לזכר אבי אליעזר בן הרב ר' נחמן מוורחובסקי ואמי שרה בת ר' מרדכי שו"ב באודיסה כי מכם הכל ומידכם נתתי לכם..

א

צנה רטובה חודרת עצמות על־פני חוץ; שלג עב יורד ופורש על־פני האדמה סדין לבן וצח, אשר יגואל תחתיו ויהפך מהרה לבלילה ירוקה ונרפשת, הנמוגה תחת כפות הרגלים; הרוח ישרוק וייליל כמתמרמר ומשליך בפני העובדים פתי־שלג גדולות, הנמסות ברגע נפלן.

ואני רץ בכל מאמצי־כח מול הרוח המתקצף ההוא – אני רץ לבית־המדרש. נר בן שבע שנים אני, ולהתהלל בגבורתי לא אוכל; הרוח ידחני ויהדפני לאחור, אך אני לא אשים אליו לב וארוץ הלאה. השלג מכה בפני, יורד על גבי מבפנים, מתגנב אל חיקי ושם יְזוֹרב ויתמוגג על כל בשרי, יחדור לכל אברי – ומי יאמר לו מה תעשה! כתנתי פתוחה ובית־צוארה קשור בשני פתילים, וגם מעילי הדק, העשוי בד, פתוח, סרוח ומנפנף כנס, ואף טליתי־הקטנה בציציותיה הכשרות לא היתה עלי סתרה מפני השלג, ובגדים זולתם לא היו עלי. על נעלי אעבור בשתיקה, כי גם אני לא אדע לכַנות בשם את בלויי־הסחבות, אשר עטו רגלי הבצקות, התקועות בזוג נעלות בלות ומטֻלאות, אשר עוד אבי, עליו השלום, נְעָלָן.

האופל מאפיל ובוא, ואנכי רץ דרך מגרש גדול וריק; אף בית אחד לא ירָאה מקרוב בכל הככר ההוא, רק שם־שם מרחוק וּמִקָצָה יִכְהֶה אור כהה בעד הלוחות הצהוּבים אשר בחלונות בית־המדרש, ומקרוב אליו ילבין כותל הצריף של מלמדי ר' דוד, אשר היה כתֹפת בעיני. מן התפת הזה קדמתי לברוח מבעוד־יום. בעלות על לבבי כי הולך אני עתה לבית־המדרש ולא החדרה להכלא בו עד השעה השמינית, כדרי לילה־לילה, – ימלא לבי עונג נעים ומתוק וכל קרבַי יָרונו. אמנם כן, אף כי יום החמישי היום, היום הגדול והנורא, אשר בו ילמדו הנערים את החומש ואת הגמרא נער־נער לבדו, ומכות מהלומות ושבטים ינחלו בהמון, בכל זאת לא אשב הלילה כי־אם בבית ולא בחדרי, בביתי עם אמי, עם אחי ועם שתי אחיותי, כי חֲנֻכָּה היום! משמחה עצומה ראשי הקטן סחרחר, ואשכח גם את דבר מרוצתי.

אבל הנה בית־המדרש לפני.

פתחתי את הדלת וארא כרגע את אחי עומד אצל התנור. בקוצֶר־רוח ובנשימה אחת הרימותי את קולי ואקרא בכל שארית כחי:

–פיני, פיני, הנה אמנו מבשלת הערב מלילי־בצק!

עד כמה פעמים הזהירתני אמי להגיד לו זאת בלחש, וגם אחרי צאתי ללכת קראה אחרי מעל סף הבית לאמר:,זכור איפוא, משה’לה בני, והגדת לו את הדברים באזניו חרש!" – אך ה' הוא היודע כי לא מזָדון ומרוע־לב עשיתי זאת, כי אם מתשוקתי העזה להחיש בשורתי לאחי ברגע ראותי את פניו, וברגע הזה התעופפו מזכרוני כל אזהרות אמי ותשָכחנה. למגנת־לבי שלט ברגע הזה בבית־המדרש דממה גדולה, כי כל בואיו התפללו אז תפלת שמונה־עשרה ופניהם מזרחה. ויהי בשמעם בפתע־פתאום את בשורתי, וַיַסֵבּוּ כלם כאיש אחד את פניהם ויביטו אחריהם משתאים, ומפי הנערים והתעלולים פרץ צחוק. אחי כסה את פניו מבֹשת בשתי כפיו, מבלי שאת אלי עין. בצעדו אחורנית נחפז לגמור תפלת “עלינו”, וימהר לצאת את בית־המדרש וידיו על פניו. בצאתו תפשני בזרועי בחמה ויתן עלי בקולו:

–הוי, פתח, היתכן הדבר להרים קול גדול כזה בבית־תפלה! מי בקש זאת מידך לעשות טובה עמדי ולבשרני את הבשורה הנעימה!

לא ידעתי הָשֵב על תוכחתו ואתן את קולי בבכי־תמרורים. על שתים דוה לבי: על אולתי וקריאתי המבוהלת ועל עמלי אשר עלה בתֹהו.

כשמוע אחי את בכיי המר הרך לבו, וגם הרכיבני על כתפיו וישאני הביתה.

ב

אנחנו באים אל חדר־הבשול השפל, המקורה בתקרה שחורה, ומעֻשנת, אשר חִשבה לקפוץ זה ימים על גבי קרקע, לולא שחיפי עץ רקבון, המרדה הצרובה ומוט המגרפה, שנתקעו בקרבה וישיבו לעת־עתה את מחשבתה הרעה.

אצל התנור על־ידי המשפתים עומדת האם כפופה ונופחת בכל כחה בשברי־צפיעים, הצבורים ותלולים תחת החצֻבה, ומתוכם בולטים זנבות תבן עשנים, אשר חצים אכלה אש. אולם כאשר תוסיף לפחת כן יבקע ויעלה משם ענן עשן כבד שחור ומר לעינים אל עבר פיה. ממרירות העשן האדימו עיניה ותדמענה דמעות דלוחות על פניה הצומקים והקודרים, אשר קֻמְטו ולא עת. פעם בפעם יאחזנה שעול קשה, המזעזע את כל נוה ורוב עצמותיה ירעיד, והיא איננה שמה על לב ונופחת. חדר־הבשול הולך ומתמלא עשן ייחשך כלו עד אשר לא ראו איש אחיו, ובכל זאת לכ חדלה אמי מפַחת. פתאום הרעים קול נפץ כסתר רעם, וכהרף־עין נשמטו הסיר והחצֻבה מן המשפתים וחיפלו ארצה. המים שהוחמו בסיר כבו את האש ויזחלו משם על קרקע הבית וישיתו נוספות על האגמים הרבים, הַנִקְוִים ועומדים עליו מן השלג הנמוג, אשר חתר אל הבית בעד החור הפתוח בתחתית הקיר. אמי צָעקה צעָקה גדולה ומרה ותספוק כפיה.

עד היום, אף כי כבר עברו מן היום ההוא כחמש ועשרים שנה, כי אזכרה כל אלה ואשו לנגדי פני אמי ברגע ההוא, דם לבי שותת ומטפטף לארץ מכאב ומרחמים. צרות, צרות, צרות בלי קץ, בלי גבול, בלי הרף – אלה הם כל ימי חייך אמי העניה, אמי האומללה! צרות ומכאובים על ילדיך האומללים, אשר אין להם במה להחם את אבריהם הקופאים בקרה.

אף כי אני ואחי פיני, אשר היה כבן חמש־עשרה שנה בעת ההיא, לא הרבינו להטות רחמים אל אמנו, וכמנהג ילדים, עזרנו אותה מעט, אולם בעת צרה נמצאנו לה בטרם נדרשנו ונאמר לעלות על עֲלִיַת־הגג, אולי נמצא שם צפיעים יבשים. באפלה, בלי העלות נר, טפסנו ונעל ונמשש בזחילת גחון את כל עלית־הגג מקצה עד קצה, חפשנו את כל מקצועיה ופנותיה, בדקנו בחורין ובסדקים, חפשנו גם בין כלי־הפסח השמורים שם מימים ימימה, ולא לשוא כלינו כחנו, יגענו – ומצאנו; והמציאה מציאה גדולה ורבה, מטמון שלם: של לבֵנים של צפיעים יבשים, ומלבד זאת גם רגל כסא אחת עגולה ומהֻקצעת. איזה הדרך באה הרגל אל עלית־גגנו – קצרה בינתי מהבין עד היום: גם בביתנו וגם בכל גבול העיר לא נראו ולא נמצאו כסאות למושב בלתי אם ספסלים, וחי ראשי כי גם בחלומי לא ראיתי אז כסא. שַׁווּ נא לנגדכם את חדות אמי בראות את כל הכבוּדה. – “יאריך ה' ימיעם, ילדי הנעימים! ישמח אלהים את נפשותיכם כאשר שמחתם אותי” –כך ברכתנו אמנו וצחוק נחת הופיע על פניה הקודרים.

ובשלשה שברי צפיעים, בשלשה פרוכי גללי־בהמה היתה מאושרת, מאושרת גם מכל אלופי־ארץ! נאזרת בגבורה שבה לבער אש שנית, וגם האש החליפה כח ותבער ותלהט ולא עלה עשנה. וזה דבר עלות־העשן הכבד מתוך האש בראשונה: רגב חמר מש ממכונו מתוך הארֻבה ויפול אל החור ויסתמהו, ויהי כי לא יכול העשן לצאת החוצה ויבוא ביתה. ובהקפץ הרגב מי החור ויבֵא עלינו את כל התלאה והמהפכה – היתה לעשן הרוָחה ויצא חפשי אל אשר יהיה רוחו לעלות השמימה.

–עתה תראו, ילדי הנחמדים – אמרה אלינו אמנו באנחה – עתה תראו כי אין לנו לחטא בשפתנו ולתת לאלהים תִפלה. הוא, יתברך, יתכן עלילות, ואשר בן־אדם תולעה יחשבנה לרעה – אלהים חשבה לטובה.

את כל זאת הוכיחה לנו מן התורה, ותעד לנו עדים מקראי־קודש מן המורים בפינ, ובכל ביתנו אורה וששון. אחותי האחת רצה לשאול משכנתנו מעט פלפלים, השניה לשה בצק, אני ואחי יצאנו החוצה למלאות את הדלי שלב להמסותו למים. ככה עסקנו איש בעבודתו ולא ידענו בבוא העת ובצאתה.

–המלילים בּשֵלוּ! – קוראת האם בשמחה ועתה לכו נא, פיני בני, העלה נר חנוכה ואכלנו ארוחת־הערב.

ומלאי־תקוה להתענג על נזיד חם הלכנו כלנו בלב טוב אל החדר השני.

ג

שם על החלון מוכנת ועומדת מנורת חנוכה נחושה בעלת שמונת קנים, ממורטת שבעתים ומזהרת. אמנו תגזור מפתילי הדונג נר ל“שַמָש”…

אך אולי יפלא מכם דבר הפתילים ומנהגם, ההולך ובטל בימים האלה, לכן איטיבה לעשות בהודיעי אתכם את פרשת הפתילים. אולם לא במו הגה אחד יפורש לכם דבר פתילי הדונג. דברי־ימיהם ותולדותם ארוכים ומעַצבי־רוח במאד־מאד, כימי חיי היהודים, השבעים גם־הם תמרורים רבים מאוד־מאד. בה אספר לכם בקוצר מלין:

מי לא ידע כי בירח אלול נפשות כל המתים תנפשנה ושבו לרדת אל קבריהן לנוח על משכבותן. אז יקוו אליהן כל קרוביהן ומודעיהן לתנות על הקברים ולשפוך מרי־שיחם לפניהן. שם יטבעו הקברים בנהרי־נחלי־דמעות יהודים ואומללי אדם, ודברים נוראים רבים המלאים תמרורים, אשר יסמר מפחדם הבשר ויקפא הדם, תשמענה המצבות הדוממות.

והמצבות הדוממות לא תלכנה רכיל וסוד אחר לא תגלינה נצח. אך כה הרחיבו צרות הלב ותגדלנה, פצעיו הגדולים העמיקו וירבו ככה, עד כי יֵצרו הקברים לבדם מהכיל ומִמַלט משא. ותמצאנה הנשים התחבֻּלה הזאת: עם “מענה לשון” בימין ועם פקעת חוטים המשֻלשלת ויורדת בשמאל תַּקֵפְנָה את שדה־הקברים פעמים מספר, ובדמים ובדמעות רותחות וקודחות תרטבנה את עפרו ושמוהו מלַחה. העל כן לא ינוב ולא יצמיח שדה קברות היהודים? – לדבר הזה יאמר “מדידת הקברים”. “מדידת הצרות” היינו צריכים לאמר, אבל התמדנה צרות ישראל מרוב?…

את החוטים, אשר יִמַד בהם את בית־הקברות, יטבילו בדונג מֻתָּךְ ועשו אותם נרות ל“הבדלה” ופתילים למאור. אלה תולדות פתילי־הדונג העשוים דם ודמעות ויקדשו קדש כתשמישי קדֻשה, ולמדו לאורם בתלמוד או במשנה בחצות הלילה, והאירו בם למליחת בשר. וגם בבוא השוחט בערב יום הכפורים לשחוט את ה“כפרות” ידליקו אותם.

ומה רבים הזכרונות המתוקים לנפש עיפה, המחממים את הלב והמגיהים את מחשכיו, העולים ובאים עם זכרון הפתילים האלה! אך אחשׂך את הדברים האלה למועד.

אחי מברך בנעימה על הנר ומדליק נר חנוכה הראשון, אחרי־כן ידבק את ה“שמש” הדולק בקיר אצל החלון, ובפתע־פתאום כמו נגעה אצבע אלהים ותשנה כרגע את מראה הבית וכל אשר בו ותפרש על הכל מעטה שלום וחג; כלו אומר ידידות ורצון… כמה חום וכמה אורה ישפכו אל הלב הנר הקטן, הפתילה הכהה הזו!… ולבבי הקטן מתעדן ומתמוגג בתענוגים מעין גן־עדן. היָדֹעַ ידעתי מה הוא חג עמנו הגדול – חג החנוכה? ואם ספר סִפרו לי את הגבורות ואת הנפלאות אשר עשו גבורינו הגדולים, מתתיהו ובניו, להשיב שבות ארצנו ומקדשנו, אשר נפלו בידי אויב? את כל זאת לא שמעתי ולא ידעתי; ומי ביהודים יודע דברים כאלה? ורק מאור השלהבה הקטנה לבדה לבי מתחמם ומתענג; וגם לב כל אשר אתי בבית מתחמם וחוגג ועל פניהם תופיע נהרה.

רק אמי לבדה עומדת עלובה מול הנרות, ראשה תמוך בידה והיא בוכיה חרש… היא זוכרת את הימים, אשר אבינו חי ויברך וידליק הוא את נרות החנוכה; את אור אלהים וחדות ה' אשר הופיעו בביתנו בימי החנוכה האלה; את ההמון החוגג אשר התאסף מארבע פינות העיר אל ביתנו בלילה ההוא לאכול לביבות־בשר; את השיחות הנעימות בדברי־תורה ואת נפלאות הצדיקים אנשי־השם, אשר נדברו ויספרו יראי ה' איש אל רעהו עד אשמורת־הבקר. עתה יאסף כל הקהל אל בית השוחט החדש, אשר בא למלאות מקום אבי, ואנחנו בודדים ונעזבים, כלם שכַחוּנוּ.

–פיני’לי, זמרה נא, מחמדי, את “הנרות הללו” באותו הנגון שהיה אביך מנגן תמיד – מתחננת אמי את אחי ועיניה מקור דמעה.

ופיני קשה־עורף מילדותו, אך הפעם לא סרב הרבה, וישא את קולו וַיָשַר ברגש, בנעימה ובהתלהבות; ותזמרנה אתו חרש גם שתי אחיותי ואמנו עודנה עומדת בראש תמוך ודמעות רותחות נוזלות מעיניה ונופלות על הארץ הקרה והלחה.

הזמרה כלתה. ונרחץ ידינו ונשב לאכול ארֻחת־הערב. על השלחן, אשר מפה עבה ומנואלה פרושה על מחציתו, מונח כבר לחם קִבֵּר רקוע וגבשושית מגבו, שתי אגודות שומים עֲבֵשִים מעט, מלח גס ושחרחר בְמִמְלַחַת זכוכית כְּחוּלָה ולהב שַׂכִּין. בנפש שוקקה נִמְרַח את השומים על־גב פרוסות הלחם ואחרי־כן יגישו את מליליהבצק בקערה גדולה וכהה, סדוקה ופגומת־שפה.

–ואני שכחתי! – אומרת פתאום אמי אחרי העמדת הקערה על השלחן.

ובאמרה כה קמה ממקומה ותלך לחדר־הבשול ותשב מהרה וקדרה שחורה וקלויה מגבה בידה. בשולי־הקדרה יַראה כמראה צהוב־לבן – מַקְפֵּא שומן הוא אשר נשאר ממעדני השבת. אמנו יצקה מרותחי המלילים מלוא כפות מספר אל תוך הקדרה וַתָּבָל בשומן, ותער את הקדרה שנית אל תוך הקערה וצחצוחי שמנונית צהובים עלו ויצופו לרוב על פני המרק; ובעשותה זאת אמרה נאנחת:

–הצרות, אויה לי, מעבירות את האדם על דעתו ואת לבו משיבות אחור, עד כי לא ידע את אשר הוא עושה. במעט השומן הזה יכולתי לטגן בצל ולהשביח בו את ועם המלילים וערבו אז מעתה.

אך גם בלי הבצל המטוגן מתקו המלילים בפינו כלשד השמן, והמרק רִוה נפשנו דשן ונגמאהו לתאבון ולא שבענוהו. זה שבוע ימים אשר לא בא מלוא כף נזיד חם אל פינו.

בשבתנו על קערת המלילים זכרנו את אבינו שנית. ותספר אמנו על אדותיו ספורים שונים, אשר שמענו מפיה כמה וכמה פעמים ובכל זאת יקרו בעינינו כחדשים, כאילו שמענום אך עתה בפעם הראשונה.

על הרוב אהבה לספר, לִשְנוֹת ולְשַלֵש את הדברים, אשר דבר אבינו ביומו האחרון לפני מותו: כי ידע אבינו כי הולך הוא אל בית־עולמו וַיִכּוֹן לקראת המות, וכי צוה לפני מותו לבלי הקים לו מצבה גבוהה ואף כי לחרות עליה תהלות ותשבחות לשמו, כנהוג. “אם הטיבותי מעשי בארץ חיים – אמר בקול חלוש – אלהים ואנשים יֵדָעוּ, ואם הרעותי מעשי, למה יכסו את קברי בשקר לנצח?” וכי שאלתהו אמי: על מי יעזוב אותה וילדיה? ענה באנחה חרישית ממעמקים: “ככל המון בית ישראל תחיו גם אתם. רע ומר גור אלמנה ויתומיה בארץ, אבל לסבול, לסבול בלי אחרית ותכלה – זה חלק איש יהודי ונחלתו מאל, וכל הבועט ביסורים יחדל מהיות יהודי!” – אלה היו דברי אבי האחרונים.

ד

הכל יודעים, כי מרבית הילדים מן הגדולים לחקור ולתור בלבבם על כל מראה עיניהם ומשמע אזניהם. ואנחנו לא נתמה על החפץ: לְמַה הילד דומה? –לבן־כפר הבא בפעם הראשונה לכרך, כל דבר כחדש בעיני, ואל כל החדש בעיניו יתפלא ויתבונן, וחקר לדעת מה זה ועל מה זה, מדוע ואיככה. והיה כי יגדל הילד והנער נער – והסכין למראה עיניו וחדל גם מהתפלא ומהעמק שאלה, אף אם עודנו טרם ידע מדוע, מה ואיככה. וככה משפט האדם ומנהגו: כי יקָרא לפניו ארגז קטן חדש־מחודש מעשה־חרושת, ונפלא הארגז בעיניו מכל פלאי התבל יחדיו, כמו, למשל, צאת השמש והירח ומבואם, כי הארגז הלז חדש בעיניו ואלה האחרונים תראינה עיניו יום.

גם אני בילדותי רבות חקר לבי ויָתר בכל מראה עין ומשמע אזן. ויש אשר תעלינה מחשבות כאלה על לבי, אשר אחרי בואי בימים מצאתי כמוהן בספרי גדולי החוקרים. אך יותר מכלם נקרו במחי דברי אבי, אשר אמר כי אנחנו לסבול נוצרנו. הדבר הזה לא הניח לי לישון.

כי סובלים אנחנו – ידוֹע ידעתי היטב וכל ספק לא עלה על לבי, אבל כי אנוסים אנו לסבול ולשבוע מכאובים, כי ידינו אסורות לנסות דבר כדי להסיר מסבל שכמנו – לנגד הדבר הזה התקומם לבי וירע ויִקש בעיני מאד־מאד.

ביתר עוז העמקתי לחקור בדברים האלה בעת אשר וַנְקָא, בנו של וַקוֹלָא הטוחן, קָרני בדרך ויכני. והמקרה הזה קרני כמעט מדי יום ביומו. בבכי תמרורים אשובה תמיד אל ביתי ואתאונן רע על וונקא הנתעב, אשר פניו וראשו מנוּגעים בשחין פורח אבעבועות טריות תועבה לעינים. על תלונתי ועל ריבות שפתי יענו לי כל הימים: “בגולה אנו נתונים ואנוסים אנו לסבול”. ראשית, מה פירוּשם של הדברים “אנו נתונים בגולה”? – השתומם בתוכי לבי הרך – האם החזק יחזיקו בכנפות בגדינו? והשנית, מדוע אנוסים אנו להטות שכמנו לסבול? למה? האין לאל־ידינו לשבור את כל עצמותיו של וונקא הצרוע משחת־המראה הלזה עם צלמו הנבזה? ואיככה זה ינוסו ששה מנערינו לפני נער אחד בשבע דרכים, כאשר ינוסו העכברים בהריחם חתול? מדוע יתקלס בי וונקא תמיד בעברי על־ידי ביתו הקטן ללכת החדרה? מדוע יתנפל עלי ככלב מתעבר? מדוע לא תגע בו ידי לרעה? מדוע לא אלעיב אנכי בו? ואני הנה יש לאל־ידי לשימו ללעג ולקלס יותר מאשר תמצא ידו: אביו השכור מתגולל ברחוב ויספוק בקיאו מבקר עד ערב ומערב עד בקר; והיה כי תקום רוח באשתו וחֵרפה את נפשה לשמטו הביתה וקם עליה והכה אותה מכות רצח וסחבה בציצית ראשה בין הרחובות לעיני השמש. אבי, עליו השלום – להבדיל אלף פעמים – היה אדם כשר וישר אשר כל מתי העיר אהבוהו ואת שמו יזכירו לברכה עד היום הזה. גם וונקא בכבודו ובעצמו ירדוף כלבים וירעה רוח כל הימים, ואנכי יושב מבקר עד ערב על התורה, שעליה אני מקבל מכות, מהלומות, מריטות וצביטות, מלקות ורצועות בלי מספר ובלי אחרית: יודע אני היטב את כל הימים שאומרים בהם תחנון, והוא רחום הארוך, יעלה ויבוא, על הנסים וענגו – הידע וונקא דבר מכל אלה? כן יחיה!

ככה ידון רוחי בקרבי כל הימים. ואחרי כל הטענות האלה באתי תמיד לידי החלטה אחת – כי יש אמנם יכולת למחץ קדקד וונקא ולהכותו שוק על ירך. ומה מאד התאויתי תאוה לשבור את כל עצמותיו! כי רק ה' הוא היודע מה מאד מרר חיי, ומה סמר בשרי מפחד בהיותי אָנוּס לעבור על ביתו ללכת החדרה. גם בימי חורף וקרח יעמוד וונקא בחוץ, לבוש כתונת־שק אחת ארוכה הסרוחה עד עקביו, פרוע ראש ויחף וכיחו יורד אל שפתו, עמוד ושמור את בואי. והיה כי יראני וונקא מרחוק – וירה בי אבנים והתקלס בי לאמר: “יהודי צרוע, יהודי צרוע!” אחרי־כן ירוץ ויבוא לקראתי ומרט את פאותי וחבטני על ראשי, בלחיי, בצלעותי ובכל אשר מצאה ידו, ושירת גדופו “יהודי מרוע” לא תמוש מפיו. אלי, אלי! כמה מכאובים אשא בכל יום הששי, בשעה שאמי חופפת את ראשי, מן המשרק אשר רוב שִניו נתעו, החורש על ראשי כמוֹרג חרוץ וגוזר אותו לגזרים, ואחרי כל אלה יקראו אחרי “יהודי צרוע”: ומי? וונקא, אשר אבעבועות ראשו הנאלח והנגוע הציצו מבין שערותיו הלבנות, הפרועות והמטונפות, לעיני כל גם מרחוק. אולם מעולם לא עלה על לבי לבוא בדברים את וונקא ולהתוכח עמו. עוד מילדותי לֻמדתי דעת, כי מענה אחד לוונקא על כל תוכחת משפט –אגרוף ואבן. ויש אשר נסיתי דבר אליו פעם אחת ביַדוֹתוֹ אבנים בראשי, ואפתח בבכיה את פי ואשאלהו בלשונו: “הכי נגעה בך ידי לרעה?” יותר מזה לא ארכו טענותי, כי מלבד המלים האלה לא ידעתי דבר. וגם וונקא לא הכה אותי בדברים ויענני כרגע על שאלתי האחת בשלש תשובות: באבן, באגרוף ובגדופתו “יהודי צרוע”, וישת עליהם נוספות עוד “אמרות טהורות” ובִטוּים כאלה, אשר רק אחרי בואי בשנים בינותי לשכל מליהם ואדע פשר־דבר.

מובן מאליו, כי לא הגיתי אהבה לוונקא, ובלבי שמרתי יום נקם; והמחשבה הזאת לא הניחה לי לישון בלילות.

וירא ה' בעניי ויבא יום קראתי. קרב יום שלומים, בא בא.

עודני שוכר את היום ההוא: באחד מימי הקיץ, בששי בשבת בצהרים, ואני עם אחותי הקטנה ישבנו על הארץ אצל מפתן ביתנו חוצה ונמרק את מנורות־הנחֹשת בשִמרי המיץ־סֻבִּים ובאפר. פתאום נשאתי את עיני, וארא והנה וונקא עומד לבדו מקרבו, מעַות שפתיו ומתקלס בי למולי: “אָח וַי, זשיד חוֹלוֹמַי”. אש קדחה באפי והחתול נבעת קפצתי ממקומי וארוץ אליו בחמת־כח ואוחז בחבל כתנתו בחזקה. כוח שמשון הגבור צלחה עלי הפעם ואומר: מי יתן לי עשרה כוונקא ואקרעם כדג… וגם וונקא, כנראה, הבין את זאת, כי נבעת מפני ויחורו פניו כפני מת וכל גוו התפלץ, עד כי רפו ידי וארף ממנו…

היום ההוא הראתי לדעת כי נאמנו דברי אבי מאד… אמנם כן הוא, לשאת ולסבול – זה גורל עמנו, ואיש ישראל כי יחדל לסבול – יחדל מהיות ישראלי. הוא אשר אמר ר' יהודה הלוי: “היהודים הם לב האומות, ומה הלב מרגיש וסוגל משאר אברי הגו, אף ישראל כן”. כי יחדל הלב מהרגש ומסבול, וחדל האדם מהיות אדם.

צדקת, נאמנו עדותיך מאד, אבי!

ה

אנחנו כלינו כבר לאכול את ארוחתנו, אך עודנו יושבים מסביב לשלחן ומקשיבים לספורי אמנו על אדות אבינו. לשֵמע ספוריה יזכור אחי את המנגינות ואת הזמירות אשר ישיר אבינו בימים־הנוראים – כי גם בעל־תפלה היה אבינו –ומעט־מעט יתן בשיר קולו ויזמר “יעלות”. רנתו הנוגה ואבלה תַּגה ותמסה כל לב, ואנחנו מתקרבים ומתנגשים איש באחיו ואשה ברעותה יחדיו בלט ונקשיב בדממה ובנשימה עצורה. הרוח ישרוק, יפוּח בארובה בקול בוכים כמתחנן על נפשו: “חנוניף חנוי, אנשי־חסד! הביאו בצל קורתכם נודד עולמים, התועה נצח מקצה הארץ ועד קצה”. ומדי שרקוֹ ינועו צמידי־הברזל בחור הארובה, יזדעזעו וירקדו, כמו רוֹעים הם, האומללים, מקור ואומרים להתחמם ברקודים.

ואינני יודע, מדוע יהמו מעי ותתעטף עלי נפשי בשמעי יללת הרוח ורעד הצמידים?… וגם נפש אחי עליו תתעטף והשתפכה בזמרתו, הנובעת כמעין המתגבר מלב רַגש וחם, הלוֹך ונבוע, הלוך וחזק, ומן הזמרה הערבה והעצבה – החום והנוֹגה כמו ורבו בבית, אף כי זה כשלושה ימים אשר לא הסיקו התנור. פתאום נשמע קול גניחת הדלת בהפתחה ועל סף הבית הראתה שכנתנו צינה־לאה.

בית צינה־לאה וביתנו אחד באחד נגשו ורק קיר אחד הבדיל ביניהם, והיה אם אֵחר איש לשבת בבית רעהו ודפקו לו על הקיר בתרוד, בכישור או במעריכה וקראוהו הביתה. וכאשר דבקו הבתים זה בזה כן דבקו גריהם איש ברעהו ואשה ברעותה. הראיתם מימיכם כי ישבו אנשים יחדיו בכפיפה אחת ימים ושנים ולא יקוצו איש מפני רעהו ולא ילכו רכיל איש בעמיתו ולא יבואו בריב, לכל הפחות, אחת בשנה, ולא יוקירו רגליהם איש מבית רעהו אף לימים מספר? לא! מעולם לא נפל דבר כזה באנשי ביתנו ובית צינה־לאה! וגם לא יכולנו להעלות על לב כי תקראנה כאלה. ומי בכל אנשי העיר אשר יתקוטט בצינה־לאה? גם מאיש ריב ומדון לכל הארץ יבצר הדבר הזה. וכמדומה לי, כי גם פָרָלי העִורת אשר חיים הירש המלמד, אשר התקוטטה בכל יום בכל אנשי העיר למגדול ועד קטן, לא התעשקה עם צינה־לאה מעולם. כמדומה לי, שכן הוא – אך לחליט דבר כזה בנוגע לפרל, לא אתן פי לחטוא.

וצינה־לאה אשה גדולה כבת ארבעים, פניה מלאים חסד ומפיקים רצון, מבלי אשר ישאל איש בלבו: היפה היא אם לא? טוב לבה מציץ מכל בְּרִיָתָה: מעיניה הקטנות השחורות והשקועות, אשר תעפעף בהן תמיד, מגבותיהן הדקות והארוכות, משפתותיה הדקות והכחלחלות מעט, מתוך קמטי־פניה הלוקחים נפשות והמלבבים במאור הצחוק הנעים, המרחף עליהם תמיד – הנה לפניכם דמות צינה־לאה, ומי יתקוטט באשה כזאת?

–ערב טוב לך, מלכה! ערב טוב לכם, בני! – אמרה בבואה – יחיינו השם יתברך ויגיענו לשנה הבאה בתוך כלל ישראל ונזכה להדליק נרות של חנוכה בבית־המקדש… – ובדברה כה הוציאה מתוך סודר־הצמר, בעל קוים רחבים שחורים ואדומים, קערת חרס ירוֹקה המכוסה בקערה קטנה לבנה והמעלה אד ניחוח, אשר ברגע הגיעוֹ אל אפי לא נתנני לשבת במנוחה על מקומי.

– הנה הבאתי לכם, מלכה לביבות מספר ממולאות בדייסא וטעמתם מהן – אמרה צינה־לאה בצחוק נעים ותשאף באפה ותתגרד מאחוריה על גבה.

–הא לכם בני! אמרה אחרי־כן ותַּכנס את ידה אל כיס שמלתה – הלא עלי לתת לכם מעות־חנוכה הלילה. – ותושט לי קשיטה חלקה, ולאחותי הצעירה, לגולדה, גרה ושתי פרוטות.

אחרי־כן יצאה אל ביתה, בהבטיחה אותנו לשוב מהרה היא וילדיה.

כי אשא עתה בלבי את ראש כל איתני־ארץ, הגדולים המאושרים אנשי־השם, אשר הרגיזו לפנים תבל ומלואה, לראות אם היה ביניהם מאושר וצולח כמוני ברגע ראותי את הלביבות על השלחן ואת הקשיטה בכפי־ולא אמצא. אלכסנדר מוקדון, קרל הגדול, נפוליון הראשון וכל המלכים והנסיכים כמוהם – הידמו אלי בעשרם? אמת נכון הדבר כי הם כבשו, לאמר, החריבו ויבוזו אלפי ערים, אלפי גוים וארצות שמו שממות עולם ומעי־מפלה ולרבוא רבבות נפשות קראו דרור ויחלצון מגויותיהן, למען לא תשבענה עמל ומכאובים בימי חיי הבלן… אבל הידמו וישוו אלי עם לביבותי ועם קשיטתי? הנקלה בעיניכם קשיטה? – קשיטה שלמה! שלשה פשיטים! שש פרוטות: שוו נא לנגדכם כאשר אבוא מחר בבוקר החדרה ואוציא את קשיטתי לעיני כל חברי: הלא אַכֵּם בתמהון כלם! ואף גם זֶלִיג הראובני, אשר אביו ראש ה“גבירים” בעירנו, – איש שאומדים כספו בשי“ן רו”כ, – גם זליג זה לא תמצא ידו מעות־חנוכה רכוש רב כזה. ככה חשבתי והגיתי, בהתבונני אל הקשיטה בכל צדי־צדדיה. בין כה וכה ואמי הגישה לי בכף אץ לביבה וחצי. שמתי את הקשיטה בחיקי, – כי לא היה כיס בבגדי – ואקרב אל המלאכה, מלאכת אכילת הלביבות. לאכול אותן כדרכן לא מלאַני לבי: חפצתי להשתעשע בהן ולהשביע את עיני מהן. ואתמהמה לאכלן ואוחזן בידי, ואחרי־כן החלותי לאכלן פתותים־פתותים בנחת ובמתינות, לָעוֹס וָנוֹחַ, לעוֹס ונוֹח, כדי להרבות טעמן בפי, כי מתי יקרני שנית נס כזה לאכול לביבות? כבצעי את מעשי בלביבותי הוצאתי מחיקי את הקשיטה ואגרדנה בכל כחי, עד אשר מורטה ותצא כזהב. וגם אחותי גולדה תעשה כן בארבע פרוטותיה, ובעשותה זאת תתאמץ לפתותני כי רב רכושה מרכושי. אנכי כמעט נפתיתי ואחפוץ להחליף קשיטתי בארבע פרוטותיה, אשר מאד נשאו חן מלפני וירב ערכן בעיני מערך קשיטתי, אך אחותי הבכירה בֵּילָה הניאה אותנו מן החליפין ותצילני מהוֹנָיָה.

אך פיני אחי לבדו צועד בחמה ברב כחו הנה והנה בבית ולא יגע בלביבות. הדבר הזה נשגב מבינתי ולא אוכל לו. פעמים מספר הפצירה בו אמנו לאכול והוא ימאן בחמת־אף.

–מדוע מאַן אתה? למה? – העתירה עליו אמנו?

פה צלחה כאשר חמת פיני, עד כי לא ידע נפשו. וישאג בקול זועם ורועד ויזועו כל יצורי־גוו מחמה?

–אם ככה אַתּ פורצת בי כי עתה אגלה לך, כי מאנה נפשי לנגוע ב“קצבה”.

הדבר יצא מפי אחי ואמי נִתְּרה ממקומה, כמו חֲלָפָה חץ פתאום.

–פיני,פיני, אלהים עמך ואל תחטא בשפתיך! איככה הוצאת מפיך מלים כאלה ולא יראת אלהים? האם אנכי לא שלחתי לפנים לאחרים ממטעמי אשר עשיתי לפעמים? ועתה אם יסר יסרני יה ויקח את אישי מעל ראשי ובני היו יתומים, האין לי רשות לקחת דבר משכנתנו עת תשלח אלי? ומי גם בנשי העשירים אשר תבוש לקחת? ומה זה איפוא אתה שואל מעי? התמעטנה לפניך תלאותי? ואם שברון לבי מצער בעיניך? המעט לך ימי־חיי האפלים והמרים ותדקרני גם בחרבות פיך?… רבונו־של־עולם! מדוע היו על ראשי כלנה? היש לי אף שעה אחת קורת־רוח, רגע אחד מנוחה לפעמים? כבר אפס כחי לעמוד על רגלי. ראה והביטה מה היה לי בשלש השנים מיום מת עלי אביך. בת שלשים וחמש שנים אנכי היום וכבר קפצה עלי זקנה ושיבה זרקה בי. גם בלילות לא ישכב לבי ואחשב לאחריתכם עד כי יחַשב ראשי להתפוצץ מרוב הגיגי. וכי אקומה בבוקר כל עוד נשמתי באפי ייבש מהי ואשית עצות בנפשי במה אשבור רעבונכם ומה אתן לכם בלכתכם ה“חדרה”. אחרי לכתכם יחרבו שנית כל מעיני מאַין אאכילכם ואמלא נפשכם היבשה והרעבה בשובכם מן ה“חדר”. בערב כל עצתי תתבלע מבלי דעת איפה אקח נר לכם ב“חדר” ולי בבית. כי יקרב יום התוכחה – יום החמישי, יקפאו כל דמי־לבי בנשאי עיני אל כתלי ביתי הריק מאַין יבוא קמח, עצי־הסקה וכדומה. האנכי, ידועת־חולי ורכת־לב, אעצרה כח לשאת כל אלה, ואני כשכורה נטיו רגלי מאפס כח! ולמה תטפל עוד על מכאובי לבבי ותוכיחני על פני בדבר כזה? אֵלי, אֵלי!

היא לא יכלה דַבֵּר עוד וזרם דמעות רותחות מאד פרץ מתוך עיניה. עיני רואות את כל הדברים האלה הנפלאים ממני ולא אוכל הבין. ורק אחת יודעת נפשי מאד, – כי פיני אשם בצרת נפש אמנו ובבכיתה; ובכיתה קורעת את לבי הרך.

–אי לך, חרוּם נבזה! אי לך, בן מביש! – נתתי בקול בוכים על אחי – מדוע תקלל אמי ולא יראת אלהים! יסר ייסרך יה בעולם־הבא!

ובהוכיחי את אחי על פניו קמתי וארוץ אל אמי ואֶכֵָּנֵף בשמלתה, כמו נחבאתי לברוח מפני אחי. ואמי תקחני על זרועותיה, תלחצני אל לבה ותשקני, ואחר תמח את דמעתי ודמעתה מעל פניני בקצה סנורה.

ואחי לא יכעס ולא יקצף עלי, ותהי להפך, הוא יקראני אליו ויבטיחני לעשות לי כּרְכֵּר עץ. אך אנכי אשלח לשון למולו, אקרא לו שנית “בן מביש”, ואני מיָרא אותו כי לא אשכב עמו יחדיו לישון הלילה.

ו

והנה הדלת נפתחה ואל הבית באו צינה־לאה וששת ילדיה: שני בנים וארבע בנות. הקטן בהם, חברי יחיאל’קה, ימהר לרוץ אלי להראותני את רב עשרו, את מעות־החנוכה אשר לקח מיד אביו ואמו ומיד דודו שלמה. נפעמתי ואהי כמבולבל בראותי את רכושו הגדול: חמש אגורותת ושמונה פרוטות! הלא תעה יתעה הלב למראה עשר רב כזה. מאד נפלתי בעיני ונקלותי בלבי, בזכרי איך לפני רגעי־מספר אמור אמרתי להפליא את לב כל חברי ב“חדר” בקשיטתי הדלת. כל חלומותי הנעימים נגוֹזו פתאום ויעופו כאד קל ביום קיץ וכטל משכים הולך, בהרק השמש מעליה קרני־הזהב על השדות. גם בימי־חיי הבאים הדפו תמיד מפניהם קרני־הזהב את כל חלומותי הנעימים. כי על כן חרצתי משפט: הזהב והחלומות לא יתחברו לעולם!…

ובכל אלה לא שלם עוד מספר כסף יחאל’קה – כאלה וכאלה שמורים לו ביד יתר דודיו, אשר עוד לא נתנו לו מתת חנוכה. ומספר דודיו רב מאד, ברוך השם. הן אמת כי גם אני עוד טרם לקחתי מעות־חנוכה מיד אחי הבכור, מיד דוד־בֶּר; אך הוא, אם גם ירבה לתת, לנכון לא ירבה על שש פרוטות. עודני מחשב חשבונותי והנה דוד־בר ואשתו דבורה עם ילדתם הקטנה כבת שתים וחצי באים הביתה. אחי נשא על זרועותיו את הילדה עטופה בשמיכתו העבה והשחורה. אמי חרדה אליה ותרץ לקראתם, ובפנים מאירים מתוך אושר חטפה מיד דוד־בר את נכדתה הנעימה על זרועותיה ותמהר לחבקה ולנשקה, ככל המון געגועיה אשר גברו עליה.

–נשמתי, לבָּתי, שני מאורות עיני, מתקי ודבשי: הן קפוא קפאו כפותיך הקטנות! הבי אותן אלי, את כפותיך הנעימות: זקנתך תחמם אותן. – ותקרב אמי את כפות הילדה אל פיה ותפח בהן ותחממן בהבל פיה וברוח שפתיה.

ונשב כלנו מסביב לשלחן, אשר נר קטן ודק, הקרוא בפינו “פתילה” דולק עליו; השלהבת מסכסכת, החלב יתך ויתז ניצוצות ואור וחשך יתרוצצו יחדו. נר החנוכה כבר כבה וידעך.

–הלא קרה גדולה שולטת בביתך, אמי! –פתח אחי ויאמר.

–ולכן, כפי הנראה, אינך בא אל ביתי כי אם אחת לשני ירחים, מיראתך פן תאחזך צנה – ענתהו אמי בעקיצה.

אחי לא ענה מאומה, לא רק מאשר צדקה עתה אמנו ממנו, כי אם גם היתה מתאנה לו אמי לא השיב מעולם על תוכחתה דבר וחצי דבר למטוב ועד רע, אף כי כבר היה אדון לנפשו ובעל־הבית בעירו. כילד קטן אשר חטא ואשם כן כפף ראשו ויירא מהביט אל פני אמי.

–יוכיחני אלהים, בני, אם אשים אשם נפשך – הַרכה אמי את דבריה בראותה את מבוכת דוד־בר – נפשי יודעת מאד כי גם אתה הנך, ברוך־השם, עד מאה ועשים שנה, אב לילדים ובעל לאשה התלוים בצוארך, ודאגותיך להם דוחות מפניהן דאגות אחרות. הוי, מה תמצא בבית אמך: צרות, מכאובים, מחסור, דמעות… לא כן היה בחיי אביך, עליו השלום…

דמעותיה לא נתנוה לכלות דבריה ובכי רצוץ שם מחנק לגרונה. פני דוד־בר חורו כשׂיד ויכסם בשתי ידיו. זֵכר אבינו המת לא מש מקרב לבו כל הימים ודיה מלה אחת שתעורר את כל המכאובים ממעמקי הלב. אמנו ידעה את נפשו מאד ודבריה אלה התמלטו מפיה כשגגה היוצאת: היא לא יכלה לדבר שיחה קלה מבלי אשר לא תזכור לרגעים את אסוננו הנורא והאיום, אשר מרר חייה וחיינו לנצח.

וגם אשת אחי ידעה כל זאת ועל כן לטשה עיניה לרמי בקצף וברוע־לב, כמו אמרה לפלח לבה במבטה. איבה היתה בין יבמתי ובין אמי, ואחי לא הכיר ולא ידע, כי אהב את אשתו מאד.

–אלהים עמך, מלכה! – התערבה צינה־לאה – אלהים אמך, מה תעשי? הנה בניך באו אל ביתך ועליך לשיש בהם ולהתענג עליהם, ואַתּ תשביתי משושך בדמעות ובכי. המעט ממך בכיך עד היום? הלא תחטאי לאלהים בעשותך כזאת: בודאי כן חפץ האל ורצון קדשו: בלי רצונו, יתרבך, לא יפול משערות ראשנו ארצה. עד כמה פעמים הגדת אַתּ אלי בפיך כדברים האלה, מלכה?…

אמי הבינה כי צדקה צינה־לאה ותתאמץ למנוע עיניה מדמעה, אף כי כבד ממנה הדבר מאד.

ז

בין כה וכה ואנחנו הילדים עם הילדות: אני ואחותי הצעירה גולדה, יחיאל’קה ושתי אחיותיו הקטנות חיה ומָכה מצחקים בכרכר, ואחי פיני עם בן צינה־לאה הגדול הירשלי – במשחק “החתולים”. אנו מטילים בגורל פרוטה לגלגולת והזוכה בגורל ישתכר ארבעתים. משחקנו ארך כשעה שלמה. שתי פרוטותי כבר יצאוני, אך עוד לא נואשתי ממזלי ואתברך בלבבי למצוא שבעתים, ואני שוקט ובוטח. והנה פתאום נשמע קול מתדפק בחזקה על חלונות ביתנו. כל אנשי הבית החרישו רגע.

–היש פה דוד־בר? – נשמע מבחוץ.

–יש, יש! ענו קולות הרבה בבת־אחת מבפנים.

ברגע זה בא הביתה שַמשנו ר' מאיר, איש שיבה, אֶרך־זקן, רחב פאות וגדל גבות־עינים; בימינו מטה עץ פשוט ועב ובשמאלו עששית עץ, שכל שוליה מכוסים בחלב קרוש וכחלחל.

–דוד־בר! – אמר ר' מאיר לאחי הבכור – ר' שאול (זה שם השוחט) מבקשך לבוא אל ביתו כרגע, כי כבר נאספו כל בעלי־הבתים אל ביתו, על כן בוא תבוא כרגע. התשמע אם לא?

ורבי מאיר הפנה שכמו לצאת, הלוך ונַקש במטהו על קרקע הבית. ר' מאיר לא נשא פנים ולא הדר איש מעירנו בעת דברו אליו, וגם הקשה אליהם תמיד ויקל בכבודם. ואף אם, לפי כהונת משמרתי, היה תלוי בדעת כל איש, בכל זאת לא ירא מפני בעלי־בתיו וירַאוּהוּ המה. ואף גם הגבאי |ר' דוד הנחוּש" בכבודו ובעצמו חת ויחל מפניו. לא כי רע־לבב היה האיש, כי אם קשה כארז ומדקדק עם כל אדם כחוט־השערה. ועל כן לא אהבוהו אהבה בה, כי איעעה יאהבו איש אשר לא ישם נפשו כעפר ולא יתן לרוק אל תוך בארו? יותר מכלם שנאוהו פרחי בעלי־הבתים אשר למדו בבית־המדרש ויתעשקו עמו ויכעיסוהו בנכליהם אשר נכּלו לו וירעימוהו תמרורים.

ובכל זאת לא נחפז אחי הבכור ללכת אל השוחט כמצות ר' מאיר וכפקודתו. בפתע־פתאום נגלתה ותעל על השלחן גמרא ישנה ובלה, מסכת קדושין, אשר נהפכו עליה לירקון ויגואלו, וקצותיה מועכו ויקמטו. שני אחי ובן צינה־לאה, הבכור הירשל, יושבים עליה שקועים ועסוקים בענין ומחרישים רגעים מספר; אחרי־כן ישאו קול, יתעצמו, יתקשו, ישאלו וישיבו וכל אבריהם יתגודדו: הידים נדות ונעות, הבהונות הכפופות אחורנית עולות ויורדות, הולכות ובאות באויר, כמתאמצות ומתיגעות להסביר את הענין הקשה. ואמי עם צינה־לאה יושבים כנגדם, מתמלאות נחת ומתענגות על בניהם, העוסקים במחלוקת לשם־שמים.

וגם אנחנו הילדים המשחקים בכרכר לא נשב בשלוה: האחד צועק כי ב“תרמית” אנחנו עושים עמו ועקוב נעקבהו; השני – כי “סוף השקר להגלות”; יחיאל’קה צועק כי רק בכרכרו נצחק, יען כרכרי לא יוכל “לעמוד על רגל אחת”; ואף כי בעת ילכוד הגורל ויצא משפטו אם לשבט ואם לחסד, אם “ג” ואם “ש” – אזי ירב השאון ורבה הצעקה שבעתים.

קולי־הקולות עולים עד לב השמים. והנה בביתנו הקטן והשפל, מקלט יגון וחשכה, קור ועצבון תמיד, היתה אורה וששון, תנועה וחיים, וכמו חמונו כלנו ואור נגה עלינו.

הקמטים בפני אמי התפשטו מעט, וראשה הכפוף הורם מעט ותבט באוצץ־לב, כאילו נושעה פתאום בה' תשועת עולמים. זיו ועליצות מלאו עיניה בהביטן אל פני הבית, אשר כתליו לא ראו זה זמן רב אוסף אנשים כזה בתוכם.

–הנה אינכם מבינים פשט הדברים! קחו ושימו נא עיניכם ברש“י: – שסע אחי הבכור את המחלוקת, אשר החלה להתחלק ותרקד את הנחלקים כמו עגל, ויקם ממושבו. הירשל ופיני מתעמקים שנית בתוך הגמרא שלפניהם, מקריאים בלחש לאזניהם את הרש”י ומזדיינים שנית בבהונותיהם, אשר בלעדיה לא יצלח, כנראה, כל דבר־למוד, כאיש־צבא אשר אין אֲזֵנוֹ עליו. דוד־בר עובר ושב בבית הנה והנה פעמים מספר ובדרך מעדו נגש אלי ויחלק לחיי. אנכי התבוששתי ואוריד עיני ארצה. בין כה וכה ואחי הביא את ידו בכיס מחלצתו העבה והחפותה במוך והטלואה בקוים שחורים, אדמדמים וירוקים וימשמש בו רגע קטן, ואחר הוציא ויעל משם מטבע גדולה של עשרה פשיטים ויתננה לי למתת־חנוכה.

על מתת־חנוכה כזאת לא חלמתי גם בחלום הלילה. מרוב שמחה דעתי התבלעה וארוץ אל אמי להראותה את כל עושר גדולתי. באותו רגע נפתחה הדלת ואגודת אנשים עם אשה אחת התפרצה אל הבית בפנים צוהלים וחוגגים ותרועת “ערב טוב” הרעישה את הבית.

ואלה הבאים: שוחט עירנו ר' שאול־אהרן, שפל־קומה, גונח מלבו ידוּע־חזה ובעל פנים שוחקים וטובים; אשתו יהודית, ליטאית שחרחורה גבוהה ורזה, אשר אהבה מאד לשמוע ולספר חדשות ולדעת כל הנעשה, בבית איש ואיש; מרדכי חתן חיים קוצי, צעיר ימים, גבוה קומה ויפה־תואר ומושלם בכל המעלות, אשר היה אהוב ונחמד לבריות על טוב לבבו, צהלת־רוחו ועל הטותו חסד אל כל איש (הוא ואחי הבכור דבקו לאהבה איש ברעהו ויהיו נפש אחת), וגם מפלצתי ומלאכי הרע, אשר למראהו אוּטל וכל אבי מזדעזעים־רבי ר' דוד, ארוך שחור, שסוּע־ שפה ובעל זקן קטן שחרחור ומהודר; וגם שני בחורים נלוו עליהם.

–אנחנו באנו אליכם – אמר ר' שאול־אהרן בקולו השפל והצרוד – באנו להוליך אתכם בנעריכם ובזקניכם איש לא נעדר אל ביתי, כי בביתי הלא תבינו, משנה שמחה הלילה: ראשית, הן חנוכה עתה, והשנית, הן אני משלים, בעזרת השם, את הש"ס הלילה.

וגם אשתו יהודית מפצרת בנו מאד, והיא מצטדקת על אשר בוששה לשחרנו עד כה ולא קראה לנו בבוקר־השכם: היא חשבה, הלא תבינו, כי למה לה להועיד ולהקדיש אותנו אל המשתה, אם כמוה כמונו וכשמחתה כשמחתנו?… וכל־כך גדול בטחונה כי בוא נבוא מאלינו בטרם נקָרא, עד כי לא צותה גם לר' מאיר (השַמש) לקרוא לנו.

–למה לי לקרוא לכם? – כלתה את טענותיה – אם כן עלי לקרוא ולהועיד גם את שאול־אהרן בעלי!…

וגם יתר האנשים נקהלו עלינו ויאמרו פה אחד, כי אם לא נלך מרצוננו הטוב ומשכונו בחזקה.

–ואתה משה’לה – אמר ר' שאול־אהרן אלי, בראותו אותי עומד עצל אמי – הן נער נחמד ונעים אתה ועתיד להיות למדן: רבך מהללך מאד ואומר, כי רב כחך ללמד חצי עמוד גמרא לשבוע. הלא כן, ר' דוד? אולם שמוע שמעתי כי משובתך רבה וידך בכל: הלא כן? הנה יהושֻעית מתאוננת עליך כי עַנה תענה את עגלה ותינענו כל הימים כי מדי עברך עליו תשימנו רכובך אף תקרא עליו מלֹא רעיך להרכיבם על גבו; וגם הזקן אברהם מספר עליך כי אינך נותן לו לעבור בחוצות העיר והלעב תלעיב בו מדי עברו, לאמר: “תרח זקן, למך חרש”. אמנם, כן נאה וכן יאה לנער לומד גמרא!… לכבוד ולתפארת יהיו מעשיך אלה לאביך בעולם העליון… אולם, מובטחני, שכבר השיב הרבי גמולך בראשך… ועתה, אם יש את נפשך לזכות במנה יפה מתת־חנוכה, קום ושנה לפני את “שעור” השבוע.

אנכי פתחתי את פי ואקרא בקול גדול ורועד: –“החופר בור ברשות־היחיד” – אם ראובן חפר בור ברשות־היחיד – “ופתחו לרשות־הרבים” – ובא שורו של שמעון ונפל בו ומת – חייב", לאמר ראובן בעל הבור חייב!

כל אנשי הבית החשו פתאום; כלם הקיפוני מכל עברים ואזניהם קשובות לכל הגה פי ממשנתי שבעל־פה. הנשים מתפלאות אשה אל אחותה לשמע אזנן ונאנחות לרגעים בשברון־מתנים; ואמי בוכיה מרוב נחת…

–נער יקר, עלם תבונות – קראו מעברים כהתמי לקרוא, וינוע וירעש הבית משאון המהללים והתשבחות אשר הגידו בפני. הנשים מחבקות ומנשקות אותי, הגברים ימללוני לחי, ימשכוני אוזן, יכונו שכם וידם במפרקתי.

–כאָב כבן, הוא ידמה לאביו בכל; אך יואיל אלהים ויארכו ימי הבן מימי האב! – נדברו הנשים אשה אל רעותה פה אחד.

–הוא אשר אמרתי: כח זכרונו מבהיל ותפישתו נוראה – קורא מלמדי ר' דוד.

ואך אמי לבדה עומדת וכאלמת לא תפתח פיה. היא עומדת תמוכת ראש ועיניה הטובלות בדמעות מביטות ומביטות אלי. ואת אשר הביע לי מבטה באותו רגע לבי לפי לא יגלה. מבלתי יכולת ומקוצר שפה; אך עמוק בחדרי־לבי ובמבואיו האפלים נצפן מבטה כניצוץ אור וכשביב אש, המאיר ומחמם ושופע תנחומות אל לב נואש מטוב עת יחשך עליו היום ולילה לו מסביב…

ור' שאול־אהרן התכבד בכבודי ויגבה לבו בנפלאות תורתי, כמו התעלה למעלה משבעה רקיעים (עלי להודיע פה, כי ר' שאול־אהרן שלם שכר־למודי מכיסו; כמובן, נעשה הדבר בסתר ובסוד, באופן, אשר רק אנשי עירנו לבדם ידעו זאת…) ומרוב רצון ונחת נתן לי מתת־חנוכה כיד המלך – מטבע־כדף לבנה בת עשר פרוטות.

אך כה תעה לבבי ותגדל מבוכתי מרוב המהללים ומלילות הלחי, אשר העניקו לי, עד כי נבצר ממני לשַוות נגדי, מה רה חילי ועשרי ברגעים המאושרים האלה.

–ר' שאול־אהרן, לכה ונלכה! – קרא ר' דוד ואמר – הלא כמהלים בעיני הקרואים נהיה, אשר עזבנום לבדם בבית ונחלץ מהם.

ויקומו כולם לצאת וימשכו אחריהם גם את שני אחי וגם את הירשל בן צינה־לאה וַיֵלֵכוּ. אבל אמי הקשתה אליהם ותמאן ללכת: נפשה בחלה מעודה בשמחות ומשתה.

–ישמחו אחרים כאשר ברכם אלהים – היתה אומרת תמיד – ואני מה כי אשיש אלי־גיל? הלמען היות אֲבֵלָה בין שמחי־לב אבואה בית־משתה הן רק שמחת אחרים אשביתה ולי לא ירוַח מאומה…

ח

וגם יבמתי עשבה את ביתנו ותשב עם ילדתה אל ביתה; אחריה יצאו גם צינה־לאה וילדיה, וביתנו כמו הורק פתאום. ברגע אחד שב החושך והשממון ויבש שנית את מלא־הבית, המלא זיר ואור חיים לפני רגע. חושך כפול, שממון משנה ותמרורים שבעתים… ריקה ושוממה כל נפש ואת הלב יאכל קרח. וגם את כל האברים יאכל הקרח הנורא, ונחבאנו לברוח אל המטה, אל תחת הכסת הגדולה. אמי ואחיותי ישבו, כדרך חול, למרט נוצות ולארג פוזמקאות.

ככוכב מעופף נצנץ רגע־האשׁר ויעבור. ואולם הלא עוד שמונה ימי חנוכה הולכים ובאים לקראתי, שמונה ימים טובים ונעימים של חֵרות, ימים שאין בהם ממשלת רבי ועול חדר. ואני משַוה לנגדי מראש את הימים הטובים ההם ונפשי תמלא שמחה ואושר אין קץ. בדמיוני והנה אני בא בבקר אל החדר, רגלי אך דרכו על המפתן – ואני נסחף בגלגל החוזר של “החברה”. כל שלשים התלמידים, למן הקטן שבחבורה מיכלי, ילד רך בן ארבע, יפה ונחמד, ועד הגדול והמגושם שבהם מנדיל, נער בן שתים־עשרה בעל פנים נקודים בהרות־קיץ – כלם כאחד נשאים וסובבים ברעש ובשאון כגלגל סופה, ומתרוצצים על גבי השולחנות והספסלים ומסביב להם. “חתן־השמחה”, הוא העגל הרך שנולד לפני ארבעה ימים, מכרכר ומקפץ בראש כלם וזנבו הדק והקצר זקוף לו למעלה. זה העגל חוטר הוא מגזע פרתו של הרבנית, ומיום הולדו קבעו לו מדור בחדר – ויהי לנו למקור שעשועים ולראש כל שמחה. הכל מחבבים ומגפפים אות והכל מתרפקים עליו באהבה, ואשרי מי שזכה ללקיקת־לחי או ללקיקת־יד של לשנו החמימה, הרכה והלחלחה. רעש וצוחה, שאון ותרועה, וענן־אבק ממלא את כל חלל־החדר. קצרה הפעם יד סגן־הרבי מעמוד בפרץ, וגם הרבנית, אשר מדי הֵראותה בחדר תָּשֹׁך כל מהומה, אף היא אזלת ידה הפעם מהושיע. והרבי עצמו עודנו בבית־המדרש, ולא במהרה ישוב משם. בחדר אין תורה היום, ולמה זה יחוש לעזוב את בית־המדרש, מְקום חום נעים ומתוק לגוף ושיחות נאות ערֵבות לאזן אחר התפלה?

אך הנה שככה המהומה והקולות חדֵלו. כלנו עומדים סביב לשלחנות וסגן־הרבי עומד על גבֵנו. טעם מיוחד יש היום בתפלה, מעֵין נעימת־חג; טעם זה בא לה על־ידי “ועל הנסים… בימי מתתיהו בן יוחנן”. האח, מה נעימות המלים האלה לאזנים: “רבתָּ את ריבם, דנתָּ את דינם, נקמתָּ את נקמתם”… והנה גם התפלה כלתה, ובהתלהבות רבה אנו שבים לשעשועינו, ואוכלים בינתים את סעודת־הבוקר. משחקים אנו כִתות־כתות. הגדולה שבהן כובשת בזרוע את שני השלחנות לעצמה, והקטנות הנשארות משחקות להן על גבי הקרקע מצומצמות בפנות הבית. ועוד הפעם שבו הרעש והצוחה לקדמותם והתרגשות־הרוחות בחדר הולכת ורבה. הרבי, שבא בינתים מבית־המדרש, מושיב למראית־עין את אחד הילדים להקריאו וגוער בתלמידים גערה קלה: “אַי, ילדים, הרגעו ודומו!” אבל גערתו נבלעת בתוך הרעש ואין שומע לו. ככה יעבור עלינו יום תמים, ובערב נשוב הביתה ונשחק עוד הפעם עם בני צינה־לאה.

מתוך חזיונות נעימים כאלה אני נגש אל החלון, והנה נחפה כלו ציצי־כפור דקים וזכיכים. אין זאת כי אם גבר הקור מבערב והשלג היורד לא ימס עוד. שטוח הוא מסביב כסדין צח והוא נוצץ בלבנוּניותו מתוך האפל לכל מלוא־העין.

לבסוף אני מונה את מעותי, מעות החנוכה מתוך תנומה, ומוסרן ליד אמי למשמרת.

–מחר, אם־ירצה־השם, אקנה בכסף עצי־הסקה והיו לאפות חלות־לחם לשבת. הלא כן, בני? – אמרה אמי.

–כן, אמי! – מסכים אני וקולי רועד מדמעות עצורות.

הנני קורא את שמע ואשכב על ברכי אמי וארדם.

בחלומי, והנה אנכי הולך בין־הערבים החדרה, גידי האחת עששית־נֵיָר משוחה בשמן, ובשנית פת־לחם וחצי בצל חתוך לשנים ונמלח בתוֶך. הלילה יחשך מסביב, בעד חלונות הבלים עולים ונוצצים זה אחרי זה נרות דולקים. פתאום כעין דבר קר, לח וחלק, נגע בכפי. הבטתי אחרי באימה וחרדה – והנה כלב וקולא הגדול והאמוץ עומד עלי וזומם לארוחתי. מהרתי להרים את ידי ואת לחמי מן הכלב, ומלא אימת־מות אומר לרוץ הלאה, אך רגלי כבדו כמטילי־עופרת ולא תמושנה ממקומן. הכל נתּר ויקפץ עלי – ואני שוכב סרוח באגם־מים, אשר קרם עליו גלד כפור רק מלמעלה. בשתי ידי ורגלי הנני מפרפר ומתאמץ לנוח ולעלות…

–ואתה פה!!! – יקרא פתאום וונקא ויאחז בפאת ראשי.

–אמי, אמי!!! – הרימותי קול איום ונורא – ואיקץ.

בהקיצי כבדה נשמתי מאד מפחד ומבהלה. כנבוך אביטה סביבותי וארא והנה נשוא אנכי בזרועות אחי אל משכבי, אשר הציעו לי על הספסלים אצל התנור.

–פיני – אמרתי בקול בוכים ואחבקנו בחזקה בשתי ידי –פיני – האמת נכון הדבר כי חנוכה היום?…

–כן, כן, נשמתי ורוח אפי.

–ועתה לא ילכו בלילה החדרה?

–לא, משה’לי.

–וגם וונקא לא יכני היום?

–לא, לא.

–ומדוע יכני תמיד מכה רבה?

–יען וונקא הוא.

ומתוך המחשבה הזאת שכבתי ואישנה.

פרק ראשון

בקיעת בִצה אחת בעיר ח. בימות־הגשמים ודאי שקשה היא שבעתים מקריעת ים־סוף, ומזונות יושביה קשים שבעים ושבעה גם מקריעת הבצה. ועתה צא ולמד, כמה עלובים בני־אדם הללו וכמה עלובים חייהם ומזונותיהם.

ואולם אין זה מן הענין. העיקר הוא, כמה עלוב הייתי אני, שכדי להגיע לחברי יענקילי, בנו של ר' גרשון הסוככן (כך נקרא על שם אומנתו, שהיה מתקן מוכר סוככים בלים) הייתי מוכרח לעבור, לא עליכם, לא רחוב אחד, אלא ששה רחובות רצופים, רחוב־רחוב ובצתו!

ואותה החצר, מקום דירתו של חברי יענקילי, המטופלת כלה מיני עגלות וקרונות, גדולים וקטנים, של־סוס ושל־יד, יש בה טיט ורפש, מעורבים כל מיני פסולת וזבל מעלים סרחון, כמה שיש בכל ששת הרחובות ביחד! בית־הדירה עצמו עומד בחצר לפני־ולפנים. ומי שעובר בשלום מן השער עד פתח אותו הבית כל־שכן וכל־שכן שחייב לברך על הנס, שנעשה לו במקום סכנה זה. אבל מי משגיח בסכנה ובמכשולים מעין אלו בשעה שחבורה עליזה של משחקים ב“לוחות” מושכת לבו מרחוק ובזמן שהלילה הוא ליל אחרון של חנוכה.

כל האומר, שרגלי הנתונות באמבטאות של רפש, כלומר, בנעלי הבלות והקרועות, הביאו לי קורת־רוח יתירה – אינו אלא טועה. אדרבה: רוחו לא טובה עלי כלל וכלל, והעיקר, כמה קר היה לי! אבל לעומת זה – כמה רחבות יש כאן: יש מקום בנעל אחת להניח שם שתי רגלים (הנעלים היו עוברות לי בירושה מאחי הבכור הנשוי). רחבות זו נוחה לי עוד מטעם חר: בשעה שאחת מנעלי נתקעת בטיט־היון ורגלי מתערטלת, אין לי טרחה יתירה בהחזרת הרגל לתוכה, מפני שאני מכניסה לשם ברוָחה מרובה, כאילו אני מורידה לתוך גיגית.

–ברום הבא! הנה פנים חדשות! מי שלח אחריך?

כך מקבלת את פנַי אמו של יענקילי, אשה גבוהה וכחושה שפניה קשים ומצומקים, תיכף לפתיחתי את הדלת הכבדה השופעת קלוחי טחב.

ברכת־הערב שלי קופאת על שפתי, ובכל זאת אני מוסיף והולך הלאה, עד שאני נכנס לחדר קר וצר וזעום למראה כבעלת־הבית עצמה. החדר בשעה זו טובע כולו בעלטה, וברגע הראשון קשה להבחין בו דבר. אני פוסע ונתקל בעביט של שופכין.

מתוך החלל האפל מלמעלה יורדת ובאה המולה כבושה של ילדים מתרגשים וערבוביה של קולות: “בירה”; “בירה”; (שנים מן המשחקים שעולה להם מספר – קורין לזה “בירה”). לייבלי עקום־העין וקוטשירגני – שניהם העלו בידם “כ’ח”.

–שקר בפיך! שקר: הבה לי את ה“לוחות” לבדיקה, יודע אני אותך ואת ה“בירות” שלך.

–מי בא שם? – נשמע קול – אַה שמואליק הָניש (שם אמי הוא הָנָה), טפס ועלה מהר לכאן!–מי יתן והדליקו נר – נשמע קול שני צרוד מאד – אין לראות כאן כלום. ויענקילי הגנב בערמתו יעשה בינתים ב“לוחות” ככה העולה על רוחו.

–דום, “מַמַליגה, עגל מולדובאני: פן אשלח ידי אל לחיך והתגלגלת מעל התנור לבלי קום, אני הפסדתי כבר ארבע אגורות והוא חושדני בערמומיות. כך תאכל את ה”ממליגה" שלך, פר בן־בקר, איל בן־עתודים.

–אמא – קורא יענקילי לאחר רגע – העלי נר, הרי חושך ואפלה בבית!

–מאין אקח לך נר? בבית איי דבר למאור. אפשר אבא יביא. הוא יבוא במהרה.

–חברה! הבה נצרף כל אחד ממה שזכה ונקנה נר – קורא אחד מן החבריא – הֵי, הזוכים! תנו מפרוטותיכם, גם אני בעצמי נותן, מסכימים אתם?

–מסכימים! מסכימים! – נשמעו קולות לעומתו – אלא שתטריח את עצמך ותלך ברגליך אל החנות.

–אל החנות? אפילו אם תהרגני!… נוח לי ללכת בדרך כל הארץ…

–ומי ילך? הלא אי־אפשר לשבת כך. אין אני רואה את חוטמי.

–ואני רואה אותו, את החוטם הלז…

–הרף, רד לבאר־שחת – את חוטמי הוא מרסק.

–מה זה! כלום כך נשב בחושך ואפלה? והמשחק מה יהא עליו?

שעה קלה קמה בבית דממה. ובאותה שעה נפתחה הדלת.

–ערב טוב. למה אתם יושבים בחשׁך?

–ואתה הבאת נר? טוב מאד. הבה ואדליקנו מיד.

בעלת־הבית ממשמשת ומחטטת על־ידי הכופח, אחר־כך היא משפשפת גפרור ומדליקה נר דק של חלב. לאור הנר הכהה נראית דמותו של ר' גרשון, העומד באמצע החדר וסוככים אחדים תחת בית־שחיו, ומתגלים פרצופיהם של שמונת הנערים מבני שלוש־עשרה ומעלה, היושבים צפופים על התנור.

ראו נא את האורחים שבביתנו – אומר ר' גרשון בקולו הצרוד – ריקים ופוחזים, עדייןלא שבעתם את המשחק, קוביוסטוסים! וראו גם ראו, כמה רפש הכנסתם לתוך הבית!

ואמנם שכבת־רפש עבה כסתה את קרקע הבית ואצל הפתח סמוך לכניסה התלקט תל שלם של טיט.

לאחרי שהניח ר' גרשון את הסוככים שלו על גבי ארגז העץ הגדול, שעמד בין שלחן־האורן הערום והמטה המכוסה שמיכה מזוהמת, הוא צונח מתוך חוסר־אונים על הספסל ואנחה עמוקה מתפרצת מלבו.

–מי יתן והגיעו ימי הקרח והכפור – אומר הוא מתוך יאוש – אין כח עוד ללוש בטיט. ראי מה עלתה לקפוטה שלי.

ומתוך גניחות ואנחות הוא פושט מעליו את הקפוטה, שמחציה ולמטה אינה אלא מי זֵר עשוי טיט חצי אמה רחבו.

–ההשתכרת היום? – שואלת אשתו מתוך מורך־לב.

–השתכרתי… כה יתן וכה יוסיף אלהים לשונאי. שלשים וחמש פרוטות ליום תמים.

ושוב הוא מתכוץ ונלחץ אל הקיר הלח.

אחרי שעה קלה של מנוחה, הוא רוחץ את פניו ועמד להכין נרות החנוכה. יוצק הוא שמן לתוך פלח־בולבוסין חלולים, עשוים כעין בזיכים, מפקיע מן המוץ שמבצבץ ויוצא מתוך שרוול מחלצתו, עושה פתילות ונותנן לתוך השמן.

–הסו, הסו, בני־חבריא – פונה הוא אל המשחקים המרבים רעש על התנור ופניהם להבים – נברך על נרות של חנוכה. ותפלת־ערבית כבר התפללתם? ודאי לא, העוסק בשחוק פטור, כנראה, מן התפלה…

–אמנם לא התפללנו – משיב אחד מתוך מבוכה. ובין רגע אנו קופצים ויורדים כולנו מעל התנור להתפלל תפלת־ערבית בכונה עצומה ובהתלהבות, כדי לכפר במקצת על חטאתנו. קצָתנו מגביהים קולם ומתפללים בחפזון כמנהג החסידים הנלהבים ופוסעים בחדר הנה והנה, וקצתנו עומדים במקומם ומתנענעים בחזקה, זה בכל גופו וזה בראשו לבד – מעשה־יהודים גדולים ממש, ואף מוציאים כמוהם פעם בפעם אנחה מן הלב בשעת תפלת “שמונה־עשרה”.

אחרי התפלה עומד ר' גרשון ומברך בנעימה ובניגון הערב והנהוג על הנרות ומדליק כל הפתילות הנתונות בשמונת בזיכי־הבולבוסין, הסדורים בשורה אחת זה אצל זה על סף החלון.

הנפש מתמלאת כולה אור וחם. שמונת השלהבות הקטנות והמזהירות משתקפות ונכפלות פעמים בתכלת הכהה, העוטה את החלון מבחוץ. ושם בחלל הנעלם והאפל שמבחוץ, הולכת ונבראה פנה דמיונית נפלאה, מלאה כולה ענג ואדנים אין קץ.

כעשרה רגעים כולנו יושבים דוממים, אחוזי־שתיקה ובלי־נוע, דומה, כאילו יד נעלמה נשאה אותנו הרחק מעבר לגבול החדר, והוא גופו מראיהו שֻנו עתה. כולו נתמלא אורה והוד וצללי הענקים הקדמונים מרפרפים בו.

אותה שעה עמד ר' גרשון על־יד הנרות וידיו משולבות על חזהו. הוא שר בחשאי:

“הנרות הללו קודש הן”…

וכולנו מרגישים במעמקי נשמתנו כי אמנם קודש הם הנרות הללו.

__________

ושוב אנו מטפסים ועולים על התנור ופותחים במשחק שנפסק לזמן־מה. משחקים היינו, כמובן מכל האמור למעלה, בשחוק “השלושים ואחד”. על גבי ה“לוחות” כתובות בידי סופר סת“ם מרחוק היהודים. אנחנו הנאספים כאן – הננו תלמיד הישיבה שבעיר, בני כתות שונות. רוב בני־החבריא שלנו הם תלמידי הכתה השניה והשלישית; נזדמן בתוכנו אחד מהכתה הראשונה, שהותרה לו הכניסה לתוך חבורתנו בתור הוראת־שעה. הוא קרובו של יענקילי וזכות אבות עמדה לו בכך. בדרך כלל, אנו חושבים לפחיתות־כבוד לנו להכניס לתוך חבורתנו אותם הפִרחָחִים, בני עשר או שתים־עשרה. כל אחד מן המשחקים היה מכניס בגורל כל פעם פרוטה, ומי שמספרו גדול מכל חבריו, הוא הזוכה בכל הכסף. וכיון שתשעה נערים אנחנו, הרי כל זכיה מכניסה לבעליה ארבע אגורות, ואל יהא סכום כזה קל בעיניכם. ולא יפלא הדבר, שכל אחד השתוקק בכל נפשו לזכות בגורל, ושהרבה היה מצטערים ודואגים אם לא שחק להם מזלם. כל מה שהמשחק מוסף והולך – כן תאותו של כל אחד הולכה ומתלהטת. רוח שכרון תקף את כל החבורה ורבה הטרדה ומתגברת ההתרגשות. כל נפשך נתונה־נתונה ל”לוחות" ולעיני רוחך מרפרפות בלי־חשך האותיות הנפלאות ומלאות־הקסם: “לַמֵד אלֶף”.

–מי יתן –מתפלל הלב נְסוך־השכרון – ונפלה לידי, אם לא ל“א, כי עתה ה”למד“, זו ה”למד" הגאָה והנָאָה, שלבדד תשכן לה על גבי הלוח. אותיות אלו, הוי, מה אדיר הכח הצפון בהן! כיון שנפלו לידך, מיד אתה נעשה בעליהן של כל אותן פרוטות הנחשׁת המונחות על גבי הטַס; ופרוטות הללו, הוי, כמה מגרות הן את היצר ומושכות את הלב!…

ובעוד שאנחנו יושבים על התנור ומתרגשים, מתלהבים וצועקים, מתקוטטים ומתקלסים, משמיעים קולות של שמחה ושל צער, – באותה שעה אמו של יענקילי שופתת קדרה על הכִּרַיִם, השלהבת הכהה של הקִסמים הבוערים מסתננת מבעד החלון שמנגד, על גבי הכתלים והתקרה משתרבבים כיצורי דמיון צללים שחורים וקודרים, ועד שיתבשל הנזיד לפת־ערבית יושב לו ר' גרשון בפנה אצל השלחן על גבי גמרא פתוחה ובקול חשאי ועצוב הוא לומד פרק במסכת “ברכות”. ובשעה שאני מסתכל בעצב אל הכ"ב וי' שלי ולבי מר על האות היתרה שבגללה אני מקופח עולה לאזני קול של ר' גרשון: “מנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב…”

–הַי, חברת קוביוסטיסים, הגיעה שעתכם לשוב לאהליכם. כסבורו אני, ודאי כבר הגיעה השעה התשיעית; עוד מעט ועלינו לעלות על המטה.

כך פונה אלינו ר' גרשון כעבור עשרים רגע אחר פת־ערבית. הוא עצמו יושב עוד הפעם על גבי הגמרא, ואנו שקועים במשחק ואין מאתנו שם לב לדברי ר' גרשון. אבל כעבור עשרה רגעים הוא חוזר על דבריו ביתר תוקף. כולנו נבוכים מאד. היתכן? בליל זה האחרון של חנוכה נפסיק את המשחק בשעה מוקדמת כל־כך! הלא נורא הדבר! ואותו התנור עם תקרתו הנמוכה, שראשנו נתקל בה פעם בפעם, הולך ונעשה לנו פנה נחמדה וחביבה, גן־עדן ממש, שקשה עלינו פרידתו.

אבל גזרה היא ואין להרהר אחריה, צריך להסתלק מכאן.

לאחר יציאתנו מן הבית, אנו עומדים זמן־מה מעבר לפתח, רגלינו טבועות בבצה, ומטכסים עצה מה עלינו לעשות, כיצד והיכן נישך את המשחק. יש שהציעו לסור אל בית־המדרש. אבל שם, ראשית, עלינו לבוא בדין־ודברים עם השמש רבי אֶלי, המפיל חתיתו על כל בני־הנעורים, וחוץ מזה עומדים אנו להתנגש עם “הבחורים” הלומדים בבית־המדרש, שאינם סובלים את התינוקות ומתגרים בם תמיד. אברהם ה“חַיָל” (כך נקרא על שם אביו, שהיה עובד בצבא) הציע ללכת אל ביתו, אלא שהוא דָר באחד הפרברים והמרחק לשם רב מאד. לבסוף הציע קוטשירגני, הוא שמעון מקוטשירגן, שהיה דרך בבית־הישיבה גופה, ללכת לשם. בהצעה זו החזיקו שלשה נערים, הדרים בבית־הישיבה אף הם. סוף־סוף נתקבלה דעה זו על לב כולנו וגמרנו לשים את פעמינו אל הישיבה ולשחק שם כל הלילה.

פרק שני

אותה הישיבה קבועה היתה בדיוטא של בית נאה, העומד באחד הרחובות היפים שבעיר, וחדריה מרוחים ומחופים טפיטין נאים שלא כמנהג שאר בתי־הישיבות. הדיוטא התחתונה היתה משמשת בתי־אוצר ומחסנים לסחורות של מיני מכלוּלים. מלבד הבית הזה אין בכל החצר הרחבה שום בנין אחר, ולפיכך אין בה דיורין חוץ מ“גלוח” אחד, עורך־דין פרטי, שדָר שם הוא ואשתו באותו הבית עצמו. מציאותו של בן־אדם כגון זה נראית בעיני כלנו כדבר “שערוריה”, ובכל זה היינו שרויים זה בצד זה בשלום בפרוזדור אחד. חִבתה של אשתו טובת־הלב עמדה לנו באותה שעה מאוחרת בלילה, והיא שפתחה לנו את הדלת הנעולה. עברנו בחשאי, בראשי־אצבעות, את הפרוזדור האפל ושני חדרים גדולים. חשך ואפלה. המלמדים ישנים אפוא כלם – וגם זו לטובה. פתאם ראינו רצועת אור בוקעת מן הסדק של פתח החדר הסמוך. פתחנו את הדלת.

–רבי שלום, עדיין אתה עוסק במלאכתך? – קוראים אנו פה אחד.

–אך עתה התחלתי בה. שהיתי הרבה אחר תפלת “מערבי” בבית־המדרש ולישון איני רוצה – ועמדתי לעבוד.

ר' שלום זה הוא כורך־ספרים, והוזמן אל הישיבה כדי לכרוך ולתקן את כרכי הספרים, הממלאים את הארון הגדול ונתמעכו ונקרעו מרוב שִמוש. זקן מופלג הוא ורשומי פניו, החוִרים וחשוכי־דם, הם דקים ונאים וכל קמט אין בהם. עיניו הכחולות והקטנות מפיקות טוב לב וזקנו הלבן דק וקלוש. מטבע ברייתו הוא איש מנוחה, בישן קצת ושתקן, ואולם במצחו הגבוה והחלק ובעיניו הרכות והחולמות טבוע חותם של מחשבה ועצבות עמוקה. הוא בא לכאן לשֵם פרנסה מאחת העיירות שבפלך וואהלין, מקום שהניח שם את בני־ביתו העלובים, המצפים לפרוטות, שהוא שולח להם לפרקים ממשכרתו הדלה.

בימי עבודתו המעטה בבית־הישיבה קנה ר' שלום את לב כלנו לאהבה אותו על צניעותו ועל טוב לבבו, וביחוד על ספורי־מעשיותיו הנפלאים שהיה מספר לנו ב“צדיקים וקדושים”. אומן גדול הוא לדבר זה. בשעת ספורו הוא מתלהב כלו ועיניו מזהירות בזהר־נחת כעיני ילד תמים.

–ר' שלום, מותר לשחק ב“לוחות” על יד שלחנך?

־מדוע לֹא? – משיב הוא בבת־שחוק נעימה של אב רחמן – הרי שלילה ליל חנוכה.

ובדברו כה הוא מסלק לצדדים את גליונות ניירותיו וטבלאותיו ואת הדבק הנתון בשבר כלי־חרס ומפנה לנו מקום כדי החצי משלחן־עבודתו הארוך. נִכָּר שכניסתנו גרמה לו קורת־רוח יתרה.

המקום מרֻוח – ואנו מתישבים ברחבה מסביב לשלחן ופותחים מיד במשחק.

מה טוב ומה נעים! החדר חם, מרֻוח ונקי, הנר הגדול, סטיאוריני, ונתון במנורת־פחים, ואם גם מעוקמת ומתנודדת קצת. ור' שלום – בת־צחוק נעימה שרויה על פניו ופעם בפעם הוא נותן בנו עין, שוהה ומסתכל עד שהוא מסיח על פניו ופעם בפעם הוא נותן בנו עין, שוהה ומסתכל עד שהוא מסיח את דעתו מעבודתו לגמרי. פעמים הוא מוציא מלבו אנחה חרישית, כאילו זכרון דבר־מה העציב את רוחו, ובשעה זו מצחוק מתקמט ועיניו מתקדרות.

פתאם הניח את עבודתו לגמרי, באמרו: “השעה מאוחרת!” ונשאר יושב אצל השלחן כשהוא לופת ותומך בידיו הלבנות והדקות ובאצבעותיהן הארוכות את ראש־שיבתו הגזוז ולבן־הכסף ונותן בנו פעם בפעם את עיניו השוחקות.

ואנו מוסיפים ומשחקים, ומסיחים את דעתנו מכל העולם. לי שחקה השעה וכבר הרוחתי עשרים ושלש פרוטות שלמות. ואולם גם לבם של שאר החברים טוב עליהם. רוח שלום ולשוה, רוח נחת ורוך ירדה ושרתה על כלנו. מעין זו שיורדת ושורה על בני־אדם מאחרי־שבת בלילה מתוך הדממה הגדולה והשלוה הנסוכה מסביב על פני כל, ובשעה זו אפילו מי שמפסיד מוַתר בלבו ואינו נוח להתרגז. רק הרעב התחיל להתגבר. היו כאלה שלא פסקו לשחק משעת סעודת־הצהרים ועד עתה, ובכל זאת הכל נכונים לכבוש את תאות האכילה ובלבד שלא יבטלו מן המשחק עד עלות השחר. רק קוטשרנני לבדו אינו יושב במנוחה. “עוד מעט ואמות ברעב” – אומר הוא, ומרמז בידו כלפי חדר־הבשול, זה שמכינים שם מזון לבני הישיבה. ופתאם הוא מתעלם מן העין. מקץ רגעים מועטים הוא מתגלה שוב, בידו האחת מנעליו הגדולים מכשעור, ובשניה ככר לחם.

–איפה מצאת, הכלב, “יוני” שמן כזה? (כך כנו לככרות הלחם על שם אופיהם היונים) – קבלו הכל את פני בן־החיל בתרועת שמחה.

–אל תשאלו! נסתכנתי ודלגתי על עצם המטה, שדבורה־סוסי ישנה בה, והגעתי עד המדף. ובחזירתי הפכתי בחפזי כלי והיא הקיצה והרימה קול: “מי שם”, ואולם ראה לא ראתני ויצאתי לפי שעה בשלום. למחר ודאי תרבה לספר מעשי נסים שאירעו לה בלילה הזה: איך שפרצו לחדרה לסטים ובקשו לשחטה במאכלת ולקחת את כל כלי־החלב.

צחוק גדול מתפרץ מפי כל הכנופיה, וכלם כאילו התעוררו לחיים חדשים.

ה“לוחות” מסתלקים לצדדים לשעה קלה, והכל ממהרים ונוטלים ידיהם לסעודת הלילה.

–הוי, מי יתן לנו קלח קטן של שוּם ללפת בו את הפת –מתפלל ליבוש עקום־העין ומצייץ בשפתיו.

–שום – אמר ר' שלום – כמדומה לי שיש בתרמילי. והוא עומד והולך אל הזוית ומפשפש בתרמילו המונח שם על הספסל, מוציא משם קלח של שום ומעט מלח ומביאם לפני המסובים.

ואחרי סעודת־מלכים זו אנו חוזרים למשחקנו.

