שוקעת. הבתים מתעטפים ערפל דק שמצטרפים לו תימרות הבל הבוקעים ועולים מפתחי הבתים וחלונותיהם. האויר השקט והרטוב קצת מתמלא ריחות שונים של כל מיני מאכלים ביחד עם איזה מין עצבות רוממה וצפיה נעלמה. הדרת החג הנסוכה מסביב לי ומראה העוברים־והשבים בבגדיהם הנאים היו בעיני כמכריזים על שפלות ערכי ועל דלדול בגדי והוסיפו יגון על יגוני. מכנסי החדשים נראו לי כעין לעג לרש, כאילו נתנו עלי בכונה רעה על־מנת להלבין פני ברבים, לגלות על ידי חדושם את קלון שאר בגדי הקרועים והבלויים, וכל מה שהייתי הולך ומתקרב לבית־הכנסת היו פני הולכים ומתאדמים מבושת. בית־התפלה שלנו, הדל למראה כל ימות השנה, לבש עתה צורה חדשה. הנברשות ומנורות הנחשת נוצצות כולן בנרותיהן הדולקים. על־פני כל הרצפה שטוחה שחת, שמעלה ריח ערב, ריח שדה ואחו. על ארון־הקודש תלויה פרוכת לבנה של משי, ובאמצעיתה מזהיר באותיות גדולות ורקומות כסף שם־הויה נתון בתוך מסגרת של “מגן־דוד” רקום כסף אף הוא. שפת הפרוכת למטה עשויה גדילים־גדילים של משי וארגמן.

אותה הפרוכת הפליאה את לב כל הבאים והיתה “למאורע היום”; הכל היו סוכים ביפיה והכל היו מסיחים בה. מתנה היא, נתונה לבית־הכנסת מיד אשה אחת, תגרנית בשוק, אלמנה עניה וחשוכת־בנים, שנדבה לצורך זה את כל ממונה, שחשכה משארית יגיעה, בימי שנה תמימה. שם המנדבת, שרה מרים, עובר מפה אל פה, והנה מתקפל הוילון באשנב שלמעלה בכותל עזרת הנשים, ודרך הזכוכית החוצצת נראים הפנים השחומים והשזופים של המנדבת, הם והיבלת השעירה שעל גבי סנטרה. רואה היא בשבח מתנתה – ומוחה בקצה המטפחת שבראשה את דמעות הגיל השופעות מעיניה. באי בית־התפלה עומדים חבורות־חבורות אצל הדלת, העמוד, ארון־הקודש. כמעט כולם מלובשים בגדי יום־טוב. כנופיות של נערים שהתכנשו בכל מקום מעבָר עומדים ומתהדרים זה בפני זה במלבושיהם החדשים ובכובעיהם בעלי־הגפים הנוצצים. מקצתם כובעיהם שמוטים להם על גבי האזנים, דרך יהירות, מעל לבלוריותיהם החפופות והמרוחצות.

– אבא הבטיח לי לקנות לחג הסוכות כובע של סמט! – משדל את עצמו בדברים נער אחד החבוש בראשו כובע מזוהם בעל גף מרוסק.

כל אחד קונה לו את מקומו. ההמולה של הקולות משתתקת. כל הפנים נעשים זעופים מתוך כובד־ראש. הכל מדפדפים בסדוריהם המוטלים לפניהם על־גבי העמודים, מחפשים תפלת היום. ההדיוטות שבהם,לאחר שפשפשו לבטלה, מתיעצים עם שכניהם.

– אכן ימים רבים מפסיקים בין ראשית השנה ועד אחרית השנה, עלול האדם לשכוח – אומרים הם כמצטדקים.

אצל כותל המזרחי משני עבריו של ארון־הקודש התישבו שני נשואי־הקהלה, שהכל נוהגים בהם כבוד מרובה. ר' חנא מלמד דרדקי, יהודי ישיש, גבוה וכחוש, בעל חוטם כפוף, עינים זעירות, שחופות־כהות ומצח גבוה ומקומט. ר' חנא גדול ביראה אבל לא בתורה, ולפיכך ברר לעצמו בית־כנסת זה, מקום שהכל רואים אותו שם כאחד מבני־עליה וחולקים לו כבוד רב, מה שגורם לו נחת־רוח מרובה. בוחר הוא להיות ראש לשועלים מלהיות זנב לאריות.

שכנו של ר' חנא הוא ר' אברהם, מי שהיה קנטוניסט, ישיש רחב־כתפים המלובש קפוטה ארוכה, פאותיו ארוכות וזקנו מגולח, דברים הסותרים זה את זה. פגעים רבים עברו על ר' אברהם והוא לא מעל בתורתו ובאמונתו. ר' אברהם הוא מוזג־יין, יהודי ירא וחרד ובעל־צדקה, ואף־על־פי שבעודנו תינוק נשבה בין החילים הקנטוניסטים נשתמרו קצת דברי תורה בלבו ומבין הוא פירוש המלות הן במקרא והן במשנה.

בצדו יושב בעל בית־הכנסת ר' פסח, יהודי קטן־הקומה, בעל־פנים חורים ומשוטחים, חוטם רחב, עינים זעירות עקומות ומשוטטות. ר' פסח הוא עם־הארץ גמור ועושה מעשה חסידים, כילי ובעל־צדקה, מתאבק בעפר תלמידי־חכמים, כדי לקלוט שמועות כל־שהן ושיחות־חולין שלהם, מכניס “רביים” ו“נכרים” לתוך ביתו ומפרנסם על שלחנו מפני יהירות. כשאר המתפללים רואה הוא את ר' חנא כלמדן וחסיד מופלג ולפיכך הוא אוחז בכל מנהגיו ומחקה את כל תנועותיו.

דרכו של ר' פסח לתבל את דבריו בפסוקי תנ“ך ובמאמרי חז”ל, מסרסם ומכניסם שלא אל הענין ושלא במקומם ועושה בהם כאדם העושה בתוך שלו.

מעבר השני לימין יושב ר' גבריאל הסנדלר, אף־על־פי שסנדלר הוא מכל־מקום הוא מעיין לפעמים בספר. ר' גבריאל הוא גם ירא־שמים גדול ובעל מזג טוב. אין לך שבת או יום־טוב שלא יהא אורח סמוך על שלחנו. שכנו הוא ר' ליב בעל־קורא וקַדָר על־פי אוּמנותו. ר' ליב הוא בעל מזג עליז, ליצן מטבעו, אוהב לטפל עם התינוקות ואינו בטל מדברי ליצנות אפילו ביום הכפורים. הוא בעל התוקע. אחריו בעל השחרית, ישיש כבן ששים, בן עיירה סמוכה, שמו ר' ברוך, ואצלו ר' אבנר.

הללו הם “פני” הקהלה, נשואי־הפנים, כלומר, בני־תורה. וכנגדם אתה מוצא גם את האספסוף, צבור של עשרים או שלשים בעלי מומים חילים שנפסלו למלאכה, אוכלוסים “קרועים ובלואים” ושאר אנשים סתם, לאו דוקא כתפים. ביניהם אתה מוצא רוכלים של פירות, תגרי ירקות, סנדלרים ומטליאים שמלאכתם קבועה בשוק. מביניהם בררו בעלי ה“ציך” הזה את הגבאי, את ר' יוסקה, שכבר נזכר למעלה. ר' יוסקה הוא כבן שלשים, צולע על ירכו ולפיכך הוא יוצא במשענות בעל נפש זכה הוא ואהוב מאד לבריות. הוא היה מחזיק טובה מאד לבני קהלתו על שחלקו לו כבוד זה ובחרוהו לגבאי ולפיכך לא חס על שום טרחה לטובתו של בית־הכנסת. ובשעה שהיו מוציאים מתוך הארון־הקודש את ספר־התורה והסתכל ר' יוסקה במפה וביד של כסף, מתנות ידיו, מיד היו פניו השחומים מזהירים מנחת.

עכשיו ישב ר' יוסקה אל השלחן שעל הבמה, על־גבי כסא ושהביא מביתו, ומוסר את פקודותיו בלחישה לר' ברקה.

ר' ברקה נקש בפסת ידו על־גבי הכר של עור שלפניו, דומיה של צִפִּיָה בתוך בית־הכנסת. ר' אבנר מלובש לבנים, דמות פנטסטית, נגש אל העמוד. אגב שעול הוא מתקן פעם את קפולי טליתו ופעם את האבנט או את הירמולקה, ולבסוף הוא פותח בתפלה. קול הטֶנוֹר הנעים שלו, הצרוד אמנם לפרקים, יש בו מעין תום־נפש והדרת חג, ממלא יופי ונעימות את כל בית־הכנסת וחודר לתוך לבם של המתפללים. כל הפנים נשתנו, צל סמוי מן העין עבר עליהם ושנה את צורתם. ברגע אחד נסתלקו החולין מעל הפנים, שהזהירו באור נאצל, אור יקרות. גם פניו של ר' אבנר לבשו צורה אחרת. עיניו הדעוכות הבהיקו, לחייו החורות התאדמו, הוא עומד בכובד־ראש, מתעצם בכונת־הלב ומונע את עצמו מהביט אלי. בערב זה מועטות הן הזמירות. התפלות נאמרות בנוסח הנהוג. ואני פטור הייתי מזמרה בערב זה ולא עמדתי על־יד העמוד אלא לשם נוי בלבד, והייתי מתפלל גם אני ברגש. רק לפעמים הייתי מסייע על יד ר' אבנר, וביחוד בשעת החתימה של הנגונים. ובדבר זה הייתי יחידי, כי כל המתפלללים נטפלו אלי בשעה זו, משום שהכל רגילים אצל הניגונים הללו, ואי־אפשר לו ליהודי, כדאי להעיר אגב־אורחא, לכבוש את בקיאותו בדבר־מה.

לאחר סיום־התפלה, שנמשכה שעה מועטה, נפלה תגרה בין ר' אברהם מוזג־היין ובין ר' יוסקה על־אדות ר' אבנר, שהיו שניהם מזמינים אותו לאכול על שלחנם בימות־החג. לבסוף הוציא הקהל פסק־דינו לטובת ר' יוסקה. ראשית, משום שהוא הגבאי; ושנית, משום שר' אבנר בעצמו הודיע, שעוד קודם החג הבטיח לר' יוסקה, שיהא סמוך על שלחנו כל הימים עד צאתו מן העיר.

נפטרו זה מזה בחבה ורעות ומתוך ברכות “לשנה טובה תכתבו”.

 

פרק תשיעי.    🔗

האויר של הערב רך, שקט וקריר. כפת שמי תכלת כהה שאין לה סוף מאהילה על הארץ, והיא משובצת כולה כוכבים נוצצים ובהירי־אור. דממה רבה ברחובות. ורוח־חג, נהדר ונוגה כאחד, מרחף כמלאך נעלם ממעל לבתי־העיר. המתפללים חוזרים לבתיהם סיעות־סיעות מחרישים ונהדרים, והם צפים אילך ואילך בתוך חלל הרחובות כגלים שחורים וחרישים. לפרקים נפסקת הדממה הזעומה על־ידי קריאות של ברכת יום־טוב ולשנה טובה. חלונות כל הבתים, של עשירים ושל עניים, מאירים באור בהיר וכל הבתים נראים כמצוחצחים ושכינת החג שורה עליהם, נשמעות נקישות כלים, צלצול כוסות, שיחות עמומות, צהלת שחוק של נערה כבת שתים־עשרה, צוחתו של תינוק בוכה נעור משנתו. ההמולה הולכת ופוחתת עד שהיא פוסקת לגמרי. חתול לבן אחד מתגנב ובא, ועיניו הדורסניות הבהבו בחשכה כשתי גחלים לוחשות, הבהבו ונעלמו מיד. אצל כותל אטום של אחד הבתים התכנשה סיעה של כלבים גרגרנים ופיותיהם נוברים באשפה, כשהם נוהמים בתוך כך זה כנגד זה נהימה של זעף וצרות־עין. בעוד רגע והנה פרצה ביניהם המלחמה בחמה שפוכה ובקצף גדול והרחוב השקט מתמלא קול נביחה, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה. הכלבים המנוצחים עוזבים סוף־סוף את שדה־המערכה ונמלטים על נפשם, והגבורים המנצחים באים על שללם בנהימה רתחנית. בעוד רגעים אחדים ושוב חוזר הרחוב לשלותו ולדממתו…

– ברוך הבא, המנגן שלנו! – קבלו בני דודי את פני בכניסתי לבית.

– אל תלגלגו עליו– מתרעמת דודתי – אין לך אדם שאין לו שעה. ומי יודע, אפשר יזכהו השם יתברך ויֵעשה בסופו חזן מפורסם.

– פשפשה ומצאה לו פרנסה הגונה – משיב דודי על דבריה באמת ובתמים – ולואי יזכהו הקדוש־ברוך־הוא בפרנסה יותר הגונה. ומה דעתך, אהרן?

אני איני משיב כלום, לפי שאיני יודע מה להשיב. ובזה נגמרת השיחה בי ובעתידותי.

חדר הבית מלא אורה ונחת ורוח טובה. חום מתוק שורה באויר חום מבושם מריחותיהם הנעימים של מאכלי יום־טוב. ואיני יודע מדוע כל זה משרה על הבית תוגה נעימה וחשאית. הכל מקשיבים לקול ניגונו הנעים והחגיגי של דודי בשעת ה“קידוש”. כוס היין עוברת מיד דודי ליד כל אחד ואחד של בני הבית בזה אחר זה. הכל מקדשים על היין וגם אני בתוכם. רחצנו את ידינו והסבונו אל השלחן. הגברים בוצעים על שתי חלות נאות, טובלים את הפרוסה הראשונה בדבש. בשעת הארוחה הכל מחרישים מתוך כונת הלב. כשהארוחה מגיעה לסופה מסיחים בעסקי התפלה של מחר, על מיעוט המחזורים בבית, על הדחק המרובה בבית־הכנסת, משערים שעת היציאה מבתי־הכנסיות מחר. דודתי קובלת על שאין קולו של החזן נשמע בעזרת הנשים מפני שקולו עמום, ועל ה“מגדת” שלה, שאינה דומה לבריינה (שמה של אמי), זו שכל מלה ומלה שלה נבלעת כל רמ“ח איברים וקולה מגיע אפילו לקצה השני של העזרה. ה”מגדת" אינה אלא “פטפטנית” פשוטה, שאינה פוסקת לישא וליתן בטיב ה“צימסים” והחלות. אגב: אין דעתה של דודתי נוחה כלל ממקומה הקבוע אצל הדלת והמזוזה, בשעה שברכה אשת נד הקַמח ובת־שבע אשת אברהם גדליה החנוני קפצו ועלו בראש העזרה אצל כותל המזרחי, במקום שמבחינים כל הברה שיוצאת מפי החזן.

דודי הניח את דעתה וקבל על עצמו להזמין בשבילה אצל השמש מקום אחר נאה מזה. אחרי הסעודה, שנמשכה שעה מרובה, התחלנו מספרים בינינו בעניני היראה ובאמונות חכמים, שיחת המוסר נמשכה כשעה שלמה.

למחרת, עדיין לא האיר הבוקר, וכבר ניעורו כל בני־הבית משנתם לבשו את בגדיהם בבהלה ורצו לבית־הכנסת, הדודה המלובשת שמלה אפורה משורטטת שרטוטים זהבהבים, בורנס ליוסטריני, צוארון לבן ועגול מעשה־רקמה, ובראשה מטפחת משי אדמדם, עומדת ומשמיעה לחנה’לה על עסקי הבשול, להתנהג בריסוק הכבד, בשר עוף ושום, סכום הביצים והשומן של עוף. בגדי החג הללו מיפים מאד את פניה של דודתי, בת־הארבעים, פניה שהבהיקו מפני התרגשות נראים מצוחצחים, ועיניה השאננות מזהירות שלא כדרכן. אותה שעה גם פני דודי הם חשובים ונאים יותר מכפי הרגיל. סבר פניו הוא עכשיו גא ונהדר כפני בעל בעמיו. לאחר שנתעטף בטליתו מלמעלה על־גבי הקפוטה של אטלס לבש את אדרתו, המחופה אטלס ומכסה את כל גופו. מגבעת שעירה עגולה חבושה לראשו. הבגדים הללו דודי רגיל בהם אפילו בימות החום הלוהט.

ברחובות תנועה מרובה. הכל: נכרים, נשים וטף רצים לבתי־הכנסיות. מתוך הבתים בוקעים ויוצאים גניחותיהם וצוחותיהם של התינוקות, צעקת קובלנא על האִמות העוזבות אותם לנפשם. רבים רוקעים ברגליהם, משתטחים על־גבי הקרקע מתוך פישוט ידים ורגלים, צוחים בקולי־קולות, כיון שראו התינוקות שהם טורחים לבטלה, מיד הם נושאים רגליהם ורודפים אחרי האמות, כשהם חשופי־שת ופרועי־שערות ופניהם שטופים בשינה, רודפים וצוחים בקול מר צורח: א־מ־א, א־מ־א. גם א־ני ר־צו־ני ל־ל־כת גם א־נ־י.

– חדל מבכי – משדלת אחת האמות את תינוקה, שתפס בידו האחת כנף שמלת־משיה הקנמונית, כשידו השניה המקומצת מנגבת את הדמעות הנושרות על־גבי לחייו, חדל מבכי, בשכר זה תקבל משרה קורקבן של עוף ופלח אבטיח גדול.

– איני רו־צה – צוח מר התינוק הנפוח כשלחופית.

–גם ענבים תתן לך.

– איני רו־צה.

– ובמה רצונך?

• רו־צה אני ל־בית־ה־ת־פ־לה – משיבה השלחופית מתוך בכי תמרורים.

– אתה פעוט עדיין. אסור לך – מסבירה לו האם.

– וליזרקה למה ה־לך?

– אביו של ליזרקה עשיר הוא, קנה בשבילו בגדים חדשים. ואילו אתה רק המכנסים לבשרך.

וגם אני רו־צה בבג־דים ח־ד־שים.

– טוב, לחג־הסוכות נקנה לך בגדים חדשים, תינוקי, ותלך אז לבית־הכנסת. ועתה מהר ושוב הביתה.

– אני רוצה מיד.

– עתה יום חג. עתה אסור! – והאם נשמטת ממנו ומתחמקת. השלחופית מרימה את קולה בצוחה ורצה בבהלה אחרי האם.

כיון שנסתה האם בכל מיני הסברות ולא הועילו עמדה ואחזה בתחבולה הבדוקה – במלקות. אבל גם הללו לא העמידו את התינוק על האמת ועדיין הוא ממלא בצוחותיו את חללו של הרחוב, מטיל את עצמו על־גבי הקרקע, מתפלש בעפר ומפרכס בידיו וברגליו. ולא חדל לקְבול מרה על עו ת־דינו עד שבאה אחותו ומשכתו בחזקה לתוך הבית וכפרה את פניו במנחה: בקורקבן של עוף ובפלח־אבטיח גדול – ונתקררה דעתו.

בית־הכנסת מלא אנשים מפה אל פה. המתפללים עומדים ויושבים צפופים ואין ריוח כל־שהוא ביניהם. ספסלים וכסאות מכל המינים משמשים בערבוביה והחזיקו שבעה אנשים בכסא אחד ובמחזור אחד. ברְוָחִים המועטים שלמטה, בין כסאות לספסלים, יושבים להם התינוקות על־גבי השחת, מפטפטים ומסיחים זה עם זה, ודברי שיחה שלהם נבלעים בהמולת קולותיהם של המתפללים. עירובי קולות ושתופי ריחות מכל המינים: ריח של אבקת טאבאקה ושל חֵלב מהותך ושל שמן שקדים ושל “טִפֵּי־חלַָשוּת” ושל זיעת טליתות – כל אלה ממלאים יחד את אויר החלל ומעכירים אותו כעין הערפל. הנרות הדולקים על־גבי העמוד מפיצים אור כהה ושלהבותיהם כמעט שאינן ניכרות כלל לאור היום.

הישיש ר' ברוך עומד לפני התיבה, מנענע כל גופו וידיו, מסלסל בקולו המרוסק והתשוש בסלסולים שאין להם סוף את נגוני הנוסח המקובל, כמומחה גדול לאותו דבר. רגעים אחדים עמדתי בתוך עביו של ההמון הצפוף, קשה היה עלי לזוז לא לפני ולא לאחורי, והוא אינו פוסק לסלסל בקולו.

וכך היה מסלסל והולך עד שיצא כרוז מפיו: המלך! הקהל עונה כנגדו מתוך סלסולים “המלך”. ההמולה הולכת וגדולה. הכל צועקים והכל עונים ברעש, ואולם ר' חנא הגבוה משכמו ומעלה מכל העם הגדול! קולו חוצב להבות ורעמים וממלא את חללו של בית־הכנסת. מרים הוא את שתי ידיו למעלה מנענען בכל כחו כמפיל חתיתו על אויביו ומזהירם מפני מפלה נצחת, שאין אחריה תקומה עוד. ר' פסח שכנו יוצא, כמובן, בעקבותיו של ר' חנא ומחקה את כל תנועותיו: מנענע את גופו הקטן ואת ידיו הצנומות והדקות כידי התינוק וקולו הדק בצפצוף מצפצף.

מפני ההמולה המרובה שבבית־הכנסת נדמה, כי עוד מעט והתפוצצו זכוכיות החלונות והתקרה תתפורר לארץ. המתפללים משפילים מעט־מעט קולותיהם, כאילו הם חוששים באמת שלא תארע תקלה זו על ידם. והנה הקולות הולכים ומתנמכים והם דומים כסתר רעם הפוחת והולך במרחקי אין־סוף. רק בת־קולו של ר' חנא לבדה עדיין מושלת בתוך חללו של האויר שעה מרובה, כאילו מלת־הסיוּם “ונשא־א־א” קפאה שם באויר מלמעלה ותלויה כרעם עצור על ראשי המתפללים.