פתאם נפתחה הדלת בחשאי – ועל הסף נגלה איש שיבה לבוש רק בלבניו התחתונים ובטלית־קטן ארוכה. גוו כפוף מעט, זקנו לבנה כשלג ויורדת עד מתניו, פאותיו משתלשלות לו כשני אני צי כסף ושני צדי פניו. ראשו כראש־האריה ועיניו גדולות, מזהירות וחדות.

–מה זאת? – קרא הזקן בתמהון – עדיין עֵרים אתם: שתי שעות אחר “חצות”. אין זה אלא מנהג קוביוסטוסים גמורים.

ובדברו נתן בנו את עיניו החדות.

האיש הבא – הוא משגיח־הישיבה ר' עזריאל, זקן כבן שבעים וחמש, איש גלמוד וערירי. דר היה לפנים בעיר קטנה, ושם נחשב לבעל בעמיו, כי אמיד היה האיש וכחו גדול גם בתורה, ולעת זקנה, במות עליו אשתו וכל בניו יצאוהו, רפו ידיו ונכסיו התמוטטו. הניח את כל עסקיו ועמד ובא אל עירנו הגדולה, עיר ריקה מתורה ומיראת־שמים, על־מנת לתקוע בה יתד לתורה באחרית ימיו. בעבודתו, הקדוש עליו, עסק מאהבה, בלא קבלת שכר, ולא עוד, אלא שהוא בעצמו דאג לישיבה ולצרכיה, וכל הימים היה טורח וסובב על פתחי נדיבים, עושה ומעַשֶׂה אחרים, וממציא לה עזר ותמיכה. שעה אחת של שמיעת “שעור” בגמרא מפי ראש־הישיבה בכל יום – יפה עליו מכל מתן־שכר.

נבוכונו מדברי תוכחתו וכבשנו פנינו בקרקע.

–ראו, אין בלשונכם מלה, בושים אתם! רק לכם, קונדיסים, קומו ולכו לישון – סיים ר' עזריאל בלשון רכה.

–עוד שעה אחת, ר' עזריאל, שעה רק אחת – מצא אחד את לבבו לבקש בשעת רצון – הרי הלילה – הלילה האחרון…

–אי פוחז, אי ריקא! מעט לך עד עתה…

ובסגרו את הדלת אחריו שב בחשאי כלעומת שבא, הולך וגורר אחריו את סנדליו.

ואנו, כמובן מאליו, חזרנו מיד למשחקנו כבתחלה, אלא שהיינו זהירים למעט בשאון, שלא להביא עלינו עוד הפעם את המשגיח.

פרק שלישי

גם ר' שלום לא הלך לישון. יושב היה ומעיין כדרכו בספר, עומד כל פעם ובא אצל אחד מן המשחקים ונותן עין מתוך בת־שחוק נעימה בלוחותיו.

–ר' שלום! – אומר אליו פתאם ליבוש עקום־העין – ספר לנו מעשה באחד מן הצדיקים.

–מי זה מכך פנוי עתה לשמוע ספורי־עשיות? כלכם שקועים אתם בכל לבבכם ובכל נפשכם בתוך ה“לוחות”.

–כלנו נשמע, רק שלום, כלנו נשמע. ספרה נא.

–טוב הדבר. אספר נא אפוא לכם על הסבא משפולא.

התקרב וישב סמוך אצלנו, תמך ראשו בידיו, העיף בנו עין ופתח וספר בקול חרישי:

"הסבא משפולא – לא היו לו, כידוע, לא “חצר” ולא גבאים, כי עני גדול היה ומתפרנס בדוחק. סובב היה במקלו ותרמילו מכפר לכפר ומעיר לעיר, מקהיל קהילות ובא עם הבריות בדברים לא בתוך הבית, סביב לשלחן ערוך ומתוך מאכל ומשתה, כדרך העולם, אלא דוקא בשוק, תחת כפת הרקיע.

פעם אחת היה מהלך בדרך כדרכו ותרמילו עם טליתו ותפלין וספריו וקפוטה־שבתו על שכמו. הולך היה לכפר, מקום שהיה משמש שם “מלמד” בבית מוכסן אחד. עבר לפני חצר ה“פריץ” וראה את ה“פריץ” עומד על גבי מעלת האכסדרה שלפני הבית, קנה מקטרתו הארוכה נתון בפיו, והוא מעלה עשן ומחרף כדרכו את עבדיו האכרים. לא השגיח בו הסבא, והלך כדרכו בחפזון, כי היה יום הששי ועד הכפר עוד דרך שלש מילין לפניו. נשמתו היתה מרחפת, כדרכו, בעולמות העליונים – והפריץ מה הוא כי ישים אליו הסבא את לבו. ובכן הולך הוא לו כדרכו הלאה ואינו רואה כלום. פתאם תפסו שני ערלים בידיו ומשכוהו אל הפריץ.

– אי, יהודי מאוס ונמס, איככה זה עברת עלי ולא הסירותה את כובעך לפני? – צועק הפריץ בקול.

– לא ראיתיך, כבוד רום מעלתך אדוני הפַן – משיב לו הסבא בנחת.

– לא ראיתני? אם כן היית חייב להסיר את הכובע בפני חצר ביתי, בן דת הכלבים!

– דת־הכלבים, דת־הכלבים – הכפיל הסבא בחשאי ובכבד־ראש – ואולי טובה היא דתי משאר כל הדתות של אחרים…

– מה אמרת, יהודי? – נהם הפריץ וקפץ ממקומו בחרי־אף –

וצוה להשליך את הסבא אל הבור.

– ישכב שם עד הערב – אמר הרשע – ואחר נדע מה נעשה לו.

וכך עשו. השליכו את הצדיק לתוך מערה אפלה וטחובה וסגרוהו שם.

עם חשכה, כשהרגיש הצדיק בכניסת השבת, הוציא מתרמילו קפוטתו הנקיה, נתלבש בה ועמד לקבל שבת ברננה. אכן גדולה היתה תפלתו של הצדיק באותה שעה! כל המערה נתמלאה אורה ומלאכי־השרת מלאכי־עליון ירדו ממרומים לברכו ב“שבת שלום”. אחרי התפלה הוציא פת מתרמילו, קדש עליה ונטל ידיו וברך “המוציא”.

עוד לא הגיש הזקן את הפרוסה אל פיו – והנה נפרצה דלת המערה פתאום. וכלב גדול, עז ונמהר כרי, קפץ ובא לתוכה והתנפל על הזקן בנביחה זעומה ובחמה שפוכה.

חרדה גדולה אחזה את כלנו ואימה חשכה נפלה עלינו. עצרנו את נשימתנו והלבבות רעדו ויחלו אחרית דבר.

– ואולם הצדיק – הוסיף ר שלום לספר – לא התחלחל כלל ודעתו לא נתבלבלה עליו. במנוחה שלמה בצע כזית מן הפרוסה ונתן לתוך פיו של הכלב. אחר כך פנה והלך לו לקרן־זוית, ישב על תרמילו והתחיל מזמר “זמירות” כדרכו, בשלוה ובנחת, כאלו הוא מסב על שלחנו בביתו. והכלב התקרב אליו אף הוא, התמודד ורבץ לרגליו במנוחה, והוא מחריש ותולה עיניו בסבא, כאלו היה זה אדוניו ובעליו מימים רבים.

למחר בבקר נכנס לתוך המערה הפריץ בעצמו. מובטח היה שימצא את גוית הצדיק מוטלת לפניו שסועה וקרועה. ומה השתומם בראותו את הצדיק עומד ומתפלל בקרן־זוית, והכלב רובץ לרגלי הזקן ומביט אליו בחבה, כזה שמבין לפני מי הוא רובץ!

נתמלא הפריץ זעם, בעט בכלב ונהם עליו בקול: “פְּגַע בּוֹ!” – ואולם הכלב לא נע ולא זע. צלחה כאש חמת הפריץ. עמד ורמס את הכלב ברגלו וכמעט שלא הרגו; ברח הכלב, והפריץ יצא בחרי־אף.

אחרי התפלה, בשעת בציעת הפת בסעודת היום – נפתחה הדלת שוב, ואל המערה קפץ ובא כלב אחר, גדול ועז מן הראשון, והתנפל גם הוא על הסבא בחמה גדולה.

חזר הצדיק ועשה כמעשהו הראשון – והכלב נשתתק מיד. הזקן ישב על תרמילו לזמר את זמירותיו והכלב רבץ לרגליו במנוחה, מחריש ומביט אליו בחבה וגעגועים.

ובעוד שעה קלה נכנס הפריץ שוב. יכולים אתם לשער בעצמכם כמה גדל חרון הרשע כשמצא שוב את הצדיק בריא ושלם, והכלב לרגליו. כמעט שנטרפה עליו דעתו מכעס וחמה.

– פְּגַע בּוֹ! – שאג הפריץ ובעט בכלב בעיטה שיש בה כדי להמית – פְּגַע בּוֹ!

אבל הכלב לא נע ולא זע, ונשאר רובץ במקומו, רובץ ומביט אל הסבא בעינים מלאות חבה וגעגועים.

כשראה הפריץ כך – ברח ויצא מן המערה וכלו אש להבה. והצדיק, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין טהור לטמא, נשאר יושב במקומו והוא מזמר לו את זמירותיו בנחת ובשלוה, כאלו לא היה דבר.

בין־השמשות, אחרי מנחה, ישב הצדיק לסעודה שלישית. כל הסעודות כלן של אותה השבת היו באות, כמובן מאליו, מאותה הפת עצמה, שנחלקה לשלשה חלקים, חלק לסעודה, אל שהיה הצדיק טועם בה כל מיני טעמים של כל מיני מעדני עולם. ושוב בצע וברך “המוציא” – ובאותו רגע נפתחה

הדלת שוב. ובפתח המערה נראו שני בחורי־חיל ממשרתי הפריץ, מכים וחובטים ברצועות שבידיהם כלב אחד גדול, בן־שחץ נורא למראה, דוחפים אותו לתוך המערה והם משסים וקוראים: פְּגַע בּוֹ! – וסוגרים אחריו את פי המערה.

הסבא לא זע ממקומו, כי אם סכר שוב את פי הכלב בפרוסת “המוציא” – וחזר לזמר בנגון ערב ועצוב, כנהוג את הזמר –

יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן…

והכלב נשתתק מיד, השתטח לרגלי הסבא, והתחיל מוציא מפיו נהימת־נכאים, כזה שלבו מנבא לו רעה…

וכשנכנס הפריץ בפעם השלישית וראה זאת, לא ידע נפשו עוד מרוב כעס וחמה.

–אם כן – נהם בקול פחדים – אם כן, אעשה הפעם אחת כלה בשניכם, בכלב ובך, היהודי הטמא!

ובדברו כה שלף את חרבו מתערו ואמר להתיז בה תחלה את ראש הכלב. וברגע הזה התרומם הסבא ממקומו וקרא אל הכלב בקול לא־איש:

– פְּגַע בּוֹ!

והכלב קפץ על הפריץ, נעץ שניו בגרונו והפילו ארצה.

–כן יאבדו! – קראנו כלנו בשמחה.

–רגע אחד – והכלב היה קורע את הפריץ לגזרים – הוסיף ר' שלום – ואולם הסבא העביר ידו על צואר הכלב והחליקו, ומיד הרפה הכלב מן הפריץ.

–ראה, כי נפשך בידי – אמר אל הפריץ השוכב על הארץ ורועד בכל איבריו – ואולם אני לא אעשה לך רעה; קום וחיית כאשר יחיו רבים כמוך. למען תדע, מה בין בניבם של אברהם יצחק ויעקב לבני־אדם שכמותך, ולמען תדע עוד, כי הנה אתה בכל עשרך הרב ובכל חילך הגדול ובכל עבדיך ומשרתיך הרבים אינך חשוב בעינינו אפילו ככלב הזה.

כך אמר הסבא ועמד והפשיל את תרמילו על שכמו ויצא בנחת מן המערה והלך לו לדרכו אל כפר מושבו.

זכותו יגן עלינו"…–

הספור כלה.

שעה רבה ישבנו משתאים ודוממים. קשה היתה עלינו הפרידה מעולם הדמיון, שהכניסנו לשם ר' שלום בספורו הנפלא. וגם ר' שלום ישב כמונו והוא מחריש וצולל במחשבות לבו. לבסוף נתעורר והתחיל מרחש בשפתיו תפלת “המפיל” ועלה ונשתטח כמו שהוא במלבושיו על גבי הספסל המגולה והקשה ואת התרמיל שם למראשותיו. כך הוא דרך שנתו כל הימים.

ואנו שבנו עוד הפעם למשחקנו. דמדומי השחר של יום סתר, יום סגריר וערפל, בקעו דרך זכוכית החלון ומצאונו בקלקלתנו. לא עברה שעה מועטת וכנופיא של בחורים, מבני הכת בגדולה בישיבה, פרצו לתוך החדר וקראו:

–הי, חבריא, הגיע זמן קריאת־שמע של שחרית.

ואמנם מן החדר הסמוך עלה קול מתפללי שחרית המברכים בנגון של חול: “ברוך… שלא עשני גוי”.

ג’יניבה, 14 דיקאבר 1910

לזכר נשמת הש"ץ הגדול

ניסן בְּלוּמֶנְטַל.

פרק ראשון

שמונה היה מִסְפָּרֵנוּ, מלבד בעל־הבית ומשפחתו – זו אשתו, אשה בת ארבעים, בריה צנומה, חורת־פנים, נכנעת וטובת־לב מאין כמוה, ושני בניו: האחד תלמיד האוניברסיטה, שעל־ידו נזדמנתי לבית זה לשמוע אל הנגינה במסבת רעים, והשני תלמיד הגימנסיה.

ראש המשתתפים בנגינת־רעים זו היה בעל־הבית בעצמו, אדם בעל־קומה גבוהה וגוף מרושל, עם פנים שחרחורים ביותר, שכל רִשׁוּמֵיהֶם, לרבות החוטם ואת המצח המשופע והמשורג גידים, היו רחבים, בולטים וגסים. וענק זה היה אוהב נגינה וכרוך אחריה בכל לבו, שוקד על כל הקוֹנצֶרטים ומתמיד בהאופירה האיטלקית, שנעשתה לו כעין מרכז חייו וראש מַאֲוַיָיו. קראו לו בשם קונסטאנטין ניקולאיוביץ קלאַפֶּרמאַן, ואולם בספרי־הנולדים היה כתוב שמו: קופיל־שמואל בן נתן, ודבר זה היה דורש בעצמו כמין חומה להלצה־להודיעך, כמה “חסרי־טעם” ו“פגומי־אסתֵּיטִיקָה” היו אבותינו הראשונים!

הוא היה יודע־נגן, שלמד את מלאכת הנגינה על־בוריה ונגן על הכנור ברגש ובחום. כשהיה פונה מעסקיו, מיד היה פורש לחדר־מלאכתו, עומד שם לנגן על כנורו, מתמכר כולו לנגינה ומסיח דעתו מכל העולם כולו. הוא אהב כל מיני נגינה בכלל, ואולם חבה יתירה היתה נודעת ממנו להנגינה הקלאסית, והיה משתתף תמיד בקוֹנצֶרטי־משפחה, ולעתים תכופות היה עורך גם בביתו נגינת־רעים. לשעבר, כשהיו שנים כתקונן, היו המוני־עם נאספים בביתו לשמוע אל הנגינה, ולא עוד, אלא שכמה פעמים אָצלו מהודם על הנשפים האלה גם גדולי התיאטרון, שלכבודם היה בעל־הבית עושה סעודות נהדרות.

ואולם במשך הזמן מוכרח היה בעל־הבית למַעֵט אתת דמותם של נשפי הנגינה, לפי שהודם של גדולי התיאטרון היה עולה לו במחיר רב. ולכן כשנזדמנתי בפעם הראשונה לנשף זה של נגינת־רעים, לא מצאתי פה אלא אורחים מועטים. אמת, אחדים מן הקרואים לא באו מחמת סגריר וגשמים.

המנגן השני היה האדריכל המפורסם, יעקב אַבְּרַמוֹבִיץ אֶפֶּלְבּוֹים, שנגן על הבטנון. זה היה אחד מבעלי־הכשרונות, המצויים לרוב בין היהודים, שכשרונם בא להם מטבע ברייתם, בעל־נפש נלהבת ופיוטית, החודרת בחושה הטבעי לכל עמקי היופי והשירה. את אומנות הארדיכלים לא למד בבתי־ספר, ואף־על־ףי־כן נעשה והיה מעצמו לאחד מטובי הארדיכלים, שהצטיין בטעמו היפה ובדמיונו הכביר. כתלי חדר־מלאכתו היו מכוסים כולם תָּכְנִיוֹת וְדִפְתְּרָאוֹת שונות לרוב, שיצר אותן לא לשם תכלית ידועה, אלא להנאתו ולספוק נפשו, נפש־אמן, בלבד. וכל־כך משום שלא מצא לו אז מקום עדיין להראות בו את כח־כשרונו בפועל. בימים ההם לא השגיחו ביותר ביפי הבנינים ושכלולם. על־פי־רוב היה עוסק בבנִיַת קְסַרְקְטִין ובתי־אסורים, ואך על בנינים כאלה יכול היה לשפוך את רוח כשרונו הגדול.

ורק פעם אחת אִנָה המקרה לידו לגלות את צפוני כשרונו בכל יפיו והדרו.

עדת ה“נאורים” שרוב מנינה היו יהודים יוצאי גליציה, החליטה לבנות לעצמה בית־כנסת מיוחד עם מקהלת־משוררים, מטיף וכיוצא באלו. אֶפֶּלְבּוֹים, שגם הוא נמנה על עדה זו, קבל על עצמו בשמחה לנַצֵחַ על הבנין. הוא ערך תכנית מצוינה בסגנון המוֹירִים: בנין, שארבעה מגדלים מרובעים עומדים לארבע זויותיו וכִפָּה גדולה נטויה עליהם באמצע.

ואולם אחרי שכבר העמדו המגדלים, בא לעיר אחד מרַבֵּי המדינה, וכשעבר על־פני בית־הכנסת, ראה מגן־דוד מתנוסס ברמה; כסבור היה מפני קוצר־רְאִיָתוֹ, כי מלב הוא זה, ועמד להצטלב, ואולם תוך־כדי־רגע העירוֹ שלישו, כי אין זה בית־מסגד אלא בית־תפלה של יהודים. כעס השר ופקד לסתור את כל הבנין. אמנם את כל הבנין לא סתרו; ואולם לא היו ימים מועטים עד שבאה פקודה להסיר את המגדלים ואת הכפה ולתת במקומם גג פשוט.

אֶפֶּלְבּוֹים היה אף הוא בעל קומה ובעל כתפים רחבות עם ראש גדול ושָׂב, הגזוז כולו, עם מצח גבוה וחלק וגַבּוֹת שעירות ושבות, המאהילות על עינים גדולות ואפורות חודרות ותשופות־מחשבה עם פנים עגולים שמנים ומגולחים למשעי, עם שָׂפָם מגודל ומסולסל וחוטם עבה במקצת.

כפי הנראה, התאמץ לתת לפניו מראה של “אירופי” גמור. ואמנם, על־פי טביעת־עין ראשונה, קשה היה להכיר בו, כי יהודי הוא.

גם לנגן על הבַּטְנוּן למד כמעט מעצמו. בהיותו בן מלמד עני, שגם לבו של זה נטה אחרי מעשי־אומנות (למשל, מְפַתֵּחַ היה מעשה־פִתּוּחַ על גבי עץ ואבן ולבנה ועושה לפעמים מצבות על הקברים), גדל בעירה קטנה ונדחת, במקום שאהבתו העזה לנגינה היה מוצא תקונה רק בבית־המדרש. ידע ידע על־בוריָם את כל ניגוני התפלות והיה מזמר אותם תמיד בקולו הצלול והנעים. פעם אחת נזדמן לחתונת בני־עשירים. ראה, כי המנגנים ישבו אל השלחן לסעוד סעודת־הערב, והתגנב לבוא אל החדר, במקום שכלי־הזמר מונחים, ובהתבוננו על סביביו, כולו רועד מיראה ופחד, חטף בידו את אחד מכלי־הזמר. זה היה בַּטְנוּן. עמד והעביר פעם ושתים את הקַשְתָּנִית על־פני הנימים והתחיל מנגן “זמר עליז” אחד, שהיה שגור ביותר על־פיו. שמעו המנגנים קול נגינה בחדר השני, מיד מהרו עולם ומצאו את הנער העלוב והנבהל במקום קלקלתו.

–היכן למדת? – שאל אותו בעל כלי־הזמר.

–בחדר למדתי ולומד שם גם עכשיו – ענהו הנער.

–אבל היכן למדת נגינה?

–נגינה? לא, לנגן לא למדתי מעולם – ענה הנער, תוהה ומשתומם.

מאותו יום ואילך, כשמנגנים היו באים לעֲיָרָה, היה הנער מבקש קרבתם ושואל מאתם את כליהם. ואם לא מצא בטנון במקהלה, היה נוטל את הכנור, ואפילו את הפַּנְדוּרָה, ומפליא לנגן עליהם את הניגונים הידועים לו. והמנגנים, שראו ברכה בו, באו לעזרתו והורוהו מדי פעם בפעם.

ואולם בקרוב באו טרדות החיים והכריחוהו להסיח את לבו מעניני נגינה ובַטנוּן.

ורק בשנת העשרים וחמש לחייו עלה בידו לרכוש כלי־זמר לעצמו והתחיל ללמוד את חכמת הנגינה בשקידה ובסדר מפי מורה איטלקי, שלקח לו.

עכשיו היה נחשב בין טובי המנגנים על הבַטנוּן במסבת־רעים, וכל העורכים נשפי־נגינה בבתיהם היו מתכבדים בו.

המנגן השלישי היה כַּנָר איטלקי זקן, שלפנים היה מנגן במקהלת־התיאטרון, על הכנור הראשון, ועכשיו היה עוסק בהוראת נגינה.

אדם זה היה כעין זֵכֶר לכבודו הראשון של קלאפרמאן, אחד מִשְׁיָרֵי גדולי התיאטרון, שהיה נאמן לו בידידותו גם עכשיו והשתתף עמו בכל נשפי־נגינותיו.

אל הפסנתר ישבה אשה עבה כבת־ארבעים בעלת פנים שחרחורים ונעימים ועינים גדולות וערמוניות, והיא מורַת־נגינה.

המנגנים התיצבו הם ועמודיהם סמוך לפסנתר, שהָעֳמַד באמצע הטרקלין המרווח והרם.

אני פרשתי לקרן־זוית אפלה וישבתי שם על סַפָּה לא־גדולה, המחופה ארג אדום. על־ידי ישב איש זקן כבן שבעים, בעל קומה ממוצעת וגוף אמיץ, שם קווצות־תלתלים ארוכות ומלבינות קצת, היורדות ונופלות על כתפיו הרחבות, עם מצח גדול, גבוה ובולט, ועם עינים גדולות וכחולות, נוצצות וחודרות, שמתוכן נשקף גאון־רוחוֹ בכל גדלו ועָמקו. זה היה החזן המפורסם של בית־הכנסת הגדול, שכל בני העיר נ. התברכו בו והעריצוהו מאד.

בקרן־זוית שמנגד ישב המנצח־בנגינות הזקן, כשידיו משולבות על לבו ועיניו עצומות מתוך יראת־הקודש. זה היה ישראל מומר מן הקאנטוניסטים שהיה שואף כל ימיו לצאת לחוץ־לארץ, כדי לשוב שם לדת־אבותיו.

פרק שני

אחרי שנגמר פרק־הנגינה הראשון בסוֹנַטָה של מוֹצַרט, שעלתה יפה־כולה בהירה ומזהירה, קלה ומשעשעת, כמפל־מים בראש־הרים, הנסוך כולו אור־שמש ואלפי פַּרְפָּרִים מתעופפים ומנתרים עליו בשלל צבעיהם, – הזמינו אותנו לחדר־האוכל, במקום שהשלחן היה ערוך והכל מתוקן לסעודה נאה, שנמשכה שעה ארוכה.

כשגמרו לנגן את חלק הפרוגרמה האחרון, – את הַקְוַרְטֵיט של בֵּטְהוֹבֶן – כבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות־הלילה.

כולנו הוספנו לשבת כל אחד במקומו, מבלי הבט איש בפני רעהו, כולנו מחרישים ומשתאים, כאילו מוט התמוטטה הארץ תחתינו.

הכל נראה לנו אז קטן ודל כל־כך לעומת המחזה הגדול, האיום והנורא, מחזה מעורר־בלהות, הורס יסודות־עולם, שקם לפנינו מתוך יצירתו הגדולה של גאון־הנגינה.

כעבור רגעים אחדים קם האיטלקי הזקן ממקומו, הצית אש בציגרה, עבר פעם ושתים, אחת הנה ואחת הנה, על־פני הטרקלין, ואחר־כך נפרד מכולנו והלך לו, בעזבו את כלי־הזמר שלו בבית.

בקרוב הלכה גם בעלת־הבית מאתנו, היא ובנה תלמיד־הגימנסיה, ואנחנו עדיין יושבים כולנו בלי־נוע, איש במקומו.

בחוץ נִתַּך מטר סוחף. טפות גדולות וכבֵדות נתדפקו זו אחר זו בזגוגיות החלון המזדעזעות, נשתפכו ונִתְמַנְמְנוּ. עד שנעשו קִלוּחִים דקים וצלולים, השוטפים והולכים לכל העברים. הרוח ילל ונהם בחמה שפוכה. ובדרך נהימתו פרץ בכל פעם אל הכתלים והתדפק עליהם בכל תוקף, כמתכון להרסם ולהפילם למשואות. דומה, כאילו שם, מעבר לכתלים, כליון ואבדון מתרגשים ובאים, והם מחזירים את כל העולם לתוהו ובוהו.

עצב כבד לחץ על הלב.

–אכן כבר הגיעה השעה ללכת הביתה! – קרא החזן הזקן וקם ממקומו.

–אל־נא, אל־נא! – קפץ ואמר בעל־הבית. – לא אתנך ללכת מזה. נשב עוד מעט. הנה יגישו לנו טֵה ונשתה, ואחר־כך אצוה לרתום את המרכבה ולהוליך אותך הביתה.

אותה שעה פרש אֶפֶּלְבּוֹים מן הצבור, נתרחק לקרן־זוית אפלה וכלי־הזמר בידו, ישב שם והתחיל לנגן נגינה חשאית. כולנו נשתתקנו ועשינו אזנינו כאפרכסת מתוך צִפִּיָה רבה. אך פתאום עמד ממקומו, הציג ברעש את כלי־הזמר בזוית, פנה ועבר אל החלון, כולו נפעם ונרגש, כבש פניו בזגוגית הקרה והציץ לתוך חשכת־הלילה השחורה מִשְחוֹר, שרק זעיר־פה, זעיר־שם בוקעים בתוכה קוי־אור דקים ומהבהבים, היוצאים ונמשכים מִפַּנְסֵי־הַנֵפְט המזוהמים בטיט־חוצות. וכך עמד שם כעשרה רגעים, בה בשעה שבעל־הבית התוכח עם החזן הזקן על אדות שוברט, שזה האחרון לא אהבהו.

–ראיתי את הלילה הזה, ליל־סגריר – פתח פתאום אֶפֶּלְבּוֹים כשפנה מן החלון ונגש אל המתוכחים – ונזכרתי מעשה נורא, מאורע איום ומשונה, שאירע לי פעם אחת בחיי ולא ספרתיו מעולם לאיש; ולא עוד, אלא שגם את זכרונו הייתי מגרש ומסיח מלבי בכל פעם, כאשר יגרש איש מחזה־בלהות המבעתהו פתאום. ואולם ככל אשר אתאמץ להרחיקו מלבי, כן יוסיף זה להציק לי. ולפיכך אני רוצה הפעם לספרו לפניכם. חרפה היא לגנוז דברים אלו ולהסתירם מעין השמש. חייבים אנחנו לספרם לבנינו ולבני־בנינו, למען ידע דור אחרון.

את הדברים האלה דבר לפנינו בקול עז ונרגש כל־כך, עד כי כולנו נרעשנו והבטנו בתמהון אל פניו, הנוחים ושלוים תמיד, שעתה נתכרכמו ונתעותו מתוך משטמה כבושה.

בין כה וכה הגישו טֵה, ואנחנו ישבנו כולנו מסביב לשלחן קטן ועגול, לפני האָח המבוערת.

ישב גם אֶפֶּלְבּוֹים והתחיל לספר את ספורו.

–הדבר הזה אירע לפני עשרים ושלש שנה בדיוק, – גם אז היה ליל־חנוכה, כלילה הזה.

–הא כיצד? האמנם חנוכה היום? – שאל בית־הבית, כשהוא מעמיד פנים תמהים במדה מופרזת ביותר.

–ענותָנות יתירה זו למה היא? – נענה החזן הזקן בלעג מסותר – ואני מובטח לי, שגם את נשף־הנגינה הזה כִוַנְתָּ דוקא לכבוד חנוכה. הסר חרפה מלבך ותן תודה, כי אמנם כן הוא. ישראל אף־על־פי שחטא – ישראל הוא.

במקוום תשובה התחיל בעל־הבית לצחוק מטוב־לב, ובזה נתן מקום לכל אחד ואחד לגלות בצחוקו פנים לכאן ולכאן.

–בן שלשים וחמש הייתי אז – הוסיף אפלבוים לספר – בימים ההם התגוררתי בעיר־הפלך מ., במקום שישב אז ונהל עסקיו הקבלן המפורסם יעקב־יוסף זילבֶּרשטיין, זה שבנה את בניני המלוכה כמעט בעשרה פלכים. אדם נפלא ומצוין היה זה, בעל בינה יתירה ורצון כביר, שהכל נכנעו לפניו וקבלו מרותו. ועל כל אלה היה ירא־שמים נלהב וקנאי, שכל ימיו היה נלחם מדעת ומתוך הכרה ברורה ברוחות החדשות, המנשבות בעולמנו וביותר התקומם כנגד רוח ההשכלה.

כל ההוכחות והראיות לא הניחו את דעתו. “אל תביאו לי ראיותיכם, כי לא אשמע לכם! – היה צועק בחמת־רוחו. – כל הדרכים הללו מוליכות למקום אחד: אל השמד, אל השמד, אל השמד!”

ואף־על־פי־כן חייבים אנחנו לספר גם בשבחו, כי את אחיו היהודים אהב בכל חום לבו הקנאי, ואת כל השפעתו הרבה על גדולי המלוכה כִּוֵן לטובתם. כל צרה, שהתרגשה ובאה על ישראל, – מיד באו אל רב יעקב יוסף. והוא לא חס על זמנו ולא על ממונו ומהר תיכף לעזרת אחיו.

ואצל האיש הזה הייתי משמש אז בכהונת אדריכל. כמה פעמים היה אומר אלי בגלוי: “העבודה, שהייתי בוחר גוי במקומך; הגוי אינו מעטה קלון עלי, לפי שנוהג הוא כטבע ברייתו; ואולם אתה אינך נוהג כטבע ברייתך, והרי אתה תועה ומטעה את האחרים, אבל מה אעשה – וביניהם אין למצוא אנשים נבונים ויודעי־דבר; כולם בוערים”.

בקצור, בריה משונה ונפלאה היה זילברשטיין זה.

ובכן, כשהייתי בונה בשבילו בתי־אסורים, בתי־פוסטה, בתי־גנזכין, קסרקטין ושאר בניני־המלוכה במקומות שונים, הייתי נוסע ועובר מעיר לעיר לרגל מלאכתי וסר לביתי לנוח רק לשנים או שלשה שבועות.

ולא־אחת אירע לי לעזוב את בני־ביתי לחמשה או ששה חדשים, מבלי לראות את פניהם.

מסלת־הברזל לא היתה אז עדיין בארץ, ואדם שעבר בסוסים שלש וארבע מאות פרסאות – נקרא גבור. ביחוד קשה היתה הנסיעה כשנתקלקלו הדרכים.

כמה גלגולים נתגלגלתי, כמה תלאות מצאוני אז בדרך נסיעותי! הנסיעות הללו על־פני בצת־דרכים – גיהנם יפה מהן!

בקצור, פעם אחת, בסוף חודש נובמבר, חזרתי לביתי אחרי רוב טלטולים ונדודים במשך תשעה ימים רצופים על פני בצת רוסיה. זה־עתה גמרתי בכי־טוב בנין של קסרקטין בפלך וואהלין, ועבודה אחרת לא נשקפה לי בזמן ההוא, ולכן מקוה הייתי, כי בפעם הזאת אנוח בביתי ימים רבים, לכל הפחות, כשלשה חדשים. רק האיש, החי כל ימיו חיי־נדודים, הוא יחוש והוא ירגיש את כל השמחה הגדולה ואת כל האושר הרב, שהרגשתי אז, כשבאתי לנוח ימים רבים אל ביתי ואל משפחתי. לביתי היתה פתאום אורה ושמחה, וכל הימים כימי חג אחד ארוך היו לנו. אשתי לא ידעה את נפשה מרוב אושר ונחת והיתה מפנקת אותי ועורכת לכבודי סעודות ומשתאות. ובני התרפקו עלי תמיד, טפסו ותלו עצמם בי כחתולים הללו, המטפסים ותולים עצמם באילן, עלו וישבו על זרועותי, על ברכי, על גבי ועל ראשי. בקצור, נחת ועדנים אין קץ. והנה הגיעו ובאו ימי החג – ימי החנוכה. כאן צריך אני להקדים ולאמר, כי אמנם בדרך לא הייתי נזהר במצוות קלות כבחמורות, ואולם בביתי הייתי שומר דת ומקיים מנהגי ישראל לכל פרטיהם ודקדוקיהם; שאלמלא כן, הייתי מֵקים את אשתי כנגדי. ובכן, התחילו אצלנו ימי שמחה ומשתה לכבוד חנוכה, והאושר והחדוה גדלו שבעתים. גם עתה ינעם לי, בזכרי את כל זאת. בימינו אלה אין אנו יכולים עוד לשמוח ככה; ניטל טעם שמחה עכשיו. וכך עברו עלינו כחמשה־עשר יום.

ופתאום, ביום השלישי לחנוכה, קבלתי מאת זילברשטיין מכתב על־ידי שליח מיוחד, ובו הוא מבקשני למהר ולבוא תיכף ומיד, לפי שבעלי־השלטון מסרבים לקבל את בניני הקסרקטין, שנראו להם כפגומים ביותר.

קפצתי ממקומי כנפוך־נחש מגודל תמהוני. הבנינים הללו נעשו מעשה ידי אמן, ואותם בעלי־השלטון עצמם, כשבאו לבדוק את הקסרקטין “בדיקת רשוּת”, דרשו אותם לשבח ומלאו פיהם תהלתי. ואמנם בפעם הזאת השתדל הקבלן שלי להוציא מתחת ידו דבר מתוקן, ולא חס על כספו ועמלו, לפי שרצה להצטיין ביותר בִּצְפוֹתוֹ לקבלנות אחת גדולה, העתידה ליפול בחלקו. מי פלל לצרה כזאת? אין זאת כי קפץ ידו ולא שִחֵד במדה הגונה, והכל מפני בטחונו הרב, שבטח בטוב מפעלו.

זילברשטיין שפקח היה וידע היטב את טבע האנשים האלה, שכח בפעם הזאת, כי זה שהוא עיקר לו – טפל הוא לגביהם.

פרק שלישי

אם כֹּה ואם כֹּה – ואני צריך הייתי לצאת שוב לדרך, בעוד לא נַחְתִּי כל־צרכי. תִּלְאֶה כל לשון לספר את צערם של אשתי ובני, ששמחתם ערבה לפתע־פתאום. בביתי גדל היגון מאד. אשתי בכתה כל הלילה. לטובתי בא אותו השליח בערב שבת, ויכולתי איפוא לדחות את נסיעתי לשלשה ימים עד יום הראשון בשבת.

הגיע היום המוכן לפורעניות, יום נסיעתי. אותו היום שביעי לחנוכה היה. ילדי העלובים התרפקו עלי, לפתו את צוארי, בכו והתחננו לפני, כי אשאר בביתי עוד יום אחד, עד תּוֹם החג. אשתי עסקה בהכנת צרכי־הדרך, פניה חורים וכולה נראית כיוצאת לגרדום. והנה הגיעה השעה השניה אחרי הצהרים, ואני נפרדתי מעל אהובי־נפשי ליצאתי לדרך. קַוֵּה קויתי להגיע בשעה השביעית בערב עד העירה הסמוכה, הרחוקה מן העיר מהלך ארבעים פרסה, – וללון שם. יותר משש ושבע פרסאות לשעה רי־אפשר היה לעבור, מפני קלקול הדרכים. בעת ההיא היה לי “רכב” שלי – כלומר, קָרוֹן כבד ביותר, אך מרווח מאד, שקְפִיצִים עשויים לו מלמטה וכולו מכוסה מלמעלה, ומצופה מבית בארג של צבע השוֹקוֹלָד, וצוהר אחד עשוי לו מאחוריו ושנים משני צדדיו, ועליהם פרושים וילונות של בד ושל עור, וכמה ארגזים ותרמילים ואמתחות נתונים בתוכו – בקצור, מעין בית המִטַלְטֵל היה זה. גם עכשיו הוא שמור אצלי בדיר שלי, כפליטת העבר זֵכֶר לימים טובים שעברו.

בשביל קרון זה היו לי ארבעה סוסים קַלֵי־מֵרוּץ, שקניתי מאת בעל־אחוזה אחד.

גם רַכָּב היה לי, גרישקא שמו, מי שהיה משועבד לאותו בעל־האחוזה, ועכשיו עבד אותי בקביעות וישב בביתי הוא ואשתו ושני ילדיו.

הדרך היתה נרפשת, אך לא קשה ביותר. נשבה רוח עזה וקרה: השמים היו מכוסים עננים כבדים ושחורים, שֶׁנִתְלוּ מעל האדמה ונראו לעין, כאילו קפאו במקומם לעולמים. דומה היה, כאילו לא עננים הם אלה, אלא א פּהכָחִורה בלתי־מתנועעת, העשויה חטיבה אחת, שאפילו רוח שאינה ויהצמל שתוכל להזיזה ממקומה.

מסביב השתרעה עֲרבה חשופה, כולה זרועה קוצים שחורים –פליטת קציר השדות. ומעל הערבה האֲבֵלָה והשוממה הזאת, סמוך לאדמה, טסו מתוך צריכה רמה ואיומה סיעות־סיעות של עורבים, שֶׁעִתִּים היו יורדים לארץ או עומדים לנוח על עץ בודד ופרוע, הכופף ענפיו אילך ואילך ומנענע צמרתו לכל גלי הרוח. אין לך בעולם מראה יותר עגום וקודר ממראה עֲרָבָה עזובה בימי הסתיו. הכל נשקף לך אָבֵל ושומם כל־כך, באין תקוה ובאין נחומים; על הכל מרחפת רוח היאוש והכליון. וכל היאוש הזה, וכל השממון כולו חודר אל נשמתך, נוקב ויורד עד תהומה, בא וממלא אותה קור וקפאון, המחריד את לבך ומקפיא את דם עורקיך. ונדמה לך אז, כי כל העולם חָשַׁך בעדך ומאוֹרוֹת השמים עבו מכל ראשך, ולפניך רק תהום עמוקה ושחורה, הפוערת פיה לבלוע את הכל. ואימה חשכה תאחזך, ויגון קודר ילחץ את לבך.

ויותר יתחמץ לבך ויתעטף, בזכרך את ביתך, את אשתך ובניך אשר עזבת. ולא תאמין עוד, כי יבוא יום, אשר תשוב לראותם לחבקם ולנשקם ולאמצם אל לבך. אז תתחיל להתרעם על עצמך ותבוא במשפט עם נפשך על חייך המשונים, חיי נדודים וטורח, שבחרת לך, ועל רדיפה משונה זו, שאתה רודף בלי־הרף אחרי שׂכר רב ושואף כל ימיך לעושר. ואז תִּדוֹר נדר בלבך: יגיע־נא הוני לסכום מסוים – ואֶפָּנֶה מעסקי ואבוא לישב בביתי, עם אשתי ובני, כאשר צוה אלהים. נדרים כאלה וכאלה נדרתי כמה פעמים, וממילא מובן שאחר־כך הייתי שוכחם ומסיח לבי מהם; ולא עוד, אלא שעתים הייתי מלגלג על חולשתי זו.

בין כה וכה, והרוח התמרמרה יותר ויותר, נהמה ויללה בשריקה עגומה, כולה מסתערת ומתנפלת על הכל בחמה שפוכה כל־כך, עד כי פעמים נזדעזע קרובי וחִשב להתהפך על פיו, הוא והסוסים אתו.

וחַשְׁרַת־העננים הגדולה והשחורה כבר נתפרדה וזזה ממקומה, ומעל האדמה התחילו זעים והולכים בני־מפלצת איומים וקודרים, כולם נראים כנושאים בחובם מחשבת־זדון נוראה, והם מתקבצים עתה ונוהרים בחבורה למקום־סתרים להתנכל לארץ ולדרים עליה.

–אין זאת כי סופה קרובה לבוא. – אמר גרישקא, ברמזו במגלבו על העננים הזעים, וקם והוציא מתחתיו את אדרתו, אשר ישב עליה, ולבש אותה ממעל לפַּרְוָתו. והוא התחיל לזרז את הסוסים, אשר התנהלו כל העת בכבדות, כשהם הופכים ראשיהם מדי פעם בפעם לאחוריהם. הרוח, שנשבה אותה שעה בפנינו, היתה הודפת אחורנית גם את הסוסים, גם את הקרון.

וכך היינו מרתיעים ונוסעים שלש שעות ולא הספקנו לעבור אלא כעשרים פרסה.

פרק רביעי

היום כבר פנה לערוב, כשסַרנו לפונדק אחד, העומד ליד הדרך, לתת מספוא לסוסים ולנוח מעט. ופונדק קודר זה, עם תקרתו הנמוכה והנוטה לנפול, עם כתליו המפוחמים, המטויטים בטיט כֵּהֶה, עם חלונותיו הקטנים וקַרְקָעוֹ הנרפש ברפש־חוצות – נדמה לי כפנה ברוכה, כגן־עדן אלהים.

הפונדקי עצמו – יהודי ששמו רב יוסי, מכירי מקדם, שהיה אוהב להכנס בשיחה עם אדם, שראה “עולם ומלואו” – שמח מאד לקראתי. מיד צוהל להָחֵם את המיחם המוחלד, שמימיו לא היו לא ארובה ולא כַנָה לקומקום וששמר אותו רק בשביל אורחים חשובים ביותר.

רב יוסי היה טפוס נפלא במינו, שגסות כפרית וחריפות דקה ובינה יתירה יהודית היו משמשות אצלו בערבוביה. הוא ידע לדבר בלשון ההוֹחוֹלים¹, כהוֹחוֹל מלֵידה, וכשהיה בא בשיחה עם האכרים, ידע לרדת לעמקם של כל עניניהם ולחדור לכל צפוני מושגיהם כל־כך, עד כי קשה היה להבחין בינו ובין אכר ממש. ויחד עם זה לא היה איש כמונו, אשר השכיל לדעת כל־כך את תכונת האכר עם קטנות־המח שלו, עם ערמתו וזדונו וקשיות־ערפו העִוֶרֶת. יש שיצייר לפניך אספת־אכרים עם כל שיחם והגיגם של הזקנים, עם הרצאותיהם של השוטרים ומסירת־מודעתו המוחלטת של זקן־הכפר, – אז תתפתל ותכרע לארץ מרוב צחוק. ואף־על־פי־כן אהב את הכפר, ועניניו היו קרובים ללבו באמת; ורק מפני שניתנה לו עין רוֹאָה ומסתכלת, היה מלגלג עליו בפני עצמו, וביחוד היה מלעיג על חייו הרוחניים של הכפר. כאן מצא מקום להתגדר בו ביותר. וכל זה לא היה עושה אלא במחיצתו של אדם “פקח”, שראהו כדאי והגון לכך; ואילו בפני אחרים, ואפילו בפני אחיו היהודים, היה מתחפש ומראה פנים כתָם – ודבר זה כאילו בִדַח את דעתו וגרם לו הנאה משונה. הוא לא היה עם־הארץ, ובארונו, שדלת־זכוכית לו, היו שמורים כמה ספרים עברים. נוסף לזה היה בעל גבורה בלתי־מצויה, ובכח אגרופו היה מכריע לארץ את האמיץ באכרים. ולכן היה עשוי למיד לבלי־חת ולא ידע פחד מימיו.

ובכן, אחרי שרב יוסי זה פקד להכין את המיחם, פרש לקרן־זוית ועמד להתפלל תפלת־ערבית, ואני גם אני מוכרח הייתי לעשות כמוהו.

כשגמר להתפלל, קרא רב יוסי לאשתו, שעסקה בחדר אחר, בחדר־המרזח, ולכל בני־ביתו, שמספרם, כמדומה לי, היה שמונה, ועמד להדליק נר אחרון של חנוכה. את כל שמונת הנרות, נרות־שעוה עבים למדי, מעשה ידיה של בעלת־הבית, הדביק לְסַף־החלון. עבודת־הקודש הזאת, נהדרה וחגיגית, שנערכה בפונדק בודד, העזוב במרחקי שדות שוממים, והניגון הנוּגה והחגיגי, המְלַוָה אותה בתוך המית הרוח, המיללת בחוץ בקול פרוע ונואש – נגעו עד עמקי נשמתי ועוררוה כל־כך, עד כי בעמל רב עצרתי בעד דמעותי, שעלו בגרוני. לא עמד לי אז אף חופש־דעותי. אכן רוח היא בנו, אשר כל חכמת אדם ובינתו היתירה לא יוכלו קום בפניה. בין כה וכה הוכן המיחם אשר בתולה כפרית, נקודת־פנים וסמוית־עין הציגה אותו על השלחן.

מתוך הנאה מיוחדת שתיתי את הטֵה הדלוח, שטעם מרירות הורגש במימיו, שותה ומספר עם רב יוסי הפקח, שהשתדל להוכיח לי, כי אין לך חכמה בעולם מכל שבע החכמות, שלא ידעוה חכמינו הַתָּנָאִים, זכרונם לברכה. ובשעה זו עמדו ילדיו מנגד, כולם יחפים, לבושי־קרעים וחשופי־שֵׁת, והביטו מתוך תמהון של תמימות ומתוך יראת־הכבוד על ארגזי וכלי־הטה ושאר המכשירים.

–אם אתה לו שמעני, – שִׁדְלַנִי בעל־הבית הטוב בלשון של בקשה, – לינה הלילה בביתי. הנה תקום חַנְצָה שלי ותלבב לנו לביבות טובות. לביבות של חלב כאלה על שַׁמְנוּנִית לא אכל אדם בעיר מעולם. ואשתי מומחית היא לאותו דבר. ולא עוד, אלא שנוסיף על זה גם דייסה מבושלת בחמאה. באמת, השאר פה. איך תצא לדרך במחשכים אלו? כמה ינעם לנו ליל־חנוכה זה, בשבתך עמנו פה: כי אימתי אנו רואים כאן אדם חַי בעינינו? ואתה – הלא אחת היא לך, אם תלין פה או במקום אחר. את משכבתך נציע לך ברוחה על שני ספסלים רחבים. כרים וכסתות יש לנו די והוֹתֵר.

שניהם, גם הוא וגם חַנְצָה, הביטו אלי בעינים מלאות תחנונים. ואולם אני לא יכולתי להעלות את זה על דעתי. חייב אני להודות כי מראה הבית הזה לא הניח את דעתי, וביותר היתה נפשי סולדת במשכבם, שלא יכולתי להרה בו בלא תיעוב.

ואף־על־פי־כן, כשנכנס גרישקא והודיע, כי הסוסים מוכנים, קמתי ממקומי בלי חמדה.

–אנא, לינה פה הלילה: – התחיל רב יוסי שוב לשדלני בדבריו כשעמדתי להתלבש. – רוח רעה מתרגשת בחוץ. השאר־נא, בבקשה ממך. הבט אל השמים וראה, או כי מטר סוחף ירד, או סופת־שלג תתחולל.

ואולם גם בפעם הזאת לא שמתי לב לדבריו ולא נעתרתי להפצרותיו, אף כי באמת הגה לבי אימה, כשראיתי את העלטה הכבדה והנוראה הזאת, שבלעה וכסתה את הכל. אך רצוני היה חזק להגיע עוד ביום הזה להעירה הסמוכה, ושם אנוח כל־צרי בבית אחד מרֵעַי הקרובים לי.

נכנסתי לכִילָה שלי ברגש כבדף כיורד לבור. כמה איומה ומעיקה חשכה זו, חשכת־קבר!

לבשתי את אדרתי הגדולה, העשויה עורות־דובים, הכנסתי את ידי לתוך השַׁרְוָלִים, דחקתי את עצמי לקרן־זוית, וכך הייתי יושב ומהרהר את הרהורי הקודרים, עד שלבסוף נרדמתי מתוך נענועי הקרון.

העירני קול נהימה סוערת ודפיקה עזה ותכופה בגג הקרון. ברגע הראשון לא ידעתי את נפשי ולא הבינותי, היכן אני, וקמתי ממקומי בפחד ונקפתי ראשי נקיפה עצומה בתקרת הקרון.

אז שבת אלי רוחי, ואני החילותי להציץ לתוך החשכה הזאת השחורה משחור. ואולם כלום לא ראיתי. ואפילו את דמותו של גרישקא לא יכולתי להבחין, ורק על־פי קולו המבוהל, שבו זרז את הסוסים, נוכחתי, כי פה הוא.

קראתי לו בשמו, מחפצי לשמוע קול־אדם – כל־כך גברו עלי האימה והפחד.

–גשם עז יורד. – נענה הוא.

–והיכן אנחנו?

–ביער־סלוֹבּוֹדה.

מתשובתו הבינותי את סבת הנהימה האיומה, היללה והשריקה, המחרישות אזנים. האילנות נדמו כמפלצות איומות, המזנקות בכל כח ומתאמצות להשָמט מתוך התופת השחור והאיום הזה ולברוח אל אשר יִשָׂאֵם הרוח. ורק בראותם, כי כל עמלם ללא־הועיל הוא, התנפלו לכל העברים בנהימה זועמת ומחרידה, כופפים ענפיהם לארץ מקצף וחמת־אין־אונים.

הקרון הרתיע והתנהל בכבדות; נשמע קול שטף־מים מעל האופנים ורשרוש ענפים, המתחככים בלי־הרף בצדי הקרון ובגגו.

הרוח הלכה הלוך וגבור, הלוך והתמרמר, וזרקה על־דרכה זרמי־גשם כבדים וצוננים לפנים הקרון, שמלבד זאת נתמלא מים דרך הפִּשְׁפְּשִׁים הצדדיים אשר לא היו אטומים כל־צרכם.

גרישקא העלוב רָטַב כולו והיה מתאמץ להתכוץ ולהתכנס לתוך עצמו. וגם אני רגלי וחלק אדרתי התחתון כבר עמדו במים, אשר הלכו ומלאו את קרקעיתו של הקרון.

מצבנו היה נורא וכבד מנשוא.

זה היה אחד מאותם גשמי־הסתר הנוראים המצויים אצלנו בוואהלין, שכיון שתחילו יורדים, שוב אינם פוסקים ימים רבים, אלא תוכפים והולכים וממלאים חללו של עולם יאוש וקדרות אין־קץ.

מצבי היה כבד מאד ורוחי קצרה מנשוא ויגון קודר לחץ את לבי כל־כך, עד כי התאויתי לקפוץ מתוך הקרון ולרוץ אל אשר ישאוני רגלי. וזרמי הגשם הכבדים הוסיפו לדפוק ולהצליף; הרוח סערה וטלטלה את הקרון, שנרתע בכל פעם לאחוריו או הוטה בחזקה פעם לצד זה ופעם לצד אחר.

לו יכולתי לעַשן את מקטרתי, כי־אז אולי נחה עלי דעתי קצת. ואולם אי־אפשר היה להצית אש כלל. בקש גרישקא המסכן להוציא אש מחַלַמִיש שלו – ולא עלתה בידו: הספג רטַב כולו בכיס מכנסיו.

כך היינו מרתיעים והולכים כשתי שעות, לפי השערתי.

פתאום נָקַף מוט הקרון בדבר־מה בחָזְקָה.

הסוסים נבהלו, נרתעו לאחוריהם – ועמדו מִלֶכֶת. גם הקרון נִדַח אחורנית, נתקל בדבר־מה והוטה הצדה.

גרישקא קפץ מבוהל מעל הקרון, ואחריו קפצתי גם אני.

ואולם כשאמרתי לפסוע פסיעה אחת, מיד נִגַפְתִּי בכל גופי בגזע־אילן עבה בכח רב כל־כך, עד כי חשכו עיני מגודל הכאב וכל בשרי נעשה חִדּוּדִים־חִדּוּדיִם.

נתגלה, כי הסוסים נטו מן הדרך ונתקעו בסבך היער. אַלוֹנִים גבוהים הקיפונו מכל העברים, ונדמה לנו, כי כל מוצא אָיִן.

עמדנו כנטועים במקומנו מגודל הפחד.

אך נפלא הדבר: בו ברגע נחה עלי דעתי ורגש נעים של מנוחה תְקָפַנִי.

המקום הזה היה לנו מקום־מחסה מן הגשם והרוח, שהתרגשה ונהמה רק מלמעלה, מעל צמרות הענקים והעצומים האלה, ואילו מִלְמַטָה היתה דממה ורְוָחָה.

מתחילה לא ראיתי כלום מסביב מגודל החושך המקיפני, ורק לאט־לאט, כשהצצתי פעם בפעם לתוך החשכה והסכנתי עמה, החילותי להבחין את השורות הקרובות של האילנות הגבוהים והעצומים, שמרחוק נתמזגו כולם יחד והיו לגוש אחד קודר ומדכא, איום ונשגב ומלא מסתורין.

וכל אשר הספתי להביט סביבי, כן הלך ונתעורר בי מין רגש של הערצה נלהבת וחרדת־קודש תקפתני. אני ידעתי היטב את העיר; כמה פעמים עברתי יערים גדולים ועבותים לארכם ולרחבם. ואולם מעולם לא ראיתי את היער בשִׂיא־חָסְנוֹ, נהדר ויפה כל־כך, כשם שראיתיו בשעה זו. לא יער הוא זה, אלא מקדש, מקדש גדול עד אין קץ, אשר רוח אֵל איום ונורא מרחפת עליו באין־רואים.

לבי לא נְתָנַנִי לזוז מן המקום הזה. עמדתי ומלאתי את מקטרתי. גרישקא הוציא אף הוא ממגפיו שרש “מַחוֹרְקָא” ומלא בהם את מקטרתו ואחרי שכמל והצית אש, עִשַׁנוּ שנינו.

וכך עמדתי כחצי שעה, תומך עצמי בגזע אילן חסין ועומד תחת כפה עבותה ונפלאה של סגך־ענפים, הנראים כחבוקים זה בזה, כולי נתון לרגש לבי, רגש מנוחה נעימה ועליצות־קודש.

–ובכן, אדון, עד־מתי נעמוד פה? –פתח גרישקא ואמר פתאום מתוך יאוש וכאילו מתוך תרעומת. – אך זו צרה! – הוסיף לדבר, בגרדו בחמתי־רוחו את ראשו השעיר, שרָטב כולו. ובהסירו את כובעו, התחיל מצטלב, מצטלב וממלמל: “האם הקדושה, הושיעי־נא!”

אז נתעוררתי גם אני ונתתי את לבי לבקש עצה, כדי לצאת מן המקום הזה.

גרישקא הציע, כי נלך לגשש באפלה, עד־אם נמצא את הדרך. לפי השערתו נטו הסוסים מן הדרך וסרו הצדה רק במשך רגעים אחדים, כשהיה מתנמנם. ולא עוד, אלא שמתוך נמנומו שמע את קול הסדן, בהִתְחַכְּכוֹ שעה קלה באילן, ורק מפני שישן – לא שם לב לזה.

ולכן סבור היה, כי לא הרחקנו מן הדרך.

כדי שלא נאבד בחשכה זה מפני זה, צריך הייתי לקרוא לו בשמו מדי פעם בפעם, והוא נענה לי.

קשה לי לתאר לפניכם, כמה נורא ומוזר נשמע קולי לאזני בתוך החשכה השחורה והכבדה הזאת, שכולה מלאה מסתורין. קולי כמעט נבלע כולו בתוך המית הרוח, ורק בת־קול אטומה, זועמת ומבשרת פחד, נפרדה ממנו והיתה הולכת ומנסרת באויר.

איום ונורא ממנו היה קולו של גרישקא, שהגיע לאזני פעם בפעם: “הוֹ־הוֹ־הוֹ־הוֹ… לכאן, לכאן”. דומה, כאילו על־פני היער הולכים ונִשָׂאִים קולות של רוחות רעים ומזיקים. אכן לא לחנם יצר דמיון־העם בכל הזמנים את הסַטִירִים ואת הגמדים ואת השעירים אשר ביערים.

לא היו רגעים מועטים עד שנשמע קול־צהלתו של גרישקא: “הִנֵה, הִנֵה; זאת הדרך!”

ובשובו התחיל להצטלב בהתלהבות.

כעשרים רגעים היינו עומדים וטורחים להוציא את הקרון מעבי היער אני שרטתי את יָדַי ולכלכתי את בגדי מכף רגלי ועד ראשי. לבסוף עלה בידינו להחלץ משם ולהוציא את הסוסים ברסנם אל הדרך, אשר הראה גרישקא. ואולם דרך זו היתה צרה כל־כך, עד כי לא היה בה מקום לשני הסוסים הנספחים, שהיו נרתעים בכל פעם לאחוריהם, כדי שלא תנָגפנה צלעותיהם בגזעי האילנות, ההולכים ונמשכים מזה ומזה כקיר גדול ועבה.

מיד נתברר לנו, כי אין זאת הדרך הנכונה, אלא משעול צר, העובר ביער, לפי שעל כל פסיעה ופסיעה נתקלנו בגזעים גדועים, והקרון היה מקפץ ועובר על־פני שרשים, הבולטים מן הקרקע. אבל כנגד זה היינו נוסעים ועוברים כל אותה השעה תחת כפה עבותה, עד כי לא הרגשנו כמעט לא ברוח ולא בגשם, ורק ממעל לראשינו שמענו קול נהימה פרועה ועגומה וצליפה תכופה של זרמי הגשם, הנתכים בלי־הרף.

נראה היה, כי תעינו מן הדרך לחלוטין.

לא ידענו כל־עיקר, לאן אנו נוסעים, לאיזה עבר; אפשר שנוסעים אנו לעבר זה, שממנו יצאנו. לבקש את הדרך הנכונה לא עלה אז על דעתנו כלל. ולא עוד, אלא שאותה שעה לא הקפדתי כל־עיקר על מטרת נסיעתי, ורק אחת בקשתי – להגיע למקום־מנוחה כל שהוא, ואפילו לשערי הגיהנם עצמו. ולכן הלכנו אל אשר ישאנו הרוח: מי יודע, אולי נגיע בדרך זו עד אחד המקומות.

כך היינו מרתיעים והולכים שעה ארוכה. ופתאום תם היער!

ואולם הדבר הזה לא שמח את לבי כלל. ראינו פתאום את עצמנו כמושלכים בלב ים סוער.

הרוח התחילה להשתער בחמתה על הגג ולטלטל את הקרון ואת הסוסים לכל העברים, מתנפלת ומנגחת בכל־כח, כאילו בכָרֵי־בַּרְזֶל, ונדמה כי עוד רגע תעקרנו ממקומנו ותפיל אותנו לתהום שחורה ועמוקה עד אין קץ.

ושום סימן לדרך אין! מסביב רק בצות ומי־מדמנה, המגיעים עד סדנות הקרון.

עמדנו כאובדי־עצות, מבלי דעת כלל, לאן נשים פנינו.

התחלנו להמָלך בנפשנו ולשער השערות. הדרך כבושה, היוצאת מן היער, עולה במעלה ההר. ומשום שעמדנו במדרון, לפי החלטנו לנסוע ולעבור את ההר, בתקותנו למצוא מעברו השני דרך ישרה, או להגיע בלא־דרך עד אחד המקומות.

וכך עשינו. התחלנו מטפסים ועולים במעלה ההר כנגד הרוח, שזרקה לתוך הקרון את כל זרמי הגשם והציפה את הכל.

הקרון היה מלא מים, ואף מקום אחד יבש לא נשאר בו.

לא ידעתי עוד, היכן אניח את הבַּטְנוּן שלי (את הבטנון הייתי לוקח אתי תמיד). עמדתי והעמסתיו על שכמי, כדי להצילו מן המים. והקור – מה גדול הוא! הולך הוא וחודר לגופי בעד אדרתי, מחריד את כל עצמותי ומקפיא את דמי.

והסוסים פוסעים פסיעות אחדות – ועומדים; ושוב פוסעים – ועומדים שוב.

“ומה נעשה, אם יעמדו פתאום ולא יזוזו עוד ממקומם?” –חלפה מחשבה בלבי ובשרי סמר מפחד. – “הלא אז אין לנו הלא לשכב פה עד־אם תמנו לנוע בתוך הבצות העזובות האלה!”

ויאוש רב תקף את לבי. חדלתי מהמין עוד, כי בוא נבוא למקום ישוב בני־אדם. ואני התחלתי להפרד במחשבה מעל בני ביתי. ואפילו אחד ממזמורי תהלים חלף אז בלבי. נזכרתי פתאום באבי המנוח, באמי העלובה, שעדיין חיה היתה אז, וזרם דמעות פרץ מעיני. ואין פלא בדבר: עשוי אדם לכך!

ופתאום עצר גרישקא בעד הסוסים ופתח ואמר:

–האין קול כלבים נובחים אנכי שומע?

קפצתי ממקומי והחילותי להאזין ולהקשיב. ואולם מלבד נהימת הרוח הפרועה לא שמעתי כלום.

–אדן אמת הדבר, כלבים נובחים, – הוסיף גרישקא לדבר. – ונראה, שקרובים הם מאד.

עשיתי שוב את אזני כאפרכסת, ואמנם הפעם נדמה לי, כי שומע אני קול נביחה אטומה של כלבים.

–האין זה כפר איבאנובקא? ואפשר זאמורדאיובקא? – התחיל גרישקא לשער השערותיו בקול. אני החילותי שוב להאזין ולהקשיב. כי, אין ספק בדבר, שנביחת כלבים היא זו.

פָנִינו ונסענו הלאה, לעבר קול הנביחה, שהלך לקראתנו ונתברר יותר ויותר.

–והנה גם אור מאיר! – בשר גרישקא בשמחה.

קפצתי אל הדוכן נרגש ונפעם והוצאתי את ראשי החוצה. אמנם כן, מרחוק ראיתי אור בהיר למדי, שנדמה לי כאילו תלוי הוא באויר, בתוך החשכה השחורה. הוי, מה גדלה שמחתי! מה רב האור, שהאיר פתאום את לבי: כמה חם ונעים הרגש שמלא את כל נפשי!

ובלבי הנרגש והנלהב החילותי לתת שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא על הנס, שעשה לי בלילה הזה.

פרק חמישי

גם הסוסים נתעורר לחיים חדשים ועשו את דרכם במהירות יתירה, גם הם הרגישו, כי מנוחה נכונה להם.

כעבור עשרה רגעים נתקלנו בגדר. גרישקא קפץ מעל הדוכן ואחרי שהתבונן מסביב, הודיע:

–אין זאת כי־אם אחוזה של אדונים.

גם אני ירדתי מעל הקרון ומיד נוכחתי לדעת, כי עומדים אנחנו לפני בית־אצילים, שהיה מוקף מכל העברים גדר־אבנים גבוהה.

מעל הגדר נשקפו צמרותיהם השחורות של האילנות החשופים, שנכפפו והתנועעו לכל רוח ונראו בחשכה כדמות מראות־בלהות.

בימים ההם הייתי מצוי אצל חברת הרוסים, מבקר בבתי שרי־הצבא מבלה יחד אתם את הערבים ולפעמים – גם את הלילות בקלובי האצילים אשר בערי־השדה. ובכל מקום היו מקבלים אותי בחבה ובסבר פנים יפות, והייתי כאחד משלהם. כמה פעמים אִנָה המקרה לידי ללון בבתי בעלי־אחוזות, שהייתי שם אורח רצוי ביותר. בני־אדם אלו נמקים מתוך שממון בפנותיהם הנדחות, והרי הם שמחים אלי־גיל לקראת כל פנים חדשות.

ואף־על־פי־כן עכשיו היה לבי מהסס בי קצת. לדפוק בלילה על שערי נכרים – לא דבר נעים הוא. ואולם לא טוב גם לעמוד בחוץ ולחשוב מחשבות במצב כזה, ולכן פָּנִינוּ אני וגרישקא לבקש ולמצוא את השער, אשר לזאת צריכים היינו לגשש באפלה שעה ארוכה. יגענו – ומצאנו. השער היה גבוה וחזק, וסככה רחבה ביותר עשויה לו מלמעלה.

גרישקא קרב עם הקרון, ואני עמדתי בתוך־כך לדפוק בשער מתחילה בחשאי, ואחר־כך בחזקה. דפקתי כעשרה רגעים, ואולי עוד יותר מזה. לבסוף נתגלתה מבפנים דמות אשה כפרית, שקראה אלינו בכעס: “מי שם?”

–פתחי את השער, זקנה: אדון הוא זה! – צעק אליה גרישקא. – עיניה הרואות כי מטר סוחף נתָּךְ, וזו: “מי שם!” מהרי ופתחי!

ואולם האשה לא מהרה לפתוח, אלא הלכה לה ונתעלמה מן העין.

גרישקא התחיל לדפוק שוב בחמת־רוח, ורק אני עכבתי בידו. עברו עוד חמשה־עשר רגעים, ואני כבר חדלתי מקוות, כי יכניסני הלילה. עצב מר לחץ את לבי ויגוני כבד מנשוא. נזכרתי פתאום באותו פונדק אשר בשדה ובשמונת נרות־החנוכה ובכל אותה הסביבה החגיגית והחמה, הנוגעת עד הנפש. למה לא נשארתי ללון שם? הלא שמחה רבה הייתי גורם לבעלי־הבית הטובים ואת עצמי הייתי מונע מכל הפורענויות הללו.

פתאום הגיע לאזנינו שאון רגלים בוססות בטיט וקול דברים שמענו, ותיכף לזה הבהבה קרן־אור מתחת השער.

נשמע קשקוש הבריח, שטפלו בו עת רבה, ולסוף נפתח השער לפנינו לאט־לאט, בקול חריקה וצלצול, כקול עגלה כבדה, המרתיעה וחורקת. האכר, שפתח לנו את השער, לבוש חמילה, יחף ופנס בידו, השתחוה לקראתי, בעמדו גלוי־ראש ובהראותו את הדרך, אשר בה נקרב בקרון.

על־פני משעול ארוך ביותר, המרובץ אבני־חצץ, שהלכו והתפזרו תחת אופני הקרון, בין שתי שדרות של צַפְצָפוֹת רמות, שרעשו וסערו, קרבנו אל המרפסת, העשויה כִּפַת־ברזל מלמעלה וּדְלָפוֹת משני צדדיה, שהמים זרמו מתוכן כמתוך מַזְרַקָה.

הסוסים עוד לא הספיקו לעמוד, והנה קפץ אלינו נער לבוש בגדי־קוֹזָקִים, פתח את פִּשְׁפַּשׁ הקרון ועזרני לרדת. על מפתן הבית, ליד דלתות־הזכוכית, הפתוחות לרוָחה, קדם את פני מתוך קידות והשתחויות משרת צעיר, לבוש לִבְרִיָה, עם פנים נקודים, שהוליכני למדור העליון על־פני כֶּבֶשׁ ממורק ורבוד מרבדי־סמט, המוּאָר אור בהיר ומפואר משני עבריו צמחים מלאכותיים, השתולים בעציצים ירוקים.

במדור העליון, על מרצפת רחבה, קבל את פני מתוך קידה וסבר פנים יפות אדם כבן ארבעים, בעל פנים מסורבלים וסרוחים, עם עינים אפורות, גדולות ובולטות, עם שפם מגודל וסומר ושערות גזוזות, הסומרות אף הן. כולו היה לבוש שחורים.

–ברוך הבא, – פנה אלי מתוך חבה יתרה, כשהוא מסביר לי פנים ומושיט לי את כפו. – אשמח מאד לקראת אורח יקר, שנזדמן לי בהיסח־הדעת. ודאי נענית בדרך מאד. התיבש נא והתחמם. עוד מעט ונסב לאכול את סעודת־הערב. בבקשה ממך, נהג־נא פה כאדם הנוהג בתוך ביתו. – והוא חבק שוב את ידי.

נפעמתי כולי מקבלת־פנים נלבבת זו, שנגעה עד עמקי נפשי והרעישה אותי כל־כך, עד כי דמעות נראו בעיני. – “הִנֵה הִנָהּ הנפש הרוסית היפה והרחבה, הִנֵה הִנָהּ הכנסת־האורחים המפורסמת לשבח!” – חלפה מחשבה במחי.

החילותי לְמַלְמֵל מיני דברים, מבקש סליחה מבעל־הבית על שאני מטרידו ומפריע מנוחתו, מודה לו ושוב מבקש סליחה ממנו, ואינו יודע בעצמי, מה אני מדבר מתוך התרגשות ומתוך הכרת תודה, הממלאת את כל נפשי.

–האח כלי־זמר! – קרא בעל־הבית בשמחה ומחא כף, בראותו את הַבַּטְנּון, אשר הביא הנער־הקוֹזַק למדור העליון. – משמע, שמנגן אתה. אם כן, תנגן לפניני דוּאֶט ביחד עם גאלינקא שלי. יודעת־נגן היא אצלנו; כל הימים אינה מטפלת אלא בבאַך ובמוצאַרט ודומיהם.

–לאושר גדול אחשוב לי לגרום הנאה לכם, – עניתי, בשמחי מאד, כי אוכל להשיב לבעל־הבית החביב הזה טובה כל־שהיא חֵלֶף נדיבות־לבו הָרַבָּה.

ריבה צעירה ויפה הביאתני לחדר מרווח ורם וחם מאד, בעל חלון וֵוינֵיציוֹנִי גדול, אשר אילנות גבוהים התנועעו לפניו בחוץ.

בקרן־זוית, לפני איקונין מפוארה, דלק לַמְפַּדָּס, שעכר קצת את רוחי.

ואולם מיד תקפני רגש נעים של נחת ועדנים אין קץ, והייתי נפעם כל־כך, עד כי דמעות עלו בגרוני. ושוב הרהרתי מתוך הכרת־תודה עמוקה על יפיה ונדיבות־רוחה של הנפש הרוסית, שרגש־הרחמנות היהודי שלנו נראה לי בפניהם קטן ודל וכהה כל־כך.

רחצתי ולבשתי בגדים אחרים והחילותי להתבונן אל הציורים אשר על הכתלים, שמקצתם היו עשויים מעשה ידי־אמן. ביחוד נחרת בזכרוני ציור אחד, המתאר בית־כפר קטן, העומד ליד טחנה, כולו טובע ונעלם תחת אילן גדול, שבצלו ישבו לנוח הטוחן הזקן ואשתו הזקנה.

–התכבד־נא ללכת אל השלחן, – הזמינני משרת זקן, לבוש פראַק שחום, שניטל צבעו היצנו, והוא עומד לפני מתוך קידה והשתחויה.

לבי פג פתאום, והלכתי אחריו כמעט ברגלים כושלות. הוא הכניסני לתוך טרקלין גדול ומוּאָר, שאורו הבהיר הִכַּנִי בסנורים. באמצע הטרקלין עמד שלחן ערוך, וחמשה־עשר איש ואשה לבושי־הדר מסובים אליו.

נתבלבלתי כולי ועמדתי על המפתן במבוכה רבה.

–אנא, קרב־נא הנה! – קרא בעל־הבית, קפץ מלפני השלחן ויצא לקראתי, ובאחזו בידי, הוליכני והראני את מקומי לידי אחת הנשים.

–ומה שמך, אשר תצוה לקרוא לך? הודיעני־נא ברצונך את שמך ושם־אביך, תואר־כבודך ומעמדך, – פנה אלי בטרם הספקתי עוד לשבת על מקומי.

אני מלמלתי מתוך מבוכה: “יעקב אַבְּרַמוֹבִיץ אָפָלְבּוֹים”.

–איך? איך? לא זכיתי לשמוע היטב, – שאלני שוב בעל־הבית בהרימו קצת את קולו, ופניו נתכרכמו פתאום.

עמדתי כנטוע במקומי וחזרתי שוב בקול רועד כמעט: “יעקב אברמוביץ אָפלבוים, ארדיכל”.

–ותואר־הכבוד? והמעמד? – הוסיף בעל־הבית לחקרני, כשעמד לנגדי עמידה גאותנית זו של פקיד קפדן, החוקר את פי משרתי, הנכנע לפניו.

–בן אני לעם זה, שאין לו ולא היו לו מעולם לא תארי־כבוד ולא מעמדות – עניתיו בקול נרגש, בראותי את עיני כל המסובים מכוונות אלי.

–בן איזה עם אתה איפוא, למשל? – שאלני שוב בעל־הבית בקול מלא לעג וחוצפה.

–עברי אנכי, –עניתי בחשאי, בקול נחנק, שדמעות נשמעו מתוכו.

–זשיד! זשיד: יאנקיל אַבְּרוּמוֹבִיץ –קרא בעל־הבית ורקע ברגלו, כשהסמיק כולו ועיניו מלאו דם. – ואתה ערבת את לבך לדפוק בלילה על דלתותי ולבוא לביתי, לבית אציל אוסי עתיק־יוחסין? צא. צא מפה! קוּזְמָא, סְטָיפְּקַא, אַנְדְריוּשַא, הוציאו החוצאה את היהודי המנוול הזה! מהר והוציאוהו, שלא יהא ריחו, ריח־יהודי, נוסף פה!

ובעוד לא הספקתי להתבונן סביבי ולדעת, מה זה היה פה, והנה שני נערים אמיצים אחזו בי מאחורי. הדקו את ידי כמו בצבת־ברזל, ובהדפם אותי בערפי בגסות־רוח סחבוני מעל הכבש ודחפוני החוצה…

לדברים האחרונים האלה נתעותו פניו של אָפלבוים וכל גופו המגודל והאמיץ נזדעזע.

הוא מהר וקם ממרומו. ובגשתו עד החלון, עמד וכבש את פניו בזגוגית הקרה.

ואנחנו הוספנו לשבת במקומנו אלמים ונדהמים, כולנו אחוזי איבה ומשטמה ומרגישים את כל עומק חרפתנו. דומים היינו, כאילו פראי־אדם אלה אחזו גם בנו והדפונו ודרכו גם עלינו ברגל גאוה.

ובחוץ הוסיף הרוח להסתער וליבב בקול פרוע, והגשם אף הוא נִתַּך בשטף־מים ארצה, ונראה היה, כאילו קם הטבע בחמתו להציף את מי המבול. להשמיד ולכלות ולמחות את הכל מעל פני האדמה…

גיניבה

I.

הכל נשתנה היום!

שמים חדשים וארץ חדשה. לא זה האויר ולא זה ריחו. הכל לא כתמול־שלשום. הכל לבש צורה חדשה, דמות חדשה. עינך לא תכיר את פני העיר הקטנה. אמנם הבוץ נשאר כשהיה – עד הברכַּיִם. אך איהו? שם בתוך “הרחוב” ועל פני השוק ליד בית־הכנסיה – תטבענה רגליך, ואולם פה ליד הצריפים מסביב ל“חדרו” של הרבי רבי־מנשה – יבשה, עונג ועֵדן. הככר כֻלה עד בואך ביתה־המרחץ – חלקה כפני שלחן, מלבד גַל האפר והדֹמן העומד בתָּוֶך. מכל העברים נמשכים שבילים חותכים זה את זה, הסלולים ונוצצים לאור השמש כאלו מורטוּ. במקומות מעטים מבצבצים ועולים מן האדמה עשבים ירוקים, אשר ריחם בלבד ינסך בקרבך רוח־שמחה ושכרון. נפשך מתרוממת וקופץ אתה כגדי זה ביום השני להולדתו, בשעה ששולחים אותו על פני העשב.

ובלכתי אני מתנשא באויר כאלו מעצמי, וחשק עז תוקפני לעלות מעלה־מעלה, מתחת שמי התכלת, לעוף מעל הגגות והאילנות, אשר מקצתם (הערָבים) מתכסים כבר עלים קטנים, ואשר שם מצפצפות ומזמרות הצפרים, כקפצן מעלה ומטה, מבד אל ענף. “רבונו־של־עולם, כמה יפה ונעים עולם זה שבראת!” – קוראים בקרבי כל רמ"ח אברי. מה נעים צחוק החַמה על פני שמי־התכלת הטהורים והעמוקים. הכל מסביב מתרחץ בזהרה החם. על הכל שפוך זיו קרניה הבהירות, אשר עין הכסף להן. יש שנדמה לי, כי קרנים אלו נתקלות זו בזו ומשמיעות קול נעים ודק. והכל מסביב ירוֹן ויצהל – ששון ושמחה! ושם מתחת ההר, שעליו עומד בית־הריחים ישמעו קולות פרא. שאון, רעש, המולה, צוָחה, קשקוש – קול המים הוא ברדתם ממרום מכל העברים, והם מסתובבים ומתפתלים אנה ואנה עד נפלם לתוך הנהר, המשתרע שם מאחור בין הערָבים הזקנים.

ואולם מה זה היה לי, כי נתתי עיני בעוף הפורח באויר. כמדומה, השעה מאוחרת קצת. ומתוך הרהורים לבי וכל קרבי מתמלאים גיל. אמנם אל ה“חדר” אני הולך, אך לא זה ה“חדר”. מה לי שם ומי לי שם?! אל “המצות” אני הולך – אל הרבי רבי־מנשה, אשר הוא האופה. מי ידמה לי ומי ישוה לי! כל הנערים מקנאים בנו, תלמידי רבי־מנשה, לבם מתפקע מקנאה, מה רב האושר! משנכנס “פורים” – חסל סדר הלמוד. הרבי יושב על האבנָים ועוסק במלאכת גלגילות, עושה מרדות ארוכות וצרות, מקציע את השלחנות הארוכים והצרים. והכל הוא לבדו – אמן־יד הוא, אלא שהוא חֲשׂוּך־מזל. אילו שחקה לו קצת השעה, לו היה הכסף ולו הזהב – כך הוא משדל את אשתו, בשעה שהיא תובעת ממנו ביום החמישי פרוטות לקנות קמח, ובידו אין מאומה.

II.

עוד מרחוק תראינה עיני בעד שני האשנבים הקטנים את הלהבה בתנור – ונדמה, כי המטבח כלו בבית הרבי שטוף באש לוהט. אני קופץ אחת ושתים דרך חצרו של ליזר – ורגלי עומדות ליד ביתו של הרבי: דירה יהודית שכיחה עם כתלים רעועים, עם גג־של־סוּף מתמוטט ומדולדל, שמוציאים ממנו בכל יום קנים להבעיר אש. ליד הבית, אצל השלחן שהוּצא משם, יושבים הקטנים ו“הסגן” משנן להם את ה“קידוש” של יום־טוב עם “ארבע־הקושיות”. סמוך לכותל, משמאל קצת, עומד לול ובו אוזים ותרנגולות, שהרבנית מפטמת אותם כל ימי החרף, כדי למכרם בכסף־מלא קודם הפסח. וליד הלול, קשורים בחבלים אל מוט, מתהלכים להם שני ברבורים, העומדים למכירה גם הם, ומחרישים את האזנים בקריאתם: האָלדיר־האָלדיר!

– יפה נִערת את עצמך? האין בכיסי־בגדיך, חלילה, פרורים? לך־נא מהר, רחץ ידיך במים של פסח ועמוד על שק הקמח.

בדברים אלו מקבל את פנַי הלש, רבי שמשון “הצרוד” (בעירנו אין לך בריה בלי שם־לוָי – אפילו פרות וסוסים יש להם כנויים) רבי שמשון זה הוא סגן־השמש של בית־המדרש – יהודי בעל־קומה ובעל זקן צהוב ופרוע, והוא לבוש קפוטה צהובה, בגדו האחד לכל ימות השנה, מלבד שבתות וימים־טובים, שאז הוא לובש את קפוטתו הירוקה עם השרוֻלים הסדוקים.

שק־הקמח, כשני פוּדים משקלו, עומד על גבי אצטבא, שמחצלת חדשה פרושה על כלה. ובתָּוך, בין הקמח והמים, עומד ספסל רחב משופשף ומרוחץ, ועליו שכבת חציר, ועל החציר טס־נחשת ממורט, אשר בו לשים את העיסה.

– כיצד? עדיין לא התחילו?! – מתפרץ וקורא רבי מנשה, יהודי בינוני בעל זקן דק ופאות רחבות, פניו כתומים וצנומים, שלוהטים עתה מחם התנור, ומצחו הגבוה מקומט – הן התנור כבר מְלֻבָּן, ועדיין לא הספיקו ללוש את העִסָה.

– עדיין לא באו – עונה רבי שמשון, בפרשו בשתי ידיו הארוכות.

– האמנם לא באו עוד בעלות־הדואר, אולי ילך איש לקרא להן? שא נא, איציקל, את רגליך.

הדברים מכֻונים אלי.

– הנה הן הולכות, הן הולכות! – נשמעו קולות מן החדר השני.

החדר השני, אשר תקרתו נמוכה ונשענת על מוט העומד בתָּוֶך, מזהיר בשעה זו מתוך לבנונית ואורה. האור שופע דרך כל רבעת החלונות הקטנים, המרוחצים למשעי, והקירות המסוּידים לבן, העומדים תמיד שחוחים וקודרים, צוחקים ושמחים עתה, כילדים עניים בשעה שמלבישים אותם בגדי־חג.

ופה מסביב לשלחנות הצרים והארוכים, המקוצעים והמרוחצים, עומדת כנופיה של בתולות ונשים צעירות, כלן לבושות בגדי־חג עם סינורות לבנים. סמוך לדלת עומדות שלש־ארבע נשים באות־בימים ושתי נשים זקנות אשר פניהן קֻמטו, והאחת חבושה לראשה“עטיפה” אדומה, המציצה מבעד המטפחת הצהובה עם הנקודות הקטנות.

III.

משראו את בעלות־הדואר, יצאו הכל לקראתן אל המסדרון ומכל העברים נשמע קול: “ברוך הבא!”, “צפרא טבא!” אנו מחכים לכן, כלנו מצפים לכן…

ובעלות־הדואר, שתי נשים צעירות, גיסות, שבעליהן חוכרים בשותפות את הדואר בעירה ובדרך־המלך, פושטות מעליהן את אדרות־השער, קרֵבות אל חבית המים־של־פסח, וחברי דוד’ל בן בָרצי האדום, נוסך המים, שופך על ידיהן והרבנית מגישה להן אלונטית נקיה של פסח.

– ועתה, בנים, איש על מקומו, לכו לעבודתכם – מפקד רבי שמשון, מסיר מעליו את אפודת־המוך, מפשיל את שרוֻליו, נוטל שנית את ידיו ואומר: בשעה מוצלחת, חבריא, הלואי שנזכה לשנה הבאה ונעמד שוב על המצות, אך לא כאן בגולה, כי־אם בארץ־ישראל. אמרו: אמן, כן יהי רצון! בהמות, למה אתם מחשים?! ועכשיו איציקל, הבה מדת קמח, בקֻמצך מלא אותה, כך… ולא קרב זה אל זה – השומעים אתם, חבריא, אסור לרחם, איש איש בפנתו!

אני שופך לתוך הטס הנוצץ מדה מלאה קמח, ובעברי בא דוד’ל והכד בידו ונוסך מים.

– לאט לך, טפש, לאט, לא בבית־המרחץ אתה עומד – גוער בו רבי שמשון – כך, עכשיו בחור יפה אתה, חי פרעה – ורבי שמשון מתחיל לש בכל כחו, גופו כפוף, עד שנעשה כאין “ד”. בליל הקמח והמים נהפך לעִסָה, השורקת וחורקת תחת ידי הלש, הטס קופץ קצת ומשמיע קול, וצלו של רבי שמשון, מתנועע ונוטה לכאן ולכאן על פני הכתל הלבן ושתי פאותיו המסולסלות נראות כזלזלים הרועדים על גבי האילן.

– תם ושלם, חבריא, “מדה” ראשונה – מכריז רבי שמשון בזקפו קומתו.

הוא נוטל את העִסָה, חתיכה ארוכה ורחבה באמצע, ובהרימו אותה למעלה בשתי ידיו, הוא מכניסה לחדר שני ומניחה בקצה אחד השלחנות הארֻכים.

– בשעה טובה ומוצלחת! קוראות הנשים מתוך עליצות והכל עטות אל “השלל”, באחזן את המערוכים תחת זרועותיהן, כמנגן זה האוחז את קשתנית־הכנור.

בעלות־הדואר חותכות את העסה הראשונה לחלקים. הנשים עומדות על מקומן מסביב לשלחנות ומתחילות את עבודתן מתוך שיחה בקול רם והכל יחדו. והקולות היפים, הרכים והנעימים של הנשים היפות, הרכות והנעימות מצלצלים ומרננים בתוך החדר, והם מחרישים את הקולות המעטים של הנשים הבאות־בימים, המנהמות להן כדרך גברות חשובות. והחדר הגדול והלבן, השטוף זֹהר כסף, מלא רנה יפה ונעימה ועֵרֶב קולות ערֵבים וחמים, והכל מסביב אומר “שיר־השירים”.

– איה איפה “המנקד”? – נבהלה אל השלחן, ובידה מצה מגולגלה על גבי המערוך, נערה כבת שש־עשרה, חנה־פנינה בת האלמנה, פניה מאירות ומסומקות, עיניה־תכלת נעימות ויפות, וגבות ארוכות ושחורות פרושות עליהן, והן מוסיפות לה חן צנוע.

– הנה הוא הולך, הסַיָח הלזה, מתנהל הוא בעצלתים – עונה בתי בת חיים האדמוני, עלמה יפה, רגזנית קצת. גם היא אוחזה את המצה¹ על גבי המערוך ומביטה דרך החלון ורואה את משה “הסַיָח” הולך וצולע ברגלו השמאלית, וכתפו האחת נטויה לפנים.

IV.

– ברוך הבא! – מקבל רבי שמשון את פניו מתוך חיוך – מאין יהודי בא?

נכנס משה אל הבית, נשק את המזוזה מתוך כֹבד־ראש, מבלי הבט אל איש, הסיר מעליו את מעילו – מין מלבוש־מוך עשוי מארג, שאין שֵם לצבעו – רוחץ את ידיו במים־של־פסח ומרים עיניו למעלה ומברך בקול רם ברכת “אשר יצר”.

שלש־ארבע בתולות, אחת יפה מחברתה, עומדות בפתח עם המַצות על גבי המערוכים ומביטות אל משה, ופתאם הן מתפרצות בצחוק ונָסות להן כצפרים. למראיהן נותנות גם יתר הנשים בשחוק קולן, בלי דעת מה, וכל החדר מתנודד מקול הצחוק הרענן והצעיר.

ואמנם קשה להסתכל בפני משה “הסיח” שלא להתפקע משחוק. משה זה הוא רַוָק כבן עשרים, ארוך וכחוש, בעל פנים עקומים ונטוים הצדה. פיו גדול שפתיו עבות, עיניו גדולות ואפורות והן מביטות תמיד בפחד ומבקשות רחמים. ועל הכל – הוא צולע ברגלו השמאלית. לומד תורה הוא באחת ה“ישיבות” בעיר רחוקה ודעתו להיות רב, ולכן הקדים וקבל על עצמו עול יראת־שמים ומשפיל עיניו, בפגשו פני אשה. אביו ואמו רואים אותו ושבֵעים נחת. ההמון הפשוט וגם הנשים חולקים לו כבוד ומתברכים בו, ואולם שאר בני־העיר חושבים אותו לשוטה גמור. עולי־ימים ובני “חברה לבנה” מלגלגים עליו ומתעללים בו בבית־המדרש. הוא שותק, אינו משיב כלום, ורק עיניו הגדולות והאפורות מביטות בפחד ומבקשות רחמים. פעמים שמבט זה חודר לתוך הלב ומביאך לידי חרטה, על הצער שגרמת לבריה עלובה זו – אם בעל נפש אתה. אך “החברה הלבנה” אין לב לה ואין רחמים לפניה.

– חוכא זו מה היא? – קורא רבי שמשון ונותן עיני־זעם בפנה, ששם מגלגלים את המצות מתוך צהלת־שחוק – כיצד שופכין דם אדם! הלא כתוב מפורש: “המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים”. דוד’ל, הרי בר־גמרא אתה, מה פירושו של “המלבין פני חברו”?

ודוד’ל עונה בצפצוף: המלבין, העושה לבן, פני חבר", את הפנים של החבר…

– רב לך, רב, עכשיו ישחירו פניך – מפסיקו רבי שמשון – זה פירושו: כל המביש את חברו לעיני בני אדם, הרי הוא כאלו שופך דמים. גמרא מפורשת היא ב“בבא מציעא” דף נ"ט…

V.

בין כה וכה נגש משה אל עבודתו – לנקד את המצה. הגלגילה של ברזל עוברת אחת כאן ואחת כאן – והמצה נעשית יפה וחוט של חן מיוחד משוך עליה. מה מקנא אנכי בעבודה נאה זו – עונג ונחת! ואולם פני משה מעוננים, ראשו משפל – כדי שלא להסתכל, חס־ושלום, בצורת הבתולות היפות, המביאות רגע־רגע מצות מגולגלות ומניחות אותן לפניו על גבי השלחן.

– הוי, מה זה רומש על פני התקרה? – קוראה פתאם נחמה בת מאיר העבה, נערה כבת שבע־עשרה בעלת עיני־אש.

משה מרים ראשו מתוך פחד, רואה חמש נערות מביטות אליו, והוא מתאדם, אינו מוצא ידיו ורגליו ונרתע לאחוריו, כאלו פגע בשד, רחמנא־ליצלן.

– קרא “שמע ישראל” – אומרת נחמה ומתפרצת בצחוק, ושוב רועד החדר הגדול לקול הצחוק הנעים והמלא־נוער. גם השמש צוחקת עמהן ומפזרת ביד רחבה בעד החלונות קרני־זהב, הנראות כנימי־זהב דקים המצלצלים.

המערוכים מקשקשים, הצחוק מצלצל, שאון הקולות עולה מתוך הפיות הפתוחים; משה מנקד ומנקד, ופעם בפעם נכנסת מן המטבח המַרדה הארוכה והצרה, חוטפת בזו אחרי זו את המצות המנוקדות ומשליכה אותן אל תוך התנור הלוהט, ומשם הן יוצאות נאות, רעננות וסמוקות־לחי, והן משתרעות על גבי הספסל הרחב על השחת הרענן ומפיצות על פני כל החדרים ומחוץ להם ריח גן־עדן – ריח שך מצה חמה, משיב נפש.

רחל הרבנית חוטפת עוגת־מצה ומגישה אל בעלות־הדואר, העוסקות בשיחה ארוכה.

– מה דעתכן על מצה זו? – היא פונה אליהן – שנה טובה כזו תהי עלי ועל כל ישראל, רבונו־של־עולם! קלה כנוצה ויפה כחמה. אמנם קמח סלת הוא, אין לכחד, אבל גם התנור גורם, ומנשה שלי, יחיה, מכַוֵן יפה, תנור צריך כוָנה.

בעלות־הדואר נוטלות בידיהן את המצה, מניפות אותה, מסתכלות בה ונהנות הנאה מרובה. אחר כך עוברת המצה מיד ליד. הכל ממשמשים ושוקלים אותה על גבי היד.

– אכן סלת נקיה היא – אומרת נחמה הזקנה מתוך גניחה – לא דבר קל הוא, מאודיסה הובאה, בעיני ראיתי, אראה כך בנחמת ציון, זליג בן המלמד הוא המביא.

ולאה אשת נחמן־יוסיל, אשה כבת שלשים וחמש, לא רעת־מראה עם יבלת במצחה, פונה בלחש אל שכנתה:

– השמעת יחוס זה – קמח מאודיסה! בחנם לא הייתי מקבלת. הלא זוהי עיר של אוכלי־טרפה ואוכלי חזיר, מגולחים, אנשי הפקר. אש תבא עליהם ותאכלם! ומשם מביאים קמח של פסח! בחיי, לא הייתי אופה מצות מקמח זה, ומן הראוי הוא להכשיר שנית את התנור. הכל טעון הכשר, אני יודעת!

– אל תדאגי, לאה, אביה של אסתר שו“ב הוא, יהודי ירא־שמים, אוכל מצה־שמורה וגם קמח זה – “שמורה”. אסתר, אמנם קמח־”שמורה" הוא?

– אמא, התינוק גועה בבכי ­ נבהלה פתאם אל החדר ילדה כבת תשע, שערותיה פרועות, רגליה יחפות ומכוסות רפש מיובש.

– אוי לי ואי לנפשי, חיש ארוץ להיניקו – קוראה אשה חוֶרת כבת עשרים ושמונה, בעלת עינים רכות. זו היא רייזיל אשת פייביש, חוכר המאזנים, גם סוחר בצמר ועורות ואומרים עליו שהוא בעל “הון” רב – רי"ש רובל לו במזומנים – אלא שאדם רע הוא, קמצן, ואשתו רואה עמו חיים של צער.

VI.

בינתים באות זו אחרי זו עוד נערות קטנות, בנות עשר או שתים־עשרה, ובזרועותיהן עוללים, ערומים למחצה, על בשרם רק כתנות לחות או כתומות וריח חריף ואי־נעים נודף מהן. כולן עומדות במסדרון ומציצות בעד הפתחים, כקוראות לאמותיהן. העוללים צונחים פעם בפעם מעל זרועותיהן והנערות מרימות ומחזיקות בהם בעמל רב.

– הנה כבר נאספו עם הפעוטות – מנַהם ר' מנשה – שובנה לכן אל המקום שבאתן מהם. הן עיניכן רואות, כי צריך לעבוד כאן עם המצות.

הנערות משפילות ראשן ומסתלקות לצד. הוי, מה קשה להן לעזוב את המקום הזה, מה טוב ומה נעים כאן! מצד אחד התנור הלוהט עם ריח־הניחוח של המצות החמות, שרבי מנשה מוציא בכל רגע במרדה שלו; ומהצד השני משה, המנקד את המצות כל־כך יפה; ושם הרִדוד של המצות והצחוק. ואולם רבי מנשה לא ישקט. הוא מאיים: “עוד אפגע את מי שהיא במרדה. בחיי, אין מקום לנטות ימין ושמאל, והנה באו הן בחבורה, כאלו שלחו לקרא להן”.

אך כל הדברים לא יועילו. שתים מן הנערות כבר הקריבו אל משה ואינן גורעות עין ממנו. עוללים אחדים פוצחים בקול, וכמה שמניפין אותם להשתיקם, אין מועיל. נשמעה צוחה: אמא, אמא! אז יוצאות נשים אחדות, חוטפות את התינוקות הבוכים, סרות אל הפנה, חולצות שדיהן ותוחבות אותם לתוך פי ילדיהן.

והנה נאספו פתאם ליד החלונות חבורת־נכרים של נערים עם שתי נערות, ובתוכם “גוי” זקן בעל פנים מקומטים ושחרחורים ותרמיל על שכמו. משה אינו יכול לראות בכך והוא רומז בידיו, כי יסתלקו מזה. אך בני־החבורה אינם מציתים לו ומתפרצים בשחוק. משה מתמלא חמה, יוצא לקראתם בזעם ומרים קולו המשונה והמרוד: “אַנוּ סוויניאַטשע מאָרדע, האָדי סאָבי, זלאָמאַני שייע, שטאָ ליזיש טוּט פסח, טוט נא’כשר’ט!” ²

– "וואָט טאָבי, זשיר פאַרחאַטי, סוויניאַטשע מאָרדע! ³ – קופץ אחד מן החבורה, ופתאם פוגע גוש של רפש בפניו של משה. החבורה כולה מתמוגגת מתענוג, וליד החלון הולך וגדל הדחק והכרכורים, והנה נשמע קול נפץ, ורסיסי זכוכית של זגוגית שבורה נתפזרו על גבי הקרקע.

רבי מנשה חוטף את המרדה המלֻבנה ומזנק כארי. הנערים והנערות הנכרים שבחוץ נסים ומתפזרים לרגע בקול צחוק ומיד הם חוזרים ובאים.

והנשים, דומה שקצה נפשם בשיחה, ורק לעתים רחוקות נשמע קול דִבוּרן. המערוכים עושים מלאכתם בחשק מרובה. העיסות יוצאות מידי ר' שמשון בזריזות יתרה, והשק הצר, שעמד קודם זקוף וגא, שוכב עתה כפוף לארץ.

גם נפשי קצה בעבודתי, וחשק תוקפני לצאת החוצה אל אותם הילדים היושבים שם על הספסלים והמטות שהוצאו מתוך הבית. השמש לוהטת את פני ומחממת את כל אברי גופי. אני רואה את עצמי כבתוך מטה חמה ולפעמים אני מנמנם קצת.

לא עברה שעה מרובה והמלאכה נשלמה. הכל מקיפים את בעלות־הדואר, וכל פה מביע להן ברכה. גם רבי מנשה, שאינו מומחה לענין ברכות, ממלמל ומגמגם בלשונו: “יהי רצון… שימלא ה' את כל משאלות לבכן… עם כל ישראל”.

אחת מבעלות־הדואר, אסתר, בעלת העינים הגדולות והשחורות, נותנת ידה לתוך כיסה. מסביבה עומדים: ר' שמשון, דוד היוצק־מים, שמריל בן אברהם הבלן, האוחז את העיסה, וגם אני בתוכם. כל אחד מקבל את שכרו, ואני מקבל מטבע של עשר אגורות. כיון שראיתי בידי הון רב זה פג לבי, ואני קופץ ממקומי לרוץ הביתה – להראות לאמי את עשרי.

– איציקל – שומע אני מאחרי את קולו של רבי מנשה – כלום יצאת מדעתך? הלא עומדים תיכף לאפות את המצות של גיטל, והוא בורח לו אל כל הרוחות!

אני שב על עקבי, אוחז בידי את המטבע בתוך כיסי ומהרהר: מתי אזכה להראות לאמי את עשרי? ואולם לפי שעה אני פונה ומראה את המטבע שלי אל בני־החבורה העומדים ויושבים בחוץ.

– גם לי נתנו עשר אגורות – אומר דוד – מטה ראשו הצדה ופושט ידו האוחזת שתי מטבעות־נחושת של חמש.

משה הסַיָח אינו מקבל כסף. הוא עושה עבודתו, הוא אומר, רק לשם מצוה.

VII.

קצת מן הנשים שעזרו באפית המצות של בעלות־הדואר הולכות להן ועל מקומן באות אחרות, לבושות אף הן בגדי חן עם סינורות לבנים.

– למה זה עומדים בטל כביום שבת אחרי סעודת־הצהרים? – קורא רבי מנשה הנבהל הביתה – הן כבר הגיעה השעה השתים־עשרה.

– מצה של מי עכשיו? – שואל רבי שמשון.

– שלמי? מה פירוש שלמי? למה אתה מעמיד פנים כהם? – מצה של גיטל אשת שלמה עלמַן, כלום אינך יודע?…

אל הבית באה גיטל, אשה בריאה ויפה כבת ארבעים, בעלת לחיים מסומקות, עינים יפות, פקחות, טובות וכחולות. היא העשירה בעיר. אישה שלמה עלמן, יהודי בעל קומה ובעל צורה, בעל כתפים רחבות וזקן גזוז קצת, חוכר אחוזה גדולה, ומשום כך נקרא בשם שלמה בעל־האחוזה. אל ביתו הוא בא רק ליום השבת. מרננים אחריו, כי נפגע קצת, היינו, שאוכל לפעמים בלא נטילת־ידים ואפילו בלא תפלה, ויש שלוגם כוס יין־נסך בביתו של “פריץ” וכדומה. לעמת זאת הנה גיטל אשתו – אשה צנועה וכשרה, שמצטערת על שבעלה נטה מן הדרך ודואגת לבניה, שלא ילכו בדרכי אביהם, ולכן לבה דואב תמיד, וצערה משתקף בעיניה היפות והלחות, שגבות ארוכות מאפילות עליהן.

גיטל באה אל הבית ופניה זועפים. היא עוברת על פני רבי מנשה כשעיניה משפלות ונכנסת אל החדר השני.

– קצור הדבר, יהי כן – אומרת גיטל, בלי פנות אל איש, בהסירה מעליה את מעיל־הקטיפה – זה לי, ברוך־השם, עשרים שנה ויותר שאני בעלת־הבית בעיר זו, ומעולם לא אירע, שאני אמתין למי־שהוא. תמיד אופין את המצות שלי ראשונה.

– חלילה וחס! – נבהלת רחל – האתְּ תדברי כזאת?! כלום אמרו, חס־ושלום לפגוע בכבודך? העבודה! שתי פעמים שלחו לקרא לך והשפחה אמרה, כי ישֵנים עדיין בבית, וכאן התנור לוהט, נמלך מנשה שלי וצוה לקרא לבעלת־הדואר.

– מילא, הלואי שנזכה לשנה הבאה, רחל – עונה גיטל מתוך חיוך ולובשת סינור צח ולבן, היָאה לפניה היפים והרעננים.

– איש על מחנהו ואיש על דגלו! – מפקד שוב רבי שמשון – ואתה איציקל, לך את ה“מדה”, אך נַעֵר עצמך תחלה, שומע אתה!

מה טוב ליד המדה! הנה יושב אני רכוב על קצה השלחן וממעך את המדה, היינו את העיסה, כדי שלא תחמץ, ורגע־רגע נגשות אלי בתולות ונשים צעירות עם זקנות, חותכות מן העיסה, שהולכת ופוחתת; אחר כך מביא רבי שמשון “מדה” חדשה. עבודה קלה לי. וחוץ מזה, גדולה השמחה ורב העונג פה בבית מקול הדברים והצחוק העולה מסביב.

– השמעתן? – נשמע קול מקצה השלחן – מעשה יפה! בפַחליובקה עמדו לאפות מצה בסיוע של “שקצות”, שכרו אותן – ואין דבר. ותהום כל העיר! הנראה כזאת בישראל?! תיכף כשירו תנור אחר. מילא, תנור אחר. עומדים בני־החבורה וצועקים: וכי אותם היהודים יאכלו, חלילה, חמץ בפסח? כלום אפשר להניח כדבר הזה? היה לא תהיה! נאספו כעשרה בחורים וגרשו את כל ה“שקצות”. אכן מראה יפה היה.

– מימַי דרכי לקנות ברבור לשני ימים הראשונים של פסח – סחה מני אשת אברהם החַיָל – ושנה זו לא כלה הדבר בידי. בשבוע שעבר הביאה לי דורפינה אשת הקוזק שתי ברבורות במקח השוה, אבל דלות היו וכחושות מאד. ועתה צאי ופטמי אותן! נמלכתי: הן יש לי בלוּל שש תרנגולות. אילו ראיתן בעיניכן את העופות, דֻבות – ולא תרנגולות – כל אחת מהן נושאת משקל שלש ליטראות שומן. לכבוד ה“סדרים” האמינו לי, אין טוב מהן. לכבוד שבת זו שחטתי תרנגולת אחת – שתי כוסות שומן. כה אזכה לראות בגדולת בנַי.

– איציקל, חתוֹך לי מן העיסה, עד שאשא את המצה – פונה אלי נחמה בקולה המצלצל.

– גם לי – מתחטאת חנה־פנינה כילד ונותנת בי עיניה־חן ומביטה כמבקשת רחמים.

– “מדה” אחרונה, גיטיל! – קורא רבי שמשון ופניו חורים ועיפים – הלואי שתזכי לשנה הבאה עם אישך וילדיך ברוב שמחה ונחת.

גיטל אוהבת תמיד לתת בעין יפה ושנה זו נתכוונה להראות לכל, כי היא־היא העשירה בכל העיר.

– כמה נתנה לך זו, מה שמה, הלא היא בעלת־הדואר? – פונה גיטל אלי.

– עשר־אגורות כסף – עונה אני מתוך גאוה וגיל.

– הא לך זהוב ותזכה לשנה הבא עם אמך וכל קרוביך, ותהיה נער נחמד, ואמך תשבע בך נחת.

עומד אני נבוך ונדהם ובפי אין מלה לענות, ובתוך גרוני מתחלחל דבר־מה, ועיני נעשות לחות, לחות…

וכשאני רוצה לשוב לרוץ הביתה, עומד שנית רבי שמשון לשטן לי: לא, נשמתי, עכשיו בא התור של שרה אשת מאיר הכרסן. רבי מנשה מרעיש עולם ופניו לוהטים יותר מן התנור, ולכן אסור להרבות בשהיות – שק־קמח אחר יורד ושק שני עולה.

VIII.

השמש האדומה כאש צנחה אט מעל השמים האפורים אל בין הערָבים, העומדות בשתי שורות לידי הנחל, ותצלל בתוך תהום־האפֵלה. משם יוצאים ועולים זה אחר זה קרעי־ערפל ומראה לבן־כחול להם, והם מתפשטים על פני האדמה, מטפסים על האילנות ויש בדעתם לעלות מעלה. מקצת ארובות יוצא עשן שחור, המתמר ועולה עד הרקיע. פרות גועות, עגלים עונים “מֶה”, מרחוק תחת ההר נובחים כלבים, וממרחק נשמע קול חריקת עגלת־שוָרים. אני רץ אל ביתי, ידי נתונות בכיסי, ששם שמוּר כל הוני. הנה כבר ביתנו המט עם גגו הרעוע, עם חלונותיו הקטנים, עם הזגוגיות שסמרטוטים מאפילים עליהן או ניָר מחוק דבוק על גבן. אמא עומדת בחוץ כפופה ומגרדת בסכין את הכיור מבפנים. על ידה עומדות שתי אחיותי הבכירה – כבת שבע, והצעירה – כבת חמש. סמוך להן עומדת העז שלנו שזה כחצי שנה פסקה מתת לנו חלבה, והיא כחושה – עור ועצמות, צמרה קרח, ראשה נשוא אל הגג בעינים עצובות ורעבות.

– אמא, חמשים ושלש אגורות! – ואני מתחיל להוציא את הוני מתוך כיסי.

אמי מרימה פניה הסחופים, הכתומים והקמוטים, אף שלא הגיעה עדיין לשלשים, והיא נותנת בי עיניה הגדולות, השחורות והעגומות.

– למה אֵחרת עד כה, נשמתי, הן תאַחֵר את זמן ה“קדיש”.

היא מתקינה את כובעי, שנשמט מאד, מחליקה על מצחי הרטוב שהזיע מתוך ריצה.

– לֵך איפוא, נשמתי, בן־יקיר, מהר אל בית־המדרש.

נכנסים אנו אל הבית, אל חדר נמוך ובו תנור גדול, מטה רחבה ועליה כרים רבים, ארון מלא ספרים, שנשארו בירושה מאבא, עליו השלום.

מוציא אני את המעות, ואמי מונה אותן, צוררתן בחריט ומצפינה תחת הכסת.

– רוץ איפוא, בני, מהר נא, ותחזור תיכף לאחר התפלה, ואנכי אבשל ארוחת־הערב. הנה אלך וקניתי בשתי אגורות חלב.

מזדרז אני – והנה בבית־המדרש עומדות רגלי. בתוך החצר הגדולה עומדת כנופיה של עשרה או חמשה־עשר נערים. מתנצחים הם באיזה ענין, וכל אחד רוצה להשתיק את חברו.

– הנה הולך איציקל בן חיים הסופר – קורא האחד – הוא היודע, הן הוא עומד על המצות.

אך חושש אני לעמֹד וממהר אל הבית פנימה.

לפני ה“עמוד” ששם דולקים חמשה נרות־של־חֵלב, עומד זאב השען עטוף בטלית ישנה ובלויה וכתומה וקורא שמונה־עשרה בנגון העגום הרגיל. ומכל הפנות השרויות בתוך אופל עולות אנחות עמוקות.

יהודי אחד שאֵחר לבוא פוסע פסיעות גסות אנה ואנה ועיניו עצומות למחצה והוא מתפלל מתוך תנועות־יד: “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון – הוי, אב שבשמים, פותח את ידיך, פותח את ידיך”…

לאחר תפלת ערבית מתכנשים כנופיות־כנופיות ועוסקים בשיחה.

החבורה שלנו מתאספת במסדרון. אין חשק לעזוב את המקום, אבל רעב אני ועיף מאד, ואני נזכר בסעודת ערבית. ודאי – שהכינה אמי “צפיחיות” בחלב, וריח המעדנים האלה נודף אלי ומגיע לחטמי. ובכל זאת אני עומד רגע ושוהה ליד בני־החבורה. כח־המושך יש להם. אין לך מקום מסוגל לשיחות כבית־המדרש שלנו, ומה גם בלילה לאחר “מנחה־ומעריב”. אני שוכח את עיפותי ואת רעבוני: ואולם יודע אני, כי אמי יושבת ומצפה לי, הן הבכור אני בבית, זיוו והדרו, ואני מתגבר על יצרי והולך הביתה.

דממת־מות מסביב, מלבד קול נביחת כלב העולה לפעמים מעבר הכפר, או, להבדיל, קול תינוק בוכה נשמע מאחד הבתים. אין דבר זע. נראה, כי כל העולם מקשיב למה־שהוא, הכל קורא: הס. על פני השמים השחורים־הכחולים נוצצים כוכבים גדולים ומאירים, ולמטה מהם עומדת הלבנה, ושם בקצה הרקיע התפזרו עננים קלים, צחורים ומראיהם כעדר כבשים לבנים; האויר הצח והכחול ספוג ריח רענן ונעים של שדות רחבים וירוקים…

אמנם כן “עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו” – הנה נשמע קול צפרים המצפצפות ומהגות שם על האילן או הרחק־הרחק בשדה…

א.

עוד ארבע ואולי גם חמש שעות שלמות עד שקיעת החמה, ואני ואחותי כבר אנו לבושים בגדי יום־טוב! אני – בחליפת בגדי החדשים, בגדי נַנקא רחבים וארוכים ביותר, שאני מרגיש את עצמי בהם, כאילו הורידוני לתוך חבית וגזרו עלי להטלטל עמה. ואחותי – בשמלת בוץ חדשה שחומה כֻלה ומשובצת מִשבצות לבנות ורחבות. על כל תנועה ותנועה של אברי גופי – הבגדים שלי מרשרשים ושורקים, כאלו הם עשויים פחי־ברזל. שמלת אחותי אף היא ארוכה ומרווחה מאד ומשמיעה בדרך הלוכה מין קול מעין צלילי מתכת. ואף־על־פי־כן פנינו מבהיקות ואנו מסתכלים זה בבגדים של זו והעין לא תשבע. אני מפשיל את שולי מכנסי ואת שרוולי כרביעית האמה מהם, ואחותי גם היא מפשלת את שרוולה בשעור כזה ושנינו יוצאים ויושבים זה בצד זו באכסדרה שלפני הבית. אותה אכסדרה – שני עמודים לה משני צִדיה ובאחד מהם קבוע וָו של ברזל, עשוי בכוָנה לתלות עליו פנס, אלא שכונה זו לא נתקימה מעולם, והוָו פנוי. העמוד השני – טבלאות שחורות צמודות אליו ועליהן כתבות לבנות, באחת מהן נאמר: “תחנת הפוסטה בוקצ’אני”; והאחרות רשום עליהן מספר המילין עד התחנות הקרובות מזה ומזה ועד “סנקט־פטרבורג” – אלפים שלש מאות ושבעה־עשר מילין, כמדומה.

במרחק צעדים אחדים עוברת דרך־המלך, מסלה רחבה ושחורה, כלה רפש ועבטיט, וכלה עשויה תלמים וחריצין, זכר לאופני העגלות שחרשו על גבה. מעבר לתעלות המשוכות לאורך הדרך משני עבריו, בשפוע משתרעת הערבה הרחוקה, במעלותיה ובמורדותיה, כעין גלים־גלים, כלה מכוסה דשא רענן, ואור שמש בהיר שפוך עליה לכל מלוא העין. האויר חם ורך ומבושם כלו בריחות משכרים של דשא־האביב. רוח קלה וחמימה מנדנדת את דליותיה החשופות של שִטה גלמודה, העומדת על־יד הבית ושבצמרתה תלוים ואחוזים שני קני עורבים, בנויים חריות וזרדים.

ושם, בשולי הרקיע במורד הירק והרחב עד אין שעור, רוחשת ובאה כעין אוכלוסה גדולה אין לה דמות עדיין, והיא הולכת וקרובה.

– מלכה, ראי – קורא אני מלא דיצה – הנה הרועים באים. מחר אחרי סעודת־הצהרים נצא אל גדרות־הצאן.

– עתיד הוא אבא ליתן לך שכר הליכה זו ביד רחבה, והיה לך לאות לזכרון טוב לימים רבים.

– הרי אבא יישן באותה שעה.

– ו“שלש־רַגְלַיִם” מה תאמר? היא תראה מיד בעד החלון.

– היא לא תגלה את הדבר.

– לא תגלה, אם יבקשוה על כך.

– ואני אמנם בקש אבקש. נפשי חשקה לצאת אל גדרות־הצאן. מה יפה המקום ההוא: הזוכרת את?

“שלש־רגלים” זהו כנויה של אמי־חורגתי, ואני הוא שזכיתיה בו משום מעשה שהיה. פעם אחת נכשלה בקריאה, ובמקום “שלש־רגָלים, קראה “שלש־רגלַים”. כנוי זה דבק בה עד היום. ואולם ישמרני אלהים מלהוציא בפי את השם הזה בפני אבא; חטא כזה – ענשו בצדו: מכת־לחי גדולה ומהודרת, להבת־שלהבה. האמת ניתנה להאמר, שגנגדיל – זה שמה של אמי־חורגתי – אינה אשה רעה כלל וכלל. אדרבה, זהירה היא מאד שלא לגרום לנו צער ועלבון. מן ה”טייטש־חומש" ידוע לה, כי ענוי־יתומים הוא עון פלילי, ולפיכך היא מתנהגת עמנו בחסד וברחמים. ולענין זה היא טובה לנו מאבא. כשהיה אחד מן הילדים מעקם את פיו לבכיה – היתה כאובדת עצות. דמעות יתומים הרי אין להן כפרה.

את גנגדיל נשא אבי לאשה לפני שנים שבע, כששה חדשים אחרי מות אמא. ואני בעת ההיא נער בן חמש ואחותי כבת שבע. עוד אח קטן אחד כבן שנתים היה לנו, אלא שלא האריך ימים. כשני חדשים אחרי מות אמא מת גם הוא. דבר זה גרם לאבא, שיזדרז לישא אשה שניה. כשנתגלתה פתאום בביתנו אשה זרה געינו כלנו בבכיה. ואף־על־פי שהיתה האשה טובה לנו, בכל זאת לא נעקרה מלבנו הטינא כנגדה גם ימים רבים אחרי כן.

כאן, בבית־דואר זה שאבא מחזיק, אנו גרים רק שתי שנים. קודם לכן היה אבא מחזיק את בית־הדואר במושבה גדולה של אשכנזים, מקום שישבו שם כעשרים משפחות יהודיות והיה לנו “מנין” משלנו. אבי, שהכל קוראים לו על שם פרנסתו ר' אברהם הפוסטר, הוא בן ארבעים. בן־תורה הוא, בקי בתלמוד והוגה בו לפרקים עד חצות הלילה. ולא עוד, אלא שיודע הוא גם כתב ולשון רוסית, ובמקצוע זה הוא חושב את עצמו למומחה מיוחד. כל מקרה שבא לידו להתפאר בידיעותיו הללו – אינו מחמיצו. וביחוד עשוי הוא להשתבח במכתביו שהוא כותב לה“גנרל” בעל האחוזה, זו שבית־הדואר נמצא שם, ושמידו הוא חוכר את האדמה למרעה הסוסים ולקציר־שחת. חבה יתרה נודעת ממנו להמלים: “ежели” “милостивое вниманiе” “подобнаго”, “въ случаѣ чего” – והרי הי בעיניו כשמנו וסלתו של הסגנון הרוסי המשוכלל.

מלא וגדוש ידיעות כאלה בכתב ולשון רוסיה היה אבא ממלא בעצמו תפקיד של לבלר, כלומר היה רושם בפנקס הרשמי בעל הפתיל והחותמת את הנכנס והיוצא, את שמות הנוסעים, כמה סוסים נתנו לנסיעה ל“צרכי הרשות” ול“צורך פרטי”; היה רושם את רשימות הפוסטה העוברת, שמות השליחים, מספר החבילות וכיוצא בזה. במקצוע זה, כלומר ברשימות הפוסטה, התמחה אבא ביחוד והיה כותב בחריצות יתירה: почтъ № (такой то) прибулъ (тогда то) отбул (тогда то) ועוד רשימות כיוצא בזו.

אבא היה מבטא במתינות ובקול רם כל מלה שהיה כותב, ולפיכך ידענו את כל רשימותיו בעל־פה.

ב.

הנה בא אבא לבוש פרנד של לֶבֶד המגיע עד המתנים ולראשו חבושה ירמולקא. הוציא מתוך הבית ספסל שנתכשר לפסח והתחיל מרַסֵק עליו חזרת במגרדת חדשה; ובאותה שעה היתה האם־החורגת יושבת בפרוזדור על גבי ספסל אחר, רחב מאד, המכוסה כסוי כפול: מכסה שחת למטה ומכסה ניר עבה למעלה, והיתה קולפת עליו דג גדול, שמשקלו כששה או כשבעה ליטרא.

– מה השבוטא הזאת בעיניך? – שואל אבא בקול מכוון לתשובה של התפעלות.

– הלואי יהא מזלנו כמוהו – משיבה היא – עודנו חי וחפרפר, כאילו זה עתה מָשׁוּהוּ מן המים; וכלום זאב־המים מה חסר? כולו שומן.

– טפרו־רוס – מבריחה היא בינתים את חתול ביתנו, המתמודד לרגליה ואורב בעיניו אל בני־המעים השמנים של הדג.

אבא מחייך מתוך קורת־רוח. הדגים הללו – הוא הביאם מן העיר. אתמול הלכנו שמה בעגלה ונשארנו שם ללון כדי ללכת למרחץ. בחזירתנו שהינו בדרך כשלש שעות. לא שהדרך רחוקה, אלא שהיתה מלאה רפש וטיט, והעגלה טבעה בבוץ עד למעלה מן האופנים.

– תמיהתני אם אפטר היום מעבודתי – סחה אם־החורגת בינה לבין עצמה – אלו שלחו את העופות אל השוחט אתמול, כבר היו נוצותיהם מרוטות ואני הייתי פטורה היום ממחצית עבודה, אבל מה אעשה, והם הובאו מן השוחט רק היום לאחר הצהרים… וכי קלה היא עשיתם של שני ברבורי־הודו ושלש תרנגלות! כמה שעות עתה?

עומד אני ומציץ בעד החלון אל חדר־האורחים. באותו חדר למעלה מן הדרגש רחב־המדה וכבד־המשקל, המרופד טַרְכָּש שחור, תלויים זה בצד זה איקונין ושעון עתיק, שטבלא שלו כהתה מיושן ומשקלותיו העלו חלודה.

– שתים ומחצה – משיב אני.

– שתים ומחצה? אללי לי. פרוסקה, (כך שם משרתתנו) עוד לא הִבְהַבְתְּ את העופות?

– הבהבתי – נשמע מחדר־הבישול קול תשובתה של פרוסקה.

– אין דבר, עוד היום גדול – מרגיע אבא את רוח אם־החורגת – עד הסדר יש עוד ודאי כשש שעות, ובטרם יעבור הדואר בין כך וכך לא נסב אל הסדר, ועכשיו בשעת קלקול־דרכים ודאי שיאחר הדואר שתים־שלש שעות ויבוא לכאן בשעה השמינית. מלבד זה, הרי ידוע לך מכבר, כי דרכי להסב אל הסדר בשעה מאוחרת, אוהב אני לשהות עד אחר חצות.

אבא מתחיל להתעטש מחמת המרור, והוא מסתלק הצדה ומקנח בשרוולו את עיניו המתאדמות והדומעות.

– ומה טעם יש ב“סדר” או בסתם יום־טוב, אם אין אורח סמוך על שלחנך? – מוסיף אבא מתוך עצבות שקפצה עליו לפתע־פתאום – אין זאת כי אם עגמת־נפש ודאבון־לב! מכין אתה מכל־טוב ביד רחבה, וכל זה בשביל מי? כלום בשביל הנאת עצמך?

האם־החורגת סרה במהירות לחדר־הבשול ומוציאה מתוך תנור מלוב קדרה חדשה וגדולה מלאה מים רותחים המעלים הבל.

– הגיעי בעצמך – מוסיף אבא לאחר חזרתה של האם־החורגת – כלום לאכילה, שתיה ושינה ניתן החג, הרי כל עיקרו אינו אלא בשביל אחדות, אחוה וקרבת־נפש; צריך אדם מישראל לשמוע שיחה יהודית נאה, כדי שירגיש בכל נפשו כי יהודי הוא, כי נעים להיות יהודי. חגיהם של ישראל לאו להנאת הגוף ניתנו, אלא לשמה… וכאן, במקום שמם זה, כמה ריקה הנשמה, הוי הפרנסה העלובה! בעֶטיָה מתגלגל אתה כאן, הולך ואובד בערבה שוממה ואף יהודי אחד אינו נראה לעיניך. היה כאן איזה יהודי, מוזג, ואף הוא גֹרַש מכאן על ידי הקאצאפ גונב הסוסים, ימח שמו וזכרו; אמנם אות מוזג עם־הארץ גדול היה, ואף־על־פי־כן יהודי. כן הוא, גיניגדיל קשים החיים כאן.

– מה אומר ומה אדבר, ודאי כנים דבריך – נאנחת אם־החורגת בחשאי ומעיפה עין באבא, שהיה נחשב בעיניה ליצור עליון, מתוך הדרת־קודש.

– אבא, המותר לנו לשחק באגוזים? – שואל אני בקול נמוך וביראה ופחד.

– כבר הגיעה לך שעת אגוזים! – גוער אבא – עוד תספיק לך השעה לשחק באגוזים בכל שבעת ימי החג; הלא תבוש ותכלם, בחור בן שתים־עשרה – ואגוזים. מוטב שתביא את המסכת “קדושין” ותעיין בה.

מדי חשבי בגמרא זכור אזכרנה ודמי יקפא בעורקי. אך זה שני ימים שבאתי הביתה מן העירה, מקום ששהיתי שם שנה שלמה, ולמדתי תורה מפי “רבי”, אדם קשה־רוח וזעום־פנים. ועכשיו, כשנתנה לי חופשה, אין לבי כלל אל הגמרא. בעונג ושעשועים חשקה נפשי, לבי נמשך אל הערבה חמדת־נפשי!

לאשרי נחלצתי מצרה זו על ידי אם־החורגת.

– למה הגמרא? – התערבה היא – הנער בא הביתה ליום־טוב, לרוץ ולהשתובב חשקה נפשו, ואתה אומר להכניסו בעול תורה. יאכלו הילדים משהו וילכו לשחק.

אבא מניע בכתפיו, אבל אינו משיב כלום. חבתה של רעיתו אל בניו והגנתה עליהם נוגעת עד נפשו ומרככת את לבו. בכלל אוהב אבא את רעיתו עד מאד ומבטל תמיד רצונו מפני רצונה. ובכן נתנה לנו רשות לשחק.

ג.

לאחר שסעדנו את לבנו בביצים שלוקות ובבולבוסין מבושלים (מצה היתה אסורה לנו באכילה עד הסדר) קבלתי אני ומלכה מאת אבא עשרה אגוזים כל אחד, ומיד יצאנו מן הבית ובאנו לאחורי הגדר, שמשם מתגלים לכל מלוא־העין שדות רחבי־ידים, לבקש לנו שם מקום סתר יפה למשחק האגוזים בגומץ. מקום נוח כזה נמצא לנו לבסוף מאחורי האֻרוות על־יד ערמת־חציר גבוהה. ועד שמלכה אחותי חופרת בקיסם של עץ את הגומץ אני נכנסתי לתוך הארוה, מביט ומסתכל אל הסוסים, מכרי ומיודעי הטובים מעודי, אהובי־נפשי מימי ילדותי. ומדי צאתי מן הארוה נתקלת עיני בסולם העומד על־יד הערמה, תקף עלי יצרי, ועד שאנחנו פותחים במשחק, אני מטפס בסולם ועולה על גבי הערמה. עומד אני במרום שעה קלה ומתבונן אל המראות שנתגלו לעיני. כמה יפות ונחמדות הן הרצועות השחורות והירקות המשתנות בגוניהן ובחלופי גוניהן! הנה המדרונות המתעגלים ויורדים, הנה העדרים הרבים שנראים מרחוק כזוחלים ודמות להם כעין שִׁטחי־מים ארֻכים נעים וזעים. והנקודות הללו הנראות מרחוק מה הן? מצמצם אני את עיני יפה־יפה: באמצע הדרך המשתרעת כרצועה שחורה וישרה, בתוך שפעת גדולי עשב, סמוך לעמוד אחד התקוע שם, זוחלת לאטה, ואולי עומדת במקום אחד, איזו עגלה, מסביב לה מהלכים ומטפלים מיני בני־אדם דקי־בשר וגבוהי־קומה, המהלכים ברגליהם הארוכות והדקות. יצורי־פלא אלה הולכים וקרבים וכבר מבחין אני במראהם, מראה בני־אדם פשוטים.

– הוי, מלכה, דומה, שהיהודים באים! – צועק אני מראש הערמה.

– כלום נטרפה דעתך עליך! מהיכן יבואו בשעה זו של ערב פסח יהודים, וכי מן השמים יפלו? – ומוסיפה היא לחפור את הגומץ מתוך שלוה ושקט.

– מלכה, ביהדותי, כי יהודים הולכים שם בדרך – ומתוך כך אני מתגלגל ונופל מעל הערמה. וברוך שעשה לי נס ונפלתי למקום־עשב, בלאו הכי הייתי קם ברסוק אברים ובגלגולת רצוצה.

– הוא אשר אמרתי, יהודים, יהודים! – צועק אני ושנינו רצים הביתה.

– אבא – קוראים אנו בבת־אחת – יהודים נוסעים לכאן! – ותוך־כדי־דבור אנו נכנסים במהרה אל החדר השני שלנו, שבימות־החורף, הריהו משמש חדר־הבשול והמשכב כאחד ומ“פסח” ואילך חדר־המשכב בלבד.

– דומה ששניכם דעתכם נטרפה עליכם – אומר אבא, השוכב פרקדן על דרגש של עץ ומעיין בשעה זו במדרש – יהודים נראים להם בחלום!

– בחיי, שיהודים שם!…

ואף־על־פי־כן שאין דברינו מתקבלים על דעת אבא, בכל זאת הריהו ממהר לקום, מחייך מתוך קורת־רוח וכלנו יוצאים החוצה.

ואם־החורגת, ששמלתה מופשלת ובידה תרנגולת נתוחה, אף היא נטפלת אלינו ואנו הולכים ועומדים על־יד הדרך ממש, מאהילים באצבעותינו על העינים מחמת קרני־השמש הלוהטות ונועצים את מבטינו בבריות המשונות המתקרבות לאט־לאט אלינו.

– אָח, היודע אתה, אברהם, מי ומי ההולכים? – קראה אם־החורגת המצטינת בראיה חדה – הללו הם דוד חתן בריל החטמָנִי וחיים ברוך בן פראדיל האלמנה.

– חכי נא רגע, חכי – מתאמץ אבא להתבונן יפה אל ההולכים וקרבים – אמנם כנים דבריך, ראה תראי גיניגדיל, כי הקדוש־ברוך־הוא הזמין לנו אורחים אל הסדר.

כלנו, מלבד האם־החורגת, רצים לקראתם, פוסעים על גבי העשב היבש, קוראים להם בקול, מנפנפים בידים ומרמזים באצבעות לאות שמחה וששון.

לבסוף קרבו אל מקום־עמידתנו ונזדמנו פנים אל פנים.

– שלום־עליכם, מה היה לכם? מפני מה אתם הולכים רַגְלִים, היכן סוסיכם, וכיצד נזדמנתם בדרך בערב פסח? – כה עומד אבא ומקיף אותם בשאלותיו. פניו מבהיקים באותה שעה משמחה פנימית, אלא שהוא מתאמץ להסתיר חדותו מעין רואים ומתחפש למשתתף בצרתם.

– הוי, תנו תחלה לפוש מעט – משיבים הבאים.

– אלו ידעתם מה אסון קרנו! – פותח ואומר תיכף ומיד חיים־ברוך, כשהוא נושם בכבדות – סמוך אל התחנה, כחצי מיל מכאן, עמדו פתאום סוסינו מלכת, טרחנו ויגענו כשעה שלמה, והם אינם זזים ממקומם, כאילו דבקו רגליהם אל האדמה. בשוט הכינום, במקל חבטנום והם אינם נעקרים ממקומם.

– חייכם שהסוסים אינם טפשים כלל – לא התאפק אבא ואמר.

– הוי רבי אברהם לשחוק מה זה עושה? ענין יפה הזמין לנו הקדוש־ברוך־הוא לענות בו… לבסוף כשראינו שאין עצה ואין תבונה נגד סוסינו העלובים, גמרנו אומר ללכת לכאן רַגְלִים והסוסים והקרון עזבנו באמצע הדרך. רבי פנחס־דוד נשאר על ידם לשמור אותם.

– גם רבי פנחס־דוד כאן! קרא אבא וכמעט שקפץ מרוב שמחה.

– גם הוא כאן. ובכן, מה השמחה והששון? זה מאז הבוקר, מן השעה השמינית בערך, אנחנו מתלבטים בדרך.

– ומפני מה לא נזדמנו בדרך? – שואל אבא תָמֵהַ – הרי גם אני הייתי בעיר ויצאתי משם לאחר השעה העשירית.

– בדרך – משיב דוד’ל בהתלהבות – קפץ עליו השטן בדמותם של אכרים ובלבלו את דעתו, הללו אמרו כי יש לנטות הצדה, לדרך טובה וסלולה, והוא שמע להם, נטה הצדה ונסע בדרך עקלתון. סופו של דבר היה, כי טבענו בבצה וברוב עמל יצאנו מתוכה.

– אל נא תשים לדבריו של זה…

– ראו, הוא הצדיק בעיניו!… דבר דברתי על לבו, לצאת מן העיר אמש, ואלו בקולי שמע כבר היינו באים אל המנוחה, וגם שהות היתה לנו ללכת אל בית־המרחץ, ואולם מאת ה“קַרְבּוֹנִים” שבכיסו עכבוהו מלצאת בלילה, מתירא הוא מפני הלסטים…

בינתים נתקרבנו אל האכסדרה שלפני הבית ושני הבאים צנחו מתוך עיפות על הספסל.

– רבי אברהם, למה לנו להרבות דברים, אינו כדאי לאבד זמן בדברים בטלים, מחויב אתה להמציא לנו סוסים! הרי הערב ממשמש ובא.

– סוסים? – אומר אבא כשהוא מגביה את הירמולקא ביד אחת ומגרד את ראשו בשניה – סוסים אתם אומרים, ודאי הדין עמכם; יהודים זריזים לבוא אל הסדר, בבית מצפים להם אשה וילדים, כלום אפשר שלא לתת לכם סוסים, וכי לבי לב ערל, שאמנע סוסַי מיהודים בשעת דחק כזה?… תעודת־מסע ודאי אין לכם. פשיטא, פשיטא… ואולם אין זה מעכב. חייב אני להמציא לכם סוסים, ולא עוד, אלא גם בלי שכר־הולכה כפול כפי שנוהגין לקחת מאת איזה “פריץ”. אבל זו רעה, מהיכן אקח לכם סוסים? באֻרוה עומדים עתה ארבעה סוסים ואותם אי־אפשר ליתן לעוברי־אורח ואפילו אם מפקידי המלך הם, מפני שמוקצים הם לצרכי הדואר העובר בערב. המבינים אתם? מה יש לעשות איפוא?

– מה אתה סח, רבי אברהם, סוסים אין לך!… הרי שוחט אתה אותנו בלא סכין, בבית יושבים אשה, חותן וחותנת וממתינים בקוצר־רוח; אם לא נבוא בזמננו הרי יצאו מדעתם. היתכן, הישָׁמע כדבר הזה? חייב אתה, רבי אברהם להביא לנו סוסים אפילו מקצה הארץ, הרי יהודי אתה, ומבין היטב את הענין כהלכה.

– פשיטא, פשיטה – מצטער עמם אבא – השעה באמת שעת צרה, ואיני יודע לכם עצה. אולי עוד יַקְרֶה לנו אלהים עגלת־דואר חוזרת; רואה אני בכם, שאתם מקטני־אמנה אתם, אינכך מאמינים לי, ולפיכך הטריחו נא את עצמכם והכנסו אל הארוה ותראו בעיניכם, כי כאשר אמרתי לכם כן הוא.

ובאמת בארוה לא עמדו באותה שעה אלא ארבעה סוסים. שאר שמונת הסוסים היו רועים אז בשדה שמאחורי הגבעה.

היהודים קפצו ממקומם כנשוכי־נחש, הם התחילו פוסעים מתוך התרגשות יתרה אילך ואילך בתוך האכסדרה, והם נואשים ומרי־נפש.

– הלא תבואו, הלא תכלמו – התחיל אבא מוכיחם בדברי־כבושים – כלום יהודי מותר לו להתיאש כל־כך? הרי, ברוך השם, בין אחיכם, בני עמכם אתם, הרגעו איפא ושימו אל לב: עכשיו הרי הגיעה השעה החמישית; נניח נא, שהסוסים כבר עומדים מוכנים ומזומנים להוליך אתכם, והכל מתוקן לנסיעה, ואולם הרי צריכים אתם להביא תחלה לכאן את קרונכם ואת ר' פנחס־דוד עמו, לא כך? בינתים תעבור שעה, או קצת פחות מכן, ועד שיאסרו את הסוסים וכו‘, וכו’ – קצורו של דבר, אפלו אם הכל יֵעשה יפה באתו ובזמנו לא תצאו מכאן לפני שש שעות, והנסיעה בדרכים מקולקלים, אף אם נאסר ארבעה סוסים אבירים, תארך אף היא לא פחות משלש שעות ומחצה, נמצא, שתבואו הביתה בתשע ומחצה, ל“שפוך חמתך” ממש; ואם כן מה יתנו ומה יוסיפו לנו הדבורים, העיקר שלא תתרגזו ולא תתרגשו, אלא הפכו בדבר במתינות, מתוך דעה צלולה וישרה.

– ואם כן לדידך, עלינו לשבת כאן כל הימים הראשונים של פסח – קרא דוד’ל בהתרגשות עצומה, והתחיל פוסע בתוך האכסדרה כשהוא מרוגז וסר־רוח.

– כרצונכם וכדעתכם תעשו, אבל אורחים יקרים וחשובים ודאי תהיו בעינינו. ומה אַתְּ אומרת גיניגדיל?

– וכי יש כאן מקום לשאלות? – משיבה אם־החורגת בבת־צחוק מזהירה וצוהלת – בראש השלחן נושיב אתכם, והסעודה, ברוך השם, תהא מספקת, ואפילו אם יבואו עוד עשרה אורחים.

– אין אתם יודעים, במחילת כבודכם, מה שאתם סחים. זוגתי, חותני וחותנתי יצאו שם מדעתם, לא ידעו מה היה לנו.

– אי משום הא, אל יפול רוחך ואל תדאג. יש עצה. אפשר להודיע להם את שלומכם – אומר אבא מתוך שלוה ובטחון גמור.

ואולם דברי אבא אינם נכנסים ללבו של האורח. היתכן שיסב אל הסדר וזוגתו הצעירה והיפה, חֶמדת־נפשו לא תשב לימינו? בשאר ימות השנה, גם כן יקשה עליו הפרידה הימנה, וכל־שכן עתה ביום טוב, דבר כזה לא יתכן בשום פנים!

זמן רב התלהבו והתרגשו, וסוף־סוף מוכרחים היו להכנע לגזרה זו, שנגזרה עליהם מן השמים.

שלחו את העגלון להביא את הקרון של אורחינו היקרים, ובשעה הששית כבר בא ר' פנחס־דוד. אבא רץ לקראתו, חבק אותו וכמעט שהורידו בידיו מעל הקרון. ר' פנחס־דוד היה יהודי כבן ששים, זקן רחב ולבן ככסף מכתיר את פניו היפים, מצחו רם ומקומט, מתוך עיניו הגדולות נשקפת תבונה וכולו אומר כבוד. מפורסם היה ללמדן ותורני מובהק ובשביל כך היה מכובד על הבריות.

– ודאי רצונו של הקדוש־ברוך־הוא בכך ואין מהרהרין אחרי מעשיו – אמר ר' פנחס־דוב, לאחר שהעמידו אבא על טיב כל הענין, ומיד נתישבה עליו דעתו.

ראוהו בני־לויתו והוא שב למנוחתו ורוחו שקטה עליו, נתקררה גם עליהם דעתם; רחצו את בשרם במים נקו את מגפינם המרופשים ושלוים ושקטים ישבו אל השלחן. אותה שעה היה שורר בביתנו נקיון וסדר, הכל מבהיק בלבנוניתו וצחצוחו, על השלחן המכוסה מפה לבנה כשלב, עומדות כוסות ופנכות חדשות. פרוסקה הביא מיחם מבריק ורותח, שהעלה אד בחלל החדר המצוחצח.

פני אבא קרנו באור חדוה, היה מסובב את האורחים ומטפל בהם בחבה יתרה, והריהו מוכן ומזומן לתת להם כל מה שנמצא בבית. מעודי לא ראיתיו כל כך רך, נוח ומאושר, וארשת פניו היתה לו של אדם, שהגיע לאושר הגדול, שאין איש בארץ זוכה לו; וגם האם־החורגת הזהירו פניה בנדיבות וחנינה ומעיניה היתה נשקפת חדוה שקטה מעין זו המצויה אצל נשים ביום חתונתו של יקיר וחביב. והכל מסביב נתמלא עונג ועדנים אין קץ.

מסביב לביתנו התכנשו העגלונים עם נשיהם ובניהם והציצו אל החלונות, עמדו והתבוננו אל כל הנעשה בבית. גם הם נמשך לבם אחרי המחזה הנהדר, שנתגלה למראה עיניהם.

לאחר שתית הטה, כתב כל אחד מהם פתקא לבני־ביתו. את הפתקאות הללו צריך היה העגלון, המוליך את הדואר, למסור לתעודתם. ולאשרם של אורחינו לא אחר הדואר, כפי שאבא שער מראש, ובשעה השביעית יצא מן התחנה אל העיירה, מקום שבתם. אחר־כך שבו כלם למנוחתם והשמחה השקטה, שהביא החג הגדול לכל העולם, חדרה גם לתוך נפשם השלוה, ופניהם הזהירו באור יקרות, אור החג.

רוח שלוה ועדנים של חג מרחפת בחללו של עולם ועוטפת גם את הערבה הירוקה והארוכה מלאת־הקסמים, הצוללת בשעת דמדומים בתנומה קלה. דממת־פלא מסביב, עתים משתפכים בתוך הדממה צלילי־זוגים של עדרי צאן החוזרים לדיר או שעטת סוס ממרחק.

מה נפלא ונהדר הערב שלפני הסדר!

ומה נפלא ונהדר הכל גם בביתנו! אבא לבוש קיטל לבן מסב על גבי הדרגש הממוצע כרים לבנים, על ידו יושבת האם־החורגת בשמלתה, שמלת בוץ החדשה. פניה היפים תמיד מלאים זיו וחן מיוחד בשעה זו. משני עברי השלחן מסובים אנחנו, הילדים והאורחים, וקוראים אנו כלנו את ההגדה בקול צלול, יוצא מלב מלא רגש והתפעלות. בשמי התכלת הטהורים מנצנצים כוכבים וקורצים לנו בעד החלון, הירח ממרום מאיר לנו פניו המלאים והמבהיקים.

דומה, כי מיום צאת בני ישראל ממצרים לא היה עוד סדר מלא הוד חדוה וחגיגה כזה שהיה לנו בשעה זו בתחנה בוצהאני, הבודדה והנדחה בתוך הערבה.

אחרנו לשבת מסובים אל השלחן עד שהכסיף המזרח והתרנגולים בעלית־הגג כבר קראו: “רבותינו, הגיע זמן קריאת־שמע של שחרית”, ואז אמרנו בנגון נפלא “חד גדיא, חד גדיא”.

ג’ניבה, 1910.

(זכרונות מימי הילדות).

א.

יום אביב. בשעה השלישית בצהרים.

החֹם וההבל מתגברים בחדרנו, אף־על־פי שהחלונות הקטנים הסמוכים לקרקע, פתוחים לרוָחה. כל החדר הקטן והנמוך נתמלא אורה, ואנחנו עם השלחן הארוך, שאנו יושבים אצלו, מתלהטים בחמה. מלמדנו ר' דוד יושב עתה בראש השלחן, חזהו השָׂעִיר מגֻלה כלו והוא שופע טפות־טפות של זֵעה עכוּרה. בראשו של רבי נתונה יַרמולקא קטנה, מעוּכה ומזוהמת והוא, הרבי, מנפנף בה כל פעם על פני ראשו הגזוז סמוך לבשר, להשיב עליו רוח כל־שהיא. על השלחן, שלפנינו התלמידים, מונחים חומשים משונים זה מזה בשעור מדתם, מרוטים ובלויים, קצוצי פאה וקמוטי כנף.

שנים קוראים ומתרגמים והשאר – קצתם שומעים בכונה, וקצתם – כגון אני ופנחס שכני – נראים כשומעים בכונה.

– פנחס – אומר אני בלחש לשכני ומסתכל בחומש למראית־עין – פנחס, אין אתה מביא בשבילי זפת לחֵץ?…

– במה זכית? – לוחש לי פנחס בתשובה, מרתיע סנטרו מתוך לחישה – האם אתה נתת לי מיָמיך דבר?

– ליענק’לי למה נתת?

– יענק’לי עשה לי חליל ושלשה נקבים בו…

– אבל הירשלי במה זכה?

– הוא נתן לי פרוסת פשטידא…

– שקר! לא הבין הירשלי פשטידא היום… פנחס, אני אעשה לך כנור…

– מי צריך לכנורך?… אני בעצמי אעשנו לי…

– אם כי, הרי עלי שאתן לך פרוסת פִּתָּא ביום הששי!

– יש לי פִּתָּא טובה משלך – שלי משוחה בשומן…

כשראיתי שאין דברי בקשה והבטחות טובות לעתיד לבוא מועילים – נסיתי אליו קשות:

– המתן, פנחס – מְאַיֵם אני עליו – אספר לרבי שאתה גונב מן החנות ומחלק לחברים בחדר.

רצה פנחס להשיבני דבר – אלא שבאותו רגע כרוּז יבש וצרוד יוצא בלשון גזרה – והקול קול הרבי:

– מוטילי ופנחס קראו אתם!…

אימת־מות נפלה עלינו – ושנינו מזדעזעים כאחד. בידים רועדות ובעינים משוטטות שנינו קופצים על החומש ומתחילים לבקש בו מקום זה, שממנו אנו צריכים להתחיל בקריאה.

– “וְסָפַרְתָּ לְךָ…” – פותח אני, ובן זוגי פנחס אחרי, ממקום זה שהזמין לי הקדוש־ברוך־הוא תחלה – ואני קורא ומתרגם מלה במלה פרשת שמטה ויובל.

– הנני “וספרתי לך”! מלקות אספר לך! – מְאיֵם עלי רבי, קופץ ותופס בידו את הרצועה התלויה על הקיר סמוכה לו וכי סבור אתה, מוטקי גנב שבגנבים שאינו רואה כל מעשי ערמומיות שלך? אמור לי! סבור אתה, שאיני רואה איך אתה “עושה משא־ומתן” עם חבריך, בשעה שעיניך, עיני גנב בן־בנו של גנב, נתונות בחומש?…

ורבי מתעורר לעמוד. יראה ורעד יבוא בי. ארכֻבותי זו לזו נוקשות וגבי מתעקם מאליו מאֵימת הרצועה המתרגשת לבוא עליו…

– פסוק י"ז – לחש לי הירשלי, היושב כנגדי, כשהוא שוחה במקצת גופו אלי, כאִלו נתכון לצוד זבוּב פורח מעל גבי השלחן.

– “וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אָת עֲמִיתוֹ”… – חוזר אני ובן־זוגי מטעותנו, קוראים ומתרגמים, ועדין השפתים מרתתות.

הרבי חוזר ויושב במקומו. ומפני שאני מתרגם את הפסוקים כהלכה, לפיכך הוא מוחל לי ואינו עושה בי גזר־דינו. וגם פנחס בן־זוגי, “גוי” זה הנגרר אחרי בפיו כבהמה בבקעה ואינו מבין מקריאתו כלום – אף הוא ניצל בזכותי מדינו של רבי.

– פייסי וישראל’ק, קִראו אתם! – גוזר הרבי על זוג שני לאחר שקראנו חלקנו כעשרים פסוקים.

ועד שקראו כל הזוגות והגענו לסוף הפרשה עברה כשעה ומחצה. ברוך השֵם! הפרשה קצרה, והקריאה נגמרה בעוד היום גדול.

– ועתה – אומר הרבי כשהוא קם ממקומו – סגרו את החומשים ולכו לבתיכם. בערב – בואו לבית־המדרש להתפלל, ומחר – השכימו לחדר, כנהוג. אחרי תפלת־הבֹקר ופת־שחרית תלכו עם “העוזר” ל“הר־סיני”. וראו הזהרתיכם: אל תרגזו בדרך! אל תתהוללו ואל תחריבו את העולם… שומעים אתם?! עתידים אתם לתת דין וחשבון לפני. הכל, הכל יהא גלוי וידוע לי. ואם אולי יש בכם אחד שאינו שומע…

סופה של אזהרה זו חתם הרבי בדרך רמז, כשהוא מעמיד פנים של זעם ומורה באצבע על הרצועה…

אבל מי שומע לך, רבנו… מאמר אחד “לכו לבתיכם ומחר להר־סיני!” הוא־הוא לבדו נכנס באזנינו וימלא את כל לבנו – ואזהרותיך מה כי נירא מפניהן?

“לכו לבתיכם”! – וכי יש לך בעולם דבר טוב ויפה ונחמד ונעים מדִבּוּר זה? הַגע בעצמך! הרי שהיית עבד משוּעבד, נתון בשִׁביה ימים ושנים – ופתאם באים ואומרים לך: “צא! הרי אתה בן־חורין!”

ובכל רמ"ח אברינו אנו מרגישים חֵרותנו. כל העינים מתלהטות באור של שמחה, כל פנים מבהיקים מתוך תענוג וכל עצמותינו תאמרנה: “היום – בני חורין! ומחר להר־סיני!”

ומובן מאליו שאנו זריזים מקדימים לקַים דברי רבי, ותוך־כדי־דבורו סוגרים אנו את החומשים בנשיקה, מניחים אותם בתוך השִׁדָה המשֻׁלשת הקבוּעה בזָוית החדר – והכל מתחילים לצאת מן החדר.

• אמרו אל הכִתות הקטנות שבחוץ שילכו אף הם לבתיהם - קורא הרבי אחרינו.

מבחוץ, על גבי סְטָיו הבית ועל גבי דשא החצר, מסביב לצבורי צפיעים שמתיַבשים בחמה, – רוחשים שם כארבה וכדבורים לרוב עֵרב־רב של ילדים ותינוקות קטנים וקטני־קטנים, בני אלף־בית וקמץ־אלף, כלם מפטפטים ומלהגים ומקשקשים בלשונותיהם הקטנות, לשון תינוקות, ומשחקים כִתות־כתות במיני שחוק ושעשועים שונים.

– הביתה! הביתה! – מבשרים אנו פֶה אחד לאלו שמבחוץ, כשאנו מתפרצים מן הבית בקולו־קולות.

ומיד כל התינוקות מתנערים מעפר כעדת צפרים – והנה רעש ושמחה, ריצת רגלים ונדנוד ידים, תינוק אל תינוק קורא, עשרה תינוקות אחוזי־יד רצים בשוּרה אחת – פרחו להן הצפרים!

ב.

ואנחנו בני הכִתה הגדולה איננו הולכים לבתינו; לאן אנו הולכים? לבית־המדרש!

פזז וכרכר, דָהֹר ורַקֵד, כסיחים עליזים, אנו רצים לבית־המדרש, ולבסוף אנו מתפרצים לתוכו בהמון, כלנו בבת־אחת ובנשימה אחת.

ותיכף לכניסה – והנה הֶאח! ראו מה היה לבית־המדרש!

אמנם, כמה משונה עתה מראה בית־המדרש מבפנים! אין זה כי אם בית חָרָשִׁים וזה מקום מלאכת־מחשבת!

כל השלחנות והספסלים והעמודים – כלם נתפַנו למקום אחד: לא נשארו עומדים במקומם אלא אלו הסמוכים לבימה שבאמצע בית־המדרש. בימה זו משַׁמשת עתה אבנָיִם למלאכת־ידיהם של כמה וכמה אַברכים ובחוּרים, מבניהם וחתניהם של יקירי העיר וחשוביה, העומדים עתה שם ועוסקים במלאכתם, מלאכת שמים, באמונה ובזריזות, מתוך אהבה וחשק ומתוך שמחה של מצוה. על גבי השלחן הארוך ועל גבי הספסלים והעמודים, שהבימה מוקפת בהם משלש רוחותיה, מונחים תִלי־תלים וצבורי־צבורים של לוחות ניָר ושל גליונות ופספסים ובהם מכל הגַונים שבעולם: אדומים, ירוקים, כחולים, צהובים, ועל אחת כמה וכמה לבָנים… בין צבורי־ניר אלו מפוזרים כמה וכמה שברי כלי־חרס מלאים דבק, שקיסמים דקים תחובים בהם, ומוטלים הרבה סכינים קטנים, מִסְפרַים, שברי כלי־זכוכית וכדומה. ועושי המלאכה – מה נפלאים מעשיהם וכמה גדולה אומנות־ידם! האחד – עט־עופרת בידו והוא משרטט בו שרטוטים ומצַיר ציורים והשני – עומד מזוּין בסכין ובמספרים והוא גוזר וחותך מתוך הניר צורות שונות ומשונות – כפתור ופרח! השלישי – כותב אותיות בדיו, אותיות גדולות ומשוקדות, מתויגות ומעוטרות, כעֵין אלו שעל גבי שערי הספרים הישנים, דפוס אמשטרדם, והרביעי מדבקן בדבק על גבי לוחות. שלשה מן החבורה היו טרודים בהִדור הבימה: זוקפים ארבעה כלונסאות לארבע פנותיה, קובעים בהם מסמרות, מותחים חוטים מכלונס לכלונס, עושים מיני בזיכים ועששיות, פנסים ושפופרות לכבוד ה“הדלקה”, חורזים אותם, את הפנסים, על גבי החוטים ותולים אותם על המסמרות. על גבי הקרקע מושלכים ומפוזרים הרבה גזרי־ניר ופספסים, מפסולת הלוחות והגליונות, ואנו הנערים רואים את המציאה ונופלים עליה. כלנו בוזזים לנו, כל אחד כפי כחו, נותנים לתוך כיסי הבגדים ולתוך תיקנו ולכל מקום שיש בו בית־קבּול, לרַבות גם את הכובע. חֲלָלו של בית־המדרש מלא כלו אוֹרה וחדוה, צהלת בחוּרים ושיחת אברכים מעורבת בקריצת מספָרים, בצלצלי סכינים ובדפיקות פטישים. כל הערבוביא הזאת נותנת לבית־המדרש פנים חדשות ומוספת לו חן וחסד בעינינו, ומתוך רוב תענוג וחֶדוה דעתנו מטורפת עלינו. הלב מלא, היד עסקנית, הרגל קלה – והמלאכה מרובה! אוי, כמה מרובה… אבל במה מתחילים? – ואנו נטפלים לעושי המלאכה “הגדולים”, מכַרכרים כרכורים כנגדם, סובבים עליהם ומרקדים לפניהם ומשתדלים לשַׁמשם בכל כחנו: זה נוטל מזה ונותן לזה, וזה מגביה מן הקרקע ומניח על השלחן; אחד מביא את הפטיש ואחד את המסמר – וידינו העסקניות מלאות עבודה.

וכמה גדולה הנאתי וכמה מרובה גאותי כשהופך אלי, למשל, משה’לי האברך את פניו ואומר לי מעֵין זה:

– גְשָׁה נא אלי, מוטילי, אחוז נא אתה בקצה הלוח הזה – ואני אגזרנו.

ואני אוחז בין שתי אצבעותי את קצה הלוח בכל כחי, והמספרַים שבּידֵי משה’לי חותכים וקורצים - קְרִיץ, קְרִיץ, - הלוך וקרֵב מתוך קריצה בשתי קרניהם אלי… הנה הם נוגעים בראשי אצבעותי, אוי, דקירה! – היש לך תענוג גדול מזה?

כשעה שלמה אנו שוֹהים ב“גן־עדן” זה, עד שנגזר עלינו גֵרוּש. ומי חַיָב בדבר? אני בעצמי. מתחלה הייתי מסתפק במועט ושָׂמֵחַ במה שאני עומד ומשַׁמש לפני האומנים ומסתכל, בזכות זו, במעשי ידיהם; ואחר־כך התגבר עלי יצרי והשיאני לנסות בעצמי את כחי במלאכת־מחשבת זו, ומיד נעשתה ידי מַשְׁמְשָׁנִית ועסקנית, תופסת ובודקת כל דבר, נתחבת לתוך הדבק, מפשפשת בתוך הניר, ממשמשת במספרים – עד שהבאתי לבסוף את עושי המלאכה לידי כעס.

ראשונים לקַפדנות – הם ישראל הארוך בנו של ר' אָלי הגבן והירשל בּנָה של צינה־לאה שכנתנו. עוד מתחִלת ביאתנו לבית־המדרש היתה עינם של אלו צרה בחברתנו ובקשו לגרשנו משם. – "צאו, צאו! – קראו לנו כל אותה שעה – לבתיכם, “קֻנדַסים”! – אבל מי חושש להם ולצעקותיהם? וכשראו כך – התחילו מגביהים קולם יותר ויותר:

– וכי ממתין אתה עד שיבוא ר' מאיר ויסחבך מפה באזניך? – אומר אלי הירשל.

– ומי אתה ומי ר' מאיר שאתיָרא מכם? – משיב אני להירשל ושולח לשון כנגדו.

– אם כן הרי “שקץ” ועז־פנים אתה – צא מיד! כרגע! – צועק ישראל הארוך ומתקרב אלי.

נושא אני את עינַי לשני אחַי הגדולים שבאותו מעמד – אף הם מן האומנים הם – ומביט אליהם הבטה של רחמים ותחנונים, כמי שאומר: “בֹאו ועזרונו…” אבל הם אינם זזים ממקומם. האכזרים! אף הם בעצה אחת עם כל החבורה לגרשנו – ואין ברירה!

ובאין ברירה – אנוסים היינו על כרחנו לעזוב את בית־המדרש ולצאת אלא שעלתה להם, לאברכים וְלַבַּחוּרים, יציאה זו ביגיעה מרובה וטרחה יתרה; לא נכנענו מפניהם אלא אחרי מלחמה קשה, מלחמת־אגרופים, בין שני הצדדים. אני עמדתי על נפשי כנגד ישראל הארוך בחֵרף־נפש ממש, – כגור־אריה נלחמתי! נשכתיו, מרטתיו, שרטתיו, צבטתיו בכל כחי ובכל כלי־זֵיני הטבעיים: בשִׁנַי, בצפרני ובכל אשר מצאה ידי. יתר על כן: גם “גִבֵּן” קראתי לו בשעת מעשה, ודאי כמאה פעמים. באמת אמרו, לא הוא, אלא אביו זכה לאותו הדוּר – החטוטרה – אלא שאין מדקדקים בשעת הסכנה. וחַיב אני עוד להזכיר בזה זכרון לדורות את כל מעשי תקפו וגבורתו של יַענט’לא חברי בסוף המלחמה ההיא: ברגע שנשמטתי מידו של ישראל ונמלטתי מפניו אל הפתח – בו ברגע הכשיל יענט’לא ברגל את ישראל הרודף אחרי – וזה נמתח מלוא אֹרך קומתו על המפתן: זכרה לו, אלהים, לטובה!

וכשעה אחת לפני שקיעת־החמה אנו חוזרים מן המערכה קוממיות וביד רמה. אמת, נצחון אין כאן אבל שֵם־תהלה ועוז רוח יש כאן. והשעה בכללה היתה שעה של קורת־רוח – הלוַאי שתרבינה כמותה. עוד שעה קטנה אנו שוהים תחת כפת הרקיע שמחים וטובי־לב, עליזים ומתהוללים – ויד איש באחיו; ולבסוף כשעמדנו מכֹח, אנו מפשילים את כנפי קַפוֹטוֹתינו ומתפזרים מתוך רעש ותרועה לארבע רוחות העירה – נער נער לביתו.

ג.

– אמי! ילדים!… בבית־המדרש!… הוי, הוי, אִלו ראיתם!… – דבורים מקוטעים אלו יוצאים מפי בהתלהבות גדולה, כשאני קופץ לתוך הבית בקֹצר־רוח ובנשימה אחת.

– מה ראית, מה ראית? ספר נא, מוטילי! – מתחננות לפני פה אחד כחמש ילדות, שיושבות על המפתן ועוסקות בתפירה.

– ספר נא, יקירי, ספר נא – כופלת את הבקשה אחת מהן, היא אחותי הבכירה.

ומיד קמה התַקיפה והגדולה שבהן, היא הנה, אחותו של אויבי הגדול באותה שעה, ישראל הארוך, תופסתני ומושיבתני באמצע המסבה על־כרחי.

יודעות הן הילדות כמה קשה אני בשעה שהן צריכות לי, ולפיכך הן מראות לי חִבה יתרה, מנשקות ומגפפות אותי זו אחר זו ומַשיאות אותי על הדבור. ואני כשראיתי אותי בכך – זחה עלי דעתי והתחלתי מגזם ומפליג לפניהן בשבח כל אותן הנפלאות שנראו לי שם, ומן הנפלאות גוּפן איני מגלה להן מאומה, עד שקמה לאה היפה, בתו של ר' דוּדי ראש עשירי עירנו, והתחילה אף היא מעתרת עלי דברים ומבטחת להביא לי מלוא כף חרוּבים. לפני לאה היפה וכל־שכן לפני הבטחה טובה זו לא יכֹלתי לעמוד עוד, לבי נתרכך ופי נעשה כמעין המתגבר והתחלתי מספר לפניהן מה שראיתי ומה שלא ראיתי. ובמדה זו שיצרן מתגבר עליהן ועיניהן מתלהטות – בה במדה דמיוני מתגבר עלי ופי נובע גוזמאות ודברים שלא היו מעולם.

– אוי, מוטילי, מוטילי – אומרות הילדות כשהרגישו בדבר – מוּטב שתספר דברים כהוַיָתם.

– ערב וראיתן אם אני משַׁקר – משיב אני, משתמט מתוך החבורה וקופץ ובא אצל אמי, שיושבת עם פְרַדֶל שכנתנו על הספסל וסורגת פוזמק.

– מה שאלתך, בני? – אומרת אלי אמי ונותנת בי את עיניה הטובות והיפות, שרוּח אבלות ועצבות שורה בתוכן. סימן אבלות זה לא זז מתוך עיניה משֶׁמֵת אבי ועד היום ההוא.

– לאכול אני רוצה… – משיב אני וכופף ראשי.

צער גדול נצטערה אמי כשהייתי תובעה על האכילה בפני אחרים; והטעם פשוט: לא בכל יום היתה יכולה למלאות את שאלתי כפי הצורך. טעמו של אותו צער ופרוּשם של יסורי גיהנם אלו לאמתו ולעמקו לא נתגלה לי אלא לאחר זמן מרובה, כשנעשיתי גדול. עתה, אך עתה מבין ומבין אני למה היו פניה משתנים פתאם ומה היא אותה השפלת העינים ואותה השתיקה הארוכה. ופעמים שהיתה אמי נרתעת ועומדת ממקומה בחפזון, מושכתני לחדר־הבשול ושם היתה הופכת פניה אל הקיר, ועושה את עצמה כאלו בודקת ומפשפשת באיזה דבר – וטפות־טפות של דמעות רותחות, דִמעוֹת־סְתָרים היו נושרות מעיניה…

אבל בימים ההם עדַין הייתי ילד ולאכול הייתי רוצה. השכנות, שנמצאו באותו מעמד, היו מרגישות בצערה של אמי והיו רוצות בכל לבן להשאילה דבר־מאכל משֶׁלָהן – אלא שחָסו על כבוד אמי ושתקו. ואם אירע שהכניסתני אחת מהן לתוך ביתה והאכילתני – עשתה אמי את עצמה כאלו לא ידעה; וכשהייתי מפרסם הדבר בביתנו והיא שמעה – כעסה האומללה כעס גדול ומהרה להשתיקני ולהזהירני אזהרה אחר אזהרה, שלא אקבל עוד מידם של אחרים כלום.

– נוֹח לי שאמות לעיניכם; מוטב לי שארד אחרי בעלי לקבר משאראה את בָני באים לידי מתנת בשר־ודם.

כך היתה אומרת אמי במרירות, כשהייתי משתבח בסעודה שהאכילתני אחת השכנות.

ואותו היום – יום רביעי היה, יום שהלחם כָּלה פעמים אפילו מביתם של אמידים בעיָרה קטנה; ולפיכך לא בושה אמי הפעם לפטרני בלא־כלום.

– הרי ידוע לך שהלחם כלה היום מן הבית (ובאמת כלה הלחם מן היום השני). הַמְתן, בני, עד הערב. כשתחזרו כלכם מבית־המדרש אעשה לכם מַמְלוּגא¹

אבל הבטחה זו אינה מַניחה את דעתי; מפני שבאותם הימים היינו רגילים לאכול ממלוּגא, מאכל־עני ותפל זה, כמעט בכל יום וכבר היתה לי לזרא. ועד שאני מעקם את פי ומזמן את עצמי לבכיה – בא חמילי הַחִגֵר, נכדו של הרב וחברי בחדר, עמד על הפתח והכריז:

– בוא ונלך לבית־המדרש. ותיכף ומיד! זמן “הדלקה” הגיע!

כששמעתי כך – מיד נסתלק ממני רעבוני, וכהרף־עין – והנה אני ברחובה של עיר עם כל הנערים בני־גילי. ואף הילדות התופרות הפקידו את מלאכתן וקפצו לחוץ – והרחוב, השקט עד עתה, נתמלא שאון ותנועה.

אנשים, נשים וטף עוזבים את בתיהם ויוצאים לרחוב, מתכנסים ועומדים שם חבורות־חבורות, הולכים ומסיחים בעניני הערב.

ובשעה זו והחמה ככדור אש גדול שוקעת מאחורי ערמה אחת של תבן, הגבוהה מחברותיה שבכפר – שוקעת ואיננה.

והנה אנו באים עד קצה הרחוב, מקום ששּורת הבתים כלתה ומגרש בית־המדרש מתחיל. מגרש זה רבוע ורחב־ידים הוא, שם עומד בית־המדרש, וסמוך לו ה“חדר” של מלמדי.

– ראי! – אומרת אחת הנערות – עדין חשכה בתוך בית־המדרש.

– וראי! – אומרת חברתה – הנה הורידו את הוילונות על פני החלונות.

– מדליקים, מדליקים! – צהלה כל החבוּרה כשנראו פתאם אורים נוצצים ובוקעים לחוץ דרך סדקי הוילונות, ומיד כל החבורה מזדרזת ורצה לבית־המדרש – ואני בראש.

וכשהגענו לבית־המדרש – והנה אוי ואבוי! הדלתות סגורות ומסוגרות… ובעוד שההמון נדחק ומתפרץ למבוא הבית – אנו, הנערים, מתגברים כאריות ומתחילים להתדפּק בקצר־רוח ובכח גדול על דלתו הבית ואומרים להרוס ולבוא לתוכו ביד חזקה. לא חסנו על עמלנו ועל ברכינו ורגלינו, דפקנו, רעשנו, צעקנו והבאנו את בית־המדרש במצור. ומי יודע מה עלתה לו לבית־המדרש לולא נגלה עלינו פתאם דרך החור שלמעלה למשקוף הפתח ראשו הלבן של ר' מאיר השַמש.

– הנני עליכם, מזיקים, ופרקתי את עצמותיכם! גשו הלאה, בני־בליעל, חברת מרעים, פוחזים וריקים! – מחרף ומגדף ר' מאיר השַׁמש.

מפני דברי מוסר בלבד אין אנו מתיָראים. מפני מה אנו מתיראים? – מפני המקל! יחד עם ראשו הלבן הוציא וחשף לנו ר' מאיר השמש גם את ידיו השעירות ובתוכן מקל עבה וגדול. כשראינו כך – ונסוג לאחור… מן הנסיון למדנו, מקלו זה של ר' מאיר כמה קשה הוא.

ועד שאנו עומדים כך – והאדמומית שבמערב הולכת ועוממת בשוּלי הרקיע. אֵדים חמים וקלים עולים ומשתטחים מאחורי בית־המדרש, שם, הרחק־הרחק, על פני שדה ומגרש… שקט ודממה מסביב. הנה דמדומי־ערב.

והנה כוכב מבצבץ בלב הרקיע, באמצע ממש. מיני הבָרות קטיפות ומשונות של קול צפור אחת עולות ובאות מן השדה. פעם הן רכות ורפויות ובנחת נשמעות ופעם הן מתגלגלות ובאות בשברים תרועה. והנה קול עגל גוֹעה ואחריו נבחת־כלבים הומיה וזועפת, ההולכת וכתה במרחקים. והנה גם החסידה שבה והיא יורדת אל קנה על גג בית־המדרש.

– פותחים! – צעק פתאם אחד מן החבורה. ומסֻפקני אם שמחת בני־לוַיָתו של קולומבוס לקול הקריאה “יבשה!” היתה גדולה משמחתנו באותה שעה.

ד.

נפתחו דלתות בית־המדרש לרוָחה – וההמון הרב פרץ אל תוכו כפרץ מים, כלו בבת־אחת. וכשנכנסנו – אֵל אלהים ה'! – מה רב ההוד והתפארת! מה חזק האור ומה נשגב המראה!… תעה לבבי, מאמין ואינו מאמין; עיני משוטטות, רואות ואינן רואות ברגע הראשון. וכי אין זה מעשה כשפים?

הגיעו בעצמכם: הבימה עם הַגְדֶרֶת שבאמצע בית־המדרש נתעלמה כֻלה מן העין ובמקומה עומדת עתה כמין סֻכה מרובעת מעוטרת ומקושטת כלה מארבע רוחותיה, מן הקרקע ועד התקרה, בכל מיני צעצועים וקשוטים של כמה וכמה מיני גזרי לוחות וספספי ניָר, משולבים זה אל זה וזה בתוך זה, מעשה ידי אמן, פלאי־פלאים. לא תשבע העין מראות ולא יאומן כי יסופר, שיד בשר־ודם פשוט עשתה כל אלה. הנה לכם, לדוגמא, צלע מקושט אחד של סוכה זו, הצלע המזרחי, וממנו תלמדו על השאר: בראש הצלע מלמעלה תלוי “מגן דוד” מקושט ומצויר, גדול, במאד מאד, והוא עשוי כלו “מגני דוד” קטנים־מן־הקטנים, הנראים ולא נראים בהשקפה ראשונה. למטה ממנו, שני מיני ציורים נאים, קרוצי נְיָר, והמלאכה דקה מן הדקה, כמעשה חוטים. עוד למטה משניהם עשויות שתי מנורות בעלות שבעה קנים, וברֶוַח שבין כל אלו תלויה כמין מסגרת נפלאה מקושטת בכל מיני ציצים ופרחים, ושם “ר' שמעון בן יוחאי”² חקוק עליה באותיות גדולות מאירות עינים.

וכן לכל צלעות הסוכה. תן על זה עוד את הפְאֵר וההדר של חלונות בית־המדרש, שהיו אף הם מעוטרים בכל מיני צבעונים של ניר ונרות דולקים מבפנים; ותן על זה עוד את הפנסים המרובים והעששיות של כל מיני גְוָנים שהיו תלוים ודולקים בכל פנות שאתה פונה – וידעת היום אחת מששים מעֵין אותו התענוג שהיה ממלא באותה שעה את לבנו, לב בני עירה קטנה, שאינם רגילים בתיאטראות ובבתי־משחק וחזיונות, ושלא ראו אפילו מאורי־אש והדלקה של פומבי מימיהם.

ובעוד אנו מתפלאים על כל “החדושים” שנתגלו פתאם לפנינו והכונו בתמהון, ובעוד שאנו מגלים כל רגע ורגע פנים חדשות ופרטים נפלאים אחרים בגיא־חזיון זה, וכֻלנו תמהים וקורים “אוי” ו“האח!” בבת־אחת – וההמון בבית המדרש הולך ורב, והדחק – הולך וגדול. כל המקומות, השלחנות, הספסלים והעמודים, נחבשו. ערב־רב של גברים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, דוחקים ולוחצים זה את זה וזה למעלה מזה. אף לנשים הוּתרה עכשיו הכניסה לעזרת ישראל, כבליל “שמחת תורה”. רעש, מהומה וצוחה. החֹם מתגבר ואין שׂם על לב. “מעריב, מעריב! צריכים להתפלל מעריב!” – קוראים קולות רבים; אבל מי שומע להם? ר' מאיר השמש כועס, ר' מאיר השמש מתקצף, מַקִיש על הבימה וקורא “הַס!” בכל כחו, והקהל חוזר וקורא “הס, הס!” – והמהומה במקומה עומדת. סוף סוף כורע הקהל “בָּרְכוּ” – ומיד הרעש חוזר לכמוֹת שהיה.

ולנו הנערים – דיצה וחדוה! יפה לנו הרעש כמים לדגים. רָצָה רבנו מתחלה להושיבנו תפוסים אצל אחד השלחנות ולהעמיד על גבנו את “עוזרו”, שיפַקח זה על תפלתנו – שחקה לנו השעה ולא מצא ר' דוד, הוא רבנו, שלחן פנוי בשביל מעשה זה. כל השלחנות היו מלאים אדם וכל כמה שהתפלל ה“רבי” לפני השמש על השלחן – לא נענה.

– שלחן אתה מבקש? – השיב ר' מאיר השמש בזעף – לך־לך לחדרך ותמצא שם שלחן ורְוָחה… – ובעוד הרבי שופט ידיו בתמיה ומכין עצמו להשיב – פרח לו ר' מאיר ונבלע בתוך ההמון. אכן, איש צדיק וישר היה ר' מאיר, אדם כשר, יהיה זכרו ברוך!