מקומו של ר' אבנר קבוע לו אצל הכותל המזרחי בשכונתו של ר' גבריאל הסנדלר. ר' אבנר אינו צווח, אינו מתנועע לצדדים, אינו מנענע את ידיו. כל אותה שעה הוא עומד בלא זיע, כשכל גופו מעוטף בטליתו ופניו אינם נראים כל עיקר. לפרקים כשהשעול תוקפו מגלה ר' אבנר את פניו, כופף את ראשו וכוחח. אותה שעה נראים שרטוטי פניו הנאים והרכים עוד נאים ורכים ביותר והם מבדילים ומרוממים אותו מכל שאר הבריות שבשכונתו זו. אני מתגאה בו ורואה אותו כשאר־בשר קרוב לי. כשהרגיש ר' אבנר בעמידתי המבולבלת בתוך בית־הכנסת רמז לי באצבעו. לאחר טרחה מרובה הבקעתי לי דרך בין המון המתפללים. נשמעה נקישת ספסל שצנח בעטיי על הקרקע.

יפה מאד הישיבה בבית־הכנסת, אף־על־פי שהחום והדחק מרובים בו מאד. חוט של יופי נעלה מתוח על כל פנים ומלאך של אהבה וחסד מסוכך בכנפיו על הבית. דומה, שאפילו קולו המרוסק של ר' ברוך, צוחה משונה זו של המתפללים, אף הם חן מיוחד להם וקרובים הם אל הלב קרבה גדולה ויתרה.

לא, אין זו צוחה, כי אם המות־ים ורעש גליו בהתפרצם ממאסרם. כל הפנים מזהירים כזוהר עליון, כל העינים בוערות באש קודש, הנה לפני ר' קלמן, הקטן והדל באנשים, בריה קלה, ועד כמה נשתנה בשעה זו מראהו, עד כמה נזדקפה קומתו! אתמול לאחר ארוחת־הצהרים, בשעה שהייתי מחזר בלוית אמי על חנויות הבגדים, ראיתיו כשהוא יושב על השרפרף אצל ארגז של עץ, המשמש לו שלחן למלאכתו, יושב ומטליא את מכנסיו של נער אחד שישב אצלו מתוך המתנה. הוא היה מלובש מין בגד של לֶבֶד, בגד בלה וממורטט, דומה לשק. דרך הקרעים של הבגד נשקפו כתונת מזוהמת, חזה וצואר צמוקים ומושחרים כשולי קדרה. פניו המעוקמים קצת והמלוכלכים נראו באותה שעה עלובים מאד. עכשיו הוא לבוש הדר, שערות ראשו מסודרות, מלובש בגד של ארג ומעוטף בטליתו הישנה. מתוך תפלה ברגש נשתנו לגמרי מראה פניו ונראה כאיש־צורה המכיר את ערכו. אמנם צל היסורים לא סר כולו מעל פניו, אבל אין בהם עוד ממראה העלבון והדכדוך השורה עליהם בימות החול. בטוח הוא עתה, כי שם בזבול הרקיע יושב על כסא־הרחמים מלך מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא, המרחם על כל בריותיו כאחד. הכל הם בניו והכל חביבים עליו וגם ר' קלמן המטליא בכללם. אין לפניו לא שוע ולא רש. ולא עוד, אלא שהקדוש־ברוך־הוא אוהב עניים.

וכך נמשכה התפלה מתוך התלהבות ורגש וכונה עצומה כשלש שעות.

והנה נשמטים הצעירים אחד־אחד מבית־הכנסת ומתפזרים בתוך הסימטא ובתוך הרחבה, המקיפות את בית־הכנסת משני עבריו אחריהם יוצאים האברכים לשאוף רוח צח. הללו חוזרים ונכנסים לאחר שנשמו קצת רוח ונגבו את הזיעה והללו שוהים מחוץ לעזרה כשעה קלה.

תפלת השחרית מגיעה לסופה. רבים כבר סגרו את מחזוריהם ואינם אלא כמסייעים להחזן בשעת סלסול הפסוקים בסופם. רבים כבר הסירו את טליתותיהם, הולכים הם לבתיהם על־מנת לחזור לתפלת המוסף.

בית־הכנסת מתרוקן והולך, נתמעט קצת גם החום. הנשארים מתישבים רְוָחים דרך שכיבה, מפרקים את איבריהם.

תפלת השחרית נגמרה.

ר' ברוך חוזר ויושב למקומו אצל ר' אבנר, וכל פניו שופעים זיעה. בית־הכנסת מתרוקן והולך, מספר המתפללים בשעת הקריאה מגיע לערך שלשים או ארבעים, כל אלה מן המהדרין, כמובן. הכל קוראים מזמורי התהלים מתוך נענוע הגוף, מוציאים מפיהם הברות של גניחות. מרובות הן מאד הברות־הקריאה של הזקן ר' אוּרצי, מוכר הנפט, שכנו של ר' קלמן בריה קטנה וכפופת־קומה. כל פעם הוא תולה את עיניו העצומות לשמים, מוציא הברה מפיו – ושוב כובש פניו בספר, וכך חוזר חלילה. ר' חנא הוא, כמובן, אף עתה הראש והראשון להתלהבות, קורא הוא את המזמורים בכל פה, מקיש באצבעותיו ומוחא כפיו מתוך התרגשות מרובה. במדתו זו אוחז ממֵילא ר' פסח. ור' ברקה בעל־כרחו משמיע על הסדר מתוך ניקוש בפסת ידו על־גבי הכר.

והנה גם קריאת־התורה הגיעה לגמר. בית־הכנסת נתרוקן לגמרי לשעה. גם אני בהול ללכת לביתנו, לסעוד את לבי קצת.

כל אנשי ביתנו, חוץ מדודי, מצוים עכשיו בבית, שותים בדרך ארעי חמים, שהוכנו מאתמול בתוך כלי מכוסה יפה. כיון שהרגישה בי הדודה מיד הוציאה מתוך המזנון פרוסת דובשן של שפון והמציאה לי. אגב היא משיאתני עצה טובה לטעום קצת יי"ש מתוך הצלוחית המלוטשת בעלת הצואר הדק כעין חרטומו של הקאת. עד היום נצבת לפני עיני בדמותה ובצלמה אותה הצלוחית, שהיתה עולה על השלחן כל שבת ושבת. ובאותם הימים הרי היתה כבר כבת־שלשים לתשמיש.

חנה’לה מכניסה לי כוס של חמים שחורים שנצטמקו. אני גומע בחשאי כשאר בני־הבית. הדודה חוזרת וקמה ממקומה, מפשילה שרוליה וקצות שמלתה, נגשת אל התנור הסתום ואל ארון המטבח בזה אחר זה ומשמיעה את חנה’לה על סדר היום. הכל נעשה מתוך בהלה וחפזון.

– רבונו־של־עולם, ולואי שלא אחמיץ את זמן “התקיעות” – אומרת היא מתוך דאגה יתרה.

– הרי שבת היום ואין תוקעים! – מכריזים כולנו.

– אַח, טעות היתה בי, טעות “גויה”… באמת אמרו: אין חכמתה של האשה אלא בפלך… מכלל שגם מן ה“תשליך” פטורים אנו היום.

בודאי פטורים! – חוזרים ומכריזים כולנו כמומחים לדבר.

לאחר שגמענו את החמין כולנו רצים בחפזון לבית־הכנסת.

כל המתפללים כבר התכנשו. שעת התפלה של מוסף ממשמשת ובאה. לפי שעה קוראים מזמורי תהלים.

ואף־על־פי שעכשיו הדחק מרובה משהיה מכל־מקום איני נתקע בתוך ההמון. הכל מרחיבים לי דרך. הכל יודעים בי ש“משורר” אני – וחולקים לי כבוד, ומיד אני מבקיע ומגיע אצל הבימה, עומד בצדו של ר' אבנר המסיח בקול רם עם ר' יוסקה, ר' דוב, ר' פסח ור' חנא. נוגעים הם כנראה בענין חשוב. מיד המולת הקולות פוסקת והכל מתישבים על מקומותיהם. אנו פותחים בתפלה מתוך לבבות נפעמים ומתוך אימת־הצבור. התפלה נמשכת כארבע שעות ויותר, שכן פתחנו בעשר שעות וחצי לערך וסיימנו אחר שלש שעות ביום. ובכל זאת לא ערערו המתפללים כלל, אלא עוד היו מתגאים בדבר. ביותר היו מזהירים מנחת פניו של הגבאי ר' יוסקה בשעה שהעירו לו, שהתפלה בבית־המדרש כלתה לפני שעה מרובה. עד כמה יהיה גדול כבודו של בית־הכנסת לכַתָּפים בעיני הבריות, בשעה שתגיע אליהם השמועה שחַזָנָה האריך בתפלה ובזמרה יותר משאר החזנים שבעיר, ואפילו מחזנו של בית־המדרש. כלום דבר קל הוא זה? אפילו מחזנו של בית־המדרש, בית־המדרש של “פני” הכרך, של הלומדים המופלגים שבכרך, של הרבנים והדיינים – קצורו של דבר: של בני העליה, של בית־מדרש זה, שבו מכהן פאר ר' דוב, המנגן המופלג, המושך את כל הלבבות ב“אתה זוכר” שלו.

הכל מקלסים, הכל ממלאים את פיהם דברי תשבחות והשמות ר' אבנר ו“פרחחו” יוצאים מפורש בלי הפסק מפיהם.

– אכן זו היא נגינה!… אכן זִמֵן לנו הקדוש־ברוך־הוא בעל־תפלה!… ו“הפרחח” מה ערב קולו! כקולה של הצפור המזמרת.

– ומה מתוקה היתה תפלת “שמונה־עשרה” שלו! – נשמעים קולות של קלוסים מתוך פיו של כל אחד ואחד ואַ־אַ־אַ שאין לו סוף מתגלגל באויר.

כשנכנסתי לתוך בית דודי כבר היו כל בני הבית מסובים אל השלחן ואוכלים את ארוחתם, ובכל־זאת הכל מקבלים אותי בסבר פנים יפות. הדודה בשרתני מיד שהיא שִיְרָה בשבילי מן התבשילים וכסתה אותם יפה־יפה בכדי שלא יצטננו. הכל, הכל, מדודי ועד חנצה’לה, שוקדים על טובתי וכל אחד ואחד מושיט לי מה־שהוא מדברי מאכל. אמנם כחי תש מאד מעבודת היום: איברי כבדים עלי, חש אני בגבי מפני העמידה המרובה וגרוני נחר ויבש, אבל אני איני נותן כלל דעתי על זה. דעתי נטרפה עלי מפני השבחים המרובים העולים באזני מסביב להשכירני. הטפול המרובה שטפלו בי כל בני הבית וחבתם היתרה אלי נגעו עד נפשי, וקשה היה עלי להבין, במה זכיתי לכך? לאחר שסעדתי את לבי קצת החילותי לחקור ולדרות לנגינתו של בריל דבושה’ס, אם עלתה יפה באותו היום וכמה משוררים לו באותה השנה וכיוצא בזה.

– ואותו “לא יצלח”, זה שלך, איך עלתה לו נגינתו היום? – שאל דודי, עוצה בעיניו מתוך ערמה מול העומדים עליו.

כל פני נתלהטו בכעס וחמה וכמעט שנתתי קולי בבכי מפני עגמת־נפש, ועד שאני מזמין את עצמי לתבוע את עלבונו של ר' אבנר ולהטיח כלפי דודי המעליב דברים קשים, הקדימני זה ומהר להניח את דעתי:

– אל נא בכעסך, שוטה, יודעים ויודעים אנו בו שהוא, בעל־התפלה שלך אינו הדיוט. כל השכנים אינם פוסקים מלמלא פיהם תהלתו ותהלתך אתה. אני לא הייתי נותן ממש בדבריהם. חיטים וסנדלרים מה הם מבחינים בדברי נגינה? אבל הירשל יוכיח. אפילו הוא, המנגן הגדול, מתמוגג מתענוג ואומר כדבריהם.

– האמנם? גם הירשל מודה בו? – שאלתי מתוך מבוכה – והוא מניין לו?

– באזני שמעתי את נגינתו! – השיב הירשל.

– היית עמנו בבית־תפלתנו? ואני לא ראיתיך…

שמועה זו מביאתני לידי מבוכה גדולה. מובטחני בהירשל שהוא ודאי מלגלג, כדרכו, על חזן קַרְתָּני זה.

– ומה דעתך אתה, הירשל? – שואל אני מתוך בושה, חושד בדודי שכל כונתו לא היתה אלא ללגלג בי.

– לפי דעתי קול נגינות של ר' אבנר ערב מאד. הוא מתפלל ברגש. לדעתי, החזן של הכתפים עולה לאין ערך על החזן של בית־כנסתנו. בכלל אין שום דמיון ביניהם.

– האמנם? אפילו הירשל המנגן הגדול הזה, הקפדן, המדקדק עם החזנים כחוט השערה, אפילו ר' הירשל זה מודה בר' אבנר ומשבחו!

– ומה נגון שמעת? – שאלתי את הירשל.

– נזדמנתי לבית־הכנסת בה בשעה שהייתם מזמרים “ועל ידי עבדיך”. עצם הנגון נאה מאד, אלא כבר עבר זמנו. כנגד זה הביאה אותי לידי התפעלות התפלה “אתה נגלית”, ששר אותה ר' אבנר יחידי. מימי לא שמעתי דוגמת שירה כזו. זמרתם של הרבה חזנים מפורסמים שמעתי בימי חיי – וכמוה לא שמעתי עוד. הוא אינו מרצה, אינו שָר, אלא צָר צורות. כל מלה היוצאת מפיו היא תמונה חיה. אותה שעה ראיתי את עצמי כאילו אני עומד לרגלי הר סיני הבוער באש, רואה את ענני העשן, העוטים את ראש ההר, את הברקים הקורעים את העננים, שומע אני את הקולות ואת הרעמים החוצבים להבות אש – וכל בשרי סמר מפחד. מהיכן שפעת הכחות הללו לבן־אדם חלוש זה, שפניו כפני מת? כל מלה, כל הגה היוצאים מפיו לא יסולאו בכתם אופיר. שפוך ישפוך את ממשלתו על נפש שומעיו ולכל אשר יחפץ יטנה. אכן לא נגינה היא, כי אם שמן בעצמות, צרי־מרפא ללב דוי.

פניו של הירשל התלהטו, ובעיניו בערה אש קודש. מה יפה היה מראהו בשעה זו. משתוקק הייתי לפול על צוארו ולחבקו ולנשקו. רק עכשיו עמדתי על טיבו של ר' אבנר. הירשל האיר את עיני בדבריו. גם את נפשי לקחה שבי תפלתו של ר' אבנר ביום זה, אלא שלא הייתי סומך על טעמי ביותר. והרי כל זה נעשה בהיסח־הדעת גמור. ואפילו בשחרית של היום עדיין היה לבי נוקפי. חושש הייתי שלא יכשל הלילה ר' אבנר, אף־על־פי שמודה הייתי בעצם כשרונו. ולפיכך הייתי משתוקק מאד לראות מיד את ר' אבנר ולספר לו מה יאמרו עליו הבריות. אגב, כסבור הייתי, שעל ידי זה אוכל להפיג את צערו הכבד ולהסיר מעליו את הרוח הרעה, שנחה עליו משעת בקור שני בתיאטרון.

לאחר ברכת־המזון רצתי מיד לבית־הכנסת. שעת המנחה היתה קרובה והחמה כבר הגיעה לשפולי הרקיע.

ועד שאני יוצא מתוך חצר ביתנו ופוסע פסיעות אחדות והנה נזדמן לקראתי ר' אבנר, כשהוא הולך בנחת שקוע בהרהורים. רצתי לקראתו. כשהרגיש בי מיד הרים את ראשו הכבוש וחייך כנגדי. הרציתי לפניו דברי הקלוסים של בן־דודי, שכבר הללתי אותו אליו, אל ר' אבנר בתור מנגן מומחה.

בת־צחוק של ילד הזריחה רגע את פניו החורים, ואולם ברגע השני חזרו פניו לכמות שהיו.

– מה לי ולזה? – השיב הוא בחשאי, בינו לבין עצמו, ונענע בידו מתוך יאוש.

לא ידעתי מה הוא סח. החילותי לדאוג לו, מי יודע, שמא אירעה חלילה תקלה בתוך ביתו. שמא שמועה רעה הגיעה לו מביתו.

– לא, לא, פרחח! – משיב הוא על שאלתי זו והחליק בחבה על שערות ראשי.

– לא, לא – מלמל שנית לאחר שתיקה קלה – אש בוערת, אש בוערת, כאן, כאן – ובידו הראה על גבי חזהו.

– מה? מה? ר' אבנר – שאלתיו בדאגה – שמא, חלילה, מחלה.

הוא נענע בידו ולא השיב כלום. הלכנו מחרישים עד שהגענו לבית־הכנסת – ונכנסנו לשם. ר' אבנר החל לזמר ברגש מזמורי התהלים.

 

פרק עשירי.    🔗

למחרת, עדיין לא האיר היום, וכבר יצאו כל בני־ביתנו לבית־הכנסת. אותה התנועה ברחובות, אותן הצוחות של תינוקות, העזובים לנפשם רצים אחרי אמותיהם מתוך יללה.

גם היום היה קולו התשוש והרועד של ר' ברוך מתגלגל והולך בחללו של בית־הכנסת כשעותים או שלש שעות.

תפלת השחרית נגמרה. הגברים יורדים למקוה, הנשים – לבתיהן, להשגיח על התבשילים והאברכים – לטעום טעימה קלה. גם אני הולך לביתנו לסעוד את לבי קצת: הן מרובה העבודה לפני היום. פניהם של בני־ביתנו זעומים עוד משהיו, הכל נבהלים ומזדרזים בזריזות יתרה. אחר שטעמתי טעימה קלה חזרתי לבית־הכנסת. ברחובות תנועה יתרה. הכל רצים מתוך בהלה, פניהם זעומים ואינם מביטים לצדדים, כאילו כל העולם כולו אינו שוֶה אפילו בסקירת עין אחת.

המולה שאינה פוסקת ממלאת את בית־הכנסת. המתפללים מוסיפים והולכים. יושבים על מקומותיהם בשאון, מתעטפים בטליתותיהם ומדפדפים במחזוריהם.

אל העמוד נגש ר' אבנר כשהוא עטוף בקיטלו הלבן. אחריו נגררים ר' חנא ור' אברהם, ר' פסח ור' אלתר, כשספרי התורה בזרועותיהם וראשיהם כבושים בתוך המחזורים. אחריהם ר' ליבוש ושופרו בידו. כל הטליתות משולשלות להם על פניהם והפנים אינם נראים כל עיקר. מהלכים הם בנחת כשורת אבלים ומתיצבים אצל הבימה. דממת־מות בבית. נשמעות נשימותיהם של רבים. לפרקים נשמע קול בכי כבוש של אחד היהודים המדוכאים שאצל הדלת, ללות מתוך עזרת הנשים, גניחה עמוקה מתוך חזה – ושוב דומיה חרישית.

כמו מתוך בור עמוק מתגלגל ועולה קולו העמום של ר' אבנר: “למנצח לבני קרח”.

“למנצח” עונים כנגדו כל המתפללים וכל המתפללות כאיש אחד. ופתאום כל הבית נתמלא יללות ואנקות שאינן פוסקות, כאילו כרוז יצא שהגיע קץ כל בשר והללו באים לעכב בצעקותיהם מפני גזר־דינם. דומה כאילו רוח אחת נשפכה על כל בשר; כאילו שתפו זה את זה בצרותיהם, בפורעניותיהם, ופורענות אחת גדולה מסוף העולם ועד סופו מנסרת עכשיו בחלל העולם; כאילו שתפו כל יללותיהם ואנחותיהם ויצאה יללה אחת גדולה כמלוא כל העולם; כאילו שתפו כל דמעותיהם והיו לנחל זורם שוטף, והנחל הזורם הזה נוהם וסוער ומתמלא על כל גדותיו וניצוצות ניצוצות נתָזים הימנו ועומדים כערפל בתוך חלל העולם. כך נמשכו הקולות רגעים אחדים.

ופתאום נשתתקו כל הקולות. דומית מות שררה רגעים.

הקול העמום חוזר ומשמיע המלים הראשונות של התפלה והקהל זוכה בהן וחוזר עליהן ברעש גדול. אותן היללות, הגניחות והצעקות והמיתו של הים הגדול הבוקעת רקיעים.

דומיה. הכל שואפים רוח. משתעלים, מפשילים את טליתותיהם וירמולקאותיהם.

בקול מוזר, רועד ומרוסס מברך ר' ליב הברכה שלפני התקיעות. הקהל עונה “אמן” לאחריה, אף־על־פי שר' חנא ור' דוב ואחרים מוחים בדבר.

דומית צפיה. ר' אבנר משמיע בקולו העמום מתחת לטליתו “ת־קי־עה, ת־רו־עה” וכו'. וכנגדו בוקעים ועולים קולות השופר. הכל שומעים בחרדת־קודש את הקולות החביבים של השופר, אותם הקולות שהיו נשמעים עוד בישראל בימי קדומים לכל עת מצוא. במדבר פָארָאן, בין האהלים, שם הריעו קולות השופר ויפיחו רוח גבורה במחנה ישראל ההולך קוממיות וביד רמה קדימה לרד לפניו גוים ולכבוש ערים בצורות. מפני הקולות האלה נפלו תחתיהן החומות הגבוהות של ערי כנען. אלה הקולות התפוצצו גם מראשי ההרים הגבוהים של יהודה ואפרים, לקבוע מועדות ולהכריז על שנת השמטה או היובל, שנת דרור לארץ וליושביה וימי מקרא חפש לעבדים. הקולות העתיקים האלה פוגעים בנשמתו של היהודי ומעלים לפניו המון זכרונות, מתגאה הוא על העבר ולבו כלה אחרי אותם הימים הטובים ואחרי ההוד העתיק. ושוב יָחמרו גלי הים הסוער, ים הדמעות, וחלל שתי העזרות, וביותר של עזרת הנשים, מתמלא שוב יללות וצוחות.

פסקו התקיעות. הכל, מלבד החזן, יורדים מעל הבימה, מחזירים את ספרי־התורה בחיק ארון־הקודש ושבים למקומותיהם.

עכשיו הגיעה שעתה של תפלת המוסף, אלא שלכתחילה שליח־הצבור מתפלל תפלה חשאית בשמו. החזן מתחנן לפני קונו, שעונותיו הכבדים לא יבדילו בין הקהל ובין אביהם שבשמים, שיקשיב ה' את תפלתו כתפלתו של זקן ורגיל שפרקו נאה. ור' אבנר פותח מתוך התרגשות מרובה, כשפניו מחוירים מכמות שהם: “הנני העני ממעש – – – נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות באתי לבקש רחמים על עמך ישראל” וכו'. בכיה רצוצה בולעת את קולו ומרעידתו והמלים נעתקות מפיו.

רגש מר תוקף את כל הלבבות למראה החלוש הזה, הבוכה מר כתינוק בן־יומו. כל הפנים מתעותים מכאב. דומיה חרישית. הכל, ואפילו עזרת הנשים, כבשו את קולותיהם מפני קדושתן של הדמעות הללו.

ר' אבנר מתגבר על עצמו, וקולו הערב, היוצא מתוך לב טהור, מתגלגל בחלל הבית ויש בו משירת הצפרים בזרוח עליהם שמש אחרי הסער. משירתם, אבל לא מצהלתם ושלותם. לא ולא! תחנונים הוא מדבר כרש, והדברים קורעים את הלב לקרעים. גניחה עמוקה יוצאת מתוך החזה ומלפפת כל מלה ומלה והקולות מתגלגלים בחלל הבית והיו כעקות מכאובים קדושים, מכאובים שיש בהם ממש, והם מורגשים וגלויים לכל. מימי ועד עכשיו לא שמעתי דוגמת זמרה זו. גוף חלוש זה – מנין לו הכחות הללו? וכך מתחילת התפלה ועד סופה. לעולם לא אשכח את הקול הזה, את מתקו ואת חֻמו, ובכל פעם ופעם אני רואה את עצמי כאילו אני שומעו מחדש. אמנם שירה אחת שלו שלאחר־כך השכיחתני גם את תפלה זו. ואולם זו שלאחר־כך היתה שירת הברבור שלו.

וגם עלי אָצל ר' אבנר מרוחו וגם קולי היה ערב ביום זה. כל שעת התפלה, מתחלתה ועד סופה, היתה כולה שעה ארוכה של התעוררות הרוח והתרגשות נלהבה. כשהצצתי לאחורי ראיתי עינים מרובות התלויות בי מתוך רחשי־תודה. על־ידי זה נתלהבתי עוד יותר וקולי הלך וחזק, הלך וחם. אבל כל זה היה כקליפת השום כנגד העונג שהנאני הירשל, כשראיתיו עומד ומסתכל בי מתוך התפעלות. אני התרגשתי כל־כך עד שכמעט לא התפרצתי בבכי. היום הזה עולה לאין ערך על יום אתמול. הדחק והחום שבבית־הכנסת היו מרובים ביותר; כל פני וגופי שפעו זעה, ובגדי דבקו לבשרי. גם ר' אבנר רָטב כולו כמוני. והקהל היה הולך ומתרבה בינתים, עד אפס מקום כדי הכנסת אצבע. וצבאו הבאים החדשים גם על החלונות הפתוחים לרוחה ומלאו את המבוי ושמו מצור על בית־הכנסת מכל רוחותיו.

לאחר שכלתה התפלה – וביום זה כלתה בשעה מאוחרת מאתמול – נטפלו עלינו כל המתפללים והיו מפזרים לי ולר' אבנר תהלות ותשבחות עד אין סוף. ולא נתקררה דעתם עד שעמדו והחלו צובטים אותי בלחיי, חובטים מתוך חבה על־גבי כתפי. אחד מביניהם עמד ונשקני גם על פי.

הכל מברכים את ר' אבנר, שיזכה להתפלל לשנה הבאה בירושלים בבית־המקדש בבנינו ומברכים זה את זה לזכות לשמוע את זמרתו לשנה הבאה בארץ־ישראל.

הכל מנבאים לי גדולות.

ר' אבנר היה עיף ותשוש מאד ולא השיב על הברכות אלא בהרכנת־ראש בלבד. פני היו מאדימים והולכים מבושה ולא ידעתי מה להשיב מפני בלבול הדעת. מפני השעה המאוחרת עמדו רבים מן הקהל להתפלל מיד תפלת המנחה. גם ר' אבנר לא יצא את בית־הכנסת בכדי להפיג קצת את חֻמו.

אני יצאתי מיד בלוית הירשל שהמתין לי.

– כמה נַפשִיוּת, כמה רגש בקול נגינתו של ר' אבנר קרא הירשל תיכף ליציאתנו – וכמה גמיש אותו קול, ומה נפלאים מעלותיו ומורדותיו! לעולם לא תמחה הזמרה הזו מזכרוני. והוא הרי מחדש את הניגונים מדעתו. שונים היו לגמרי הניגונים של היום מניגוניו של אתמול. כמה מרובה כח־דמיונו. כמה עומק־הרגש. יומם ולילה נכון אני לעמוד ולשמוע את מנגינותיו ולהסיח את דעתי מן העולם כולו. את פרושן של המלות הוא מכניס לתוך הלב. “זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. הזוכר אתה את המלים הללו כשהן יוצאות מפורשות מפיו? “זכרתי לך חסד נעוריך”. אותו רגע נכון הייתי לנפול על צוארו ולנשקו בלי הרף. הירשל הרים את קולו וחזר מיד על המלים בניגונן, ועתה עוד נראו לי נעימות וערֵבות מתחלה. אכן חוש שמיעתו של הירשל מפליא את הלב: כיצד בן־אדם זוכר על פה דבר ששמעו בפעם הראשונה! בינתים הגענו עד ביתו של דודי.

 

פרק אחד־עשר.    🔗

במשך שני הימים של החג הייתי נתון כולי אל בית־הכנסת ואל התפלה ולפיכך הייתי מסיח דעתי לגמרי מכל שאר הענינים. אפילו הרשמים שהוצאתי עמי מן התיאטרון, בהיותי שם בפעם האחרונה, נדחו אף הם מלבי. נדחו, אבל לא נשתכחו. לעתים קרובות, וביחוד בשעת התפלה בלחש, היו צפים ועולים במוחי פסוקים של האופירה שהייתי שומעם כאילו הם יוצאים עכשיו מפורש מפיהם של המנגנים, ונדמה היה לי שגם המתפללים שומעים את הקולות. מתוך כך באתי לידי מבוכה גדולה. מצטער הייתי, שבימים נוראים וקדושים הללו, בימים הללו שבהם נכתב ונחתם גזר־דינם של כל באי עולם, בתוך בית־הכנסת, מקום קדוש זה – אני עומד ככלי מלא חטא ועון ונתון כולי להרהורי עבירה. בקשתי לפזר את ענני־הדמיונות הללו, לגרש את ההרהורים הרעים, את הקולות הפסולים – בקשתי ולא עלה בידי. הקולות היו מלפפים אותי על אפי ועל חמתי ברגעים הקדושים ביותר. בבית־הכנסת, למשל, דומיה שוררת עד שנשמעת דפיקת לבי. אותה שעה בֶרְטְרם מנצח על המקהלה של רוחות אצל המערה ושר בקול חזק ונהדר את הקָוַנטינָא. אני מקשיב את הנגינה הנהדרה מתוך כלות־הנפש, עד ששכחתי לגמרי לפני מי אני עומד ואת קדושת המקום הזה, בית אלהים. המולה בבית־הכנסת – ומיד אני שומע קולותיה של המקהלה שבתיאטרון. הייתי עומד ביום הראשון של החג אצל העמוד ושָר יחידי סולו; נגלה לפני רָמבו והשמיעני את הבַלַדה הנורמנית הנהדרה ואני כמעט שנפלתי אליו לשיר עמו ביחד. כמה מן המנגינות כגון האַרְיָה של אליסא אצל הצלב, בצפותה לרָמבוֹ, האַרִיה של אִיזַבּלָא במערכה הרביעית, קריאת הרוחות של בָרְטְרָם –המנגינות הללו לא משו מלבי אפילו רגע. אבל בשעה שר' אבנר היה מתפלל בנוסח המקובל את דברי השירה הנשגבים והקדושים, מורשת דור דור, ומלאה נפשו רוח אלהים והשתפכה כולה בקולות מתוקים וערבים, פעם בהגיון נכאים ויללות אניה ופעם בדברי נחמה, דברי אהבה ופיוסים, שיש בהם הבטחה ותקוה טובה לעתיד לבוא ולפני עיני רוחי קמו ויחיו פתאום כל העבר הגדול שלנו, גדולי עולם ומאורות דור ודור, כל אותם “ארזי הלבנון” – אותה שעה נראו בעיני כל נגינותיהם שלהם עלובים ודלים מאד כנגד הדרת קודש זו. כל איברי נשתתקו ואני עמדתי משתאה ונדהם למשמע הקולות הנפלאים, שהיו מנשאים אותי אל עולם פלאים, עולם אחר, עברו רגעי התרוממות־הרוח – ומיד נטפלו אלי קולות השטן של ברטרם, המנגינות הרכות של אליסא וכו‘. אבל במשך שלשת הימים הללו לא היה סִפֵּק בידי להוציאם מן השפה ולחוץ, ולא הייתי מסתפק אלא בהטית אוזן כלפי הקולות המקשקשים במוחי. ודוקא זה שעמד לי לשנן הרבה אריות שנשתכחו מלבי עד עכשיו. לאחר החג היה ראשי מלא נגינה כרמון ולא יכולתי לכבוש את יצרי וכמעט שגליתי את סודי להירשל בכדי לשתפו אל המנגינות הללו, שלא פסקו ממני. אבל בכל פעם הייתי נרתע לאחורי והשתמטתי מזה. חושש הייתי שמא אגרום בכך תקלה לעצמי או לר’ אבנר. מפני טעם זה הייתי כובש את יצר הדבור שלי. ולמחר, כשהאיר סוף־סוף הבוקר רצתי לבית־הכנסת כדי לשפוך שם לפני ר' אבנר את המית הקולות והמנגינות המתרוצצים במוחי. מצאתי את הדלת כשהיא סגורה. ביום הזה נוהגים להתפלל תפלת שחרית עם הותיקין, וכבר עברה שעת התפלה. היום היה בהיר. השמים טהורים, כלילי תכלת. האויר חמים ונעים. החילותי מהלך אילך ואילך ומצפה לר' אבנר. לאחר שהמתנתי לבטלה כחצי שעה פשפשתי ומצאת את המפתח (מקומו היה ידוע לי) ופתחתי את הדלת של בית־הכנסת ונכנסתי לתוכו. ערבוביה משונה היתה שורה בתוכו. תמרות אבק היו נשאים בתוך חללו של הבית. השלחנות, הספסלים נצבים שלא במקומם, רבים מהם הפוכים על פניהם. ערבוביה של ספסלים וכסאות. על־גבי החלונות והשלחנות מוטלים סדורים ומחזורים מרוטים ובלים בטבלאות קרועות, טליתות מכורכמו ומזוהמות. וילונות כחולים היו פרוסים על־גבי החלונות. פני הבית זעומים. דממת בית־הקברות שורה בתוכו. לפרקים היא נפסקת על־ידי נקישות הנשאות מתוך ביתו של החבתן. הנקישות הללו מגבירות את הדממה. באה עצבות אל הלב ויצאתי מיד מתוך בית־הכנסת. ביציאתי אל הרחוב נזדמן כנגדי ר' ברקה, שרמז לי באצבעו:

– ברוך בואך –אמר ר' ברקה בגשתו –כבר בקשתי להכנס לבית־דודך, כדי להזמינך בשמו של ר' אבנר.

– היכן הוא? – שאלתיו.

– הוא בתוך ביתו של ר' יוסקה; מוטל במטה. חש הוא קצת בגופו

– ודירתו של ר' יוסקה היכן?

–היכן? חזר ר' ברקה על שאלתי בתמיה – יודע אתה חנותה של חנה־רחל, שנתארמלה לפני זמן מועט, היכן היא?

– אני יודע.

– תלך ותגיע עד החנות, משם אל קרן־הרחוב, מקרן אחת לחברתה. שם עומד בית כחול, במקום היה דָר ר' צדוק.

– ר' צדוק זה מי הוא?

– ר' צדוק המודד אינו ידוע לך? זה שאשתו מוכרת תְּמָד.

– לא, איני יודעוֹ.

– אם את צדוק אין אתה יודע, את מי יודע אתה? אם כן איפוא, ראה את הבית הכחול הזה – עכשיו, כמדומני כבר נשתנה צבעו –שם כנגדו יש מרתף, זה שתגרנית של לחם ודגים־מלוחים עומדת אצלו. לתוך המרתף הזה תרד. שם דירתו של ר' יוסקה.

הלכתי על־פי הוראתו של ר' ברקה עד שהגעתי אל המרתף המדובר, שעל גבו בנוי בית עתיק לימים, שכבר יצא מכלל בית ונכנס לכלל חורבה. בתוך חללה של המערה הזאת עומד שלחן־עץ מרובע, שרגליו ומסגרותיו למטה מטופלות בטיט ורפש. על־גבי השלחן היו מסודרים ככרות־לחם ומעשה מאפה מכל המינים: של שפון, של חטים, גלוסקאות קטנות ונאות משוחות בחלבון ביצים, כעכים, רקיקים עשויים בביצים, בשומשמין ודבש. מקצת מן הככרות היו בצועות לשנים ושלשה חלקים. על־גבי הקרקע אצל השלחן עומדת חביונה ובה דגים מלוחים צפים בתוך ציר אדמדם־שחום. על־גבי טבלא עגולה המכסה למחצה את פי החביונה מוטלים דגים מלוחים מחותכים לנתחיהם. סמוך לשם, על־גבי ספסל, נתון תרמיל ממולא זרעונים מיובשים של זְהָרות ועליהם מונחים תפוחים רקובים ושנים־שלשה לימונים צמוקים ומלוכלכים. על־גבי הקרקע עומד סל מלא ענבים מעוכים. בקצהו השני של השלחן ישבה זקנה עטופה בסודר פרום, אדמדם למראה ומנומר בפסים לבנים רחבים. ומשום שתקרת החנות היתה שופעת ומתנמכת על הזקנה, היתה זו יושבת בכפיפת קומה וראשה היה משתפל ומגיע עד ככרות הלחם, שאינן נבדלות הרבה במראה שלהן ממראה פניה.

ירדתי לתוך המערה במדרגות עץ רקובות, מטונפות ומרוסקות למחצה. למטה היתה פתוחה כנגדי דלת של זכוכית מטונפת אף היא. על הסף ישב ר' יוסקה שקוע בעבודתו. על ברכיו המכוסות בפרגוד עבה ומזוהם מוטלת טבלא קטנה של עץ מלאה הֲתָכִים ופגימות והוא חותך עליה בסכינו רצועה של עור בלה, מתקנה טלאי למַגָף גדול קרוע ומכוסה אבק. כובע מזוהם מחוסר גף נתון ברפיון על־גבי קדקדו ממש, מאפס מקום באותו כובע להכניס לתוך בית־קבולו את הבלורית העבותה והפרועה של בעליו. לרגליו על־גבי הקרקע היה מוטל תינוק כבן שנתים מלובש חלוק מסואב, פניו מלוכלכים וסנטרו מלא אבעבועות. הלה היה משכשך בידיו בתוך מי אילפס שבור, שגזרי עור שרויים בהם. כשהרגיש בי ר' יוסקה מיד חִיֵך כנגדי והזמינני להכנס לתוך החדר. עברתי את המפתן וירדתי לתוך כוך אפל וטחוב. מתחלה לא יכולתי להבחין כלום מפני האופל, ורק אחרי רגעים מועטים הרגשתי ברצועת אורה קלושה, שבקעה דרך החלון השפל מקרקע הרחוב, חלון קטן בעל שתי זגוגיות מחופות אבק וזוהמה, המערה האפלה נראתה לעיני והנה היא רחבת־ידים ופתחים רחבים ומרובים פתוחים לתוכה מכל הצדדים ומכניסים לתוכה טחב וקור. הכוך שנכנסתי לשם היה איפוא כעין פרוזדור למחלת־עפר גדולה ורחבה, משובשת במבואות וחדרים וחדרי־חדרים עד אין מספר. כאן מוטלים צפופים סלים, ארגזים, עגלות־יד ושברי־עגלות, חביות נושנות פירות וירקות, כרָיים של תפוחים ואגסים, אלומות שחת ואחו, מחצלות נושנות וכיוצא באלה. מרתף זה משמש, כנראה מחסן לחנונים הפעוטים, להצניע בתוכו בלילות ובימים טובים את פירותיהם. מחסנים כאלה מצוים הם מאד בנ.

בשפולי המרתף לימין הבחנתי מדרגות של קרשים. עליתי עליהן כשם שצוני ר' יוסקה, כשהגעתי למדרגה העליונה, החמישית במספר, נתקלה ידי מתוך גשוש במנעול טוב של דלת. פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך חדר אפל למחצה. אותה שעה ראיתי את עצמי כאילו יצאתי מאפלה לאור גדול. שני חלונות קטנים כחלונותיו של הפרוזדור היו קרועים לתוך החדר הזה, אבל הזגוגיות לא היו מזוּהמות כל־כך כאותן שבפרוזדור.

שתי מטות של קרשים, צבועות צבע פשוט, שאחת מהן היתה עשויה בהתרשלות ומכוסה שמיכה לבנה ומלוכלכת קצת ובתוך השניה היה מוטל ר' אבנר; שלחן של קרשים מָארך שכרעיו מוצלבות באלכסון זו על גבי זו; שִדָה כרסתנית בעלת־גון עפרורי, שתיבותיה מקושטות באמצעותן, מסביב לחור המנעול, בטסי נחושת קטנים ועגלגלים; קמטר נמוך ולָבָן; כסאות בני מינים שונים; ארגז גדול מצופה ברזל, שכפורתו מנומרת בצבעים שונים שנשתנה מראיהם וחשוקי הברזל שעליו כבר נתרועעו ופקעו והניחו במקום חבורם המגולה סימנים אדמדמים של חלודה – אלה הם פה כל כלי־הבית. בקרן־זוית על־גבי מסמרות תלויים בגדים מחותלים בסדין. פני הכתלים הם זעומים, ריח של טחב וחלודה נודף מהם. התקרה המקומרת מטופלת בקורי־עכביש מאובקים, דירתו של ר' יוסקה היא זעומה ושוממה מאד, אף־על־פי שניכרים בה סימני טפול והשגחה.

ר' אבנר, כאמור לעיל, היה מוטל בתוך אחת המטות. הוא היה מלובש ושתי ידיו סומכת את ראשו, שני כרים היו סומכים אותו תחת מראשותיו ושכיבתו זו נראית יותר כישיבה. כשנכנסתי הרים ר' אבנר את ראשו והתקין את עצמו לרדת מן המטה. דבר זה גרם לי קורת־רוח מרובה. האמת נתנה להאמר: חושש הייתי שלא אהיה אנוס לטפל בר' אבנר בשעת מחלתו. המיחושים שלו, בכלל, היו דוחים את לבי ממנו.

כששאלתיו לשלומו השיבני, שהוא אינו כלל בחזקת חולה. בשחרית כשנעור משנתו חש בראשו ואנוס היה לשכב במטה. לאחר זה השביחה בריאות גופו וכבר בקש לקום ולרדת מן המטה, עמדו ר' יוסקה וזוגתו ועכבו בעדו ועדיין הם מחזיקים בדעתם זו. ואמנם ר' אבנר התחזק ובקש לקום, אבל אשתו של ר' יוסקה מחתה בו. מתחלה לא הרגשתי כלל באשה זו, לפי שהיתה יושבת על־גבי שרפרף בין מטתו של ר' אבנר ובין הכירה הנמוכה והיתה מטפלת שם בסיר של תבשילים. לא הבחני בה אלא בשעה שעמדה ונגשה אל הקמטר שאצל הכותל שכנגד תחת החלון כדי להוציא משם דבר־מה. צעירה היא אשה זו, כבת עשרים וחמש, בעלת־קומה גבוהה, זקופה ודקת־בשר, ולפיכך היתה שמלתה שמלת הבוץ בעלת הנקודות המטושטשות, נראית רחבה עליה כשק. פניה היו זכים וצחים מאד, חורורים קצת, כמעט מחוסרי־דם, ושרטוטיהם נאים, דקים, כעשוים בידי חרש חושב: חוטם מיושר כמחוטב, שפתים דקות, חורות, מהודקות למחצה וטורי השנים הלבנות נחשפות בעדן. סנטר מָארך ומחודד. אין זה כי אם ראש של אנדרטא מעשה־אמן נתון על גבי גוף צנום וכחוש של יהודית עלובה. על קלסתר הפנים, הנאה והמהודר מצד עצמו, אָצלו מזהרן שתי עינים גדולות, כחולות־כהות, נוגות־שאננות העוטות מעין דוק קליל ולחלוחי, המשוה עליהן הוד ונועם. דומה היתה למלכה שניטל ממנה כתרה ונשבתה לבין קבצנים. רושם כזה עשתה עלי בתנועותיה השאננות, המרושלות והנאות ובגזרת קומתה הנהדרה. המטפחת האדמדמה־כהה, המופשלת לה מתוך התרשלות מאחורי אזניה ומקושרת קשר רפה מתחת לסנטרה. הוסיפה לה לוית־חן. נאות ומחוטבות הן גם ידיה הלבנות, כלובן הבהט הן ותנועותיהן השקולות בשעת עבודתה וטפולה אצל הכירה. חוט של חן מיוחד היה מתוח על הפנים המזהירים הללו, דמות דיוקנה של נפש זכה ועדינה. העינים הביעו הכנעה, ענות לב ותוגה רבה מאד. היא היתה סמל Judea Capta, בת־יהודה המנוצחת. בה נתגלגל ניצוץ מנשמתן של גולות יהודה שנשבו לבין הגויים. מה לבת־יהודה ענוגה זו ולבית אפל זה? אבל היא עצמה לא הרגישה, כנראה, כלל בזה ואפילו צל של קובלנא לא עלה בפניה. אין ספק כי היא לא הכירה כלל ביפיה. אדרבא, ניכר הדבר שהיא נוהגת זלזול גמור בעצמה. ולא רק זלזול אלא גם התרשלות. היא פשוטה וטבעית. בשעת כניסתי לא נתנה אלי לב כלל. רק לאחר שעמדתי אצלה הגביהה עלי בנחת את שתי עיניה ומיד הורידתן שוב ונשתקעה במלאכתה.