ובכן – בני־חורין אנו! אין תפיסה ואין" עוזר“! רשָאים אנו מעתה לדלג על החלונות ולקפץ על הספסלים ככל אַוַת נפשנו… ואני מזדרז להשתמש בשעת־הכושר ועושה כל מה שבכחי, שלא לְוַתֵּר מחֵרותי אֲפילו כחוּט־השערה. ותיכף ומיד אני קָרֵב אל “המלאכה” ומתחיל מחלק “מָנות” לחברי הקרובים אלי: לזה – דחיפת מרפק כלאחר־יד ולזה – צביטה בשוֹק, לפלוני – צרימה באזן ולאלמוני – סטירה תחת החוטם, לאחד – בעיטת רגל מאחוריו ולאחד – הפלת הכובע מעל ראשו. וגם הנערות לא נקו מידי: את זו אני מושך במחלפתה ולזו אני קורא “קְורקבן” – סוף דבר, אני “חי” ופועל גבורות והכל תמהים עלי. לא לחנם יצא לי שם “מזיק” בעיר, ואם בכל הימים הייתי כך – באותו הערב על אחת כמה וכמה; זכות אחי הגדול נחמן הרי מסיעתנו עתה – וממי אירא. אחי זה הריהו אחד מ”גבורי הערב" וראש לעוסקים במלאת־הקדש, לפאר את בית־המדרש במעשי ידיו, וכבר יצא לו בעירנו שם אָמָן מפורסם ומְפַתֵּחַ נעלה.

והנה כלתה תפלת ערבית. “העולם” הולך ופוחת. לא נשארו אלא כמה מן הנערים, שהפרידה ממקום המחזה הנהדר והחביב היתה קשה עליהם ועינם לא שבעה מראות.

אך הנה גם הנרות הולכים וכבים והאור שבבית־המדרש מתמעט והולך ניטל עטור החלונות ופנה הודם ונסתלק הדרם. ידוה הלב על יופי וזיו זה שחוזר ללא־כלום ומפַנה מקום לצללי חולין, שבאים וכובשים את חללו של בית־המדרש מתוך פתילות מהבהבות, דועכות ועשֵׁנות. הציורים והקשוטים רובן הולכים ומתכסים בטלית שחורה של צללי אפלה, ור' מאיר השמש מתחיל דוחק: “הביתה, שקצים!”

אין ברירה – אני הולך הביתה.

אחרי אכילת הממלוּגא יוצאים בני־ביתנו אל הרחבה שלפני הבית, מקום שבני־אדם, מן השכנים, מתכנסים שם ומסיחים בקול רם על ההדלקה ועל שאר עניני היום.

ומעט־מעט השיחות הולכות ורפות. התינוקות – ראשיהם על ברכי אמותיהם והם ישנים. אנשים ונשים מתחילים לפהק, מתחלה בחשאי ולבסוף בקולי־קולות; האנשים בקצרה – “אַה!” והנשים בארוכה – אַ־הַ־הַא! החבוּרות פוחתות והולכות, עד שלבסוף כל הרחוב מתרוקן, ואף אנו נכנסים לבית, קוראים את “שמע” והולכים בשעה התשיעית, כדרכנו, לישון.

ה.

למחר בבקר, אך הֵנֵצָה החמה ואני הקיצותי מעַצמי, ובעוד שאני שוהה ויושב על הדרגש, זה המשכב המשותף לי ולאחי, וקרני השמש החמות והמתוקות ירדו לתוך החדר ושטפו את משכבי ואת הכֹתל הסמוך לו ואת כל פני. בידי האחת אני מֵצֵל על עיני המצטמצמות מפני האור ובשניה אני מוציא כובע מרוסק ומקוּמט מתחת הכר, שלא אשב, חלילה, בגלוי־ראש ותשתכח ממני התורה, חס־ושלום.

לבסוף יורד אני ממטתי בזהירות ובחשָׁאי, שלא להעיר את אחי. כסבוּרים אתם, אני חס עליו? טעיתם! כונה אחרת לי בזהירות זו: כדֵי שאוּכל להתפאר עליו אחר כך ולהתגרות בו: “אבל אני הקיצותי תחלה!…” ואולם אחר כל הזהירות הגדולה, נתקלה רגלי, בשעת ירידה, בבטן אחי – וכמעט שהופרה מחשבתי הטובה. אבל, לשמחתי, לא נתעורר אחי כלו אלא הוציא ראשו מתחת הסדין חציו ישן וסתוּם־עינים, גמגם דבר־מה מתוך השֵׁנה – ומיד חזר ונתעטף בסדין יפה־יפה ותרדמת אלהים־נפלה עליו.

דבר זה שהקיצותי מעצמי נתן שמחה מיוחדת בלבי ודעתי זחה עלי. בשאר הימים לא הייתי מתעורר אלא אם כן עבר על ביתנו חברי ישראל’ק – אחד מן הזריזים המשכימים לחדר – ודפק לי על החלון:

– החדרה, מוטיל!

קריאה זו, שהיה מעוררני בה ישראל’ק בגזרת הרבי, מדי בקר בבקר – היתה מטלת צִנה בכל אברי ונוטלת אחד מששים בחיי. מקולה מת לבי הרך בקרבי ונפשי נמוגה מפחד היום הקרוב. היא, הקריאה, היתה מבשרת לי יום רע ומר של תפיסה בחדר ושל מכות באגרו, וברצועה. מתוך בכי ודמעות הייתי פורש ממשכבי החם ובין זרועות אחי הנעים והולך כשה לטבח לקראת יום פורענות. אוי, החדר, ואוי־אוי הרצועה…

לא כן היום. היום הקיצותי מעצמי, בלא ישראל’ק, הקיצותי – ולבי טוב עלי ומתרונן. לבי מנבא לי רוב טובה ביום זה, טובה שאני מיחל ומצפה לה בכליון־עינים זה כשני שבועות. עתה אין פרידתי ממשכבי החם קשה עלי כלל. הַיוֹם לַ"ג בָּעֹמֶר!!

וכמה מתוק היום אור החמה! וכמה בהירים השמים! והאויר שבחוץ כמה צח וכמה מבוּשם הוא – ריח ניחוח מחַיה נפשות! יאמר נא העולם כלו: היום ל"ג בעֹמֶר!

וכל מעשי־בראשית כלם שמחים וצוהלים עמי. סנוניות וחוגאים טָסים באויר וחוגגים עמי חגי. שרַקרַקים וְטָסִיוֹת יצפצפו לי שיר וזמר. שירו לי, זמרו לי, צפרי־חמד! היום אף אני בן־חורין כאחת מִכֶּן – היום ל"ג בעמר!

החום אני בן־חורין! אין חדר ואין רצועה! למרחב השדה אצא, אבוא להדר עמקים ובקעות מעשי אלהינו.

עוד היום אצא עמכן במחול־משחקים, כנפי רננים! כמובן, צפרים אפזז, אכרכר ואעלוזה. אַל חדר ואַל רצועה! אך חופש, גיל ורננה… יתברך החופש ויתהדר מרחב־יה לעולמים!

ואני קופץ ממטתי, ממהר ולובש מכנסי־בד קלים ו“טלית־קטן” גדולה על בשרי ונוטל ראשי אצבעותי ונטילה של שחרית.

ברגע זה נכנסה אמי לחדר־משכבי.

– האתה זה בני? אומרת אלי אמי רכות ועיניה, עיני אם, מביטות אלי בחסד וברחמים.

– אני – משיב אני לה וּפָנַי מזהירים ולבי שש ומתגאה במעשי־רב זה שעשיתי עתה בקימתי.

ואמי קְרֵבָה אלי, רואה את ה“טלית־קטן” שהיא מוּפשלת על כתפי שלא כדרכה – והיא מְיַשַׁרְתָהּ; רואה כנף כֻתַּנתי שהיא יוצאת זנב מתוך סדק המכנסים שמאַחורי – והיא מכניסתו לפנים; אגב, היא בודקת חוטמי ומוצאת, שהוא מטֻפל וסתום בדברים טפֵלים שאין לי צורך בהם כלל – והיא מְפַנְתָם משם. לבסוף היא מכניסתני לחדר־הבשול ושם היא מרחצת שנית את פני וידי רחיצה יפה, ולאחר שאני קורא ברכת “מודה”, רשוּת נִתֶּנֶת לי לצאת מן הבית ולעשות מה שלבי חפץ.

מובן מאליו, שאיני שוהה הרבה, ואני מזדרז ומוציא מתחת מטתה של אמי את הקשת הטמונה עמי שם עוד מבערב, ומיד – ואני קופץ ויוצא לחוץ ורץ כצבי אל הטוב שבחברי, אל פסח’ל, ולבי טוב עלי ומתעדן בשפעת תענוג, וכל עצמותי תאמרנה שירה.

ו.

קשת! מלה קלילה זו, לִכְאוֹרָה, מה היא? אבל בעינַי, האח, כמה גדולה היא! אִמרו ברור: “קֶ־שֶׁ־ת!” – כלום אינכם שומעים כמה עֲרֵבה היא לאזן? כלום אינכם מרגישים כמה זכרונות נעימים אני שומע בה ובכמה טֹרַח ויסורים נקנתה לי אותה הקשת?… לא ה“קשת” בכתיבתה כאן בלשון־הקֹדש אלא קשת כתרגומה בלע"ז, קְרָא: פַילִ’נְ־בּוֹגֶן… לכאורה, אין זו אלא חפץ פשוּט, פשוטי כלי־עץ; אבל, אדרבה, נַס נא אתה ועשה לך קשת; אדרבה ואדרבה: צא נא אתה ויגעת ומצאת לך קודם כל חשוּק של חבית, חשוּק חזק וקשה – ועם זה גם רך ונוח לִכּוֹף. אחר כך צא ובקש לך זנב־סוס לתלוש ממנו שערות למֵיתָר (בשעת־הדחק יוצאים גם בחבל־פשתן, אבל מצוה מן המובחר בשערות זנב). וכשתמצא לך זנב, כלומר, סוס צנוע ועָנָו, נכנע ושפל־ברך, הנותן את זנבו למורטים ואינו בועט, – לך עתה ועשה לך חצים, חצים חדים וחלקים, יפים ומהוקצעים. עָשִׂיתָ חצים – קום ומצא לך זפת לזַפֵּת בה את החצים בראשינם, כדי להוסיף להם כח־הכִווּן וליתן להם חִזוּק לעמוד בפני הרוח… ועתה בא וראה כמה מרובים יסורי קשת!…

ואף אני, מוטילי, אלו לא הייתי מתחיל במלאכה זו מיד לאחר הפסח – מי יודע אם לעת כזאת, עת ל“ג בעומר, הייתי מגיע לקשת. אמנם כן, שלש שבועות תמימים לפני ל”ג בעומר הייתי מתיגע וטורח בעסקי קשת, ולפי צערי – שכרי: את עמלי ויגיע כַפי ראה אלהים והזמין לי, לא קשת סתם, אלא קשת “כמה שנאמר”, קשת שלא ראתה כמוה עין נער באותו לַ"ג בעומר בכל העירה. רצונכם לדעת כיצד היה מעשה? – הריני מוכן ומזומן לספר. הטו אזן:

פעם אחת הלכתי בשליחות אמי לביתה של פריל החַבְתָּנִית (בעלה היה עושה חביות) לקנות ממנה שמָרים לשבת. בכניסתי לפרוזדור ראיתי והנה מאחורי קנקן המים, העומד שם, מונח חצי חשוּק יפה מאד, נחמד למראה ותאוה לעינים – ומיד עברתי על “לא תחמד”… ודע, שאותה האשה מרת פריל – אשה רעה היא, רגזנית וקפדנית, לשונה לשון אפעה ולחישתה לחישת שרף. ואיבה שָׁת אלהים בין האשה מרת פריל החבתנית ובין הדור הצעיר שבעירנו, ולפיכך מלחמת־עולם לפריל בכל הנערים בכלל ובי עבדכם הקטן, מוטילי מזיק, בפרט. וה' בֵרך את פריל באַוזים ובבני־אוזים, בתרנגולים ובתרנגולות, בברבורים ובברבורות, בחתול ברוד ובבעל זקן ועִוֵר… ויהיו כל אלה ל“סַלְעי־מחלוקת” בינינו ובינה כל הימים ונתגר בהם תמיד מלחמה. ואני מוטילי, מפני שהייתי שכן קרוב לפריל וביתה סמוך לביתנו, לפיכך הייתי איש ריב ואיש מדון לפריל כל הימים. ומטעם זה, לא היתה מציאה זו, החשוּק, יכולה לבוא בידי בהיתר, אלא באסור. ואף היא, פריל בעצמה ובכבודה היתה מסיעתני בעבירה זו. כיצד? עשויה היתה פריל שלא ליתן דריסת־הרגל לנערים בתוך ביתה, גזירה שמא יטנפו את קרקע הבית, שטהרתו היתה חביבה על פריל יותר מגופה. ואף אני, בעוד שפריל היתה מטַפסת ועולה בכבדות, מחמת שמנוּנית הגוף, על גבי התנור, להוריד בשבילי מן השמרים, השמורים שם בקדרה גדולה, נתיחדתי לבדי כל אותה שעה בפרוזדור עם החשוק הנאה – ובינתים לקחתי משם וזרקתיו דרך הפתח לחוץ. ובעוד שלבי נוקפני, “תּוֹך־תּוֹך”, על המעשה הרע שעשיתי – והנה אוי ואבוי! נפל החשוק לתוך חבורה של אַוזים, שהיו עומדים להם במנוחה סביב גומא אחת קטנה מלאה שופכים – והנה רעש וצוחה, ריצת רגלים ופריחת כנפים… “אבדתי אבדתי! – אמרתי בלבי – עתה יתגלה קלוני לפריל ואבדתי!”…

– מי בחוץ? – קוראת פריל בבהלה מעל גבי התנור – צא וראה, מי הִבְעִית את האוזים? אין זה אלא מעשה־ידם של “בַחוּרי” החדר, ימח שמם. יהי רצון, שישברו את ידיהם ורגליהם, רבונו־של־עולם! יהי רצון…

ותוך־כדי־דבור אני עומד בחוץ. מגביה אני את החשוק ממקום נפילתו וזורקו משם הלאה־הלאה, הרחק־הרחק מביתה הקטן של פריל, וחוזר מיד לתוך הפרוזדור ומודיע לפריל, שאין שם בחוץ כלום. וַדאי, כלב עבר שם, וכדומה…

אחר קבלת השמרים, כשנפטרתי מלפני פריל, הייתי הולך לי לביתי כשאני דוחף ומגלגל לפני את החשוק ברגלי – עד שנתגלגל וירד לתוך שלולית אחת שבחצרנו ונתכסה שם במימיה העכורים. משם מָשיתי אחר־כך את החשוק והכרזתי בפני הכל על המציאה שמצאתי. אחד הוא חברי פֵסח’ל (הכל קוראים לו “פֵֵסילא”) שהתוַדיתי לפניו בחשָאי על העברה שבידי, אבל הוא לא שבחני על כך.

מכל האמור אתה למד כמה יגיעות יגעתי בקשת זו ובכמה יסורים ודאגה עלתה לי. ואלו באתי לספר כאן בהרחבה את שאר פרטי מעשי הקשת: כמה טרחות טרחתי עד שמצאתי שערות סוס לעשות מהן יֶתֶר; כמה ימים ארבתי לצורך זה לסוסו של ר' דוד־הירש שואב־המים, עד שזכיתי לתלוש אותן השערות מזנבו, המוכן ועומד לכך מששת־ימי־בראשית, וכמה פעמים סִכַּנתי בעצמי להיות נִדון ברסוק איברים אם על ידי הסוס ואם על ידי בעליו – אלו באתי לספר הכל בפרוטרוט לא הייתי מספיק לעולם. אבל כנגד זה זכיתי לקשת כזו, שלא ראתה עין כמוה מעולם. רחבה, חזקה, מתוחה היא קשת זו מכל הקשתות שבעיר ועשויה היא פנימות פנימות להניח על פיהן את החצים בשעת זריקה. ובשעה שהחץ פוקע ונעקר – פִּיק! – אזי פורח הוא וקוֹשט באויר מתוך נהימה ומתנשא למעלה. למעלה. למעלה… בערב ל"ג בעומר נסיתי את כחי בפעם הראשונה, משכתי בקשת ויריתי ממנה חץ – והנה התנשא החץ לרקיע ממש, עד שנתעלם כלו מן העין; שם באויר שהה כמה רגלים, עד שחזר ונפל לארץ. ואם בלא זפת כך – אלו היתה שם זפת על אחת כמה וכמה!..

ז.

קשת זו אני מוציא עתה ממחבואה תחת המטה ואני רץ עמה אל חברי בן־גילי פסילא, בנו היחיד של ר' אלתר הסַנדלר. ר' אלתר זה, אף־על־פי שהוא סנדלר, בן־תורה וירא־שמים הוא, ולפיכך הוא מכובד על הכל. אשתו של אלתר, היא יוטא בת ר' מאיר השַׁמש, הרי היא אשה כשרה וצנועה, טובת־לב, שומרת שלום ומנוחה וזהירה בנקיון. כל פעם שאני בא לביתו הקטן והטהור של ר' אלתר – מנוחה ושמחה באה בלבי. מבחוץ – מאירים לי פנים הכתלים המבהיקים והעשבים הירוקים, הגדלים בימות החמה כשערות ארוכות על עפר הגג (אין גגו של בית אלתר משופע ושל נסרים, אלא משוטח ושל עפר). ומבפנים – שוחקים אלי שני חדרים קטנים, נקיים ומצוחצחים, שאין כמותם לטֹהר בכל בתי העיר. וכיון שאני נכנס לשם שוּב איני מתאוה לצאת וקשה עלי הפרידה משם מאד־מאד.

ופסילא עצמו – כאמו כמוהו, אוהב שלום ומנוחה, נאמן רוח ותמים־לב. קשה להבין, מִנַיִן לו לילד רך שכמותו מדות טובות כאלו, שאינן מצויות בשאר הילדים מבני־גילו. פיו ולבו היו שוים תמיד, ועל מדתו זו לא יכלו להעבירו לא מורא רבו ולא טובת עצמו. וכשֵׁם שהיה פסילא נאמן בדבורו כשנקרא להעיד עדותו, כך היה מצוין משאר חבריו בשתיקתוובאמונת־רוחו כשלא נקרא להעיד. מעולם לא גלה מאליו את סוד חברו. כגון אני, אם אירע לי (וזה אירע לי בכל יום) שנכשלתי בעבירה (שהרי “אין צדיק בארץ אשר לא יחטא”) – מובטח הייתי שלא יקום פסילא מאליו לגלות עוני לאחרים אפילו דרך רמז, ואפילו בשעת כעסו עלי. במה דברים? – מאליו; אבל הרי שקרא הרבי, או אדם אחר, את פסילא אליו ושאלו לאמר: “אמור נא, פסילא, כלום עשה מוטילא כזה וכזאת?” – אז לא היה פסילא כובש מעדוּתו אפילו חצי דבר; ולא עוד, אלא שהשתדל לספר את כל הענין לפרטי־פרטיו, זהיר ומדקדק בדבריו כפילוסוף זה, שמא יעקם חלילה בקוצו של יוד ונמצא נותן מקום לטעות.

ואני מוטילא, אף־על־פי שהרבה ממדותי הן ההפך הגמור ממדותיו של פסילא: שאני הייתי מטבעי חם־המזג, רתחן ונוח להתלהב; רוחי כנחל אש ולבי מלא ערמומיות זו, שנטעה בי אימת הרצועה בחדר – אף־על־פי־כן נקשרה נפשי בנפש פסילא ואני אהבתיו אהבה עזה ויתרה, אהבה שאינה מצויה בין ילדים כגילנו. אוהב הייתי את פסילא בכל כחי – צערו צערי וצרתו צרתי. זכורני, פעם אחת, כשחלה פסילא ונסתכן, ותינוקות של בית־רבם נשלחו לבית־המדרש להתפלל עליו – שפכתי אני בתפלה הרבה־הרבה דמעות ובכיתי בכיה גדולה. ואחר כך, כשנתרפא פסילא, ואני בחזירתי מבית רבי, ראיתיו פתאם מרחוק כשהוא יושב על הקרקע סמוך לביתו – לבשה אותי פתאום רוח שמחה והתחלתי מקפץ ורץ לקראת פסילא בחדוה ובמהירות גדולה כזו, עד שמתוך שטף מרוצתי דלגתי על ראשו ועברתי ממנו מהלאה. ולא נתישב עלי לבי עד שישבתי אצלו על גבי הדשא הרך והרענן. ופסילא אף הוא היה משיב לי אהבה ונפשו דבקה בי מאד; ואף־על־פי שהיה אביו מוכיחו על כך והיה מזהירו מלהתחבר ל“שקץ” שכמותי – לא שמע לו בזאת, ובאשר אלך אני ילך פסילא וכאשר אשחק ישחק אף הוא.

ופסילא נער קטן וקצר־קומה, אבל חזק ובריא מאד. ראשו גדול מכשעור ושערוֹתיו בהירות, כעין הפשתן. לחייו מלאות ואדמוניות, מצחו רחב וצח ועיניו כחולות ומעוטרות עפעפים ארוכות, שמוסיפות לו חן מיוחד.

כזה הוא פסילא, שאליו הייתי רץ באותו הבקר, תכף לנטילת־ידים, עם הקשת שבידי. גם בלא כך רגיל הייתי לרוץ אל פסילא בכל שעת הפנאי, ועתה עוד כונה מיוחדת נצטרפה לריצה זו: מתכַון הייתי כנגד הזפת… אביו של פסילא הריהו סנדלר – ולסנדלר הרי יש זפת.

והנה אני רץ בבקר־השכם, בשעה זו שהעולם כלו עדַין נח ושוקט. וכמה נאה העולם באותה שעה! רבוא רבבות מרגליות של טל רועדות על גבי העשבים המגודלים ובתוך גביעי הפרחים ופקעי הציצים המכסים במקום ההוא את פני כל הקרקע, מלבד השבילים הצרים הכבושים שם ונמשכים כרצועות לבנות שטוחות על גבי ירק־דשא. האויר הרטוב והמצונן קצת – הוא מבושם כלו במין ריח־ניחוח, רך וענג, שאין כמונו אלא בעצם ימי האביב. אד קל וחם נודף ועולה מן הארץ ומשתטח על פניה כמסך דק של הבל, והוא חופף ומעלף כעין קיטור כחלחל דק על פני כל הדברים הרחוקים כמלוא־עין. הנה יוצאת פריל החבתנית, מצִלה בידה על עיניה מפני החמה והיא נצבת לה כך על פתח ביתה הנמוך כשגופה מלובש כסות־בֹקר וראשה מעוטף מטפחת לבנה, קשורה ופרופה כעין שביס. בידה היא חופנת זרעונים מתוך חוצן כסותה, חָפון ופַזר על גבי קרקע, ובפיה היא מצפצפת ושורקת בחבה לעופותיה: ציף־ציף־ציף, שורקת להם ותקבצם. משפחות־משפחות, אֵם־אֵם על אפרוחיה, מתנערים העופות ויוצאים בחפזון מתוך מחבואיהם שבסתר העשבים המגודלים שם ומכל הנעצוצים ומכל הנהלולים, אצים רצים לקול הקריאה של בעלת־ביתם הזקנה, ועונים בדיצה, עוף־עוף כלשונו. הגדולים – קר־קר־קור, והרכים – ציף־ציף־ציף, עד שהם מגיעים למקום הזרעונים – ופיד־פיד־פיד… עשרות־עשרות מַקוֹרים וחרטומים, גדולים וקטנים, עוטים אל השלל, מנקרים בבת־אחת, מנקרים בזה אחר זה – פיד־פיד־פיד!

והנה פרילא הגוּצה, עורת עין אחת, אשת ר' חיים־הירש המלמד, משלחת לה שם את שתי פרותיה למרעה, ומלקטת לה, דרך הלוכה, לתוך סגורה צפיעי־בקר, בין לחים ובין יבשים, כל שמזדמן לפניה בדרך… גדולה חבתה של פריל לצפיעי־בקר! שמא תאמרו לגנותה אני מספר זאת? חלילה וחלילה! אדרבה ואדרבה – הרי יפות הן להסקה, כידוע.

ח.

והנה גם ביתו הקטן של ר' אלתר לפני… פסילא ואחותו מרים, קטנה כבת שבע ויפה מאד, יושבים על גבי הסף. סמוך להם, על גבי הדשא שלפני הבית, אמם יוטא יושבת דרך כריעה ומשפשפת בתבן שבידה קדרה קטנה, שנתבשל בה חלב שעה קלה קודם לכן.

כשנסתלקה משם יוטא, ישבתי אני ופסילא על גבי סטיו הבית ואמרתי לו בלשון בקשה:

– פסילא, נותן אתה לי זפת בשביל החצים?

– זפת? מאין אקח לך זפת?

– מאין? מאביך! – מתרץ אני את קושיתו – הרבה זפת לאביך…

ומיד קם פסילא ואני אחריו, ושנינו נכנסים לתוך הבית, מקום שר' אלתר הסנדלר ופועלו השכיר, בחור נאה בעל בלורית ובן־חיל, יושבים שם על שרפרפיהם ועוסקים במלאכתם.

– אבא – אומר פסילא, כשהוא מתקרב אל העֲליל – מוטילא מבקש זפת לחמים…

זפת? – גוער בו ר' אלתר – כלום זפָּת אני? לך מזה!

בפחי־נפש יצאנו מלפני ר' אלתר הסנדלר; ותיכף ליציאה שפכתי על פסילא את כל חמתי.

– ריקא! – אמרתי לו בכעס – חמור! אי אתה יודע שאביך לא יתן לך זפת?…

– ולמה היית מבקש? – שואל פסילא שאלת תם.

– סבור הייתי שתקח כך…

– היאך! – מתמה פסילא.

– כך, שלא מדעת אבא…

– גנבה?

– טפש! כלום לקיחה מאבא קרויה גנבה?

– ודאי! עבירה גדולה היא זו.

– לא, לא, פסילא! כל מה שלאביך – שלך היא.

– לא כך – עומד פסילא על דעתו – לא אני קניתיה ולא שלי היא.

– והרי הכובע? – מקשה אני על פסילא מתוך התלהבות – והרי “ארבע־הכנפות”? והרי המכנסים? כלום אתה קניתם? ואף־על־פי־כן כלם שלך.

– אלו – משיב פסילא בדעה מיושבת – נתנם לי אבא והם שלי, וזפת לא נתן לי ואינה שלי.

כשראיתי שאין להזיזו מדעתו קראתי לו לבסוף עוד פעם אחת “חמור!” ועל זה קבלתי תיכף־ומִיַד מפי פסילא תשובה ברורה, אמורה, על פי דרכו, במתינות ובישוב־הדעת:

– אתה חמור ולא אני.

ובזה תם ונשלם הפעם הפלפול בדיני “שלי ושלך” שבינינו.

באמת אֹמַר, שבלבי הודיתי לדעת חברי החולק עלי, אבל תאותי לראות את חצַי מזופפים ומגביהים עוּף בכח גדול גברה על מדת האמת שבי וגליתי בתורת “שלי ושלך” פנים שלא כהלכה במזיד.

לבסוף אנו חוזרים ויושבים בשלום על גבי הדשא ומתחילים עוסקים במלאכות הרבה כאחת: אנו חופרים בקרקע גומות כעין מרתפות, בונים סכות קטנות של קנים ומסככים אותן בעשבים לחים, נוטעים כרמים וזורעים גנות וכדומה. ובעוד שאנו משתקעים במלאכות אלו בעיון גדול ומסיחים את דעתנו מכל העולם כלו – בא השטן בדמות פריל העִורת וערבב את תענוגנו; סמוך למקום זה, שאני וחברי היינו יושבים ועוסקים בבנין ונטיעה נמצא גנה אחת של ירקות, היא גנתה של פריל, ובאותה שעה יצאה אותה פריל ושתי בנותיה עמה, דובה וצביה, להשקות את הגנה; ופריל, שיש בה ממדת אשת־מלמד, להגיד תוכחה לתינוקות, כשראתה בעינה הפקוחה אותי ואת פסילא שאנו מפַנים את לבנו לבטלה, לא יכלה לראותנו בשעת קלקלתנו והתחילה גוערת בנו בנזיפה, צוַֹחַת ואומרת:

– אוי לאותה בושה! בחורים שכמותכם יעסקו בדברים בטלים כאלו. וַדאי כך נאה וכך יאה לבני־גמרא! דעו וראו, עוד היום ידע רַבְּכם את כל מעשיכם!

– מי חושש לך, עִורת! – משיב אני לה מתוך קלות דעתי ואינו נותן לב, שמא לאחר “זמן” אמסר בידי בעלה המלמד ועתידה פרילא שתגלגל אלי עונות ראשונים.

– צאו וראו! – צורחת פרילא מתוך חמה עזה – שרץ קטן שכמותו עונה לאשה זקנה דברי עזות כאלו! המתן, המתן, שרץ משוקץ! מובטחת אני בך שתעשה מומר. הראיתם מימיכם נבָלה כזו?

כך צעקה פריל מחרפת ורותחת יותר ויותר, עד שנשמע קולה למרחוק ובעלי־בתים ונשים התחילו יוצאים לקולה אל פתחיהם. כשראיתי כך, נשאתי את רגלי – ואינני.

ובהליכתי לאחר שעה אחת לחדר, כמצות הרבי עלינו מאתמול, יצא לבי מפחד ואימה. מי יודע, שמא נתגלה עוני לרבי ואבדתי: אין ל"ג בעומר ואין מעמד “הר סיני”, אבל יש מלקות ועמידה בזוית סמוך לתנור ערום וחשוף־שֵׁת, כשהכתנת מופשלת לך על גבי הראש, וכשאתה רכוב על גבי מגרפה ומזוין בגף של אַוז – והכל רוקקים בפניך. כך היו מבַהלים אותי רעיוני בדרך, ושלשת חברַי, פסילא, ישראל’ק ופנחס, שנטפלו אלי בדרך, אף הם הודו לחששותי. ואפילו חתיכת הזפת שנתן לי פנחס בעין יפה לא הפיגה צערי ואני נטלתיה מידו כמי שכְּפָאוֹ שֵׁד. אבל כשהגעתי לחדר ומצאתי את אַלקילא, אשת רבי, כשהיא יושבת על המפתן וכותשת פלפלים במכתש ולא אמרה לי כלום – נתיַשבה עלי דעתי קצת. “משהיא שותקת – מתנחם אני – שמע־מנָה, אינה יודעת”. שאִלו הביאה פריל את דבתי רעה אל הרבי – ודאי לא היתה בעלת־לשון זו פוטרתני בלא־כלום, אלא היתה מקבלת פני בדברי חרוף וגדוף, כדרכה. וכשנכנסתי לתוך החדר, ויוסי בנו של רבי, בחור כבן חמש־עשרה, הודיעני שאביו יצא לבית־המדרש להתפלל – פרחה לה כל דאגתי ותחי רוחי.

כל בני הכתה הגדולה כעשרה נערים, כבר הם כאן בחדר, ויוסי בן הרבי העמיד אותנו להתפלל, כמצות הרבי עליו לפני יציאתו לבית־המדרש. שעת תפלה זו לא עברה עלינו בלא תגרות קטנות ביני ובין יוסי והרבנית – הרצועה באמצע. אחר התפלה אנו חוזרים לבתינו בשמחה. קל כצבי רץ אני לביתי לסעוד שם לבי פת־שחרית, וליטול ה“פירות” בידי – צידה לדרך “הר סיני”.

ט.

חדרי ביתנו כבר נתכבדו כהלכת הבקר, ועוד נִכָּרִים על גבי קרקע סימני לחלוחית של זלוף ורבוץ. שתי אחיותי יושבות להן כדרכן על גבי המפתן ועוסקות בתפירה. אמי מפשפשת בתרמיל קטן ממולא שיורי מטליות, מִתכַּוֶנת להוציא משם אחת ולהניחה טלאי על גבי קרע שמלתה. עבודה אחרת אין, שאין הבשול נוהג בביתנו אלא לכבוד שבת.

– אמי, אֹכֶל! – גוזר אני בחפזון תיכף לכניסה.

– מה אתן לך, בני? לך קח לך פרוסת ממלוגא מן הנשאר מאתמול. אין זולתה בבית כלום. מחר, אם־ירצה־השם, – ונתתי לך פִּתָּא חמה.

עָקָה גדולה מנשוא לוחצת את לבי, ואני מרים פתאם קול בכיה ומשתטף בדמעות. אוי ואבוי לי! כמה קצה נפשי בממלוגא, מאכל פגום ותפל זה! ומכל־שכן בממלוגא קרה זו, חמץ נוקשה מאתמול, שרוצים להאכילני עתה על לב ריקן. אוי לי מעלבוני, ואוי אוי לי משפלותי ומעניותי… “במה נשתניתי מכל חברי? – מקונן בתוכי לבי – לזה פת בחמאה, לזה פת בחלב, ואני, אוי ואבוי לי, נפשה יבשה, חרבה, אין לי כל, בלתי אם ממלוגא וממלוגא. ואפילו איציק – מי לנו בן עניים ממנו? – אף הוא מלַפת את הממלוגא בבָצל ירוק, – ולמה נשתניתי אני? למה ולמה?”

לבי עלי דַוי, דוי מאד ודמעותי כנחל שוטף.

– אם כן – מקונן אני ודמעתי על לחיי – תן לי לפחות בצל…

– מאין אקח לך בצל, בני? – אומרת אמי מתוך צער של בכי כבוּש – אי אתה יודע שיום חמישי היום, ובבית אין כל?…

אבל דעתי אינה מתקררת בדברי אמי, ופתאם אני מפיל את עצמי ומשתטח על גבי קרקע, מתחבט בידי וברגלי, גועה בבכיה וכועס כאחד. על מי אני כועס? איני יודע בעצמי. ודאי לא על אמי. מיום שנתאלמנה אמנו, אין לה למחית בביתה אלא מקור אחד: חמשה זהובים לשבוע, שנותן לה השוחט החדש, ממלא מקום אבינו המת, בשכר “חזקה”. לפי שכר מועט זה צמצמה אמנו על־כרחה את צרכי ביתה, עד שהעמידתם על הממלוגא בלבד; ועניה זו מה היא אלין עליה.

– ראו נא מעשיו של בחור זה – אומרת אחותי הגדולה בלשון תוכחה – בן־גמרא ואינו מתבַּיֵש. המתן, המתן, מחר ידעו כל חבריך, שאתה מתחבט על קרקע וגועה כעגל. מה יפה ומה נחמד!…

– רדי שאולה, טפשה! – משיב אני על התוכחה ומתמרמר ומרים קולי יותר ויותר.

עיף ויגע מן הבכיה אני משתתק וקם מן הארץ, לוקח פרוסת ממלוגא ולועסה מתוך דמעות ולא לתיאבון. אמי מציצה בי מן הצד ומכסה כל פעם את פניה בסנורה.

– ועתה – אומר אני אחר אכילה – תני לי כסף לקנות פירות, אמי.

אמי תוחבת ידה בכיס בגדה ומוציאה משם בזה אחר זה כסדרם: חתיכת סוּכר מכורסמת ומזוהמת, שנים־שלשה כפתורים לבנים, פקעת קטנה של חוטים שחורים כרוכים על גב פסת ניר לבנה, ולבסוף, שתי פרוטות, אחת גדולה שהעלתה חלודה ואחת קטנה.

– מה אקנה בשתים פרוטות אלו? – אומר אני בנפש מרה, כשאני מוחה באגרופי את דמעותי שחזרו ונעורו לצאת מעיני.

– לך־לך אל צינה־לאה, והיא תתן לך בכסף זה כמה זה כמה שאתה רוצה.

– כששמעתי שֵׁם צינה־לאה, נחה דעתי, ואני קם ורץ בחפזון לחנותה. בחנות לא מצאתיה ונכנסתי לחדר־הבשול. צינה־לאה היתה עומדת עתה שם כשהיא כפופה על גבי “טַבלַת הלוקשין” והיתה עוסקת במעשה מיני מזונות של בצק וגבינה. מיני מזונות אלו אפילו כשהם חיים – דים במראיתם בלבד לעורר בי תאות האכילה עד כדי בולמוס.

– תני לי פירות בשתי פרוטות – אומר אני לצינה־לאה.

– תיכף ומיד, מוטילא – אומרת צינה־לאה ומאירה פנים כמלאך־אלהים, עד שלבי מתחמם כנגד אורה. וצינה־לאה חזרה ונשתקעה לשעה קלה במלאכתה, כשהיא גומעת כל פעם בנחירי חוטמה מן האויר ומעקמת כתפיה דרך חכוך, כמנהגה. אחר כך היא מוציאה מתוך קערת חרס גדולה מלוֹא התַּרְוָד גבינה בלולה בחלמון ביצה ומתובלת פלפלים והיא מושטת לי. גבינה זו, העשויה לפטם בה את הבצק לשם לביבות, כמה מתוקה היא לחכי באותה שעה!

– ועתה – אומרת צינה־לאה – נבואה לחנות.

בחנות עמדה צינה־לאה ומלאה את שני כיסי מכנסי חרובים ואגוזים, צמוקים ותמרים – ומי זה ימלל את כל שמחתי וששון לבי בשעה זו!

צינה־לאה יקרה, חביבה ונעימה! מי יתנך כאם או כאחות לי וכסיתי את פניך המאירים בחסד וברחמים נשיקות איי מספר. יהי חלקי עמך, הצדקנית והרחמניה!

וכמה צנועה וענותנית אַתְּ, בעשותך את מעשיך הטובים! לא ידע איש חסדיך, בלתי אם חנוּנַיִך ואלהים לבדם. לא האדימה מַתת ידך להי איש מעולם ולא הלבינה פני דל אף רגע אחד. ברה כלבבך צדקתך, וחסדיך כנפשך טהָרו.

מלא וגדוש כל טוּב יצאתי מחנות צינה־לאה, ואני חוזר ורץ לביתי שמח וטוב־לב, כשפני מזהירים ולבבי מלא שירה. בנשימה אחת נכנסתי לתוך הבית, כשאני מנקש בשתי ידי על שני כיסי הממולאים ובולטים כגבשושיות מזה ומזה. בשעת רצון זו נתעוררה בי מדת החסד וחלקתי חלק גדול מטובי לשתי אחיותי. אחר כך אני מזדַין בקשת ובחצים מזופפים, יוצא והולך לחדר קוממיות וביד רמה, ונזהר בתוך כך להקיף את הדרך על ביתו של ר' חיים־הירש, שמא תראני פרילא אשתו ותזכור לי חטאתי.

י.

החצר שלפני החדר מלא ילדים ככלוּב מלא עוף. הקטנים שטחו להם שטוח על גבי הדשא, והגדולים, בני כתָּתי, יושבים להם על גבי סטיו הבית.

והשעה שעת חירות. אין לנו לא רבי ולא עוזר. זה בבית־המדרש וזה עדין לא בא. הרבנית אף היא טרודה לפי שעה בחדר־הבשול. הפקר, הפקר הותרה הרצועה! נער הישר בעיניו יעשה!

והרעש בחצר הולך ורב. כל אחד מוציא פירותיו ומשתבח בהם. ומתוך השבחים באים לידי מחלוקת; זה אומר: שלי נאה ומרובה משלך, וזה אומר: לא־כי…

ומענין לענין באים לידי שאלה המורה: פירות הללו היכן גדֵלים? לאחר משא־ומתן ארוך נמנים וגומרים, שכל הפירות הללו אינם גדלים אלא בארץ־ישראל; שנאמר בחומש: “ארץ גפן ורמון ותאנה” וגומר…

ובעוד שבעלי המדרש מפלפלים בדברי הלכה – הפקחים שבילדים עומדים ועושים מעשה: מוציאים הם את פירותיהם מתוך הכיס מעט־מעט ומזמנים את פיהם לאכילה.

– אי לך, רעבתן! – מוכיח יהושע’קלי, תינוק חריף ושחור־עינים, אחד מבעלי המדרש, את חברו בעל המעשה – ומה תאכל על “הר סיני”?

בעל המעשה מתביש, משהה קצת את לעיסתו בין שניו – ובורח מיד למקום סתר, לגמור שם את אכילתו בצנעא.

והנה “העוזר” עליכם, ילדים! בא, בא!

איציק העוזר הוא בחור בן שמונה־עשרה, בריא ובעל כתפים. פניו נפוחים כפני שטופי־שֵׁנה ומחוטטים. שערות ראשו, הפרועות וסבוכות תמיד בציצין של נוצות, הן קשות וזקופות כמקשה של חזיר, וכל כמה שהשתדל איציק לכבשן על ידי הכובע – לא עלתה בידו כלום: הן היו קופצות מיד ממקומן, כקפיצין הללו, וחזרו לעמוד קוממיות כשהן מגביהות עמהן גם את הכובע ונמצא תלוי בנס על ראשי שערות… ואיציק היה הוגה את החוֹלָם – צֵירֶה, כגון “מֵשֶׁה” תחת “משֶׁה” “אֵכֶל” תחת “אֹכֶל”, והילדים הגדולים, שלא היו כפופים לו כל כך, מצאו כאן מקום ללגלג עליו ולהרעימו. כגון אני, כל פעם שהיתה טינא בלבי עליו, עמדתי אצלו וקראתי בקול רם לאחד מחברי בלשונו “הצרויה” של איציק:

– מֵשֶׁה, רוצה אתה לאכֵול?

ורעבתן הוא איציק, “זולל וסובא”; מחצית התבשילים ומיני המזונות, שמסרו בידו האִמָהות בשביל ילדיהן – היו יורדים לכרסו של בחור זה; והילדים ידעו ושתקו, לפי שמסורת זו בידיהם: “אין מגלין סוד מתוך החדר”.

ואף עתה כשנגלה איציק עלינו ועמד ולקט את כל הנמצא בידיהם ובכיסיהם של הילדים בני הכתה הקטנה ועשה אותם צרור אחד, על־מנת לחַלק אחר כך בין כל הילדים בשוה – לא היתה דעת אלו נוחה ממעשה זה. לא שעשה איציק שלא כדין - אדרבה, צדקה עשה עמהם, שהטיל את הכל לצרור של שותפות, ונמצאו כל הילדים, בין העניים (שלא הביאו אלא מעט חרוּבים) ובין העשירים (שהביאו כל מיני פירות) נהנים אחר כך שוה בשוה. ועל מה נצטערו? על מיטב הפירות ומבחריהם שעתידים לרדת לתוך כרסו של זה. אבל מה יעשו? – ואין צדקה ומעשים טובים בלא חסרון־כיס, כידוע, ואף הם קבלו עליהם, לשם טובת הכלל, את גזרת התקיף מהם בשתיקה ומסרו לו איש חלקו באונס וברצון כאחד.

אבל לנו, בני הכתה הגדולה, לא עשה איציק כך!… אנחנו צררנו בעצמנו את כל פירותינו במטפחתו האדומה של פנחס’ל ומסרנו את הצרור, לא ליד איציק אלא ליד חברנו הנאמן פסילא.

ואחר כל אלו המעשים – הריעו כל הילדים תרועה גדולה ויקומו ויסעו מחצרו של רבי, הלוך ונסוע השדה.

שם, שם, מאחורי בית־המדרש, בתחום העירה, הולך ומתפשט לו השדה, ועל גבוליו מעַין נהר יש, סמוך לנהר זה יש גבעה. היא הגבעה שהיתה משַמשת לנו “הר־סיני” מימים ימימה, ואליה פנינו מועדות גם עתה, מפני שהיינו מצֻוִים ועומדים שלא להתרחק מן הגבעה והלאה. שדה זה, אף־על־פי שאינו רחוק מן העירה אלא כחצי מיל, דממה גדולה ונפלאה שולטת בו, עד שאדם היוצא לשם רואה את עצמו כאלו הוא פרוש מן הישוב מהלך כמה פרסאות.

ולמקום זה הגענו בעוד בקר. החמה עדַין לא הגיעה לגבורתה, ושפת הנהר היתה מנשבת רוח נעימה משיבת נפש, שריח ים מפעפע מתוכה. כל השדה כלו פרוש לפנינו לכל מלוא־עין כיריעה מרוקמת רחבת־ידים, מנומרת פרחי שדה כלה: ציצי־בר כחוּלים, כַּרְכְּמוניות מעוטרות זרי עלים לבנים דקים והן נראוּת כצפירות זהב וקרניהן כסף וציצי כוסות ופעמוניות וציצי “דיסא לבנה” ונץ־החלב, זה שתינוקות קוראים לו “חלב־צפרים”. עדרי עגלים וסְיָחים נטושים שם על פני השדה ורועים בעשב. סוסים כבוּלים עומדים או קופצים בקושי קפיצה אחת שהיא שתים ומלחכים עשב, סוס ירעה ידו, כשהוא קשור בחבל ארך אל יתד גבוהה תקועה בקרקע. פעמים שיוצאת מן העיר ובאה לכאן עדה חשובה של אוזות לבנות, ואַוָז גבור ואמיץ־לב בראשה, או שנראית מרחוק תרנגולת קרקרנית אחת ואפרוחיה עמה. צפרים קלות מרחפות על גבי העשבים, טסות באויר, פורחות מזמורה לזמורה ומסבך לסבך, רודפות ועוברות זו את זו, כאלו משחקות ומתחרות זו עם זו לאמר: מי בראש? סביב סבך יבש אחד על גבי קרקע רוחשת עדה רבה של מיני רמשים אדמונים ועגלגלים, אלו הקרוים “סְיָחים של משה רבנו”. סמוך לכאן, על גבי שיחים נמוכים אחרים, אחוזות ותלויות צפריות המונים־המונים של כל מיני גונים וצבעונים; סביב שתו על גבי השיחים, דבקו בהם ונחו בין זלזליהם עד שהן נראות מרחוק כציצים ופרחים שבראשי גבעולים. פתאם והן מתנשאות כלן בבת־אחת, כאלו החרידון פתאם, והן מפרפרות כנפיהן הרכות והענוגות וטובלות ורוחצות בזהרי חמה.

והנה שם, שם ברקיע מלמעלה, עברה על ראשנו ביעף־חפזון ובצוָחה משונה עדה אחת, בדמות “ראש־התור”, של מיני עופות גדולים ואמוצים. פגעו בהם צפרים קטנות ונבהלו, והן מתחילות סובבות באויר, בהולות ונבוכות, הֵנה והֵנה, עד שהן יורדות ארצה. ומיד אנו נוטלים את קשתותינו ומתחילים זורקים בחצים כלפי עדת העופות – אבל אין החצים מגיעים אליהם.

אחר כך עולים כל הילדים וחונים על פני מעלה הגבעה. יושבים ומכסים את עֵין העשב שם כארבה לרוב. הגדולים שבָנו מטפסים ועולים עד ראש הגבעה ומתחילים זורקים משם חצים לאויר העולם. ואיציק מושיב בתוך כך את הקטנים שוּרות־שורות ומחלק ביניהם את הפירות ונוטל לעצמו חלק בראש. לאחר הסעודה, הקטנים אף הם מתנערים מעפר, עומדים ומתפזרים, כטלאים הללו, בשמחה ובצהלה על מרחבי שדה ומתחילים אף הם מורים בחצים מקשתותיהם. קצתם משחקים זה עם זה במיני משחקים שונים של ילדים, כגון בצחוק “מלחמה” וכדומה, וצהלת הילדים מתערבת בצפצוף צפרים וצרצור חגבים וחרגולים שבשדה – וכלם עולים כמין מזמור אחד. אלו שאין לבם פונה למשחק או שהם עיפים, פושים מן הצבור ומשקעים עצמם בין העשבים הגבוהים, יושבים שם חבורה לבד, מסיחים ומספרים זה עם זה ספורי־מעשיות משונים ונוראים, כגון: מעשה ב“זקנה אחת” או מעשה בשנים־עשר גזלנים. ספורי־מעשיות אלו, אף־על־פי שכבר דשו בהם הילדים בחדר – הרי הם עתה בעיניהם כחדשים וכל בני החבורה שומעים בכונה גדולה ובהנאה יתרה. הריקים והפוחזים שבָנו עולים ורוכבים על גבי עגלים ועל גבי עזים וסיחים הרועים שם, ואיציק רואה וגוער בם ממקומו. קצתנו עוסקים בצֵיד צפרים, וכל פעם שנראית להם צפור מנתרת על גבי העשב, הם ממהרים לזרוק עליה כובע. הנתפשת – תתפש, והפורחת – תפרח לה.

השעשועים והמשחקים – בעצם תקפם. כל פנים להבים, כל הלחיים מתלהטות וכל העינים נוצצות – האח, האח!

ברוכים תהיו לי מרחוק, ימי ילדות מאושרים! וברוך זכרונכם לעד, ימי גיל וששון החיים! הוי, למה כה מִהרתם לברוח? ולמה עברתם לבלי שוב עוד?

יא

– אוי, אוי, ראו מה מצאתי! – קורא פתאֹם ילד כבן שבע מתוך העשב.

ותוך־כדי־דבור נחפזו ובאו כל הנערים לבעל המציאה והקיפו בר־מזל זה, שהיה יושב ומֵסֵך בשתי כפיו על מציאתו מכל צד.

– מה מצאת, ברוך, מה מצאת? – שואלים כלם פה אחד.

– אוי, אוי, ירא אני שמא תקחו ממני – אומר ברוך בקול תחנונים וידיו רותתות משמחה ופחד.

– לא, לא, לא נקח! ביהדותי! בחיי ראשי! בחיי אבי ואמי! – קופצים ונשבעים ילדים פזיזים רבים, שהיו להוּטים לדעת סוד המציאה.

– עתה ראו: אפרוחים מצאתי!…

וברוך מגלה לנו את מציאתו, מראה לכלנו על כף ידו שני אפרוחים רכים שלא הביאו עדין נוצה – ושתי עיניו נוצצו ככוכבים.

– אוי, כמה רכים, כמה קטנים וכמה ענוגים הם! – קוראים כל הילדים ברחמים.

– אוי, אוי, בבקשה ממך, תן לי אפרוח אחד! – מתחנן ילד.

– ולי לא תתן, ברוך?

– ולי?

– ולי?

– אני הרי נתתי לך חרוּב גדול…

– ואני אתן לך שני כפתורים…

– ולי רק לשֵׁם נטילה בלבד, מִשמוּש כל שהוא! אנא, ברוכ’ל…

– לא, לא! אל תתן! – מערערים ילדים רבים – אסור לעַנות אפרוחים רכים כאלה. “צער בעלי חיים” מן התורה. הַנַח להם…

ומפני שגם בני הכתה הגדולה נצטרפו אל האוסרים, לפיכך נאנס ברוך למשוך את ידו מן האפרוחים על־כרחו, והניחם במקומם והלך לו משם בתוך שאר הילדים בפחי־נפש, עד שנמשך לתוך המשחקים, שחזרו אליהם הילדים – ונתנחם.

ובכן עברו עלינו כשלש שעות.

– ועתה הביתה! – גוזר פתאם איציק עלינו.

גזרה זו קשה עלינו באותה שעה מגזרת המן בשעתו. עוד כחצי שעה שוהים הילדים במקומם עד שהם עומדים לבסוף לקַים בנפש מרה את פקוּדת איציק. רק אני לבדי הייתי משתדל בינתַיִם להסית את כל חברי לקשר. מקהיל אני אלי את כל חברי הגדולים ואני מתחיל דורש דרשה בפניהם ומעוררם ומזרזם בדברים, שלא לשמוע לפקודת איציק.

– כלוּם בני־דרדקי אנו – מסביר אני להם – שנשמע לאיציק? כלום אי־אפשר לנו להשאר כאן בלא איציק? במה גרועים אנו מתלמידיו של חיים־הירש, שהלכו להם לבדם בשדה הרחק־הרחק מכאן?

רצו פסילא התמים וישראל’ק הפחדן לחלוק על דברי, אלא ששאר החברים רבו עליהם והסכימו לדעתי.

וכשראה “העוזר” שאין איש זז ממקומו התחיל דוחק ומזרז מרחוק לאמר:

– לבתיכם, ילדים! הביתה, הביתה!…

– מי שרוצה יחזור לו! – משיב יענטוטא עזות – אנו נשָׁאר כאן…

– הביתה, הביתה! – חוזר וקורא איציק.

– לא נשוב! אומר אני בקשיות־ערף.

– כך, כך – קוראים גם שאר החברים – מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו. אנו נשאר כאן.

– איך? כיצד? – מתרעם איציק – פקוד יפקוד מחר הרבי אתכם והפשיט את עורכם מעל עצמותיכם.

– מה יעשה לנו הרבי? – אומר אני דרך בטול – לא יעשה כלום… “בני גמרא” אנו, ברוך־השם.

– הַמְתֵּן, המתן, מוטקא גנב – מאַים איציק – מחר וראית אם תעמוד לך זכוּת הגמרא ואם לא.

– אל תדאג לי דאגת מחר ואל תחלה עלי – אומר אני לאיציק – שאמרת “גנב” – כלום אני מלקק תבשילי התלמידים מתוך הקדרות? הוא שֶׁמא אני אכלתי מחצית הפירות?

סבוּר הייתי, ודאי יתנפל עלי איציק ויקרעני כדג; וכבר הייתי מוכן ומזומן לעמוד על נפשי בכל כלי־זֵיני: בצפרני ובשִׁני, בידַי וברגלי – והנה פלאים־פלאים! איציק לא התנפל עלי ולא עשה לי כלום, אלא נענע בידו דרך יאוש, הציץ עלי ואמר:

– לכו לכם כלכם לכל הרוחות שבעולם. מחר לא עלי יכאב בשרי כשתהיו אתם לוקים ברצועה.

ואיציק קם ואסף את הקטנים להוליכם הביתה.

דברי איציק האחרונים נכנסו תחלה ללבי, וכמעט שהייתי מהַרהר בתשובה. אבל לבסוף, כשנתרחק איציק עם התינוקות שעִמו והלך לו, נתחזק לבי קצת ואמרתי לעצמי: מה בכך? מחר אם יהיו מַלקים – יַלקו! צער מלקות כמה? – חמשה רגעים, עשרה רגעים. אבל כנגד זה צא וחשוב כמה מרובה הנאתי עכשיו וכל היום כלו! יום שכלו חֶדוה וחירות… נוח לי שאהיה לוקה ולא אשוב עם איציק לעיר. כלום תינוק אני? לא אשוב.!

ואני נושא עיני ורואה לפני שוּב את כל המישור הנאה הזה, ההולך, ומשתטח ברוָחה לכל מלוא־עיני – ומיד כל הפִקפוּקים מסתלקים ממני. וכדי להוסיף אומץ לרוחי, אני מתחיל מרקד כנגדי על גבי העשבים ומושך עמי חבר אחר חבר להיות עומד ורוקד כנגדי. והנה רקוֹד ומחול, ירית חצים ותרועת ששון – ולצהלת הילדים אין קץ.

– ועתה – אומר פתאם אחד מן החבורה – נשב לאכול פירות.

– לא, לא – מעַרער השני – אל נאכל עדַין. יודעים אתם, ילדים מה שבדעתי?

– מה ומה? – שואלים הכל.

– לכו ונלכה לבקש “הר־סיני” חדש. נפליג בשדה הרחק־הרחק מזה כמו שעשו תלמידי ר' חיים־הירש.

– ומה נעשה כשיפלו עלינו כלבים או “שקצים”, חס־ושלום – שואל ישראל’ק הפחדן.

– אין שם “שקצים” אלא רועי־צאן בלבד, ואלו אין פגיעתם רעה – מנחמהו מנדל, הבָּקי במקומות הללו.

– לכו ונלכה – קוראים הרבה קול אחד.

וכל החבוּרה נעקרת ממקומה בתרועת ששון ובצהלת עליזים, הלוך ונסוע לפנים, הלוך והתרחק מן העיר, מבלי לדעת בעצמנו לאן ולהיכן נגיע. מעולם לא נסה אף אחד מאתנו, זולתי מנדל, לצאת מחוץ לתחום זה, מן הגבעה והלאה.

יב.

ויהיו כל הנערים ההולכים בחברתנו תשע נפשות, ואלו הם:

א. אני, מוטקא מזיק, אחד.

ב. פסילא התמים, אחד.

ג. ישראל’ק הבישן והפחדן, אחד.

ד. פנחס עגל, נער מטומטם ורך לב, אחד.

ה. הירשלי בנו של אברהם־אבא, נער פזרן ונדיב לב, אחד.

ו. יענטוטא (הוא יענקלא, ועל שם שהיה הוגה קו“ף כעין טי”ת – קראו לו יענטוטא), אחד.

ז. אחיו חָמילא, פִּסֵחַ והולך על משענתו, אחד (שני אחים אלו, יענטוטא וחָמילא – שניהם שוים לרעה. שניהם מזיקים ומחבלים ושניהם ראשי בריונים, ולפיכך יש שהיו קוראים להם “שמעון ולוי אחים”).

ח. מנדל, הגדול החזק שבחבורה, אחד.

ט. יענקלא, פקח, חרוץ ובעכל דמיון עז, חומד ספורי ־נפלאות ומעשי־נסים ולהוּט אחרי הטיול בשדה ורחיצה בנהר, אחד.

כל אלו הם נערים בני הכתה הגדולה, שנבדלו מאיציק והלכו בעצתי לבקש להם “סיני” במקום אחר.

לאחר שעה קלה נתרחקנו מן העירה כל־כך עד שנתעלמה זו לגמרי מן העין, היא כֻלה עם בתיה וראשי גגותיה. אין לפנינו עתה אלא מרחבי שדה וזהר רקיע, בלי מְצרים רקיע, שהולכים ומתפשטים – מי יודע עד היכן?

מין עדוּן ומתיקות של מנוחה הולך וכובש כל אברי, וכל פחזותי ותאותי להוללות נסתלקה ממני. הצצתי בפני חברי ההולכים עמי – והנה אף הם פוסעים להם בדממה כמוני ושלוה גדולה שרוּיה ביניהם. כך היינו מהלכים לנו, הלוך ונסוע לנגדנו, עד שהגענו לבסוף לאַמת־המים, שהיתה עוברת לפנינו בבקעה – ונעמוד. המים נראו לנו כעמוקים וגשר אין שם – מה נעשה?

– אני אעבור תחלה – קפץ ואמר יענטוטא.

ומיד הפשיל את שולי מכנסיו עד ברכיו (לחלוץ מנעליו אינו צריך – יחף היה הולך), לקח בידו את משענת אחיו החגר וקפץ לתוך המים, הלוך וגשש במקל שבידו את הקרקע כדי לעמוד על עמקו.

– מֵי־מָתנים! – קראו הכל לאחר שעלה יענטוטא אל היבשה וכל בגדיו זולפים מים.

ובעוד שיענטוטא פושט בגדיו, כדי ליבשם, מעבר אַמת־המים מזה – אנו פושטים את הבגדים מעבר מזה, עושים אותם חבילות־חבילות ומעמיסים אותם על כתפינו – וקופצים בקול רעש והמולה רבה המימה… גבה לבנו מאד אותה שעה, ולבעלי גבורות ועושי נפלאות גדולות היינו בעינינו. “מעין קריעת ים־סוף” נצנצה מחשבה בלבי, ומיד נזרקה מחשבה זו על ידי דבור מפי רבים. “קריעת ים־סוף, קריעת ים־סוף!” – צהלו ואמרו כלם בשמחה רבה, כשעלו מתוך המים וישבו על הדשא להתנגב. בשעת לבישה ראה ישראל’ק – והנה אוי ואַבוי! פוזמק אחד איננו! ולאחר שהספיד ישראל’ק את הפוזמק כהלכה (אימת אמו היתה עליו) קבל עליו תנחומים וחזר להתערב בשמחתנו.

– יודעים אתם, ילדים? עבֵרה גדולה בידנו – אומר פתאם פסילא בתם־לבב.

– עבֵרה? איזו היא? – תמהים הכל.

– רחיצה בימי ה“ספירה”!

– כלום רחיצה היא זו – מקשה יענקלא – הרי לא נתכוַנו אלא לשם עָבְרָה בלבד.

– סוף־סוף הרי באנו במים ועבֵרה היא – עומד פסילא על דעתו.

– כיון שלא נתכונו לכך לכתחלה – משיב יענקלא – אין בכך כלום. ועוד, הרי שעת־דחק היא, שהרי אי אפשר לנו לפרוח באויר ולעבור.

– אפשר שלא לעבור כלל – אומר פסילא – וכי “פקוּח נפש” יש כאן? מוטב היה לנו שנחזור לאחורינו משנבוא לידי עבֵרה כזו.

לטענה זו לא מצאו הנערים תשובה והכל נשתתקו. ואני הייתי מהרהר לי בלבי כך: “מוטב שתהא עברֵה בידי – ולא אשוב לביתי”.

לאחר שעה קלה אנו פורשים משפת הנחל ועושים דרכנו הלאה, עולים בקושי למקום גבוה אחד המלא עקמומיות ומעלות ומורדות בשפועו. כשעלינו ועמדנו בראשו – והנה ארץ מישור גדולה ורחבת־ידים פרושה לפנינו כמלוא־עין וכלה עוטפת בר ירקרק ורענן, כאשר יהיה מראה השבלים בעצם אביב.

ושם בקצה השמים, מבעד לערפל דק, כדמות נבעה גדולה עולה מן הארץ.

– האח, האח! הנה “הר־סיני” כאשר בקשה נפשנו – הריעו הנערים.

– אבל רחוק עוד ההר מאתנו – חוששים מקצת נערים.

– דרך רבע שעה בינינו ובינו מה היא? – משיבים אחרים – נקומה ונלכה!

ועוד הפעם תרועת־ששון וצהלה רבה. אנו מרקדים כגדיים, הלוך ורנן: “נקומה ונעלה אל הר בית ה'…” ולאחר שתעינו בשדה לא־דרך כמה רגעים, הגענו לבסוף לשביל קטן אחד העובר שם. מזה ומזה זקופות עלינו השבלים, שכבר הגיעו לחצי קומתן, ואנחנו עוברים ביניהן בתוך. וכמה נאה וכמה נחמד לעינים ניר זה, זה הים הירוק והשוקט, שזכיתי לראותו זאת הפעם הראשונה בימי חיי! ואלו הגבעולים הזקופים העומדים עלינו שורות־שורות, תלמים־תלמים – כמה יפים וכמה נחמדים הם! אפשר כל זה נעשה בידי אדם, מעשי אנוש ותחבולותיו?! לא יאֻמן כי יסֻפר!

– מנדל, מה זאת? מנדל, למה זאת? מנדל, כיצד זאת? – שואלים הנערים את מנדל על כל פסיעה ופסיעה, כשהם מפסיקים ומבלבלים זה את דברי זה.

ומנדל, היַדְעָן היחידי שבחבורה (רגיל היה לחזור עם אביו על הכפרים), הולך ומגלה לנו תעלומות חכמה בהלכות חרישה וזריעה וקצירה ואנו שומעים בכונה עצומה, ושותים בצמא את דבריו, תמהים ומשתוממים על כל החדושים שנתחדשו לנו היום, אוי, מי יתן וזכיתי לראות בעיני כיצד נעשים כל הדברים הללו! אפשר אדם מניח גרעין קטן בקרקע – והוא מתהפך אחר־כך ונעשה גבעול? כיצד?

ובשעה זו קנאתי בלבי קנאה גדולה בכל “השקצים” הערלים שבעירה, שהם מגודלים מילדותם במרחבי שדה, תחת שמי ה' – ואני מה?

ומיני געגועים לא ידעתים מתמול־שלשום מתעוררים בי, כובשים את נשמתי ומשעבדים להם את כל חושי – ואני הולך מהרהר ושותק. עתרת שלום וברכת ה' מסביב לי, ושַׁלְוַת עולם מנשבת ובאה אלי מקרוב ומרחוק. שלום ושלוה, טובה וברכה בעולם מסופו ועד סופו – ואני מה?…

וגם שאר הנערים ההולכים עמי – רוח של שלוה נכנסה בהם, כולם נשתתקו פתאם והלכו בנחת, בנחת. ואפילו חָמילא החגר ראש הבריונים צולע עתה על ירכו בכֹבד־ראש, צולע ושותק, צולע ומנקש במשענת שבידו.

וכן היינו הולכים ומחרישים זמן רב. ובמדה זו שאנו הולכים ומתקרבים לצד הגבעה – בה במדה הולך ומתרבה, לכאורה, המרחק שביננו ובינה. מקצת הילדים, מן הכושלים שבהם, התחילו מפחדים בלבם, רוחם רפתה ורצו לחזור – רבו עליהם עזי־הלב וגמרו ללכת הלאה. ואפילו אלה שנספחו אלינו מתחלה שלא ברצון, הכבידו עתה את לבבם והחליטו בכל תֹקף לגמור מה שהתחילו. הלאה, הלאה – ויהי מה!

והנה אֵד התכלת הדק החופף על ההר נמוג ואיננו – ונוף ההר הולך ומתגלה, הולך וגדול בעינינו.

הרגלים כושלות, הלבבות והנשימה קצרה. וההר מושך ומושך אותנו מרחוק, ככֵיף־מגניט זה שהוא מושך אליו אניה שָׁטה מלב הים, ואנו מתגברים והולכים בכח המשיכה ההולך ומתרבה גם הוא במדת קרבתנו נגד ההר.

והנה פסיעותינו הולכות ותכוּפות. אין אנו הולכים עוד אלא רצים, אף־על־פי שאין אחד מאתנו מרגיש עוד את רגליו. עוד מעט, עוד מעט… דעתנו נטרפת עלינו, העינים דולקות. הרֶוח שבינינו ובין ההר הולך ומתמעט במהירות גדולה. עוד כעשרים צעדים… אחת, שתים, שלש, ארבע…

– הָר־ר־רָה! – נפלה פתאם צוחה בשדה, וכלנו, לרבות את החגר המדלג אחרינו, שוטפים ודוהרים כאבירים אל ההר.

יג.

מתוך שטף המרוצה אנו נדחפים ועולים כמה פסיעות במעלה ההר אבל כאן פסק כח־המשיכה, מפני שצלע ההר זקוּף מאד והוא מכוסה דשא וחלקלק הוא – ורבים מן המעפילים לעלות מעדו רגליהם ונתגלגלו למטה. הגלגולים הללו מרבים שחוק וצהלה במחננו. עד שזה קם – וחברו נופל והיה לשחוק אף הוא.

וחמילא החגר, בעל־מום עלוב זה, קבל יסורי עלִיה יותר מכלנו. בכל פסיעה ופסיעה נכשל ונפל. פסיעה אחת למעלה, ושבעה גלגולים למטה. אבל לא נער חמילא ויתיאש. ההוא אמר ולא יעלה? טפֹּס יטפס ועלֹה יעלה, ודוקא בלא סיוע ועזר מצד חבריו.

ואני עבדכם הקטן אף־על־פי שגם אני נתגלגלתי כמה גלגולים כשאר חברי, עֲלִיתי לראש ההר קדמה לשל כולם. ובעוד שהם מטפסים וזוחלים על ארבע, נאחזים בעשבים ונתלים בסבכי קוצים הגדלים שם – ואני כבר הייתי עומד לי בראש ההר, עומד וצופה משם לארבע רוחות העולם. ומי ימלל את כל המראה הנפלא שראו עיני שם!

שם, שם, הרחק, הרחק מזה כברת־ארץ, מתפשט והולך לו על מרחב רב ועצום מאד שטח נוצץ וחָלָק של מים רבים, מֵי־מנוחות מחוּפים קשקשים־קשקשים מלמעלה, שסופם כלה עם קצה השמים. זהרי החמה הציפו את פני כל מִקוה המים הרבים ההם, ועינם כעֵין גליון כסף טהור משובץ רבוא רבבות אבני־אש, אקדח וכדכוד. והמים – שַׁלוה שרוּיה עליהם. דומה, שהם מתנמנמים. מיני עופות שונים פורחים ובאים עליהם מלמעלה באויר, סובבים כה וכה, עולים, יורדים ובקולות משונים יריעו אף יצריחו. יש דומה לשריקת החליל ויש דומה לצלצול הפעמון. מקצתם יורדים לפרקים על פני נוף המים עצמם, הולכים וצָפים על גביהם, משַׁקעים כל פעם ראשם ורֻבם במים, משכשכים ומשתעשעים שם ועושים מיני תנועות מלאות חן־חן, מתהדרים ומתגאים לפני חבריהם, כמו שאומר: בא וראה, יכול אתה לעשות כמוני?…

ואני עמדתי תוהה ומשתומם על המראה הנהדר הזה, ומפי נעקרה קריאה גדולה בכל כחי:

– הוי, הוי, בואו וראו! לכאן, לכאן!…

כל חברַי נאספו אלי כרגע, נשאו עיניהם – ונשתוממו על המראה כמוני. “מה המים הללו שם?” – שואלים הנערים זה לזה ואין מהם יודע להשיב כהלכה.

ובשעה זו הגיע מנדל למקום המצפה, הֵצֵל על גבי עיניו והציץ – ושחוק גדול פרץ מפיו.

– חמורים! טפשים! שוטים! מה אתם משתוממים? – אמר מנדל – וכי לא ראיתם את הים מימיכם? הלא הוא־הוא הים! הוי עגלים בני־בקר! ואני הן ראיתיו אלף אלפים ורבוא רבבות פעמים, כל פעם שאני נוסע עם אבי בעגלתו ומחזר על הכפרים, כפר בוזאמיקו, כפר בלביקו, כפר סוריאַרו… – ומנדל מתחיל מונה שמות הכפרים המולדובנים כסדרם.

ובאמת, וכי לא עגלים אנו אם לא ראינו את הים מעולם – והוא אינו רחוק מעירנו אלא כמיל וחצי? ואשר לי – הנה אני גם את שמע הים לא שמעתי עד היום ההוא. ידעתי גם ידעתי שיש יַמים בעולם, אבל כי קרוב הים אלי כל־כך – לא ידעתי בלתי היום.

– ומה שֵׁם הים הזה? – שואלים אנו את מנדל, תאבים וצמאים לדבריו.

כאן נתקשה מנדל קצת והתחיל מגמגם בלשונו, מבקש לבדות שֵׁם לים זה. לבסוף, כשבקש ולא מצא, קפץ ואמר:

– “ים” שמו, ולא יותר. ים סתם!

– לא, אומר אני – אין זה אלא ים הגדול.

– גם אני סובר כך – מסייע לי פסילא.

– ולי נראה, ים המלח הוא – חולק עלינו יענקלא.

– לא כך, לא כך – אומרים אחרים – ודאי ים האדום הוא.

– ראו, מה גדול הוא – מסביר לנו ישראל’ק – אין זה אלא ים הגדול.

– ואולי אין זה ים, אלא סַמבטיון הנהר – שואל פתאם יענטוטא.

– סמבטיון? – אומר הירשל – לא! אִלו היה זה סמבטיון אזי היה נוהם ורותח וזורק אבנים גדולות מתוכו.

– ושמא שבת היום לבני־משה? – מקשה אחד הנערים.

– חכם מחוכם! – מלגלג עליו נער שני – כלום לא יהודים כמונו הם שיעשו שַׁבָּתם ביום חול?

– הָא לא קשיא – משיב פסילא – אפשר שיש לבני־משה חשבון זמנים משונה משלנו.

– ומי הם בני־משה? – שואל פתאום פנחס ומִיַד מתביש.

– כלום אינם יודע בני משה מי הם? – תמהים עליו חבריו־היהודים האדמונים.

– עתה נשבה נא פה ונאכל פירותינו – מזכירים כמה נערים.

ההצעה נתקבלה ברצון ובשמחה. פסילא חלק לנו את הפירות חלק כחלק באמונה גדולה ובלא שום משוא־פנים, כדרכו – והסעודה החלה…

יד.

– ואף־על־פי־כן – חוזר פנחס אחר הסעודה לענין ראשון – עדין איני יודע בני־משה מי הם?

– בני־משה – מסביר לו יענקלא – אלו הם מזרעו של משה רבנו, ודרים הם מעבר לסמבטיון הנהר. כלם קטנים וכלם אדמונים, ולפיכך קרוים הם “יהודים אדמונים”.

– ולמה לא נזכרו בחומש? – שואל פנחס.

– איני יודע למה – אומר יענקלא.

– נאמר ונאמר בחומש! – אומר אני בגאוה – מקרא מלא הוא בפרשת “כי תשא”, שהבטיח הקדוש־ברוך־הוא למשה רבנו שיעשנו לגוי גדול – ובני־משה הם־הם אותו הגוי.

– והם חיים עד היום הזה? – שואל פנחס עוד.

– בני־משה חיים לעולם, שאין מלאך־המות שולט בהם – משיבים כלנו דרך בטחון גמור.

– ולמה אינם מתגלים עלינו לפרקים? – שואל אחד.

– כלום יכולים הם לעבור את סמבטיון? – משיב יענטוטא – הרי זורק הוא כל ימות החול אבני אלגביש גדולים מאד. אלא מה תאמר - בשבת? וכי נסיעה בשבת מוּתרת?

– ומה מנהגיהם ומעשיהם שם? – שואלים רבים.

– אין כל בריה יודעת – אומר ישראל’ק – אלו בא אחד משלהם למקומנו או אחד משלנו למקומם – היינו יודעים.

– אוי, אוי – מתאנחים רבים מן החבורה – אשרי מי שזכה לראות בעיניו את אחד משלהם פעם אחת בחייו.

– יודעים אתם – אומר מנדל – וזקני ר' אברהם סח לנו, שפעמים אחד משלהם מזדמן למקומות שלנו, אבל כשהם באים אינם מגלים לאיש מי ומי הם – כדרך הלמ“ד־ווי”ם, ומעשה ברבנו הזקן שנזדמן לו “בן־משה” אחד בליל הושענא־רבה, וכיון שהכיר בו הרב מיד נעלם.

– חֲבל, חבל – מצירים ודואגים כל בני החבורה על “בן־משה” זה שנתעלם.

– אמת, אמת, ביהדותי! – אומרים יענטוטא וחמילא כשהם מפסיקים זה את זה – אמת, אמת, אותו האיש “בן־משה” היה. זקננו בעצמו ספר לנו כיצד היה מעשה: עומד היה לו בבית־הכנסת בגמר התפלה ומקפל לו את טליתו, מתכַון לזַמן את האורח לסעודת יום־טוב. אלא שאותו האיש עדין לא סיים את תפלתו. המתין לו זקננו. וכשהוא עומד לו כך וממתין לו – הציץ פתאום על אותו האיש והרהר בלבו: אין זה אלא “בן־משה”. וכיון שהרהר לו כך – מיד נתעלם האיש ואיננו.

– הרי הם כבני הגמדים – אומר פנחס – ליליונים קטנים אלו, אף הם כיון שמכירים בהם – מיד מתעלמים.

– לא – אומר פסילא – הגמד, פעמים שתופסים אותו ביד ואוחזים בו אחיזה ממש. אימתי? בלילה; אבל בבקר – פורח לו הגמד. יודעים אתם? מספרים מעשה בר' איציק שיצא פעם אחת לאֻרותו בלילה ותפס שם גמד אחד. וקטן הוא הגמד, זערורי מאד. וכמה קומתו, כסבורים אתם? זרת! כעין קומת החתול, לא יותר. וכלו, מכף רגל עד ראשו, אדמוני: מעיל אדום, מכנסים אדומים, מגבעת אדומה – כלו אדום. וכשחוטפים את מגבעתו ותופסים בה, הגמד נותן בפדיונה כל מה שמבקשים ממנו: אפילו מלוא הבית כסף וזהב, וכך עשה איציק: חטף את מגבעת הגמד. התחיל הגמד בוכה ומבקש רחמים: אוי, אוי, החזר לי מגבעתי!… נתאפק ר' איציק ולא החזיר. ואף־על־פי שנתעוררו רחמיו קצת על הגמד, אבל כיצד מחזירים סגולה יקרה כזו לבעליה? הרים הגמד עוד יותר את קולו וגעה בבכיה גדולה. כתינוק היה בוכה, כתינוק קטן. בכה אף ר' איציק עמו, וכן עומדים שניהם ובוכים. פתאום נתהפך קולו של הגמד, והנה קול מלכה, אשת ר' איציק בוכה; בוכיה היא מלכה, מתחננת ומתיפחת. נבהל מאד ר' איציק והחזיר את המגבעת.

– חבל, חבל – נאנחו הנערים, מצערים על הֲשָׁבַת המגבעת.

– ויודעים אתם מה היה לבסוף? – מוסיף עוד פסילא – לבסוף כשחטף לו הגמד את המגבעת וברח לו – קול הבכיה של מלכה עדין לא פסק, אלא היה הולך ונשמע באזני ר' איציק. חפז ר' איציק ונכנס בהול ומבוהל לבית! – והנה, רואה הוא, ואשתו מלכה מתחבטת ומתלבטת על מטתה, והיא בוכיה ומתחננת: “אנא הנח לי, אנא הנח לי!” קפץ ר' איציק והתחיל מנערה ומטלטלה עד שנעוֹרה. וכשנעורה היתה דעתה מטורפת עליה ונשימתה קצרה ולא יכלה להוציא דבור אחד מפיה. לאחר שעה, כששב אליה רוחה, ספרה לבעלה, ש“מזיק” אחד בדמות גמד קטן בא אליה בחלום ורכב על לבה והתחיל חונק אותה. עתה נתישב לו לאיציק למה נחלף לו קול הגמד בקול מלכה: לא הגמד בכה אלא מלכה.

– ומי הוא המזיק שהיה חונק את מלכה? – שואל אחד.

– הגמד! אותו הגמד עצמו, בעל המגבעת.

– אבל כיצד אפשר לו להמצא בשני מקומות, אצל ר' איציק ואצל מלכה כאחד? – תמהים הכל.

– על הגמד אתם מקשין? אין מקשין על הגמד! הגמד אף־על־פי שהוא קטן ויפה – שֵׁד הוא, והשׁד הכל יכול, לא יפלא ממנו דבר. יודעים אתם, מין אחיזת־עינים הוא, מעשה כשפים ולא יותר. רואה אתה לפניך גוף וצורת הגוף, ובאמת אין כאן כלום, אלא אויר העולם. ואותו השד עצמו הריהו באותה שעה עצמה במקום אחר ועושה שם מעשי תעלוליו.

– פלאי־פלאים! פלאי־פלאים! – תמהים הכל לכח מעשיהם של הרוחות.

– ואלו לא החזיר לו ר' איציק את המגבעת – שואל פנחס – היה באמת הגמד נותן לו את כל חפץ לבו?

– ודאי! גם כסף, גם זהב, גם אבנים טובות ומרגליות היה מביא לו – הכל, הכל.

– אבל אני שמעתי אומרים – מֵעיר הירשלי – שכל מתנותיו מתהפכות בבקר לעפר ואפר. האמת הדבר?

– לא, לא – משיב יענטוטא – לא אמרו זה אלא ב“עולם התהו”. לא שמעתם מה שאירע לדודו? בית־ריחים היה לדודי. פעם אחת חזר דודי מן הריחים לביתו יחידי בלילה. וכשהגיע לפתח ביתו ורצה להכנס, ראה והנה כדמות בן־אדם אחד הולך ובא אצלו סמוך לפתח. אמר לו האיש: ערבא טבא! נבעת דודי. וכשהתבונן בו ראה שהוא יהודי. יהודי? – נתן לו שלום. אבל היהודי לא השיב לו שלום, כאלו לא ראה כלום. תמה דודי ולא אמר כלום, אלא הכניסוֹ לבית והדליק את הנר. וכשהדליק את הנר – ראה והנה היהודי עיניו בקרקע, וכאלו הוא מבקש שם דבר אבדה. הפך דודי את פניו. וכשהפך דודי את פניו – והנה היהודי כופף עצמו עד הקרקע ומגביה משם מין דבר. אחר כך ישב לו על הספסל, והוציא מכיסו איזמל קטן והתחיל חותך בו משפת השלחן פרורים קטנים של עץ. עתה ידע דודי בן־אדם זה מה הוא – והתחיל צועק בכל כחו: “שמע ישראל”, ובו ברגע נתעלם האיש. לא נשאר ממנו אלא האיזמל. נטל דודי את האיזמל והניחו תחת הכר למראשותיו. בבקר, דודי הופך את הכר – ואין איזמל! קומץ עפר תחוח יש שם…

– ומי זה היה האיש ההוא? – שואלים כל הנערים כאחד ועיניהם מעידות בהם שנשמות כולם תלויות עתה בעולם הדמיון.

– “מת”! – אומר יענטוטא בפשיטות, כאילו הוא דבר המובן מאליו – ור' חיים הבַלטי שמו. לאחר שסָח דודי אותו המעשה לזקני ולזקנתי – הבינו מיד אותו המת מי הוא, ואמרו: אין זה אלא ר' חיים הבַלְטִי, שמת זה כעשר שנים, והוא היה דר בחייו בבית דודי. וַדאי שלחוהו עכשיו מן העולם ההוא לעולם הזה ללקט את צפרניו שהיה זורקן, שלא כדין, על גַבי קרקע.

– אמת, אמת – אומר ישראל’ק – אף אני שמעתי כך, ועוד כאלה וכאלה שמעתי. הצפרנים טעונות שרפה וב“עֵדִים” של פרורי־עץ, וכל הזורקן – רשע. וכשהוא מת אין לו מנוחה בקבר. אלא מחזירים אותו על־כרחו ל“עולם־התהו” ואומרים לו: “לך ולקט את הצפרנים ושרוף אותן”…

– אוי ואבוי לי! – מצטער פנחס, מעמיד פנים של יראה ועצב – ואני הרי כל ימי נכשלתי בעבֵרה זו: אני נושך בשני את צפרני וזורקן על גבי קרקע.

– אם כן סופך לחזור משם לכאן וללקטן.

– ואיך אמצאן? – מתיָאש פנחס – מי יכול למצוא צפֹרן דקה אבודה?

– אין בכך כלום – מנחמו פַסילא – יגעת ומצאת! המת ימצא הכל, אפילו חו השַׂערה, ואפילו בחשך ובעינים עצומות. כך אמר זקני מאיר השַׁמש – והוא הרי בודאי יודע דרכם של מתים. בכל לילה – אמת, אמת ביהדותי – מתכנסים המתים לבית־המדרש, מתפללים שם בצבור ועולים “לתורה”… ואם הם קוראים ל“עלִיה” את אחד מן החיים – לא יוציא זה את שנתו. יודעים אתם, לפני שנתים שמע זקני בלילה קול יוצא מבית־המדרש ומכריז: “יעמוד החתן אברהם בן נפתלי־הירץ!” זקני שמע ונבהל מאד, אבל לא גלה הדבר לאיש, כדי שלא לצער את אברהם וקרוביו. ומה, כסבורים אתם, עלתה לו לבָחור זה?

– מת בה בשנה?…

– מת בה בשנה…

כל החבוּרה נשתתקה מתוך עצבות ומתוך פחד פנימי, יראה שבלב. כלם ידעו את הבחור אברהם. הוא היה נחמד לבריות, בעל קומה וטוב־לב, וכל בני העיר התאבלו על בחור בן־חיל זה שניטל מן העולם קודם זמנו, בעצם ימי בחרותו.

– בוא וראה – אומר ישראל’ק בטעם זקנים – סוף כל השיחות במיתה…

– מפני שזה סוף כל האדם – משיב אף אני בטעם זקנים ומתאנח מלבי אנחה זו, שהיא יוצאת לפעמים מלב ילד מאליה.

– מוּטב שלא נסיח בענינים אלו ביום ולא נבוא לידי פחד בלילה – אומרים מקצת נערים – נקומה לצחק.

טו.

רוב הנערים עומדים בלי חמדה ממקומם, ואני עם פסילא ויענקלא עדַין שוהים אנו על גבי הקרקע משוקעים בהרהורי לבנו ושותקים. נשמות שלשתנו מעולם הדמיון נחצבו, ודברי חלומות משלו בנו ממשלה גדולה ויתרה, וכיון שהננו משתקעים בהם לא במהרה נתפכח.

וסוף־סוף אף אנו מתעוררים ועומדים, מנערים את שוּלי הקַפוטות ומביטים כה וכה כמטורפים וכמי שניעור מתוך השֵׁנה.

ומסביב כמה גדול וכמה נאה העולם! ירקרק שדה מנוּמר בציצים ופרחים וים של שבלים רכות מעבר מזה, ומים, מים שאין להם סוף, ים ממש – מעבר מזה, ויַמִים אלו – שניהם שרוּים בשַׁלוה והם בעינינו כחולמים חלום אחד עמנו. אין זה אלא עולם אחר, רחוק, רחוק מהלך ת"ק פרסא מן העולם הזה, שאנו נתונים בו תמיד: תמול, שלשום, אשתקד…

מעט־מעט – ופני הנערים, שקפצה עליהם כעֵין זִקְנה מתוך השיחות הקודמות – חוזרים לצורתם הראשונה, ומאירים ושמחים חוזרים אנו שוּב למעשי ילדות והוללות וקולנו מתגלגל ומתפוצץ על מרומי שדה כבתחלה.

– הבה ונתחרה בירית חצים! – קורא אני לחברי.

ומיד כל החברים עומדים בשוּרה, המיתרים נמתחים והחצים מתכוננים…

– אחת, שתים, שלש!…

החצים נעקרו מתוך נהימה – פיוּ! וקשטו באויר – ז־ז־זוּ… כזמזום החסיל, תחלתם מתנדנדים קצת הנה והנה, וסופם – מתנשאים ופורחים למעלה בקַו־הישר. ותיכף לזריקה – וכל הנערים נפוצו בשדה לבקש חציהם ולראות של מי קדם.

הפעם גָבר, לצערי הגדול, מנדל וחצו קדם לחצי. “לא! – צועק אני בכל כחי – ידי נתקלה במרפקו של פנחס שכני, ואין מביאים ראיה מיריה זו. הבה נירה שנית!”

ושוּב עמידה בשורה, ושוּב “אחת, שתים, שלש!”

וגם הפעם מנדל גבר! “עוד הפעם, רק הפעם! – צועק אני בגרון נחר – אך פעם אחת!”

ופעם זו אני מותח את המיתר בכל כחי – כמעט שלא נתפקעה הקשת, החץ נעקר, זמזם – ויעף…

לבי רועד ועיני צופיות ותָרוֹת אחרי מעוּף החץ הקושט באויר בכח עצום – עד שהוא נבלע בזהר החמה ומתעלם מן הענין. הפעם מובטחני שלי הנצחון ולי העוז, ולפיכך אני הולך לי בנחת לבקש את חצי במקום שנפל.

ובאמת כל החצים כבר נמצאו ושלי עדין איננו.