לתוך הבית נכנס ר' יוסקה, כשהוא אוחז בידו של תינוק מלוכלך מכף רגל ועד ראש. האם תפשה בידו של התינוק מתוך צוחת־חדוה. ר' יוסקה הושיבני אצל השלחן וצוה על דבורה – כך שמה של אשתו – שתכבד את האורח במיני תרגימא. דבורה הסתכלה בי בתמיה, כאומרת: “פשפש ומצא אורח הגון” – מכל־מקום לא סרבה. מיד נגשה אל השידה והוציאה משם פרוסת דובשנית חרבה ואגוזים, נתנתם בקערה והמציאתם לי מתוך התנצלות, שלפי שעה אין תחת ידה מטעמים משובחים מאלה, ואם אזדמן לתוך ביתם בימי החג תיטיב לי את ה“כִבוּד”.

הדברים האחרונים הללו היו, כנראה, מכוונים יותר כלפי בעלה על שהטרידה לכבד את האורח עכשיו, ביום חול סתם, שאין כיבוד נוהג בו.

– מה הכינת לסעודת־הבוקר? –שאל ר' יוסקה בקול רך, כשהוא מסתכל בה כתינוק בפני אמו.

– כלום מה יש לחדש היום? – השיבה דבורה.

– ההכינות מרק בשביל ר' אבנר? – חזר ושאל ר' יוסקה.

– המרק רותח והולך – השיבה דבורה –לפני רגע הטלתי לתוכו בצל.

– מהר נא – הוסיפה מיד דבורה – רוץ נא אל “הנשים” (התגרניות בלשונה) וקנה באגורה ירק ואגב גם גלוסקא חמה תקנה מידה של קילָה (שמה של התגרנית העומדת אצל המרתף).

ר' יוסקה רץ, או יותר נכון, קפץ כתינוק נכנע. לא היו רגעים מועטים ור' יוסקה חזר ובידו לחם וירק וענבים. מחצית מן הענבים חלק לי ומחציתם השניה נתן לתינוקו, ששמו אינו ידוע לי עד היום הזה. “נשמה”, “חיוּת” – זה שמו וזה זכרו בפי האב והאם.

דבורה הטילה בר' יוסקה מבט של רצון וזה התמוגג מרוב תענוג. על־פי עיניו, שנתן בה לפרקים תכופים מתוך חבה ועדנה, ועל־פי כל מנהגיו, מנהג קטן בפני גדול, – ניכר היה שהוא מחבבה מאד וחולק לה כבוד גדול. הוא היה נוהג בה דרך־ארץ כבגדול ממנו במעלה, היה ירא מפניה ירא־הכבוד ויראתה־הרוממות כאחד.

בינתים פרסה דבורה מפה על השלחן: קצהו האחד בשביל ר' יוסקה וקצהו השני לר' אבנר. הגלוסקה ניתנה, כמובן מאליו, לר' אבנר, וכנגדה בצד השני של השלחן הונח ככר־לחם מעוך, פת חרבה ונוקשה. ר' יוסקה היה עוזר על ידה של אשתו בסדור המפה והמאכלים ולא ישב במקומו עד שאשתו העמידה לפני ר' אבנר את המרק השמן ובתוכו פלנ־תרנגולת, שריחם הערב היה מגרה את התיאבון.

אחר־כך חתכה דבורה נתח של דג־מלוח, הניחתו בקערה, פררה לתוכה בצלים, יצקה חומץ והגישה לבעלה.

– ואַת, דבורה? – שאל ר' יוסקה כשהסתכל בר' אבנר מתוך חבה.

– אני כבר סעדתי את לבי! – השיבה דבורה.

– במה? – שאל ר' יוסקה.

– אכלתי ממה שנתתי לפניך, וגם קנחתי סעודתי בחצי תפוח. מחציתו השניה שמורה בשבילך.

– לא, מוטב שתאכליהו את, או הצניעיהו בשביל מאיר בחזירתו מן החדר. טוב שתרתיחי חמין, אם רצונך בכך, ונשתה על הפת.

דבורה עמדה לעשות רצון בעלה.

– ואתה על שום מה אתה יושב בטל? בוא והשתתף אתנו בסעודה.

אני סרבתי.

 

פרק שנים־עשר.    🔗

סעודת־הבוקר נגמרה. הגישו אל השלחן קומקום של פחים מפוחם מלא חמין. ר' יוסקה מזג את הכוסות והגיש לכל אחד ואחד כוס של חמין, נותן ואומר: “החמין, אמנם חִורים קצת, אבל אין בכך כלום, יעלו רצון”. החמין היו חורים יותר ממקצת, ונוסף על זה, גם ריח של עשן־פחם היה נודף מהם. מכל־מקום היו הכל גומעים אותם בהנאה, ויותר מכולם ר' יוסקה בעצמו. בשעת שתית החמין היו מסיחים בימי החגים שעברו ושעתידים לבוא, בשמו הטוב שיצא לו לבית־התפלה של כתפים בגלל ר' אבנר, בהמון הגדול שהיה נדחק אתמול אצל החלונות של אותו בית־התפלה. ר' יוסקה הודיע על־דבר החגיגה הנהדרה שבדעתו לערוך, בתור גבאי, לבני קהלתו בחג שמחת־התורה הבא. הוא אינו דואג אלא לבריאותו של ר' אבנר, כי אם לא ישתתף ר' אבנר בחגיגה זו לא תהא השמחה שלמה. כי ר' אבנר יחזור לביתו עוד לפני חג הסוכות – הס מלהזכיר!

“מי יתן והשעה תהא משחקת לי בכיסי. העבודה נתמעטה בימים האחרונים, אין בית אשר אין שם סנדלר. הכל באים לכאן לבקש את מחיתם. מכל־מקום אסור להתעצב. אלהינו בשמים גדול הוא ובו אני בוטח בכל עת. הוא לא עזבני עד עתה ואקוה שלא יעזבני גם להבא”.

השיחה נגעה גם בתינוקות של בית־רבן ובמלמדיהם, ור' יוסקה דבר כדברים האלה: “אחת אני מבקש מלפני הקדוש־ברוך־הוא, שבני יגדלו ויהיו אנשים הגונים, יהודים כשרים ושאזכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים, לא יהיו כאביהם בוּר ועם־הארץ. ואני עצמי החייב. אבי היה מלמדני תורה ושוכר מלמדים בשבילי עד שנת השלש־עשרה לימי חיי. אבל נפשי לא חשקה בתורה. מוחי גרוע ביותר. כנגד זה מאיר’קה שלי כמדומני יפה כחו מכחי. רַבוֹ מרבה לספר בשבחו. ואני לא אפסיק מללמדו תורה עד כמה שידי תהא מגעת”. אותה שעה הזהירו פניו של ר' יוסקה מרוב חדוה.

השיחה נמשכה כשעה שלמה. לבסוף עמד ר' יוסקה בחפזון ללכת לעסוק במלאכתו.

עמד ר' אבנר אף הוא והודיע, שדעתו לצאת לשעה־קלה לרחוב. האויר בחוץ יפה מאד עכשיו. מתחלה עכבו בעדו ר' יוסקה ואשתו, אחר־כך נתרצו לו לאחר שעטפוהו במטפחות מרובות מכל המינים עטיפה מעולה, אף־על־פי שהאויר היה חם מאד, ולאחר שהזהירוהו כמה וכמה פעמים על שמירת גופו מפני הצנה ועל השהיה המרובה בחוץ.

– כמה טוב לבם של בני־אדם הללו! – העיר ר' אבנר לאחר שיצאנו לרחוב – הם מטפלים בי כאשר יטפל האומן בילד שעשועיו. איני יודע במה אגמול להם. אותה החבה היתרה שהם מראים לי יש אשר תהי עלי גם לטורח. אין לך רגע שלא יזהירוני הוא או היא, על האכילה. הם מקפידים מאד שלא אוציא חלילה פרוטה מכיסי, אף־על־פי שגם הם עניים מרודים. אמנם אנשים פשוטים הם, לא פקחים ביותר, אבל הם אנשים מהוגנים ומכובדים. ואני, האמת ניתנה להאמר, קשה לי מאד להיות סמוך על שלחנם בימי החג.

ר' אבנר נשתתק. הלכנו מחרישים, כשאין אנו יודעים להיכן אנו הולכים.

– הנשנן היום את מנגינות החג הבא? – שאלתיו.

– לא – השיב ר' אבנר – היום תָש כחי מאד, כחותי נתרופפו מאתמול. יום או יומים דיָם לשנוּן.

– להיכן אנו הולכים? – חזרתי ושאלתי.

– נרד אל הים, אם רצונך בכך – השיב ר' אבנר – אני משתוקק מאד לאויר זַך ומרווח. קשה לי הנשימה, ובלבבי כאש צרבת.

נעניתי לו ברצון והלכנו אל הים. כשעה שלמה נמשכה ההליכה דרך הכרך מסופו ועד סופו. התנועה ברחובות היתה מרובה. אין שעור לעוברים ושבים – לרכבות, עגלות, עגלות־יד, מרכבות הטרַם, קרונות עמוסים שקי תבואה, מוטות ברזל, חביות של זפת, שמן זית, סוכר, ארגזי לימונים, שקי אגוזים, תמרים ושאר מיני פירות וירקות. כל כמה שהיינו קרבים והולכים אל הים היתה התנועה מתגברת והולכת. מתוך כך היתה ההמולה מרובה, עד שאיש לא שמע את דברי חבירו. כך היינו מהלכים עד שהגענו לרחוב־החוף המרוצף אבנים. וכאן היינו בעינינו כאילו נפלנו לתוך מצולה רותחת. ערבוביה של אנשים נחפזים ושל קרונות טעונים משאות באים זה לקראת זה, וזה בצד זה, וזה מאחורי זה, וכולם בהולים ודחופים, הומים ומתרעשים – עוד מעט והייתי אני ור' אבנר להם למרמס. התישבנו בדוחק על־גבי השקים שנתפרקו והחילונו להשביע את עינינו במראה יער־התרנים, המתנשאים לפנינו, הם ודגליהם בעלי־הצבעונים המנפנפים בראשיהם; בשורות האניות העומדות צפופות ונראות כאי נודד במי הים או כגשר שאין לו סוף; באלפי בני־אדם המדברים בכמה וכמה לשונות, המתרוצצים כזבובים רצוא ושוב מן החוף אל הים ומן הים אל החוף וכך חוזר הדבר חלילה עד אין סוף. בין האניות מבקיעות ועוברות סירות קטנות, נקיות וצחורות ונראות כרמשים קטנים, הזוחלים לרגלי סוס ענק, או כעורבים המקפצים על־גבי ערמת חציר או חטים. ההמולה והדחק מטרידים אותנו מאד ואנחנו עומדים ומטיילים לארכו של החוף.

לאחר הליכה כדי שעה התרחקנו לגמרי מרשות־רבים הומיה זו והגענו עד מקום שָקֵט ומוצנע. אפילו נפש חיה אחת אין כאן. החול שעל שפת הים נוצץ ומבהיק כנגד החמה בזהרוריו המרובים. רצועה של אבנים קטנות צבעוניות מרובצת על שפת הים לכל ארכה. על־גבי שכבת החול מתרומם כעין קיר נטוי כֵף־חמר, כֵף מחוספס, מלא כולו חריצין וסדקים לכל ארכו, שהצפרים המקננות שם יוצאות ונכנסות בהם כל שעה בצפצוף ובשריקה עליזה. ממקומות הרבה מבצבצים ונוטים למטה שיחים דלים או גם שטה דקה ורזה. כשהגענו למקום שמם ומופרש זה כסבורים היינו שרחוקים אנו מהלך עשרה מילים מן הישוב. השתטחנו על־גבי החול הרך והצורב, זרועותינו תחת מראשותינו ופנינו כלפי הים, שוכבים ומסתכלים במרחק האין־סוף. כל חושינו נשתתקו. השבע השבענו את עינינו ואת כל חושינו מזיו הבריאה ומראותיה הנהדרים הגלויים לעינינו בלי גבול, בלי מצרים. בלי גבול ובלי מצרים פרושים לפנינו עד מלוא העין מי הים והם נֶחְפִּים חפוי דק של קשקשי זהב… גלי־בדולח קלים וזכים באים בנחת ומגיעים אל החוף, על־מנת להרטיב את חצצי־האבנים ולהעלות עליהם בָּרָק – וחוזרים מיד על עקבותיהם. מתוך שכשוך חרושי הם נתקלים בשפת הים, מתנפצים לרסיסים נוצצים כלפי שברירי החמה ונראים כאיזמרגדים. ויש שרוח חרישית נושבת רגע בגלים, כלוחשת לכל אחד מהם בשורה חדשה. הגלים מזדעזעים ורצים מיד בהמולה, אחד מקדים את חבירו, להשמיע אל החוף את בשורתם. ואולם בתוך כדי מרוצתם ושאונם הם מתבוללים יחדו ומגיעים אל החוף בערבוביא, כולם בבת־אחת, נתקלים בכל כחם באבני־חצץ – והיו לִקְצָפָה רותחת. אז תצא החמה לקראתם ועשתה בלהטיה, והפכה כרגע את הקצף הלבן לרקמת זהב וכסף דקה, משובצת כולה אבני־חן נוצצות; יריעת התכלת של המים, לכל מלוא שפתה, מתקשטת עתה תחרא נפלאה. רגע אחד – ושוב הדממה גדולה כשהיתה.

שם שם, במרחק, באמצע השטח הגדול של המים, שטח שאין לו גבול ונראה כשופע ועולה עד האופק, נוצצת לעינים כעין בהרת זהב עגולה ורחבה מאד, השוחה כנגד השמש מלמטה, וממנה נתיב־אור, נוצץ כמוה, נמשך והולך עד לשפת הים. אין זה כי אם מצולה רותחת, מושכת כנהר זהב וכסף נִגָר מאמצע היום לשפתו. המראה נפלא מאוד, וביחוד – לעין הרואה אותו כשהוא מוטל שטוח על החול וראשו כבוש בקרקע בשפת הים ממש.

והנה נגלו מרחוק סירה ומפרשה הלבן המנפנף ברוח. בחפזון היא מחליקה על־גבי הגלים ומתנועעת תנועה קלה אחת הנה ואחת הנה. מתוכה נשמעים קולותיהם של בני־אדם המסיחים זה עם זה בקול רם. הקולות מגיעים לכאן והם זרים ומשונים, ודומה שהם מתפוצצים לרסיסים אל החוף ביחד עם הגלים. בשפולי הרקיע נגלתה נקודה שחורה והיא גדלה והולכת. מלבינים והולכים מפרשים מתוחים. לאחר רגעים מועטים אנו מבחינים אניה נשאת בגאון, המבקיעה ובאה, וכעין דמות בעל־כנפים מתנוססת לתפארה על־גבי “חטמה” של האניה. בתוך האניה עצמה מתרוצצים בני־אדם שחומים, שפניהם ומלבושיהם מוזרים וקולותיהם מנסרים והולכים. מי הים – למן האניה ועד החוף – נדעזעו ויגועו כולם, כאילו נבהלו מפני הבריה המשונה, שנגלתה עליהם פתאום, עברה בתוכם בחפזון ונעלמה לבסוף מעינם. אולם גם זמן רב אחר־כך עדיין עומד בעינו על־פני הים נתיב לבן של קצף, ההולך ועומס לאט־לאט, ומראה לו כמראה המענית החרושה בערבת המים. לבסוף כל העולם משתתק שוב, ורק ממעל לראשינו נשמעות צוחותיהם המוזרות של בני־שחף ואוזי־בר, הטסים סיעות־סיעות על־פני המים. פעמים הצפרים יורדות למטה, נוגעות ואינן נוגעות בפני המים – ופתאום שוב הן מתנשאות ביעף ועולות למעלה־למעלה. והחמה קבועה בכפת התכלת ושולחת את קרני הודה ממרומיה לארץ. דומה כאילו גם היא מתענגת על הדר הטבע, מציצה לעולם מתוך שבח והודיה לקונה. הים אף הוא נכנע פתאום, כולו נרדם בזרועות קרני השמש החמות לקול שכשוך מימיו והמיתם השאננה, הקצובה, המפלת חבלי תנומה. והאויר שקט כולו, והוא זך וטהור כל־כך עד שנראה לך כאילו רקמות ציורים דקים ושקופים, כעין נחשים קטנים פתלתולים, משתלשלים ומרטטים בתוכו. דומה כאילו כל הטבע כבשה את נשימתה והיא מקשיבה לקולות אלהים המתהלכים במרחבי העולם. ברגעים הללו האדם נראה כעורק מעורקי הטבע, עצם מעצמיה. בטַלה ישותו של האדם ועוברת מן העולם ונפשו נשפכת לתוך חיקה של הבריאה. הכל כבש את נשימתו, כדי להקשיב אל הדממה הגדולה. באותם הרגעים הקדושים והחשאים נראה כאילו מתחדשים והולכים מעשי־בראשית. נפלה תרדמה על הבריאה ועולם אחר, גדול וחדש, שעין לא שזפתו, הולך ונברא, אותו העולם המשומר, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא כליה וחדלון, אלא בני־אדם יושבים ונהנים מזיו השכינה והנצח.

כך היינו מפליגים והולכים בתוך עולם הדמיון עד שראינו את עצמנו כאילו ריוח של ימים מרובים מפסיק בינינו ובין המקום, שיצאנו משם.

ר' אבנר ישב כל אותה שעה שקוע בהרהורים ובלי תנועה והיה משרטט באצבעותיו על־גבי החול הרך והתחוח. כך שכבנו במקומנו שעה מרובה, שעה שכולה מתיקות ושפע תענוג ונעימות אין קץ…

אנחה חשאית יוצאת מלב ר' אבנר ומפסקת את הרהורי. הסתכלתי בפניו וראיתיו יושב מוּטה וידו האחת נתונה על־גבי מצחו, כמו שהוא נוהג לעשות בכל שעה קשה.

– ר' אבנר, מה לך? – שאלתיו.

– לא כלום, לא כלום! – השיב ר' אבנר, עומד בחפזון על רגליו ומנער מעל בגדיו את החול הדק במטפחתו הצבעונית – לא כלום. כבדה קצת הנשימה ללב. עצבות קפצה עלי. הרהורים שונים עלו במוחי. עתה רָוַח לי מעט. כל המכאובים חדלו כליל. באה רְוָחה ללב, רוחה גדולה, גדולה ונעימה מאד…

ר' אבנר פסע פסיעות מועטות לארכו של החוף, ועמד, כשרגליו נוגעות במי הים. אחר־כך הסיר את כובעו והזיח את ירמולקתו למעלה, העביר בפסת ידו על־גבי שערותיו הערמוניות והגזוזות, על־גבי מצחו החור, תלה מבטו במרחקי המים ועמד דומם. כך עמד ר' אבנר שעה מרובה, ולא זז משם עד שקפץ עליו רוגזו של גל סוער והרתיעו ממקומו. אחרי הגל הזה קפץ ובא השני, השלישי, הרביעי. מראה הים נשתנה פתאום ושלותו נסתלקה. נוד יתנודדו מימיו, ומשברים לבני־קצף עולים מתוכם שורות־שורות והם דומים כרכסי הרים, שעמקים וחריצים חותכים אותם. רכסי מים אלה רצים בזעף אל החוף, בזה אחר זה, וקדקדיהם לבני־קצף מזהירים ברבבות נגוהות לעיני השמש.

מסביב לסלע גבוה, המשתרבב ועולה מן המים כמרחק עשר פסיעות מן החוף, רֻתּחה המצולה ויהמו גלים. מעפילים הם לעלות על סלע בסערה ובקצף. כאילו הם אומרים לנפצו לרסיסים. ואולם ברגע פגעם בו בכל כח – הם עצמם ינֻפצו אל הסלע ונתזו למעלה כאבק דק, והיו לנֵפֶץ רב של רסיסים מזהירים בכל נגוהות הקשת. שעה מרובה נמשכת מלחמת הגלים אל הסלע – והוא עודנו נצב איתן, זועף ומחריש ונראה כבז להם. אז יתמרמרו הגלים אל הסלע הגא והבוטח, ועלתה עליו חמתם עד להשחית, והשתערו אליו בכח גדול שבעתים, והתיזו השמימה עמודי מים נתוצים לאבק דק ולרסיסי־זהב נוצצים באור החמה. והנה התרומם משבר אחד, העז והגדול שבחבורה, והוא הולך וקרב אל הסלע, ופתאום התנפל עליו במלוא כחו – וכרגע השיג את אשר לא השיגו הקודמים לו – את ראש הסלע. ראו חבריו ונתמלאו קנאה, חגרו את שארית כחותיהם, טפסו ועלו אף הם על ראש הסלע ויבלעוהו. ואולם לא עברו רגעים אחדים וראש הסלע נגלה עוד הפעם מתחת למים ומראהו גא ובוטח כבראשונה.

הצצתי בר' אבנר והנה שבה אליו מנוחת נפשו. פניו הבהיקו ועיניו זרחו, והוא משוטט עתה הנה והנה על שפת הים, משוטט וצובר מעל הקרקע חלזונות וצדפים מפליטי הים, ושמח עליהם כמוצא שלל רב.

והים אף הוא שקט בינתים מזעפו ודממה גדולה נחה עליו כבתחילה. ורוח רכה וקלה באה, מטפחת בחבה על־גבי הלחי ומשיבה נפש. ושוב הבהיקו פני המים ברבבות איזמרגדים, ושוב גשר של כסף נוצץ נטוי בין שפת הים מזה ובין קצה האופק מזה, במקום ההוא אשר הזהיר והתנוצץ שם מצולת מי הזהב…

אנחנו ישבנו הרחק מן המים, לפי שהחוף היה רטוב מפני מי הגלים השוטפים. האמת ניתנה להאמר: כשאני לעצמי כבר תקפני השעמום ובקשתי לחזור לביתי. הרעב הציק לי, וגם נכסוף נכספתי לשוב אל חברי הנערים בגילי ולשחק עמם. זה כמה אשר לא ראיתי את פניהם, וכמעט שיצאתי מעולם הילדות לגמרי. עכשיו תקפוני פתאום געגועים עזים על שעשועי הילדות, שנטרדתי מהם קודם זמני. רוחי קצרה מפני כך ואני התחלתי לפהק. מה שאין כן ר' אבנר: עליו קשתה, כנראה, הפרידה ממקום זה ובעל־כרחי נשארתי עמו.

– מה יפה שעה זו, מה יפה! פתח ואמר ר' אבנר, לאחר שחזרנו וישבנו על־גבי החוף ור' אבנר חזר ותלה את עיניו במרחקי הים – מה יפה דממה זו לנפש. מעולם לא ראיתי דוגמה טובה זו אפילו בחלומי. מה עלובים וקודרים הם הכרך והמערה של ר' יוסקה כנגד המקום הנהדר הזה. יפה היא גם ישיבת עיירתנו. הרים סביב לה, נחל שוטף לרגליה ואילנות ודשאים יש שם. מעולם לא עלה על דעתי לצאת חוץ לעיירה ולנשום את האויר הצח. פעמים אדם יוצא להתרחץ במי הנהר ונהנה ממילא מהדר הטבע. אדם מישראל כל ימיו הוא יושב כלוא בביתו ואינו רואה את אור השמש. וראה פלא: כל ימי היו דשאים ואילנות מכניסים שמחה לתוך לבי, אבל מעולם לא הייתי הולך לבקש אותם, כשם ששום איש מישראל אינו נוהג לבקשם. כל ימיהם הם מתהלכים קודרים וזועפים ואינם יגעים אלא על פת־לחם חרבה, וגם אני כאחד מהם. לפיכך גופי כל־כך חלוש וצנום. כבר עברו חמש שנים משעה שהשעול החל להציקני. וכלום מרובים הם צרכיו של האדם? אנחנו עצמנו הכנסנו את ראשנו לתוך העול הכבד הזה ואנו טורחים תמיד כשור בדישו. ואם כל האנשים כך, בני ישראל על אחת כמה וכמה. יש בני אדם החיים בשלוה ובנחת, צוחקים במלוא פיהם, ואנחנו מהלכים תמיד כצללים. זועפים וקודרים. אוי, אלמלי היו כל בני־אדם חיים בנחת, בשלוה ובהרחבה, ושלום ואחדות היו שרויים ביניהם. מה טובים ומה יפים היו אז החיים. וכי לא־כך, פרחח? אילו, למשל, היה לי בית קטן ונאה בית העומד פה על שפת הים. הייתי מושיב בתוכו את אשתי ובני־ביתי וגם אותך הייתי מספח על בני־ביתי, ואת כל שאר האנשים הטובים החביבים עלי. גם אשתי היתה מחבבתך מאד. היא אמנם, נוחה לכעוס מטבעה, רגזנית, לפי שהילדים הטרחנים התישו את כחה. מכל־מקום טובת־לב ונבונת־דבר היא. יפים היו החיים כאן. היינו חיים בנחת ובשלוה, מטיילים, מזמרים, מזמרים ומזמרים תמיד. יפה השירה כאן על שפת הים. כל הזמן נדמה לי שאני וכל היקום מסביב שרים כאן. הכל פיהם מלא שירה: הים, האויר, הגלים והשמים והשמש. מנגינות נפלאות נבראות עתה מאליהן בלבבי. אל תלגלג עלי. ברגע זה נדמה לי, שיש בכחי לברוא מנגינות עמוקות ונשגבות, מעין נגינת “שומר־ישראל” שלך, ואולי גם גדולות ממנה. מי שרוצה ליצור מנגינות נשגבות ילך ויראה בעיניו את הים ומלואו ובאזניו ישמע את שאון הגלים וזמרתם. כאן רוח־הקודש שורה על האדם, רק עכשיו, כמדומני, עמדתי על פירושן של המקראות הללו: “ירעם הים ומלואו”, “הים ראה וינוס”. מה עמוקים ונשגבים הדברים. או הרי למשל: “זה הים גדול ורחב־ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות, שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת לשחק בו”. או תאורם של הסערה והגלים שעל הים שבמזמור ק"ז ממזמורי בן ישי, הנקראים בערב שבת עם חשכה. רק עכשיו ירדתי לסוף כונת הדברים. כל ימי הייתי קורא את המקראות הללו ואזני לא שמעו מה שהייתי מוציא מפי. וכיצד זה נתעלמו הדברים הללו ממני עד עכשיו? מה יפו דברי דוד המלך המחוכמים: “מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת”. אין אתה מוצא את גדולתו של הקדוש־ברוך־הוא לא במערה אפלה ולא בחנות ולא בבית־המרזח ולא בשְוָקים, אלא בתוך מרחבי הטבע תחת תכלת השמים הבהירים והרחבים…

ר' אבנר נשתתק שעה קלה. אחר־כך חזר ודבר בהתלהבות:

– האח, מה טוב ומה נעים, רבונו־של־עולם! ואולם הנה כאב הלב חזר ונעור – גדול הכאב.

ר' אבנר נשתתק, תפש בידו את חזהו. פניו חזרו והתעותו מכאב. גם אני נצטערתי עמו. נפלתי על ברכי ונשתתקתי, כשאני מנער את גרגרי־האבנים מיד ליד. עברו רגעים מועטים. בקשתי לקום ולחזור לביתי, נתן ר' אבנר בשיר קולו. מתוך הפתיחה הכרתי את הרומַנס של אליסַא שבמערכה הראשונה. אבל מה יפה היה קול נגינתו בשעה זו. כמה רגש בה, כמה עדנה והשתפכות־הנפש. מה רך ועדין ורועד קולו באויר העולם הזך והבהיר. דומה, שהכל כבש את נשימתו, שותק ומקשיב אל הזמרה הנפלאה הזאת. גם הגלים היו מתנועעים בנחת ובחשאי, שלא להפריע את הדממה.

ואף־על־פי שגבר עלי יצר הזמרה שלי והיה משיאני להשמיע את קולי, מכל־מקום לא פתחתי את פי ולא הייתי אלא עומד ושומע את זמרתו של ר' אבנר. נדמה לי, כי מיטיב הרבה הוא לנגן את האַרִיָה הזאת מן המזמרת בתיאטרון וכי קולו רך ועמוק וערב לנפש יותר מקולה.

משנשתתק נתתי אף אני קולי בשיר והתחלתי מזמר את האַרְיָה של המערכה השלישית.

– מה יפה נגינתך, מה יפה! – קרא ר' אבנר פעמים רבות – אותה שעה רואה אני את עצמי כאילו אני שומע את קולה של המזמרת.

ואין בזה מן התֵמָה. האַלאט החזק שלי, קולו של תינוק, היה ודאי דומה קצת לקולה של המזמרת. ר' אבנר הכריחני כדרכו לחזור על האריה ואני נעניתי לו. אחר־כך חזרתי על שאר האריות של האופירה עד שהגעתי אל נַסְטַה־דיבַה החביבה מאוד על ר' אבנר.

– השמיעני נא עוד הפעם את קולה ואת נגינותיה – שדלני ר' אבנר קודם שעזבנו את המקום. כסבורים היינו שהמזמרים הם־הם יוצרי־המנגינות. חזרתי פעמים על שתי האריות

– אכן אין זאת כי אם נגינת שמים! – הכריז ר' אבנר בהתלהבות, כאילו שמע את המנגינה אך הפעם – מה נשגבה ומה רוממה! מי הוא זה ואיזה הוא אשר יצר נגינה כזאת? אין זה כי אם איש אשר רוח אלהים בו. יש בנגינה זו גם מטהֵר ותום של ילדות וגם מן הקדושה העליונה. הה, מי יתנני לראותה פנים אל פנים, לדבר עמה פה אל פה, לגלות לה עד כמה אני מבין לרוחה…

אחר־כך שאלני ר' אבנר במבוכה:

– מה דעתך, הקטן? כלום יתכן שאראנה פנים אל פנים?

אני שתקתי מתוך מבוכה, מפני שלא ידעתי מה להשיב. דבריו הנלהבים היו נראים לי תמוהים מאד והטילו עלי קצת אימה.

– בעיני רוחי אני רואה אותה פנים אל פנים ובאזני רוחי אני שומע את קולה הנפלא – דבר ר' אבנר חרש כשמבטו ממני והלאה. לאחר רגעים מועטים חזר ונתעורר, תפש בידו את חזהו ואמר:

– עוד הפעם אש בוערת, בוערת, צורבת את הלב. הוא החל פוסע בחפזון על־גבי החול, נגש אלי ותפשני בשתי ידי מתוך התרגשות והיה ממעכן, ופתאום התחיל לדבר ברגש, כאדם שדעתו טרופה עליו:

– הוי קטני, קטני, אני אצא מדעתי, אצא מדעתי. איני יודע מה זה היה לי? מה? מה? כל עצמותי בוערות באש, באש. ראשי, גופי, פני – רבונו־של־עולם, חוס ורחם נא עלי!

מתחלה הסתכלתי בו מתוך תמהון. דבריו המוזרים, התנהגותו המוזרה הטילו עלי אימה. אבל כשהצצתי בפניו החורים חורת מות ובעיניו היגעות והמביעות יסורי־נפש קשים – מיד נתמלאתי עליו רחמים גדולים. הרהורי באותה שעה לא היו ברורים לי לעצמי, אבל, כנראה, היו קרובים אל האמת, ולפיכך היה לבי נוקפני מאד. ראיתי את עצמי כאדם שמשתתף בעבירה, ודאגתי דאגה גדולה.

ר' אבנר התישב על־גבי החול וראשו המוטה תמוך בידו. ישב והסתכל במרחק אין־סוף מתוך יאוש מר.

ומי הים היו שרויים שאננים ונהדרים בתנומה. הכל השתתק וכבש את נשימתו, כדי שלא לבלבל תרדמתו של הענק הנאדר. בני־שחף טסים לאטם על־גבי חלקת המים כשהן מנפנפות בכנפיהן המזהירות והצחורות כשלג.

נתעוררתי וזרזתי את ר' אבנר ללכת, והוא שמע לי בשתיקה – ועמדנו וחזרנו העירה.

 

פרק שלושה־עשר.    🔗

אנחנו הלכנו מחרישים ולא הצצנו איש בפני חבירו. ר' אבנר היה מהלך לפני והסיח את עיניו ממני. שנינו היינו כמתביישים זה בפני זה. לאחר הליכה מרובה הגענו אל הרחבה המרוצפת אבנים, יפה נוף, עברנו דרך הפרדס והגענו אל ככר התיאטרון. אכן יד המקרה היתה בנו. ר' אבנר נגש אל הבית הכתום ואני אחריו. החמה כבר עמדה בשפולי הרקיע. היתה השעה החמישית בקירוב. כל הפתחים היו נעולים. הקפנו את בית־התיאטרון מכל צדדיו. מעברו השני נמצא מעין גן קטן וספסלים מועטים בו לישיבה. ישבנו על־גבי ספסל אחד כלפי הדלת המרווחה. ר' אבנר הסתכל באלכסון ואני השהיתי את מבטי על ירך התיאטרון, שלא ראיתיה עד עכשיו. דומה היה צד זה של התיטרון לקרסרקיטון. לימין הדלת עמד שמש מגולח חגור סנור של בד לבן כשהוא נשען עם המטאטא שבידו בכותל והוא מעשן את מקטרתו. זולתו לא נראה שם איש. דרך החלונות הפתוחים בדיוטה הרביעית היו בוקעים ויוצאים קולות מקהלה שנפסקו לפרקים. אני הקשבתי בכונה ונצטערתי מאד על ההפסקות המרובות. ר' אבנר ישב דומם ולא הסתכל בפני. עברו כחמשה־עשר רגעים, ועד שאנו מתקינים את עצמנו ללכת והנה נפתחה הדלת המרווחה ונגלתה על־גבי המפתן עלמה בעלת־קומה זקופה ונאה. מיד הכרתי את פניה של זו הדומים לפני המזמרת אליסא. אבל פניה נראו לי עכשיו שחומים יותר מכשהם על הבמה. ראיתיה כראות פני מלאך אלהים ובאתי לידי מבוכה גדולה, הזדעזע כל גופי מתוך חדוה ויראת־הרוממות כאחד והכרזתי בהתרגשות בקול רם: הנה היא!

ר' אבנר הרים בבהלה את ראשו – ומיד כל גופו נשתתק, וכאילו נדחף לאחור על־ידי כח נסתר. בתוך עיניו התלהב שביב של צער עמוק ועל־גבי פניו המושחרים פרחו אותם שני הכתמים האדמדמים.

העלמה הצעירה עמדה בינתים על־גבי המפתן בלוית זקן כרסָני שעמד מבפנים ואחז בידו האחת את הדלת, כשהשניה משעשעת בשרשרת שעונו. אחרי שיחה של רגעים מועטים חזר הזקן ונכנס לתוך התיאטרון והמזמרת פסעה למולנו, כשהיא שקועה בהרהורים. כשעברה אצלנו העמידה מבט בוחן בי, וביותר בר' אבנר. צל של צער נגלה על פניה הנאים והנחמדים ובתוך עיניה הגדולות, השחורות והעורגות, וראשה הזקוף התנדנד לצדדים על־גבי גופה הגמיש. כסבורה היתה, כנראה, שאנו עניים מחזרים על הפתחים, לפי שהתחילה למשמש בכיס מעילה, סרבל של קטיפה או לוסין. פשפשה ולא מצאה, כנראה, פרוטות קטנות. אכן לפי מראה מלבושינו נראינו באמת כעניים וגם עתה כל גופי מזדעזע בשעה שאני מצייר לי, מה עלתה לנו, אילו היתה האשה באמת מושטת לנו נדבה. היא היתה מחכה, כנראה, למי שהוא, והיתה פוסעת אילך ואילך בלי הפסק, מעמדת בנו כל פעם מבט חודר מלא חמלה. לסוף שוב נפתחה הדלת, ומתוכה יצאו שתי נשים, האחת באה בשנים ויפת־תאר וחברתה צעירה־לימים בעלת־פנים שטופי־שינה וממולאים, שהעינים בטלות ומבוטלות בתוכם ואינן נראות כל עיקר. הלזו, משרתת כנראה, נשאה בידה תכריך וארגז גדול.

המזמרת חִיְכָה כנגדן ונחפזה ללכת לקראתן, כשהיא לוחשת להגברת בלשון שאינה מובנה לנו ונלותה אליהן בהליכתן. עמדנו מתוך היסח־הדעת גמור והלכנו אחריהן. מיד נכנסו הנשים לתוך בית גדול ויפה שעל־גבי הככר ונעלמו מן העין. אנחנו התיצבנו אצל השער על־יד שומר הסף בעל־השפם ולא זזנו משם עד שהלה הבריח אותנו. בשעה זו ירדה עצבות לתוך לבי, עצבות זו שמרגיש האדם החוזר לחיי צער שלו אחרי שעה של חדוה. ואפילו ר' אבנר, שדרכו היה להסתיר את מערכי לבו, מכל־מקום ניכר היה בפניו המדוכאים והעלובים, שכאב עמוק צורב את לבו.

רק עכשיו נתברר לי מה טיבם של יסוריו, או יותר נכון, לבי הרגיש מה טיבם. ואף־על־פי שנפשי היתה קשורה בנפשו והייתי משתתף בצערו, נראה לי, שיש ביסוריו דבר של גנאי, וגם של פשע. ולא עוד אלא שהיסורים הללו, לאחר שעמדתי על טיבם, השפילו מאוד את כבודו בעיני, כאילו נתמאטה דמותו של ר' אבנר. התינוקות והנשים, אף־על־פי שדעתם קלה, מכל־מקום השכל גובר לפעמים אצלם על הרגש במדה יתרה מאשר אצל הגברים בעלי־דעה ובעלי־נסיון. אני אמנם לא הייתי אז תינוק ביותר, כשם שר' אבנר לא היה בעל־נסיון. הייתי אז כבן ארבע־עשרה, בעל מזג חם, רגשני ומתון כאחד. חן נשים ויפין כבר משך את לבי באותם הימים, אבל הדברים הללו לא היו אלא מעדנים את נפשי ומחממים את נשמתי, ולא העירו בי שום רגש אחר. המזמרת הלהיבה את כח דמיוני וראיתיה כראות דמות־רוח נשגבה של הנגינה, שהייתי אוהב בכל נפשי. גם לבי התחיל דופק בחזקה בשעת יציאתה ולבי כלה אחריה בשעת הסתלקותה. באמת־מדה זו מדדתי גם את ר' אבנר, אבל בשום־פנים לא יכולתי להבין היסורים הגדולים הללו מה טיבם? ובשום־פנים לא נתקבלה על דעתי סברא משונה זו, שיהודי כשר וירא־שמים כר' אבנר יפול ברשת הרהורי חטא חמור כזה. כל ימי נתחנכתי בדעה זו, שהרהור כל־שהוא באשה נחשב לעבירה חמורה ומעליבה מאד. מיום שעמדתי על דעתי הייתי נוהג כדרך שנוהג כל אדם מישראל, לעשות סיג לסיג, נדר לנדר, ולהבדיל בין המותר ובין האסור, בין כשר לטריפה, בין טהור לטמא. לעולם אל יאמר אדם מישראל: “רצוני בכך!” “רצוני בכך? – אתמהה!” תשובה זו היתה משמשת תמיד תריס כנגד כל תשוקה אסורה, אפילו קלה שבקלים. “רצונך בכך? – שמא תאמר: חשקה נפשי גם בבת־מלכה”? מדה זו עשתני אדם קשה כצור שאינו יודע שום ויתורים ופשרות, המתגבר על יצרו כארי וכובשו ומפילו. גם אני, אמנם, תקף עלי יצרי ולבי כלה אחרי המזמרת הפרימדונה, ביותר משעה שראיתיה כל־כך קרובה לי ביפיה המזהיר. אבל לבי לא נמשך אחריה אלא אחרי קולותיה המקסימים. כיוצא בזה הייתי נמשך גם אחרי אחד החזנים, אם קול נגינתו היה עושה עלי רושם תקיף כזה. אמנם גם ר' אבנר ודאי לא היה נותן את דעתו על שום אשה שאין קולה נאה. הוא ראה את המזמרת כבת־מרום, שפתחה לפניו לרוחה את שערי גן־העדן העליון של האמנות חיי רוחו ונשמתו. אולם אותם היסורים שר' אבנר התענה בהם מה ענינם לכאן? כיון שהסתכלתי ביסוריו מיד נפל כבודו של ר' אבנר בעיני ונתמעטה דמותו.

לאחר שקיעת החמה נפטרנו אני ור' אבנר זה מזה. כהליכתנו כך פטירתנו; כלומר: בשתיקה, בלי הגה כל־שהוא.

למחר בבוקר, בשעה התשיעית, חזרתי ובאתי לביתו של ר' יוסקה כדי לדרוש בשלומו של ר' אבנר ולדבר עמו על עסקי חזרת הנגינה.

מצאתי לר' יוסקה כשהוא יושב על מקומו הקבוע ועוסק במלאכתו. ר' יוסקה הסיח לי בחשאי, שר' אבנר התענה כל אותו הלילה, אף־על־פי שלא היה השעול תוקפו כאמש. הוא היה גונח ונאנח בלי הספק. עם עלות השחר נתנמנם ומיד התחיל מצחו שופע זעה קרה. זעה זו שִמחה את ר' יוסקה ואשתו, לפי שקבלה היא בידם, שהזעה סימן יפה היא לחולה.

– אין בכך כלום – סִיֵם ר' יוסקה – בריאות גופו תשביח, בעזרת השם־יתברך. כלום אינו חסר אלא טפול יפה־יפה, שתית חלב ואכילת מרק של בשר עוף פעמים בכל יום וכיוצא בדברים אלו, שאינם קשים ביותר, ואנו לא נמנעים ממנו.

כשנכנסתי לתוך החדר ראיתי את פני ר' אבנר והנה הם טובים משהיו, בכל אופן לא חורים כשהיו. ר' אבנר עמד מעוטף בטליתו והתפלל בחשאי. דבורה היתה יושבת על הדרגש שאצל התנור כשהיא מרתיחה מרק בשביל ר' אבנר. בתוך החדר ישב עלם כבן שש־עשרה, בעל גוף צנום ומצומק וצואר דק ומשורבב, קפוטתו הארוכה והאפורה מגיעה עד העקבים, פאותיו הקצרות גזוזות בכונה, שערות ראשו עשויות בלורית “פולנית” והכובע של בד אפור־כהה מוטה אל הצד דרך יהירות.

– עכשיו עמוד וטול את הציציות בידך! – זרז העלם את מאיר’קה הקטן, כשהוא מורידו מעל הארגז ומעמידו על רגליו באמצע החדר. שִׂכּל מאיר’קה את ידיו והפשילן לאחוריו, המציא בדוחק גדול את ציציותיו, שנסתבכו בין כפתוריו, קפל את ארבע הציציות כאחד והחל לנשקן בכונה ובקול, כשהוא חוזר על פסוקי התפלה היוצאים מפיו של העלם המקריא. העלם המקריא הוא־הוא סגנו של “הרבי”. לאחר שהאם תחבה לתוך ידו של מאיר’קה פת־שחרית מלוּפפת תפסו הסגן בידו ויצאו מן הבית.