– שוב לאחוריך – מלגלג לי מנדל – ודאי נפל החץ לרגליך, במקום שעמדת שם, ולחנם אתה טורח לבקשו במרחקים…

– שקר, כלב אדמוני! – משיב אני בחרי־אף – חצי קדם לחצך! בעיני ראיתי כשפרח לו החץ והפליג באויר.

– וגם חצי איננו – צועק הירשל והוא עיף ויגע.

בשורה זו לא ערבה לי כלל. יודע אני בהירשל, שגם הוא אינו “קוטל־קנים” בהלכות יריה, ורובה־קשת מהיר הוא מאין כמוהו – ומה אעשה אם – אַל נא אפתח פה לשטן – הקדימני הוא בחצו…

– הרי כאן חץ! – הכריז פתאום יענטוטא על המציאה מתוך סבך אחד שבפאת השדה. וברגע זה הבהיק לעיני גם החץ שלי, שהיה מוטל בעשב קרוב לסבך זה, וכטפחים או כשלשה טפחים ביניהם. “נמצא שחצו של הירשלי קדם! – נצנצה מחשבת קנאה במחי – לא תקום ולא תהיה!” – ואני מרמז מיד לחצי על ידי דחיפת רגל, שאין מקומו כאן, אלא יכול הוא להטריח את עצמו ולזוז ממקום זה והלאה. החץ נשמע לרגלי, וקפצה לו הארץ – עד שנמצא לבסוף מוטל במרחק שוה עם חצו של הירשלי.

– שני החצים מכֻונים זה כנגד זה! – מעידים הכל.

אני מגביה את החץ ונותן בו עין – ועיני חשכו! אוי ואבוי לי, מה עשיתי? החץ הזה הרי אינו שלי! של הירשלי הוא! ואני, אני בעצמי, אוי לי ואוי למזלי, אבדתי בדחיפת רגל את כבודי ממני ונתתיו לאחר, להירשלי…

מקבל אני עלי את העונש בשתיקה; שהשתיקה היתה יפה לי באותה שעה, הואיל וגם הירשלי לא הכיר בטעותו. לאחר ימים, כשנתודיתי על עבֵרה זו לפני חברי פסילא, הוכיחני זה הרבה על כך והביא לי כמה ראיות מן התורה שעשיתי מעשה רע, שנאמר: " מדבר שקר תרחק". ואמר: “לפני עור לא תתן מכשול” ועוד נאמר… אנו שוהים עוד שעה אחת על שפת הים, רצים הנה והנה על פני החול הרך והרטוב, יורדים לתוך המים כשהמכנסים מופשלים לנו עד הברכים – (וחבל שנאסרה הרחיצה בל"ג בעמר!) וכדומה, לבסוף כשראינו השמש נוטה לערוב, אמרנו לשוב הביתה.

אמנם קשה עלינו הפרידה מן המקום הטוב הזה, אוי כמה קשה! אבל מה נעשה! היום פנה והרעב דוחק – על־כרחנו נשוב!

נחמה אחת יש לנו: עוד דרך ארוכה לפנינו, מהלך כמה שעות. וכמה גדולות ונפלאות עוד יש בידנו לעשות בדרך הזאת.

ופני השמש הולכים וגדולים בינתים. קרניה היורדות עתה בעקלתון אינן מלהטות עוד כל כך.

ורוח צח משובב נפש מתפשט בשדה, רוח עדנים זה שהוא מצוי תמיד בתקופת האביב קודם בין־השמשות. כמה וכמה מיני רוחות ערבים, שהיו כמנמנמים תחלה בחום היום עם כל מעשי־בראשית, מתעוררים עתה ומתחילים מפעפעים בחללו של עולם, וכל האויר מבוּשם ומזוּג בהם; צפצוף הצפרים אף הוא הולך וחזק, ומעֵין פזיזות של התעוררות נִכֶּרֶת בהם, כאלו זריזים הם לכלות את מלאכת יומם. שולי הרקיע נשקפים מרחוק מבעד ליריעת ערפל זך ודק, והשמים גבוהים־גבוהים עתה מתחלה והם זכים ומאירים מאד. מין שפע נעימות, עֶדנה ורוך שופע עתה מכל עשב ועשב ומכל ציץ וציץ והוא מתפשט ונבלע בכל אברי הנוף.

מרגיש עתה – והנה שלום ושַׁלוה יורדים מן השמים, עולים מן הארץ, יוצאים מכל המחבואים ושופכים את רוחם על פני כל היקום אשר מסביב – – -

טז.

שקועים בהרהורי לבנו אנו הולכים על שפת הים, עד שנתקנו שלא מדעת הרחק מ“הר־סיני” כדרך חצי שעה.

כשעלינו משפת הים וחזרנו אל השדה הכרנו בטעותנו – אבל לבנו לא נפל. הרוח הנעים החליץ עצמותינו וחִדש כחנו. – חזק ואמץ! – ואנו מוסיפים ללכת ששים ושמחים, הלאה־הלאה!…

פתאם והנה קשקוש עמוּם ומשונה של מיני זוּגים עולה באזנינו. אנו נושאים את עינינו – והנה עדרי־צאן רבים עד אין מספר כסו מרחוק את כל עין השדה ואת כל מעלותיו ומורדותיו. מתחלה נראו בעינינו כים אחד, גדול ושחור, ים חי ומתנועע, ואחר כך, במדה שנתקרבנו אליהם, נתבררו לנו הפרטים יותר ויותר.

הנה“מנין” של תיָשים עומדים שם לבדם בחבורה, פרוּשים משאר הצבור. רוב שערותיהם נתמרט, ומה שנשתַּיר מהן – הריהו מדולדל, מטונף וקלוּט. ראונו התישים – וזקפו עלינו את עיניהם הגדולות והטפשות ואת זקניהם המדולדלים, כתמהים ואומרים: “מה לבריות אלו בינינו?!”… סמוך להם מתפשט מחנה גדול וכבד מאד של רחלים וכבשים יְפֵי־צמר: לבנים, שחורים וחוּמים, וטלאים קטנים ועליזים מקפצים על ידם. פתאם – והנה כל המחנה התנועע, התנדנד ויהי כמרקחה, וקולי־קולות של “מָה, מָה” עבור ונעה בכל המחנה מסופו ועד סופו – ומלאו נאות השדה צִוחתם.

בתחתית גבעה אחת עומדת עגלה קטנה ורעועה, דיופני, והיא טעונה מיני שקים וקדרות ודליים וכדים וחביונות וכדומה. קרוב לשם עומד סוס כחוּש והוא מלחך עשב. אצל העגלה יושבים בחבורה כמה רועים־טשַׁבַּנים צעירים לימים, איש ומקטרתו בידו, וכלביהם הגדולים והנוראים, בדמות זאבים, רובצים על ידם, כשזנבותיהם מקופלים לאחוריהם ועיניהם משוטטות. אחד מן הרועים יושב וחוצב אש מתוך פַרור של חלמיש, מקטר את מקטרתו על ידי חתיכת ספוג ומוסרו לחבריו. כשראונו הכלבים שאני מתקרבים ובאים – התחילו ננערים והומים בזעף, מראים לנו את שִׁניהם, פושטים צואר ומנענעים זנב, אלא שהרועים משַׁכְּכים את חמתם והם משתתקים. אף־על־פי־כן אין אנו רוצים להסתכן ואנו עומדים מרחוק ומסתכלים.

– הוי, נער, קרב נא הנה! – קורא טְשַׁבַּן לאחד מאתנו בלשון מולדָבית, מרמז לו באצבע על איזה דבר המונח לפניו.

אף־על־פי שאנו מבינים קריאה מולדבית זו – אין אחד מאתנו זז ממקומו. כשראה הטְשַׁבַּן כך – עמד והלך אלינו. ואנו כשראינו כך – אמרנו לברוח תיכף ומיד, אבל מנדל הפקח והבקי במנהגי הבריות הללו מחזק את לבנו ואומר: אל תיראו, בהמות! לא כ“שקצים” – הטשבנים. אלו אנשים טובים ונוחים לבריות הם ואינם עושים רעה לאיש לעולם.

הטשבן קרב אלינו והושיט לנו אגודת קתרנא, מין ירק שוטה זה הגדל מאליו בשדות, והוא נאכל חי וטעמו מתוק לחיך. מנדל מקבל את המתנה ושאר חבריו זוקפים את עיניהם כטפשים, מתבישים ושותקים. הטשבן נכנס עמנו בדברים, אבל כל טרחתו לבטלה. “אין אנו שומעים מולדבית!” – עונים כל בני החבורה פה אחד.

הטשבן שב למקומו, ואנו נפטרים והולכים משם בשלום, מביטים כל פעם מתוך עגמת־נפש לאחורינו, לצד הרועים ועדריהם, ומטים אזן לקולות הערבים והעגומים, שירות מולדביות מתוקות הנוגעות עד הנפש, שהתחיל באות אלינו משם.

והשמש שוקעת ושוקעת, והאויר הולך ומצטנן, הולך ורך.

עודנו הולכים הלוך והבט לאחור – והנה נתגלה פתאם לעינינו מרחוק על האופק, טְשַׁבַּן זקן אחד, אביר הרועים, או בעל העדרים בעצמו. בעל קומה הוא, בעל כתפים הוא אותו זקן, מצחו רחב מאד ורב־קמטים וקוֻצותיו הלבנות יורדות לו על כתפיו. מגבעתו גבוהה מאד וראשה חד וכפוף לאחור כעין קרן. מסנדליו ועד ברכיו רצועות שחורות של עורות כרוכות ומשולבות לו על רגליו. וממעל למעילו המרוּקם – אֵזור עור חגור לו על מתניו, ועל האזור מסביב תלויים לו מיני שכינים ומיני טבעות ושרשרות של נחשת, וגם אבן צוּר, כיס של טַבַּק וכדומה…

והנה עמוד עמד הזקן הנהדר הזה על ראש הגבעה. תקע את מטהו בארץ ויסמוך בו את סנטרו ושתי ידיו וינעץ את עיניו במרחק הרב שלפניו. וכך עמד לו איש־השיבה מסתכל ודומם זמן רב… אנו כבר רחוקים, רחוקים ממנו, הגבעה כבר נתעטפה במעטה אֵד תכלת – ודמוּת הזקן הנאדר עדין נראית לנו מתוך הערפל. נטוע הוא שם על מעמדו כתֹרן בראש ההר ועיניו בקצה הארץ… תוגה חרישית לא ידענו שחרה מלאה לבנו למראה הזה ונלך משם הלאה מחרישים ונוּגים וחָמילה צולע ומתהלך על משענתו בראש כלנו…

יז.

עם שקיעת־החמה הגענו לעירה בקַפַנדריא, שלא לעבור לפני בית הרבי. אלו היה רבנו רואה את תלמידיו באותה שעה – ודאי לא היה פוטרם בלא רצועה על חטא שחטאו בטיולים, ומי פתי ויאבה לחתום יום נחמד ונעים כזה בחתימה כזו…

וכל ה“חברה” הנה היא בתוך העירה עצמה. קוממיות וביד רמה עוברים אנו ברחוב. איש וקשתו בידו, ומראנו כמראה גבורים השבים מן המערכה. אנשים, נשים וטף יוצאים מן הבתים לקבל פנינו, כלם נקהלים עלינו ולשאלות ולפליאות אין קץ.

– אין זה כי אם מעשה מוטילי. שָׂרָף זה – הוא־הוא המוליך אתכם בארחותיו – צועקת גיטל אֵם ישראל’ק – אוי ואבוי לאמך! מהר ובוא הביתה – אומרת היא לישראל’ק – ושם תקבל את שלך מיד אבא…

גיטל זו כבר דאגה לבנה, ותאמר: טרוף טוֹרף ישראל’ק, חיה רעה אכלתהו, זאב או נמר או ברדלס…

ורק ר' מאיר, אבי פנחס, הוא לבדו היה מקלס אותנו על כל הגבורות והנפלאות שעשינו ביום הזה.

– עתה ידעתי – אמר ר' מאיר מתוך פתח ביתו – כי בני־חיל אתם! חזק ואמץ! ואל תשעו לדברי הנשים. תבכינה – ואתם עשו את שלכם, חזק ואמץ!

– חזק, חזק ונתחזק!!! – מריעים כל הנערים פה אחד ומתפזרים לבתים לסעוד את לבם.

והנה הערב ממשמש ובא. שכנים ושכנות מניחים את בתיהם ויוצאים לשבת ולהסיח בחבורה אצל ביתנו ובית צינה־לאה, תחת השִׁטה הענפה, אילן יחידי זה העומד ברחובנו לתפארת. אני וחברי מתכנסים שוּב אחרי ארוחת־הערב ומשחקים ושמחים. אין עיף ואין כושל בנו. אדרבה, מעולם לא היינו עליזים וטובי־לב כבשעה זו…

ומאחורי בית־הכנסת עלה כדור אש גדול ורחב – הלבנה במלואה. בנחת־בנחת היא עולה וצופיה עלינו ממרום. עוד מעט וצעיף אור טמיר ונעלם העטה את כל העירה ומלואה מעטה קסמים. על הקרקע משתטחים ברחבה צללי הבתים, שחורים ואפלים. צנה נעימה מתפשטת בחלל העולם והיא מבוּשמת בריח חריף ומתוק, הוא ריח השטה הזולף בלילות. שיחת הנשים על גבי האצטבא הולכת ורפה. חברי פורשים אחד־אחד והולכים עם אבותיהם לבתיהם, ואף אני הולך ויושב לי על האצטבא. לא נשארו שם אלא בני־ביתנו ובני־ביתה של צינה לאה. כלם יושבים דמומים, איש־איש והרהוריו בלבו, מפסיקים לפרקים את הדממה בדבור קצר, באנחה חרישית…

ומרחוק, מרחוק, מחוץ לעיר, מאַחַד המקומות שם, קולות ערבים וענוגים מגיעים. קול חלילי הרועים שבשדה. חרש־חרש יבאו בדומית הליל, כחלום מארץ נעלמה, והם זכים, צלולים וצנועים כקַוַי הלבנה המלאה הזאת. ונוּגים הם הקולות, נוגים ונכַאים מאד, יורדים עד הנפש, נוקבים את הלב…

עוד רגעים ימשכו חלילי הרועים ולאט־לאט הנגינה הולכת וכלה במרחקים עד שהיא פוסקת כלה. ושבעתים תגדל מסביב הדממה, ורב העצב וגדול הכאב, ואין יודע מאין בא…

– הגיע זמן שֵׁנה! – אומרת צינה־לאה מתוך פהוק יבש וקמה ממקומה – מחר הרי עלינו לקום באשמורת־הבקר. ערב־שבת מחר!

ומיד הכל נפטרים זה מזה בברכה והולכים לישון.

ושנתי אני מתקה לי באותו הלילה כאשר לא מתקה מימַי. וחלומותי טובו ויפו כאשר לא טובו ולא יפו מעודי. מרחבי ים, זֹהר רקיע, עדרי־צאן, שדות בר, ראש הגבעה ושם טשַׁבַּן זקן נשען על מטהו..

פרק ראשון.

החצר הגדולה ורחבת־הידים של בית חימוביץ, בית מפורסם העומד בקצה הפרבר של הכרך N. ומספר דיוריו כמספר אוכלוסי אחת העיירות בישראל. מלאה עתה תשואות והמולה ותכונה רבה. נשים לעשרות מדלת העם, גרי החצר, זקנות וצעירות, חשופות־זרוע, חלוצות־כתף ופורועות־שער עומדות בשמלותיהן התחתונות והמזוהמות על קדרותיהן, סירותיהן וקלחותיהן השפותות ורותחות על גבי כופחי־נפט ועל גבי כירות של שתים לבנים עשויות לשעה – והן טורחות בכל כחן בצרכי סעודה לשבת. עשן מכלה עינים של גחלים בוערות וקיטור חריף של נפט מתערבים ועולים יחד בתמרות הבל ובריחות משונים של מיני התבשילים ותבליניהם, כגון: כסא דהרסנא, גלדנין, מרק קלוש עשוי בפולין ובצלים או בבולבוסין וכיוצא בהם.

מקצת מן הנשים עומדות שם ועוסקות בשאר מלאכות: הללו מקצצות ומרסקות על גבי טבלאות קרבי דגים ל“מלואים”, הללו מקפלות ומפוררות בצלים וראשי לפתות, מגרדות נסרים ומקרצפות ספסלי־עץ. תינוקות קטנות יושבות על גבי קרקע וכותשות פלפלין במכתשות, ולקולות המכתשות מצטרפים קולות וקולי־קולות אחרים, הבוקעים ויוצאים מתוך בתי־המבשלות דרך דלתות וחלונות פתוחים לרוחה. הקול קול נשים צַוחָניות משיחות או מתקוטטות זו עם זו בריחוק־מקום, אשה־אשה מחדר בשולה.

ברגלי הנשים מתלבטים פעוטות ערומים למחצה ויחפים מלוכלי־פנים ומטונפי־רגל, משוטטים כלבים מדולדלים וחתולים מוקרחים העוטים מתוך מין בולמוס על כל פסולת ושיורי מאכל מושלכים לפניהם, מתקוטטים בחמה שפוכה על כל שלפוחית ומעי של דג מוטלים באשפה מלקלקים עד היום את כל השופכין הנקוים מסביב בשפע וקופצים בחפזון אל כל סף ואל כל מפתן, אשר תרָאה שם אחת הנשים יוצאת בראש פרוע ובמנעלים מרופטים על גבי רגליה היחפות ובידה אלפס או זומליסטרין מלאים שופכין.

סמוך לשם, באמצע החצר ממש, אצל מחיצת קנים גבוהה, המקיפה בנין גדול ומזופת כולו, עשוי ל“צרכים מיוחדים”, שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחו, עומדים בכנופיה נערים רבים קרועי־מכנסים ומגולי־בשר יתר על טפח, והם מחרפים ומגדפים זה את זה, מנבלים פיהם בכל דברי נבלה הן ביהודית והן ביוָנית. משחקים הם בכפתורים. יש מהם שבאים גם לידי מלחמה גדולה שסופה עין פצועה, לחי שרוטה וחוטם זב־דם, ותיכף לזה – קול בכיה גדולה וצעקתה של אם או אחות או של אחד משאר “גואלי־הדם”, הממהרים אל מקום מערכת־המלחמה, וכלי־זינם, – מרדה או מגרפה – בידם.

מאצל צנור המים שבחצר עולה פתאום קול קטטה וצוחה של שני ה“צדדים”: שוער החצר מצד זה מחרף ומגדף, והנשים הבאות בקנקניהן אל הצינור לשאוב – מן הצד השני צועקות חמס; מי־מריבה הם, אשר יריבו עליהם בנות־ישראל והשוער בכל ערבי שבתות.

ולתוך החצר עצמה באות כל פעם נשים תגרניות ושיורי־ירקות כמושים ופירות רקובים בסליהן; שבות הן מן השוק ומן החצרות, מקום שהן מחזרות שם בסחורתן כל היום. והן עומדות להכין בחפזון את אשר יכינו לשבת. מקצתן לפני כניסתן לביתן, סובבות עדיין הנה והנה בחצר ומכריזות בקול צרוד על שיורי סחורתן; בצלים בזול, אגודה בפרוטה! ליטרא שזיפים בשתי פרוטות, צאינה וקנינה נשים לכבוד שבת, בזול, בזול!

והנה זה בא גם ה“קַצַפּ” הלוטש. חגורתו במתניו וכלי־המשחזת בידיו: השחזת סכינים! – קורא הוא בהברתו הקַצַפִּית – השחזת מספרים! אחריו נכנסים ויוצאים זה אחר זה מוכרי־רקיקים, מוכרי־זרעונים, רַתָּכִים, נגרים, כל אחד סל סחורתו, או כלי־אומנותו בידו, וכל אחד ואחד בת־קול שלו יוצאת לפניו ומכרזת עליו בחצר.

כרוזי הבאים, שיחות הנשים וצוחותיהן, בכי הילדים, יללת החתולים, הנהימה הרתחנית של הכלבים – כלם מתערבים ועולים יחד והיו לגוש אחד של המולה עכורה ועמומה, התלויה כערפל כבד בחלל האויר המחניק והמעופש של החצר.

ועל גבי המרפסות מבחוץ או בתוך הבתים מבפנים, אצל החלונות הפתוחים, יושבים להם באותה שעה כמה וכמה אומנים ובעלי־מאחלה למיניהם: חיטים מתפרות, רצענים פָּחָחִים כובעָנים, סְרָדִים, פַּפִּירֹוֹסָנים,

כורכי־ספרים – כלם נתונים, נתונים למלאכתם, ועולמם כאילו הוא עולם בפני עצמו.

והמכונות מקשקשות והפטישים מנקשים והמפוח נושף והומה והמגהָצים מחליקים הנה והנה בחפזון על גבי הבגדים; ועתים יש שמנהמת ויוצאת בעד אחד החלונות שירה חשאית בלשון יהודית משירי־עם או מנגינות התפלה העצובות ונוגעות עד הנפש.

פרק שני.

באחד מן המעונות הצרים של הבית הזה דר מורה עברי עני, הוא ואשתו הצעירה וילדתם הקטנה. בשבוע זה באה אליהם מעיירה קטנה אורחה חשובה והגונה למראה, אשה כבת חמשים, אֵם בעלת־המעון, חותנת המורה, והיא מתאכסנת במעונם הדל. אשה זו, שלא יצאה מימיה מחוץ לשער עיירתה ולא ראתה מעולם פני כרך – שעת דחקה הגלתה אותה עכשיו לעיר נכריה והביאתה לבית בניה לדחוק את רגליהם במעונם הצר ולחלוק אתם את לחמם, לחם עוני, שאף הוא אינו מצוי להם בכל יום.

דוד – כך שם המורה – יצא היום עוד בבוקר מן הבית ולא שב עד עתה. כבר נטה היום ובני הבית לא סעדו עוד. מחכים הם בסעודתם הדלה לבוא דוד.

האורחה, חיה־גיטל, יושבת בחוץ על גבי צבור של קורות מוטלות באחת מפנות החצר; בדלה היא מכל הנשים והמונן, יושבת ומנענעת ראשה ומתיחדת עם מחשבותיה המרות;,אוי לה, שכך עלתה לה בזקנותה! ואוי אוי לעתים שנשתנו!"…

וזוכרת היא את החיים השלוים והשאננים בעיר־מולדתה, חיים שיש בהם ריח יהודי וטעם יהודי, חיי בני ישראל במושבותם…

ואת ימי חייה היא באותה העירה זכרה, את הימים הקרובים ואת הימים הרחוקים, מהם טובים ומהם קשים, אבל כלם נראו לה עתה נעימים וכלם חביבים.

בתוך עמה היתה יושבת, היא ואברהם שלה. צער פרנסה, צער גדול־בנים. אבל כל שעה של צער – שעה של קורת־רוח כנגדה… בעלה בן־תורה ומכובד על הבריות… שבתות, ימים טובים…

עתה חרב ביתה וקנה הרוס. בעלה נדד ללחם. הבנים נתפזרו. והנה היא נמצאת פתאם בעיר נכריה; אנשים אחרים, מנהגים אחרים. הכל זר ומשונה עליה, רואה ואינה יודעת מה רואה, שומעת ואינה יודעת מה שומעת..

– אמא, רעבה את? – שומעת היא פתאום את קול בתה, העומדת אצלה ומביטה אליה ברחמים ובקשת־סליחה כאחד.

לא, בתי, איני רעבה – השיבה חיה־גיטל ונשאה אל בתה את עיניה, עינים מלאות צער ואהבת־אם.

– האמנם? הן לא בא אל פיך כל היום בלתי אם כוס תֵּה ופרוסת־לחם, בואי, אמא, בבקשה ממך, ותטעמי טעימה כל־שהיא.

– אל ירע לך, בתי, לא רעבה אני, הלא עוד מעט ובא הערב.

– לא, אמי, עד הערב עוד כשתי שעות שלמות – השיבה ביילה והסתכלה לצד השמש – בואי ונלכה, אמי, שתֹה תשתי כוס סיקוריה, הנה היא מוכנת ועומדת.

– מעט חמין שתֹה אשתה – הסכימה האשה, כשעומדת ממקום־מושבה והולכת ברגלים כושלות מרעב אחרי בתה אל הבית.

האם ובתה נכנסו לתוך חדר קטן ונקי, חדר־הבשול, מקום שעמד שם שלחן לא־גדול מכוסה טַרכש שחור, סדוק במקומות רבים וסמוך לו כירה קטנה ומסוידת יפה וסיר של דגים מבושלים על גבה.

ריח התבשיל עלה באף הנשים וכמעט שהביא עליהן בולמוס. מהרו וישבו אל השלחן וגמעו לתאבון ובכל פיהן את החמין העכורים של הסיקוריה מתוך כוסות פשוטות ועבות־דפנות, כשהן נושכות בשניהן על כל גמיעה וגמיעה פרורים־פרורים קטנים מן הסֻכר המונח לפניהם על גבי פסח ניר עבה.

דרך הדלת הפתוחה נראה החדר השני, קטן וצר כחברו, הוא והכלים שבתוכו, העומדים שם צפופים זה אצל זה. מחצית מן החדר אוכלת מטת־עץ מכורכבת ומוצעת יפה; סמוך לה עומדת שִׁדָה ובמדפיה עומדים סדורים זה בצד זה ומונחים זה על גבי זה כרכים שונים של הספרות העברית החדשה, וביניהם גם מקצת כרכים רוסיים והרבה קונטרסים וספרי־למוד של הלשון העברית. המדף העליון של השדה היה מקושט בכלי־זכוכית שונים ובפסילים קטנים ומכורכמים מיושן, תבנית פרצופיהם של המשורר האוקריני שבצינקא בכובע הכבשים שבראשו. של גיטה בחוטם פגום, של פושקין ושל אלילה יוָנִית אחת. על גבי הכתל למעלה מן השלחן הסמוך לו תלויות תמונות מטושטשות מטחב, צורותיהם של מכרים ושל מקצת סופרים מפורסמים, רובם מן הרוסיים.

– שוב אַת מנחת ספרי ה“גוים”, למעלה על גבי ספרים “יהודיים” – התרעמה האם וסלקה את הספרים הרוסיים והניחתם למטה.

–לא אני, אלא הוא; אני מסלקתם אל הצד והוא משיבם; הלא קְשה־עורף הוא, ומה יש לי לעשות? כלום אתקוטט עמו על זה? כבר נסיתי להלחם בו על גדולות וחמורות מאלה, ומה עלתה בידי? לא כלום! את הכל הוא עושה כרצונו ואני – רק לעג ילעג לי; נבערה אני, אומר הוא, לא דעת ולא תבונה לי.

– ולמראה־עינים אינו אלא תם ושאינו יודע לשאול; זהו מה שאומרין הבריות: שפיל ואזיל בר־אוזה… והיכן הוא כל היום?

– כלום יודעת אני? ודאי שהוא יושב בבית־המקרא והוגה שם בספריו ועתוניו. אלא מה יש לו לעשות, ישב בטל בבית ויבא לידי שמעום? שעות־שעוריו, ברוך השם, נתמזמזו כלן, לא נשארו מהן אלא אחת בארבעה רובל לחודש בביתו של הכורך. עני הוא אותו כורך ואף־על־פי־כן מדקדק לפרוע שכר־למוד בזמנו. את נפשו הוא נותן על בנו להקנותו את הלשון העברית. מה שאין כן שאר הבתים: בעליהם של אלו עשירים הם ועם בוא הקיץ הם פוטרים את המורה ויוצאים עם הילדים לנאות־דשא. הם יתענגו על חדר הטבע וישבעו מנוחה, והמורה מת ברעב. כבר עלתה בלבי מחשבה כזאת: אלו היו בידי רובלים אחדים לא הייתי מתבישת מלהעשות רוכלת או תגרנית ולחזר בקופת הרוכלין או בסל של ביצים ותרנגלות על החצרות והבתים. מובטחני, ששכר תגרנות כזו אינה מועטת משכר ההוראה העברית.

לתוך חדר־הבשול קפצה ובאה ילדה קטנה רזת־בשר ויחפת־רגל.

– אמא, רעבה אני – תבעה הילדה.

– הא לך לפי שעה פרוסת־לחם – אמרה ביילה ובצעה פרוסה קטנה ודקה מככר לחם גדולה, פת־ קיבר, והיא זהירה וחרדה, שלא תרבה לבצוע יותר מכשעור…

– ומתי נסעד?

– תיכף לביאתו של אבא נאכל את סעודת־היום, ודאי הוא יבוא בקרוב. אך מה אמרתי סעודת־היום? היום לא נסעד אלא בערב הרי ערב־שבת היום.

– ואם ערב־שבת מה בכך? – שאלה הילדה בקול־בוכים.

– כך, כך בתי – אמרה הזקנה במנוד־ראש, רואה אני שכבר הגעת גם לידי מדרגה כזאת גם שבת אין עוד בביתך. בתי, יהא כך, ודאי כן נגזר עלי מן השמים, אראה בימי זקנה את בתי בכך.

מהרה לקום ממקומה, נכנסה אל החדר השני, הסבה פניה אל החלון ועיניה זלגו דמעות.

– ודאי הדין עמך, אמי – אמרה הבת, שנכנסה אחריה לאותו חדר והתאפקה בכל כחה מבכי אף היא – רק אחת אבקש ממך, אל־נא תבכי, לבי יוצא לבכיך. האמיני לי, לא אני האשמה בדבר, הרבה תמרורים ודמעות שבעה לה נפשי על הדבר הזה, הרבה יגעתי להשיב אותו מדרכו־ובידי לא עלה כלום. כך הוא מנהגו של העולם בימינו ואין לשנות. מתחלה עוד היה נשמע לי במקצת: מקדש היה על היין ובבית היה מורגש במקצת ריח שבת, עכשיו הוא מכביד לבו ואינו רוצה כלל. “למה לי הקומידיה” – אומר הוא. אני מכינה לו סעודת־שבת לאכלה בערב, כנהוג, והוא אינו אוכלה אלא ביום, וכך דרכו בכל דבר, אינו משגיח בשום מנהג ממנהגי ישראל, כלם הבלים בעיניו ועל כלם הוא שופך את לעגו; זועף הוא עתה על כל העולם. העניות, אמי, העניות…

– אוי, אוי, ביילה’ניו – נאנחה האם ומחתה את דמעותיה – העניות, אומרת אַת, ובימינו כלום לא היו עניים מצויים בישראל? הרבה עשירים ראית בעירתנו? ואף־על־פי־כן יהודים – יהודים הם, העניות לא העבירתם על דתם, אוי, אוי, בתי!

פרק שלישי.

צללי ערב פשטו בכל החצר ויכסו את אגפי הבתים הנמוכים בעלי־דיוטה אחת שבחצר. ואולם על גבי הגגות של חבריהם הגבוהים מהם, הבתים של שתי דיוטות, שטוחות עדיין רצועות רחבות של אור השמש השוקעת. השאון וההמולה שבחצר הלכו וגברו, העשן של כופחי־הנפט היה מתמר עולה ומשחיר בתכלת האויר, מקום שהצפרים מצפצפות ומשוטטות שם הנה והנה בזריזות יתרה, ונראות כמתקינות את עצמן לדבר־מה.

חיה־גיטל הורידה מעל המסמר שבכתל את שמלתה העשויה ארג־צמר וממראה קנמון, היא שמלת־שבתה היחידה, המשמשת לה זה כעשרים שנה נתמעכה מרוב שמוש, אבל עדיין היא שלמה ונקיה – והתחילה להתלבש; נתנה בראשה מטפחת־משי כרומה, ששפה אדומה לה סביב וצורת פרח גדול מעשה רקמה באמצע.

ביילה עמדה נפעמה בראותה את פני אמה היפות והנה זרחו פתאום וכאלו אור חדש נגה עליהם. גל חם ומתוק של זכרונות נעימים ומלאים יופי שירה, מנוחת־שלום ושלוה, עבר את לבה המדוכא ביסורין וישטפהו. כל ימי־נעוריה במלא־תֻמתם באו ועמדו עתה לפניה, הם, רעותיה החביבות.

– ביילה’ניו – אמרה פתאום האם – הרי עוד מעט וזמן הדלקת הנרות יגיע, יש לך נרות בבית?

– אוי לי, רעם הלמני – קראה פתאום ביילה כמתעוררת מתרדמה – כמה תקפה עלי השכחה! – מה אעשה עתה איפוא ובידי אין פרוטה? ליטול בהקפה מן החנות, החנונית לא תתן, כבר חבתי לה קצת ואין בידי לפרוע. מה לעשות? הבה ואלך אל החיט הדר כנגדנו, אולי ילוֵנִי הוא שתים שלוש פרוטות?

יצאה בחפזון מן הבית, ולאחר עשרה רגעים שבה בידים ריקות.

– מה הדבר בעיניך? חזרתי על פתחי כל השכנים ולא מצאתי פרוטה. רצתי אל החנונית, רחמים בקשתי, והיא באחת: פרעי תחלה את החוב הישן… מה אעשה, אמא? כמדומה לי, שמברכת אַתְּ על שמונה נרות.

– כך מנהגי, בתי, על שמונה נרות – ענתה חיה־גיטל בחשאי – ואולם באין־ברירה יוצאין בשני נרות ובלבד שאדליק ואברך.

– ארוצה נא עוד הפעם – אמרה ביילה – אולי אמצא שתי פרוטות ואקנה שני נרות.

– ואַתְּ?

ביילה נבוכה ולא ענתה מאומה.

באותה שעה נכנס אל החדר בחשאי אברך נמוך כבן עשרים ושמונה למראה, שחום, כחוש וזַלדקָן, עיניו קטנות, שחורות, שחורות ומפוחדות, מעילו השחור שָחוּק, מסואב וכבד למשא, מגבעתו הקשה מזוהמת ובלויה, חושן כתנתו מעוך וצוארונה מכורכם והענק שעל גבו שמוט הצדה ומבהיק בשמנוניתו. הוא היה כלו מדוכדך ושפל־רוח מאד־מאד, ונראה כאלו הוא מלא כלו פחד וחרדה, שמא הוא דוחק חס־ושלום בישותו העלובה את רגלי מי שהוא.

– דוד – מהרה אליו ביילה ואמרה – יש לך פרוטות אחדות?

– פרוטות, שואלת אַתְּ, אין כלום – ענה בקול רפה וצרוד קצת.

ואחר שתיקת־רגע הוסיף:

–את הפרוטות האחרונות הרי כבר נתתי לך בבקר.

– אף פרוטה אחת אין?

– אין. ולמה לך? – שאל דוד, הסיר את מגבעתו ונתגלה מתחתיה מצח רחב ומשורטט בקמטים, מצח שופע זעה עכורה ודבלולי־שער שחורים דבֵקים בו.

– נרות לאמי צריכין לקנות – ענתה ביילה בקולה, קול נואשת.

– כך, כך, ודאי צריכין, ודאי – אמר דוד בקולו הרפה והצרוד, שנשמע בו מעין צער ואבק־לגלוג כאחד.

– אויה לי, השמש כבר קרובה לשקיעה! – קראה חיה־גיטל.

שהתה עוד רגע, נתנה עיניה בשמש שעמדה בשפולי־הרקיע, ולאחר מחשבה קלה התחזקה בדעתה ויצאה מן הבית.

– להיכן, אמא? – חרדה אליה ביילה.

– אל תדאגי לי, עוד מעט ואשובה ענתה האם ולא הביטה אחריה.

פרק רביעי.

חיה־גיטל עברה את כל החצר, מקום שמנסר עדיין שם קול המונם של הנשים המבשלות, של התגרניות, של הבחורים והבתולות המשוטטים בתוכה, ורעש הפועלים והאומנים, העוסקים עדיין בעבודתם על גבי המרפסות והיציעות.

כמעט כל הנמצאים בחצר הביטו אחריה בעברה והרגישו בה. יש מן הנשים שהיו מסתכלות בה ברגש כבוד ומהרהרות מתוך כך: “הנה לא תמו עוד נשים כשרות מישראל; לא כמותנו העלובות!” ומקצתן – מתוך לגלוג: “מהיכן באה רבנית זו לכאן?”…

לבסוף גחנה ויצאה חיה־גיטל דרך הפשפש הקטן החוצה, באה עד אמצע הרחוב ועמדה שם פתאום.

– להיכן? – שואלת היא את עצמה ואינה יודעת להשיב. אחת ידעה והרגישה, שאי־אפשר לה להשאר בבית ולהכנס לשבת בלא הדלקת הנרות. לבה דחפה ללכת ולבקש, אולי תמצא.

ואולם כמעט שנמצאה עומדת באמצע הרחוב הרגישה מיד כמה היא בודדה ועזובה בעיר גדולה ונכריה זו, וכל תקותה הראשונה נדפה כעשן. אל מי אפנה ומאין יבוא עזרי? הקדוש־ברוך־הוא ברחמיו העצומים רק לו בלבד הישועה! יאוש מר תקף את חיה־גיטל: “רבונו־של־עולם, מה אעשה? הרי שבת קרבה, שבת…”

ובעוד היא הולכת ועולה במעלה הרחוב והנה ראתה את השמש בדמות כדור־אש גדול תלויה ועומדת בשולי הרקיע ממש, כאלו היא שוהה שם עוד רגע אחד טרם תצלל כליל לתוך התהום העכורה הסובבת את העיר, אותה ואת המונה ושאונה העמום, הבוקע ועולה מתוך ערפל־עשן וענני־אבק אפורים.

– ברוך השם, החמה עדיין לא שקעה – התנחמה חיה־גיטל רגע, אבל מיד שבו הפחד והדאגה לענותה: הנה עוד מעט ושקעה החמה כלה, ומה תעשה?

– רבונו־של־עולם, מה אעשה, מה אעשה? – ספקה כפיה ותעמוד כנואשת וכאובדת־עצה.

משני הצדדים נמשכים והולכים בתים נמוכים בעלי־קומה אחת, העומדים מרוחקים זה מזה ורֶוַח גדול בין אחד לחברו. ושם מרחוק שופעת ועולה כנגדה ערבה חררה, שאילנות מעטים, כחושים ודלים מבצבצים מתוכה פה ושם.

“עשר שנים מימי־חיי הייתי נותנת למי שיעבירני עתה לעיר־מולדתי הקטנה – חשבה חיה־גיטל בלבה, ויאושה הולך וגדול יחד עם הרגשת בדידותה – לשם מה באתי לכאן? אוי, מי יתנני להעיף עין רגע אחד בעיר־מולדתי! זה לי רק ימים אחדים מעת עזבי אותה וכאלו שנים רבות מבדילות ביני ובינה. מה טוב ומה נעים מראה עירי בשעה זו! כֻלה – שבת ומנוחה”.

והיא רואה בדמיונה את עירה הקטנה: כבר הטמינה את החמין, מפה לבנה פרושה על השלחן ושמונה נרות דולקים עליו, ארבעה נתונים במנורות־נחושת וארבעה קבועים בבזיכין עשוים טיט בידי עצמה מבעוד־יום.

הנה היא יושבת סמוך לפתח מבחוץ על גבי סְטָו הבית, שנטוח בחמר ירוק לכבוד שבת. לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה מגודלת דשא רענן וציצי־בר קטנים מבצבצים ויוצאים משם. סוסו הברוד של נפתלי הגבן מלחך את העשב לתאבון, לועס בקול, כשהוא הולך ומזיז עצמו בנחת ממקום למקום. קרוב לשם שני עגלים של אחד השכנים רועים בדשא מאחורי הגדר התרנגולים כבר יושבים בעלית הגג על גבי הקורות ומתנפחים ככדורים, מוציאים קצת מַקורם, עוצמים את עיניהם למחצה ומתנמנמים. מאחד המקומות מגיעה ובאה געיה קובלנית של פרה עגומה.

מתוך חלונות הבתים והצריפים הנטושים מסביב כבר נוצצות ומזהירות שלהבות־גיל של נרות שבת. אל סטָוֵי הבתים באות ויושבות זו בצד זו נשים מהודרות בבגדי שבת שלהן, אמות וילדיהן, ושיחה עליזה ביניהן.

הגברים, הם ובניהם הגדולים כלם בבית־המדרש.

הנה הוא עומד שם על הגבעה מנגד כְליל אור ונגוהות, מקושט ומפואר אף הוא לכבוד שבת, מאיר פנים ומרמז בנרותיו הדולקים וקורא את בניו בני ישראל החביבים, עם מקדשי שביעי לבוא בשעריו ולהסתופף בצל קורתו.

פעם בפעם פורצת ובאה משם רננת המתפללים, המריעים לצור־ישעם ומקבלים בחדוה ובצהלה פני שבת המלכה. קול בעלה, אברהם שלה, העומד שם לפני התיבה עטוף בטליתו, עולה אף הוא לאזניה, ולבה מתמלא עונג ועדנים אין קץ.

דממה גדולה בעירה. השבת פרשה סוכת שלומה וברכתה על כל העולם כלו. מנוחה ושלוה מסביב, מנחה שלמה ושלות־עולם.

מה טוב בשעה זו בעיירה!

פני השמים תכלת זכה, רק מפאת המערב נמשכת לאורך כל הרקיע רצועת־אור אדמדמה, נתיב־עולם לשמש אחרי שקעה.

וגם אויר העולם המבושם צלול וזך, כלו רָוָה ריחות ערבים של עשבי־שדה ופרחי־בר.

הנה עברה לה בטיסת־נחת להקת־צפרים; אין זאת כי אם נחפזות הן אל מקום־סתר באחד היערים ודבר לאט עמהן.

והנה יצאה ברעש מבית־המדרש כנופיה של נערים. כלתה התפלה. דרך פתחו הרחב של בית־המדרש נמשכים ויוצאים כנהר המוני אנשים בבגדי שבת שלהם והדרת היום על פניהם, הולכים הם בנחת ברחוב השקט, מכל העברים קול מברכים עולה: “שבת־טובה”, “שבת־טובה!”

הנה נראה לה משם גם אברהם שלה, ההולך בתוך הקהל וסרבלו הישן השמור עמו מימי חתונתו על כתפיו.

– הוי, הוי, זקנה, השמרי! – הפסיק פתאום את חוט מחשבותיה קול עגלון קורא לה מעל דוכנו.

היא נזדעזעה בכל גופה, נטתה הצדה ובאה למבוי אחד עובר בין גדרות־עץ גבוהות, נמשכות מזה ומזה.

יראה סתומה באה ללבה והיא משהה את פסיעותיה והולכת בלאט, מסתכלת לכאן ולכאן מתוך פחד.

והנה יהודי זקן ושחוח בא לקראתה וצרור של מכנסים ישנים ושאר בגדים בלים נתונים לו על כתפו.

– יאמר נא לי ר' יהודי רחימאי, שמא יודע הוא היכן בית־כנסת כאן? – שאלה אותו חיה־גיטל ופניה זרחו משמחת־פתאום.

– הנה הוא קרוב, כשתי פסיעות מימין – ענה לה הזקן והורה לה באצבע

בלב חרד מגיל נחפזה והלכה חיה־גיטל למקום שהורה לה הבַּלָאי הזקן.

ואמנם במקום שהגדר כלתה שם מתחיל סורג־ברזל, ומעבר השני, בפנים החצר המרוצפת אבנים מקורזלות, עמד בנין־אבנים ישן למראה, משונה בתבניתו משאר הבתים, גגו של רעפים, על פתחו מאהילה אכסדרה ודלתותיו המצופות ברזל פתוחת לרוחה.

חיה־גיטל קרבה אל הפתח, שוהה במקומה רגע אחד ולבסוף היא מתחזקת ונכנסת.

קרקע הפרוזדור מרוצפת כלה רובדין־רובדין של אבנים מרובעות; דרך הפתח, העשוי כעין קשת עגולה מלמעלה, נראים פְנִים־האולם של בית־התפלה, בתקרתו העשויה כפין־כפין, בכתליו המפוחמים ובחלונותיו המעוגלים והמאובקים.

בבית־התפלה אין איש. השַמש בלבדו, יהודי בא בימים, לבוש מעיל שחור ומעוך קצת ומעוטר מגבעת קשה ושחורה, שכתם צהבהב באמצעיתה, עומד יחידי על ספסל כבד וארוך ומדליק נרות נתונים בנברשת־זכוכית מאובקה ומפוחמה, שדבלולי זכוכיותה משמיעים פעם בפעם קול צלצול דק וחשאי.

חיה־גיטל עמדה נטועה במקומה נדהמת כלה מפני דממת־הנכאים וקדרות־ההוד השוכנות במקום קדוש זה ונותנות לו דמות של היכל חרב ועזוב, עטוף צעיף אבל כבד מאד.

בלב נפעם, מלאה חרדת־קודש וצער כבד כאחד התחילה לוחשת בחשאי את הפסוקים הנאמרים בשעת כניסה לבית־הכנסת:

”מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!"

לאחר ששהתה עוד שעה קלה במקומה, התחזקה וקרבה אל השמש:

– בי, ר' יהודי רחימאי, בקשה לי אליך – אמרה חיה־גיטל בקול רועד מהתרגשות.

– מה בפיך? “יאהר־צייט” (יום הזכרה למת) יש לך? הבאת נרות? – שאל השמש כמתעסק והוסיף לעשות את מלאכתו.

– לא, לא יהודי חביב! לא אני הבאתי נרות, כי לבקש ממך באתי.

– ומה את איפוא אומרת לבקש? – שואל שוב השמש וקולו קר ויבש כשהיה.

– ראה גם ראה, ר' יהודי חביב, כך נתגלגל הדבר, כך רצה הקדוש־ברוך־הוא, שאין בביתי נר של שבת להדלקה, לא נר ולא פרוטה; שאלתי ובקשתי, שיתן לי כבודו רשות להדליק את הנרות הללו שבנברשת בידי ולברך עליהם.

– מה אַת אומרת? איני מבין כלום!

– בחייך, ר' יהודי יקירי, כבר החשיך היום, ואני לא ברכתי עוד על הנרות. תן לי רשות ואדליקם, איש לא יפסיד על ידי כך, ואתה – הקדוש־ברוך־הוא ישלם לך שכרך.

מימי לא ראיתי ולא שמעתי כזאת – אמר השמש וקולו רך מבתחלה, מביט בה ברחמים ותוהה עליה שעה קלה.

– כאן, בבית־התפלה את אומרת לברך על הנרות? נרות אין לך בביתך? יהא כך, בואי והדליקי, מימי לא ראיתי… הואיל וכך רצונך, הרי לפניך שם נרות שלמים – הוא הראה לה באצבעו על הנרות הנתונים במנורות־נחושת, שלפני העמוד – הנה הם שם, הדליקי אותם וברכי עליהם כרצונך. אלא מה, זה לי עשרים ושבע שנים שאני עומד ומשמש בבית־התפלה ומעולם לא בא לידי מעשה כגון זה! גם בימי שבתות מתאסף ה“מנין” בקושי רב והנה זה יהודית באה… הגיעו ימים, בעוונותינו הרבים…

והוא נתן עינו בחיה־גיטל מתוך עצב כבד ונענע עליה בראשו.

פני חיה־גיטל אורו ובצעדים מהירים נגשה לפני העמוד.

– אצבע אלהים היא – קראה בשמחה – הרי שמונה נרות תמימים לפני!

עמדה והדליקה את הנרות, פרשה עליהם בידיה שלש פעמים, כסתה בכפיה את העינים ולחשה עליהם את ברכתה ותפלתה הקצרה.

לאחר ששהתה שם שעה קלה, עומדת ומתבוננת בנרות, החזירה פתאום את ראשה לאחוריה, ובראותה כי אין איש, עלתה במעלות הארון, הרימה את שפת הפרוכת והצמידה לה את שפתיה, פתחה את ארון־הקודש והכניסה את ראשה לחיקו והניחתו בין שני ספרי־תורה – וכל גופה רעד מבכי.

פרק ראשון

עודני בעצם ילדותי, עודני עומד כמעט בשנה השניה לימי חיי וכבר נצנצה בי חבה לנגינה. ולא אני בלבד, אלא כל בני בית־אבא היו מנגנים מטבעם. אין אבי פותח בעבודה כי אם מתוך זמרה, וכשהוא יושב כפוף על גבי יריעות הקלף הצרות וחורז עליהן את אותיותיו היפות אינו פוסק מלשיר את שירו חרש. ויפה היה קולו של אבא; טֶנוֹר נמוך, אבל יוצא מן הלב. בשבתות, ביחוד בערבי קיץ, כשאבא מגיע ל“זמירות” היום, מיד צרים כל בני העיירה על חלונותינו עומדים צפופים ומקשיבים. וכמה אנחות עמוקות היה אבא מוציא מלבות שומעיו, כשירד בימים הנוראים לפני התיבה להתפלל מוספים… וחבה זו לנגינה, שהנחיל אבא לכולנו, גלתה עמי בלבי לעיר הגדולה נ. שמה טולטלנו, אני ואמא ויתר בני ביתנו, לאחר שמת עלינו אבא. ואני אז נער כבן עשר. קולי היה נעים וקרובינו אשר בעיר הגדולה היו מקבלים אותי בשביל כך בסבר פנים יפות ומשדלים אותי, שאשיר להם אם מנגוני בית־הכנסת, או מנגוני חול או מנגוני החסידים. ביחוד נתן בי עין הירשל בנו של פסח דודי. הירשל היה אז עלם כבן שמונה־עשרה, קומתו נמוכה אבל מוצקה, פניו שחומות אבל מלאות חן, כמעט יפות. ועינים לו שחורות, גדולות, גחלי־אש. הכל היו קוראים לו “יוני” או “יוני ממולח”, וכנוי זה הכעיסו מאד. בחור זה אמנם לא היה טוב לב כלל, אבל די היה לנפשו נגון אחד יפה שתעשה רכה כדונג. אותה שעה היה הירשל נעשה וַתְּרָן ומעביר על מדותיו. וכמה תמוהה, אבל גם יפה היתה נגינתו. מימי לא ראיתי שִֹתּוּף משונה כזה: אדם, שקולו פגום לגמרי, ונגינתו שלימה ומדויקה לכל פרטיה וכולה ספוגה נפשיות. וחבה יתירה היתה נודעת לי מהירשל בן־דודי גם בשביל קולי וגם בשביל חוש שמיעתי הדק.

שמוּר לי בזכרוני אותו הלילה הראשון של חג השבועות, שהובילני הירשל בצנעה לבית־הכנסת אשר לנאורים. באמת לא היו גם יהודים יראים וחרדים מונעים את רגליהם מאותו בית־הכנסת. “אלא – כך היתה מסבירה לנו אמא, דודה או דוד – ר' חיים־אהרן ור' אברהם־גֶצֶה שאני. הם רשאים ולא אתם. הם, חזקה עליהם שהתפללו תחלה בביתם, מה שאין כן אתם, אהר’לה והירש’לה. אם אתם הולכים לשם, סופכם שתבטלו מתפלה לגמרי”. לפיכך היינו מסתירים את הליכתנו “לשם”. ומשום שעונג אחד וסוד אחד היה לשנינו, והתחיל הירשל משדל את אביו, את פסח דודי, שיוציאני מרשות דודי השני, שבביתו אשר בקצה העיר גרתי עם אחותי הצעירה ממני, ויקחני אליו. וטעם נתן הירשל לדבריו, שרחוקה היא דרכי ל“חדר” יום־יום, מהלך פרסה וחצי. לא כן דירתו של פסח דודי, שנמצאה באמצע השכונה היהודית וסמוכה היתה ל“חדרי”.

בני־ביתו של פסח דודי, אשר עליהם נלויתי מעתה גם אני, היו: אשתו מרים־רחל – אחות אמי – ושבעת בנים ובנות. יצאו מהם בן ובת שכבר עזבו את בית האב ועמדו ברשות עצמם. מאלו שנשארו בבית האב היה הירשל הבכור ואחרי שני אחיו משה ואהרן, הראשון בן שש־עשרה והשני בן ארבע־עשרה, שתי נערות, חנה’לה בת שלש־עשרה והקטנה שבכל בני־הבית סוסיה’לה בת־גילי, כלומר בת שתים־עשרה.

דודי היה, אמנם, איש בלתי עשיר אבל אמיד. הוא היה פַּטריאַרך גמור, הן מצד הדרת פניו והן מצד החשיבות היתירה שהיה מבליט בכל תנועותיו וביחוד בדבורו. לא היה האיש בעל מזג רע מטבעו, אבל מעולם לא הראה גם פנים שוחקות.

דודי היה מתנהג עם בני־ביתו בחן ובמדת הרחמים, אבל בכובד־ראש, והיה זהיר תמיד שלא תפגם חשיבותו היתירה. אלי התיחס בשויון־נפש, אבל לא נהג בי לא זלזול ולא גסות־רוח. אדרבה, בשעת סעודה, ביחוד בשבתות, הוא מזרזני בדרך צחוק, שלא אתנמנם ותהא דעתי נתונה לקערה, שאם לא כן סופי להפטר מן השלחן בבטן ריקה. בכלל לא הייתי על דודי למשא, שהרי ישיבתי בביתו לא הטרידה את מהלך חייו ולא פגעה פגיעה מפורשה גם בכיסו. “הוה חי וקים, אכול ושתה אתנו חלק כחלק מכל מה שחננו אלהים ובלבד שלא תהא מציאותך בולטת ולא תבוא בטענות ותביעות עלינו”, – זו היתה שיטתו של דודי הן בדברים שבינו לביני והן בדברים שבינו לבין יתר קרוביו, שהיו מתאכסנים בביתו לעתים קרובות. ולפיכך היה כועס מאד אם אחרתי לבוא לסעודה או שנפלה קטטה ביני ובין אחד מבני השכנים, משום שעל ידי זה נתערבבו עליו סדרי החיים השקטים. ועוד פחות מזה היתה דעתו נוחה, כשהיתה הדודה תובעת ממנו כסף כדי לתפור לי בגד חדש או אפילו לקנות בשבילי ציציות חדשות. וכך היתה תשובתו תמיד: “הלא אַת יודעת את מנהגי – לבלי תת אפילו פרוטה אחת”. האמת ניתנה להאמר: רק לעתים רחוקות נמצא בידי דודי ממון בעין והוצאות יתרות היו מטרידות אותו מאד.

ובעל־נפש היה האיש על פי דרכו. מעולם לא הוציא גערה מפיו ולא היה מדבר אפילו בקול רם, קל־וחומר ששמר את פיו מגדופים, ואפילו קלים שבקלים. בגדיו היו מהודרים תמיד ואף רבב כל־שהוא לא נמצא בהם, וגם את בני הבית היה כופה על הנקיון. וכאמור היה גם בעל צורה. שרטוטי פניו היו נאים מצחו גבוה, חלק ומבהיק, זקנו, שכבר זרקה בו שיבה, ארוך ושתי קצותיו מהודרות, ודודי היה נוהג למתחן לכאן ולכאן בידיו הלבנות והנאות. דודתי, שכל ימיה עברו עליה בסדרי חיים קבועים כאלה, לא יכלה להבליט את אפיה המיוחד לה. בכלל היתה אשה טובת לב וקנאתה לנקיון וסדר היתה גדולה עוד משל אישה, אלא שחסרה היתה אותה שלות־הנפש והחשיבות שבהן הצטיין דודי. במלבושיה היתה נוהגת זלזול, ביחוד בימות החול. תמה אני אם גדולה היתה ביופי, אלא חוט של חן היה מתוח עליה. בכל אופן, כך היתה בעיני. גם בעלת קומה היתה; קומתה דמתה לזו של דודי. דירתו של דודי נמצאה, כאמור למעלה, במרכזה של השכונה היהודית וזו תפסה חלק הגון מן העיר כולה, שמספר כל תושביה היהודים הגיע אז עד כדי שלשים אלף נפש. העיר נ. היושבת על גדות הים השחור, היתה חשובה מאד לגבי מסחר ולפיכך היתה גדולה באוכלסים, ורובם בני אומות ולשונות זרות. ביחוד היו מצויים בה האיטלקים. האשכנזים והיוונים, שקבעו להם דירה ביפים שברחובות ובנו להם בתים נהדרים, בשעה שרוב התושבים היהודים, מלבד מעטים, יחידים, ששמם הלך לפניהם, ישבו צפופים בשכונה בזויה ומלאה רפש וצחנה, וכולה זרועה בתים זעומים וחצרות מעלות סרחון. באחד מן הבתים הללו, בית אפור ובלתי מכויר, גר גם פסח דודי. שני חדרים ומטבח נמוך, צר ואפל, היו בדירתו. החדר האחד, הַבִּיאָה שמש גם חדר־האוכלים וגם חדר־המטות לכל בני הבית, והחדר השני – טרקלין וחדר־המטות לדוד ולדודה. בחדר הראשון לא היו רהיטים כלל, מלבד שלחן וכסאות, וחלונו היחיד נשקף אל תוך חצר אפלה ורבת־רפש. החדר השני היה מקושט כהלכה. בו נמצאו קומודה נאה, שתי מטות נאות ולכן מסעדות ורגלים חטובות, שתי אספקלריות, נברשת של נחושת, שהיתה תלויה בשמי קורה, ומנורות נחושת. הנה הסביבה, אשר בה נתפס מקום גם לי, וכאן החילותי לטבוע בים של נגינה. הירשל הגיע לידי כך, עד שבשובו לפעמים הביתה בשעה מאוחרת בלילה, היה מעירני משנתי כדי להשמיעני נגונים חדשים. ואני תמה הייתי ולא ידעתי, מהיכן באים כל הנגונים החדשים להירשל, שלפי דבריו היה מבלה את כל ימיו בבית־מדרש ושם היה מאחר לשבת גם בלילה.

זכורני, פעם אחת, במוצאי־שבת, שב הביתה לאחר חצות. אני ישנתי, כדרכי, על גבי הקרקע בחדר הראשון. הקיצותי ופקחתי את עיני. נטפל אלי הירשל והתחיל משדל אותי שאכנס אחריו אל המטבח. נעניתי לו שלא ברצון. הירשל סגר את הדלת על מסגר והתחיל לאַמֵן את קולי באקומפנימנט של נגון חדש. הוא שר ואני מסייע. וכך היינו שרים והולכים עד שעלה עמוד־השחר. אחר־כך נתגלה לי הדבר: זה היה פרק מן האופירה “הסַפָֹּר משביליה”, שנערכה אותו ערב בתיאטרון.

כן, הירשל היה הולך אל האופירה האיטלקית, ואת סודו הגדול הזה לא גלה אפילו לי. גם לי וגם להאחרים נודע הדבר רק כעבור שָׁנִים שש. ואולם, כשהיה שר את נגוניו הודה, שמשל אופירות הם לקוחים, וגם קרא לכולן בשמותיהן. על־פי־רוב היה פורש בשמות הללו: טְרַבִיֵטַה, טְרוּבַּדוּר, נוֹרְמָה. ובטרם היה לי אפילו מושג כל־שהוא על התיאטרון כבר היו שגורות שלש האופירות הללו על פי מתחילתן ועד סופן. וגם שמועה הגיעה אלי, ש“בתיאטרון שרים שירות יפות כל־כך, עד שאפשר למות מתוך עונג” ושההליכה לשם עבירה היא שאין לה כפרה. לפיכך לא עלה מעולם על דעתי לראות את התיאטרון בעיני.

פתיחה זו תסביר לקוראים את כל המסופר להלן, משום שרק עכשיו אנו מגיעים לעצם הספור.

פרק שני.

עברו יותר משלש שנים למן היום שיצאנו לגור בעיר נ.

הימים היו ימי אלול, אותם הימים שנתחבבו עלי כל־כך בילדותי. החודש הזה מלא הדרת שירה עצובה ורוממה, שהלהיבה את דמיוני תמיד והאצילה מכחה אליו. לפני היה מתגלה עולם טמיר ונעלם, אשר גם משוך ימשוך את לבי אליו וגם הפחד יפחידני בעצבון רוממותו. הכל לובש צורה חדשה; כל פנים מפיקים דאגה; כל האנשים אשר מסביב לי נראים כאלו תקפה אותם צפיה גדולה; נשמעות שיחות אחרות, הספוגות הכנעה, חרטה והכרת עון ופשע. על הכל, אפילו על הצומח והדומם, פרש כעין מעטה־אבל. ומתוך בתי־הכנסיות בוקעים ויוצאים בבוקר בבוקר צלילים נכאים, קולות שופר המשברים את הלבבות ומכריזים על יום הדין הגדול והנורא, העתיד לבוא על כל בשר.

כל יום ויום עד הצהרים הייתי יושב בחדש הזה יחד עם אמי בחצר בית־העלמין. אמי היתה מוחזקת מלומדת, זאת אומרת, היא ידעה לקרוא קריאה צחה ושוטפת את התפלות והפיוטים. שרובם היו גם מובנים לה, ברגש ובהטעמה נעימה היתה מקריאה את התחנות, בקיאה היתה בכל דיני הנשים. ולפיכך יצאו לה מוניטין גם בעיירת מולדתי וגם בעיר נ.

לאחר שמת עלינו אבא היתה אמי עושה את ידיעותיה פרנסה לה אחת בשנה – בחודש אלול. משנכנס חודש זה היתה אמי עוברת בבית־הקברות לפני צבורי נשים ומקריאה להן את התחנות והבקשות, מודדת עמהן את הקברים בחוטים, ששמשו אחר־כך פתילות לנרות של קדושה. סמוך ליום־הכפורים היתה “כורכת פתילות”¹, עושה נרות־דונג, וכדומה. מלבד זה היתה אמי נוהגת לשכור לימים־הנוראים שלחן מיוחד בעזרת־הנשים, והנשים אשר קבעו להן מקום מסביב לשלחן היו מעלות לה פרס, ובשכר זה היתה היא מקריאה לפניהן את התפלות בתרגום ליהודית.

פרנסה זו היתה מכנסת לה עשרים רובלים, ופעמים עוד יותר. אותם הימים, שהשיגה יד אמי להביא לכל אחד מילדיה, שהיו סמוכים על שלחן קרוביה, מתנה לכבוד החג, היו המאושרים שבימי חייה. אני הייתי מסייע לה בבית־הקברות בקריאת הנוסחאות שעל גבי המצבות, שכבר נטשטשו מרוב ימים. עבודה זו היתה חביבה עלי מאד לא רק מפני שהיא פרקה מעלי עול “חדר” כי אם גם משום שלבי היה נוהה אחרי בית־הקברות כשהוא לעצמו מפני שכולו ספוג מסתורין עמוקה. ובית־קברות גדול ורחב־ידים היה לעיר נ. נתעלמה אמי מן העין בין הקברים בתוך שיירת נשים, ההולכת אחריה, מיד אני פורש ויושב לי אצל מצבת אבי ולבי מתמלא הרהורים שונים. ביחוד גבר עלי והציק לי הרעיון, שרק מהלך שתי אמות מפסיק ביני ובין אבי, שכל־כך אהבנו איש את אחיו, שודאי הוא רואה אותי ושומע כל הגה היוצא מפי ואני אינני רואה ואינני שומע כלום. “האיך – הייתי מתמרמר בלבי –יכול הוא להתאפק לבלי לעמוד על רגליו ולבלי לצאת אלי ואל אמי ולדבר עמנו לכל־הפחות דברים אחדים!” ויש אשר אשה עניה קוראת אלי ומבקשת: “ילדי, חביבי, קרא נא לי מצבה זו!” ואם אין זו המצבה המבוקשה, אני נטפל אליה ויחדיו אנו תועים לחפש את המצבה הנכונה.

פעם אחת אחרה אמי בסבוב בית־הקברות יותר מכפי הרגיל. אותו יום, זכורני היטב, יום החמישי לשבוע היה, יום תענית לאמי. לכתחילה לא הרגשתי כלל בדבר וכדרכי ישבתי אצל מצבת אבי. היה יום נאה, אף־על־פי שהחום להט בכל כחו. ואולם את להט החום רככה רוח קלה, שהכתה גלים בירק הדשא. סיעות גברים ונשים עברו על פני, פשפשו בין המצבות וקראו מתוך “מענה הלשון”. ואולם לאט־לאט פחתו והלכו העוברים־והשבים עד שכלתה רגל מבית־הקברות.

שררה דומית־מות מסביב. רק לפרקים הגיעה לאזני זעקה פולחת לב של אשה בודדה, המבכה את בעלה או את ילדה שהלכו למנוחות, או נקישת קורנס הסַתָּתִים. המכינים כַּן למצבה. ופתאום נשתתק הכל. לבי נתמלא חרדת־אימה. בקשתי לעזוב את המקום הזה, אלא שהייתי חושש שמא אתעלם מעיני אמי. וכדי להטיל רוח־חיים כל־שהוא אל תוך דומית־המות החילותי לשיר. אבל גם קולי עצמו הִלֵך אימים עלי בתוך מדבר־המות הזה.

ובכל זאת לא פסקתי את שירתי, כי אמרתי שמתוך כך תתן אמי את לבה עלי. והנה הגיעו לאזני קול פסיעות ושעול, ואחרד כולי. העיפותי עין סביבי וראיתי כדמות בריה, המבקיעה לה דרך מבינות להמצבות הצפופות, הולכת וקרבה אלי. מפני קרני השמש שהצליפו על פני קשה היה לי לעמוד על טיבה של בריה זו.

הדמות קרבה אלי ועמדה. אלמלא בגדיה ודאי הייתי חושב, שאחד משוכני־עפר קם לתחיה ועמד לפני על רגליו. כל כך היו פניו של בן־אדם זה חורים־כנומים. עינים שחורות, גדולות וברק־חולני להן, לסתות משוקעות, זקן מחודד וקלוש, שכם כפוף, איש כבן עשרים וחמש, – זה היה הרושם הראשון. אחר כך עמדתי על טיב מלבושיו. קפוטת־לַסְטִיקה שכבר נסמרטטה ונעשתה ירוקה ומטפחת צמר עב, ירוקה ומבהיקה, כרוכה לו בצוארו. על פי המטפחת הכרתי מיד שבעל־תפלה קרתני הוא, שבא לכרך לבקש לו פרנסה לימים הנוראים. ואמנם כונתי אל האמת.

– נאה הוא קול נגינתך, פרחח – אמר אלי בן־האדם בפנותו ישר אלי, ואחרי שתקו רגע אחד הוסיף: – הכבר יש לך חזן לשורר אצלו בימי המועדות?

– לא, – השבתי אני. ואותו רגע נצנצה מחשבה בלבי, שאמנם אין איש מעכב בידי מהיות “משורר” לאחד החזנים בימים הנוראים ולהשתכר רובלים אחדים.

– הרוצה אתה להיות משורר?

– הן, – אמרתי, – מצדי אין עכוב בדבר. אבל חוששני, שאמי לא תסכים לכך, גזירה שמא אבטל מתפלה.

– לזה יש תקנה. אני אשדלה בדברים ואקבל על עצמי להזהירך על התפלה.

– הרבים הם המשוררים אשר לך?

– הענין הוא כך, – השיב בן־שיחתי במבוכה. – אני החמצתי את זמן הבחינות, רק שבת אחת נפלה בחלקי. לפיכך אין לי משוררים כלל. ומטעם זה לא מצאתי אלא בית־כנסת של עניים.

– בית־כנסת זה מה שמו?

– שמו? המ… בית־כנסת זה מקומו אחורי בתי־השחיטה, סמוך לבית־הכנסת הגדול ולשוק.

– אם־כן, הרי זה בית־הכנסת של הכַּתָּפים! – קראתי בבוז.

אודם של בושה פרח בפני בעל־התפלה, שהפיקו אותה שעה עלבון ודכדוך־נפש, ואנוד לו.

– ומה יכולתי עשׂה? – השיב הוא בהכנעה. – בכל בתי־הכנסיות המעולים כבר קדמוני אחרים. הנה, למשל, בבית־הכנסת של העגלונים מתפלל בן־עירי ר' דוד ומשכֹֻּרתו לא פחות ממאה רובלים… נו, פרחח! – הפסיק פתאם את מרי־שיחו וחזר לשדלני בדברים. – התאות להיות עוזר לי? ראּה תראה, שלא אקפח את שכרך. ועמי תעשה חסד גדול, ובשכר זה ישלם לך אלהים כגמולך.

– לְחַיַי, – עניתי אנכי ולבי מהסס. – אם רק תתרצה אמי.

– בכל אופן בוא נא מחר לבית־הכנסת בשעות שמונה.

– טוב, אבוא.

ברגע זה נשמע קול אמי קורא לי. מהרתי להפטר מבעל־התפלה ונגשתי אליה. הלה עמד על עמדו ומבטו לוה אותי.

אודה על האמת: הצעתו של החזן המסכן לא רק שלא גרמה לי נחת־רוח אלא שגם העליבה אותי. לרדת לפני התיבה יחד עם עלוב זה בבית־הכנסת לכתפים ולענות אחריו, “בִּים־בָּם” – כלום יש לך עלבון גדול מזה? ובלבי החלטתי, כי לא אשמור את הבטחתי, אף־על־פי שצערו של המסכן נגע עד נפשי. אף לא ספרתי לאמי את הדבר והסחתי לגמרי את דעתי הימנו כל אותו היום. אבל למחרת כשקמתי משנתי והסתכלתי בבגדי הקרועים ובחזון ראיתי את אשרו הגדול של אדם, המשתכר בעמלו שנים־שלושה רובלים, והרהרתי על אותו הרגע של חדוה ונחת־רוח, כשאני מוסר את שכרי לאמי – שבתי והחלטתי תיכף לעמוד בדבורי. ואולם מה אעשה לאמי, שגם היא תסכים?

אמנם אין אני מתפלל בבית־הכנסת, ששם מתפללת אמי, והיא לא תדע את הדבר כלל. אבל מה אעשה לדודי ובניו, כי יבקשוני בבית־הכנסת ולא ימצאוני?

אלמלי היה מזמין אותי חזן הגון הייתי מרצה את הענין לפני הירשל, והלה חזקה עליו שהיה מוצא תקנה לדבר. מה שאין כן עכשיו. אם אספר לו ימלא שחוק פיו. ואף־על־פי שהרהורים אלה הציקו לי, מכל־מקום קמתי והלכתי לבית־הכנסת של הכתפים, הסמוך לביתנו, לשעה אשר יעד לי האיש. בית־הכנסת אינו אלא שני חדרים נמוכים שכורים, – חדר אחד לאנשים והשני לנשים. כתלי שתי העזרות האלה זעומי־המראה הם; התקרה שחורה מעשן נרות החלב; רצפת־הקרשים כולה שבורה, ומקומות־מקומות היא חסרה קרשים שלמים. רהיטי הבית הם שלחנות ארוכים ומרובעים, ספסלים, ארון שחום ופרוכת אדומה על דלתו, מָכְתֻּבָּה גבוהה ושחורה המשמשת תיבה ובאמצע העזרה בַתּוֶך שלחן ממורק המכסה מפה מגוונה. בשמי תקרה תלויה נברשת, של נחושת, שהעלתה חלודה, ולה שתי שורות קנים זו למעלה מזו. מנורות־נחושת חלודות תקועות בקירות. ורהיטים שכאלה, חוץ מארון־הקודש, תיבה ושלחן־קריאה נמצאו גם בעזרת האנשים, ובקבוקים קטנים מלאי מים על גבי השלחנות שבעזרת הנשים. וכמעט ששכחתי להזכיר את וילונות־הקַלִיקָה הכחולות, שהאהילו על חלונות העזרות. זו היתה דמותו של בית־הכנסת לכתפים.

פרק שלישי.

היתה השעה התשיעית בבוקר כשנכנסתי לבעל־התפלה שלי.

אנכי מצאתיו מסב אל אחד השלחנות בעזרת־הנשים וסועד שחרית בלחם ושזופים, שהיו פרושים לפניו על מטפחת בלויה, אשר שמשה לו מפה.

כנגדו ישב שמָש בית־הכנסת ר' בָּרְקָה, שידעתיו מתמול־שלשום, שניהם לעסו את הפת בחשיבות מיוחדה ומתוך כובד־ראש, כאילו עבודת־הקודש הם עובדים והמאכלים אשר לפניהם מעדני מלכים הם.

– הנה הוא הפרחח שלי! – קרא בעל התפלה בשמחה תיכף כשׁהרגיש בי. – לפני רגע סחנו בך. אלמלי דברנו במלך המשיח אף הוא היה בא.

– אני מכיר קצת את הפרחח הזה, – העיר ברקה, אדם קטן־הקומה וצמוק־הגוף, שילדי הסימטה שלנו היו רועשים תמיד משמחה לקראתו, כשראו אותו הולך וקרב וטליתות מרובבות או קופה של צדקה תקועות לו בבית־שחיו. על כל הלצותיהם ולגלוגיהם של הילדים היה ר' ברקה משיב תמיד: “הוי, שקצים, הוי, שקצים!” וחברתו הליטאית המשונה עוררה עוד יותר את צהלת שחוקם של ילדי הסימטה והגבירה גם את עזותם.

– רצונך בשזופים? – שאלני בעל־התפלה.

כמובן לא סרבתי לו.

כעבור רגעים חמשה נגמרה הסעודה.

– הכבר הגעת לשנת בר־מצוה? – שאלני ר' ברקה.

– הן, לפני ארבעה ירחים מלאו לי שלש־עשרה שנה, – עניתי לו.

– אם־כן, הבו נברך בשלשה! – ור' ברקה טבל את קצות אצבעותיו בבקבוק שעמד על השלחן לפניו, פתח ואמר בקול: “הערט צו, רבותי, מיר ווילען בענשען!”

לאחר שגמרנו את ברכת־המזון נער ר' ברקה מעל בגדיו את הפרורים, שיָרי האכילה, ומהר להפטר מבעל־התפלה.

– ר' אבנר! – קרא לאחר שיצא את העזרה וחזר והכניס את ראשו דרך הדלת הפתוחה. – ר' אבנר, את המפתח יואיל להצניע כשיצא תחת המפתן. – ותוך כדי דבורו הסִיעַ את רגליו הזעירות ונעלם מן העין.

ר' אבנר קם ממקומו והתחיל פוסע לארכה של העזרה אילך ואילך ומזמין את עצמו מתוך שעול לשיר. לבסוף פתח בסלסולים. ואת אשר לא פללתי שמעתי הפעם, קולו היה יפה, טנור חזק, רך, נמוש, חם, וסלסוליו עצמם היו מלאים נעימות ונפשיות.

– מה דעתך? כלום יהא עוד סִפֵּק בידנו להתקין את עצמנו ל“סליחות” הראשונות?

– וכמה נגונים אתה אומר להכין?

– שלשה או ארבעה.

– אפשר שנספיק. הן עדיין יש לנו שני ימים.

– הבה ונתחיל – אמר הוא בהחלט. הוא התחיל לשיר תפלה אחת, שאת מחציתה הראשונה אצטרך בהגיע שעתה לשיר אתו יחדיו ואת מחציתה השניה – אנכי לבדי. לאחר ששמעתי את הנגון החדש פעמים כבר ידעתי לחזור על מחציתו הראשונה כראוי, אבל במחציתו השניה עדיין הייתי טועה. עמד בעת־התפלה וחזר על נגונו שלישית, ועכשיו כבר הצלחתי גם אני לשנותו לכל פרטיו ודקדוקיו. אני שר ור' אבנר מתפלא ושמח שמחה גדולה.

ככה אִמֵן אותי ר' אבנר שעות שתים־שלש ואז נפטרנו זה מזה על־מנת לחזור לכאן כעבור שעה. אמנם קשה היתה עלי היציאה מן הבית, משום שאותו יום הששי היה וחייב הייתי לעשות את שליחותיה השונות של הדודה. אלא שמהרתי לבדות איזו אמתלה מלבי ולהמלט ממנה. ושוב התחלנו, אני ור' אבנר, לעבור על תפלות החגים והיינו שרים והולכים עד ארבע שעות. וכשהפסקנו את שירתנו התחלנו מספרים איש עם רעהו כידידים ורעים מתמול־שלשום. ר' אבנר ספר לי, שהוא בן עיירה קטנה בפלך ווֹהלִין, ושם לו אשה וארבעה ילדים, ואחד מהם, נער כבן שבע, כבר החלו קול נאה וחוש־שמע חד להתגלות בו; שכל ימות השנה אין לו משלח־יד קבוע, ורק לימים הנוראים הוא עובר מעיר לעיר ומבקש חזנות; שתאב הוא מאד למצוא לו חזנות קבועה לכל השנה בבית־כנסת הגון, אלא שאין הדבר עולה בידו, משום שמעטים הם בתי־הכנסיות, המעמידים להם חזנים לכל השנה; שאשתקד התפלל בעיר גדולה ומצא חן בעיני הצבור, אבל עינו של בעל־השחרית היתה צרה בו והלה הֵרַע לו.

ועוד ספר לי ר' אבנר, שכבר כלו לו פרוטותיו האחרונות עד שלא היה סִּפֵּק בידו גם לשלם להעגלון שכר עגלה, ובבוא לנ. הוכרח למַשְׁכֵּן את טליתו ותפליו להעגלון, וצדקה גדולה עשה עמו ר' בָּרְקּה הרחמן, שנמצא לו בשעת דחקו ופרע את חובו, ואלמלא הוא היתה טליתו חסרה לו גם בימים הנוראים! שאותו ר' ברקה הוא שהשיא לו עצה ללכת לבית־העלמין, שמא יזדמן לו רוַח כל־שהוא מתפלת “אל מלא רחמים” וכי שני ימים רצופים עברו עליו שם לבטלה ורק ביום השלישי הרויח עד כדי רובל. ולבסוף התחיל מספר ופורט, כמה טרחות טרח וכמה יגיעות יגע עד שהזמינו אותו לתפלות בבית־הכנסת לכתפים, המעלה לו רק עשרים רובל בשכר ראש־השנה ויום הכפורים, אלא שאם ימצא חן בעיני הצבור יוסיפו לו על שכרו עוד חמשה רובלים. ותיכף עשה ר' אבנר חשבון מדויק, כמה יוציא במשך ימי שבתו בנ., בכמה תעלינה לו הוצאות הדרך, בדק ומצא שספק גדול הוא אם יותיר לביתו שמונה־עשרה רובל.

– תקותי היחידה היא ה“קערה” של ערב יום־הכפורים, – גמר את ספורו.

מתוך כך הוברר לי, שאת שכר־הטרחה לי אינו מביא בחשבון. משמע, שאני אהיה טורח טרחה של חנם, ודבר זה לא הנאני כלל. ר' אבנר הבין להרהורי ולפיכך נזדרז והוסיף:

– גם את שכרך אתה, פרחח, לא אקפח. רובל כסף אתן לך במזומנים וגם קערה תהיה מזומנת בשבילך וזו תכניס לך רובל או יותר. ואם יוסיפו לי חמשה רובלים על שכרי אוסיף לך גם אני עוד רובל אחד.

ואולם גם תנחומיו אלה לא הניחו את דעתי וכבר נצנץ בי רעיון, שמא נוח לי לעזוב את בעל־התפלה עם קערתו ולהפטר ממנו. אבל האיש הזה משך את לבי אחריו בכח גדול.

קולו היה דומה לקול תינוק רך, המפכה מתוך לב תמים וטהור, וטֹהר ותמימות אלו נשקפו גם בעיניו, אשר הפיקו תוגה חרישית והכנעה. כל זה וגם קלסתר פניו הכנומים החולנים, שהפיקו ענוי־נפש עמוק, השפיעו עלי בקסמים ויקרבוני אליו, כאילו היה שארי הקרוב אלי שעמו יחד גודלתי. ומשום שקלסתר פניו שמש ראי נאמן לנפשו, שהיתה באמת זכה ותמימה, ואף קולו ומבטו היו צנועים, וגם הוא התקרב אלי ודבק בי, נשכחו מלבי קל־מהרה כל הרהורי הרעים. אין זאת אומרת, שנעשיתי וַתְּרָן מדעת ובכונה, אלא שבשעה שהסתכלתי בבעל־תפלה שלי נשכחו מלבי כל החשבונות שבעולם.

לאחר ששוחחנו כידידים כשעה שלימה חזר ר' אבנר לנגוניו. אבל הפעם נראה לי נגונו ל“שומר ישראל” כל־כך מגוחך, עד שלא יכולתי לחזור אחריו. הגיע הדבר לידי כך, שלא יכולתי עוד לשלוט ברוחי ושחוק פרץ מפי. לכתחילה כעס ר' אבנר, אחר־כך נבוך.

– לא, – אמרתי לו בהחלט. – “שומר ישראל” זה לא יצלח. ובכלל כלום יש צורך בו? כאן אין נוהגים כלל לשיר תפלה זו, אלא קוראים אותה כקרוא כל יתר התפלות.

– הא כיצד? – התחיל הוא חולק. – הן תפלה זו היא סיומן של הסליחות, והדין נתן שצריך לסיים בנגון עליז. כמה פעמים כבר שוררתי “שומר ישראל” זה בבתי־כנסיות שונים ותמיד עלה לרצון לצבור.

– ואני לא אוכל לשיר אותו. חוששני, שבעמדי לפני התיבה יתקפני צחוק, – ותוך־כדי־דבור פרץ צחוק חדש מגרוני.

– עצה הגונה יש לי. – אמרתי לאחר שנח הצחוק בקרבי. – יודע אני “שומר ישראל” משובח של ר' ירוחם המפורסם. רצונך, הבה ונזמר אותו, אף־על־פי שלנגון זה בָּס אנו חסרים.

ומיד החילותי לשיר. והנגון באמת אחד מן המצוינים שבנגוני בית־הכנסת אשר לישראל.

– שַׁנֵה, – זרזני ר' אבנר, לאחר ששמע מתוך הקשבה מתחילה ועד סוף.

נעניתי לו.

– הרי רעיונות! – קרא ר' אבנר מתך התפעלות ועיניו העמומות הבריקו. החילונו לחזור על הנגון. עמד לו לר' אבנר חוש־שמיעתו הדק ולא היה זמן רב עד שנעשה הנגון כולו שגור על פיו.

– אכן נגונים יפים אתה יודע, – אמר ר' אבנר לאחר הסיום, כשכבר עמדנו להפטר זה מזה על־מנת לחזור ולשוב לכאן מחר, כלומר בשבת אחרי הסעודה. – אפשר אתה יודע עוד נגונים אחרים נאים?

– הן. אני יודע כמה וכמה נגונים של צלאל ואפילו של “בעל־הבית’ל” הוילנאי.

החל ר' אבנר לשדלני כי אשיר. לא סירבתי לו.

לבסוף קמתי כדי להפרד ממנו.

– לא, לא, פרחח; לכל־הפחות עוד נגון אחד!

כשראיתי, עד כמה רצויה לו זמרתי, נמלאתי קורת־רוח והחלטתי לשיר לפניו את המשובח והטוב שבנגוני, המביא לידי התפעלות אפילו את הירשל שלי, שאמנם מפיו קבלתיו. לגמתי לגימות אחדות מים קרים כדי לנקות את הגרון, השתעלתי כראוי ואפתח ב“נסטה־דיבה” מ“נורמה”. וכל־כך נמסרתי כולי לשירה נפשית ועמוקה זו עד ששכחתי לגמרי לפני מי אני עומד ושר. גמרתי והבטתי בפני ר' אבנר. הוא עמד סמוך לחלון, פניו נתונים בתוך ידו הכפופה בקשת והוא בוכה חרש. נשתתק לבי בקרבי ולא ידעתי מה אומר ומה אדבר.לא עלתה על דעתי כלל, שנגינתי היא שגרמה לר' אבנר בכיה זו, אף־על־פי שגם עיני היו טופחות, מה שאירע לי תמיד בשעת נגינה מתוך הנאה.

לא עברו רגעים מרובים ור' אבנר שקט, כאלו בוש מפני דמעותיו, אלא שתקפו שעול חזק, והיה מכעכע והולך שעה ארוכה. לאחר רגעי שתיקה אחדים שאלני ר' אבנר חרש עד שכמעט לא נשמע קולו:

– נגון זה מהו?

– זהו “נַסְטַה דִיבַה”.

– מה? –

– “נַסְטַה דִיבַה”.

– מה זה “נסטה־דיבה” ומהיכן הוא?

– מ“נורמה”.

– מה זה “נורמה?”

– איני יודע.

– היכן שרים את זה?

– בתיאטרון.

– מה זה תיאטרון?

– איני יודע. אני יודע רק ששם שָׁרים.

– ונגון זה מניין לך?

– קבלתיו מפיו של בן־דודי.

– והוא מפיו של מי קבלו?

– איני יודע.

–ועל שום מה לא שאלת אותו?

– באמת, נצנץ הרהור בלבי, – מדוע לא שאלתי את הירשל מה זה תיאטרון?

– איני יודע; לא עלה על דעתי, – השיבותי.

– בבקשה ממך, שָׁנֵה.

שניתי ושלשתי, וכל אתה שעה עמד ר' אבנר על־יד החלון בלי נוע ודמעות כבדות נגרות על פניו הכנומים החולנים. ובעמידתו זו עזבתיו לנפשו וחזרתי לביתי כשהחמה כבר ירדה לשפולי מערב.

פרק רביעי.