אותה שעה ערכה דבורה את השלחן והגישה אוכל בשביל ר' אבנר. הלה אכל את סעודתו בהתרשלות, כאדם שאין דעתו נוחה מאכילתו. על זה הצטערו מאד ר' יוסקה וזוגתו. ולא נתקררה דעתם עד שקבל על עצמו ר' אבנר לבצע את אכילתו בצהרים, באמרו כמצטדק, שהוא אינו רגיל בפת־שחרית. על־פי כל תנועותיו של ר' אבנר, על־פי מראה פניו וחתוך־דבורו היו נִכָּרים סימנים של לֵאוּת־הנפש, מעין זו של אדם שנתיאש מן הכל, והכל היה עליו לעול ולמשא. נראה בעליל, שכל דבור ודבור שהוא מוציא מפיו וכל מבט עין, בין שלו על אחרים ובין של אחרים עליו, גורמים לו יסורים קשים. כיון שהסיחו המסובים קצת את דעתם ממנו, מיד פרש לו ר' אבנר וכבש את ראשו בתוך פסת־ידו האחת, כשידו השניה נתונה על־גבי חזהו.

ביציאתנו מן הבית השמיעני ר' אבנר את דעתו לדחות את המסות עד שעת הערב, אולי בינתים ירוח לו. וכבר התקנתי את עצמי להפטר ממנו, אבל מיד התחיל ר' אבנר לשדלני ללכת עמו אל חוף הים ונתן טעם־לדבר, שהישיבה על שפת הים יפה מאד לגופו, שכן אמש בלילה לא השתעל כדרכו, אף־על־פי ששנתו היתה, אמנם, טרופה קצת. אני נסיתי להשתמט ממנו, משום שכבר קבלתי על עצמי להִלָוות אל אמי בהליכתה לבית־העולם, להשתטח שם על הקברים. לא זז ממני ר' אבנר ולא חדל מלשדלני בדברים:

– כשאני יחידי קשה לי מאד. אתה נוטל הרבה מיסורי. ביותר קשות לי שאלותיהם ועצותיהם של בעלי־ביתי. מה תשובה אשיב להם, רבונו־של־עולם? ומה תַקָנָה לי מהם? מי ימציא מזור לפצעי ותרופה למכתי? – איש לא יושיעני עוד, בלתי אם אלהים לבדו, הוא ירפא למכאובי לבי ובידו לחבש לעצבותי.

ר' אבנר נשתתק ונד בראשו מתוך יאוש. בינתים הגענו עד בית־הכנסת ונכנסנו לשם שלא מדעת. לא היתה שם אפילו נפש אחת חיה. ישבנו. ר' אבנר דבר בחשאי ואלי לא הביט:

– כשאני נכנס לבית זה אני בעיני כמתעתע. יודע אני בעצמי שאיני כדאי להכנס למקום קדוש זה. גונב אני את דעתם של בני־אדם כשרים ותמימי־לב. איכה אשא עתה פני וארד לפני התיבה להיות שלוחו של צבור לפני אבינו שבשמים? רבונו־של־עולם, בושני ממעשי, בושני.

ר' אבנר עמד והתחיל פוסע אילך ואילך לארכו של הבית והוסיף:

– בשעה שאני יושב בתוך ביתו של ר' יוסקה קשה לי להסתכל בפניהם. נדמה לי, שהם רואים ללבי, שכל מעלָלַי גלויים וידועים להם. ביותר קשה לי מבטה של דבורה, אשה צנועה וכשרה זו, שאינה פוסקת מלשקוד על תקנתי ולטפל בי מתוך רחמי אם. בוחר הייתי להיות בדד ונעזב, מובדל מן הבריות. איני חָסֵר אלא אותך. לפניך אני יכול לגלות כל מצפוני לבי. הכל גלוי וידוע לך ומובטחני בך שלא תסיח לעולם את סודי לאחרים. דאגה בלב איש ישיחנה. יפה לי מאד השיחה עמך. הלב מתרוקן מאבן כבדה, שאין לה הופכים. אח, ירא אני מפני הלילות אימת־מות. כמה ענויים אני מתענה בלילות, כמה הרהורים רעים עולים עלי לטרדני. כל הלילה הזה היא נצבה לפני כמו חיה ולא זזה מנגדי. היא נצבת לפני, מסתכלת ומסתכלת בי ברחמים גדולים, כמו שהסתכלה אמש ולבי הקרוע לגזרים מתהפך בחבליו, מפרכס לצאת כאילו אחזה בו אש ותלהטהו מסביב. רבונו־של־עולם, מה פשעי ומה חטאתי כי תיסרני ככה?

ור' אבנר געה בבכיה.

תוגתו הרעישה את לבי עד היסוד. דברי ודוי שלו העלוהו וטהרוהו בעיני. עכשיו ראיתיו כראות פני אדם מוכה־אלהים. היתה בר' אבנר יד אלהים הקשה, והרבה הייתי נותן כדי להקל קצת מעניו ומיסורי נפשו.

לאחר שנתישבה קצת דעתו של ר' אבנר עליו יצאנו מבית־הכנסת, על־מנת ללכת לחופו של הים. אותה שעה יצאה מלבי לגמרי הבטחתי לאמי. לא ידעתי נפשי.

שלא מדעת הוליכונו רגלינו ברחובות ובשוקים, ולבסוף מצאנו את עצמנו עומדים על חופו של הים הוא המקום שעמדנו עליו אתמול. ר' אבנר נשם לִרְוָחה מאויר הים הזך והמשיב נפש ואמר:

– האח, אויר יפה וזך זה מכבה קצת שלהבת לבי הבוערת.

ובאמת, נפשו של ר' אבנר שבה מיד למנוחתה ורוחו הרעה סרה.

הדממה השאננה, מראה פני הים ומרחביו הגדולים, השטופים בזהרי חמה מתוקים לעינים, כפת הרקיע שכולה זיו ותכלת אין סוף, הצלילים הרכים והזכים המתהלכים ברחבי הבריאה, השכשוך העָרֵב והמישן של גלי־הבדולח – כל אלה יש בכחם כדי להחזיר נשמות אפילו לפגרים מתים.

שהינו כאן כארבע שעות ומעשינו היום כמעשינו אתמול, אלא שר' אבנר היה מרבה היום לדבר מאתמול; שר היה פעם עמי ופעם יחידי. הפעם היה קולו נאה יותר מכפי הרגיל ומושך את הלב יותר. רוחו הטובה של ר' אבנר לא סרה מעליו כל אותה שעה. בשמה של זו לא פרש אפילו פעם אחת אלא בונה היה לו בדמיונו מגדלים וארמנות־קסם לעתיד לבוא. סופו שיעלה לגדולה ויהיה חזן מפורסם – כך היה משעשע את עצמו ר' אבנר בתקות־תום – ולמשורריו אין מספר, והוא נוסע ועובר אתם ערים וכרכים “מסוף העולם ועד סופו”, ולאחר שיצבר הרבה כסף וזהב יעמוד ויבנה לעצמו ובשביל בני־ביתו בית גדול ומרווח על שפת הים ובצדו בית־הכנסת יפה ונהדר כבית המקדש בשעתו. בכל שבת ושבת יהא עומד ומנצח על מקהלתו ובני־אדם נוהרים אליו “מסוף העולם ועד סופו” לשמוע אל הרנה ואל התפלה. מאד הוא משתוקק ללמוד את מלאכת הנגינה וכתיבת ה“נוטין” בכדי שתהא בידו להעלות על הגליון את “מערכי לבו”, כלומר, דברי נגינה. כדאי להעיר אגב־אורחא, שר' אבנר היה נוהג לדבר באשתו באהבה רבה וברחמים גדולים. כנראה, היתה אהבה גדולה שרויה ביניהם.

בעל כרחו אנוס היה ר' אבנר לעזוב את המקום הזה ומיד שרתה עליו רוח של עצבות.

אחר־כך נפטרנו זה מזה על־מנת לחזור בערב לבית־הכנסת. בערבית היינו יושבים ועוסקים במסות־נגינה ומספרים זה עם זה עד חצות הלילה. אותו הלילה לן ר' אבנר בתוך בית־הכנסת, משום שקשה היה לו מאד אויר־המרתף המחניק.

בחזירתי לביתי הוכיחתני אמי, על שעברתי על דבריה ולא באתי לשעה הקבועה, ללכת עמה לבית־קברות. קבלתי עלי את התוכחה ולא דברתי דבר.

כך עברו עלינו הימים שבין כסא לעשור. את שעות הבוקר היינו מבלים על שפת הים ואת הערבים – בבית־הכנסת, כשאנו טרודים במסות־הזמרה עד חצות הלילה. הטיולים המרובים הרחיבו קצת את דעתו של ר' אבנר, אבל לא הפיגו את הכאב.

מכל־מקום התרגל ר' אבנר קצת ביסוריו ולמד את עצמו לקבלם בשתיקה. אלא שלפעמים היה ר' אבנר מפסיק את נגינתו באנחה עמוקה, תפש בידו את חזהו והעיר מתוך אנחה:

– אש בוערת. אש צורבת.

ר' יוסקה ואשתו לא פסקו מלקבול לפני ר' אבנר המונע את עצמו מן האכילה והשתיה, מענה את נפשו בסגופים, ולן בבית־הכנסת ומתרחק מהם ואינו מדבר אתם בסבר פנים יפות, – כל הדברים הללו גורמים להם צער מרובה ועגמת־נפש גדולה.

---

הגיע ערב יום־הכפורים. ההכנות אל החג התחילו עוד מאתמול. רבים היו טורחים כל הלילה. באותו הערב כשחזרתי לביתי בשעה מאוחרת מן הרגיל קבלה אותי הדודה בפנים זעומות והתחילה להשמיעני דבר קנתור:

– כלום ראית דוכוס שכמותו, המעכב כל בני־הבית על רגליהם עד האשמורה השלישית בלילה ומעכב בעד ה“כפרות”? כלום בן־יחיד אתה לי? כיצד יביאו בעת חשכה כזו את התרנגולים הללו לבית־השחיטה, במקום שהדחק גדול מאד ויש לחשוש שלא יחליפו אותם ב“נבלות”? והלה עודנו עומד כגולם, לשונו שלוחה לחוץ והוא אינו זז ממקומו. הרי לך תרנגול, טול ועשה בו מעשה. טרחתי והכינותי בשבילך תרנגול לבן כשלג. אמנם כדאי אתה לכך, התכשיט.

נעניתי לה מתוך הכנעה כאדם שנתפס בקלקלתו, נטלתי את הסדור ועברתי שלש פעמים על התפלה הנאה שאין לה, אמנם, שום שייכות אל עצם המנהג של “כפרות”, נענעתי את התרנגול מסביב לראשי, כנהוג, והשלכתיו אחורי השלחן. בכדי לכפר את פניה של דודתי קבלתי על עצמי לשאת את התרנגולים והתרנגולות לבית־השחיטה והתחיבתי לשמרם שמירה מעולה שלא יארע להם חלילה שום תקלה. אבל הדודה לא השגיחה בדברי ואמרה, שהשוחט עצמו יכנס לביתנו וישחטם כדת. כך היה. כשעותים קודם עלות השחר נכנס אצלנו ר' אברהם־דוד השוחט בלוית שַמָש בית־הכנסת הנושא פַנָס בידו. כל בני־ביתנו, חוץ מסוסיה’לה, היו עדיין כולם ערים ויצאו לקראת הבאים. הדודה הדליקה את ה“אבוקה” ואני ומשה רצנו בבהלה לחדר־הבישול והוצאנו משם את התרנגולים המזומנים לשחיטה. בכניסתנו נבהלו הללו מאד מפנינו והתחילו גועים ומקרקרים וטסים אילך ואילך בבהלה וכובשים את כרבלותיהם בפנות הבית. אחרי טורח מרובה עלה בידינו להכניע את המורדים. אחר־כך היינו מהלכים ברגש ומוציאים אותם לאורן של האבוקות לתוך החצר, מטילים אותם על־גבי ערמת הזבל ופורעים את צואריהם ושופכים את דמם לשם כפרת כל חטאינו. דמם השפוך כמים נתכסה מיד בעפר כדין. ועדיין שעה מרובה היו הבריות העלובות הללו מפרכסות, מתבוססות בדמיהן ומקשקשות בגפיהן, כמוחאות על עִווּת דינם בידי אדם ואומרות: אוי לנו שעלתה לנו בכך!

לאחר שהשוחט והשַמָש קבלו שכר טרחתם הלכו להם לדרכם, לעשות מעשה רצח בבני־התרנגולים העלובים. דודתי וחנה’לה החללו למרוט את נוצותיהן של הבריות השחוטות. שתיהן עוסקות היו בעבודתן עד שהאיר השחר, בשעה שהגברים, וגם אני בכללם, שכבנו לנום כשעותים. בשחרית כשניעורנו משנתנו, כבר היה כל חללם של חדרי הבית מלא ריח ניחוח של תבשילי־חמדה ושל גלוקסקאות הרדויות מתוך התנור. מיד נגלתה אלינו בתוך חדר־השינה דודתנו, אוחזת גלוסקא אחת בתוך ידה, מרימתה למעלה, ומדברת:

– צאו וראו, ילדי החביבים – פנתה מתוך חדוה אלינו, השוכבים צפופים על הרצפה ומפהקים – מה יפה מראה ומה קלה היא! ממש נוצה דקה, בין מבחוץ ובין מבפנים. טוב שלא השגחתי בעצתה של בתיה השכנה ולא הייתי חולטת את העיסה פעם שניה ברותחין.

הדודה יצאה מחדרנו מתוך חדות־נצחון ונכנסה לתוך חדרו של דודי, כדי לשתף גם אותו לשמחתה.

הרחוב חזר ופשט צורת חול שלו ולבש צורה של חדות החג. פרצופים של חג, ריחות של חג, גם החמה נראה כאילו שורה עליה שכינת החג, מסבירה פנים שוחקות ומשחקת לכולם,כקטן כגדול.

יום הדין הגדול והנורא עומד לבוא, יום צום וענוי, והכל ממהרים עתה לאכול ולשתות. הכל, בין העני שבעניים ובין העשיר שבעשירים, אוכלים היום הזה מטעמים לשובע. ביותר שמחים התינוקות, המקבלים ביום הזה ממתקים בשפע בכל בית שהם נכנסים לתוכו, וכל בעלת־בית מאושרה ברבות הבאים אליה, גדולים וקטנים, “לבקש דובשניה”. ולא “דובשניה” בלבד מחלקים להתינוקות אלא כל מיני מטעמים. דובשניה זו במה נחשבה נגד אותן הלביבות המשובחות הטובלות בדבש חוּם, שטעמן כטעם פרי גן־עדן. וביותר נשתבחה שכנתנו בתיה במלאכת הלביבות. ואף־על־פי שגלוסקאותיה מעולם לא עלו יפה, לפי דברי דודתי, בכל זאת כל מי שלא טעם לביבותיה של בתיה באותו יום לא אכל לביבות יפות מימיו. ומה קרנו פניה של בתיה מנחת וקורת־רוח בשעה שאני, הירשל, משה, אהרן ועוד שלשת בניו של דודי השני נכנסנו בבהלה לתוך בית־מעונה הנמוך והמצוחצח שכתליו מבהיקים מלובן. לעולם לא אשכח את סבר עיניה היפות, שכעין אד קל מרטיבן מתוך התרגשות, ומה יקרה לנו הברכה שברכתנו, שנזכה לשנה הבאה ושוב נבוא אליה לשם אכילת לביבות. לעולם לא קדמני אדם עוד בסבר פנים יפה כזה. איכן נפשות פשוטות ותמות, זכות וטהורות, השופעות אהבה וחום־לב אין קץ?

ביום זה כל חללו של העולם הישראלי מכה גלים של אהבה ושלום עד אין סוף. עבר ובטל מן העולם, כמו בתנופת יד קודם, כל ענין של חומר וחול. רצון קדוש אחד ממלא את כל הלבבות כלב אחד, וכל הנפשות מלאות רגש אחד זך וטהור. נעלמה החיה שבאדם בכל שקוצי־תאוותיה. כל ישראל כאיש אחד טהור וקדוש, עומדים לפני קונם בלב מלא אהבה רבה לקרוב ולרחוק, אהבת־אם לגר ולאזרח, להאח אשר “מטה ידו”, אהבת השלום והרחמים, ככתוב בתורת משה והנביאים. אין קץ להמון הרגשות הקדושים והטהורים השופעים מתוך עומק לבו של איש ישראל באותו היום הקדוש.

איני יכול לשכוח גם את הרגעים שבליתי באותו יום בביתו של ר' יוסקה. באתי אליו מפני שעוד אתמול הבטחתיו לבוא היום, שאלמלא כך ודאי הייתי משתמט מדבר זה. מרובים היו קרובַי ולא היה סִפֵק בידי לבקר את כולם לשֵם “בקשת דובשניה”.

נכנסתי לתוך ביתו של ר' יוסקה בשעת גמר הסעודה.

על השלחן באמצעו מצאתי את ה“צימס” של בולבוסים וגזר, כשהוא מעלה אד של הבל המגיע עד הרצפה וממלא את החדר ריח נעים מאד. על־גבי המפה היו מפוזרות עצמות תרנגולות מכורסמות, ומאיר’קה עדיין היה עסוק בכרסום עצם אחת ולא היה פוסק מלטרוח עליה בכל כחו, כשראשו נטוי לצד אחד ועינו עצומה קצת. שלשה אורחים היו מסובים אל השלחן ולפניהם מיני־תרגימא. רק אחד מהם היה ידוע לי, הוא ר' קלמן סנדלר־מטליא, שעבודתו קבועה אצל שער ביתנו שכבר הזכרתיו למעלה. זה היה בן־אדם מדוכדך, קטן־קומה, שחום־פנים, שקוע־חזה, בעל קדקד שער ועינים גדולות, שחורות ועמומות.

השני היה אף הוא בן־אדם קטן־קומה, אבל זקן ובעל בשר, בעל־פנים בריאים ומאדמים, חוטם מארך ומסומק, דומה ממש לספוג. השלישי הוא כנגד זה גדל־קומה ודק־בשר, שחום, בעל־פנים מרושלים ושטופי־שינה. אפילו הכובע המורד על־גבי מצחו נראה היה כמבקש לו מקום להתנמנם שם. כולם, חוץ מהשלישי ור' אבנר, העצוב והשקוע בהרהורים תמיד, היו מסיחים בקול מתוך התלהבות:

– כדאי היה לשלוח את מי־שהוא ולהזמינו לכאן – אמר ר' קלמן בתחנונים, כשהוא תולה עיניו העמומות והפקוחות לרוחה בר' יוסקה.

– אלך בעצמי ואזמינהו – השיב ר' יוסקה.

– אדרבא ואדרבא – השיב ר' קלמן ועודנו כמתחנן – הן בעיקר הדבר נפלה קטטה בינינו על דברי־הבאי, ועתה אין אנו מדברים זה עם זה מחג השבועות ואילך. ומעשה שהיה כך היה: יושב הייתי בבוקר־השכם ברחוב ועוסק במלאכתי. פתאום נגלתה עלי אשתו מתוך בהלה, שערותיה פרועות, והיא צועקת בכל כחה: “אם אתה לא למדת את ה”ממזר" שלך דרך־ארץ – אני אלמדהו בינה! את גלגלתו ארוצץ, זרועו מקנה אשבר, את עורו אפשיט מעליו, את איבריו ארסק“. – “על מה ולמה? – שואל אני – מה עולל לך, משה’לה שלי?” – “מה עולל לי, שואל אתה? אוי ואבוי לי. הן הוא ירד לחיי, ה”ממזר” הזה, ולואי שלא יגדל לעולם, הן הוא פתוח פתח את הלול שלי והוציא לרשות הרבים שני תרנגולי". מיד עזבתי את מלאכתי ורצתי לבקש את תרנגוליה. ומה, כסבורים אתם, סופו של דבר? התרנגולים נמצאו כבר תפוסים ועומדים. לא יכולי עוד להתאפק והתריתי בה, שאם תעיז פניה לנגוע במשה’לה שלי או לכנותו “ממזר” סופי שארוצץ את גלגלתה. וכלום אין הדין עמי? מיד רץ הוא לקראתי והחל לקללני קללות נמרצות. הייתי מהנעלבים ואינם עולבים אבל אשתי לא יכלה לקבל את העלבון ולשתוק. עמדה ושפכה עליו דלי של מים. מיד גערתי בה ואמרתי: כלום דרכו של אדם מישראל לשפוך מים על חבירו? השיבתני היא: כלום דרכו של אדם מישראל לקלל את חבירו קללות נמרצות? מאותו היום ואילך חדלנו לדבר זה עם זה לשלום, ואולם הקדוש־ברוך־הוא יודע את האמת, שאיני שונא לו ואיני דורש חס־ושלום, את רעתו.

הזקן היה עומד ושומע את דבריו בשים־לבו מתוך מנוד־ראש, כדיין מומחה ונאמן זה המבקש לרדת לתוך עומק הדברים, כדי להוציא דין אמת לאמתו.

לאחר שספור המעשה של ר' קלמן בא לידי גמר נטל ר' יוסקה את משענתו, עמד ויצא מביתו, כשהוא צולע והולך. לא עברו כמה רגעים וחזר ר' יוסקה בלויתו של אותו האיש, איש ריבו של ר' קלמן, אברך כבן עשרים וחמש, בעל־פנים רכים ומסבירים, כפני בר־אורין, מעוטרים סביב בזקן צהבהב וכֵבֶד־שֵׂעָר. אני ידעתיו מכבר, לפי שדר בשכונתנו. כַתָּף הוא למיני מרכולת ואשתו היא תגרנית של תרנגולים. ר' יוסקה הושיב את ר' אברהם – כך שם הכַתף – כלפי איש ריבו, ומיד נבוכו שניהם וכבשו את עיניהם בקרקע. מתביישים היו להסתכל איש בפני חבירו, כבת ישראל כשרה בפני חתנה. וגם שאר בני־הבית נבוכו קצת.

אבל מיד עלה הכל יפה. ר' יוסקה עמד והוריד מעל גבי השִדָה צלוחית עכורה מלאה יין לבן ופקוקה בפקעת של נייר וכוסות בעלות גונים ותבניות שונים זה מזה, מזגן ורמז באצבעו לר' קלמן. הלה עמד במבוכה גדולה, נטל בידו הרועדת את הכוס, ברך עליה בלחש, גמע מתוכה גמיעה קלה, הושיט את ידו הימנית לארכו של השלחן ואמר בקול:

– לחיים, ר' אברהם, יברך אלהים אותך ואשתך, בני ביתך וכל קרוביך בשנה טובה ומוצלחת.