ביום הששי בערב, לאחר הסעודה, פרשנו אני והירשל, כדרכנו, אל המטבח ושרנו עד שעה מאוחרת בלילה, כשבני הבית והשכנים ובניהם סובבים אותנו. וכששכבנו החילותי להקיף את הירשל בשאלות על התיאטרון. הירשל הסביר לי הכל, עד כמה שהענינים היו ידועים לו לעצמו. ואולם ידיעותיו לא היו מרובות ולא הניחו את דעתי כל צרכי. הנה כן, סח לי הירשל, למשל, ששם, בתיאטרון, “עורכים חזיון”, ש“נורמה” הוא “חזיון”, ששם שרים איטלקית, שהמזמרות קרואות “פרימַדונות”, אבל גוף הדברים לא היה מחוור לי. אמנם הוא הסביר לי בפרטות האיך נערכת “נורמה” זו, שמתחלה פותחים בכלי־שיר, אחר־כך יוצאת המקהלה והבַּס בראשה, ואחריהם המזמרות ולפניהן פרימַדונה, המתיצבת על גבי סלע מתחת לאילן ואז היא שרה “נַסְטַה דִיבַה”; אחריה נגלים פרימַדונה שניה, טֶנוֹר ועוד ועוד. אבל כל התכונה הזאת למה היא באה ומה פירושה של “נַסְטַה־דִיבַה” – לא ידע גם הירשל. על שאלתי ששאלתי, מהיכן הוא יודע את כל הדברים הללו, השיב לי, ששמע אותם מאת מַכָּר אחד משורר, השר גם בבית־הכנסת וגם בתיאטרון. תשובה זו נתקבלה על דעתי, אף־על־פי שתמוה היה הדבר בעיני, שאדם השר בבית־הכנסת יעבור עבירה חמורה שכזו. ואולם כל המשוררים, השרים בבית־הכנסת, היו מוחזקים עברינים גמורים בעיני. מחשבה מוזרה כזו, שהירשל עצמו הולך לתיאטרון, לא עלתה על לבי כלל. וכשנודעו לי הדברים האלה על אדות התיאטרון החילותי לחשוב מחשבות, האיך ובאיזה נוסח אמסרם מחר לבעל־התפלה שלי, ולמפרע החלטתי להוסיף כחל ושרק משלי, כדי להפליא עוד יותר את הקרתני הזה. ומשום שכבר עמדו הרהורי בבעל־התפלה החילותי לשים עצות בנפשי, כיצד אוכל להסיח את דעתם של דודי ובני־ביתו ממני בימים הנוראים, שלא ירגישו בי, שאין אני בא לבית־תפלתם. חשבתי ומצאתי אמתלה יפה.

העיר נ. עיר גדולה היא, כאמור, ואוכלסיה היהודים מרובים ובתי־כנסיותיה כשלשים. למחרת, כשהיינו מסובים כולנו אל השלחן וסועדים, התחלנו מסיחים בימים הנוראים הבאים ובדחק הגדול המצוי בבתי־הכנסיות שנה ושנה.

– השנה צריך להזמין מקום מיוחד גם בשביל אהרן, – העיר דודי. – אשתקד עברו עליו כמעט כל שלשת הימים הנוראים מחוץ לעזרה.

– אני יכול למצוא לי מקום בבית־הכנסת לַכַּתָּפִים, – השיבותי אני. – בית־כנסת זה קטן הוא, מתפלליו מועטים ואפשר למצוא בו מקום פנוי. לעמוד על רגלי כדאשתקד אי אפשי.

לכתחילה נעץ בי דודי מבט חשדני, אבל מיד נאוֹת לי וקבל את דברי, כמובן, כדי להפטר מעולי. ואולם כדי לצאת ידי חובה השׁמיעני דודי קצת דברים כבושים והזהירני לקבוע לעצמי מקום לתפלה בבית־הכנסת וכי לא אהיה מחזיר על כל בתי־הכנסיות שבעיר, כמנהגי, כדי לשמוע אל רנת החזנים. לבי עלז בקרבי כי נחלצתי מן המיצר, ותיכף אחר הסעודה מהרתי ללכת לר' אבנר.

מצאתי את הדלת סגורה והוכרחתי לחכות בחוץ כחצי שעה. לבסוף נגלה עלי ר' אבנר כשפניו נשתנו כל־כך עד שכמעט לא הכרתיו. במקום הקפוטה הירוקה המרופטה היה לבוש קפוטה של אטלס, שאמנם כבר לקתה בכמה מקומות, אבל עדיין לא אבד לה ברקה; במקום הכובע המרובב היתה חבושה לראשו מגבעת שער מעוּסָה וממועכה, ודמות לביבה לה וכדמותה כך שמה; ועל גבי הקפוטה בורנס לוסטרינה החפות קליקה אפוּרה. ומשום שזרועותיו של ר' אבנר לא היו מכונסות אל תוך שרוולי הבורנס, אלא זה היה מרוכס רק מלמעלה מתחת לסנטר, היה הרוח מבדר את כנפיו לכאן ולכאן ומגלה את כל מלבושי ר' אבנר ואפילו את המטפחת האדומה, שהיתה כרוכה מסביב לרגלו מפני איסור טלטול בשבת.

ר' אבנר נגש את הדלת, גחן והוציא את המפתח מתחת למפתן ושנינו נכנסנו לעזרת נשים. פשט ר' אבנר תיכף את בורנסוֹ, התיר את המטפחת הסיר את המגבעת ונחשפה ירמולקה של פלוסין מרובבה קצת ומכוסה נוצות.

– הנה אני בא מביתו של הגבאי שהזמינני לסעודה, – אמר ר' אבנר ותפס לו מקום על גבי הספסל הסמוך לחלון. הוא נסמך במרפקו על אדן החלון והתחיל מסתכל בפזור־נפש לתוך חלל הרחוב.

רגעים אחדים ישב במקומו ושתק. אחר כך פנה אלי ואמר:

– אל נא אחטא לאלהים בשפתי, – גם זה קרוי גבאי. אין אני מתכַּוֵּן ללעוג לו, חלילה, אסור ללעוג לעוני, – אבל כמה קשים הם חייו! אין זו דירה, כי אם קבר. גם בעיירתנו הקטנה העניים לא בנרות יחופשו, אבל העניים שלנו איש־איש מהם יש לו בית קטן שלו וחי חיי אדם. וכי זו קרויה דירת אדם, שיורדים אל תוכה כאל המרתף! ואם הגבאי כך, בעלי־הבתים הפשוטים על אחת כמה וכמה. עכשיו נואשתי לגמרי מן התקוה, שתליתי בקערת ערב יום־הכפורים, שהרי מה יוכלו לנדב עניים, שהם עצמם אין להם במה להתפרנס? – סיים בעל־התפלה את דבריו הנוגים והעביר את כף ידו הצומקת על גבי מצחו החוֵר, הנקוד קמטים קלים כשריטות מחט.

– ואף־על־פי־כן אנשים טובים הם הגבאי ואשתו, – הוסיף ר' אבנר לאחר שתיקה קלה. – הם הזמינוני לסעוד אצלם וגם לדור עמהם כל ימי שבתי פה. ואולם אנכי לא אלך אליהם ללון, שם אין אויר לנשימה; אלין בבית־הכנסת, – ור' אבנר נשתתק שוב ושפתיו זמזמו מאליהן שירה קלה.

– הוי, פרחח, בשום אופן איני יכול להסיח את דעתי מן הקיסטודֶיפה או הקוּסטִידִיפַה שלך, כל הלילה לא זזה ממוחי וקפחה את שנתי. כמה עמוקה ונשגבה הכונה שבה; עד תהומה של נפש היא נוקבת ויורדת ומכניעה את האדם כולו, הבין לא אוכל מי יכול ליצור שירה שכזו. שירה נא לי אותה עוד הפעם!

ושוב הוצרכתי לחזור ולשיר “נַסְטַה־דִיבַה” פעמים אחדות. ולבסוף עברנו לנגוני התפלות, והיינו שרים והולכים עד שהגיע זמן תפלת המנחה. אז נפטרנו זה מזה על־מנת לשוב לבית־הכנסת בערב ולשנן את כל הנגונים כראוי, שהרי אותו לילה היה הלילה הראשון לסליחות.

לאחר שגמרנו בלילה את רפְּטִיצִית־החתימה הוציא ר' אבנר מתוך תכריכו, שהיה שמור לו בבית־הכנסת מטבע בת שתי קופיקות ובקשני כי אלך ואקנה ליטרא ענבים. אחרי טלטולים וחפושים מרובים הבאתי ענבים באושים וחמוצים, שאכלנום לתיאבון, כשאנו עסוקים בשיחת רֵעים. נר דק של חֵלב, תקוע במנורת פחים נמוכה ועקומה, הטיל אור כהה בחללה של עזרת־הנשים, אשר בה ישבנו, וכל הקרוב לנו היה עטוף אפלולית. ועזרת־האנשים, שמחיצה קלה המזוגגת מחציה ולמעלה הפסיקה בינה ובין עזרת־הנשים, היתה ספונה כולה חשכת לילה, עד כי חרדתי גם להביט אל תוכה. בטוח הייתי, שם נאספו ובאו עכשיו מתים, הלבושים תכריכיהם הלבנים, והם קוראים בתורה ומזמינים איש את רעהו לעלות לקריאה בזה אחר זה. רשרוש כל־שהוא, דפיקה קלה זעזעו את כל גופי. ואפלולית המסתורין ודממת־המות הללו הוסיפו עוד חום ותום לשיחתנו. ושוב נשמעה שירת נסטה־דיבה, שהושרה הפעם ברגש מיוחד, ואחריה שירות אופירות אחרות כמעט עד סוף כל השירות, שהיו שגורות על פי. ביותר פעלו על לבו של ר' אבנר דוּאֵיטָה ומזמור שיר של הולך למות מתוך טרביאָטה.

וכל אותה שעה היה ר' אבנר מלוה את זמרתי אם בקריאות של התלהבות או בגניחות עמוקות. לבסוף נשתתק לגמרי, ורק לפרקים היתה נשמעת נשימתו הכבדה, ששעול וכחוך הפסיקוה. ברגעי ההפסקות סחתי לר' אבנר את הדברים ששמעתי אתמול מפי הירשל על התיאטרון, והוא הקשיב לדברי רב קשב והקיפני בשאלות שונות, שלא ידעתי להשיב עליהן.

כשנפטרתי לביתי היתה השעה מאוחרה, ולפי שאנשי ביתנו כבר ישנו כולם לפיכך נצלתי מדברי קנתור ותוכחה. אף לא הוצרכתי להטריד שום אדם, כי במצאי את הדלת סגורה, עמדתי וטפסתי אל החלון הפתוח ודרך שם נכנסתי הביתה בשלום, – ואשכב על משכבי על הקרקע ואישן תיכף.

שנתי ערבה לי כל־כך, עד שגם לא הרגשתי, כי בני־ביתנו השכימו לקום אל הסליחות, לפיכך התחילו מעוררים ומזרזים אותי. קשה היה עלי להרים את ראשי ולפקוח את עיני, כי רק שלש־ארבע שעות ישנתי. ועד שאני מתגבר על תאבון השינה ומשפשף את עיני והנה אני שומע ערבובית־קולות ורואה ערבובית־צללים, המתרוצצים בחשכה.

– פוזמקי היכן? – צוח הירשל, – לפני רגע היו שני הפוזמקאות גם יחד בידי. עכשו אבד האחד, כאלו ירד תהומות.

– ואנכי את מכנסי לא אוכל למצוא, כאלו בלעה אותם האדמה! – צוח כנגדו משה’לי, אחיו הקטן של הירשל.

– תפח רוחך! – צווחת הדודה כשהיא נכנסת ושייר־נר בידה. – איזה הדרך נזדמנו מכנסיך לתוך העביט של שופכין; אכן בכונה עשה רשע זה את הדבר, למען אתן לו את מכנסי החג. חייך, שתתפקע ולא תראה אותם לפני ראש־השנה.

– הן־הן, אמי, במזיד השליך. אמש בשעת הפשטת הבגדים – צווחת סוסיה’לה הקטנה שבכולם.

– הלואי ותזכי כך לראות את אור השחר, כשם שכֵּנים דבריך! – מתנפל עליה משה’לה בחמה גדולה.

– הקץ לדברי קנתור? הכונו! – מגיע קולו של דודי מתוך החדר השני.

לאורו של הנר עלה בידי להציל מתוך הערבוביה את בגדי המפוזרים, מלבד נעלי הנדח שנתגלגל בדרך פלא ובא לתוך עריבת־הפח.

לבשתי את בגדי, רחצתי את פני וידי רחיצה קלה, וכשכל גופי רועד מצנה, אני רץ בכל כחי ודואג שמא אחמיץ את השעה. והשעה – שלש בלילה.

האפלה בחוץ גדולה מאד, ואין לראות דבר מסביב. עננים שחורים וכבדים הקדירו את פני הרקיע. לפרקים מנצנץ כוכב בודד פה ושם. נשמע קול פסיעות עמומות של עוברים־ושבים; הכל רצים מתוך כובד־ראש ופנים זועפות לבתי־הכנסיות. פעמים מהבהבת בחשכה קרן אור בודדה של פנס, שנפסקת מיד אחורי אחד הבתים ומכפילה את החשכה. מסתכל אתה לתוך חללו של עולם ורואה תהום רבה ואפלה. דממה כבדה שרויה בעולם, הכל כובש את נשימתו ורגש של אימה נטפל אל הלב. הנה נתקלתי בכלונס מבצבץ מתוך הקרקע וארכובתי נפגעה. הכאב קשה ובעיני נצנצו דמעות. בעל־כרחי אני עומד לפוש שעה קלה.

לבסוף הגעתי אצל בית־הכנסת. פתחתי את הדלת וגל של חום ואור מעור עינים טפח לי בפני. בבית־הכנסת התלקטה כנופיה של יהודים, כעשרים איש, והם עומדים בחבורה ומסיחים בחשאי. ר' ברקה הוא ראש המדברים. אחד מן החבריא מתמודד והשני עונה כנגדו בפיהוק. מתוך עזרת הנשים בוקעים ויוצאים בערבוביה קולות ושעול של זקנות בצירוף גניחות ואנחות. המתפללים מתרבים והולכים. רובם מבני דלת העם, בעלי־מלאכה עניים ותגרנים של פירות וירקות, וכלם מלובשים בגדים קרועים ובלואים שערותיהם ארוכות, מדובללות ובלולות־נוצות ופרצופיהם נסוכי־שינה.

לתוך בית־הכנסת נכנס ר' אבנר כשהוא מלובש בורנס חפוּת־מוך שכבר נפסלה צורתו ועטוף עטיפה מעולה בסודר ירוק. פניו הכחילו מאד ופאותיו הארוכות המסולסלות תמיד מתוחות לו עתה משתי צדעיו כשתי רצועות דקות. בא הוא עתה מן המקוה, מקום שטבל שם לפני התפלה. עמד השמש ומסר לו את הקיטל הלבן. התעטף ר' אבנר בקיטלו ובטליתו ורמז לי באצבעו לגשת אל העמוד. לבי דופק בחזקה, רגלי נוקשות זו לזו ואני נבוך מאד. עלול אני ברגע זה להתחמק ולהמלט על נפשי, ואולם ר' אבנר הולך מאחורי ועיניו עלי – ואני מוכרח להכנע וללכת. אותה שעה הכל נראה לי עלוב ומגוחך: כל הקהל הזה, זה החזן ר' אבנר בנגוניו הפרובינציאליים וגם אני עצמי בעמידתי הדַלָה.

אנחנו עומדים אצל התיבה, וכל אחד מן המתפללים קובע לו ישיבה במקומו. ר' ברקה נוקש במכוש על גבי הכר של עור. דממה משתררת ומבוכתי מתגברת. ר' אבנר לאחר שהקדים שעול, נטל את ידי לתוך ידו, הקריבני לפני התיבה בשמאלו ופתח בקולו הצרוד בתפלת “יתגדל”. קולו היוצא מן הלב, המולודיה הנהדרה החביבה עלי משכבר הימים, באים אל לבי כגלי אור חמים וכל מבוכתו עוברת. ר' אבנר שָר ואני מסייע. כשאנו מגיעים אל התפלה “במוצאי” – מבוכתי שבה רגע אחד. בתפלה זו משנה ר' אבנר ממטבע של ה“נוסח” ומנגנה בנגון משלו, נגון שאינו נראה לי כלל. ובכל זאת אני מוסיף לנגן ומסייע לו בקולי באמונה. וכנגד זה, כמה חביבים עלי אותם פסוקי התפלה, שיוצאים מפיו בשטף נעימתם המקובלת, על פי הנוסח. כמה התעוררות הלב אתה מוצא כאן! וכמה נעים ומתוק קולו הצלול והזך!

ולא אני בלבד, אלא גם שאר המתפללים נסחפו בשטף תפלתו. סימני השינה שעל פניהם חלפו כליל. הלבבות התעוררו, העינים הזהירו – ויש שנוצצת מתוכן כעין רסיס דמעה.

כל הלבבות מתעוררים ומתלהבים, אפילו הנרות הדולקים כאלו משתלהבים עמהם. רוח אחרת, רוח חן וחסד, רוח עדנים ונחת נחה פתאום על פני בית־הכנסת. קולותיהם של המתפללים מתרוממים והולכים, הדברים נאמרים ברגש סוער, וצרחות נלהבות בוקעות ועולות: “ה' חי, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת”.

בחוץ אימה־חשיכה, החלונות נראים כעטופים וילונות שחורים־כחולים, והנה הוילונות הולכים ומחוירים, ודרך החלונות הולכות ומתגלות כמו מתוך ערפל כחול שורות של בתים. כלב משולח עובר מנגד על גבי המדרכה כשהוא מתכוץ כולו מתוך רעדה. על גבי המדרכה שטוחים כעשרים איש, גברים, נשים וטף, לבושים סחבות מנומרות. גבר אחד, קדקוד שֵער, התעורר וינָער פתאום, הביט הנה והנה מתוך מבוכה, ובעוד רגע והנה הוא שוכב שוב במקומו, כשהוא מכונס כולו תחת מעילו הקרוע, ומוציא משם רגלים צנומות ושעירות. צוחתו של תינוק הרגיזה פתאום את הדממה ונפסקה באמצע. ומיד חזר העולם ונשתתק, והכל נשתקע שוב בתרדמה עמוקה, תרדמה לפנות בוקר.

בינתים הגיעה התפלה לידי גמר וזמנו של המזמור “שומר ישראל” הגיע. חזרתי על המזמור פעמַיִם בכונה, כדי לקרבו אל לבותיהם של המתפללים ולהטעימם את כל טעמו הערב, והקהל שמע את הנגינה בהתפעלות מרובה.

הנסיון הראשון עלה איפוא יפה, לא נכשלנו לא אני ולא ר' אבנר, ולשבחים ותהלות לא היה קץ.

כשיצאתי מתוך בית־הכנסת עדין לא עלה השחר. בקשתי לעמוד על טיבו של החזן העובר לפני התיבה בבית־הכנסת של דודי ונכנסתי לשם. מאחר שהחמצתי את השעה קמתי והלכתי לביתי.

בינתים הטהרו פני השמים. אפילו העננים־הנמושות התקינו את עצמם להסתלק מן העולם; מלבד ענן קודר אחד, שקבע לו שביתה במקום זריחתה של השמש ולא זז משם. ואולם רוח חזקה, שהגיחה מתוך הים, באה בכח גם עליו ופזרתו. מיד נצנץ כדור של אש על פני תכלת השמים.

ברחוב נכרו בינתים סימני תנועה. ברעש גדול עוברות בסך שורות של עגלונים, הם ועגלותיהם הסגלגלות, ההולכות ומיצרות מאחוריהן, ולרגליהם ענני אבק. על גבי הסף של פתח נמוך אחד נגלתה ריבה אחוזת תנומה ופרועת־ראש, מחלפה צהבהבה ארוכה לה, רגליה יחפות ואין עליה בלתי אם שמלתה התחתונה וחלוקה. שעה קלה היא עומדת בלי נוע, מאהילה בכפה על עיניה הממצמצות מפני השמש הזורחת, ומיד הוא מתעוררת ומתחלת בעבודה: מוציאה היא בזריזות בזו אחר זו תיבות של עץ, מסדרת עליהן סלי תפוחים, תופינים, בורית, שום, שקים של גריסין ופולים וקטניות. עלם אחד כבן חמש־עשרה, בעל קלסתר פנים נאה ועדין ובעל בלורית, חבוש כובע מזוהם ומחוסר־גף, מכריז בנגון עצב: כעכים חמים, כעכים שנילושו בחלמון של בצים ומותרים באכילה בלא נטילת־ידים. משכו וקנו, חטפו וקנו! – כל אותה שעה מבטו של העלם כבוש בלא נוע בהסל הסגלגל התלוי בחבל דק שבצוארו.

ובקצהו השני של הרחוב עומד עלם אחר הדוחף לפניו עגלת־יד, הולך ומכריז בקול מחריש אזנים: מלפפונים ואבטיחים! אבטיחים ומלפפונים!

מתוך בתי־כנסיות יוצאות דחופות ומבוהלות סיעות־סיעות של נשים־מלובשות שמלות בוץ וראשיהן רעולים ועטופים יפה יפה, פניהן חמרמרים ועיניהן אדומות מבכי. הולכות הן בכנופיא לבית־הקברות, על־מנת להעיר שם בצעקותיהן וביבבותיהן המרות את שוכני העפר מתרדמתם. יקומו נא, יתעוררו נא המתים, יעלו לפני כסא־הכבוד ויבקשו רחמים בעד החיים, אולי יחוס, אולי ירחם אל חנון ורחום, אולי יראה בצרת נפשן ובכל נגעי לבבן ויכבוש מהן רגע אחד את מדת־הדין הקשה ותתגבר עליהן מדת־הרחמים בזכות טפן ועולליהן הקטנים…

מזדרז אני והולך לאותו בית־הכנסת, שהתפללה שם אמי, כדי להלוות אליה בהליכתה לבית־הקברות. סיעות־סיעות של גברים ונשים עוברות בתוך ענני־האבק הנשאים לפניהם, וכעין מסגרת עשויות להם שתי השורות של קבצנים ואביונים עם נשיהם וצאצאיהם המהלכים והעומדים, הפורשים את כפיהם ואת פצעיהם אשר חננם אלהים ומושכים את לבותיהם של העוברים והשבים בכרוזיהם המשונים בגניחותיהם ובצוחותיהם איש־איש על־פי דרכו ועל־פי הנוסח המיוחד לו. הדחק בתוך בית־הקברות גדול מאד ואין דרך לעבור בין שתי השורות של מצבות.

נטפלו כל הנשים אל אמי, עומדות על גבה ומחכות למוצא פיה. אמי נבוכה. הייתי מהלך על ידה עד שעזבוני כחותי, פרשתי לקצהו של החצר וישבתי לפוש אצל קברותיהם של התינוקות מחוסרי־המצבות. פה אין נפש חיה. ישבתי אצל גדר של אבנים בצלו של אילן ונרדמתי. ועל ידי, כדי מרחק פסיעות אחדות, השתטחה אשה מתוך פישוט ידים ורגלים, כשראשה כבוש בקבר תינוקה וצוחה בקול קורע לבבות:

–גם את, בבת־עיני, נשמת חיי, עזבת לאנחות את אמך העלובה, השוממה, הקודרה…

פרק חמישי.

בשעה האחת־עשרה חזרתי ובאתי שוב אל ר' אבנר, לפי שהגיעה השעה להתחיל בשנון פרקי השירה לתפלות החגים. ר' אבנר היה שרוי אותו יום בתענית, כמנהג חרדים, ולפיכך תש כחו מהרה, והשתטח על גבי הספסל לנוח וחבילתו תחת מראשותיו. יצאתי לשעה מבית־הכנסת וכשחזרתי לשם בשעה השלישית בצהרים, בקש ר' אבנר מעמי להטפל עליו לשם טיול ברחובות הכרך, כי כבד עליו ראשו. אני נעניתי לו בחפץ־לב, ושנינו יצאנו מבית־הכנסת. לאחר שהזין ר' אבנר יפה את עיניו בהדר הרחובות והחנויות, שהכו את לבו, לב בן־עיירה, בתמהון, ירדנו אל גן־העיר שעל שפת הים. ראה ר' אבנר את מרחבי הים בהדרם ובשלותם וישתומם מאד. עומד היה במקומו כתוהה ובוהה והדבור ניטל מפיו.

שעה שלמה לא יכול ר' אבנר להסיח את עיניו מן המראה הנהדר הזה. בחזירתנו לביתנו עברנו על פני בית־חומה גדול וגבוה, משונה בתבניתו משאר הבתים. כל פני הבית, וכן העמודים המרובעים שלפני המבוא, היו מחופים כרוזים ומודעות באותיות גדולות.

מימי לא עברתי עדיין על הבית הזה, ולפיכך לא יכולתי להסביר לר' אבנר מה טיבו. “אין זה כי אם בית־התיאטרון” – אמרתי בלבי. ומיד גליתי את השערתי לר' אבנר. נכנסה השערתי בלבו ובקש מעמי לברר את הדבר מפי עוברים־ושבים.

לצער שנינו, לא נזדמנו לנו כל אותה שעה בדרך כי אם בני־אדם נשואי־פנים למראה, ולא העזתי לגשת אליהם מפני יראת־הכבוד. בינתים ראיתי מרחוק יהודי אחד, שהולך בחפזון, ומהרתי אליו בשאלתי.

– שטה ועבור, פרחח! – גער בי היהודי בבוז והלך לו לדרכו. נתגברה תאותו של ר' אבנר, כבש את רגש הבושה, נגש לאחד מן העוברים־והשבים, אדם נאה ומכובד למראה, ושאל מתוך הסרת הכובע:

– הלזה יקרא תריאטרון?

הסיר האיש אף הוא את כובעו כנגדו והשיב בענוה ובלשון משונה, שנראית לנו זרה, גם מן הלשון הרוסית. ומיד נכנס אותו האיש לתוך אותו הבית עצמו. הצצנו אחריו וראינו דרך הדלת המזוגגת מסדרון גדול ואפלולי ומודעות מדובקות אל כתליו.

כשראינו אנשים יוצאים ונכנסים לשם התחזקנו ובאנו גם אנו בתוכם. וכשהגענו לסופו של המסדרון הארוך מצאנו את עצמנו עומדים אצל דלת רחבה פתוחה לרוחה והצצנו ממקומנו. להכנס משם והלאה אין אנו מעיזים; לשוב אחור – אין אנו רוצים. המקום מושך ומושך אותנו אליו וקשה עלינו הפרידה ממנו. וכך עמדנו שעה קלה בתוך החשכה, ולא היינו רואים זה את זה אלא בקושי. פתאום בקע ועלה מבפנים, מתוך האפלה מין נגינה מתוקה, קול אשה נעים וערב, והנה הקול הולך וחזק, הולך ומתפוצץ בחלל האפל של הבית וממלא אותו קסמים רבים וכשפים עצומים.

– שומע אתה, שומע אתה? – לוחש ר' אבנר, כשהוא דוחפני כל פעם לשם זרוז, וכולו רועד מהתעוררות. כבשנו את נשימותינו ומתחנו את חוש שמיעתנו עד כדי כאב. הצלילים היו מתפרצים והולכים עד שעמדו על טְרָל ממושך אחד הגֹוע והולך במרחקים סתומים ונעלמים. הפסקה של שעה קלה. לחש וכרוזים. וחוזרים חלילה אותם הצלילים, אותו הקול של המזמרת וטְרַל הסיום. לאחר שגוע הצליל האחרון נשמע לנו קול פסיעות מהירות הקרבות והולכות. נגלתה רצועה של אור חור ונראו לנו שורות של ספסלים שאין להם סוף. הפסיעות בינתים קרבו ובאו. ועד שלא ירגישו בנו מהרנו ויצאנו מן האולם.

– זו היא זמרה, זו היא זמרה! – קרא ר' אבנר, כשהוא תופש בידו האחת את ראשו ומוליך ומביא אותו לכאן ולכאן – כלות־הנפש ממש! מה רבו מעשיך, ה'!

ר' אבנר עמד תוהה והציץ לאחוריו על אותו הבית, הכתום למראה. בינתים העריב היום ונכנסנו אל בית־הכנסת הסמוך, התפללנו תפלת המנחה ויצאנו משם. בקש ר' אבנר לסעוד את לבו, שנחלש מפני הצום, ונכנס לתוך בית־מרזֵח אפל, גמע כוס קטנה של יי"ש, ברר לעצמו חררה קטנה ואכלה לאחר שחקר ודרש מפי הנערה על טיבה, כדי להוציא מתוך לבו את החשש של נטילת־הידים.

לאחר שסעד ר' אבנר את לבו חזר וסָח מתוך התלהבות נרגזה באותה הזמרה.

– רבונו־של־עולם? מה נפלאים הצלילים, מה נפלאים! – צוח ר' אבנר, כשהוא נותן כל פעם את כף־ידו על גבי מצחו – אלמלי היתה שרה את הַקוּסְטִי־גָדַוָה שלך, או, כיצד? – סבורני שנשמתי היתה יוצאת באותו מעמד מתענוג: את הכל הייתי נותן בעד התענוג הזה. עוד הצלילים מלפפים אותי ועומדים בתוך אזני בעינם, כאילו יוצאים עכשיו מפיה. מה נפלא הוא הקול הזה! האין כל זה חלום?

נשתתק לשעה קלה, כמו מתוך התעוררות שבלב, נתן את ידו הימנית על גבי מצחו ושפשפו. פניו העידו על יסוריו הפנימיים.

– רבונו־של־עולם? מה זה היה לי? מה זה היה לי? קלני מראשי – דבר בחשאי – קול באשה. ימי אלול הנוראים. – ר' אבנר עמד מתוך התרגשות, נשתקע בהרהוריו והלך לאטו. פניו הפיקו תוגה חרישית.

מכאן ואילך לא הוציא מפיו אפילו דבור קל.

כשהגענו אל הסימטא, שבה עומד בית דודי, נפטרנו זה מזה. ר' אבנר הלך לביתו של הגבאי ואני נכנסתי לבית דודי.

למחר, כשנכנסתי לתוך־בית־הכנסת של הכַּתָּפים מצאתי את ר' אבנר כשהוא מהלך אילך ואילך שקוע בהרהורים כבדים וראשו כבוש על גבי חזהו.

נתן בי ר' אבנר עיניו הנוגות, פתח בשירת המסה בלא חמדה. ואולם לא עברו רגעים מרובים ולבו של ר' אבנר נמשך מאליו אחרי הניגונים מתוך התלהבות ובמשך שלש שעות חזרנו על רובי הניגונים. ניגון אחד לקח את לבי מאד. שאלתי את פיו של ר' אבנר לשם מחברו.

פניו ש ר' אבנר נתאדמו מתוך מבוכה. לבסוף גלה לי, כאדם שכפאו שד, שהוא עצמו חברו לפני שנתים בשעת מחלתו הקשה ועד עכשיו לא העיז פניו לזמרו בפני אחרים. הניגון הזה כמעט שנשתכח הימני – סיים ר' אבנר בהתגלות לב – הלילה נדדה שנתי, והוא חזר וצף על זכרוני, ואני הכנסתי בו תיקונים קלים. ואמנם תוגה רבה היתה שופעת מתוך הניגון הזה, שהיה יוצא מלב כואב ונכאָה וחודר אל לב השומע ולוחצו.

ר' אבנר, שהיה יהודי בן־תורה ופירוש המלות היה מובן לו על בורין, ידע לכַוֵן את הניגון שיהא הולם את המלות.

מתחילה שמע ר' אבנר את דברי קילוסַי מתוך חשד. אבל כל כמה שחזר ונשנה הניגון חזרו ונשנו דברי־קלוס שלי עד שנכנסו לתוך לבו ובת־צחוק של ילד זרחה בפניו החולניים, הנוגים והחורים. קשה להביע בדברים את כל טיבו של אותו היופי ששרה עליו באותה שעה וקנה את לבבי…

– ברגעים קשים מאד, ברגעים של דכדוך־הנפש – דבר ר' אבנר, לאחר שישב אל אחד השלחנות שאצל התנור – אני מחבר ניגונים. בעיני אני לא רעים הם, אבל איני מעיז להשמיעם לאחרים. הלילה הייתי שרוי בעצבות גדולה וניגונים רבים, נגונים נוגים, נצנצו במחי. אחד מהם נשאר חרות בזכרוני ושרתיו בקול היום קודם כניסתך.

– עצב זה מנין? – שאלתי את ר' אבנר.

שתק שעה קלה, עמד, התחיל פוסע אילך ואילך גנח גניחה עמוקה ודבר בחשאי, בינו לבין עצמו, וקולו כמעט לא ישמע:

– קשה לי הסיח את לבי מן הזמרה ששמעתי אמש. חרותה היא בזכרוני בלבי. הצלילים עולים ובאים לפני, ואיני יודע מה לנפשי כי תשוח, ותהמה עלי…

חזר ונשתתק שעה קלה, הניח את שתי ידיו על גבי כתפי ודבר בחשאי ובהתרגשות:

– שמעני נא קְטַנִי. ילד חביב, ילד נאה אתה לי. נפשי נקשרה בנפשך. חביב אתה עלי כאח. קשה עלי פרידתך בכל יום. לך אגלה את לבי. לבי נמשך בלי הפסק, בכח כשפים, אל הבית המוזר ההוא, אל בית־התיאטרון. בלילה תקפו עלי הרהורי וקבלתי על עצמי לחזור לשם למחרת. שנינו נלך לשם. וכשנכנסת מיד נסתתמו דברי ולא העזתי בפניך. מחצית מימי חיי הייתי נותן ובלבד שאשוב ואשמע אותו הקול הנפלא. באמת אמרו חכמינו ז"ל: עבירה גוררת עבירה. רבונו־של־עולם, כיצד אנצל מן החטא? תש כחי ואיני יכול להתגבר על יצרי. אש בוערת בלבי, מים רבים לא יוכלו לכבותה. אילו הייתי יכול להערותה בזמרה כאותו “בעל הבית’ל” הווילנאי. מספרים עליו: פעם אחת חלה בנו יחידו של “בעל־הבית הווילנאי”, ישב זה למראשותיו והחל לשיר בקול מתוך היסח־הדעת גמור. היו צלילי קולו בוקעים ויוצאים לתוך הרחוב דרך החלונות הפתוחים ומשכו את לבותיהם של העוברים־והשבים. התכנשו ועמדו אצל החלונות כנופיות־כנופיות, כעשרת אלפים איש. האב האומלל לא הרגיש בהם כלל, ראה את עצמו יחידי ושָר לנפשו, ואת כל יגון לבו הערה בזמרתו. פתאום הגיעה לאזניו המולה רבה כהמיתו של ים סוער. זו היתה נהימה שיצאה מתוך אלפי פיפיות, קול בכי שאינו פוסק של אלפי נשמות שנפגעו… אמרו עליו: עוד פעם אחת בחייו חזרה ונשנתה אצלו הנגינה הזו. ביום המיתה שלו, בשעה שהכניסוהו לתוך אמבטי של מים.

ר' אבנר ישב בקצהו של השלחן, שקע בהרהורם עצבים, עמד, התחיל פוסע מתוך התרגשות:

– אומרים: יש בני־אדם הרושמים את הניגונים על גבי הגליון. הכֵנים הדברים? – שאלני ר' אבנר כמי ששואל את פי המומחה.

– גם אני שמעתי מעין זה! – השיבותי.

– הו, מי יתן ויאמנו הדברים. גם אני ארשום את דברי הנגינה, ששמעתי אמש על גבי הגליון. מלפפים אותי צלילי הזמרה ואינם פוסקים.

הרבה דברים מעין אלו השמיעני ר' אבנר, מהם מובנים לי כל צרכם ומהם תמוהים בעיני ומוזרים מאד, אבל עצם העיקר היה מובן לי. גם לבי כלבו וגם בנשמתי פגעו הצלילים הנפלאים והרבה הייתי נותן עליהם לשמעם שוב.

אחרי פקפוק מרובה החלטנו ללכת מחר לבית־התיאטרון – טיבו של הבית הזה כבר נודע לנו – בשעה כעין זו של אתמול. ואף־על־פי שבאותם הימים עדיין הייתי זהיר בעבירה קלה כבחמורה, מכל־מקום הלכתי לשם בלב שלם. גדול היה כחה של הנגינה, שהעבירתני על דעתי ועל כל המעצורים, ושום כח שבעולם לא יכול להסיח את לבי ממנה. מימי, עד היום הזה, לא טלטלתי מטבע בשבת, וכנגד זה הייתי מבטל את עצמי מתפלה של בוקר, כדי לשמוע את מנגינותיו של החזן בבית־הכנסת לנאורים, אף־על־פי שבשום פנים לא יכולתי להבין, למשל, כיצד אדם טועם טעימה כל־שהיא לפני תפלה של שחרית.

בשעה קבועה נזדמָנו שנינו למחרת והלכנו לבית־התיאטרון. לבי היה דופק בחזקה כל גופו של ר' אבנר רטט, בשעה שנגלה לפנינו הבית הכתום הוא ועמודיו והכרוזים שעליהם.

נכנסנו לתוך האכסדרה והגענו עד דלתות־הזכוכית. הדלתות היו סגורות. הקפנו את הבית מסביב – ואין פתח פתוח. עמדנו כשעה מתוך המתנה, בתוך האכסדרה התפללנו תפלת המנחה וחזרנו לביתנו עם חשיכה. מצד הים עולה ונושבת רוח וקרעי עננים שחורים נשאים על פני הרקיע. הרחובות האפלים מוארים באור כהה של פנסים מפוזרים. ר' אבנר רטט מקור והשתעל בקול. המכשול הגביר תשוקתו. החלטנו לשוב אל התיאטרון מחר בשעה זו.

כל אותו היום השני בליתי בחברתו של ר' אבנר, שחלק לי מפתו ומשזיפיו, מאכל תאותו, ולא חזרתי לבית דודי כלל.

חזרנו בלי הפסק על הניגונים החדשים. מתחלה בקש ר' אבנר להסתפק בניגונים מעטים, וכך הביע לפני כמה פעמים את החלטתו. כלום כדאי הוא הדבר להשפיע רוב ניגונים על צבור עלוב כזה ובעד תשלום שכר מועט כזה? אחר כך נמשך ר' אבנר מאליו אחרי הנגינה, ובכל יום ויום היה מוסיף ניגון חדש על הראשונים. מה נאה היה קול נגינתו של ר' אבנר באותו היום! דומה היה, כאילו נתכון ר' אבנר להשקיט בקרבו את הרהורי העבירה, שהיו תוססים כל הימים הללו בלבו, ולכבוש את תשוקתו העזה אל התיאטרון. וכלום מה הפלא? כל יהודי ירא וחרד שהיה מגיע לידי נסיון זה היה רואה את עצמו כחוטא ופושע, ור' אבנר, בעל הלב הטהור והצנוע, על אחת כמה וכמה. גם אני, ילד קל־הדעת, שהייתי להוט מאד אחרי הנגינה, ראיתי את זה כאיסור חמור מאד ואת ר' אבנר – כאדם שנתפס לדבר עבירה. בין כך וכך ונפשי נקשרה בנפשו של ר' אבנר, ואלו מתחילה לא הייתי אלא משתתף בצערו. כבודו של ר' אבנר המנגן הלך וגדל בעיני וקולו היה שופך עלי את קסמיו. והוא, הרך והבודד כערער בערבה, התקרב אלי, אל הנפש החיה היחידה, המשתתפת בצערו והמבקשת קרבתו, וקנה אותי לחבר, אף־ע־פי שמרחק של כמה וכמה שנים היה מבדיל בינינו.

פרק ששי.

הגיעה שעת בין־השמשות. לתוך בית־הכנסת התחילו מתכנסים ובאים אחד־אחד יהודים מתפללים. פרש לו ר' אבנר לקרן זוית והחל להתפלל בלחש וברגש. גם אני עמדתי על ידו והתפללתי. שלשה נרות־חלב על גבי העמוד הפיצו אור כהה בתוך חללו של הבית, והערפל אצל רוח תוגה ועוצב על תפלתם של המתפללים. נכנס יהודי ישיש בבגדים קרועים ומלוכלכים. העמיד את עגלת־ידו מחוץ לעזרה, נטל את ידיו במי הכיור וירד לפני התיבה. היום יום־מיתתה של אמו. בקול נגינה נוגה ועצב הקריא לפני הצבור את התפלה.

לאחר התפלה נשמטים המתפללים אחד־אחד והולכים לביתם, מלבד שנים־שלשה יהודים המחלקים אחד לחברו אבקות־טבק ומספרים זה עם זה.

ר' אבנר החזיק בידי בחשאי ושנינו יצאנו מן העזרה. אני, אמנם, הייתי קצת תמֵהַ על זה. סבור הייתי שכבר חזר מדעתו.

הרחוב כבר שרוי בחשכה. האויר שקט וחמים ופני הרקיע הצלולים זרועים אלפי כוכבים הנוצצים באור בהיר על פני האפק האפל. צעדנו בצעדים מהירים, אבל רוחנו היתה נרגזת ולוהטת לא פחות מאמש, כאילו היינו שנינו בטוחים מראש, שכל הליכתנו לבטלה ושוב נחזור ריקם.

באמת, עדיין לא הכרנו בעצמנו הכרה ברורה לאן אנו הולכים; כלומר, גלוי היה לנו שרגלינו מכֻוָנות אל התיאטרון, אבל כיצד יגיעו שוב לאזנינו אותם הקולות הנכספים –על זה לא חשבנו.

וכבר היינו נדברים זה אל זה לקבוע לנו למחר שעה אחרת להליכה, אם נמצא גם היום לפנינו דלתים סגורות. ופתאום נגלה לפנינו בית־התיאטרון לאורם של כמה פנסים. ר' אבנר שמח בלבו והתרגז כאחד, ניכר היה, שבקרב לבו סוערת מלחמה כבדה ושאיזה דבר מטיל עליו פחד.

כשהגענו אל דלתות־הזכוכית מצאנו אותן פתוחות לרוחה. במסדרון המואר באור בהיר פוסעים צפופים המוני אדם המסיחים בקול חם ומעַשנים סיגַרות

הדוחק היה גדול ביותר משמאל, על יד האשנב הפתוח, שאצלו ישב איש בעל־בשר שחום־פנים ומגֻלח ובעל שפם שחור ומגודל. הבינותי, שכאן נופלים כרטיסי־הכניסה, שהרי מעֵין זה ראיתי בימי הפסחא בקרקס שעל גבי הככר הרחבה סמוך לבית־הכלא. אצל האכסדרה באות ומתיצבות כרכרות ומרכבות הפולטות מתוכן גברים וגבירות לבושי־הדר.

באנו לידי מבוכה גדולה, מבלי דעת מה לעשות, וכל הנכנסים הסתכלו בנו מתוך תמהון. להכנס לא העזנו, וכך היינו עומדים ודאי שעה מרובה, אלמלא הגיע לאזנינו קול צוחה:

– מה לכם פה, יהודים מנוולים, גשו הלאה!

ועד שאנו עושים כה וכה נסתלקו כובעינו מעל ראשינו ופרחו לתוך השלולית הסמוכה. קבלת־פנים זו באה לנו מידי השוטר, המשגיח על הסדרים.

רוחנו, אמנם, לא נפלה עלינו, כי כבר רגילים אנו שנינו בכך. הרימונו את פאר ראשנו, חזרנו ונגשנו אל בית־התיאטרון, אבל הפעם עמדנו בריחוק־מקום משערי־הכבוד ומטביעת־עינם של השוטרים. הבטנו לצד שמאל והרגשנו בדלת צרה פתוחה לרוחה ופנס קטן על גבה.

נגשנו אל הדלת והצצנו דרך בה לפְנים וראינו פרוזדור שכתליו מזוהמים ושחוקים ורצפתו עוד מזוהמת מהם ומבוקעת. פתח בעל דלת־זכוכית נמוכה מכֻון שם כלפי מסדרון קצר.

בפרוזדור אין נפש חיה, ואנו מציצים דרך הזכוכית של הדלת. בתוך צריף קטן וצר של קרשים, סמוך אל הכתל לימין ישב בן־אדם קרֵחַ, בעל זקן קצר, אדמדם־כהה.

בין הכלוב הצר הזה והכתל שכנגד, שפנס היה תלוי על גבו, מפסיק חלל צר כדי שעור אדם אחד, וכנגד בית־מעבר צר זה הסולם צר כמוהו.

על גבי המדרגה השלישית או הרביעית של הסולם עמד צעיר בעל פנים בריאים ומאדמים ושערות מדובללות, בגדיו כולם היו מלוכלכים בששר, פפירוסה תחובה בין שניו, ומדי פעם בפעם הוא רוקק ברעש, זורק כיחו באויר למרחוק, וכאלו נוהג סלסול במעשה־אמן זה.

אותו בן־אדם שבתוך הכלוב סמך את ראשו על גבי שתי זרועותיו ופהק בקול.

– אי, זידים לתוך התיאטרון רצונכם להכנס?– צָוַח הצעיר, כשראה אותנו עומדים ומציצים בפחד דרך החלון.

הצצנו איש בפני חבירו בלי דעת וכנדחפים מתוך רגש סתרים, נכנסנו לשם.

בן־האדם שבתוך הצריף, הסיר בהתרשלות את ידו מעל גבי פיו המפהק וזקף עלינו את עיניו. שחוק זדוני עוה את פניו השטופים בשינה.

– מה, להתפלל לאלהים באתם? – פנה אלינו, והוא מזדעזע בכל גופו מתוך צחוק וממצמץ את עינו הימנית.

– תן להם כרטיסים ויכנסו! – המליץ בעדו הצעיר, כשהוא גומע את הלגימות האחרונות של שיור הסיגרה התחובה בין שפתיו, שנראה רק כאש מהבהבת.

• אִי־לך! לסניגורם של הזידים נעשית פתאום! – השיב הצוחק ופניו נעשו זעומים.

– המעטים הם כאן? ענה ואמר הצעיר כמצטדק – הנה מצא לו דבר־פלא! כמעט בכל שבוע אני רואה אותם כאן, ובכל פעם מתחבאים כמחוסרי־תעודה. בכל שבת ושבת היה בא אחד מהם לכאן ותמיד נותן לי טבק, כאילו הוא חושש שלא אגלה דבר לאיש. למי אגלה? כלום יש לי שיח ושיג אפילו עם אחד מהם? מוכר־הכרטיסים שלפנים, הוא היה יודע פנים אל פנים את כולם. פעמים בני־אדם הללו עומדים על המקח בשעת קנית הכרטיסים. חוכא ואטלולא!

דבריו אלו השמיע הצעיר למקוטעין, כשהוא רוקק מדי פעם בפעם ומוסיף לגמוע את שיוּר סיגרתו, שנעלם כולו בין שפתיו.

ואנחנו עמדנו נדהמים ואובדי־עצות.

– עמוד ושאל, כרטיס בכמה?– לחש לי ר' אבנר.

שאלתי.

– בשלשים אגורות – השיב הגזבר, כשהוא בודק אותנו מכף רגל ועד ראש מתוך צחוק של בוז וקלסה.

– כמה, פאני? – חזר ושאל ר' אבנר.

– אומרים לך בשלשים אגורות! – השיב הגזבר בקול פקיד, וחזר למעשי פיהוקו.

ר' אבנר התחיל מתיר את רכסי בגדו, ממשמש בכיסיו ומפשפש בהם ומוציא מטפחת אדומה של בוץ. פתח ר' אבנר את המטפחת, הניחה לפני הגזבר, מוציא מתוכה מטבעות של נחושת, מונה וקורא בקול:

הרי לפניך חמש פרוטות, הרי לפניך זהוב, הרי לפניך פלַג־שקל!

לבסוף קבלנו שני כרטיסים כחולים של קרטוֹן, מחוברים באמצעם וכפופים בקצותיהם. מסרנום לתוך ידו של הצעיר וזה הראה לנו מתוך פנים שוחקות את הדרך, לאחר שבקש וקבל טבק ל“סיגרה”, והרינו מטפסים ועולים על גבי מדרגות צרות ומזוהמות ומוארות באור כהה, הדומות בדמותן ובצביונן לאותן המדרגות שיורדין בהן לתוך המקוה.

דומה היה, כאילו לעולם לא נבוא לידי סופן של המדרגות הללו. ר' אבנר עמד מרגע לרגע לפוש ולנשום רוח. לבי כמעט נתר ממקומו מתוך התרגשות וקוצר־רוח. אימה שאין לה שחר ופשר, מבוכה רבה מאד, רגש קשה של עלבון ושפלות, רגש של אדם האומר לעשות מעשה שאין לו תקנה – כל הרגשות הללו כאחד תקפוני יותר ויותר, ובכל רגע הייתי עלול לחזור בי ולשוב על עקבי.

נדמה היה לי, שאני הולך בדרך ארוכה, ארוכה ומשובשת, שאין לה סוף ושאין מוצא משם, שאני שוקע והולך בתוך עולם זר ומוזר ופלאי שכל בואיו לא ישובו.

לשעה קלה נתנדפה לגמרי אותה התשוקה הכבירה, שהיתה תוססת בלבי כל שני הימים האחרונים – לחזור ולשמוע את צלילי הנגינה המתוקה. ולא עוד אלא שכל עצמה של אותה הליכה היתה תמוהה בעיני. מה טיבה?

אותה שעה הסחתי לגמרי את דעתי – מר' אבנר בן־לויתי. אמנם זוכר אני, שפניו היו אז נבוכים וכאילו שקוע היה בהרהורים כעמוקים.

הנה הגענו לסופן של המדרגות, ואנחנו עומדים בתוך מסדרון צר ואפל העשוי כתבנית הקשת והארקאותיו מרובות. תקרתו נמוכה מאד, אפילו ראשו של ר' אבנר נוגע בה. דרך הארקאות חודרות רצועות קלות של אור.

יצאנו דרך אחת הארקאות, ולנגד עינינו שתי שורות של ספסלים. ישבנו בשורה הראשונה, כלפי במת החזיון. כעשרים איש, יהודים, ישבו ביציע.

כשהסתכלתי למטה דרך השבָכָה של ברזל סחר עלי ראשי וכל גופי נזדעזע. נדמה היה לי, כאילו תלויים אנחנו ועומדים באויר על פני תהום רבה. אבל לא עברה שעה קלה ופג פחדנו. הייתי מסתכל למטה מתוך רוח שקטה. האולם עדיין לא הואר כלו. פה ושם נראים בכסאות פרצופים בודדים של כנופיות קטנות. בתוך הלשכות לא היה עוד איש. במקום מקהלת המנגנים ישב ישיש קרֵחַ והפך בדפי הפנקס. מעֵבר הבמה נשמע לפעמים קול שאון עמום ולחש. דרך המסך מתגלה פרצוף פנים ומיד מתחמק. הכל שרוי בקצת ערפל מסתורי ודממה חגיגית שוררת מסביב.

קולות של פסיעות עולים למקוטעים מעל גבי המדרגות של היציע. נכנס בן־אדם מלובש מגבעת רחבה ושחורה, שחום־פנים, בעל עינים גדולות ושחורות שכבר הועמו קצת, פאות־לחיים פרועות שלא גֻלחו מכבר וזקן מקוּצץ כעין של הספרדים. הוא מכבה את הטבק הלוחש שבתוך מקטרתו, מנער מתוכה את הרמץ ואבקת־הטבק החרוך לתוך ידו, מכניס את השפופרת לתוך כיס בגדיו, עובר את היציא לארכו אילך ואילך ויושב לו בקרן־זוית מיוחדה מתוך חשיבות יתירה. דרך דלת נמוכה וצרה לימין, לרגלי הבמה, עולים בזה אחר זה כמו מתחתיות־ארץ מנגנים עם נרתיקיהם תחת בתי־שֶחים והולכים וממלאים את מקום מקהלת־המנגנים. נשמע קול תרועת חליל או אבוב והמית כנור בשעת מתיחת המיתרים. צלילים בודדים יוצאים תחלה ביחידות כמקנתרים זה את זה, אחר כך הם מתערבים ומתמזגים יחד מתוך המולה רבה. פתאום נשתתקו הקולות, ורק כנור אחד מזמזם לו בקול נמוך, ויש שהנבל עונה כנגדו. מתיקות נעימה שופעת מתוך צלילי־תוגה הבודדים, כעיי נכאים העולים מתך הממה.

נסתלקו כל הרגשות המעיקים על הלב, והיתה הרוָחָה. תוגה עדינה וחרישית ירדה לתוך הנפש ומתלוה אליה רגש של צפיה ערבה לאושר ונעימות אין קץ.

דרך החלל העגול שבאמצע התקרה ירדה פתאום נברשת גדולה, כמו נפלה משמים ארצה, ושפכה את אורה הבהיר על פני כל האולם.

התנועה וההמולה מתגברות והולכות. קהל־אנשים הולכים וממלאים את הפַרטיר ואת הלשכות. מתוך מקהלת־המנגנים בוקעים שוב ועולים קולות בחינה של כלי־זמר שונים. אני ור' אבנר שומעים בכונה עצומה. ושוב נשתתקו הקולות. שררה דומית־מות לשעה קלה, מלאה צפיה חגיגית של קוצר־רוח. מתוך המקהלה השתרבבה פסת־יד חבושה נעל לבנה והחלה מנענעת בשרביט. נקישות חרישיות של התוף – והתיאטרון מלא קולות־עוז כבירים שזעזעו את נשמתי עד היסוד, ומין רגש שאין לו שם ודמות השתפך בכל קרבי. לא שערות ראשי בלבד אלא גם עורי סמר. נדמה לי, כאילו התמוטטו אשיות הבריאה וקץ כל בשר בא. ואזני שומעות את אנקתם הנוראה של בני האדם מעצמת חבליהם.

ר' אבנר תפש ידי מתוך הזדעזעות כל גופו ונענע יותר בכל כחו, וברטט של התלהבות לחש לי לתוך אזני:

– שומע אתה, שומע!

השמטתי בכעס את ידי מתוך ידו וברמיזה השמעתיו על השתיקה, כדי שלא יבלבלני. ר' אבנר נענה לי הכנעה ילדותית. אבל לאחר שחזרו ונשנו הקולות באתי גם אני לידי התלהבות והתחלתי לנענע את ר' אבנר ולטלטלו בכל כחי. ר' אבנר נע ולא זע, כאילו אינו חש כלל בי. עיניו היו פקוחות לרוחה, מצחו התקמט, פיו התעוה והזדעזע וכל פניו הפיקו רגשי עונג וצער כאחד.

הפתיחה נגמרה. המסך התחיל מתרומם לאט־לאט. אנחנו ישבנו נדהמים ולא ידענו את נפשנו.

רוחנו הלכה וקצרה. על גבי הבמה נגלו אהלים של גייסות חונים על פני ככר רחבה, ומאחוריהם נמשכים והולכים הרים נהדרים ונהר גדול. בין האהלים מהלכים בני־אדם שמלבושיהם משונים. אלה הם אבירים וחילים מזוינים, איומים למראה בשריונותיהם וקובעיהם הנוצצים. כמעט שנפלה עלי אימה למראה הזה, אבל מהרה באה הנגינה בהמון קסמיה והסיחה את לבנו לגמרי ממראה עינינו. שמה של האופירה הוא “שטנו של רוברט”. דבר זה נודע לי מפי צעיר אחד שישב בצדנו.

ראשית הנגינה של מקהלת הצבא במערכה הראשונה לא עשתה עלינו רושם. קשה היה עלינו לתפוס את ההרמוניה המסובכת של הנגינה הזו. ולא עוד אלא שנראית לנו כפוגמת את יפיה של הזמרה. מתוך המית הקולות העזים והפראים של שירת החילים והאבירים היו בוקעים ועולים קולות כבירים, נאדרים וקודרים של הבס, קולות הבאים מתוך איזו תהום ומפילים אימה. ומה נאדר, איום וקודר אותו היצור הנעלם המוציא את הקולות ההם. אין זה כי אם יצור נורא ונשגב כאחד – השטן בכבודו ובעצמו. היצור הזה כִּשפָני מיד בראשית נגינתו, ויהי בעיני כאיש אשר גדלו יסורי נפשו ולצער לבבו אין חקר.

אך הנה אשה יפת־תאר המלובשת בגדי אכרה, נסחבת בידי חילים על גבי הבמה. על פי הצלילים הראשונים של קולה העז והאמיץ הכרנו מיד את קולה של המזמרת, אותו הקול שזכינו לשמעו בדרך מקרה לפני יומים. מחיאות־כפים סוערות הרעישו את הבית אחרי כלותה לזמר את פרק שירתה הראשון.

הצצתי בפניו של ר' אבנר. הלא זו היא־היא – קרא מתוך התלהבות. ופתאום התכרכמו פניו וחורו ועל לסתותיו המכורכמות והחורות פרחו כתמים אדמדמים. הוא הצמיד במזמרת את עיניו ואת אזניו מתוך צִמָאון וכל פעם התפרצו מפיו הברות של התפעלות ואושר אין קץ: אַ – אַ!

קשה להביע בדברים כמה כח וכמה עוז־הרגש היו כרוכים בהברות הקריאה הללו.

לאחר ששוררה כמה פסוקים ביחידות ובמקהלת־המשוררים נשארה על הבמה לבדה בחברתו של רוברט. פרילוּדיָה חרישית של מקהלת־המנגנים. דממת־מות. כל הלבבות מכֻוָנים אליה מתוך קֶשֶב מרובה. היא מתחילה לשיר רומנס, מסיימת וחוזרת חלילה. אותה שעה נדמה לי כאילו ירד מלאך משמים ארצה ושר בפנינו משירי השמים. לא האמנתי למשמע אזני. אין זאת, כי אם מרחף אני בעולם הדמיון. האמנם זוהי שירת בשר־ודם! עיניו של ר' אבנר רחבו וגדלו וזיו אורן נשתנה כל פעם חליפות. ר' אבנר תפשני בידי ומעכה עד כדי כאב, מועך וקורא: אוי אני אצא מדעתי אב הרחמים.

ומכאן ואילך אנו הולכים וטובעים בים של התלהבות. ובמערכה השלישית, בשעה שהבס, זה שקולו היה ידוע לי מתוך האוברטיורה, עמד באפלת ליל תעלומות בין חורבותיו של מנזר עתיק המוקף קברים ומצבות ושר בקולו הכביר וידוים של רוחות – אותה שעה נזדעזעה נשמתי עד היסוד בה. נטשטשו ונתמזמזו עלי כל הדברים, ולפני עיני רוחי נצב המחזה הנהדר של תחית־המתים.

דעתי נטרפה עלי מהתלהבות. הכל נטשטש ופשט צורתו. מאויים מטושטשים חלחלו בתוך הנשמה והיו תוססים ותוססים בה. מחאתי כפים רקעתי ברגלי, לא ידעתי נפשי. כל צליל וצליל היה מעלה כנגדו מתוך נבכי נשמתי בת־קול אדירה וסתומה. ואותו המחול! כלומר, אותה הנגינה של המחול, אותם הצלילים של הנבל, שהיו מחלחלים בתוך הנשמה כאנקת־פצעים של נשמה חיה.

ואולם כל מה שהרגשנו אני ור' אבנר באותה שעה לא ניִתַּן להאֵָמר. מי שהרגיש מעין זה פעם אחת בחייו – הוא ידע והוא יבין מאליו.

פרק שביעי.

עגמת־נפש תקפה עלי בשעה שהורד המסך והקהל החל להתפזר. ר' אבנר שדלני לשבת ולהמתין עד שיחזרו וירימו את המסך. נעץ ר' אבנר את שתי עיניו הנוגות והבוערות מתוך מפח־נפש בבמה ולא זז ממקומו עד שכבו המאורות שם. בפסיעות קטנות ובלא חמדה ירדנו מן המדרגות. ר' אבנר הפסיק את מהלכו מרגע לרגע, עומד ושוהה, כאדם שרצונו להעלות מלבו הרהור נשכח. כל הדרך, שנמשכה שעה מרובה, היינו מהלכים ומחרישים, כשאנו זָנים את עינינו מזיוו של העולם החדש שנגלה לפנינו. אזני היתה נטויה אל ההמון החוגג של צלילי הפלא, שהיו מתרוצצים בתוך חלל ראשי, אבל הללו היו צלילים בודדים ומטורפים, דחופים ומבוהלים, שהיו מקשקשים במחי בערבוביא וכל טרחתי להעלות מתוכם ריתמוס כל־שהוא, פסוק של זמר, היתה לבטלה, ועל ידי זה עגמה נפשי מאד. ר' אבנר היה מהלך בראש כבוש, משתעל וגונח חליפות.

כדי שלא לעורר עלי את חמתם של בני־ביתנו סרתי אל בית־הכנסת של הכַתָּפים על־מנת ללון שם. עלינו ונשתטחנו על־גבי הספסלים שמצאנו לנו בחשכה, ומיד נפלה עלי תרדמה. שנתי היתה מתוקה מאד, אף־על־פי שהיינו מתוחים ושוכבים על גבי פשוטי כלי־עץ בלי מצע כל־שהוא מתחת. אותו הלילה ראיתי מיני חלומות משונים. הדברים היו יגעים ומטושטשים ולמחר לא יכולתי לעמוד עליהם בשום פנים.

אך הקיצותי והנה עלו בזכרוני כל המראות והקולות שראיתי וששמעתי אמש. תקף עלי חשק נמרץ לשתף את מי שהוא ברגע זה להרהורי, להרצות לפני מי שהוא את פרטי המאורעות של אתמול, שהיו בעיני, כמובן, נפלאים ונהדרים. אבל לצערי ולתמהוני היה ר' אבנר מהלך כל אותו היום משמים, זועף ומחריש, כאילו הוא משתמט מטפול כל־שהוא באותם המאורעות. כנגד זה נעשה ר' אבנר רך ונוח אלי ואל ר' ברקה יותר מכפי הרגיל. גם קול־נגינתו נעשה רך ורועד ומעודן משהיה. קול נאה זה – אפילו הזמרה הנהדרה של המזמרת לא פחתה את יפיו ולא מעטה את דמותו. הקול היה מפעפע בתוך נשמתי ומעורר פעמים הרבה לבבי עד ליד מעות. ולא עוד, אלא שנדמה לי, כי רק עכשיו, לאחר הזמרה של אמש, למדתי לעמוד על טיבו ולהכיר את כל ערכו של אותו הקול. ואלו אמש, בשבתי בתוך התיאטרון, נראתה לי זמרתנו שלנו דלה ועלובה כל־כך.

כל אותו היום עברנו בשתיקה גמורה על המעשה של אתמול, כאילו לא אירע כלום. בערבית, כשהתקנתי את עצמי להפטר מר' אבנר, התחיל הלז לשדלני בדברים, שאלין עמו הלילה. נעניתי לו בעל־כרחי, אף־על־פי שבני־ביתו של דודו, וביותר דודתי, היו נוהגים לגעור בי על זה.

סבור הייתי שעכשיו יכנס ר' אבנר עמי בדברים, וטעיתי טעות גדולה. ר' אבנר אמנם היה פוסע לארכה של העזרה אילך ואילך, כשהוא גונח גניחות עמוקות ולא הוציא מפיו אפילו הגה כל־שהוא.

שתיקתו הזעומה של ר' אבנר לא פסקה גם למחר. אדרבא, היא התגברה והלכה.

בשעות המסה היה ר' אבנר יושב ומחריש וזועף, כשפניו מכונסים בין שתי זרועותיו. על התיאטרון –לא דבר וחצי דבר. ולפיכך כשחזרתי בין־השמשות לבית־הכנסת ור' אבנר הזמינני ללכת עמו שוב אל התיאטרון – גדל תמהוני מאד. כמעט שנפלה עלי אימה, ויצרי הטוב, שנשתתק לשעה, נתעורר פתאום ועמד עלי. לבי אמר לי, כי לא טוב המעשה, שאומר ר' אבנר לעשות, ושמין פסול בדבר. ואולם ראיתי בפניו את יסורי נפשו ולא עמד בי רוח לסרב. נתרציתי לו ויצאנו בשתיקה, אף־על־פי שעדיין לא נתישבה לי התמיהה: היכן פשפש ומצא מעות. בשחרית – זה ברי לי – לא נמצאה אפילו פרוטה אחת בכיסו.

הפעם הקדמנו הרבה לבוא דלת־הכניסה של היציע היתה עדיין סגורה. שהינו שעה מרובה בחוץ עד שנפתחה הדלת. הגזבר הושיט לנו את הכרטיסים מתוך צחוק ולעג כפול ומכופל, ואנחנו עלינו על־גבי המדרגות וישבנו באותם המקומות עצמם, שישבנו בהם פעם ראשונה.

בית־התיאטרון היה עדיין ריק מאדם וכולו שרוי בחשכה. נשענים במרפקינו על גבי סורג הברזל, היינו יושבים במקומנו ומציצים לתוך האפלה הזו, הפועלת הרבה בתעלומותיה על כח הדמיון שלנו. המסך לא היה עדיין מורד, וכל פעם נראו לנו כעין צללים מתרוצצים אילך ואילך על־גבי הבמה ונעלמים שם בתוך הלבירינט הנעלם, שנדמה לנו כאילו אין־סוף לו. האפלה הזאת, המלאה רזים ותעלומות, נסכה עלי רוח תוגה חרישית, תוגה חודרת נפש. לבי נמס בקרבי, ואני מתחיל לפשפש במעשי. נזכרתי באמי העלובה ונתעוררו רחמי עליה, עון פלילי הוא גנבת דעתה של אם. כסבורה היא ודאי, שאני יושב אותה שעה בבית־המדרש. לבי לבי אליה. אני נותן את דעתי לתקן את המעוות ולפייס את דעת אמי. ומיד אני רואה את עצמי מנגן מפורסם או זַמָר, המכהן בתוך אחד התיאטרונים הגדולים, משמח בקולו אלהים ואנשים ומרויח אוצרות כסף וזהב. אני שב לבית אמי שבע־כבוד וגדולה ואת כל כספי אני נותן במתנה לה. אחר־כך אני נותן בשיר קולי. כל בני הרחוב, וגם הירשל בתוכם, מתכנשים ובאים, ומקשיבים לקולי מתוך כלות־הנפש. אבל תוך כדי־רגע שוב מתעורר עלי יצרי הטוב ולבי מיסרני מוסר אכזרי על החטא שאני חוטא, וביחוד על שאני יושב שעה מרובה בראש מגולה; מימי לא עברתי עבירה זו. ר' אבנר – אמרתי בלבי – הרי הירמולקה חבושה לראשו, אבל ראשי שלי הריהו מגולה ממש.

המסך הורד בקול שריקה. בין הכסאות שלמטה מנצנצות כנופיות של אנשים, ומהם משרבבים את ראשיהם למעלה, מסתכלים לצדדים, פוסעים אילך ואילך, חוזרים ויוצאים. האולם מתמלא נשים והאורים מתרבים והולכים.

לאחר שעה קלה של צפיה שבו הקולות הכבירים וימלאו את התיאטרון שניה. לאשרנו, או להַוָתֵנו, נזדמַנו גם הפעם אל האופירה “רוברט השטן”. ואולם הפעם נמוג מנגד עינינו הערפל כליל, וכל אותו היופי העליון של המילודיה הנפלאה, כל אותה ההרמוניה הנאדרה של האופירה בקדרות יגונה העמוקה כתהום – הופיעו לנגד עינינו בעצם בהירותם.

לא היתה הפעם לפנינו המולה של קולות מעורבבים ומטורפים, אלא מילודיה נשגבה ועמוקה. אף צליל אחד לא אבד עלינו לבטלה. הכל, מתחלה ועד סוף, מהבַּלַדָּה הנפלאה של רָמבוֹ עד הטרִיוֹ האחרון, המזעזע את הלבבות ביגון תמרוריו, מן שירת־המקהלה הראשונה של האבירים המסובים, שירת־עוז וחיל, ועד שירת־המקהלה הנשגבה והנוגה של הנזירים והכמרים מאחורי הבמה בשעת המערכה החמישית – הכל נכנס אל הלב, מרחיבו עד אין קץ ובורא בתוכו עולם מלא. ר' אבנר אמנם, לא הראה כל אותו הערב סימני התלהבות חיצונים, אבל הפרת פניו העידה על סערת רגשותיו. כל אותה השעה לא נע ולא זע, אלא ישב במקומו דומם ומחריש, מכונס כלו בתוך נפשו, וכל פעם שנגלתה אלִּיסָה על גבי הבמה מיד היו פורחים בלחייו החורות כסיד שני כתמים אדמדמים ועיניו העלו ברק נוצץ, מעין זה של אדם מעונה ובעל יסורים. רומנס אחד של המזמרת נקבע בזכרונו מן המערכה הראשונה ובשעת ההפסקות היה מזמר אותו חרש, בינו לבין עצמו, כשהוא מנענע ראשו לכאן ולכאן ועיניו מתעצמות מתוך כונת־הלב.

היציאה מן התיאטרון קשתה עלינו הפעם עוד יותר מבפעם הראשונה.

הלכנו מחרישים ושוממים, עד שהגענו אל הבית הקטן והדל, בית־התפלה, ושכבנו שם בתוך החשכה כדרך שעשינו לפני יומים. שעה מרובה נדדה שנתי מפני המיתם של הצלילים והמנגינות, שהיו מנסרים במחי – ואני מנצח בנגינות ומנענע בידי כעין ראש־מקהלה, ומחקה את תנועותיהם של המשחקים.

גם ר' אבנר לא יכול להרדם והיה מתהפך מצד אל צד.

– אח, נדדה שינה מעיני – דובב ר' אבנר בינו לבין עצמו – ואתה ישן אתה?

– לא! – השיבותי.

לאחר שתיקה קלה העיר ר' אבנר בחשאי:

– הזוכר אתה את הניגון שהיא שרה תיכף לעליתה על גבי הבמה בשעת המערכה הראשונה? – (סתם “היא” – הכונה להמזמרת הממלאת את תפקידה של אליסה. כנגד זה המזמרת שמלאה את תפקידה של איזַבֵּלה היתה מכונה בפינו בשם פרימדונה.) עד עכשיו הייתי זוכר את המילודיה על בוריה. עכשיו נשתכחה ממני.

– אני זוכרה על בוריה – השיבותי בשמחה על המקרה שנזדמן לי להוציא בפי את המנגינות שבלבי.

– אנא השמיעני נא, אם לא תקפה עליך שנתך!

קמתי בחפזון ושרתי בקול את הרומנס של אליסא. נכשלתי, אמנם, בשגיאות קלות, שהעמידני עליהן ר' אבנר. מה מוזרה היתה בת־קולם של הצלילים הנהדרים הללו שהיו משתפכים בתוך חשכה זו. לי עצמי נראה קולי מוזר מאד. עמד ר' אבנר על רגליו והתחיל פוסע לארכה של העזרה אילך ואילך. חזרתי ושרתי. ר' אבנר לא חדל לפסוע. קול פסיעותיו העמומות הטיל עלי אימה. יראתי להעיף עין סביבי. ופתאום פסקו הפסיעות. דומיה. ר' אבנר ישב אל השלחן שהיינו שוכבים אצלו, הכניס את ראשו בין שתי זרועותיו וגעה בבכיה.

אין לך דבר מזעזע את הנשמה כקול בכיו של אדם וכל־שכן של גבר, בתוך דממת־חשכה. כל גופי נזדעזע, דמי קפא בתוך עורקי. זו היתה קול עֳנות חלושה, מעין זו של תינוק שהיתה נוגעת עד עמקי הלב. לאחר רגעים אחדים נפסק קול הבכי. עמד ר' אבנר והתחיל מתהלך שוב הנה והנה לארכה של העזרה.

ואני נתעטפתי בגלימתי ונרדמתי. לא עברו כשעותים ולתוך בית־הכנסת נכנס ר' בּרקה, פנסו בידו והתחיל להדליק את הנרות. אותו היום היה ערב יום הראשון של חג ראש־השנה, ובאי בית־הכנסת התחילו להאסף לתפלת “זכור ברית”.

בעל־כרחנו קמנו. עדיין לא היה סִפֵּק בידי לשפשף כראוי את עיני, ועל גבי המפתן נגלו שני פרצופים של נשים זקנות. אחת כפופת־קומה, בעלת משקפים כחולות, חֹשן של כסף כעין הקשת על גבי חזה וצניף של משי עוטה מצחה. לאשרנו היינו ישֵנים כשאנו מלובשים. מיד עמדה הזקנה והגישה לנו אחת השלחופיות של מים שעל השלחן ושבר־קנקן לשם נטילת־ידים של שחרית. הזקנה מהרה להשתמש בשעת־הכושר כדי לקיים עוד מצוה אחת קודם שתסתלק מן העולם.

לפני התיבה ירד, כנהוג, “בעל־השחרית”, ולפיכך אני ור' אבנר היינו בני־חורין. ישב ר' אבנר על גבי אחד הספסלים ואני בצדו, ובשעה שהיה ר' אבנר מתפלל ברגש ובכונה רבה, סמכתי אני את ראשי על ידי ואישן עד שהאיר היום.

פרק שמיני.

מוטב לעבור בשתיקה על קבלת־הפנים הזעומה שערכו לי בבית־דודי בשעת ארוחת־הבקר של מחר. “עוף השמים הוליך את הקול”, וסוף־סוף נגלה קלוני ברבים. נודע הדבר, שאני השכרתי את עצמי ל“עוזר” לאיזה חזן “מנֻול”, לפי מבטאה של דודתי. נודע הדבר גם לאמי, וזו מהרה ובאה לשדלני בדברים רכים וקשים, שאסתלק מן הענין הרע הזה. אמרה לי, שנכונה היא אפילו בעניותה לוַתר על כמה רובלים, ואפילו על עשרה רובלי כסף, ובלבד שאתפלל “כיהודי” גמור; שהקדוש־ברוך־הוא ברחמיו וברצונו ימלא את חסרונה הרבה יותר מאשר אשתכר בזמרתי; ולבסוף העידה בי, שאם לא אשמע הפעם בקולה אקפח את מכנסי החדשים לימי החג הבאים. בכיתי תמרורים, התחננתי בכל לשון של בקשה ותחנונים וקבלתי על עצמי להיות זהיר בתפלה ולהתפלל בכונה גדולה. כנראה, נכנסו דברי לתוך אזניהם והם נתרצו באתמלא, שעכשיו ערב יום־הדין הגדול והנורא, ואלמלא זאת היו עונשים אותי קשה. בשעה השלישית בצהרים באה אמי בחפזון, ושנינו הלכנו לקנות בשבילי מה שהבטיחתני.

– כלום כדאי והגון אתה לכך? – העירה אמי בשעת מעשה – כמה טרחות טרחתי עד שקבצתי על־יד את שני הרובלים העלובים הללו! זו משיבה: אישי איננו בביתו. חברתה: את הכל אשלם אחר־כך בבת־אחת; והשלישית: אין לי עכשיו כלום… ואַת טרחי, עבדי עבודת פרך, הכל בשביל הבנים – והם אינם רוצים לדעתך, ואפילו להיות יהודים אינם רוצים.

ולאחר שגנחה גניחה כבדה אמרה, שהיא מקוה להקדוש־ברוך־הוא, שלא יתן לאהרן שלה לסור מן הדרך הישר, חס וחלילה. אשה עלובה אלמלי נודע לה היכן בליתי את הערב של אמש!

והמכנסים שככה כלתה נפשי אחריהם באו לתוך ידי. אלה היו מכנסי בד אפור־כהה מעשה־תשבץ. הבאתים לבית־דודתי ומהרתי לרוץ אל ר' אבנר. מרובות היו עוד ההכנות אל התפלה של מחר.

מצאתי את ר' אבנר, כשהוא מסב אל אחד השלחנות שבתוך עזרת הגברים. בעזרת נשים היתה אשה נכרית משפשפת בשעה זו את הרצפה. פתחנו בדברי נגינה, בשעה שר' ברקה היה עסוק בעבודתו: תולה את המנורות והנברשות הממורקות, עורך את המנורות על גבי העמוד, תוקע בתוכן נרות ופורש את המפה על גבי העמוד, וכיוצא באלו.

כל אותו היום לא נכנס ר' אבנר בדברים לא עמי ולא עם ר' ברקה ולא הוציא כמעט הגה מפיו. פניו המכונסים בין שתי זרועותיו היו זעומים כמו בשני הימים האחרונים. על כל שאלה ושאלה השיב בקול חרישי ומתוך פזור־הנפש, וכנגד זה היה שר מתוך התרגשות והתרוממות־הרוח. וביותר גדלה התרגשותו בשעת המסה האחרונה שנמשכה כשעה וחצי. בבוקר זה עלתה פתאום בזכרוני שירתה הנפלאה של מקהלת־הנזירים שבהתחלת המערכה החמישית של “רוברט השטן”. עמד ר' אבנר ונסה לזוֵג המילודיה הזו אל התפלה “כבקרת”. הנסיון עלה יפה מאד. ובאמת מילודיה נוגה ומזעזעת־נפש זו מתאימה יותר לדברי התפלה הנשגבים מאשר לחרוזים התפלים של האופירה. גליתי את דעתי, שטוב היה להכניס א המילודיה של אליסא לאחת מן התפלות. התריס בי ר' אבנר, שראה זה כחלול הקודש. כנגד זה זִוַגְנוּ את הדואט היפה של רָמְבּוֹ ובֶרְטְרָם עם דברי התפלה “אין קצבה”.

אחרי המסה חזרתי לביתי, כדי להחליף את בגדי, כלומר את המכנסים מפני ששאר הבגדים שעלי נשתירו בלי שנוי, מלבד כובעי, כובע הפלוסין, שהיה מיועד לי לשבתות ולימים טובים. כל בני־ביתנו היו מתרחצים ומשַפְּרִים את עצמם לכבוד החג וכולם חליפות בגדים חדשים עליהם. כשהסתכלתי במעיליהם וכובעיהם החדשים של בני דודי הייתי בעיני, אני במכנסי הבד מעשה־תשבץ שעל בשרי, עלוב ונקלה כל־כך עד שנתמלאתי רחמים על עצמי, ומתוך דמעות של עלבון הייתי עומד ומשפשף את מנעלי הבלים, שנתעקמו והצהיבו פניהם מיושן וכולם מלאים חורים וטלאים.

– המנגן שלנו כל־כך שטוף בנגינתו עד ששכח להטיל ציציות לתוך ה“ארבע כנפות” – העיר דודי, כשהוא הדור בלבושו, מוכן ללכת לבית־הכנסת.

– אתמול הטיל! – השיב בשמי הירשל וכולם יצאו את הבית.

הדודה לבדה הרגישה בדמעותי וגם ידעה ללבבי. נתנה בי עיניה ביגון ונדה עלי בראשה:

– אוי־אוי לו ליתום שגלה לבית זרים!

הדברים האלה נגעו עד נפשי ומפי פרץ הבכי.

סוף־סוף עשיתי איך שהיא את בגדי ורצתי לבית־הכנסת. כל הרחובות לבשו צורה הדורה של חג. בני־אדם מלובשים בגדי יום־טוב הולכים בחפזון אנה ואנה ובשערותיהם עדיין סמני לחלוחית של המקוה ושל המרחץ. בצדם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם המלובשים אף הם בגדי יום־טוב. רבים מהם נושאים תחת בתי־שחים או במטפחות צבעונים שבידיהם סדורים ומחזורים, רובם בכריכות־עור צהובות למראה ומשוקדות באמצעיתן בציורים שונים, עשויים מעשה־מכבש לנוי. ורבים טעונים על כתפם או בראשם כסאות וספסלים וכיוצא בהם, והיו אלה לנושאיהם לכלי מושב בבתי־כנסיות, המלאים באותם הימים המוני אדם עד אפס מקום פנוי לשבת.

והנה העוברים ושבים מתמעטים והולכים עד שכלתה רגל מן הרחוב ודממה היתה. החמה שוקעת. הבתים מתעטפים ערפל דק שמצטרפים לו תימרות הבל הבוקעים ועולים מפתחי הבתים וחלונותיהם. האויר השקט והרטוב קצת מתמלא ריחות שונים של כל מיני מאכלים ביחד עם איזה מין עצבות רוממה וצפיה נעלמה. הדרת החג הנסוכה מסביב לי ומראה העוברים־והשבים בבגדיהם הנאים היו בעיני כמכריזים על שפלות ערכי ועל דלדול בגדי והוסיפו יגון על יגוני. מכנסי החדשים נראו לי כעין לעג לרש, כאילו נתנו עלי בכונה רעה על־מנת להלבין פני ברבים, לגלות על ידי חדושם את קלון שאר בגדי הקרועים והבלויים, וכל מה שהייתי הולך ומתקרב לבית־הכנסת היו פני הולכים ומתאדמים מבושת. בית־התפלה שלנו, הדל למראה כל ימות השנה, לבש עתה צורה חדשה. הנברשות ומנורות הנחשת נוצצות כולן בנרותיהן הדולקים. על־פני כל הרצפה שטוחה שחת, שמעלה ריח ערב, ריח שדה ואחו. על ארון־הקודש תלויה פרוכת לבנה של משי, ובאמצעיתה מזהיר באותיות גדולות ורקומות כסף שם־הויה נתון בתוך מסגרת של “מגן־דוד” רקום כסף אף הוא. שפת הפרוכת למטה עשויה גדילים־גדילים של משי וארגמן.

אותה הפרוכת הפליאה את לב כל הבאים והיתה “למאורע היום”; הכל היו סוכים ביפיה והכל היו מסיחים בה. מתנה היא, נתונה לבית־הכנסת מיד אשה אחת, תגרנית בשוק, אלמנה עניה וחשוכת־בנים, שנדבה לצורך זה את כל ממונה, שחשכה משארית יגיעה, בימי שנה תמימה. שם המנדבת, שרה מרים, עובר מפה אל פה, והנה מתקפל הוילון באשנב שלמעלה בכותל עזרת הנשים, ודרך הזכוכית החוצצת נראים הפנים השחומים והשזופים של המנדבת, הם והיבלת השעירה שעל גבי סנטרה. רואה היא בשבח מתנתה – ומוחה בקצה המטפחת שבראשה את דמעות הגיל השופעות מעיניה. באי בית־התפלה עומדים חבורות־חבורות אצל הדלת, העמוד, ארון־הקודש. כמעט כולם מלובשים בגדי יום־טוב. כנופיות של נערים שהתכנשו בכל מקום מעבָר עומדים ומתהדרים זה בפני זה במלבושיהם החדשים ובכובעיהם בעלי־הגפים הנוצצים. מקצתם כובעיהם שמוטים להם על גבי האזנים, דרך יהירות, מעל לבלוריותיהם החפופות והמרוחצות.

– אבא הבטיח לי לקנות לחג הסוכות כובע של סמט! – משדל את עצמו בדברים נער אחד החבוש בראשו כובע מזוהם בעל גף מרוסק.

כל אחד קונה לו את מקומו. ההמולה של הקולות משתתקת. כל הפנים נעשים זעופים מתוך כובד־ראש. הכל מדפדפים בסדוריהם המוטלים לפניהם על־גבי העמודים, מחפשים תפלת היום. ההדיוטות שבהם,לאחר שפשפשו לבטלה, מתיעצים עם שכניהם.

– אכן ימים רבים מפסיקים בין ראשית השנה ועד אחרית השנה, עלול האדם לשכוח – אומרים הם כמצטדקים.

אצל כותל המזרחי משני עבריו של ארון־הקודש התישבו שני נשואי־הקהלה, שהכל נוהגים בהם כבוד מרובה. ר' חנא מלמד דרדקי, יהודי ישיש, גבוה וכחוש, בעל חוטם כפוף, עינים זעירות, שחופות־כהות ומצח גבוה ומקומט. ר' חנא גדול ביראה אבל לא בתורה, ולפיכך ברר לעצמו בית־כנסת זה, מקום שהכל רואים אותו שם כאחד מבני־עליה וחולקים לו כבוד רב, מה שגורם לו נחת־רוח מרובה. בוחר הוא להיות ראש לשועלים מלהיות זנב לאריות.

שכנו של ר' חנא הוא ר' אברהם, מי שהיה קנטוניסט, ישיש רחב־כתפים המלובש קפוטה ארוכה, פאותיו ארוכות וזקנו מגולח, דברים הסותרים זה את זה. פגעים רבים עברו על ר' אברהם והוא לא מעל בתורתו ובאמונתו. ר' אברהם הוא מוזג־יין, יהודי ירא וחרד ובעל־צדקה, ואף־על־פי שבעודנו תינוק נשבה בין החילים הקנטוניסטים נשתמרו קצת דברי תורה בלבו ומבין הוא פירוש המלות הן במקרא והן במשנה.

בצדו יושב בעל בית־הכנסת ר' פסח, יהודי קטן־הקומה, בעל־פנים חורים ומשוטחים, חוטם רחב, עינים זעירות עקומות ומשוטטות. ר' פסח הוא עם־הארץ גמור ועושה מעשה חסידים, כילי ובעל־צדקה, מתאבק בעפר תלמידי־חכמים, כדי לקלוט שמועות כל־שהן ושיחות־חולין שלהם, מכניס “רביים” ו“נכרים” לתוך ביתו ומפרנסם על שלחנו מפני יהירות. כשאר המתפללים רואה הוא את ר' חנא כלמדן וחסיד מופלג ולפיכך הוא אוחז בכל מנהגיו ומחקה את כל תנועותיו.

דרכו של ר' פסח לתבל את דבריו בפסוקי תנ“ך ובמאמרי חז”ל, מסרסם ומכניסם שלא אל הענין ושלא במקומם ועושה בהם כאדם העושה בתוך שלו.

מעבר השני לימין יושב ר' גבריאל הסנדלר, אף־על־פי שסנדלר הוא מכל־מקום הוא מעיין לפעמים בספר. ר' גבריאל הוא גם ירא־שמים גדול ובעל מזג טוב. אין לך שבת או יום־טוב שלא יהא אורח סמוך על שלחנו. שכנו הוא ר' ליב בעל־קורא וקַדָר על־פי אוּמנותו. ר' ליב הוא בעל מזג עליז, ליצן מטבעו, אוהב לטפל עם התינוקות ואינו בטל מדברי ליצנות אפילו ביום הכפורים. הוא בעל התוקע. אחריו בעל השחרית, ישיש כבן ששים, בן עיירה סמוכה, שמו ר' ברוך, ואצלו ר' אבנר.

הללו הם “פני” הקהלה, נשואי־הפנים, כלומר, בני־תורה. וכנגדם אתה מוצא גם את האספסוף, צבור של עשרים או שלשים בעלי מומים חילים שנפסלו למלאכה, אוכלוסים “קרועים ובלואים” ושאר אנשים סתם, לאו דוקא כתפים. ביניהם אתה מוצא רוכלים של פירות, תגרי ירקות, סנדלרים ומטליאים שמלאכתם קבועה בשוק. מביניהם בררו בעלי ה“ציך” הזה את הגבאי, את ר' יוסקה, שכבר נזכר למעלה. ר' יוסקה הוא כבן שלשים, צולע על ירכו ולפיכך הוא יוצא במשענות בעל נפש זכה הוא ואהוב מאד לבריות. הוא היה מחזיק טובה מאד לבני קהלתו על שחלקו לו כבוד זה ובחרוהו לגבאי ולפיכך לא חס על שום טרחה לטובתו של בית־הכנסת. ובשעה שהיו מוציאים מתוך הארון־הקודש את ספר־התורה והסתכל ר' יוסקה במפה וביד של כסף, מתנות ידיו, מיד היו פניו השחומים מזהירים מנחת.