ר' אברהם נוטל מתוך אדמומית של בושה את היד הפשוטה, ועיניהם של שני בעלי־הריב נתמלאו דמעות. השתרבבו הזרועות והגופים לארכו של השלחן ושני בעלי־הריב נפלו איש על צואר חבירו.

החמה שעמדה סמוך לשקיעה היתה גדֵלָה והולכת. קרני החמה העוממות נפלו באלכסון על־גבי הזגוגיות הכהות של חלונות הבתים העלובים בעלי דיוטה אחת ובעלי שתי דיוטות שברחובנו. מי השלולית הגדולה שבאמצע הרחוב האדימו כדם, והבתים וכפת הרקיע השקופים בתוך מימיה כעולם הפוך נראו כאחוזי שלהבת. כלתה רגל איש מן השוק.

ופתאום צצו מכל עברים גברים, המהלכים ברגש ומתוך כובד־ראש לבתי־הכנסיות, הכל נושאים בידיהם נרות של שעוה תקועים בתוך עציצים וקיתונים ישנים של פחים, ובתוך קנקנים וקומקומים ממולאים טיט.

אצל הדלת של בית־הכנסת שלנו המרופד שחת עומד שלחן. אצל השלחן הזה מסובים ר' יוסקה, ר' אבנר, בעל־השחרית, ר' ברוך ואני. קערות חמר עומדות לפנינו ובתוכן פתקאות שכתבותיהן “מאירות עינים” באותיותיהן הגדולות.על־גבי פתקא שלי רשומה התיבה “משוררים” ובשום פנים איני יכול לישב תמיה זו: למה “משוררים”, ולא “משורר” בלשון יחיד? על־גבי הפתקא של ר' אבנר רשומות התיבות “שליח־צבור”, ר' יוסקה עומד וגובה את הכספים מן המתפללים, דמי מקומותיהם בבית־הכנסת, דמי עליה לתורה או סתם נדבות. ולמה קבעו יום זה לתשלומים? משום שביום זה הכל באים לבית־הכנסת, איש לא נעדר.

מטבעות של נחושת ושל כסף יורדות בשפע לתוך כל הקערות, וביותר הן רבות והולכות בתוך קערתו של ר' אבנר.הכל מזדרזים להעניק ביד רחבה את בעל־התפלה החביב שלהם על התענוג הגדול שגרם להם. הכל לוחצים את ידו מתוך חבה, משפיעים עליו בפה אלפי אלפים ברכות נאמנות, ור' אבנר משיב לכל אדם ואדם מתוך בת־צחוק חמה, נוגה ונדיבה. סמוך לשלחן מוקצה מקום פנוי מכסאות וספסלים. שם עומד ר' ברקה הממלא מקומו– כמה נורא הדבר! – של תַּלְיָן. כל הנכנסים, לאחר שגמרו את חשבונותיהם עם כל “הקערות”, הם משתטחים בהכנעה גדולה על־גבי הרצפה, פניהם למטה וגבם למעלה, ומיד ר' ברקה עומד על גבם ומונה ברצועתו ל"ט מלקות, מלקות ממש שאפילו זבוב היה נרתע מפניהן. ומיד כל אחד ואחד, לאחר שספג “מכות מרדות” הללו, עומד ומטיל פרוטה של נחושת לתוך “הקערה”, פורש לעצמו ומתפלל תפלת המנחה בלחש.

החמה הולכת ושוקעת. בבית־התפלה אין איש מהמתפללים. היושבים על “הקערות”, לאחר שמנו את הכספים, הם נוערים אותם לתוך מטפחות גדולות. סכום כספי מגיע לשני רובל שבעים ושלש אגורות ושל ר' אבנר – לערך חמשה־עשר רובל. את אשר לא פללנו בא. גם שכרם של אחרים לא נתקפח. ביותר שמח ר' יוסקה על דבר זה. שמח הוא על זה שהמתפללים, באי בית־תפלתו, ידעו להעריך כראוי את ערכו של ר' אבנר, החביב עליו כל כך, והעניקו לו בעין יפה. הוא מתגאה בלבו ומכריז מתוך התרגשות: “יחיה היהודי! מי כמהו נדיב־לב!” מסלק הוא לכל אחד ואחד את המגיע לו ומודיע לר' אבנר, שהקהל מלא את ידו לתת לו, לר' אבנר, לא עשרים, אלא עשרים וחמשה רובל, בין שישאר לימי החגים הבאים ובין שלא ישאר, אלא שאם ירד לפני התיבה בחג הסכות יקבעו לו בשכר זה פרס מיוחד. לאחר שעסקי הממונות באו לידי גמר עמד ר' יוסקה ולחץ לכל אחד אחד את ידו וברכו בשנה טובה ומוצלחת. אחר־כך הוא נגש לר' אבנר, נטלו בחבה גדולה בשתי ידיו ואמר:

– בוא ר' אבנר וננשק זה לזה לפני בוא יום הדין הגדול והנורא!

ר' אבנר קרב אליו והם חבקו איש את חבירו. קולות הנשיקות והאנחות נשמעו בערבוביה.

השעה כבר היתה מאוחרת מאד. לא היה סִפֵּק בידי ללכת לאמי ולהודיע לה את הצלחתי בעסקי “הקערה”, שאלמלי כך סופי שהייתי עובר על זמן הסעודה. אני בלאו הכי החמצתי קצת את זמן הסעודה וכבר היו כל בני־ביתנו מסובים אל השלחן, בשעה שנכנסתי לתוך ביתו של דודי. מסרתי את כספי לדודתי לפקדון, והיא קבלתו בשתיקה. בבית שוררת עלטה. רוח של עצבות יורדת פתאום, כובשת את הלב וממלאה אותו יראה סתומה. הדודה מברכת על הנרות. כל חללו של החדר מתמלא אנחותיה ויללותיה. הכל מסבים את פניהם ומוחים את דמעותיהם. פתאום נשמע קול: בואו אל הטרקלין! כולנו יוצאים דרך הדלת הפתוחה למחצה ונכנסים לתוך החדר הסמוך. בתוכו, על־גבי השלחן העומד אצל הכותל, למטה מן האספקלריה שבין שני החלונות, עומד נר של שעוה גבוה בתוך קיתון של נחושת ומשני צדדיו שני נרות קטנים של חלב. לפני השלחן יושב דודי חִוֵר ונרגש והוא מוחה במטפחתו הצבעונית את דמעותיו. כולנו נגשים אליו בזה אחר זה, לפי שנותינו. הוא מניח את שתי ידיו על ראשו של כל אחד ואחד ומברכו לפי הסדר. הגיע תורי.

– סלח ומחל לי, אהרן, חטאתי ופשעתי לפניך – מדבר הדוד בחשאי, כשהוא גומע את דמעותיו. ותיכף לברכה נשיקה חמה על־גבי המצח, לבי יוצא מהתרגשות.

– נתפלל לפני רבון העולם שישלח לנו שנה טובה ומבורכת – אומר דודי בקול עצב, ומיד עמד דודי על רגליו. נטפלו אליו כל בני ביתו. כולנו מהלכים ברגש, נגשים אל הדלת, מנשקים את המזוזה ויוצאים ללכת לבית־הכנסת

החמה כבר שקעה. שעת בין־השמשות הגיעה לעולם. בשפולי המערב המכוסה רצועות של עננים קלילים שוהה עדיין כתם חכלילי המאפיר והולך. כל קצותיו של הרקיע זעומים וזועפים. ומעל העננים נגלה ירח חוֵר, מחוסר גַון, עומד קודר וחפוי־ראש. כוכב בהיר נצת למעלה, ומיד נצנצו אחריו עוד שנים־שלשה. פניהם של הבתים והרחובות קודרים למראה. האנשים מהלכים כצללים. כאילו מתם החביב מוטל לפניהם, והם מתקינים את עצמם לסתום עליו את הגולל. אפילו פניהן הצחים והנאים של בנות־ישראל המלובשות בבגדי החג אינם משרים רוח של חדוה על הרחוב. על־גבי עלית קרשים קטנה בעלת מדרגות מועטות מקפצות בחפזון ובזריזות יתירה צפרים קטנות, שחשך עליהן היום פתאום, והן מנקרות בזרעונים המפוזרים לפני דלת חנות הגריסין. סמוך להן עומד כלב מגודל, בעל אזנים מקופלות ופגומות, פצוע ומדולדל כולו, דַיָר קבוע בשכונה זו, עומד ומכרסם עצמות, כשהוא מעיף לכאן ולכאן עיניו הנבוכות והמשוטטות, מסתכל מתוך אימה, כבריה עלובה, שיד כל בו.

– אלתר, אלתר – צווחת עלמה צעירה־לימים, מעוטפת סודר מנומר רצועות־רצועות, כשהיא מוציאה קצת את ראשה דרך הדלת הפתוחה למחצה וידה אוחזת במנעול הדלת – אלתר, אלתר, חזור והכנס לתוך הבית, שכחת להודיעני התפלות של היום מה הן?

אלתר, עלם כבן חמש־עשרה, בעל פנים חורים, זכים ונוחים, אחיה של העלמה, כנראה, חוזר על עקביו ונכנס לתוך הבית.

הרחובות נתרוקנו, כאילו הגיע קץ כל בשר. פני הבתים השרויים בערפל והמוארים בקרני הירח החור נעשים זעומים יותר וצלליהם משתרבבים והולכים לארכה של הרחוב הריק. הכל בא בערפלי הלילה.

בתוך בית־הכנסת אור גדול. נרות של שעוה בלי מספר עומדים צפופים על־גבי כל החלונות. ר' אבנר, שישב עד עכשיו אצל הכותל המזרחי שקוע ב“זוהר”, עמד על רגליו ונגש ברגש אל העמוד. כולו עטוף לבנים. פניו הנוגים מזהירות. עיניו בוערות באש קודש. מתוך לב רועד אני נטפל אליו, פוסע בהכנעה, מסתכל בו בדחילו ורחימו, מתוך יראת הרוממות. אותו רגע אני רואה את פניו כראות פני מלאך אלהים.

אצל העמוד עומדים ר' אלתר וישיש אחד, וספרי תורות בידיהם. חרדה בת־רגע עוברת כגל את כל חללו של בית־הכנסת ומיד שוררת דממה. ומתוך הדממה הזאת בוקעים ועולים פתאום הקולות הנפלאים של מנגינת “כל נדרי”, זו המנגינה שהיא כמרגלית חמדה בנגינות ישראל ויש בכחה להרעיש כל לב עד היסוד בו. והנה באים קולות אלהים אלה והם חודרים למעמקי כל נפש, רגע אחד – להחרידה חרדת אלהים ולהשיבה עד דכא, ומשנהו – לנחמה ולהחיותה, לפיסה ולרצותה. דומה כאילו יגון כל הדורות כאחד נקלטו בתוך קולות־הפלאים הללו, וכאילו אנחותיהם של רבבות אנוסים ומעונים באות אלינו משם. המנגינה חוזרת ונשנית שלש פעמים, ואין זה אלא כדי להכשיר את כל הלבבות לקבל אל תוכם את המנגינה הנשגבה הזאת לכל הוד רוממותה ולכל מעמקיה. בגמר המנגינה חגר ר' אבנר את שארית כחו וקרא בקול גדול ונורא:

– “וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה”.

הקריאה יצאה מפיו – והנה היא נפלה פתאום אל תוך ים נוהם וסוער של קולות העם החוזר עליה ברעש גדול וחזק, רָעֹש וטַלטל את הפסוק, כאניה מטורפת במצולה, רותחת, מגל לחברו – ויהי כל הבית לחרדת אלהים.

וכך היו מתפללים והולכים עד השעה האחת־עשרה בערבית. אחר־כך נחלק הקהל לשתי כתות. האחת מהן פורשת והולכת לביתה והשניה מתפללת והולכת – עד שעולה עמוד־השחר.

 

פרק ארבעה־עשר.    🔗

הבוקר אור ובית־התפלה נתמלא שוב בכי וזעקה. ים הקולות הולך וסוער. רגע תשתרר דומיה, ומיד – שוב ניעורים גלי הקולות, והם הומים וסוערים כהמות מים רבים ודכייהם. מקצת מן המתפללים עומדים עוד נטועים במקומם מן הערב ומקצתם יוצאים לשאוף אויר. גדול החום מפני עשן נרות הדונג, ששלהבתן כהה וכמעט לא נראית לעין מפני אור החמה. לפני התיבה יורד בעל השחרית ומסלסל בקולו המרוסק את סלסוליו המשונים. מקצת מן המתפללים אינם יכולים לכבוש את יצרם ובעל־כרחם הם שוחקים לסלסוליו. מיד מקפידים כנגדם זקני העדה, מקישים בכפות ידיהם על־גבי סדוריהם וגוערים בקלי־הראש: “נו, אי, שאַ!” – כלומר, “הסו, הדיוטים!” פתילה של אחד הנרות מתקפלת ונוטה באלכסון ומתכת את הדונג על־גבי החמר.

– דנילא! – צווח ר' ברקה.

ומיד מבקיע ובא בין הצבור דנילָא, יליד רוסיה הקטנה, בן־אדם שעיניו זעירות ומכונסות לתוך מצחו וזקנו קלוש והוא מלובש גלימא אמוצה ומטולאה וכובע משוטח ומזוהם בראשו. הכל מרמזים לו באצבעות שלוחות, דנילא מתבלבל, מסתכל אילך ואילך מתוך מבוכה ואינו יודע לכוון את המקום. מיד נטפל אליו ר' ברקה, ומראה לו כלפי הנר שנעשה בו מעשה. דנילא מוחט את הפתילה הבוערה, ממעכה באצבעותיו ומכבָּה.

אברך אחד, המסב אל השלחן מימין לדלת, הוציא מכיסו שלפוחית של שְרָף נַשְדוּר, הטפיח בו את מטפחתו והריח בה. הריח החריף מושך את כל הלבבות. כל העינים פונות אל האברך המאושר הזה, שחמדה כזו שמורה לו בבית־גנזיו. הריח החריף הזה מושך מיד את כל החוטמים והשלפוחית עוברת מיד ליד ומחוטם לחוטם. רבים מן הזוכים בה – מטפטפים הימנה טפה על מטפחתם ואף זו עוברת מיד מחוטם לחוטם. זקני הקהלה, נשואי־הפנים, משתמטים מדבר זה, שאבות אבותינו לא נהגו בו מעולם ומסתפקים באבקת־טבק מתוך קופסתו של ר' יוסקה, העומדת על־גבי השלחן להנאת הרבים.

ובינתים הגיע החמה לאמצע הרקיע. שלהבות הנרות הולכות ומחוירות, החום וההבל מתגברים. מקצת מן המתפללים אומרים את הפיוטים הללו, שאחרים מקילים לעצמם לדלג עליהם. העיפים מתמודדים ומפרקים את עצמותיהם. הללו נוהרים מתוך נמנום, והחוטמים מנקרים בסדוריהם ובמחזוריהם. הללו מספרים זה עם זה, תחילה בחשאי, אחר־כך בקול. אצל הדלת נפלה מריבה בין שני בני־אדם, אחד זקן, מי שהיה איש־צבא, וחבירו בחור רוכל; כמעט שלא הגיעו בעלי הריב לידי מכות־לחי, אלא שבעלי־בתים יושבי מזרח ושאר מקומות מקישים מיד על־גבי המחזורים ומשתיקים את מפריעי הסדר. פתאום נפתח ארון־הקודש, והחזן משמיע בקול חזק וברגש את החרוז הראשון של אחד הפיוטים החשובים ביותר. הקהל קם בחפזון, כאיש אחד, על רגליו ועונה פסוק־פסוק אחרי החזן; הכל צועקים והכל מנענעים בראשיהם ובכל גופם. ושוב רעש והמולה ושאון וזמזום מסביב, כאשר יהיה הרעש ביער ביום סער או כסופת־השלג במרחבי ערבה.

והנה נגמרה תפלת השחרית. רבים יצאו דחופים ומבוהלים מתוך בית־הכנסת ועמדו סיעות־סיעות בחצר הבית. יצאו אחריהם גם הנשים וישבו במקום הצל על־גבי הקורות המוטלות שם במבוי. כולן מלובשות שמלות בוץ, והצעירות שבהן נאה להן מאד הצבע הורוד או התכלת של שמלותיהן. הרבה מן הזקנות סרבלים נתונים עליהן למעלה משמלותיהן, שבית־ידם אחד תלוי להם מן הצד כשהוא ריק. זו שאין לה סרבל יוצאת עטופה בסודר של צמר. אלו ואלו מטפחות של משי ושל בוץ נתונות לראשיהן, אלא שמקצתן, וביחוד הרכות בשנים, מטפחותיהן קשורות להן ברפיון מתחת לסנטר, קצות המטפחות תלויות למטה על־גבי החזה, ומתחת למטפחות אצל הפדחת, מגולות ונראות לעינים שפות השביסים, הנקיים והנאים מאד בקשוריהם הדקים והקטנים התפורים בהם; ומקצתן, אלו שהן זקנות, מטפחותיהן מהודקות להן מאחורי ראשן, על המפרקת. ויש מהן, הזקנות מאד, שקשר המטפחת עשוי להן על־גבי קדקד הראש ממש. הרבה מן הזקנות – שביסים חבושים לראשיהן במקום מטפחות. מסביב לישישה אחת, המקושטת בפאר ראשה זה וכעין חֹשן מרוקם כסף נתון על חזֶהָ, התכנשה כנופיה של נשים. ישישה זו היא כבת מאה, קומתה הכפופה מגיעה כמעט עד הברכים ובכל מקום שהיא הולכת משענתה עמה. פניה דומים לפני צנון שחור וכמוש, עיניה קטנות מאד והן מכונסות לתוך המצח, ועם כל זקנותה המופלגת היא נוהגת בבגדיה נקיון מרובה וגם מעין סלסול וגהוץ על פי דרכה. היא מדברת בכבדות, אבל אינה פוחתת משעור תשעה קבים של שיחה. מספרת היא כדרך הזקנות ספורי מעשים שהיו לשעבר, כגון, מעשים ב“פריצים” ומעללי “גבורותיהם”. ומה מעציבים הספורים הללו. כל השומע אותם חלומות יבעתוהו כל הלילה. לפני עיני השומע את שיחתה הנאה והמפורטת מתגוללות מגלות־מגלות בהירות של מעללים ומעשים נוראים, שיש בהם כדי להקפיא את הדם בעורקים. בקיאה היא היטב בארחם ורבעם של ה“פריצים”. שמונים שנה עברו עליה בעיירה אחת פודולית. הכל קוראים אותה “הסבתא קרינצה” והכל נוהגים בה דרך־ארץ מרובה.

–– סבתא, ספרי נא לי שוב את המעשה באותו הפריץ, שקבר חיים את היהודי החייט ביום הכפורים! – שואלת אשה אחת מאת הסבתא קרינצה.

– אוי ואבוי לי, קבורת חיים – הא כיצד?! – צווחת מתוך בהלה חברתה אשה צעירה לימים, זקופת־הקומה, בעלת עינים אדמדמות־כהות וגדולות.

– עוד מעט ותשמעי! – משיבה הראשונה.

הסבתא אינה מסרבת להן. לאחר שהיא מנקשת במקלה על־גבי הקרקע לסימן של התמרמרות על מעשה העול הנורא היא מתחילה לספר, כשהיא מנענעת את ראשה הכפוף.

– כל המארות תחולנה על ראשו של הרוצח הזה. כמה דמים נקיים שפך הרוצח הזה, כמה נפשות מישראל אבד הרוצח הזה!

הסבתא נושמת בכבדות ומוסיפה לספר:

– שמו של הרוצח הזה – ימח שמו וזכרו – היה משונה, מעין ציביצקי או פְשֶוֶלִינֶבְסְקִי, השד יודע אותו. כלב מגודל ורע כמותו היה לו לאותו פריץ. הכל היו אומרים עליו, שהוא, הכלב, הוא נשמתו של הפריץ. אבל כלום נשמה יש לו לפריץ? כלב זה מפורסם היה בין היהודים. לא היה פוסע הפריץ אפילו פסיעה אחת יחידי בלא כלבו. חביב היה עליו כלב זה יותר מאשתו ובניו, אף־על־פי שגם הללו היו רעים ככלבים והיו גורמים לנו יסורים גדולים. ובעיר היה חיָט ושמו נתנאל. והחיט עני מדוכא וירא־שמים גדול. כל ימיו היה מהלך בערבית ובשחרית לבית־הכנסת להתפלל בצבור ומעולם לא עבר אפילו פעם אחת על מצוה זו. ואשה היתה לחיט זה ושמה ליבה. זוכר אני אותם ואת צאצאיהם כאילו ראיתים אתמול. חיט זה היה תופר בגדיו של הפריץ, כלומר של משרתי הפריץ. מרובים היו משרתיו של זה. מחנה כבד. כל יום ויום כיון שהיהודי נכנס לתוך החצר של הפריץ – מיד זה משסה בו את כלבו הרע וגוזר עליו: “נשך את הזיד!” הפריץ גוזר וכלבו מקיים. מיד משתער הכלב על היהודי, מפילו על־גבי הקרקע, תוקע בו את צפרניו ונושך ונושך. נתנאל כמעט שפרחה ממנו נשמתו והוא צועק זעקה גדולה ומרה וקולו הולך שלשה מילים: גוְַלד, הצילו, חוסו". כל אותה שעה עומד הפריץ, קנה־מקטרתו בפיו, והוא מציץ דרך החלון וצוחק בכל פה. כרסָנִי היה אותו פריץ כחזיר מפוטם. מעשים כאלה היו כמעט בכל יום, ונתנאל עושה את שלו: מהלך הוא בכל יום לשם, כי מה יעשה יהודי עני מדוכא ומטופל בבנים? וכמה היה מתפחד כשהגיע שעתו ללכת לחצרו של הפריץ! “ר' גדליה, בקש רחמים עלי” – היה נוהג לאמר להזקן שלי בשעת הליכתו – אני הולך להפריץ. – ופניו בשעה זו מתכרכמות כשעוה וכל גופו רועד מפחד.

ופעם אחת, כשנתים לאחר המעשה בהמוזג ר' אנשיל ואשתו וששת ילדיו, שנשחטו ביום אחד על־ידי הקוזקים שחיטה אכזרית מאד! את כרסה של האשה רטשו והכניסו לתוכה חתול חי…

– אויה! – צוחה פתאום האשה הצעירה ומיד התעלפה. כל נשי הכנופיה נבהלו והתחילו מתרוצצות אילך ואילך, ופניהן חורים כפני המתים.

– מים, הבו מים! – צועקות כולן בפה אחד ומרימות את האשה מעל גבי הקרקע. בעזרת “נטפי החַלָשות” השיבו את רוחה, והיא פקחה את עיניה, מסתכלת בתמהון כאילו נתעוררה מתרדמה כבדה, שנמשכה ימים רבים.

עמדו והגישו להמתעלפת כוס של מים. הידים מגישות מאליהן את הכוס אל הפה. מיד נזכרה בגוף המעשה, חזרה ונזדעזעה ודחתה את הכוס.

והסבתא מוסיפה לספר:

– כך, כך ילדי החביבים. ופעם אחת היתה פגיעתו של הכלב רעה מאד לר' נתנאל. כל גופו המנושך זב דם, רגליו פקו. כשעותים היה ר' נתנאל מוטל על־גבי הקרקע שבחצר הפריץ כנבלה ולא יכול לזוז ממקומו. איש מן המשרתים לא העיז לגשת אליו מפני אימתו של הפריץ הרוצח. לאחר שהפריץ מלֵא כרסו – ולואי שהיתה מתפקעת, רבונו־של־עולם! – והיה נוחר מתוך תרדמה מיד נתמלא אחד מן המשרתים הזקנים רחמים על ר' נתנאל ועמד והטילו על־גבי עגלתו והוליכו לביתו. ראתה אותו אשתו והתחלחלה. רצה אלינו מתוך בהלה, בוכה וצווחת מר: וי, וי בעלי עטרת ראשי! איך נפלת חלל בידיו של הפריץ האכזר, הצורר, השופך דם נקיים". רצנו לביתה כל עוד נשמת חיים באפינו. ר' נתנאל מוטל כמת, פצוע ודמו שותת. כל גופו מרוסק והוא עצמו גונח בלחש. מיד עמדנו וכרכנו את בשרו בסדינים מרוטבים במים. כל רבע שעה סדין חדש. שלשה ימים ושלשה לילות עמדנו אני והזקן למראשותיו וסעדנוהו בחליו. כחו תש ומחלתו התגברה. קשה היתה עליו תנועה כל־שהיא. פתאום התפרצה מגרונו צעקה מרה. הלב נזדעזע. אשתו סופקת כפיה ובוכה מר והילדים עומדים על־גבה ובוכים מר. שני שבועות תמימים היה ר' נתנאל שוכב במטה. ואשתו העלובה כל דמיה רותחים מכעס. נדרה נדר לנקום את נקמת בעלה מאת הכלב הארור הזה.

הסבתא קרינצה הריחה אבקת טבק כל־שהיא והוסיפה לספר:

עכשיו, ילדי הטובים, אקצר את דברי. כבר הגיעה השעה לחזור לבית־הכנסת. כבר הרביתי שיחה יותר מדאי. אסור להרבות שיחה ביום קדוש כזה; יסלח לי אלהים הטוב את עוני זה. אשתו של ר' נתנאל נדרה נדר ועמדה בנדרה. פשפשה ומצאה קוטליטה, נתנה לתוכה סם־המות, והלכה לחצרו של הפריץ וזרקתה לפני הכלב. הבוקר אור – והכלב נמצא בחצר והוא פגר מת. – ולואי והגיע להפריץ מה שהגיע להכלב! – מעשה זה היה בימים שבין כסא לעשור, שלשה ימים לפני יום הכפורים. כשנודע הדבר להפריץ התחלחל. מתחלה כל גופו נשתתק מחלחלה. עומד הוא במעלה האכסדרה שלפני פתח ביתו, עומד ומציץ בחבירו, זה כלבו, השטוח פגר מת לעיניו – והדבֵּר אין בפיו. בקשו עבדיו לפנות את נבלתו של הכלב – גער בהם הפריץ. כל אותו היום לא הוציא הפריץ אפילו הגה מפיו, אלא שהיו פניו זעומים ומאוימים ביותר. היו כל משרתיו פורשים איש־איש לקרן־זוית והם מבוהלים ומרתחים. הכל פוסעים על קצות אצבעות רגליהם ואינם מעיזים להוציא הגה מפיהם. כל הדברים הללו שמעתים מפיה של זקנה אחת. למחרת יצא הפריץ ועמד באכסדרה, קרא אליו שנים מן ה“הַידוקים” (הממונים להעניש במצות הפריץ) ואמר:

– יובא לפני הזיד החיט כרגע.

יצאו הרצים ותפשו את נתנאל והביאהו לחצרו של הפריץ. איום וזועם עומד הפריץ במעלה האכסדרה, עומד ומחריש. כיון שראה את ההידוקים מיד רמז להם באצבעו להעלות לפניו את נתנאל על־גבי המעלה של האכסדרה. אימות מות נפלו על נתנאל וכמעט שפרחה נשמתו מפחד. לקחוהו ההידוקים והעמידוהו לפני הפריץ.

– אתה האכלת את כלבי סם־המות? – אמר לו הפריץ מתוך שנים מהודקות ונתן בו עינים זעומות, שיש בהבטתן כדי להמית. נתנאל התנפל מלוא קומתו ארצה לרגלי הפריץ. התחיל זה בועט בו ברגליו בעיטה אחר בעיטה, בועט ודוחף אותו מאצלו, עד שגלגל אותו אל נבלת הכלב.

הזקנה הפסיקה. פני כל השומעות הפיקו אימה. מקצת מן הנשים בכו בחשאי.

– קצורו של דבר, ילדי הטובים – התחילה הסבתא לספר אחרי הפסקה קלה – אקצר את דברי, ילדי הטובים. באותו לילה חפרו בחצר בור עמוק על־פי גזירתו של הפריץ. הכניסו לתוך הבור את ר' נתנאל ואת הכלב כאחד וסתמו עליהם את הגולל. יצאה שמועה, שהפריץ עצמו היה באותו מעמד. שמועות שונות היו מתהלכות אחר־כך. אחר־כך היתה מתנהלת חקירה־ודרישה. שוטרים מכל המינים באו לכאן. חקרו ודרשו את כולנו. איני יודעת מה היה סופו של דבר. רק אלהים הוא דיין אמת. הוא משלם לכל אחד כגמולו לעולם הבא. ומה שעלתה לליבה – אותה, ילדי הטובים, אספר לכם בפעם אחרת. כבר הגיעה השעה ללכת לבית־הכנסת. הרבה נסיונות קשים נתנסינו, הרבה־הרבה הרפתקאות עברו עלינו, ועוד הרבה נסיונות עתידים אנו להתנסות עד שיבוא הגואל, משיח צדקנו, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויביאנו לארץ־ישראל הקדושה. העיקר שלא יגרום החטא לעכב את הגאולה.

הסבתא נפטרה מכנופית הנשים מתוך נקישת מקל ונכנסה לעזרת הנשים.

הגיעה שעת תפלת המוסף. נגשתי אל ר' אבנר שישב כל אותה שעה על מקומו הקבוע ולא זז משם.

– קשה לי יום זה, קשה מאד – לוחש לי ר' אבנר, ותוגה שופעת מתוך עיניו, תוגה נואשת המפעפעת לתוך לבי.

– אצא לשעה קלה לשאוף אויר צח קודם שארד לפני התיבה – הוסיף ר' אבנר אחרי רגע.

שנינו יצאנו מבית־הכנסת.

ר' אבנר עמד במבוי המפולש לרחוב, העביר בפסת־ידו על גבי מצחו השופע זעה ודבר חרש, בינו לבין עצמו, כאדם ששקוע בהרהוריו:

– מה יפים פני העולם היום, מה בהירים פני החמה, מה מצוחצחים פני הרקיע ומה יפים היום קלסתר פני הים! מה משתוקק אני להציץ עכשיו בפניו. לבי אומר לי שלעולם לא אראהו עוד. תקפה עלי היום עגמת־הנפש והלב נקרע לגזרים. הרהורים קשים מתרגשים ובאים עלי וכובשים את כל נשמתי. רבונו־של־עולם, מה זה היה לי? התהום, רואה אני, פתוחה לרגלי.

ר' אבנר נשתתק לשעה קלה, חזר והעביר פסת־ידו על מצחו ועל שערותיו, הטיל את ידו הרכה על שכמו, נתעורר והחל לדבר:

– מה דעתך, הקטן, כלום נענש האדם על חטאים הממרקים את נשמתו ואת בשרו של האדם? לא ולא. אין עונש חל על עונש – השיב ר' אבנר בינו לבין עצמו – חטאו של האדם הוא עונשו. אבל מי יקום ויעיד? אין מאתנו יודע עד מה. סתומים הם דרכיו של הקדוש־ברוך־הוא. רק לאלהים פתרונים. הוא דן יחידי, הוא צופה נסתרות ולו גלוי וידוע הכל. מה נאמנים דבריה של תפלה אחת שאנו מתפללים היום: “משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף”. הן, “כחלום יעוף” – חזר ר' אבנר על דבריו מתוך גניחה, העיף מבטו לצדדים, חזרנו ונכנסנו לתוך בית־הכנסת.

– רק אלהים הוא היודע אם אסיים היום בשלום את תפלתי! – אמר ר' אבנר, כשהוא נגש אל התיבה ומתעטף בטליתו. ידיו רועדות וגופו כצל. אלא שעיניו הבהיקו ביותר שלא כדרכי. רגש כבד לחץ את לבי. כסבור הייתי שרגליו של ר' אבנר תמעדנה. מכל־מקום, לאחר שר' אבנר עבר על תפלתו החשאית, שנמשכה אצלו הפעם יותר מן הרגיל, התחיל לזמר בקול חזק ויפה “יתגדל”. הפעם היה ר' אבנר מאַמן את קולו הרם יותר מכפי הרגיל, מסלסל בו בקלות נפלאה, שהביאה לידי התפעלות את כל השומעים. אבל לאחר תפלת ה“שמונה־עשרה” החשאית הארוכה מאד אנוס היה ר' אבנר לשבת על־גבי הכסא ולהנפש קצת. מכל־מקום לא דלגנו אפילו על אחת מן התפלות המסוימות. ר' אבנר היה מפסיק ויושב לעתים תכופות על־גבי הספסל. מיד היו מגישים לו מטפחת טפוחה ב“טפות של חלשות” ור' אבנר נשם את ריחן מתוך עונג. בין תפלת המוסף ותפלת הנעילה חלה הפסקה בשבילי ובשביל ר' אבנר. תפלת המנחה מתפלל ר' חנא כל שנה ושנה שלא על־מנת לקבל פרס שכן יורד הוא לפני התיבה כל ימות השנה שלא על־מנת לקבל פרס.

בשעת קריאת התורה התחילו המתפללים משתמטים והולכים. כנופיות של גברים ונשים מתכנשות ועומדות ומבלבלות זו את זו בקולותיהן ושיחותיהן. בסיעת נערים נפלה מריבה. הגיעו הדברים לידי מהלומות. הגדולים שבהם נעשו אגודה אחת ושרו במקהלה מעין מנגינות היום של ר' אבנר. “הידד, בני־חיל” – קוראים קולות משבחים מן הקהל, שנטפל אף הוא אל המזמרים. בני אגודה זו מתרבים והולכים. כנופיה של תינוקות התישבה אצל סינוריהן של אמותיהם ולועסים לתיאבון גף או ירך של תרנגולת. כמה מהם לועסים מתוך כונה חתיכה ראויה להתכבד של אבטיח. מקצת מן הנשים מטפלות שוב באשה מעוברת אחת, שנתעלפה והיא טעונה הזית־מים.

ר' חנא, הגבוה משכמו ומעלה מכל העם, ירד לפני התיבה. הוא כבש את ראשו והחל לסלסל בקולו את המלה הראשונה של התפלה האמת ניתנה להאמר: קולו עולה לאין ערך על קולו הפגום של בעל־השחרית. פעמים, בשעת אמירת הנוסח, הוא מביא גם קצת עונג להשומע.

הגיעה ההפסקה השלישית. בשעה זו אין איש יוצא אל החצר. היום כבר פנה לערוב. הבית שרוי באפלולית. שלהבות הנרות הולכות ומבהירות, הולכות ומזהיבות. קלוחי הדונג הנִתך התעַבְּתו מסביב לנרות, ובנפילתם למטה על־גבי החומר של כלי מושב הנרות הם נקרשים ונעשים צורות ופרצופים שונים. הנערים מסתכלים בהקלוחים הללו לתיאבון. כל אחד בורר לו בדעתו מבעוד יום חתיכות דונג בכדי לזכות בהן לכשיחשיך היום. למחר כל אחד ואחד מביא את “שללו” לתוך החדר וצר ממנו צורות של “בני־אדם”, “סוסים” ו“דובים”, איש ככשרון ידו. אור החמה עדיין שופע ובא אל הבית דרך זגוגיות החלונות, ואולם שלהבותיהם של הנרות מכהות אותו. פני המתפללים נראים חורים, עיפים, אבל אין בהם סימנים של קוצר־רוח. אדרבה. הכל יושבים ומחרישים מתוך כובד־ראש, וכונה אחת, עמוקה, גדולה וחרישית, ממלאת את לב כל אחד. דבר מה מן העצב המתוק, מן הטוב והנעלה ומן הטמיר והנעלם יש עתה בדמדומי בין־השמות שבחלל הבית. ומה נשגבים וקדושים רגעי צִפיה ומנוחה אלה. מעין רוח של רחמים וחנינה, של שלום ואהבה מרחפת באויר בית־התפלה וכל הלבבות מתאחדים ללב אחד, וטוב לך ויפה לך, ומתאוה אתה, שלעולם לעולם לא תחדל ולא תחלוף שעה נעימה ומתוקה זו של בין־השמשות.

ר' אבנר יושב על־גבי הספסל שאצל העמוד, פניו אל הקהל ואחוריו אל התיבה. ידו השמאלית נשענת בלחיו ומרפקו נתון על ברכיו. ידו הימנית מנענעת כנף טליתו, מתוך פזור הדעת. כנגדו יושב ר' יוסקה ומציץ בפניו של ר' אבנר מתוך חבה נוגה, כאילו הוא יושב למראשותיו של חולה חביב. ר' ברקה אף הוא מציץ בפניו של ר' אבנר בדאגה.

– דואג אני לר' אבנר – לוחש הוא לתוך אזני – רואה אני את פניו היום והנה הם רעים מאד. לסתותיו משולהבות, כאילו הוצתה בהן אש.

ר' יוסקה גוחן ושואל בחשאי, במה אנו מסיחים. ר' ברקה חוזר על דבריו.

– גם לבי כלבבך בדבר הזה – לוחש ר' יוסקה מתוך אנחה עמוקה – מסתכל הוא בר' אבנר מתוך דאגה רבה. עמד ר' יוסקה, נטל את ידו מתוך חבה נוגה והציץ לו לתוך עיניו.

– תש כחך, ר' אבנר? – אָ? שמא יתפלל אחר במקומך תפלת הנעילה?

– חס וחלילה – משיב בלחש ר' אבנר – כחי לא תש במדה כזו. התפלה קצרה, ודברי זמר כמעט אין עוד.

– לא, ר' אבנר, פניך רעים מאד. אל תכחד ממנו. שמא יתפלל אחר תחתך?

– חלילה, אל נא תדאגו לי – מסרב ר' אבנר ועומד על רגליו. ומיד שקע בהרהוריו, כאילו זכר דבר־מה הטרידו. הטיל ר' אבנר מבטו הנוגה בחלל שמסביב, נתן עיניו בכדור השמש השוקעת בשפולי מערב, כנאספת לתוך תהום רבה, התעטף בטליתו והתחיל להשמיע את דברי הפסוק הראשון של התפלה. קולו הצרוד לפרקים, אמנם, תש מאד, והיה מנסר בכבדות, כאילו הוא יוצא מתוך חזה כבוש. נהמת־לב זו, שהיתה דומה כאילו עולה ממעמקים, מבור תחתיות, היתה נוקבת בקולה התוסס והמרוסס ויורדת עד תהום כל הלבבות. והנה התפלה קרובה לגמר. קולו של ר' אבנר, שנצטלל קצת, הלך וחזק, הלך ועָצם עד שהגיע למרום־כחו ועָמקו. משמיע הוא עתה את דברי התפלה האלה, הנוגעים עד הנפש: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה, ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”. כל מלה ומלה יוצאת מתוך לב קרוע ומורתח, כאילו מתוך גרונו של בעת־תפלה חלוש זה מדבר צער הדורות של אומה שלימה. יגון האומה ירד עכשיו לפני התיבה.

ר' אבנר נשתתק. קולות הצבור, החוזר את פסוקי הפזמון אחרי החזן, עדיין מתגלגלים בחלל הבית. ושוב שררה דומיה. ר' אבנר חוזר ואומר “מדת הרחמים עלינו התגלגלי, ולפני קונך תפלתנו הפילי, כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי”. הקהל חוזר על הפסוק הזה מתוך יללה קורעת לבבות. דממה. הכל ממתינים למוצא פיו של ר' אבנר. ר' אבנר מחריש. דממה ממושכת. דממה מעיקה, מאַימת. ר' אבנר חוגר שארית כחו ולוחש בשפתיו. פתאום והנה אנחה עמוקה יוצאת – ור' אבנר מתחבט ונופל על־גבי הקרקע.

מה שהיה אחר־כך – אין לתאר. דומה היה כאילו התחוללה סופת־פתאום והחזירה את העולם לתוהו ובוהו. כל העולם התעטף שחורים וחשך בעדי. כלום לא ראיתי וכלום לא שמעתי.

לא נשתמר בזכרוני אלא מה שאירע מרגע זה ואילך, שראיתי בו את ר' אבנר כשהוא מוטל על־גבי המטה בחדרו של ר' יוסקה. אז ידעתי כי הכל תם ונשלם…

אותו הלילה היה ליל איום לי. מפחד הייתי להוציא את ראשי מתחת לשמיכה. כל הלילה הייתי מתכוץ וכובש את גופי בפניו של הירשל.

למחר הקיצותי בבוקר־השכם – ומיד רצתי בחפזון לביתו של ר' יוסקה. ר' אבנר היה מוטל על־גבי הקרקע מעוטף שחורים. למראשותיו נרות דולקים. ר' יוסקה ואשתו בוכים מרה ויללותיהם בוקעות רקיעים. ר' חנא ור' אלתר ישבו על־גבי הקרקע וקראו בספר “מעבר יבוק” בקול חשאי. בקרן־זוית עמד ר' קלמן, פניו האדומות מבכי כבושים במטפחתו, והוא מילל בחשאי, מרעיד מתוך בכי את ראשו. הפרוזדור האפל מלא אנשים בוכים. גם הרחוב היה מלא אוכלוסים, גברים ונשים, העומדים צפופים ונדחקים אל אותו הבית, שנראה כאילו הוא עומד באבלו הכבד מאד. מקץ שעות מועטות הלך כל הקהל ללוות לבית־עולמו את זה, שיום אחד קודם לכן, באותה שעה עצמה, היה עדיין עומד בבית־התפלה ומשמח בקולו הנפלא אלהים ואנשים. עוד מעט וגם על קברו יהיו חוזרים ונשנים אותם הדברים עצמם, שיצאו אתמול מפי ר' אבנר בתפלתו: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ימיו כציץ נובל… כאבק פורח וכחלום יעוף”…

ר' ברקה מחזר על המלַוִים עם קופת־הצדקה שלו, מכריז בקול עמום: “צדקה תציל ממות” – והוא עצמו חור ואדום־עינים מבכי. המטבעות מקשקשים בלגינא. הקהל הולך וגדל. כל העוברים־והשבים נטפלים אל הלויה ובאים לחלק את הכבוד האחרון להמנוח, שמת מות ישרים ביום קדוש ובמקום קדוש. אצל כל אחד ואחד מבתי־הכנסיות הלויה עומדת. החזן מתפלל “אל מלא רחמים”, יללותיו של הקהל מנסרות והולכות. והנה בית־העולם, והנה הקבר הכרוי. יהודי גבוה עומד בתוכו ומסדר שם את הנסרים. הורידו את המת מעל מטתו שלשלוהו לתוך “בית עולמו”. צוחה מתפרצת מפיו של ר' יוסקה ומזעזעת את הלבבות.

לאחר ששלשלו את גופתו של המת לתוך הקבר וכסוהו בנסרים – מיד מהרו הנצבים שם לכסותו בעפר, כאילו נחפזים הם להפטר מן המחזה האיום הזה. אומרים מזמורים ופסוקים של “צדוק הדין”. מאין קרוב, תופסים בי ומוליכים אותי כשאני חִוֵר ורועד אל הקבר לאמר “קדיש”. ושוב צוחה גדולה מתפרצת מתוך לבו של ר' יוסקה. משתטח הוא על הקבר, כובש ראשו בעפר וקורא בקול צרוד:

– סלח ומחל לי, ר' אבנר, סלח ומחל. דבורה וילדי וכל הקהל מבקשים ממך מחילה; כל מי שפגע בכבודך מבקש ממך מחילה.

ידים חזקות תופסות בו ומעבירין אותו מעל הקבר. מתוך הקהל נמצאו עוד כאלה שכפפו קומתם על־גבי הקבר ובקשו מחילה. מעט־מעט בית־העולם מתרקן והולך.

מקום פגישתנו הראשונה, שלי ושל ר' אבנר, הוא היה איפוא גם מקום פרידתנו האחרונה.