עכשיו ישב ר' יוסקה אל השלחן שעל הבמה, על־גבי כסא ושהביא מביתו, ומוסר את פקודותיו בלחישה לר' ברקה.

ר' ברקה נקש בפסת ידו על־גבי הכר של עור שלפניו, דומיה של צִפִּיָה בתוך בית־הכנסת. ר' אבנר מלובש לבנים, דמות פנטסטית, נגש אל העמוד. אגב שעול הוא מתקן פעם את קפולי טליתו ופעם את האבנט או את הירמולקה, ולבסוף הוא פותח בתפלה. קול הטֶנוֹר הנעים שלו, הצרוד אמנם לפרקים, יש בו מעין תום־נפש והדרת חג, ממלא יופי ונעימות את כל בית־הכנסת וחודר לתוך לבם של המתפללים. כל הפנים נשתנו, צל סמוי מן העין עבר עליהם ושנה את צורתם. ברגע אחד נסתלקו החולין מעל הפנים, שהזהירו באור נאצל, אור יקרות. גם פניו של ר' אבנר לבשו צורה אחרת. עיניו הדעוכות הבהיקו, לחייו החורות התאדמו, הוא עומד בכובד־ראש, מתעצם בכונת־הלב ומונע את עצמו מהביט אלי. בערב זה מועטות הן הזמירות. התפלות נאמרות בנוסח הנהוג. ואני פטור הייתי מזמרה בערב זה ולא עמדתי על־יד העמוד אלא לשם נוי בלבד, והייתי מתפלל גם אני ברגש. רק לפעמים הייתי מסייע על יד ר' אבנר, וביחוד בשעת החתימה של הנגונים. ובדבר זה הייתי יחידי, כי כל המתפלללים נטפלו אלי בשעה זו, משום שהכל רגילים אצל הניגונים הללו, ואי־אפשר לו ליהודי, כדאי להעיר אגב־אורחא, לכבוש את בקיאותו בדבר־מה.

לאחר סיום־התפלה, שנמשכה שעה מועטה, נפלה תגרה בין ר' אברהם מוזג־היין ובין ר' יוסקה על־אדות ר' אבנר, שהיו שניהם מזמינים אותו לאכול על שלחנם בימות־החג. לבסוף הוציא הקהל פסק־דינו לטובת ר' יוסקה. ראשית, משום שהוא הגבאי; ושנית, משום שר' אבנר בעצמו הודיע, שעוד קודם החג הבטיח לר' יוסקה, שיהא סמוך על שלחנו כל הימים עד צאתו מן העיר.

נפטרו זה מזה בחבה ורעות ומתוך ברכות “לשנה טובה תכתבו”.

פרק תשיעי.

האויר של הערב רך, שקט וקריר. כפת שמי תכלת כהה שאין לה סוף מאהילה על הארץ, והיא משובצת כולה כוכבים נוצצים ובהירי־אור. דממה רבה ברחובות. ורוח־חג, נהדר ונוגה כאחד, מרחף כמלאך נעלם ממעל לבתי־העיר. המתפללים חוזרים לבתיהם סיעות־סיעות מחרישים ונהדרים, והם צפים אילך ואילך בתוך חלל הרחובות כגלים שחורים וחרישים. לפרקים נפסקת הדממה הזעומה על־ידי קריאות של ברכת יום־טוב ולשנה טובה. חלונות כל הבתים, של עשירים ושל עניים, מאירים באור בהיר וכל הבתים נראים כמצוחצחים ושכינת החג שורה עליהם, נשמעות נקישות כלים, צלצול כוסות, שיחות עמומות, צהלת שחוק של נערה כבת שתים־עשרה, צוחתו של תינוק בוכה נעור משנתו. ההמולה הולכת ופוחתת עד שהיא פוסקת לגמרי. חתול לבן אחד מתגנב ובא, ועיניו הדורסניות הבהבו בחשכה כשתי גחלים לוחשות, הבהבו ונעלמו מיד. אצל כותל אטום של אחד הבתים התכנשה סיעה של כלבים גרגרנים ופיותיהם נוברים באשפה, כשהם נוהמים בתוך כך זה כנגד זה נהימה של זעף וצרות־עין. בעוד רגע והנה פרצה ביניהם המלחמה בחמה שפוכה ובקצף גדול והרחוב השקט מתמלא קול נביחה, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה. הכלבים המנוצחים עוזבים סוף־סוף את שדה־המערכה ונמלטים על נפשם, והגבורים המנצחים באים על שללם בנהימה רתחנית. בעוד רגעים אחדים ושוב חוזר הרחוב לשלותו ולדממתו…

– ברוך הבא, המנגן שלנו! – קבלו בני דודי את פני בכניסתי לבית.

– אל תלגלגו עליו– מתרעמת דודתי – אין לך אדם שאין לו שעה. ומי יודע, אפשר יזכהו השם יתברך ויֵעשה בסופו חזן מפורסם.

– פשפשה ומצאה לו פרנסה הגונה – משיב דודי על דבריה באמת ובתמים – ולואי יזכהו הקדוש־ברוך־הוא בפרנסה יותר הגונה. ומה דעתך, אהרן?

אני איני משיב כלום, לפי שאיני יודע מה להשיב. ובזה נגמרת השיחה בי ובעתידותי.

חדר הבית מלא אורה ונחת ורוח טובה. חום מתוק שורה באויר חום מבושם מריחותיהם הנעימים של מאכלי יום־טוב. ואיני יודע מדוע כל זה משרה על הבית תוגה נעימה וחשאית. הכל מקשיבים לקול ניגונו הנעים והחגיגי של דודי בשעת ה“קידוש”. כוס היין עוברת מיד דודי ליד כל אחד ואחד של בני הבית בזה אחר זה. הכל מקדשים על היין וגם אני בתוכם. רחצנו את ידינו והסבונו אל השלחן. הגברים בוצעים על שתי חלות נאות, טובלים את הפרוסה הראשונה בדבש. בשעת הארוחה הכל מחרישים מתוך כונת הלב. כשהארוחה מגיעה לסופה מסיחים בעסקי התפלה של מחר, על מיעוט המחזורים בבית, על הדחק המרובה בבית־הכנסת, משערים שעת היציאה מבתי־הכנסיות מחר. דודתי קובלת על שאין קולו של החזן נשמע בעזרת הנשים מפני שקולו עמום, ועל ה“מגדת” שלה, שאינה דומה לבריינה (שמה של אמי), זו שכל מלה ומלה שלה נבלעת כל רמ“ח איברים וקולה מגיע אפילו לקצה השני של העזרה. ה”מגדת" אינה אלא “פטפטנית” פשוטה, שאינה פוסקת לישא וליתן בטיב ה“צימסים” והחלות. אגב: אין דעתה של דודתי נוחה כלל ממקומה הקבוע אצל הדלת והמזוזה, בשעה שברכה אשת נד הקַמח ובת־שבע אשת אברהם גדליה החנוני קפצו ועלו בראש העזרה אצל כותל המזרחי, במקום שמבחינים כל הברה שיוצאת מפי החזן.

דודי הניח את דעתה וקבל על עצמו להזמין בשבילה אצל השמש מקום אחר נאה מזה. אחרי הסעודה, שנמשכה שעה מרובה, התחלנו מספרים בינינו בעניני היראה ובאמונות חכמים, שיחת המוסר נמשכה כשעה שלמה.

למחרת, עדיין לא האיר הבוקר, וכבר ניעורו כל בני־הבית משנתם לבשו את בגדיהם בבהלה ורצו לבית־הכנסת, הדודה המלובשת שמלה אפורה משורטטת שרטוטים זהבהבים, בורנס ליוסטריני, צוארון לבן ועגול מעשה־רקמה, ובראשה מטפחת משי אדמדם, עומדת ומשמיעה לחנה’לה על עסקי הבשול, להתנהג בריסוק הכבד, בשר עוף ושום, סכום הביצים והשומן של עוף. בגדי החג הללו מיפים מאד את פניה של דודתי, בת־הארבעים, פניה שהבהיקו מפני התרגשות נראים מצוחצחים, ועיניה השאננות מזהירות שלא כדרכן. אותה שעה גם פני דודי הם חשובים ונאים יותר מכפי הרגיל. סבר פניו הוא עכשיו גא ונהדר כפני בעל בעמיו. לאחר שנתעטף בטליתו מלמעלה על־גבי הקפוטה של אטלס לבש את אדרתו, המחופה אטלס ומכסה את כל גופו. מגבעת שעירה עגולה חבושה לראשו. הבגדים הללו דודי רגיל בהם אפילו בימות החום הלוהט.

ברחובות תנועה מרובה. הכל: נכרים, נשים וטף רצים לבתי־הכנסיות. מתוך הבתים בוקעים ויוצאים גניחותיהם וצוחותיהם של התינוקות, צעקת קובלנא על האִמות העוזבות אותם לנפשם. רבים רוקעים ברגליהם, משתטחים על־גבי הקרקע מתוך פישוט ידים ורגלים, צוחים בקולי־קולות, כיון שראו התינוקות שהם טורחים לבטלה, מיד הם נושאים רגליהם ורודפים אחרי האמות, כשהם חשופי־שת ופרועי־שערות ופניהם שטופים בשינה, רודפים וצוחים בקול מר צורח: א־מ־א, א־מ־א. גם א־ני ר־צו־ני ל־ל־כת גם א־נ־י.

– חדל מבכי – משדלת אחת האמות את תינוקה, שתפס בידו האחת כנף שמלת־משיה הקנמונית, כשידו השניה המקומצת מנגבת את הדמעות הנושרות על־גבי לחייו, חדל מבכי, בשכר זה תקבל משרה קורקבן של עוף ופלח אבטיח גדול.

– איני רו־צה – צוח מר התינוק הנפוח כשלחופית.

–גם ענבים תתן לך.

– איני רו־צה.

– ובמה רצונך?

• רו־צה אני ל־בית־ה־ת־פ־לה – משיבה השלחופית מתוך בכי תמרורים.

– אתה פעוט עדיין. אסור לך – מסבירה לו האם.

– וליזרקה למה ה־לך?

– אביו של ליזרקה עשיר הוא, קנה בשבילו בגדים חדשים. ואילו אתה רק המכנסים לבשרך.

וגם אני רו־צה בבג־דים ח־ד־שים.

– טוב, לחג־הסוכות נקנה לך בגדים חדשים, תינוקי, ותלך אז לבית־הכנסת. ועתה מהר ושוב הביתה.

– אני רוצה מיד.

– עתה יום חג. עתה אסור! – והאם נשמטת ממנו ומתחמקת. השלחופית מרימה את קולה בצוחה ורצה בבהלה אחרי האם.

כיון שנסתה האם בכל מיני הסברות ולא הועילו עמדה ואחזה בתחבולה הבדוקה – במלקות. אבל גם הללו לא העמידו את התינוק על האמת ועדיין הוא ממלא בצוחותיו את חללו של הרחוב, מטיל את עצמו על־גבי הקרקע, מתפלש בעפר ומפרכס בידיו וברגליו. ולא חדל לקְבול מרה על עו ת־דינו עד שבאה אחותו ומשכתו בחזקה לתוך הבית וכפרה את פניו במנחה: בקורקבן של עוף ובפלח־אבטיח גדול – ונתקררה דעתו.

בית־הכנסת מלא אנשים מפה אל פה. המתפללים עומדים ויושבים צפופים ואין ריוח כל־שהוא ביניהם. ספסלים וכסאות מכל המינים משמשים בערבוביה והחזיקו שבעה אנשים בכסא אחד ובמחזור אחד. ברְוָחִים המועטים שלמטה, בין כסאות לספסלים, יושבים להם התינוקות על־גבי השחת, מפטפטים ומסיחים זה עם זה, ודברי שיחה שלהם נבלעים בהמולת קולותיהם של המתפללים. עירובי קולות ושתופי ריחות מכל המינים: ריח של אבקת טאבאקה ושל חֵלב מהותך ושל שמן שקדים ושל “טִפֵּי־חלַָשוּת” ושל זיעת טליתות – כל אלה ממלאים יחד את אויר החלל ומעכירים אותו כעין הערפל. הנרות הדולקים על־גבי העמוד מפיצים אור כהה ושלהבותיהם כמעט שאינן ניכרות כלל לאור היום.

הישיש ר' ברוך עומד לפני התיבה, מנענע כל גופו וידיו, מסלסל בקולו המרוסק והתשוש בסלסולים שאין להם סוף את נגוני הנוסח המקובל, כמומחה גדול לאותו דבר. רגעים אחדים עמדתי בתוך עביו של ההמון הצפוף, קשה היה עלי לזוז לא לפני ולא לאחורי, והוא אינו פוסק לסלסל בקולו.

וכך היה מסלסל והולך עד שיצא כרוז מפיו: המלך! הקהל עונה כנגדו מתוך סלסולים “המלך”. ההמולה הולכת וגדולה. הכל צועקים והכל עונים ברעש, ואולם ר' חנא הגבוה משכמו ומעלה מכל העם הגדול! קולו חוצב להבות ורעמים וממלא את חללו של בית־הכנסת. מרים הוא את שתי ידיו למעלה מנענען בכל כחו כמפיל חתיתו על אויביו ומזהירם מפני מפלה נצחת, שאין אחריה תקומה עוד. ר' פסח שכנו יוצא, כמובן, בעקבותיו של ר' חנא ומחקה את כל תנועותיו: מנענע את גופו הקטן ואת ידיו הצנומות והדקות כידי התינוק וקולו הדק בצפצוף מצפצף.

מפני ההמולה המרובה שבבית־הכנסת נדמה, כי עוד מעט והתפוצצו זכוכיות החלונות והתקרה תתפורר לארץ. המתפללים משפילים מעט־מעט קולותיהם, כאילו הם חוששים באמת שלא תארע תקלה זו על ידם. והנה הקולות הולכים ומתנמכים והם דומים כסתר רעם הפוחת והולך במרחקי אין־סוף. רק בת־קולו של ר' חנא לבדה עדיין מושלת בתוך חללו של האויר שעה מרובה, כאילו מלת־הסיוּם “ונשא־א־א” קפאה שם באויר מלמעלה ותלויה כרעם עצור על ראשי המתפללים.

מקומו של ר' אבנר קבוע לו אצל הכותל המזרחי בשכונתו של ר' גבריאל הסנדלר. ר' אבנר אינו צווח, אינו מתנועע לצדדים, אינו מנענע את ידיו. כל אותה שעה הוא עומד בלא זיע, כשכל גופו מעוטף בטליתו ופניו אינם נראים כל עיקר. לפרקים כשהשעול תוקפו מגלה ר' אבנר את פניו, כופף את ראשו וכוחח. אותה שעה נראים שרטוטי פניו הנאים והרכים עוד נאים ורכים ביותר והם מבדילים ומרוממים אותו מכל שאר הבריות שבשכונתו זו. אני מתגאה בו ורואה אותו כשאר־בשר קרוב לי. כשהרגיש ר' אבנר בעמידתי המבולבלת בתוך בית־הכנסת רמז לי באצבעו. לאחר טרחה מרובה הבקעתי לי דרך בין המון המתפללים. נשמעה נקישת ספסל שצנח בעטיי על הקרקע.

יפה מאד הישיבה בבית־הכנסת, אף־על־פי שהחום והדחק מרובים בו מאד. חוט של יופי נעלה מתוח על כל פנים ומלאך של אהבה וחסד מסוכך בכנפיו על הבית. דומה, שאפילו קולו המרוסק של ר' ברוך, צוחה משונה זו של המתפללים, אף הם חן מיוחד להם וקרובים הם אל הלב קרבה גדולה ויתרה.

לא, אין זו צוחה, כי אם המות־ים ורעש גליו בהתפרצם ממאסרם. כל הפנים מזהירים כזוהר עליון, כל העינים בוערות באש קודש, הנה לפני ר' קלמן, הקטן והדל באנשים, בריה קלה, ועד כמה נשתנה בשעה זו מראהו, עד כמה נזדקפה קומתו! אתמול לאחר ארוחת־הצהרים, בשעה שהייתי מחזר בלוית אמי על חנויות הבגדים, ראיתיו כשהוא יושב על השרפרף אצל ארגז של עץ, המשמש לו שלחן למלאכתו, יושב ומטליא את מכנסיו של נער אחד שישב אצלו מתוך המתנה. הוא היה מלובש מין בגד של לֶבֶד, בגד בלה וממורטט, דומה לשק. דרך הקרעים של הבגד נשקפו כתונת מזוהמת, חזה וצואר צמוקים ומושחרים כשולי קדרה. פניו המעוקמים קצת והמלוכלכים נראו באותה שעה עלובים מאד. עכשיו הוא לבוש הדר, שערות ראשו מסודרות, מלובש בגד של ארג ומעוטף בטליתו הישנה. מתוך תפלה ברגש נשתנו לגמרי מראה פניו ונראה כאיש־צורה המכיר את ערכו. אמנם צל היסורים לא סר כולו מעל פניו, אבל אין בהם עוד ממראה העלבון והדכדוך השורה עליהם בימות החול. בטוח הוא עתה, כי שם בזבול הרקיע יושב על כסא־הרחמים מלך מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא, המרחם על כל בריותיו כאחד. הכל הם בניו והכל חביבים עליו וגם ר' קלמן המטליא בכללם. אין לפניו לא שוע ולא רש. ולא עוד, אלא שהקדוש־ברוך־הוא אוהב עניים.

וכך נמשכה התפלה מתוך התלהבות ורגש וכונה עצומה כשלש שעות.

והנה נשמטים הצעירים אחד־אחד מבית־הכנסת ומתפזרים בתוך הסימטא ובתוך הרחבה, המקיפות את בית־הכנסת משני עבריו אחריהם יוצאים האברכים לשאוף רוח צח. הללו חוזרים ונכנסים לאחר שנשמו קצת רוח ונגבו את הזיעה והללו שוהים מחוץ לעזרה כשעה קלה.

תפלת השחרית מגיעה לסופה. רבים כבר סגרו את מחזוריהם ואינם אלא כמסייעים להחזן בשעת סלסול הפסוקים בסופם. רבים כבר הסירו את טליתותיהם, הולכים הם לבתיהם על־מנת לחזור לתפלת המוסף.

בית־הכנסת מתרוקן והולך, נתמעט קצת גם החום. הנשארים מתישבים רְוָחים דרך שכיבה, מפרקים את איבריהם.

תפלת השחרית נגמרה.

ר' ברוך חוזר ויושב למקומו אצל ר' אבנר, וכל פניו שופעים זיעה. בית־הכנסת מתרוקן והולך, מספר המתפללים בשעת הקריאה מגיע לערך שלשים או ארבעים, כל אלה מן המהדרין, כמובן. הכל קוראים מזמורי התהלים מתוך נענוע הגוף, מוציאים מפיהם הברות של גניחות. מרובות הן מאד הברות־הקריאה של הזקן ר' אוּרצי, מוכר הנפט, שכנו של ר' קלמן בריה קטנה וכפופת־קומה. כל פעם הוא תולה את עיניו העצומות לשמים, מוציא הברה מפיו – ושוב כובש פניו בספר, וכך חוזר חלילה. ר' חנא הוא, כמובן, אף עתה הראש והראשון להתלהבות, קורא הוא את המזמורים בכל פה, מקיש באצבעותיו ומוחא כפיו מתוך התרגשות מרובה. במדתו זו אוחז ממֵילא ר' פסח. ור' ברקה בעל־כרחו משמיע על הסדר מתוך ניקוש בפסת ידו על־גבי הכר.

והנה גם קריאת־התורה הגיעה לגמר. בית־הכנסת נתרוקן לגמרי לשעה. גם אני בהול ללכת לביתנו, לסעוד את לבי קצת.

כל אנשי ביתנו, חוץ מדודי, מצוים עכשיו בבית, שותים בדרך ארעי חמים, שהוכנו מאתמול בתוך כלי מכוסה יפה. כיון שהרגישה בי הדודה מיד הוציאה מתוך המזנון פרוסת דובשן של שפון והמציאה לי. אגב היא משיאתני עצה טובה לטעום קצת יי"ש מתוך הצלוחית המלוטשת בעלת הצואר הדק כעין חרטומו של הקאת. עד היום נצבת לפני עיני בדמותה ובצלמה אותה הצלוחית, שהיתה עולה על השלחן כל שבת ושבת. ובאותם הימים הרי היתה כבר כבת־שלשים לתשמיש.

חנה’לה מכניסה לי כוס של חמים שחורים שנצטמקו. אני גומע בחשאי כשאר בני־הבית. הדודה חוזרת וקמה ממקומה, מפשילה שרוליה וקצות שמלתה, נגשת אל התנור הסתום ואל ארון המטבח בזה אחר זה ומשמיעה את חנה’לה על סדר היום. הכל נעשה מתוך בהלה וחפזון.

– רבונו־של־עולם, ולואי שלא אחמיץ את זמן “התקיעות” – אומרת היא מתוך דאגה יתרה.

– הרי שבת היום ואין תוקעים! – מכריזים כולנו.

– אַח, טעות היתה בי, טעות “גויה”… באמת אמרו: אין חכמתה של האשה אלא בפלך… מכלל שגם מן ה“תשליך” פטורים אנו היום.

בודאי פטורים! – חוזרים ומכריזים כולנו כמומחים לדבר.

לאחר שגמענו את החמין כולנו רצים בחפזון לבית־הכנסת.

כל המתפללים כבר התכנשו. שעת התפלה של מוסף ממשמשת ובאה. לפי שעה קוראים מזמורי תהלים.

ואף־על־פי שעכשיו הדחק מרובה משהיה מכל־מקום איני נתקע בתוך ההמון. הכל מרחיבים לי דרך. הכל יודעים בי ש“משורר” אני – וחולקים לי כבוד, ומיד אני מבקיע ומגיע אצל הבימה, עומד בצדו של ר' אבנר המסיח בקול רם עם ר' יוסקה, ר' דוב, ר' פסח ור' חנא. נוגעים הם כנראה בענין חשוב. מיד המולת הקולות פוסקת והכל מתישבים על מקומותיהם. אנו פותחים בתפלה מתוך לבבות נפעמים ומתוך אימת־הצבור. התפלה נמשכת כארבע שעות ויותר, שכן פתחנו בעשר שעות וחצי לערך וסיימנו אחר שלש שעות ביום. ובכל זאת לא ערערו המתפללים כלל, אלא עוד היו מתגאים בדבר. ביותר היו מזהירים מנחת פניו של הגבאי ר' יוסקה בשעה שהעירו לו, שהתפלה בבית־המדרש כלתה לפני שעה מרובה. עד כמה יהיה גדול כבודו של בית־הכנסת לכַתָּפים בעיני הבריות, בשעה שתגיע אליהם השמועה שחַזָנָה האריך בתפלה ובזמרה יותר משאר החזנים שבעיר, ואפילו מחזנו של בית־המדרש. כלום דבר קל הוא זה? אפילו מחזנו של בית־המדרש, בית־המדרש של “פני” הכרך, של הלומדים המופלגים שבכרך, של הרבנים והדיינים – קצורו של דבר: של בני העליה, של בית־מדרש זה, שבו מכהן פאר ר' דוב, המנגן המופלג, המושך את כל הלבבות ב“אתה זוכר” שלו.

הכל מקלסים, הכל ממלאים את פיהם דברי תשבחות והשמות ר' אבנר ו“פרחחו” יוצאים מפורש בלי הפסק מפיהם.

– אכן זו היא נגינה!… אכן זִמֵן לנו הקדוש־ברוך־הוא בעל־תפלה!… ו“הפרחח” מה ערב קולו! כקולה של הצפור המזמרת.

– ומה מתוקה היתה תפלת “שמונה־עשרה” שלו! – נשמעים קולות של קלוסים מתוך פיו של כל אחד ואחד ואַ־אַ־אַ שאין לו סוף מתגלגל באויר.

כשנכנסתי לתוך בית דודי כבר היו כל בני הבית מסובים אל השלחן ואוכלים את ארוחתם, ובכל־זאת הכל מקבלים אותי בסבר פנים יפות. הדודה בשרתני מיד שהיא שִיְרָה בשבילי מן התבשילים וכסתה אותם יפה־יפה בכדי שלא יצטננו. הכל, הכל, מדודי ועד חנצה’לה, שוקדים על טובתי וכל אחד ואחד מושיט לי מה־שהוא מדברי מאכל. אמנם כחי תש מאד מעבודת היום: איברי כבדים עלי, חש אני בגבי מפני העמידה המרובה וגרוני נחר ויבש, אבל אני איני נותן כלל דעתי על זה. דעתי נטרפה עלי מפני השבחים המרובים העולים באזני מסביב להשכירני. הטפול המרובה שטפלו בי כל בני הבית וחבתם היתרה אלי נגעו עד נפשי, וקשה היה עלי להבין, במה זכיתי לכך? לאחר שסעדתי את לבי קצת החילותי לחקור ולדרות לנגינתו של בריל דבושה’ס, אם עלתה יפה באותו היום וכמה משוררים לו באותה השנה וכיוצא בזה.

– ואותו “לא יצלח”, זה שלך, איך עלתה לו נגינתו היום? – שאל דודי, עוצה בעיניו מתוך ערמה מול העומדים עליו.

כל פני נתלהטו בכעס וחמה וכמעט שנתתי קולי בבכי מפני עגמת־נפש, ועד שאני מזמין את עצמי לתבוע את עלבונו של ר' אבנר ולהטיח כלפי דודי המעליב דברים קשים, הקדימני זה ומהר להניח את דעתי:

– אל נא בכעסך, שוטה, יודעים ויודעים אנו בו שהוא, בעל־התפלה שלך אינו הדיוט. כל השכנים אינם פוסקים מלמלא פיהם תהלתו ותהלתך אתה. אני לא הייתי נותן ממש בדבריהם. חיטים וסנדלרים מה הם מבחינים בדברי נגינה? אבל הירשל יוכיח. אפילו הוא, המנגן הגדול, מתמוגג מתענוג ואומר כדבריהם.

– האמנם? גם הירשל מודה בו? – שאלתי מתוך מבוכה – והוא מניין לו?

– באזני שמעתי את נגינתו! – השיב הירשל.

– היית עמנו בבית־תפלתנו? ואני לא ראיתיך…

שמועה זו מביאתני לידי מבוכה גדולה. מובטחני בהירשל שהוא ודאי מלגלג, כדרכו, על חזן קַרְתָּני זה.

– ומה דעתך אתה, הירשל? – שואל אני מתוך בושה, חושד בדודי שכל כונתו לא היתה אלא ללגלג בי.

– לפי דעתי קול נגינות של ר' אבנר ערב מאד. הוא מתפלל ברגש. לדעתי, החזן של הכתפים עולה לאין ערך על החזן של בית־כנסתנו. בכלל אין שום דמיון ביניהם.

– האמנם? אפילו הירשל המנגן הגדול הזה, הקפדן, המדקדק עם החזנים כחוט השערה, אפילו ר' הירשל זה מודה בר' אבנר ומשבחו!

– ומה נגון שמעת? – שאלתי את הירשל.

– נזדמנתי לבית־הכנסת בה בשעה שהייתם מזמרים “ועל ידי עבדיך”. עצם הנגון נאה מאד, אלא כבר עבר זמנו. כנגד זה הביאה אותי לידי התפעלות התפלה “אתה נגלית”, ששר אותה ר' אבנר יחידי. מימי לא שמעתי דוגמת שירה כזו. זמרתם של הרבה חזנים מפורסמים שמעתי בימי חיי – וכמוה לא שמעתי עוד. הוא אינו מרצה, אינו שָר, אלא צָר צורות. כל מלה היוצאת מפיו היא תמונה חיה. אותה שעה ראיתי את עצמי כאילו אני עומד לרגלי הר סיני הבוער באש, רואה את ענני העשן, העוטים את ראש ההר, את הברקים הקורעים את העננים, שומע אני את הקולות ואת הרעמים החוצבים להבות אש – וכל בשרי סמר מפחד. מהיכן שפעת הכחות הללו לבן־אדם חלוש זה, שפניו כפני מת? כל מלה, כל הגה היוצאים מפיו לא יסולאו בכתם אופיר. שפוך ישפוך את ממשלתו על נפש שומעיו ולכל אשר יחפץ יטנה. אכן לא נגינה היא, כי אם שמן בעצמות, צרי־מרפא ללב דוי.

פניו של הירשל התלהטו, ובעיניו בערה אש קודש. מה יפה היה מראהו בשעה זו. משתוקק הייתי לפול על צוארו ולחבקו ולנשקו. רק עכשיו עמדתי על טיבו של ר' אבנר. הירשל האיר את עיני בדבריו. גם את נפשי לקחה שבי תפלתו של ר' אבנר ביום זה, אלא שלא הייתי סומך על טעמי ביותר. והרי כל זה נעשה בהיסח־הדעת גמור. ואפילו בשחרית של היום עדיין היה לבי נוקפי. חושש הייתי שלא יכשל הלילה ר' אבנר, אף־על־פי שמודה הייתי בעצם כשרונו. ולפיכך הייתי משתוקק מאד לראות מיד את ר' אבנר ולספר לו מה יאמרו עליו הבריות. אגב, כסבור הייתי, שעל ידי זה אוכל להפיג את צערו הכבד ולהסיר מעליו את הרוח הרעה, שנחה עליו משעת בקור שני בתיאטרון.

לאחר ברכת־המזון רצתי מיד לבית־הכנסת. שעת המנחה היתה קרובה והחמה כבר הגיעה לשפולי הרקיע.

ועד שאני יוצא מתוך חצר ביתנו ופוסע פסיעות אחדות והנה נזדמן לקראתי ר' אבנר, כשהוא הולך בנחת שקוע בהרהורים. רצתי לקראתו. כשהרגיש בי מיד הרים את ראשו הכבוש וחייך כנגדי. הרציתי לפניו דברי הקלוסים של בן־דודי, שכבר הללתי אותו אליו, אל ר' אבנר בתור מנגן מומחה.

בת־צחוק של ילד הזריחה רגע את פניו החורים, ואולם ברגע השני חזרו פניו לכמות שהיו.

– מה לי ולזה? – השיב הוא בחשאי, בינו לבין עצמו, ונענע בידו מתוך יאוש.

לא ידעתי מה הוא סח. החילותי לדאוג לו, מי יודע, שמא אירעה חלילה תקלה בתוך ביתו. שמא שמועה רעה הגיעה לו מביתו.

– לא, לא, פרחח! – משיב הוא על שאלתי זו והחליק בחבה על שערות ראשי.

– לא, לא – מלמל שנית לאחר שתיקה קלה – אש בוערת, אש בוערת, כאן, כאן – ובידו הראה על גבי חזהו.

– מה? מה? ר' אבנר – שאלתיו בדאגה – שמא, חלילה, מחלה.

הוא נענע בידו ולא השיב כלום. הלכנו מחרישים עד שהגענו לבית־הכנסת – ונכנסנו לשם. ר' אבנר החל לזמר ברגש מזמורי התהלים.

פרק עשירי.

למחרת, עדיין לא האיר היום, וכבר יצאו כל בני־ביתנו לבית־הכנסת. אותה התנועה ברחובות, אותן הצוחות של תינוקות, העזובים לנפשם רצים אחרי אמותיהם מתוך יללה.

גם היום היה קולו התשוש והרועד של ר' ברוך מתגלגל והולך בחללו של בית־הכנסת כשעותים או שלש שעות.

תפלת השחרית נגמרה. הגברים יורדים למקוה, הנשים – לבתיהן, להשגיח על התבשילים והאברכים – לטעום טעימה קלה. גם אני הולך לביתנו לסעוד את לבי קצת: הן מרובה העבודה לפני היום. פניהם של בני־ביתנו זעומים עוד משהיו, הכל נבהלים ומזדרזים בזריזות יתרה. אחר שטעמתי טעימה קלה חזרתי לבית־הכנסת. ברחובות תנועה יתרה. הכל רצים מתוך בהלה, פניהם זעומים ואינם מביטים לצדדים, כאילו כל העולם כולו אינו שוֶה אפילו בסקירת עין אחת.

המולה שאינה פוסקת ממלאת את בית־הכנסת. המתפללים מוסיפים והולכים. יושבים על מקומותיהם בשאון, מתעטפים בטליתותיהם ומדפדפים במחזוריהם.

אל העמוד נגש ר' אבנר כשהוא עטוף בקיטלו הלבן. אחריו נגררים ר' חנא ור' אברהם, ר' פסח ור' אלתר, כשספרי התורה בזרועותיהם וראשיהם כבושים בתוך המחזורים. אחריהם ר' ליבוש ושופרו בידו. כל הטליתות משולשלות להם על פניהם והפנים אינם נראים כל עיקר. מהלכים הם בנחת כשורת אבלים ומתיצבים אצל הבימה. דממת־מות בבית. נשמעות נשימותיהם של רבים. לפרקים נשמע קול בכי כבוש של אחד היהודים המדוכאים שאצל הדלת, ללות מתוך עזרת הנשים, גניחה עמוקה מתוך חזה – ושוב דומיה חרישית.

כמו מתוך בור עמוק מתגלגל ועולה קולו העמום של ר' אבנר: “למנצח לבני קרח”.

“למנצח” עונים כנגדו כל המתפללים וכל המתפללות כאיש אחד. ופתאום כל הבית נתמלא יללות ואנקות שאינן פוסקות, כאילו כרוז יצא שהגיע קץ כל בשר והללו באים לעכב בצעקותיהם מפני גזר־דינם. דומה כאילו רוח אחת נשפכה על כל בשר; כאילו שתפו זה את זה בצרותיהם, בפורעניותיהם, ופורענות אחת גדולה מסוף העולם ועד סופו מנסרת עכשיו בחלל העולם; כאילו שתפו כל יללותיהם ואנחותיהם ויצאה יללה אחת גדולה כמלוא כל העולם; כאילו שתפו כל דמעותיהם והיו לנחל זורם שוטף, והנחל הזורם הזה נוהם וסוער ומתמלא על כל גדותיו וניצוצות ניצוצות נתָזים הימנו ועומדים כערפל בתוך חלל העולם. כך נמשכו הקולות רגעים אחדים.

ופתאום נשתתקו כל הקולות. דומית מות שררה רגעים.

הקול העמום חוזר ומשמיע המלים הראשונות של התפלה והקהל זוכה בהן וחוזר עליהן ברעש גדול. אותן היללות, הגניחות והצעקות והמיתו של הים הגדול הבוקעת רקיעים.

דומיה. הכל שואפים רוח. משתעלים, מפשילים את טליתותיהם וירמולקאותיהם.

בקול מוזר, רועד ומרוסס מברך ר' ליב הברכה שלפני התקיעות. הקהל עונה “אמן” לאחריה, אף־על־פי שר' חנא ור' דוב ואחרים מוחים בדבר.

דומית צפיה. ר' אבנר משמיע בקולו העמום מתחת לטליתו “ת־קי־עה, ת־רו־עה” וכו'. וכנגדו בוקעים ועולים קולות השופר. הכל שומעים בחרדת־קודש את הקולות החביבים של השופר, אותם הקולות שהיו נשמעים עוד בישראל בימי קדומים לכל עת מצוא. במדבר פָארָאן, בין האהלים, שם הריעו קולות השופר ויפיחו רוח גבורה במחנה ישראל ההולך קוממיות וביד רמה קדימה לרד לפניו גוים ולכבוש ערים בצורות. מפני הקולות האלה נפלו תחתיהן החומות הגבוהות של ערי כנען. אלה הקולות התפוצצו גם מראשי ההרים הגבוהים של יהודה ואפרים, לקבוע מועדות ולהכריז על שנת השמטה או היובל, שנת דרור לארץ וליושביה וימי מקרא חפש לעבדים. הקולות העתיקים האלה פוגעים בנשמתו של היהודי ומעלים לפניו המון זכרונות, מתגאה הוא על העבר ולבו כלה אחרי אותם הימים הטובים ואחרי ההוד העתיק. ושוב יָחמרו גלי הים הסוער, ים הדמעות, וחלל שתי העזרות, וביותר של עזרת הנשים, מתמלא שוב יללות וצוחות.

פסקו התקיעות. הכל, מלבד החזן, יורדים מעל הבימה, מחזירים את ספרי־התורה בחיק ארון־הקודש ושבים למקומותיהם.

עכשיו הגיעה שעתה של תפלת המוסף, אלא שלכתחילה שליח־הצבור מתפלל תפלה חשאית בשמו. החזן מתחנן לפני קונו, שעונותיו הכבדים לא יבדילו בין הקהל ובין אביהם שבשמים, שיקשיב ה' את תפלתו כתפלתו של זקן ורגיל שפרקו נאה. ור' אבנר פותח מתוך התרגשות מרובה, כשפניו מחוירים מכמות שהם: “הנני העני ממעש – – – נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות באתי לבקש רחמים על עמך ישראל” וכו'. בכיה רצוצה בולעת את קולו ומרעידתו והמלים נעתקות מפיו.

רגש מר תוקף את כל הלבבות למראה החלוש הזה, הבוכה מר כתינוק בן־יומו. כל הפנים מתעותים מכאב. דומיה חרישית. הכל, ואפילו עזרת הנשים, כבשו את קולותיהם מפני קדושתן של הדמעות הללו.

ר' אבנר מתגבר על עצמו, וקולו הערב, היוצא מתוך לב טהור, מתגלגל בחלל הבית ויש בו משירת הצפרים בזרוח עליהם שמש אחרי הסער. משירתם, אבל לא מצהלתם ושלותם. לא ולא! תחנונים הוא מדבר כרש, והדברים קורעים את הלב לקרעים. גניחה עמוקה יוצאת מתוך החזה ומלפפת כל מלה ומלה והקולות מתגלגלים בחלל הבית והיו כעקות מכאובים קדושים, מכאובים שיש בהם ממש, והם מורגשים וגלויים לכל. מימי ועד עכשיו לא שמעתי דוגמת זמרה זו. גוף חלוש זה – מנין לו הכחות הללו? וכך מתחילת התפלה ועד סופה. לעולם לא אשכח את הקול הזה, את מתקו ואת חֻמו, ובכל פעם ופעם אני רואה את עצמי כאילו אני שומעו מחדש. אמנם שירה אחת שלו שלאחר־כך השכיחתני גם את תפלה זו. ואולם זו שלאחר־כך היתה שירת הברבור שלו.

וגם עלי אָצל ר' אבנר מרוחו וגם קולי היה ערב ביום זה. כל שעת התפלה, מתחלתה ועד סופה, היתה כולה שעה ארוכה של התעוררות הרוח והתרגשות נלהבה. כשהצצתי לאחורי ראיתי עינים מרובות התלויות בי מתוך רחשי־תודה. על־ידי זה נתלהבתי עוד יותר וקולי הלך וחזק, הלך וחם. אבל כל זה היה כקליפת השום כנגד העונג שהנאני הירשל, כשראיתיו עומד ומסתכל בי מתוך התפעלות. אני התרגשתי כל־כך עד שכמעט לא התפרצתי בבכי. היום הזה עולה לאין ערך על יום אתמול. הדחק והחום שבבית־הכנסת היו מרובים ביותר; כל פני וגופי שפעו זעה, ובגדי דבקו לבשרי. גם ר' אבנר רָטב כולו כמוני. והקהל היה הולך ומתרבה בינתים, עד אפס מקום כדי הכנסת אצבע. וצבאו הבאים החדשים גם על החלונות הפתוחים לרוחה ומלאו את המבוי ושמו מצור על בית־הכנסת מכל רוחותיו.

לאחר שכלתה התפלה – וביום זה כלתה בשעה מאוחרת מאתמול – נטפלו עלינו כל המתפללים והיו מפזרים לי ולר' אבנר תהלות ותשבחות עד אין סוף. ולא נתקררה דעתם עד שעמדו והחלו צובטים אותי בלחיי, חובטים מתוך חבה על־גבי כתפי. אחד מביניהם עמד ונשקני גם על פי.

הכל מברכים את ר' אבנר, שיזכה להתפלל לשנה הבאה בירושלים בבית־המקדש בבנינו ומברכים זה את זה לזכות לשמוע את זמרתו לשנה הבאה בארץ־ישראל.

הכל מנבאים לי גדולות.

ר' אבנר היה עיף ותשוש מאד ולא השיב על הברכות אלא בהרכנת־ראש בלבד. פני היו מאדימים והולכים מבושה ולא ידעתי מה להשיב מפני בלבול הדעת. מפני השעה המאוחרת עמדו רבים מן הקהל להתפלל מיד תפלת המנחה. גם ר' אבנר לא יצא את בית־הכנסת בכדי להפיג קצת את חֻמו.

אני יצאתי מיד בלוית הירשל שהמתין לי.

– כמה נַפשִיוּת, כמה רגש בקול נגינתו של ר' אבנר קרא הירשל תיכף ליציאתנו – וכמה גמיש אותו קול, ומה נפלאים מעלותיו ומורדותיו! לעולם לא תמחה הזמרה הזו מזכרוני. והוא הרי מחדש את הניגונים מדעתו. שונים היו לגמרי הניגונים של היום מניגוניו של אתמול. כמה מרובה כח־דמיונו. כמה עומק־הרגש. יומם ולילה נכון אני לעמוד ולשמוע את מנגינותיו ולהסיח את דעתי מן העולם כולו. את פרושן של המלות הוא מכניס לתוך הלב. “זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. הזוכר אתה את המלים הללו כשהן יוצאות מפורשות מפיו? “זכרתי לך חסד נעוריך”. אותו רגע נכון הייתי לנפול על צוארו ולנשקו בלי הרף. הירשל הרים את קולו וחזר מיד על המלים בניגונן, ועתה עוד נראו לי נעימות וערֵבות מתחלה. אכן חוש שמיעתו של הירשל מפליא את הלב: כיצד בן־אדם זוכר על פה דבר ששמעו בפעם הראשונה! בינתים הגענו עד ביתו של דודי.

פרק אחד־עשר.

במשך שני הימים של החג הייתי נתון כולי אל בית־הכנסת ואל התפלה ולפיכך הייתי מסיח דעתי לגמרי מכל שאר הענינים. אפילו הרשמים שהוצאתי עמי מן התיאטרון, בהיותי שם בפעם האחרונה, נדחו אף הם מלבי. נדחו, אבל לא נשתכחו. לעתים קרובות, וביחוד בשעת התפלה בלחש, היו צפים ועולים במוחי פסוקים של האופירה שהייתי שומעם כאילו הם יוצאים עכשיו מפורש מפיהם של המנגנים, ונדמה היה לי שגם המתפללים שומעים את הקולות. מתוך כך באתי לידי מבוכה גדולה. מצטער הייתי, שבימים נוראים וקדושים הללו, בימים הללו שבהם נכתב ונחתם גזר־דינם של כל באי עולם, בתוך בית־הכנסת, מקום קדוש זה – אני עומד ככלי מלא חטא ועון ונתון כולי להרהורי עבירה. בקשתי לפזר את ענני־הדמיונות הללו, לגרש את ההרהורים הרעים, את הקולות הפסולים – בקשתי ולא עלה בידי. הקולות היו מלפפים אותי על אפי ועל חמתי ברגעים הקדושים ביותר. בבית־הכנסת, למשל, דומיה שוררת עד שנשמעת דפיקת לבי. אותה שעה בֶרְטְרם מנצח על המקהלה של רוחות אצל המערה ושר בקול חזק ונהדר את הקָוַנטינָא. אני מקשיב את הנגינה הנהדרה מתוך כלות־הנפש, עד ששכחתי לגמרי לפני מי אני עומד ואת קדושת המקום הזה, בית אלהים. המולה בבית־הכנסת – ומיד אני שומע קולותיה של המקהלה שבתיאטרון. הייתי עומד ביום הראשון של החג אצל העמוד ושָר יחידי סולו; נגלה לפני רָמבו והשמיעני את הבַלַדה הנורמנית הנהדרה ואני כמעט שנפלתי אליו לשיר עמו ביחד. כמה מן המנגינות כגון האַרְיָה של אליסא אצל הצלב, בצפותה לרָמבוֹ, האַרִיה של אִיזַבּלָא במערכה הרביעית, קריאת הרוחות של בָרְטְרָם –המנגינות הללו לא משו מלבי אפילו רגע. אבל בשעה שר' אבנר היה מתפלל בנוסח המקובל את דברי השירה הנשגבים והקדושים, מורשת דור דור, ומלאה נפשו רוח אלהים והשתפכה כולה בקולות מתוקים וערבים, פעם בהגיון נכאים ויללות אניה ופעם בדברי נחמה, דברי אהבה ופיוסים, שיש בהם הבטחה ותקוה טובה לעתיד לבוא ולפני עיני רוחי קמו ויחיו פתאום כל העבר הגדול שלנו, גדולי עולם ומאורות דור ודור, כל אותם “ארזי הלבנון” – אותה שעה נראו בעיני כל נגינותיהם שלהם עלובים ודלים מאד כנגד הדרת קודש זו. כל איברי נשתתקו ואני עמדתי משתאה ונדהם למשמע הקולות הנפלאים, שהיו מנשאים אותי אל עולם פלאים, עולם אחר, עברו רגעי התרוממות־הרוח – ומיד נטפלו אלי קולות השטן של ברטרם, המנגינות הרכות של אליסא וכו‘. אבל במשך שלשת הימים הללו לא היה סִפֵּק בידי להוציאם מן השפה ולחוץ, ולא הייתי מסתפק אלא בהטית אוזן כלפי הקולות המקשקשים במוחי. ודוקא זה שעמד לי לשנן הרבה אריות שנשתכחו מלבי עד עכשיו. לאחר החג היה ראשי מלא נגינה כרמון ולא יכולתי לכבוש את יצרי וכמעט שגליתי את סודי להירשל בכדי לשתפו אל המנגינות הללו, שלא פסקו ממני. אבל בכל פעם הייתי נרתע לאחורי והשתמטתי מזה. חושש הייתי שמא אגרום בכך תקלה לעצמי או לר’ אבנר. מפני טעם זה הייתי כובש את יצר הדבור שלי. ולמחר, כשהאיר סוף־סוף הבוקר רצתי לבית־הכנסת כדי לשפוך שם לפני ר' אבנר את המית הקולות והמנגינות המתרוצצים במוחי. מצאתי את הדלת כשהיא סגורה. ביום הזה נוהגים להתפלל תפלת שחרית עם הותיקין, וכבר עברה שעת התפלה. היום היה בהיר. השמים טהורים, כלילי תכלת. האויר חמים ונעים. החילותי מהלך אילך ואילך ומצפה לר' אבנר. לאחר שהמתנתי לבטלה כחצי שעה פשפשתי ומצאת את המפתח (מקומו היה ידוע לי) ופתחתי את הדלת של בית־הכנסת ונכנסתי לתוכו. ערבוביה משונה היתה שורה בתוכו. תמרות אבק היו נשאים בתוך חללו של הבית. השלחנות, הספסלים נצבים שלא במקומם, רבים מהם הפוכים על פניהם. ערבוביה של ספסלים וכסאות. על־גבי החלונות והשלחנות מוטלים סדורים ומחזורים מרוטים ובלים בטבלאות קרועות, טליתות מכורכמו ומזוהמות. וילונות כחולים היו פרוסים על־גבי החלונות. פני הבית זעומים. דממת בית־הקברות שורה בתוכו. לפרקים היא נפסקת על־ידי נקישות הנשאות מתוך ביתו של החבתן. הנקישות הללו מגבירות את הדממה. באה עצבות אל הלב ויצאתי מיד מתוך בית־הכנסת. ביציאתי אל הרחוב נזדמן כנגדי ר' ברקה, שרמז לי באצבעו:

– ברוך בואך –אמר ר' ברקה בגשתו –כבר בקשתי להכנס לבית־דודך, כדי להזמינך בשמו של ר' אבנר.

– היכן הוא? – שאלתיו.

– הוא בתוך ביתו של ר' יוסקה; מוטל במטה. חש הוא קצת בגופו

– ודירתו של ר' יוסקה היכן?

–היכן? חזר ר' ברקה על שאלתי בתמיה – יודע אתה חנותה של חנה־רחל, שנתארמלה לפני זמן מועט, היכן היא?

– אני יודע.

– תלך ותגיע עד החנות, משם אל קרן־הרחוב, מקרן אחת לחברתה. שם עומד בית כחול, במקום היה דָר ר' צדוק.

– ר' צדוק זה מי הוא?

– ר' צדוק המודד אינו ידוע לך? זה שאשתו מוכרת תְּמָד.

– לא, איני יודעוֹ.

– אם את צדוק אין אתה יודע, את מי יודע אתה? אם כן איפוא, ראה את הבית הכחול הזה – עכשיו, כמדומני כבר נשתנה צבעו –שם כנגדו יש מרתף, זה שתגרנית של לחם ודגים־מלוחים עומדת אצלו. לתוך המרתף הזה תרד. שם דירתו של ר' יוסקה.

הלכתי על־פי הוראתו של ר' ברקה עד שהגעתי אל המרתף המדובר, שעל גבו בנוי בית עתיק לימים, שכבר יצא מכלל בית ונכנס לכלל חורבה. בתוך חללה של המערה הזאת עומד שלחן־עץ מרובע, שרגליו ומסגרותיו למטה מטופלות בטיט ורפש. על־גבי השלחן היו מסודרים ככרות־לחם ומעשה מאפה מכל המינים: של שפון, של חטים, גלוסקאות קטנות ונאות משוחות בחלבון ביצים, כעכים, רקיקים עשויים בביצים, בשומשמין ודבש. מקצת מן הככרות היו בצועות לשנים ושלשה חלקים. על־גבי הקרקע אצל השלחן עומדת חביונה ובה דגים מלוחים צפים בתוך ציר אדמדם־שחום. על־גבי טבלא עגולה המכסה למחצה את פי החביונה מוטלים דגים מלוחים מחותכים לנתחיהם. סמוך לשם, על־גבי ספסל, נתון תרמיל ממולא זרעונים מיובשים של זְהָרות ועליהם מונחים תפוחים רקובים ושנים־שלשה לימונים צמוקים ומלוכלכים. על־גבי הקרקע עומד סל מלא ענבים מעוכים. בקצהו השני של השלחן ישבה זקנה עטופה בסודר פרום, אדמדם למראה ומנומר בפסים לבנים רחבים. ומשום שתקרת החנות היתה שופעת ומתנמכת על הזקנה, היתה זו יושבת בכפיפת קומה וראשה היה משתפל ומגיע עד ככרות הלחם, שאינן נבדלות הרבה במראה שלהן ממראה פניה.

ירדתי לתוך המערה במדרגות עץ רקובות, מטונפות ומרוסקות למחצה. למטה היתה פתוחה כנגדי דלת של זכוכית מטונפת אף היא. על הסף ישב ר' יוסקה שקוע בעבודתו. על ברכיו המכוסות בפרגוד עבה ומזוהם מוטלת טבלא קטנה של עץ מלאה הֲתָכִים ופגימות והוא חותך עליה בסכינו רצועה של עור בלה, מתקנה טלאי למַגָף גדול קרוע ומכוסה אבק. כובע מזוהם מחוסר גף נתון ברפיון על־גבי קדקדו ממש, מאפס מקום באותו כובע להכניס לתוך בית־קבולו את הבלורית העבותה והפרועה של בעליו. לרגליו על־גבי הקרקע היה מוטל תינוק כבן שנתים מלובש חלוק מסואב, פניו מלוכלכים וסנטרו מלא אבעבועות. הלה היה משכשך בידיו בתוך מי אילפס שבור, שגזרי עור שרויים בהם. כשהרגיש בי ר' יוסקה מיד חִיֵך כנגדי והזמינני להכנס לתוך החדר. עברתי את המפתן וירדתי לתוך כוך אפל וטחוב. מתחלה לא יכולתי להבחין כלום מפני האופל, ורק אחרי רגעים מועטים הרגשתי ברצועת אורה קלושה, שבקעה דרך החלון השפל מקרקע הרחוב, חלון קטן בעל שתי זגוגיות מחופות אבק וזוהמה, המערה האפלה נראתה לעיני והנה היא רחבת־ידים ופתחים רחבים ומרובים פתוחים לתוכה מכל הצדדים ומכניסים לתוכה טחב וקור. הכוך שנכנסתי לשם היה איפוא כעין פרוזדור למחלת־עפר גדולה ורחבה, משובשת במבואות וחדרים וחדרי־חדרים עד אין מספר. כאן מוטלים צפופים סלים, ארגזים, עגלות־יד ושברי־עגלות, חביות נושנות פירות וירקות, כרָיים של תפוחים ואגסים, אלומות שחת ואחו, מחצלות נושנות וכיוצא באלה. מרתף זה משמש, כנראה מחסן לחנונים הפעוטים, להצניע בתוכו בלילות ובימים טובים את פירותיהם. מחסנים כאלה מצוים הם מאד בנ.

בשפולי המרתף לימין הבחנתי מדרגות של קרשים. עליתי עליהן כשם שצוני ר' יוסקה, כשהגעתי למדרגה העליונה, החמישית במספר, נתקלה ידי מתוך גשוש במנעול טוב של דלת. פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך חדר אפל למחצה. אותה שעה ראיתי את עצמי כאילו יצאתי מאפלה לאור גדול. שני חלונות קטנים כחלונותיו של הפרוזדור היו קרועים לתוך החדר הזה, אבל הזגוגיות לא היו מזוּהמות כל־כך כאותן שבפרוזדור.

שתי מטות של קרשים, צבועות צבע פשוט, שאחת מהן היתה עשויה בהתרשלות ומכוסה שמיכה לבנה ומלוכלכת קצת ובתוך השניה היה מוטל ר' אבנר; שלחן של קרשים מָארך שכרעיו מוצלבות באלכסון זו על גבי זו; שִדָה כרסתנית בעלת־גון עפרורי, שתיבותיה מקושטות באמצעותן, מסביב לחור המנעול, בטסי נחושת קטנים ועגלגלים; קמטר נמוך ולָבָן; כסאות בני מינים שונים; ארגז גדול מצופה ברזל, שכפורתו מנומרת בצבעים שונים שנשתנה מראיהם וחשוקי הברזל שעליו כבר נתרועעו ופקעו והניחו במקום חבורם המגולה סימנים אדמדמים של חלודה – אלה הם פה כל כלי־הבית. בקרן־זוית על־גבי מסמרות תלויים בגדים מחותלים בסדין. פני הכתלים הם זעומים, ריח של טחב וחלודה נודף מהם. התקרה המקומרת מטופלת בקורי־עכביש מאובקים, דירתו של ר' יוסקה היא זעומה ושוממה מאד, אף־על־פי שניכרים בה סימני טפול והשגחה.

ר' אבנר, כאמור לעיל, היה מוטל בתוך אחת המטות. הוא היה מלובש ושתי ידיו סומכת את ראשו, שני כרים היו סומכים אותו תחת מראשותיו ושכיבתו זו נראית יותר כישיבה. כשנכנסתי הרים ר' אבנר את ראשו והתקין את עצמו לרדת מן המטה. דבר זה גרם לי קורת־רוח מרובה. האמת נתנה להאמר: חושש הייתי שלא אהיה אנוס לטפל בר' אבנר בשעת מחלתו. המיחושים שלו, בכלל, היו דוחים את לבי ממנו.

כששאלתיו לשלומו השיבני, שהוא אינו כלל בחזקת חולה. בשחרית כשנעור משנתו חש בראשו ואנוס היה לשכב במטה. לאחר זה השביחה בריאות גופו וכבר בקש לקום ולרדת מן המטה, עמדו ר' יוסקה וזוגתו ועכבו בעדו ועדיין הם מחזיקים בדעתם זו. ואמנם ר' אבנר התחזק ובקש לקום, אבל אשתו של ר' יוסקה מחתה בו. מתחלה לא הרגשתי כלל באשה זו, לפי שהיתה יושבת על־גבי שרפרף בין מטתו של ר' אבנר ובין הכירה הנמוכה והיתה מטפלת שם בסיר של תבשילים. לא הבחני בה אלא בשעה שעמדה ונגשה אל הקמטר שאצל הכותל שכנגד תחת החלון כדי להוציא משם דבר־מה. צעירה היא אשה זו, כבת עשרים וחמש, בעלת־קומה גבוהה, זקופה ודקת־בשר, ולפיכך היתה שמלתה שמלת הבוץ בעלת הנקודות המטושטשות, נראית רחבה עליה כשק. פניה היו זכים וצחים מאד, חורורים קצת, כמעט מחוסרי־דם, ושרטוטיהם נאים, דקים, כעשוים בידי חרש חושב: חוטם מיושר כמחוטב, שפתים דקות, חורות, מהודקות למחצה וטורי השנים הלבנות נחשפות בעדן. סנטר מָארך ומחודד. אין זה כי אם ראש של אנדרטא מעשה־אמן נתון על גבי גוף צנום וכחוש של יהודית עלובה. על קלסתר הפנים, הנאה והמהודר מצד עצמו, אָצלו מזהרן שתי עינים גדולות, כחולות־כהות, נוגות־שאננות העוטות מעין דוק קליל ולחלוחי, המשוה עליהן הוד ונועם. דומה היתה למלכה שניטל ממנה כתרה ונשבתה לבין קבצנים. רושם כזה עשתה עלי בתנועותיה השאננות, המרושלות והנאות ובגזרת קומתה הנהדרה. המטפחת האדמדמה־כהה, המופשלת לה מתוך התרשלות מאחורי אזניה ומקושרת קשר רפה מתחת לסנטרה. הוסיפה לה לוית־חן. נאות ומחוטבות הן גם ידיה הלבנות, כלובן הבהט הן ותנועותיהן השקולות בשעת עבודתה וטפולה אצל הכירה. חוט של חן מיוחד היה מתוח על הפנים המזהירים הללו, דמות דיוקנה של נפש זכה ועדינה. העינים הביעו הכנעה, ענות לב ותוגה רבה מאד. היא היתה סמל Judea Capta, בת־יהודה המנוצחת. בה נתגלגל ניצוץ מנשמתן של גולות יהודה שנשבו לבין הגויים. מה לבת־יהודה ענוגה זו ולבית אפל זה? אבל היא עצמה לא הרגישה, כנראה, כלל בזה ואפילו צל של קובלנא לא עלה בפניה. אין ספק כי היא לא הכירה כלל ביפיה. אדרבא, ניכר הדבר שהיא נוהגת זלזול גמור בעצמה. ולא רק זלזול אלא גם התרשלות. היא פשוטה וטבעית. בשעת כניסתי לא נתנה אלי לב כלל. רק לאחר שעמדתי אצלה הגביהה עלי בנחת את שתי עיניה ומיד הורידתן שוב ונשתקעה במלאכתה.

לתוך הבית נכנס ר' יוסקה, כשהוא אוחז בידו של תינוק מלוכלך מכף רגל ועד ראש. האם תפשה בידו של התינוק מתוך צוחת־חדוה. ר' יוסקה הושיבני אצל השלחן וצוה על דבורה – כך שמה של אשתו – שתכבד את האורח במיני תרגימא. דבורה הסתכלה בי בתמיה, כאומרת: “פשפש ומצא אורח הגון” – מכל־מקום לא סרבה. מיד נגשה אל השידה והוציאה משם פרוסת דובשנית חרבה ואגוזים, נתנתם בקערה והמציאתם לי מתוך התנצלות, שלפי שעה אין תחת ידה מטעמים משובחים מאלה, ואם אזדמן לתוך ביתם בימי החג תיטיב לי את ה“כִבוּד”.

הדברים האחרונים הללו היו, כנראה, מכוונים יותר כלפי בעלה על שהטרידה לכבד את האורח עכשיו, ביום חול סתם, שאין כיבוד נוהג בו.

– מה הכינת לסעודת־הבוקר? –שאל ר' יוסקה בקול רך, כשהוא מסתכל בה כתינוק בפני אמו.

– כלום מה יש לחדש היום? – השיבה דבורה.

– ההכינות מרק בשביל ר' אבנר? – חזר ושאל ר' יוסקה.

– המרק רותח והולך – השיבה דבורה –לפני רגע הטלתי לתוכו בצל.

– מהר נא – הוסיפה מיד דבורה – רוץ נא אל “הנשים” (התגרניות בלשונה) וקנה באגורה ירק ואגב גם גלוסקא חמה תקנה מידה של קילָה (שמה של התגרנית העומדת אצל המרתף).

ר' יוסקה רץ, או יותר נכון, קפץ כתינוק נכנע. לא היו רגעים מועטים ור' יוסקה חזר ובידו לחם וירק וענבים. מחצית מן הענבים חלק לי ומחציתם השניה נתן לתינוקו, ששמו אינו ידוע לי עד היום הזה. “נשמה”, “חיוּת” – זה שמו וזה זכרו בפי האב והאם.

דבורה הטילה בר' יוסקה מבט של רצון וזה התמוגג מרוב תענוג. על־פי עיניו, שנתן בה לפרקים תכופים מתוך חבה ועדנה, ועל־פי כל מנהגיו, מנהג קטן בפני גדול, – ניכר היה שהוא מחבבה מאד וחולק לה כבוד גדול. הוא היה נוהג בה דרך־ארץ כבגדול ממנו במעלה, היה ירא מפניה ירא־הכבוד ויראתה־הרוממות כאחד.

בינתים פרסה דבורה מפה על השלחן: קצהו האחד בשביל ר' יוסקה וקצהו השני לר' אבנר. הגלוסקה ניתנה, כמובן מאליו, לר' אבנר, וכנגדה בצד השני של השלחן הונח ככר־לחם מעוך, פת חרבה ונוקשה. ר' יוסקה היה עוזר על ידה של אשתו בסדור המפה והמאכלים ולא ישב במקומו עד שאשתו העמידה לפני ר' אבנר את המרק השמן ובתוכו פלנ־תרנגולת, שריחם הערב היה מגרה את התיאבון.

אחר־כך חתכה דבורה נתח של דג־מלוח, הניחתו בקערה, פררה לתוכה בצלים, יצקה חומץ והגישה לבעלה.

– ואַת, דבורה? – שאל ר' יוסקה כשהסתכל בר' אבנר מתוך חבה.

– אני כבר סעדתי את לבי! – השיבה דבורה.

– במה? – שאל ר' יוסקה.

– אכלתי ממה שנתתי לפניך, וגם קנחתי סעודתי בחצי תפוח. מחציתו השניה שמורה בשבילך.

– לא, מוטב שתאכליהו את, או הצניעיהו בשביל מאיר בחזירתו מן החדר. טוב שתרתיחי חמין, אם רצונך בכך, ונשתה על הפת.

דבורה עמדה לעשות רצון בעלה.

– ואתה על שום מה אתה יושב בטל? בוא והשתתף אתנו בסעודה.

אני סרבתי.

פרק שנים־עשר.

סעודת־הבוקר נגמרה. הגישו אל השלחן קומקום של פחים מפוחם מלא חמין. ר' יוסקה מזג את הכוסות והגיש לכל אחד ואחד כוס של חמין, נותן ואומר: “החמין, אמנם חִורים קצת, אבל אין בכך כלום, יעלו רצון”. החמין היו חורים יותר ממקצת, ונוסף על זה, גם ריח של עשן־פחם היה נודף מהם. מכל־מקום היו הכל גומעים אותם בהנאה, ויותר מכולם ר' יוסקה בעצמו. בשעת שתית החמין היו מסיחים בימי החגים שעברו ושעתידים לבוא, בשמו הטוב שיצא לו לבית־התפלה של כתפים בגלל ר' אבנר, בהמון הגדול שהיה נדחק אתמול אצל החלונות של אותו בית־התפלה. ר' יוסקה הודיע על־דבר החגיגה הנהדרה שבדעתו לערוך, בתור גבאי, לבני קהלתו בחג שמחת־התורה הבא. הוא אינו דואג אלא לבריאותו של ר' אבנר, כי אם לא ישתתף ר' אבנר בחגיגה זו לא תהא השמחה שלמה. כי ר' אבנר יחזור לביתו עוד לפני חג הסוכות – הס מלהזכיר!

“מי יתן והשעה תהא משחקת לי בכיסי. העבודה נתמעטה בימים האחרונים, אין בית אשר אין שם סנדלר. הכל באים לכאן לבקש את מחיתם. מכל־מקום אסור להתעצב. אלהינו בשמים גדול הוא ובו אני בוטח בכל עת. הוא לא עזבני עד עתה ואקוה שלא יעזבני גם להבא”.

השיחה נגעה גם בתינוקות של בית־רבן ובמלמדיהם, ור' יוסקה דבר כדברים האלה: “אחת אני מבקש מלפני הקדוש־ברוך־הוא, שבני יגדלו ויהיו אנשים הגונים, יהודים כשרים ושאזכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים, לא יהיו כאביהם בוּר ועם־הארץ. ואני עצמי החייב. אבי היה מלמדני תורה ושוכר מלמדים בשבילי עד שנת השלש־עשרה לימי חיי. אבל נפשי לא חשקה בתורה. מוחי גרוע ביותר. כנגד זה מאיר’קה שלי כמדומני יפה כחו מכחי. רַבוֹ מרבה לספר בשבחו. ואני לא אפסיק מללמדו תורה עד כמה שידי תהא מגעת”. אותה שעה הזהירו פניו של ר' יוסקה מרוב חדוה.

השיחה נמשכה כשעה שלמה. לבסוף עמד ר' יוסקה בחפזון ללכת לעסוק במלאכתו.

עמד ר' אבנר אף הוא והודיע, שדעתו לצאת לשעה־קלה לרחוב. האויר בחוץ יפה מאד עכשיו. מתחלה עכבו בעדו ר' יוסקה ואשתו, אחר־כך נתרצו לו לאחר שעטפוהו במטפחות מרובות מכל המינים עטיפה מעולה, אף־על־פי שהאויר היה חם מאד, ולאחר שהזהירוהו כמה וכמה פעמים על שמירת גופו מפני הצנה ועל השהיה המרובה בחוץ.

– כמה טוב לבם של בני־אדם הללו! – העיר ר' אבנר לאחר שיצאנו לרחוב – הם מטפלים בי כאשר יטפל האומן בילד שעשועיו. איני יודע במה אגמול להם. אותה החבה היתרה שהם מראים לי יש אשר תהי עלי גם לטורח. אין לך רגע שלא יזהירוני הוא או היא, על האכילה. הם מקפידים מאד שלא אוציא חלילה פרוטה מכיסי, אף־על־פי שגם הם עניים מרודים. אמנם אנשים פשוטים הם, לא פקחים ביותר, אבל הם אנשים מהוגנים ומכובדים. ואני, האמת ניתנה להאמר, קשה לי מאד להיות סמוך על שלחנם בימי החג.

ר' אבנר נשתתק. הלכנו מחרישים, כשאין אנו יודעים להיכן אנו הולכים.

– הנשנן היום את מנגינות החג הבא? – שאלתיו.

– לא – השיב ר' אבנר – היום תָש כחי מאד, כחותי נתרופפו מאתמול. יום או יומים דיָם לשנוּן.

– להיכן אנו הולכים? – חזרתי ושאלתי.

– נרד אל הים, אם רצונך בכך – השיב ר' אבנר – אני משתוקק מאד לאויר זַך ומרווח. קשה לי הנשימה, ובלבבי כאש צרבת.

נעניתי לו ברצון והלכנו אל הים. כשעה שלמה נמשכה ההליכה דרך הכרך מסופו ועד סופו. התנועה ברחובות היתה מרובה. אין שעור לעוברים ושבים – לרכבות, עגלות, עגלות־יד, מרכבות הטרַם, קרונות עמוסים שקי תבואה, מוטות ברזל, חביות של זפת, שמן זית, סוכר, ארגזי לימונים, שקי אגוזים, תמרים ושאר מיני פירות וירקות. כל כמה שהיינו קרבים והולכים אל הים היתה התנועה מתגברת והולכת. מתוך כך היתה ההמולה מרובה, עד שאיש לא שמע את דברי חבירו. כך היינו מהלכים עד שהגענו לרחוב־החוף המרוצף אבנים. וכאן היינו בעינינו כאילו נפלנו לתוך מצולה רותחת. ערבוביה של אנשים נחפזים ושל קרונות טעונים משאות באים זה לקראת זה, וזה בצד זה, וזה מאחורי זה, וכולם בהולים ודחופים, הומים ומתרעשים – עוד מעט והייתי אני ור' אבנר להם למרמס. התישבנו בדוחק על־גבי השקים שנתפרקו והחילונו להשביע את עינינו במראה יער־התרנים, המתנשאים לפנינו, הם ודגליהם בעלי־הצבעונים המנפנפים בראשיהם; בשורות האניות העומדות צפופות ונראות כאי נודד במי הים או כגשר שאין לו סוף; באלפי בני־אדם המדברים בכמה וכמה לשונות, המתרוצצים כזבובים רצוא ושוב מן החוף אל הים ומן הים אל החוף וכך חוזר הדבר חלילה עד אין סוף. בין האניות מבקיעות ועוברות סירות קטנות, נקיות וצחורות ונראות כרמשים קטנים, הזוחלים לרגלי סוס ענק, או כעורבים המקפצים על־גבי ערמת חציר או חטים. ההמולה והדחק מטרידים אותנו מאד ואנחנו עומדים ומטיילים לארכו של החוף.

לאחר הליכה כדי שעה התרחקנו לגמרי מרשות־רבים הומיה זו והגענו עד מקום שָקֵט ומוצנע. אפילו נפש חיה אחת אין כאן. החול שעל שפת הים נוצץ ומבהיק כנגד החמה בזהרוריו המרובים. רצועה של אבנים קטנות צבעוניות מרובצת על שפת הים לכל ארכה. על־גבי שכבת החול מתרומם כעין קיר נטוי כֵף־חמר, כֵף מחוספס, מלא כולו חריצין וסדקים לכל ארכו, שהצפרים המקננות שם יוצאות ונכנסות בהם כל שעה בצפצוף ובשריקה עליזה. ממקומות הרבה מבצבצים ונוטים למטה שיחים דלים או גם שטה דקה ורזה. כשהגענו למקום שמם ומופרש זה כסבורים היינו שרחוקים אנו מהלך עשרה מילים מן הישוב. השתטחנו על־גבי החול הרך והצורב, זרועותינו תחת מראשותינו ופנינו כלפי הים, שוכבים ומסתכלים במרחק האין־סוף. כל חושינו נשתתקו. השבע השבענו את עינינו ואת כל חושינו מזיו הבריאה ומראותיה הנהדרים הגלויים לעינינו בלי גבול, בלי מצרים. בלי גבול ובלי מצרים פרושים לפנינו עד מלוא העין מי הים והם נֶחְפִּים חפוי דק של קשקשי זהב… גלי־בדולח קלים וזכים באים בנחת ומגיעים אל החוף, על־מנת להרטיב את חצצי־האבנים ולהעלות עליהם בָּרָק – וחוזרים מיד על עקבותיהם. מתוך שכשוך חרושי הם נתקלים בשפת הים, מתנפצים לרסיסים נוצצים כלפי שברירי החמה ונראים כאיזמרגדים. ויש שרוח חרישית נושבת רגע בגלים, כלוחשת לכל אחד מהם בשורה חדשה. הגלים מזדעזעים ורצים מיד בהמולה, אחד מקדים את חבירו, להשמיע אל החוף את בשורתם. ואולם בתוך כדי מרוצתם ושאונם הם מתבוללים יחדו ומגיעים אל החוף בערבוביא, כולם בבת־אחת, נתקלים בכל כחם באבני־חצץ – והיו לִקְצָפָה רותחת. אז תצא החמה לקראתם ועשתה בלהטיה, והפכה כרגע את הקצף הלבן לרקמת זהב וכסף דקה, משובצת כולה אבני־חן נוצצות; יריעת התכלת של המים, לכל מלוא שפתה, מתקשטת עתה תחרא נפלאה. רגע אחד – ושוב הדממה גדולה כשהיתה.

שם שם, במרחק, באמצע השטח הגדול של המים, שטח שאין לו גבול ונראה כשופע ועולה עד האופק, נוצצת לעינים כעין בהרת זהב עגולה ורחבה מאד, השוחה כנגד השמש מלמטה, וממנה נתיב־אור, נוצץ כמוה, נמשך והולך עד לשפת הים. אין זה כי אם מצולה רותחת, מושכת כנהר זהב וכסף נִגָר מאמצע היום לשפתו. המראה נפלא מאוד, וביחוד – לעין הרואה אותו כשהוא מוטל שטוח על החול וראשו כבוש בקרקע בשפת הים ממש.

והנה נגלו מרחוק סירה ומפרשה הלבן המנפנף ברוח. בחפזון היא מחליקה על־גבי הגלים ומתנועעת תנועה קלה אחת הנה ואחת הנה. מתוכה נשמעים קולותיהם של בני־אדם המסיחים זה עם זה בקול רם. הקולות מגיעים לכאן והם זרים ומשונים, ודומה שהם מתפוצצים לרסיסים אל החוף ביחד עם הגלים. בשפולי הרקיע נגלתה נקודה שחורה והיא גדלה והולכת. מלבינים והולכים מפרשים מתוחים. לאחר רגעים מועטים אנו מבחינים אניה נשאת בגאון, המבקיעה ובאה, וכעין דמות בעל־כנפים מתנוססת לתפארה על־גבי “חטמה” של האניה. בתוך האניה עצמה מתרוצצים בני־אדם שחומים, שפניהם ומלבושיהם מוזרים וקולותיהם מנסרים והולכים. מי הים – למן האניה ועד החוף – נדעזעו ויגועו כולם, כאילו נבהלו מפני הבריה המשונה, שנגלתה עליהם פתאום, עברה בתוכם בחפזון ונעלמה לבסוף מעינם. אולם גם זמן רב אחר־כך עדיין עומד בעינו על־פני הים נתיב לבן של קצף, ההולך ועומס לאט־לאט, ומראה לו כמראה המענית החרושה בערבת המים. לבסוף כל העולם משתתק שוב, ורק ממעל לראשינו נשמעות צוחותיהם המוזרות של בני־שחף ואוזי־בר, הטסים סיעות־סיעות על־פני המים. פעמים הצפרים יורדות למטה, נוגעות ואינן נוגעות בפני המים – ופתאום שוב הן מתנשאות ביעף ועולות למעלה־למעלה. והחמה קבועה בכפת התכלת ושולחת את קרני הודה ממרומיה לארץ. דומה כאילו גם היא מתענגת על הדר הטבע, מציצה לעולם מתוך שבח והודיה לקונה. הים אף הוא נכנע פתאום, כולו נרדם בזרועות קרני השמש החמות לקול שכשוך מימיו והמיתם השאננה, הקצובה, המפלת חבלי תנומה. והאויר שקט כולו, והוא זך וטהור כל־כך עד שנראה לך כאילו רקמות ציורים דקים ושקופים, כעין נחשים קטנים פתלתולים, משתלשלים ומרטטים בתוכו. דומה כאילו כל הטבע כבשה את נשימתה והיא מקשיבה לקולות אלהים המתהלכים במרחבי העולם. ברגעים הללו האדם נראה כעורק מעורקי הטבע, עצם מעצמיה. בטַלה ישותו של האדם ועוברת מן העולם ונפשו נשפכת לתוך חיקה של הבריאה. הכל כבש את נשימתו, כדי להקשיב אל הדממה הגדולה. באותם הרגעים הקדושים והחשאים נראה כאילו מתחדשים והולכים מעשי־בראשית. נפלה תרדמה על הבריאה ועולם אחר, גדול וחדש, שעין לא שזפתו, הולך ונברא, אותו העולם המשומר, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא כליה וחדלון, אלא בני־אדם יושבים ונהנים מזיו השכינה והנצח.

כך היינו מפליגים והולכים בתוך עולם הדמיון עד שראינו את עצמנו כאילו ריוח של ימים מרובים מפסיק בינינו ובין המקום, שיצאנו משם.

ר' אבנר ישב כל אותה שעה שקוע בהרהורים ובלי תנועה והיה משרטט באצבעותיו על־גבי החול הרך והתחוח. כך שכבנו במקומנו שעה מרובה, שעה שכולה מתיקות ושפע תענוג ונעימות אין קץ…

אנחה חשאית יוצאת מלב ר' אבנר ומפסקת את הרהורי. הסתכלתי בפניו וראיתיו יושב מוּטה וידו האחת נתונה על־גבי מצחו, כמו שהוא נוהג לעשות בכל שעה קשה.

– ר' אבנר, מה לך? – שאלתיו.

– לא כלום, לא כלום! – השיב ר' אבנר, עומד בחפזון על רגליו ומנער מעל בגדיו את החול הדק במטפחתו הצבעונית – לא כלום. כבדה קצת הנשימה ללב. עצבות קפצה עלי. הרהורים שונים עלו במוחי. עתה רָוַח לי מעט. כל המכאובים חדלו כליל. באה רְוָחה ללב, רוחה גדולה, גדולה ונעימה מאד…

ר' אבנר פסע פסיעות מועטות לארכו של החוף, ועמד, כשרגליו נוגעות במי הים. אחר־כך הסיר את כובעו והזיח את ירמולקתו למעלה, העביר בפסת ידו על־גבי שערותיו הערמוניות והגזוזות, על־גבי מצחו החור, תלה מבטו במרחקי המים ועמד דומם. כך עמד ר' אבנר שעה מרובה, ולא זז משם עד שקפץ עליו רוגזו של גל סוער והרתיעו ממקומו. אחרי הגל הזה קפץ ובא השני, השלישי, הרביעי. מראה הים נשתנה פתאום ושלותו נסתלקה. נוד יתנודדו מימיו, ומשברים לבני־קצף עולים מתוכם שורות־שורות והם דומים כרכסי הרים, שעמקים וחריצים חותכים אותם. רכסי מים אלה רצים בזעף אל החוף, בזה אחר זה, וקדקדיהם לבני־קצף מזהירים ברבבות נגוהות לעיני השמש.

מסביב לסלע גבוה, המשתרבב ועולה מן המים כמרחק עשר פסיעות מן החוף, רֻתּחה המצולה ויהמו גלים. מעפילים הם לעלות על סלע בסערה ובקצף. כאילו הם אומרים לנפצו לרסיסים. ואולם ברגע פגעם בו בכל כח – הם עצמם ינֻפצו אל הסלע ונתזו למעלה כאבק דק, והיו לנֵפֶץ רב של רסיסים מזהירים בכל נגוהות הקשת. שעה מרובה נמשכת מלחמת הגלים אל הסלע – והוא עודנו נצב איתן, זועף ומחריש ונראה כבז להם. אז יתמרמרו הגלים אל הסלע הגא והבוטח, ועלתה עליו חמתם עד להשחית, והשתערו אליו בכח גדול שבעתים, והתיזו השמימה עמודי מים נתוצים לאבק דק ולרסיסי־זהב נוצצים באור החמה. והנה התרומם משבר אחד, העז והגדול שבחבורה, והוא הולך וקרב אל הסלע, ופתאום התנפל עליו במלוא כחו – וכרגע השיג את אשר לא השיגו הקודמים לו – את ראש הסלע. ראו חבריו ונתמלאו קנאה, חגרו את שארית כחותיהם, טפסו ועלו אף הם על ראש הסלע ויבלעוהו. ואולם לא עברו רגעים אחדים וראש הסלע נגלה עוד הפעם מתחת למים ומראהו גא ובוטח כבראשונה.

הצצתי בר' אבנר והנה שבה אליו מנוחת נפשו. פניו הבהיקו ועיניו זרחו, והוא משוטט עתה הנה והנה על שפת הים, משוטט וצובר מעל הקרקע חלזונות וצדפים מפליטי הים, ושמח עליהם כמוצא שלל רב.

והים אף הוא שקט בינתים מזעפו ודממה גדולה נחה עליו כבתחילה. ורוח רכה וקלה באה, מטפחת בחבה על־גבי הלחי ומשיבה נפש. ושוב הבהיקו פני המים ברבבות איזמרגדים, ושוב גשר של כסף נוצץ נטוי בין שפת הים מזה ובין קצה האופק מזה, במקום ההוא אשר הזהיר והתנוצץ שם מצולת מי הזהב…

אנחנו ישבנו הרחק מן המים, לפי שהחוף היה רטוב מפני מי הגלים השוטפים. האמת ניתנה להאמר: כשאני לעצמי כבר תקפני השעמום ובקשתי לחזור לביתי. הרעב הציק לי, וגם נכסוף נכספתי לשוב אל חברי הנערים בגילי ולשחק עמם. זה כמה אשר לא ראיתי את פניהם, וכמעט שיצאתי מעולם הילדות לגמרי. עכשיו תקפוני פתאום געגועים עזים על שעשועי הילדות, שנטרדתי מהם קודם זמני. רוחי קצרה מפני כך ואני התחלתי לפהק. מה שאין כן ר' אבנר: עליו קשתה, כנראה, הפרידה ממקום זה ובעל־כרחי נשארתי עמו.

– מה יפה שעה זו, מה יפה! פתח ואמר ר' אבנר, לאחר שחזרנו וישבנו על־גבי החוף ור' אבנר חזר ותלה את עיניו במרחקי הים – מה יפה דממה זו לנפש. מעולם לא ראיתי דוגמה טובה זו אפילו בחלומי. מה עלובים וקודרים הם הכרך והמערה של ר' יוסקה כנגד המקום הנהדר הזה. יפה היא גם ישיבת עיירתנו. הרים סביב לה, נחל שוטף לרגליה ואילנות ודשאים יש שם. מעולם לא עלה על דעתי לצאת חוץ לעיירה ולנשום את האויר הצח. פעמים אדם יוצא להתרחץ במי הנהר ונהנה ממילא מהדר הטבע. אדם מישראל כל ימיו הוא יושב כלוא בביתו ואינו רואה את אור השמש. וראה פלא: כל ימי היו דשאים ואילנות מכניסים שמחה לתוך לבי, אבל מעולם לא הייתי הולך לבקש אותם, כשם ששום איש מישראל אינו נוהג לבקשם. כל ימיהם הם מתהלכים קודרים וזועפים ואינם יגעים אלא על פת־לחם חרבה, וגם אני כאחד מהם. לפיכך גופי כל־כך חלוש וצנום. כבר עברו חמש שנים משעה שהשעול החל להציקני. וכלום מרובים הם צרכיו של האדם? אנחנו עצמנו הכנסנו את ראשנו לתוך העול הכבד הזה ואנו טורחים תמיד כשור בדישו. ואם כל האנשים כך, בני ישראל על אחת כמה וכמה. יש בני אדם החיים בשלוה ובנחת, צוחקים במלוא פיהם, ואנחנו מהלכים תמיד כצללים. זועפים וקודרים. אוי, אלמלי היו כל בני־אדם חיים בנחת, בשלוה ובהרחבה, ושלום ואחדות היו שרויים ביניהם. מה טובים ומה יפים היו אז החיים. וכי לא־כך, פרחח? אילו, למשל, היה לי בית קטן ונאה בית העומד פה על שפת הים. הייתי מושיב בתוכו את אשתי ובני־ביתי וגם אותך הייתי מספח על בני־ביתי, ואת כל שאר האנשים הטובים החביבים עלי. גם אשתי היתה מחבבתך מאד. היא אמנם, נוחה לכעוס מטבעה, רגזנית, לפי שהילדים הטרחנים התישו את כחה. מכל־מקום טובת־לב ונבונת־דבר היא. יפים היו החיים כאן. היינו חיים בנחת ובשלוה, מטיילים, מזמרים, מזמרים ומזמרים תמיד. יפה השירה כאן על שפת הים. כל הזמן נדמה לי שאני וכל היקום מסביב שרים כאן. הכל פיהם מלא שירה: הים, האויר, הגלים והשמים והשמש. מנגינות נפלאות נבראות עתה מאליהן בלבבי. אל תלגלג עלי. ברגע זה נדמה לי, שיש בכחי לברוא מנגינות עמוקות ונשגבות, מעין נגינת “שומר־ישראל” שלך, ואולי גם גדולות ממנה. מי שרוצה ליצור מנגינות נשגבות ילך ויראה בעיניו את הים ומלואו ובאזניו ישמע את שאון הגלים וזמרתם. כאן רוח־הקודש שורה על האדם, רק עכשיו, כמדומני, עמדתי על פירושן של המקראות הללו: “ירעם הים ומלואו”, “הים ראה וינוס”. מה עמוקים ונשגבים הדברים. או הרי למשל: “זה הים גדול ורחב־ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות, שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת לשחק בו”. או תאורם של הסערה והגלים שעל הים שבמזמור ק"ז ממזמורי בן ישי, הנקראים בערב שבת עם חשכה. רק עכשיו ירדתי לסוף כונת הדברים. כל ימי הייתי קורא את המקראות הללו ואזני לא שמעו מה שהייתי מוציא מפי. וכיצד זה נתעלמו הדברים הללו ממני עד עכשיו? מה יפו דברי דוד המלך המחוכמים: “מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת”. אין אתה מוצא את גדולתו של הקדוש־ברוך־הוא לא במערה אפלה ולא בחנות ולא בבית־המרזח ולא בשְוָקים, אלא בתוך מרחבי הטבע תחת תכלת השמים הבהירים והרחבים…

ר' אבנר נשתתק שעה קלה. אחר־כך חזר ודבר בהתלהבות:

– האח, מה טוב ומה נעים, רבונו־של־עולם! ואולם הנה כאב הלב חזר ונעור – גדול הכאב.

ר' אבנר נשתתק, תפש בידו את חזהו. פניו חזרו והתעותו מכאב. גם אני נצטערתי עמו. נפלתי על ברכי ונשתתקתי, כשאני מנער את גרגרי־האבנים מיד ליד. עברו רגעים מועטים. בקשתי לקום ולחזור לביתי, נתן ר' אבנר בשיר קולו. מתוך הפתיחה הכרתי את הרומַנס של אליסַא שבמערכה הראשונה. אבל מה יפה היה קול נגינתו בשעה זו. כמה רגש בה, כמה עדנה והשתפכות־הנפש. מה רך ועדין ורועד קולו באויר העולם הזך והבהיר. דומה, שהכל כבש את נשימתו, שותק ומקשיב אל הזמרה הנפלאה הזאת. גם הגלים היו מתנועעים בנחת ובחשאי, שלא להפריע את הדממה.

ואף־על־פי שגבר עלי יצר הזמרה שלי והיה משיאני להשמיע את קולי, מכל־מקום לא פתחתי את פי ולא הייתי אלא עומד ושומע את זמרתו של ר' אבנר. נדמה לי, כי מיטיב הרבה הוא לנגן את האַרִיָה הזאת מן המזמרת בתיאטרון וכי קולו רך ועמוק וערב לנפש יותר מקולה.

משנשתתק נתתי אף אני קולי בשיר והתחלתי מזמר את האַרְיָה של המערכה השלישית.

– מה יפה נגינתך, מה יפה! – קרא ר' אבנר פעמים רבות – אותה שעה רואה אני את עצמי כאילו אני שומע את קולה של המזמרת.

ואין בזה מן התֵמָה. האַלאט החזק שלי, קולו של תינוק, היה ודאי דומה קצת לקולה של המזמרת. ר' אבנר הכריחני כדרכו לחזור על האריה ואני נעניתי לו. אחר־כך חזרתי על שאר האריות של האופירה עד שהגעתי אל נַסְטַה־דיבַה החביבה מאוד על ר' אבנר.

– השמיעני נא עוד הפעם את קולה ואת נגינותיה – שדלני ר' אבנר קודם שעזבנו את המקום. כסבורים היינו שהמזמרים הם־הם יוצרי־המנגינות. חזרתי פעמים על שתי האריות

– אכן אין זאת כי אם נגינת שמים! – הכריז ר' אבנר בהתלהבות, כאילו שמע את המנגינה אך הפעם – מה נשגבה ומה רוממה! מי הוא זה ואיזה הוא אשר יצר נגינה כזאת? אין זה כי אם איש אשר רוח אלהים בו. יש בנגינה זו גם מטהֵר ותום של ילדות וגם מן הקדושה העליונה. הה, מי יתנני לראותה פנים אל פנים, לדבר עמה פה אל פה, לגלות לה עד כמה אני מבין לרוחה…

אחר־כך שאלני ר' אבנר במבוכה:

– מה דעתך, הקטן? כלום יתכן שאראנה פנים אל פנים?

אני שתקתי מתוך מבוכה, מפני שלא ידעתי מה להשיב. דבריו הנלהבים היו נראים לי תמוהים מאד והטילו עלי קצת אימה.

– בעיני רוחי אני רואה אותה פנים אל פנים ובאזני רוחי אני שומע את קולה הנפלא – דבר ר' אבנר חרש כשמבטו ממני והלאה. לאחר רגעים מועטים חזר ונתעורר, תפש בידו את חזהו ואמר:

– עוד הפעם אש בוערת, בוערת, צורבת את הלב. הוא החל פוסע בחפזון על־גבי החול, נגש אלי ותפשני בשתי ידי מתוך התרגשות והיה ממעכן, ופתאום התחיל לדבר ברגש, כאדם שדעתו טרופה עליו:

– הוי קטני, קטני, אני אצא מדעתי, אצא מדעתי. איני יודע מה זה היה לי? מה? מה? כל עצמותי בוערות באש, באש. ראשי, גופי, פני – רבונו־של־עולם, חוס ורחם נא עלי!

מתחלה הסתכלתי בו מתוך תמהון. דבריו המוזרים, התנהגותו המוזרה הטילו עלי אימה. אבל כשהצצתי בפניו החורים חורת מות ובעיניו היגעות והמביעות יסורי־נפש קשים – מיד נתמלאתי עליו רחמים גדולים. הרהורי באותה שעה לא היו ברורים לי לעצמי, אבל, כנראה, היו קרובים אל האמת, ולפיכך היה לבי נוקפני מאד. ראיתי את עצמי כאדם שמשתתף בעבירה, ודאגתי דאגה גדולה.

ר' אבנר התישב על־גבי החול וראשו המוטה תמוך בידו. ישב והסתכל במרחק אין־סוף מתוך יאוש מר.

ומי הים היו שרויים שאננים ונהדרים בתנומה. הכל השתתק וכבש את נשימתו, כדי שלא לבלבל תרדמתו של הענק הנאדר. בני־שחף טסים לאטם על־גבי חלקת המים כשהן מנפנפות בכנפיהן המזהירות והצחורות כשלג.

נתעוררתי וזרזתי את ר' אבנר ללכת, והוא שמע לי בשתיקה – ועמדנו וחזרנו העירה.

פרק שלושה־עשר.

אנחנו הלכנו מחרישים ולא הצצנו איש בפני חבירו. ר' אבנר היה מהלך לפני והסיח את עיניו ממני. שנינו היינו כמתביישים זה בפני זה. לאחר הליכה מרובה הגענו אל הרחבה המרוצפת אבנים, יפה נוף, עברנו דרך הפרדס והגענו אל ככר התיאטרון. אכן יד המקרה היתה בנו. ר' אבנר נגש אל הבית הכתום ואני אחריו. החמה כבר עמדה בשפולי הרקיע. היתה השעה החמישית בקירוב. כל הפתחים היו נעולים. הקפנו את בית־התיאטרון מכל צדדיו. מעברו השני נמצא מעין גן קטן וספסלים מועטים בו לישיבה. ישבנו על־גבי ספסל אחד כלפי הדלת המרווחה. ר' אבנר הסתכל באלכסון ואני השהיתי את מבטי על ירך התיאטרון, שלא ראיתיה עד עכשיו. דומה היה צד זה של התיטרון לקרסרקיטון. לימין הדלת עמד שמש מגולח חגור סנור של בד לבן כשהוא נשען עם המטאטא שבידו בכותל והוא מעשן את מקטרתו. זולתו לא נראה שם איש. דרך החלונות הפתוחים בדיוטה הרביעית היו בוקעים ויוצאים קולות מקהלה שנפסקו לפרקים. אני הקשבתי בכונה ונצטערתי מאד על ההפסקות המרובות. ר' אבנר ישב דומם ולא הסתכל בפני. עברו כחמשה־עשר רגעים, ועד שאנו מתקינים את עצמנו ללכת והנה נפתחה הדלת המרווחה ונגלתה על־גבי המפתן עלמה בעלת־קומה זקופה ונאה. מיד הכרתי את פניה של זו הדומים לפני המזמרת אליסא. אבל פניה נראו לי עכשיו שחומים יותר מכשהם על הבמה. ראיתיה כראות פני מלאך אלהים ובאתי לידי מבוכה גדולה, הזדעזע כל גופי מתוך חדוה ויראת־הרוממות כאחד והכרזתי בהתרגשות בקול רם: הנה היא!

ר' אבנר הרים בבהלה את ראשו – ומיד כל גופו נשתתק, וכאילו נדחף לאחור על־ידי כח נסתר. בתוך עיניו התלהב שביב של צער עמוק ועל־גבי פניו המושחרים פרחו אותם שני הכתמים האדמדמים.

העלמה הצעירה עמדה בינתים על־גבי המפתן בלוית זקן כרסָני שעמד מבפנים ואחז בידו האחת את הדלת, כשהשניה משעשעת בשרשרת שעונו. אחרי שיחה של רגעים מועטים חזר הזקן ונכנס לתוך התיאטרון והמזמרת פסעה למולנו, כשהיא שקועה בהרהורים. כשעברה אצלנו העמידה מבט בוחן בי, וביותר בר' אבנר. צל של צער נגלה על פניה הנאים והנחמדים ובתוך עיניה הגדולות, השחורות והעורגות, וראשה הזקוף התנדנד לצדדים על־גבי גופה הגמיש. כסבורה היתה, כנראה, שאנו עניים מחזרים על הפתחים, לפי שהתחילה למשמש בכיס מעילה, סרבל של קטיפה או לוסין. פשפשה ולא מצאה, כנראה, פרוטות קטנות. אכן לפי מראה מלבושינו נראינו באמת כעניים וגם עתה כל גופי מזדעזע בשעה שאני מצייר לי, מה עלתה לנו, אילו היתה האשה באמת מושטת לנו נדבה. היא היתה מחכה, כנראה, למי שהוא, והיתה פוסעת אילך ואילך בלי הפסק, מעמדת בנו כל פעם מבט חודר מלא חמלה. לסוף שוב נפתחה הדלת, ומתוכה יצאו שתי נשים, האחת באה בשנים ויפת־תאר וחברתה צעירה־לימים בעלת־פנים שטופי־שינה וממולאים, שהעינים בטלות ומבוטלות בתוכם ואינן נראות כל עיקר. הלזו, משרתת כנראה, נשאה בידה תכריך וארגז גדול.

המזמרת חִיְכָה כנגדן ונחפזה ללכת לקראתן, כשהיא לוחשת להגברת בלשון שאינה מובנה לנו ונלותה אליהן בהליכתן. עמדנו מתוך היסח־הדעת גמור והלכנו אחריהן. מיד נכנסו הנשים לתוך בית גדול ויפה שעל־גבי הככר ונעלמו מן העין. אנחנו התיצבנו אצל השער על־יד שומר הסף בעל־השפם ולא זזנו משם עד שהלה הבריח אותנו. בשעה זו ירדה עצבות לתוך לבי, עצבות זו שמרגיש האדם החוזר לחיי צער שלו אחרי שעה של חדוה. ואפילו ר' אבנר, שדרכו היה להסתיר את מערכי לבו, מכל־מקום ניכר היה בפניו המדוכאים והעלובים, שכאב עמוק צורב את לבו.

רק עכשיו נתברר לי מה טיבם של יסוריו, או יותר נכון, לבי הרגיש מה טיבם. ואף־על־פי שנפשי היתה קשורה בנפשו והייתי משתתף בצערו, נראה לי, שיש ביסוריו דבר של גנאי, וגם של פשע. ולא עוד אלא שהיסורים הללו, לאחר שעמדתי על טיבם, השפילו מאוד את כבודו בעיני, כאילו נתמאטה דמותו של ר' אבנר. התינוקות והנשים, אף־על־פי שדעתם קלה, מכל־מקום השכל גובר לפעמים אצלם על הרגש במדה יתרה מאשר אצל הגברים בעלי־דעה ובעלי־נסיון. אני אמנם לא הייתי אז תינוק ביותר, כשם שר' אבנר לא היה בעל־נסיון. הייתי אז כבן ארבע־עשרה, בעל מזג חם, רגשני ומתון כאחד. חן נשים ויפין כבר משך את לבי באותם הימים, אבל הדברים הללו לא היו אלא מעדנים את נפשי ומחממים את נשמתי, ולא העירו בי שום רגש אחר. המזמרת הלהיבה את כח דמיוני וראיתיה כראות דמות־רוח נשגבה של הנגינה, שהייתי אוהב בכל נפשי. גם לבי התחיל דופק בחזקה בשעת יציאתה ולבי כלה אחריה בשעת הסתלקותה. באמת־מדה זו מדדתי גם את ר' אבנר, אבל בשום־פנים לא יכולתי להבין היסורים הגדולים הללו מה טיבם? ובשום־פנים לא נתקבלה על דעתי סברא משונה זו, שיהודי כשר וירא־שמים כר' אבנר יפול ברשת הרהורי חטא חמור כזה. כל ימי נתחנכתי בדעה זו, שהרהור כל־שהוא באשה נחשב לעבירה חמורה ומעליבה מאד. מיום שעמדתי על דעתי הייתי נוהג כדרך שנוהג כל אדם מישראל, לעשות סיג לסיג, נדר לנדר, ולהבדיל בין המותר ובין האסור, בין כשר לטריפה, בין טהור לטמא. לעולם אל יאמר אדם מישראל: “רצוני בכך!” “רצוני בכך? – אתמהה!” תשובה זו היתה משמשת תמיד תריס כנגד כל תשוקה אסורה, אפילו קלה שבקלים. “רצונך בכך? – שמא תאמר: חשקה נפשי גם בבת־מלכה”? מדה זו עשתני אדם קשה כצור שאינו יודע שום ויתורים ופשרות, המתגבר על יצרו כארי וכובשו ומפילו. גם אני, אמנם, תקף עלי יצרי ולבי כלה אחרי המזמרת הפרימדונה, ביותר משעה שראיתיה כל־כך קרובה לי ביפיה המזהיר. אבל לבי לא נמשך אחריה אלא אחרי קולותיה המקסימים. כיוצא בזה הייתי נמשך גם אחרי אחד החזנים, אם קול נגינתו היה עושה עלי רושם תקיף כזה. אמנם גם ר' אבנר ודאי לא היה נותן את דעתו על שום אשה שאין קולה נאה. הוא ראה את המזמרת כבת־מרום, שפתחה לפניו לרוחה את שערי גן־העדן העליון של האמנות חיי רוחו ונשמתו. אולם אותם היסורים שר' אבנר התענה בהם מה ענינם לכאן? כיון שהסתכלתי ביסוריו מיד נפל כבודו של ר' אבנר בעיני ונתמעטה דמותו.

לאחר שקיעת החמה נפטרנו אני ור' אבנר זה מזה. כהליכתנו כך פטירתנו; כלומר: בשתיקה, בלי הגה כל־שהוא.

למחר בבוקר, בשעה התשיעית, חזרתי ובאתי לביתו של ר' יוסקה כדי לדרוש בשלומו של ר' אבנר ולדבר עמו על עסקי חזרת הנגינה.

מצאתי לר' יוסקה כשהוא יושב על מקומו הקבוע ועוסק במלאכתו. ר' יוסקה הסיח לי בחשאי, שר' אבנר התענה כל אותו הלילה, אף־על־פי שלא היה השעול תוקפו כאמש. הוא היה גונח ונאנח בלי הספק. עם עלות השחר נתנמנם ומיד התחיל מצחו שופע זעה קרה. זעה זו שִמחה את ר' יוסקה ואשתו, לפי שקבלה היא בידם, שהזעה סימן יפה היא לחולה.

– אין בכך כלום – סִיֵם ר' יוסקה – בריאות גופו תשביח, בעזרת השם־יתברך. כלום אינו חסר אלא טפול יפה־יפה, שתית חלב ואכילת מרק של בשר עוף פעמים בכל יום וכיוצא בדברים אלו, שאינם קשים ביותר, ואנו לא נמנעים ממנו.

כשנכנסתי לתוך החדר ראיתי את פני ר' אבנר והנה הם טובים משהיו, בכל אופן לא חורים כשהיו. ר' אבנר עמד מעוטף בטליתו והתפלל בחשאי. דבורה היתה יושבת על הדרגש שאצל התנור כשהיא מרתיחה מרק בשביל ר' אבנר. בתוך החדר ישב עלם כבן שש־עשרה, בעל גוף צנום ומצומק וצואר דק ומשורבב, קפוטתו הארוכה והאפורה מגיעה עד העקבים, פאותיו הקצרות גזוזות בכונה, שערות ראשו עשויות בלורית “פולנית” והכובע של בד אפור־כהה מוטה אל הצד דרך יהירות.

– עכשיו עמוד וטול את הציציות בידך! – זרז העלם את מאיר’קה הקטן, כשהוא מורידו מעל הארגז ומעמידו על רגליו באמצע החדר. שִׂכּל מאיר’קה את ידיו והפשילן לאחוריו, המציא בדוחק גדול את ציציותיו, שנסתבכו בין כפתוריו, קפל את ארבע הציציות כאחד והחל לנשקן בכונה ובקול, כשהוא חוזר על פסוקי התפלה היוצאים מפיו של העלם המקריא. העלם המקריא הוא־הוא סגנו של “הרבי”. לאחר שהאם תחבה לתוך ידו של מאיר’קה פת־שחרית מלוּפפת תפסו הסגן בידו ויצאו מן הבית.

אותה שעה ערכה דבורה את השלחן והגישה אוכל בשביל ר' אבנר. הלה אכל את סעודתו בהתרשלות, כאדם שאין דעתו נוחה מאכילתו. על זה הצטערו מאד ר' יוסקה וזוגתו. ולא נתקררה דעתם עד שקבל על עצמו ר' אבנר לבצע את אכילתו בצהרים, באמרו כמצטדק, שהוא אינו רגיל בפת־שחרית. על־פי כל תנועותיו של ר' אבנר, על־פי מראה פניו וחתוך־דבורו היו נִכָּרים סימנים של לֵאוּת־הנפש, מעין זו של אדם שנתיאש מן הכל, והכל היה עליו לעול ולמשא. נראה בעליל, שכל דבור ודבור שהוא מוציא מפיו וכל מבט עין, בין שלו על אחרים ובין של אחרים עליו, גורמים לו יסורים קשים. כיון שהסיחו המסובים קצת את דעתם ממנו, מיד פרש לו ר' אבנר וכבש את ראשו בתוך פסת־ידו האחת, כשידו השניה נתונה על־גבי חזהו.

ביציאתנו מן הבית השמיעני ר' אבנר את דעתו לדחות את המסות עד שעת הערב, אולי בינתים ירוח לו. וכבר התקנתי את עצמי להפטר ממנו, אבל מיד התחיל ר' אבנר לשדלני ללכת עמו אל חוף הים ונתן טעם־לדבר, שהישיבה על שפת הים יפה מאד לגופו, שכן אמש בלילה לא השתעל כדרכו, אף־על־פי ששנתו היתה, אמנם, טרופה קצת. אני נסיתי להשתמט ממנו, משום שכבר קבלתי על עצמי להִלָוות אל אמי בהליכתה לבית־העולם, להשתטח שם על הקברים. לא זז ממני ר' אבנר ולא חדל מלשדלני בדברים:

– כשאני יחידי קשה לי מאד. אתה נוטל הרבה מיסורי. ביותר קשות לי שאלותיהם ועצותיהם של בעלי־ביתי. מה תשובה אשיב להם, רבונו־של־עולם? ומה תַקָנָה לי מהם? מי ימציא מזור לפצעי ותרופה למכתי? – איש לא יושיעני עוד, בלתי אם אלהים לבדו, הוא ירפא למכאובי לבי ובידו לחבש לעצבותי.

ר' אבנר נשתתק ונד בראשו מתוך יאוש. בינתים הגענו עד בית־הכנסת ונכנסנו לשם שלא מדעת. לא היתה שם אפילו נפש אחת חיה. ישבנו. ר' אבנר דבר בחשאי ואלי לא הביט:

– כשאני נכנס לבית זה אני בעיני כמתעתע. יודע אני בעצמי שאיני כדאי להכנס למקום קדוש זה. גונב אני את דעתם של בני־אדם כשרים ותמימי־לב. איכה אשא עתה פני וארד לפני התיבה להיות שלוחו של צבור לפני אבינו שבשמים? רבונו־של־עולם, בושני ממעשי, בושני.

ר' אבנר עמד והתחיל פוסע אילך ואילך לארכו של הבית והוסיף:

– בשעה שאני יושב בתוך ביתו של ר' יוסקה קשה לי להסתכל בפניהם. נדמה לי, שהם רואים ללבי, שכל מעלָלַי גלויים וידועים להם. ביותר קשה לי מבטה של דבורה, אשה צנועה וכשרה זו, שאינה פוסקת מלשקוד על תקנתי ולטפל בי מתוך רחמי אם. בוחר הייתי להיות בדד ונעזב, מובדל מן הבריות. איני חָסֵר אלא אותך. לפניך אני יכול לגלות כל מצפוני לבי. הכל גלוי וידוע לך ומובטחני בך שלא תסיח לעולם את סודי לאחרים. דאגה בלב איש ישיחנה. יפה לי מאד השיחה עמך. הלב מתרוקן מאבן כבדה, שאין לה הופכים. אח, ירא אני מפני הלילות אימת־מות. כמה ענויים אני מתענה בלילות, כמה הרהורים רעים עולים עלי לטרדני. כל הלילה הזה היא נצבה לפני כמו חיה ולא זזה מנגדי. היא נצבת לפני, מסתכלת ומסתכלת בי ברחמים גדולים, כמו שהסתכלה אמש ולבי הקרוע לגזרים מתהפך בחבליו, מפרכס לצאת כאילו אחזה בו אש ותלהטהו מסביב. רבונו־של־עולם, מה פשעי ומה חטאתי כי תיסרני ככה?

ור' אבנר געה בבכיה.

תוגתו הרעישה את לבי עד היסוד. דברי ודוי שלו העלוהו וטהרוהו בעיני. עכשיו ראיתיו כראות פני אדם מוכה־אלהים. היתה בר' אבנר יד אלהים הקשה, והרבה הייתי נותן כדי להקל קצת מעניו ומיסורי נפשו.

לאחר שנתישבה קצת דעתו של ר' אבנר עליו יצאנו מבית־הכנסת, על־מנת ללכת לחופו של הים. אותה שעה יצאה מלבי לגמרי הבטחתי לאמי. לא ידעתי נפשי.

שלא מדעת הוליכונו רגלינו ברחובות ובשוקים, ולבסוף מצאנו את עצמנו עומדים על חופו של הים הוא המקום שעמדנו עליו אתמול. ר' אבנר נשם לִרְוָחה מאויר הים הזך והמשיב נפש ואמר:

– האח, אויר יפה וזך זה מכבה קצת שלהבת לבי הבוערת.

ובאמת, נפשו של ר' אבנר שבה מיד למנוחתה ורוחו הרעה סרה.

הדממה השאננה, מראה פני הים ומרחביו הגדולים, השטופים בזהרי חמה מתוקים לעינים, כפת הרקיע שכולה זיו ותכלת אין סוף, הצלילים הרכים והזכים המתהלכים ברחבי הבריאה, השכשוך העָרֵב והמישן של גלי־הבדולח – כל אלה יש בכחם כדי להחזיר נשמות אפילו לפגרים מתים.

שהינו כאן כארבע שעות ומעשינו היום כמעשינו אתמול, אלא שר' אבנר היה מרבה היום לדבר מאתמול; שר היה פעם עמי ופעם יחידי. הפעם היה קולו נאה יותר מכפי הרגיל ומושך את הלב יותר. רוחו הטובה של ר' אבנר לא סרה מעליו כל אותה שעה. בשמה של זו לא פרש אפילו פעם אחת אלא בונה היה לו בדמיונו מגדלים וארמנות־קסם לעתיד לבוא. סופו שיעלה לגדולה ויהיה חזן מפורסם – כך היה משעשע את עצמו ר' אבנר בתקות־תום – ולמשורריו אין מספר, והוא נוסע ועובר אתם ערים וכרכים “מסוף העולם ועד סופו”, ולאחר שיצבר הרבה כסף וזהב יעמוד ויבנה לעצמו ובשביל בני־ביתו בית גדול ומרווח על שפת הים ובצדו בית־הכנסת יפה ונהדר כבית המקדש בשעתו. בכל שבת ושבת יהא עומד ומנצח על מקהלתו ובני־אדם נוהרים אליו “מסוף העולם ועד סופו” לשמוע אל הרנה ואל התפלה. מאד הוא משתוקק ללמוד את מלאכת הנגינה וכתיבת ה“נוטין” בכדי שתהא בידו להעלות על הגליון את “מערכי לבו”, כלומר, דברי נגינה. כדאי להעיר אגב־אורחא, שר' אבנר היה נוהג לדבר באשתו באהבה רבה וברחמים גדולים. כנראה, היתה אהבה גדולה שרויה ביניהם.

בעל כרחו אנוס היה ר' אבנר לעזוב את המקום הזה ומיד שרתה עליו רוח של עצבות.

אחר־כך נפטרנו זה מזה על־מנת לחזור בערב לבית־הכנסת. בערבית היינו יושבים ועוסקים במסות־נגינה ומספרים זה עם זה עד חצות הלילה. אותו הלילה לן ר' אבנר בתוך בית־הכנסת, משום שקשה היה לו מאד אויר־המרתף המחניק.

בחזירתי לביתי הוכיחתני אמי, על שעברתי על דבריה ולא באתי לשעה הקבועה, ללכת עמה לבית־קברות. קבלתי עלי את התוכחה ולא דברתי דבר.

כך עברו עלינו הימים שבין כסא לעשור. את שעות הבוקר היינו מבלים על שפת הים ואת הערבים – בבית־הכנסת, כשאנו טרודים במסות־הזמרה עד חצות הלילה. הטיולים המרובים הרחיבו קצת את דעתו של ר' אבנר, אבל לא הפיגו את הכאב.

מכל־מקום התרגל ר' אבנר קצת ביסוריו ולמד את עצמו לקבלם בשתיקה. אלא שלפעמים היה ר' אבנר מפסיק את נגינתו באנחה עמוקה, תפש בידו את חזהו והעיר מתוך אנחה:

– אש בוערת. אש צורבת.

ר' יוסקה ואשתו לא פסקו מלקבול לפני ר' אבנר המונע את עצמו מן האכילה והשתיה, מענה את נפשו בסגופים, ולן בבית־הכנסת ומתרחק מהם ואינו מדבר אתם בסבר פנים יפות, – כל הדברים הללו גורמים להם צער מרובה ועגמת־נפש גדולה.

---

הגיע ערב יום־הכפורים. ההכנות אל החג התחילו עוד מאתמול. רבים היו טורחים כל הלילה. באותו הערב כשחזרתי לביתי בשעה מאוחרת מן הרגיל קבלה אותי הדודה בפנים זעומות והתחילה להשמיעני דבר קנתור:

– כלום ראית דוכוס שכמותו, המעכב כל בני־הבית על רגליהם עד האשמורה השלישית בלילה ומעכב בעד ה“כפרות”? כלום בן־יחיד אתה לי? כיצד יביאו בעת חשכה כזו את התרנגולים הללו לבית־השחיטה, במקום שהדחק גדול מאד ויש לחשוש שלא יחליפו אותם ב“נבלות”? והלה עודנו עומד כגולם, לשונו שלוחה לחוץ והוא אינו זז ממקומו. הרי לך תרנגול, טול ועשה בו מעשה. טרחתי והכינותי בשבילך תרנגול לבן כשלג. אמנם כדאי אתה לכך, התכשיט.

נעניתי לה מתוך הכנעה כאדם שנתפס בקלקלתו, נטלתי את הסדור ועברתי שלש פעמים על התפלה הנאה שאין לה, אמנם, שום שייכות אל עצם המנהג של “כפרות”, נענעתי את התרנגול מסביב לראשי, כנהוג, והשלכתיו אחורי השלחן. בכדי לכפר את פניה של דודתי קבלתי על עצמי לשאת את התרנגולים והתרנגולות לבית־השחיטה והתחיבתי לשמרם שמירה מעולה שלא יארע להם חלילה שום תקלה. אבל הדודה לא השגיחה בדברי ואמרה, שהשוחט עצמו יכנס לביתנו וישחטם כדת. כך היה. כשעותים קודם עלות השחר נכנס אצלנו ר' אברהם־דוד השוחט בלוית שַמָש בית־הכנסת הנושא פַנָס בידו. כל בני־ביתנו, חוץ מסוסיה’לה, היו עדיין כולם ערים ויצאו לקראת הבאים. הדודה הדליקה את ה“אבוקה” ואני ומשה רצנו בבהלה לחדר־הבישול והוצאנו משם את התרנגולים המזומנים לשחיטה. בכניסתנו נבהלו הללו מאד מפנינו והתחילו גועים ומקרקרים וטסים אילך ואילך בבהלה וכובשים את כרבלותיהם בפנות הבית. אחרי טורח מרובה עלה בידינו להכניע את המורדים. אחר־כך היינו מהלכים ברגש ומוציאים אותם לאורן של האבוקות לתוך החצר, מטילים אותם על־גבי ערמת הזבל ופורעים את צואריהם ושופכים את דמם לשם כפרת כל חטאינו. דמם השפוך כמים נתכסה מיד בעפר כדין. ועדיין שעה מרובה היו הבריות העלובות הללו מפרכסות, מתבוססות בדמיהן ומקשקשות בגפיהן, כמוחאות על עִווּת דינם בידי אדם ואומרות: אוי לנו שעלתה לנו בכך!

לאחר שהשוחט והשַמָש קבלו שכר טרחתם הלכו להם לדרכם, לעשות מעשה רצח בבני־התרנגולים העלובים. דודתי וחנה’לה החללו למרוט את נוצותיהן של הבריות השחוטות. שתיהן עוסקות היו בעבודתן עד שהאיר השחר, בשעה שהגברים, וגם אני בכללם, שכבנו לנום כשעותים. בשחרית כשניעורנו משנתנו, כבר היה כל חללם של חדרי הבית מלא ריח ניחוח של תבשילי־חמדה ושל גלוקסקאות הרדויות מתוך התנור. מיד נגלתה אלינו בתוך חדר־השינה דודתנו, אוחזת גלוסקא אחת בתוך ידה, מרימתה למעלה, ומדברת:

– צאו וראו, ילדי החביבים – פנתה מתוך חדוה אלינו, השוכבים צפופים על הרצפה ומפהקים – מה יפה מראה ומה קלה היא! ממש נוצה דקה, בין מבחוץ ובין מבפנים. טוב שלא השגחתי בעצתה של בתיה השכנה ולא הייתי חולטת את העיסה פעם שניה ברותחין.

הדודה יצאה מחדרנו מתוך חדות־נצחון ונכנסה לתוך חדרו של דודי, כדי לשתף גם אותו לשמחתה.

הרחוב חזר ופשט צורת חול שלו ולבש צורה של חדות החג. פרצופים של חג, ריחות של חג, גם החמה נראה כאילו שורה עליה שכינת החג, מסבירה פנים שוחקות ומשחקת לכולם,כקטן כגדול.

יום הדין הגדול והנורא עומד לבוא, יום צום וענוי, והכל ממהרים עתה לאכול ולשתות. הכל, בין העני שבעניים ובין העשיר שבעשירים, אוכלים היום הזה מטעמים לשובע. ביותר שמחים התינוקות, המקבלים ביום הזה ממתקים בשפע בכל בית שהם נכנסים לתוכו, וכל בעלת־בית מאושרה ברבות הבאים אליה, גדולים וקטנים, “לבקש דובשניה”. ולא “דובשניה” בלבד מחלקים להתינוקות אלא כל מיני מטעמים. דובשניה זו במה נחשבה נגד אותן הלביבות המשובחות הטובלות בדבש חוּם, שטעמן כטעם פרי גן־עדן. וביותר נשתבחה שכנתנו בתיה במלאכת הלביבות. ואף־על־פי שגלוסקאותיה מעולם לא עלו יפה, לפי דברי דודתי, בכל זאת כל מי שלא טעם לביבותיה של בתיה באותו יום לא אכל לביבות יפות מימיו. ומה קרנו פניה של בתיה מנחת וקורת־רוח בשעה שאני, הירשל, משה, אהרן ועוד שלשת בניו של דודי השני נכנסנו בבהלה לתוך בית־מעונה הנמוך והמצוחצח שכתליו מבהיקים מלובן. לעולם לא אשכח את סבר עיניה היפות, שכעין אד קל מרטיבן מתוך התרגשות, ומה יקרה לנו הברכה שברכתנו, שנזכה לשנה הבאה ושוב נבוא אליה לשם אכילת לביבות. לעולם לא קדמני אדם עוד בסבר פנים יפה כזה. איכן נפשות פשוטות ותמות, זכות וטהורות, השופעות אהבה וחום־לב אין קץ?

ביום זה כל חללו של העולם הישראלי מכה גלים של אהבה ושלום עד אין סוף. עבר ובטל מן העולם, כמו בתנופת יד קודם, כל ענין של חומר וחול. רצון קדוש אחד ממלא את כל הלבבות כלב אחד, וכל הנפשות מלאות רגש אחד זך וטהור. נעלמה החיה שבאדם בכל שקוצי־תאוותיה. כל ישראל כאיש אחד טהור וקדוש, עומדים לפני קונם בלב מלא אהבה רבה לקרוב ולרחוק, אהבת־אם לגר ולאזרח, להאח אשר “מטה ידו”, אהבת השלום והרחמים, ככתוב בתורת משה והנביאים. אין קץ להמון הרגשות הקדושים והטהורים השופעים מתוך עומק לבו של איש ישראל באותו היום הקדוש.

איני יכול לשכוח גם את הרגעים שבליתי באותו יום בביתו של ר' יוסקה. באתי אליו מפני שעוד אתמול הבטחתיו לבוא היום, שאלמלא כך ודאי הייתי משתמט מדבר זה. מרובים היו קרובַי ולא היה סִפֵק בידי לבקר את כולם לשֵם “בקשת דובשניה”.

נכנסתי לתוך ביתו של ר' יוסקה בשעת גמר הסעודה.

על השלחן באמצעו מצאתי את ה“צימס” של בולבוסים וגזר, כשהוא מעלה אד של הבל המגיע עד הרצפה וממלא את החדר ריח נעים מאד. על־גבי המפה היו מפוזרות עצמות תרנגולות מכורסמות, ומאיר’קה עדיין היה עסוק בכרסום עצם אחת ולא היה פוסק מלטרוח עליה בכל כחו, כשראשו נטוי לצד אחד ועינו עצומה קצת. שלשה אורחים היו מסובים אל השלחן ולפניהם מיני־תרגימא. רק אחד מהם היה ידוע לי, הוא ר' קלמן סנדלר־מטליא, שעבודתו קבועה אצל שער ביתנו שכבר הזכרתיו למעלה. זה היה בן־אדם מדוכדך, קטן־קומה, שחום־פנים, שקוע־חזה, בעל קדקד שער ועינים גדולות, שחורות ועמומות.

השני היה אף הוא בן־אדם קטן־קומה, אבל זקן ובעל בשר, בעל־פנים בריאים ומאדמים, חוטם מארך ומסומק, דומה ממש לספוג. השלישי הוא כנגד זה גדל־קומה ודק־בשר, שחום, בעל־פנים מרושלים ושטופי־שינה. אפילו הכובע המורד על־גבי מצחו נראה היה כמבקש לו מקום להתנמנם שם. כולם, חוץ מהשלישי ור' אבנר, העצוב והשקוע בהרהורים תמיד, היו מסיחים בקול מתוך התלהבות:

– כדאי היה לשלוח את מי־שהוא ולהזמינו לכאן – אמר ר' קלמן בתחנונים, כשהוא תולה עיניו העמומות והפקוחות לרוחה בר' יוסקה.

– אלך בעצמי ואזמינהו – השיב ר' יוסקה.

– אדרבא ואדרבא – השיב ר' קלמן ועודנו כמתחנן – הן בעיקר הדבר נפלה קטטה בינינו על דברי־הבאי, ועתה אין אנו מדברים זה עם זה מחג השבועות ואילך. ומעשה שהיה כך היה: יושב הייתי בבוקר־השכם ברחוב ועוסק במלאכתי. פתאום נגלתה עלי אשתו מתוך בהלה, שערותיה פרועות, והיא צועקת בכל כחה: “אם אתה לא למדת את ה”ממזר" שלך דרך־ארץ – אני אלמדהו בינה! את גלגלתו ארוצץ, זרועו מקנה אשבר, את עורו אפשיט מעליו, את איבריו ארסק“. – “על מה ולמה? – שואל אני – מה עולל לך, משה’לה שלי?” – “מה עולל לי, שואל אתה? אוי ואבוי לי. הן הוא ירד לחיי, ה”ממזר” הזה, ולואי שלא יגדל לעולם, הן הוא פתוח פתח את הלול שלי והוציא לרשות הרבים שני תרנגולי". מיד עזבתי את מלאכתי ורצתי לבקש את תרנגוליה. ומה, כסבורים אתם, סופו של דבר? התרנגולים נמצאו כבר תפוסים ועומדים. לא יכולי עוד להתאפק והתריתי בה, שאם תעיז פניה לנגוע במשה’לה שלי או לכנותו “ממזר” סופי שארוצץ את גלגלתה. וכלום אין הדין עמי? מיד רץ הוא לקראתי והחל לקללני קללות נמרצות. הייתי מהנעלבים ואינם עולבים אבל אשתי לא יכלה לקבל את העלבון ולשתוק. עמדה ושפכה עליו דלי של מים. מיד גערתי בה ואמרתי: כלום דרכו של אדם מישראל לשפוך מים על חבירו? השיבתני היא: כלום דרכו של אדם מישראל לקלל את חבירו קללות נמרצות? מאותו היום ואילך חדלנו לדבר זה עם זה לשלום, ואולם הקדוש־ברוך־הוא יודע את האמת, שאיני שונא לו ואיני דורש חס־ושלום, את רעתו.

הזקן היה עומד ושומע את דבריו בשים־לבו מתוך מנוד־ראש, כדיין מומחה ונאמן זה המבקש לרדת לתוך עומק הדברים, כדי להוציא דין אמת לאמתו.

לאחר שספור המעשה של ר' קלמן בא לידי גמר נטל ר' יוסקה את משענתו, עמד ויצא מביתו, כשהוא צולע והולך. לא עברו כמה רגעים וחזר ר' יוסקה בלויתו של אותו האיש, איש ריבו של ר' קלמן, אברך כבן עשרים וחמש, בעל־פנים רכים ומסבירים, כפני בר־אורין, מעוטרים סביב בזקן צהבהב וכֵבֶד־שֵׂעָר. אני ידעתיו מכבר, לפי שדר בשכונתנו. כַתָּף הוא למיני מרכולת ואשתו היא תגרנית של תרנגולים. ר' יוסקה הושיב את ר' אברהם – כך שם הכַתף – כלפי איש ריבו, ומיד נבוכו שניהם וכבשו את עיניהם בקרקע. מתביישים היו להסתכל איש בפני חבירו, כבת ישראל כשרה בפני חתנה. וגם שאר בני־הבית נבוכו קצת.

אבל מיד עלה הכל יפה. ר' יוסקה עמד והוריד מעל גבי השִדָה צלוחית עכורה מלאה יין לבן ופקוקה בפקעת של נייר וכוסות בעלות גונים ותבניות שונים זה מזה, מזגן ורמז באצבעו לר' קלמן. הלה עמד במבוכה גדולה, נטל בידו הרועדת את הכוס, ברך עליה בלחש, גמע מתוכה גמיעה קלה, הושיט את ידו הימנית לארכו של השלחן ואמר בקול:

– לחיים, ר' אברהם, יברך אלהים אותך ואשתך, בני ביתך וכל קרוביך בשנה טובה ומוצלחת.

ר' אברהם נוטל מתוך אדמומית של בושה את היד הפשוטה, ועיניהם של שני בעלי־הריב נתמלאו דמעות. השתרבבו הזרועות והגופים לארכו של השלחן ושני בעלי־הריב נפלו איש על צואר חבירו.

החמה שעמדה סמוך לשקיעה היתה גדֵלָה והולכת. קרני החמה העוממות נפלו באלכסון על־גבי הזגוגיות הכהות של חלונות הבתים העלובים בעלי דיוטה אחת ובעלי שתי דיוטות שברחובנו. מי השלולית הגדולה שבאמצע הרחוב האדימו כדם, והבתים וכפת הרקיע השקופים בתוך מימיה כעולם הפוך נראו כאחוזי שלהבת. כלתה רגל איש מן השוק.

ופתאום צצו מכל עברים גברים, המהלכים ברגש ומתוך כובד־ראש לבתי־הכנסיות, הכל נושאים בידיהם נרות של שעוה תקועים בתוך עציצים וקיתונים ישנים של פחים, ובתוך קנקנים וקומקומים ממולאים טיט.

אצל הדלת של בית־הכנסת שלנו המרופד שחת עומד שלחן. אצל השלחן הזה מסובים ר' יוסקה, ר' אבנר, בעל־השחרית, ר' ברוך ואני. קערות חמר עומדות לפנינו ובתוכן פתקאות שכתבותיהן “מאירות עינים” באותיותיהן הגדולות.על־גבי פתקא שלי רשומה התיבה “משוררים” ובשום פנים איני יכול לישב תמיה זו: למה “משוררים”, ולא “משורר” בלשון יחיד? על־גבי הפתקא של ר' אבנר רשומות התיבות “שליח־צבור”, ר' יוסקה עומד וגובה את הכספים מן המתפללים, דמי מקומותיהם בבית־הכנסת, דמי עליה לתורה או סתם נדבות. ולמה קבעו יום זה לתשלומים? משום שביום זה הכל באים לבית־הכנסת, איש לא נעדר.

מטבעות של נחושת ושל כסף יורדות בשפע לתוך כל הקערות, וביותר הן רבות והולכות בתוך קערתו של ר' אבנר.הכל מזדרזים להעניק ביד רחבה את בעל־התפלה החביב שלהם על התענוג הגדול שגרם להם. הכל לוחצים את ידו מתוך חבה, משפיעים עליו בפה אלפי אלפים ברכות נאמנות, ור' אבנר משיב לכל אדם ואדם מתוך בת־צחוק חמה, נוגה ונדיבה. סמוך לשלחן מוקצה מקום פנוי מכסאות וספסלים. שם עומד ר' ברקה הממלא מקומו– כמה נורא הדבר! – של תַּלְיָן. כל הנכנסים, לאחר שגמרו את חשבונותיהם עם כל “הקערות”, הם משתטחים בהכנעה גדולה על־גבי הרצפה, פניהם למטה וגבם למעלה, ומיד ר' ברקה עומד על גבם ומונה ברצועתו ל"ט מלקות, מלקות ממש שאפילו זבוב היה נרתע מפניהן. ומיד כל אחד ואחד, לאחר שספג “מכות מרדות” הללו, עומד ומטיל פרוטה של נחושת לתוך “הקערה”, פורש לעצמו ומתפלל תפלת המנחה בלחש.

החמה הולכת ושוקעת. בבית־התפלה אין איש מהמתפללים. היושבים על “הקערות”, לאחר שמנו את הכספים, הם נוערים אותם לתוך מטפחות גדולות. סכום כספי מגיע לשני רובל שבעים ושלש אגורות ושל ר' אבנר – לערך חמשה־עשר רובל. את אשר לא פללנו בא. גם שכרם של אחרים לא נתקפח. ביותר שמח ר' יוסקה על דבר זה. שמח הוא על זה שהמתפללים, באי בית־תפלתו, ידעו להעריך כראוי את ערכו של ר' אבנר, החביב עליו כל כך, והעניקו לו בעין יפה. הוא מתגאה בלבו ומכריז מתוך התרגשות: “יחיה היהודי! מי כמהו נדיב־לב!” מסלק הוא לכל אחד ואחד את המגיע לו ומודיע לר' אבנר, שהקהל מלא את ידו לתת לו, לר' אבנר, לא עשרים, אלא עשרים וחמשה רובל, בין שישאר לימי החגים הבאים ובין שלא ישאר, אלא שאם ירד לפני התיבה בחג הסכות יקבעו לו בשכר זה פרס מיוחד. לאחר שעסקי הממונות באו לידי גמר עמד ר' יוסקה ולחץ לכל אחד אחד את ידו וברכו בשנה טובה ומוצלחת. אחר־כך הוא נגש לר' אבנר, נטלו בחבה גדולה בשתי ידיו ואמר:

– בוא ר' אבנר וננשק זה לזה לפני בוא יום הדין הגדול והנורא!

ר' אבנר קרב אליו והם חבקו איש את חבירו. קולות הנשיקות והאנחות נשמעו בערבוביה.

השעה כבר היתה מאוחרת מאד. לא היה סִפֵּק בידי ללכת לאמי ולהודיע לה את הצלחתי בעסקי “הקערה”, שאלמלי כך סופי שהייתי עובר על זמן הסעודה. אני בלאו הכי החמצתי קצת את זמן הסעודה וכבר היו כל בני־ביתנו מסובים אל השלחן, בשעה שנכנסתי לתוך ביתו של דודי. מסרתי את כספי לדודתי לפקדון, והיא קבלתו בשתיקה. בבית שוררת עלטה. רוח של עצבות יורדת פתאום, כובשת את הלב וממלאה אותו יראה סתומה. הדודה מברכת על הנרות. כל חללו של החדר מתמלא אנחותיה ויללותיה. הכל מסבים את פניהם ומוחים את דמעותיהם. פתאום נשמע קול: בואו אל הטרקלין! כולנו יוצאים דרך הדלת הפתוחה למחצה ונכנסים לתוך החדר הסמוך. בתוכו, על־גבי השלחן העומד אצל הכותל, למטה מן האספקלריה שבין שני החלונות, עומד נר של שעוה גבוה בתוך קיתון של נחושת ומשני צדדיו שני נרות קטנים של חלב. לפני השלחן יושב דודי חִוֵר ונרגש והוא מוחה במטפחתו הצבעונית את דמעותיו. כולנו נגשים אליו בזה אחר זה, לפי שנותינו. הוא מניח את שתי ידיו על ראשו של כל אחד ואחד ומברכו לפי הסדר. הגיע תורי.

– סלח ומחל לי, אהרן, חטאתי ופשעתי לפניך – מדבר הדוד בחשאי, כשהוא גומע את דמעותיו. ותיכף לברכה נשיקה חמה על־גבי המצח, לבי יוצא מהתרגשות.

– נתפלל לפני רבון העולם שישלח לנו שנה טובה ומבורכת – אומר דודי בקול עצב, ומיד עמד דודי על רגליו. נטפלו אליו כל בני ביתו. כולנו מהלכים ברגש, נגשים אל הדלת, מנשקים את המזוזה ויוצאים ללכת לבית־הכנסת

החמה כבר שקעה. שעת בין־השמשות הגיעה לעולם. בשפולי המערב המכוסה רצועות של עננים קלילים שוהה עדיין כתם חכלילי המאפיר והולך. כל קצותיו של הרקיע זעומים וזועפים. ומעל העננים נגלה ירח חוֵר, מחוסר גַון, עומד קודר וחפוי־ראש. כוכב בהיר נצת למעלה, ומיד נצנצו אחריו עוד שנים־שלשה. פניהם של הבתים והרחובות קודרים למראה. האנשים מהלכים כצללים. כאילו מתם החביב מוטל לפניהם, והם מתקינים את עצמם לסתום עליו את הגולל. אפילו פניהן הצחים והנאים של בנות־ישראל המלובשות בבגדי החג אינם משרים רוח של חדוה על הרחוב. על־גבי עלית קרשים קטנה בעלת מדרגות מועטות מקפצות בחפזון ובזריזות יתירה צפרים קטנות, שחשך עליהן היום פתאום, והן מנקרות בזרעונים המפוזרים לפני דלת חנות הגריסין. סמוך להן עומד כלב מגודל, בעל אזנים מקופלות ופגומות, פצוע ומדולדל כולו, דַיָר קבוע בשכונה זו, עומד ומכרסם עצמות, כשהוא מעיף לכאן ולכאן עיניו הנבוכות והמשוטטות, מסתכל מתוך אימה, כבריה עלובה, שיד כל בו.

– אלתר, אלתר – צווחת עלמה צעירה־לימים, מעוטפת סודר מנומר רצועות־רצועות, כשהיא מוציאה קצת את ראשה דרך הדלת הפתוחה למחצה וידה אוחזת במנעול הדלת – אלתר, אלתר, חזור והכנס לתוך הבית, שכחת להודיעני התפלות של היום מה הן?

אלתר, עלם כבן חמש־עשרה, בעל פנים חורים, זכים ונוחים, אחיה של העלמה, כנראה, חוזר על עקביו ונכנס לתוך הבית.

הרחובות נתרוקנו, כאילו הגיע קץ כל בשר. פני הבתים השרויים בערפל והמוארים בקרני הירח החור נעשים זעומים יותר וצלליהם משתרבבים והולכים לארכה של הרחוב הריק. הכל בא בערפלי הלילה.

בתוך בית־הכנסת אור גדול. נרות של שעוה בלי מספר עומדים צפופים על־גבי כל החלונות. ר' אבנר, שישב עד עכשיו אצל הכותל המזרחי שקוע ב“זוהר”, עמד על רגליו ונגש ברגש אל העמוד. כולו עטוף לבנים. פניו הנוגים מזהירות. עיניו בוערות באש קודש. מתוך לב רועד אני נטפל אליו, פוסע בהכנעה, מסתכל בו בדחילו ורחימו, מתוך יראת הרוממות. אותו רגע אני רואה את פניו כראות פני מלאך אלהים.

אצל העמוד עומדים ר' אלתר וישיש אחד, וספרי תורות בידיהם. חרדה בת־רגע עוברת כגל את כל חללו של בית־הכנסת ומיד שוררת דממה. ומתוך הדממה הזאת בוקעים ועולים פתאום הקולות הנפלאים של מנגינת “כל נדרי”, זו המנגינה שהיא כמרגלית חמדה בנגינות ישראל ויש בכחה להרעיש כל לב עד היסוד בו. והנה באים קולות אלהים אלה והם חודרים למעמקי כל נפש, רגע אחד – להחרידה חרדת אלהים ולהשיבה עד דכא, ומשנהו – לנחמה ולהחיותה, לפיסה ולרצותה. דומה כאילו יגון כל הדורות כאחד נקלטו בתוך קולות־הפלאים הללו, וכאילו אנחותיהם של רבבות אנוסים ומעונים באות אלינו משם. המנגינה חוזרת ונשנית שלש פעמים, ואין זה אלא כדי להכשיר את כל הלבבות לקבל אל תוכם את המנגינה הנשגבה הזאת לכל הוד רוממותה ולכל מעמקיה. בגמר המנגינה חגר ר' אבנר את שארית כחו וקרא בקול גדול ונורא:

– “וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה”.

הקריאה יצאה מפיו – והנה היא נפלה פתאום אל תוך ים נוהם וסוער של קולות העם החוזר עליה ברעש גדול וחזק, רָעֹש וטַלטל את הפסוק, כאניה מטורפת במצולה, רותחת, מגל לחברו – ויהי כל הבית לחרדת אלהים.

וכך היו מתפללים והולכים עד השעה האחת־עשרה בערבית. אחר־כך נחלק הקהל לשתי כתות. האחת מהן פורשת והולכת לביתה והשניה מתפללת והולכת – עד שעולה עמוד־השחר.

פרק ארבעה־עשר.

הבוקר אור ובית־התפלה נתמלא שוב בכי וזעקה. ים הקולות הולך וסוער. רגע תשתרר דומיה, ומיד – שוב ניעורים גלי הקולות, והם הומים וסוערים כהמות מים רבים ודכייהם. מקצת מן המתפללים עומדים עוד נטועים במקומם מן הערב ומקצתם יוצאים לשאוף אויר. גדול החום מפני עשן נרות הדונג, ששלהבתן כהה וכמעט לא נראית לעין מפני אור החמה. לפני התיבה יורד בעל השחרית ומסלסל בקולו המרוסק את סלסוליו המשונים. מקצת מן המתפללים אינם יכולים לכבוש את יצרם ובעל־כרחם הם שוחקים לסלסוליו. מיד מקפידים כנגדם זקני העדה, מקישים בכפות ידיהם על־גבי סדוריהם וגוערים בקלי־הראש: “נו, אי, שאַ!” – כלומר, “הסו, הדיוטים!” פתילה של אחד הנרות מתקפלת ונוטה באלכסון ומתכת את הדונג על־גבי החמר.

– דנילא! – צווח ר' ברקה.

ומיד מבקיע ובא בין הצבור דנילָא, יליד רוסיה הקטנה, בן־אדם שעיניו זעירות ומכונסות לתוך מצחו וזקנו קלוש והוא מלובש גלימא אמוצה ומטולאה וכובע משוטח ומזוהם בראשו. הכל מרמזים לו באצבעות שלוחות, דנילא מתבלבל, מסתכל אילך ואילך מתוך מבוכה ואינו יודע לכוון את המקום. מיד נטפל אליו ר' ברקה, ומראה לו כלפי הנר שנעשה בו מעשה. דנילא מוחט את הפתילה הבוערה, ממעכה באצבעותיו ומכבָּה.

אברך אחד, המסב אל השלחן מימין לדלת, הוציא מכיסו שלפוחית של שְרָף נַשְדוּר, הטפיח בו את מטפחתו והריח בה. הריח החריף מושך את כל הלבבות. כל העינים פונות אל האברך המאושר הזה, שחמדה כזו שמורה לו בבית־גנזיו. הריח החריף הזה מושך מיד את כל החוטמים והשלפוחית עוברת מיד ליד ומחוטם לחוטם. רבים מן הזוכים בה – מטפטפים הימנה טפה על מטפחתם ואף זו עוברת מיד מחוטם לחוטם. זקני הקהלה, נשואי־הפנים, משתמטים מדבר זה, שאבות אבותינו לא נהגו בו מעולם ומסתפקים באבקת־טבק מתוך קופסתו של ר' יוסקה, העומדת על־גבי השלחן להנאת הרבים.

ובינתים הגיע החמה לאמצע הרקיע. שלהבות הנרות הולכות ומחוירות, החום וההבל מתגברים. מקצת מן המתפללים אומרים את הפיוטים הללו, שאחרים מקילים לעצמם לדלג עליהם. העיפים מתמודדים ומפרקים את עצמותיהם. הללו נוהרים מתוך נמנום, והחוטמים מנקרים בסדוריהם ובמחזוריהם. הללו מספרים זה עם זה, תחילה בחשאי, אחר־כך בקול. אצל הדלת נפלה מריבה בין שני בני־אדם, אחד זקן, מי שהיה איש־צבא, וחבירו בחור רוכל; כמעט שלא הגיעו בעלי הריב לידי מכות־לחי, אלא שבעלי־בתים יושבי מזרח ושאר מקומות מקישים מיד על־גבי המחזורים ומשתיקים את מפריעי הסדר. פתאום נפתח ארון־הקודש, והחזן משמיע בקול חזק וברגש את החרוז הראשון של אחד הפיוטים החשובים ביותר. הקהל קם בחפזון, כאיש אחד, על רגליו ועונה פסוק־פסוק אחרי החזן; הכל צועקים והכל מנענעים בראשיהם ובכל גופם. ושוב רעש והמולה ושאון וזמזום מסביב, כאשר יהיה הרעש ביער ביום סער או כסופת־השלג במרחבי ערבה.

והנה נגמרה תפלת השחרית. רבים יצאו דחופים ומבוהלים מתוך בית־הכנסת ועמדו סיעות־סיעות בחצר הבית. יצאו אחריהם גם הנשים וישבו במקום הצל על־גבי הקורות המוטלות שם במבוי. כולן מלובשות שמלות בוץ, והצעירות שבהן נאה להן מאד הצבע הורוד או התכלת של שמלותיהן. הרבה מן הזקנות סרבלים נתונים עליהן למעלה משמלותיהן, שבית־ידם אחד תלוי להם מן הצד כשהוא ריק. זו שאין לה סרבל יוצאת עטופה בסודר של צמר. אלו ואלו מטפחות של משי ושל בוץ נתונות לראשיהן, אלא שמקצתן, וביחוד הרכות בשנים, מטפחותיהן קשורות להן ברפיון מתחת לסנטר, קצות המטפחות תלויות למטה על־גבי החזה, ומתחת למטפחות אצל הפדחת, מגולות ונראות לעינים שפות השביסים, הנקיים והנאים מאד בקשוריהם הדקים והקטנים התפורים בהם; ומקצתן, אלו שהן זקנות, מטפחותיהן מהודקות להן מאחורי ראשן, על המפרקת. ויש מהן, הזקנות מאד, שקשר המטפחת עשוי להן על־גבי קדקד הראש ממש. הרבה מן הזקנות – שביסים חבושים לראשיהן במקום מטפחות. מסביב לישישה אחת, המקושטת בפאר ראשה זה וכעין חֹשן מרוקם כסף נתון על חזֶהָ, התכנשה כנופיה של נשים. ישישה זו היא כבת מאה, קומתה הכפופה מגיעה כמעט עד הברכים ובכל מקום שהיא הולכת משענתה עמה. פניה דומים לפני צנון שחור וכמוש, עיניה קטנות מאד והן מכונסות לתוך המצח, ועם כל זקנותה המופלגת היא נוהגת בבגדיה נקיון מרובה וגם מעין סלסול וגהוץ על פי דרכה. היא מדברת בכבדות, אבל אינה פוחתת משעור תשעה קבים של שיחה. מספרת היא כדרך הזקנות ספורי מעשים שהיו לשעבר, כגון, מעשים ב“פריצים” ומעללי “גבורותיהם”. ומה מעציבים הספורים הללו. כל השומע אותם חלומות יבעתוהו כל הלילה. לפני עיני השומע את שיחתה הנאה והמפורטת מתגוללות מגלות־מגלות בהירות של מעללים ומעשים נוראים, שיש בהם כדי להקפיא את הדם בעורקים. בקיאה היא היטב בארחם ורבעם של ה“פריצים”. שמונים שנה עברו עליה בעיירה אחת פודולית. הכל קוראים אותה “הסבתא קרינצה” והכל נוהגים בה דרך־ארץ מרובה.

–– סבתא, ספרי נא לי שוב את המעשה באותו הפריץ, שקבר חיים את היהודי החייט ביום הכפורים! – שואלת אשה אחת מאת הסבתא קרינצה.

– אוי ואבוי לי, קבורת חיים – הא כיצד?! – צווחת מתוך בהלה חברתה אשה צעירה לימים, זקופת־הקומה, בעלת עינים אדמדמות־כהות וגדולות.

– עוד מעט ותשמעי! – משיבה הראשונה.

הסבתא אינה מסרבת להן. לאחר שהיא מנקשת במקלה על־גבי הקרקע לסימן של התמרמרות על מעשה העול הנורא היא מתחילה לספר, כשהיא מנענעת את ראשה הכפוף.

– כל המארות תחולנה על ראשו של הרוצח הזה. כמה דמים נקיים שפך הרוצח הזה, כמה נפשות מישראל אבד הרוצח הזה!

הסבתא נושמת בכבדות ומוסיפה לספר:

– שמו של הרוצח הזה – ימח שמו וזכרו – היה משונה, מעין ציביצקי או פְשֶוֶלִינֶבְסְקִי, השד יודע אותו. כלב מגודל ורע כמותו היה לו לאותו פריץ. הכל היו אומרים עליו, שהוא, הכלב, הוא נשמתו של הפריץ. אבל כלום נשמה יש לו לפריץ? כלב זה מפורסם היה בין היהודים. לא היה פוסע הפריץ אפילו פסיעה אחת יחידי בלא כלבו. חביב היה עליו כלב זה יותר מאשתו ובניו, אף־על־פי שגם הללו היו רעים ככלבים והיו גורמים לנו יסורים גדולים. ובעיר היה חיָט ושמו נתנאל. והחיט עני מדוכא וירא־שמים גדול. כל ימיו היה מהלך בערבית ובשחרית לבית־הכנסת להתפלל בצבור ומעולם לא עבר אפילו פעם אחת על מצוה זו. ואשה היתה לחיט זה ושמה ליבה. זוכר אני אותם ואת צאצאיהם כאילו ראיתים אתמול. חיט זה היה תופר בגדיו של הפריץ, כלומר של משרתי הפריץ. מרובים היו משרתיו של זה. מחנה כבד. כל יום ויום כיון שהיהודי נכנס לתוך החצר של הפריץ – מיד זה משסה בו את כלבו הרע וגוזר עליו: “נשך את הזיד!” הפריץ גוזר וכלבו מקיים. מיד משתער הכלב על היהודי, מפילו על־גבי הקרקע, תוקע בו את צפרניו ונושך ונושך. נתנאל כמעט שפרחה ממנו נשמתו והוא צועק זעקה גדולה ומרה וקולו הולך שלשה מילים: גוְַלד, הצילו, חוסו". כל אותה שעה עומד הפריץ, קנה־מקטרתו בפיו, והוא מציץ דרך החלון וצוחק בכל פה. כרסָנִי היה אותו פריץ כחזיר מפוטם. מעשים כאלה היו כמעט בכל יום, ונתנאל עושה את שלו: מהלך הוא בכל יום לשם, כי מה יעשה יהודי עני מדוכא ומטופל בבנים? וכמה היה מתפחד כשהגיע שעתו ללכת לחצרו של הפריץ! “ר' גדליה, בקש רחמים עלי” – היה נוהג לאמר להזקן שלי בשעת הליכתו – אני הולך להפריץ. – ופניו בשעה זו מתכרכמות כשעוה וכל גופו רועד מפחד.

ופעם אחת, כשנתים לאחר המעשה בהמוזג ר' אנשיל ואשתו וששת ילדיו, שנשחטו ביום אחד על־ידי הקוזקים שחיטה אכזרית מאד! את כרסה של האשה רטשו והכניסו לתוכה חתול חי…

– אויה! – צוחה פתאום האשה הצעירה ומיד התעלפה. כל נשי הכנופיה נבהלו והתחילו מתרוצצות אילך ואילך, ופניהן חורים כפני המתים.

– מים, הבו מים! – צועקות כולן בפה אחד ומרימות את האשה מעל גבי הקרקע. בעזרת “נטפי החַלָשות” השיבו את רוחה, והיא פקחה את עיניה, מסתכלת בתמהון כאילו נתעוררה מתרדמה כבדה, שנמשכה ימים רבים.

עמדו והגישו להמתעלפת כוס של מים. הידים מגישות מאליהן את הכוס אל הפה. מיד נזכרה בגוף המעשה, חזרה ונזדעזעה ודחתה את הכוס.

והסבתא מוסיפה לספר:

– כך, כך ילדי החביבים. ופעם אחת היתה פגיעתו של הכלב רעה מאד לר' נתנאל. כל גופו המנושך זב דם, רגליו פקו. כשעותים היה ר' נתנאל מוטל על־גבי הקרקע שבחצר הפריץ כנבלה ולא יכול לזוז ממקומו. איש מן המשרתים לא העיז לגשת אליו מפני אימתו של הפריץ הרוצח. לאחר שהפריץ מלֵא כרסו – ולואי שהיתה מתפקעת, רבונו־של־עולם! – והיה נוחר מתוך תרדמה מיד נתמלא אחד מן המשרתים הזקנים רחמים על ר' נתנאל ועמד והטילו על־גבי עגלתו והוליכו לביתו. ראתה אותו אשתו והתחלחלה. רצה אלינו מתוך בהלה, בוכה וצווחת מר: וי, וי בעלי עטרת ראשי! איך נפלת חלל בידיו של הפריץ האכזר, הצורר, השופך דם נקיים". רצנו לביתה כל עוד נשמת חיים באפינו. ר' נתנאל מוטל כמת, פצוע ודמו שותת. כל גופו מרוסק והוא עצמו גונח בלחש. מיד עמדנו וכרכנו את בשרו בסדינים מרוטבים במים. כל רבע שעה סדין חדש. שלשה ימים ושלשה לילות עמדנו אני והזקן למראשותיו וסעדנוהו בחליו. כחו תש ומחלתו התגברה. קשה היתה עליו תנועה כל־שהיא. פתאום התפרצה מגרונו צעקה מרה. הלב נזדעזע. אשתו סופקת כפיה ובוכה מר והילדים עומדים על־גבה ובוכים מר. שני שבועות תמימים היה ר' נתנאל שוכב במטה. ואשתו העלובה כל דמיה רותחים מכעס. נדרה נדר לנקום את נקמת בעלה מאת הכלב הארור הזה.

הסבתא קרינצה הריחה אבקת טבק כל־שהיא והוסיפה לספר:

עכשיו, ילדי הטובים, אקצר את דברי. כבר הגיעה השעה לחזור לבית־הכנסת. כבר הרביתי שיחה יותר מדאי. אסור להרבות שיחה ביום קדוש כזה; יסלח לי אלהים הטוב את עוני זה. אשתו של ר' נתנאל נדרה נדר ועמדה בנדרה. פשפשה ומצאה קוטליטה, נתנה לתוכה סם־המות, והלכה לחצרו של הפריץ וזרקתה לפני הכלב. הבוקר אור – והכלב נמצא בחצר והוא פגר מת. – ולואי והגיע להפריץ מה שהגיע להכלב! – מעשה זה היה בימים שבין כסא לעשור, שלשה ימים לפני יום הכפורים. כשנודע הדבר להפריץ התחלחל. מתחלה כל גופו נשתתק מחלחלה. עומד הוא במעלה האכסדרה שלפני פתח ביתו, עומד ומציץ בחבירו, זה כלבו, השטוח פגר מת לעיניו – והדבֵּר אין בפיו. בקשו עבדיו לפנות את נבלתו של הכלב – גער בהם הפריץ. כל אותו היום לא הוציא הפריץ אפילו הגה מפיו, אלא שהיו פניו זעומים ומאוימים ביותר. היו כל משרתיו פורשים איש־איש לקרן־זוית והם מבוהלים ומרתחים. הכל פוסעים על קצות אצבעות רגליהם ואינם מעיזים להוציא הגה מפיהם. כל הדברים הללו שמעתים מפיה של זקנה אחת. למחרת יצא הפריץ ועמד באכסדרה, קרא אליו שנים מן ה“הַידוקים” (הממונים להעניש במצות הפריץ) ואמר:

– יובא לפני הזיד החיט כרגע.

יצאו הרצים ותפשו את נתנאל והביאהו לחצרו של הפריץ. איום וזועם עומד הפריץ במעלה האכסדרה, עומד ומחריש. כיון שראה את ההידוקים מיד רמז להם באצבעו להעלות לפניו את נתנאל על־גבי המעלה של האכסדרה. אימות מות נפלו על נתנאל וכמעט שפרחה נשמתו מפחד. לקחוהו ההידוקים והעמידוהו לפני הפריץ.

– אתה האכלת את כלבי סם־המות? – אמר לו הפריץ מתוך שנים מהודקות ונתן בו עינים זעומות, שיש בהבטתן כדי להמית. נתנאל התנפל מלוא קומתו ארצה לרגלי הפריץ. התחיל זה בועט בו ברגליו בעיטה אחר בעיטה, בועט ודוחף אותו מאצלו, עד שגלגל אותו אל נבלת הכלב.

הזקנה הפסיקה. פני כל השומעות הפיקו אימה. מקצת מן הנשים בכו בחשאי.

– קצורו של דבר, ילדי הטובים – התחילה הסבתא לספר אחרי הפסקה קלה – אקצר את דברי, ילדי הטובים. באותו לילה חפרו בחצר בור עמוק על־פי גזירתו של הפריץ. הכניסו לתוך הבור את ר' נתנאל ואת הכלב כאחד וסתמו עליהם את הגולל. יצאה שמועה, שהפריץ עצמו היה באותו מעמד. שמועות שונות היו מתהלכות אחר־כך. אחר־כך היתה מתנהלת חקירה־ודרישה. שוטרים מכל המינים באו לכאן. חקרו ודרשו את כולנו. איני יודעת מה היה סופו של דבר. רק אלהים הוא דיין אמת. הוא משלם לכל אחד כגמולו לעולם הבא. ומה שעלתה לליבה – אותה, ילדי הטובים, אספר לכם בפעם אחרת. כבר הגיעה השעה ללכת לבית־הכנסת. הרבה נסיונות קשים נתנסינו, הרבה־הרבה הרפתקאות עברו עלינו, ועוד הרבה נסיונות עתידים אנו להתנסות עד שיבוא הגואל, משיח צדקנו, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ויביאנו לארץ־ישראל הקדושה. העיקר שלא יגרום החטא לעכב את הגאולה.

הסבתא נפטרה מכנופית הנשים מתוך נקישת מקל ונכנסה לעזרת הנשים.

הגיעה שעת תפלת המוסף. נגשתי אל ר' אבנר שישב כל אותה שעה על מקומו הקבוע ולא זז משם.

– קשה לי יום זה, קשה מאד – לוחש לי ר' אבנר, ותוגה שופעת מתוך עיניו, תוגה נואשת המפעפעת לתוך לבי.

– אצא לשעה קלה לשאוף אויר צח קודם שארד לפני התיבה – הוסיף ר' אבנר אחרי רגע.

שנינו יצאנו מבית־הכנסת.

ר' אבנר עמד במבוי המפולש לרחוב, העביר בפסת־ידו על גבי מצחו השופע זעה ודבר חרש, בינו לבין עצמו, כאדם ששקוע בהרהוריו:

– מה יפים פני העולם היום, מה בהירים פני החמה, מה מצוחצחים פני הרקיע ומה יפים היום קלסתר פני הים! מה משתוקק אני להציץ עכשיו בפניו. לבי אומר לי שלעולם לא אראהו עוד. תקפה עלי היום עגמת־הנפש והלב נקרע לגזרים. הרהורים קשים מתרגשים ובאים עלי וכובשים את כל נשמתי. רבונו־של־עולם, מה זה היה לי? התהום, רואה אני, פתוחה לרגלי.

ר' אבנר נשתתק לשעה קלה, חזר והעביר פסת־ידו על מצחו ועל שערותיו, הטיל את ידו הרכה על שכמו, נתעורר והחל לדבר:

– מה דעתך, הקטן, כלום נענש האדם על חטאים הממרקים את נשמתו ואת בשרו של האדם? לא ולא. אין עונש חל על עונש – השיב ר' אבנר בינו לבין עצמו – חטאו של האדם הוא עונשו. אבל מי יקום ויעיד? אין מאתנו יודע עד מה. סתומים הם דרכיו של הקדוש־ברוך־הוא. רק לאלהים פתרונים. הוא דן יחידי, הוא צופה נסתרות ולו גלוי וידוע הכל. מה נאמנים דבריה של תפלה אחת שאנו מתפללים היום: “משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף”. הן, “כחלום יעוף” – חזר ר' אבנר על דבריו מתוך גניחה, העיף מבטו לצדדים, חזרנו ונכנסנו לתוך בית־הכנסת.

– רק אלהים הוא היודע אם אסיים היום בשלום את תפלתי! – אמר ר' אבנר, כשהוא נגש אל התיבה ומתעטף בטליתו. ידיו רועדות וגופו כצל. אלא שעיניו הבהיקו ביותר שלא כדרכי. רגש כבד לחץ את לבי. כסבור הייתי שרגליו של ר' אבנר תמעדנה. מכל־מקום, לאחר שר' אבנר עבר על תפלתו החשאית, שנמשכה אצלו הפעם יותר מן הרגיל, התחיל לזמר בקול חזק ויפה “יתגדל”. הפעם היה ר' אבנר מאַמן את קולו הרם יותר מכפי הרגיל, מסלסל בו בקלות נפלאה, שהביאה לידי התפעלות את כל השומעים. אבל לאחר תפלת ה“שמונה־עשרה” החשאית הארוכה מאד אנוס היה ר' אבנר לשבת על־גבי הכסא ולהנפש קצת. מכל־מקום לא דלגנו אפילו על אחת מן התפלות המסוימות. ר' אבנר היה מפסיק ויושב לעתים תכופות על־גבי הספסל. מיד היו מגישים לו מטפחת טפוחה ב“טפות של חלשות” ור' אבנר נשם את ריחן מתוך עונג. בין תפלת המוסף ותפלת הנעילה חלה הפסקה בשבילי ובשביל ר' אבנר. תפלת המנחה מתפלל ר' חנא כל שנה ושנה שלא על־מנת לקבל פרס שכן יורד הוא לפני התיבה כל ימות השנה שלא על־מנת לקבל פרס.

בשעת קריאת התורה התחילו המתפללים משתמטים והולכים. כנופיות של גברים ונשים מתכנשות ועומדות ומבלבלות זו את זו בקולותיהן ושיחותיהן. בסיעת נערים נפלה מריבה. הגיעו הדברים לידי מהלומות. הגדולים שבהם נעשו אגודה אחת ושרו במקהלה מעין מנגינות היום של ר' אבנר. “הידד, בני־חיל” – קוראים קולות משבחים מן הקהל, שנטפל אף הוא אל המזמרים. בני אגודה זו מתרבים והולכים. כנופיה של תינוקות התישבה אצל סינוריהן של אמותיהם ולועסים לתיאבון גף או ירך של תרנגולת. כמה מהם לועסים מתוך כונה חתיכה ראויה להתכבד של אבטיח. מקצת מן הנשים מטפלות שוב באשה מעוברת אחת, שנתעלפה והיא טעונה הזית־מים.

ר' חנא, הגבוה משכמו ומעלה מכל העם, ירד לפני התיבה. הוא כבש את ראשו והחל לסלסל בקולו את המלה הראשונה של התפלה האמת ניתנה להאמר: קולו עולה לאין ערך על קולו הפגום של בעל־השחרית. פעמים, בשעת אמירת הנוסח, הוא מביא גם קצת עונג להשומע.

הגיעה ההפסקה השלישית. בשעה זו אין איש יוצא אל החצר. היום כבר פנה לערוב. הבית שרוי באפלולית. שלהבות הנרות הולכות ומבהירות, הולכות ומזהיבות. קלוחי הדונג הנִתך התעַבְּתו מסביב לנרות, ובנפילתם למטה על־גבי החומר של כלי מושב הנרות הם נקרשים ונעשים צורות ופרצופים שונים. הנערים מסתכלים בהקלוחים הללו לתיאבון. כל אחד בורר לו בדעתו מבעוד יום חתיכות דונג בכדי לזכות בהן לכשיחשיך היום. למחר כל אחד ואחד מביא את “שללו” לתוך החדר וצר ממנו צורות של “בני־אדם”, “סוסים” ו“דובים”, איש ככשרון ידו. אור החמה עדיין שופע ובא אל הבית דרך זגוגיות החלונות, ואולם שלהבותיהם של הנרות מכהות אותו. פני המתפללים נראים חורים, עיפים, אבל אין בהם סימנים של קוצר־רוח. אדרבה. הכל יושבים ומחרישים מתוך כובד־ראש, וכונה אחת, עמוקה, גדולה וחרישית, ממלאת את לב כל אחד. דבר מה מן העצב המתוק, מן הטוב והנעלה ומן הטמיר והנעלם יש עתה בדמדומי בין־השמות שבחלל הבית. ומה נשגבים וקדושים רגעי צִפיה ומנוחה אלה. מעין רוח של רחמים וחנינה, של שלום ואהבה מרחפת באויר בית־התפלה וכל הלבבות מתאחדים ללב אחד, וטוב לך ויפה לך, ומתאוה אתה, שלעולם לעולם לא תחדל ולא תחלוף שעה נעימה ומתוקה זו של בין־השמשות.

ר' אבנר יושב על־גבי הספסל שאצל העמוד, פניו אל הקהל ואחוריו אל התיבה. ידו השמאלית נשענת בלחיו ומרפקו נתון על ברכיו. ידו הימנית מנענעת כנף טליתו, מתוך פזור הדעת. כנגדו יושב ר' יוסקה ומציץ בפניו של ר' אבנר מתוך חבה נוגה, כאילו הוא יושב למראשותיו של חולה חביב. ר' ברקה אף הוא מציץ בפניו של ר' אבנר בדאגה.

– דואג אני לר' אבנר – לוחש הוא לתוך אזני – רואה אני את פניו היום והנה הם רעים מאד. לסתותיו משולהבות, כאילו הוצתה בהן אש.

ר' יוסקה גוחן ושואל בחשאי, במה אנו מסיחים. ר' ברקה חוזר על דבריו.

– גם לבי כלבבך בדבר הזה – לוחש ר' יוסקה מתוך אנחה עמוקה – מסתכל הוא בר' אבנר מתוך דאגה רבה. עמד ר' יוסקה, נטל את ידו מתוך חבה נוגה והציץ לו לתוך עיניו.

– תש כחך, ר' אבנר? – אָ? שמא יתפלל אחר במקומך תפלת הנעילה?

– חס וחלילה – משיב בלחש ר' אבנר – כחי לא תש במדה כזו. התפלה קצרה, ודברי זמר כמעט אין עוד.

– לא, ר' אבנר, פניך רעים מאד. אל תכחד ממנו. שמא יתפלל אחר תחתך?

– חלילה, אל נא תדאגו לי – מסרב ר' אבנר ועומד על רגליו. ומיד שקע בהרהוריו, כאילו זכר דבר־מה הטרידו. הטיל ר' אבנר מבטו הנוגה בחלל שמסביב, נתן עיניו בכדור השמש השוקעת בשפולי מערב, כנאספת לתוך תהום רבה, התעטף בטליתו והתחיל להשמיע את דברי הפסוק הראשון של התפלה. קולו הצרוד לפרקים, אמנם, תש מאד, והיה מנסר בכבדות, כאילו הוא יוצא מתוך חזה כבוש. נהמת־לב זו, שהיתה דומה כאילו עולה ממעמקים, מבור תחתיות, היתה נוקבת בקולה התוסס והמרוסס ויורדת עד תהום כל הלבבות. והנה התפלה קרובה לגמר. קולו של ר' אבנר, שנצטלל קצת, הלך וחזק, הלך ועָצם עד שהגיע למרום־כחו ועָמקו. משמיע הוא עתה את דברי התפלה האלה, הנוגעים עד הנפש: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה, ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”. כל מלה ומלה יוצאת מתוך לב קרוע ומורתח, כאילו מתוך גרונו של בעת־תפלה חלוש זה מדבר צער הדורות של אומה שלימה. יגון האומה ירד עכשיו לפני התיבה.

ר' אבנר נשתתק. קולות הצבור, החוזר את פסוקי הפזמון אחרי החזן, עדיין מתגלגלים בחלל הבית. ושוב שררה דומיה. ר' אבנר חוזר ואומר “מדת הרחמים עלינו התגלגלי, ולפני קונך תפלתנו הפילי, כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי”. הקהל חוזר על הפסוק הזה מתוך יללה קורעת לבבות. דממה. הכל ממתינים למוצא פיו של ר' אבנר. ר' אבנר מחריש. דממה ממושכת. דממה מעיקה, מאַימת. ר' אבנר חוגר שארית כחו ולוחש בשפתיו. פתאום והנה אנחה עמוקה יוצאת – ור' אבנר מתחבט ונופל על־גבי הקרקע.

מה שהיה אחר־כך – אין לתאר. דומה היה כאילו התחוללה סופת־פתאום והחזירה את העולם לתוהו ובוהו. כל העולם התעטף שחורים וחשך בעדי. כלום לא ראיתי וכלום לא שמעתי.

לא נשתמר בזכרוני אלא מה שאירע מרגע זה ואילך, שראיתי בו את ר' אבנר כשהוא מוטל על־גבי המטה בחדרו של ר' יוסקה. אז ידעתי כי הכל תם ונשלם…

אותו הלילה היה ליל איום לי. מפחד הייתי להוציא את ראשי מתחת לשמיכה. כל הלילה הייתי מתכוץ וכובש את גופי בפניו של הירשל.

למחר הקיצותי בבוקר־השכם – ומיד רצתי בחפזון לביתו של ר' יוסקה. ר' אבנר היה מוטל על־גבי הקרקע מעוטף שחורים. למראשותיו נרות דולקים. ר' יוסקה ואשתו בוכים מרה ויללותיהם בוקעות רקיעים. ר' חנא ור' אלתר ישבו על־גבי הקרקע וקראו בספר “מעבר יבוק” בקול חשאי. בקרן־זוית עמד ר' קלמן, פניו האדומות מבכי כבושים במטפחתו, והוא מילל בחשאי, מרעיד מתוך בכי את ראשו. הפרוזדור האפל מלא אנשים בוכים. גם הרחוב היה מלא אוכלוסים, גברים ונשים, העומדים צפופים ונדחקים אל אותו הבית, שנראה כאילו הוא עומד באבלו הכבד מאד. מקץ שעות מועטות הלך כל הקהל ללוות לבית־עולמו את זה, שיום אחד קודם לכן, באותה שעה עצמה, היה עדיין עומד בבית־התפלה ומשמח בקולו הנפלא אלהים ואנשים. עוד מעט וגם על קברו יהיו חוזרים ונשנים אותם הדברים עצמם, שיצאו אתמול מפי ר' אבנר בתפלתו: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ימיו כציץ נובל… כאבק פורח וכחלום יעוף”…

ר' ברקה מחזר על המלַוִים עם קופת־הצדקה שלו, מכריז בקול עמום: “צדקה תציל ממות” – והוא עצמו חור ואדום־עינים מבכי. המטבעות מקשקשים בלגינא. הקהל הולך וגדל. כל העוברים־והשבים נטפלים אל הלויה ובאים לחלק את הכבוד האחרון להמנוח, שמת מות ישרים ביום קדוש ובמקום קדוש. אצל כל אחד ואחד מבתי־הכנסיות הלויה עומדת. החזן מתפלל “אל מלא רחמים”, יללותיו של הקהל מנסרות והולכות. והנה בית־העולם, והנה הקבר הכרוי. יהודי גבוה עומד בתוכו ומסדר שם את הנסרים. הורידו את המת מעל מטתו שלשלוהו לתוך “בית עולמו”. צוחה מתפרצת מפיו של ר' יוסקה ומזעזעת את הלבבות.

לאחר ששלשלו את גופתו של המת לתוך הקבר וכסוהו בנסרים – מיד מהרו הנצבים שם לכסותו בעפר, כאילו נחפזים הם להפטר מן המחזה האיום הזה. אומרים מזמורים ופסוקים של “צדוק הדין”. מאין קרוב, תופסים בי ומוליכים אותי כשאני חִוֵר ורועד אל הקבר לאמר “קדיש”. ושוב צוחה גדולה מתפרצת מתוך לבו של ר' יוסקה. משתטח הוא על הקבר, כובש ראשו בעפר וקורא בקול צרוד:

– סלח ומחל לי, ר' אבנר, סלח ומחל. דבורה וילדי וכל הקהל מבקשים ממך מחילה; כל מי שפגע בכבודך מבקש ממך מחילה.

ידים חזקות תופסות בו ומעבירין אותו מעל הקבר. מתוך הקהל נמצאו עוד כאלה שכפפו קומתם על־גבי הקבר ובקשו מחילה. מעט־מעט בית־העולם מתרקן והולך.

מקום פגישתנו הראשונה, שלי ושל ר' אבנר, הוא היה איפוא גם מקום פרידתנו האחרונה.

פרק ראשון.

הדבר אירע לפני שלשים שנה. אני הייתי אז כבן ארבע־עשרה ואנו יושבים במושבה אשכנזית עשירה פילכנטל.

בני־ביתנו היו: אמא, אשה אלמנה, וארבעה ילדים, ואנכי הבכור בהם. אני הוא גם הגבר היחיד בביתנו. אבי, שהיה רוכל המחזיר על המושבות האשכנזיות הקרובות, מת שלש שנים לפני המאורע, שעליו אני אומר לספר. הוא היה אדם רך ונוח, שרק לעתים רחוקות מאד נשמע מפיו קול מצַוה. ואולם מבטו כאילו היה זעום וכל ימיו שתק שתיקה קשה ומעיקה. רק בשביל הילדים היתה גנוזה לו בת־צחוק מיוחדה, אשר מלאה את נפשנו הרכה חמימות מתוקה. ואותי, את בנו יחידו, אהב מכל בניו, ואלי היו מכוונים רוב זהרורי־חיוכו הרכים והנעימים. ואף־על־פי־כן רק לעתים רחוקות מאד גפף ונשק את ילדיו, חוץ מן הילדה הקטנה שבבית. ואולם הרגש הרגשנו את אהבתו העצומה אלינו בכל מבט־עיניו, בצלצול קולו, בשעה שקרא אלינו לגשת אליו או בשעה שהיה סתם קורא לנו בשמותינו. גם אנחנו החזרנו לו אהבה. אפס כי היו לו גם רגעי חמה. אז פשט צורתו ונהפך לאיש אחר, זרק והשליך כל הבא בידו. ואת המעשים האלה עשה מבלי דַבֵּר דבר, בלי רעש, ודוקא שתיקתו זו הטילה עוד אימה יתירה בבית. הבהובי־חמה כאלה קרו לו לעתים רחוקות מאוד, ואני זוכר רק שני מקרים כאלה. אותנו, את הילדים, ענש לעתים רחוקות ועוד פחות מזה היה מרים את ידו עלינו להכותנו.

קומתו היתה לא־גבוהה, חזהו צמוק, פניו שחומים, שער ראשו עבה ושחור, זקנו הארוך אף הוא היה שחור, ומתוך כך נראו פניו זועפים עוד יותר. עיניו היו לא־גדולות, שחורות וחולניות, וכולו היה חסר־אונים, אף כי מימיו לא התאונן ולא קבל; רק את הדבר האחד שמענו מפיו, כי בעלותו על מעלות תכבד עליו נשימתו. עם ביאתו לבית היו אורה ושמחה נכנסים בשבילנו, הילדים. והוא היה בא אל ביתו רק בערבי שבתות וחוזר ויוצא ביום הראשון בבוקר. גם לימי־החג היה בא – ואז היה בא יום או יומים קודם החג.

גם הבוץ הרב של ימות הסתיו וגם הסערות העזות של ימות החורף לא עצרוהו בביתו. עד עתה אני זוכרהו עמוס ילקוט גדול, המכסה אותו כולו, וראשו כפוף עד חזהו, כסוס העומד להזיז ממקומו משא כבד לא לפי כחו. הנה קם ליד המפתן, הרים למעלה את ימינו לגעת ב“מזוזה” – ואחר הגישה בחרדת־קודש אל שפתיו. וכאז כן עתה דמי בקרבי קופא לזכרו. הוי, אבי העלוב!…

בערבי־שבתות, אם רק לא הקשה עליו הסגריר, היה אבא בא שלש או ארבע שעות קודם שקיעת החמה, ירחץ פניו, ילבש בגדיו, יסעד את לבו, יספר עם אמא, ואחר יקום ויקח את ה“חומש” לקרוא שנים־מקרא ואחד תרגום. ואחרי הסדרה – שיר השירים. וכל אותה שעה אני יושב על ידו, ובשעת הפסקה הוא שואלני לתלמודי ב“חדר” במשך השבוע, מה וכמה למדתי, וכדומה. דבר זה היה עושה בכל ערב־שבת וחוזר עליו ביום השבת. עלי היתה גאותו, בי ראה את אשרו, נחלת־רוחו. אנכי שקדתי על למודי – והדבר הזה גרם לו עונג אין־קץ. הוא עצמו לא ידע תורה הרבה, ולכן גדל עוד יותר רצונו, כי אנכי ארבה דעת, כאילו אמר למלא בי את אשר פגם הוא בילדותו.

במושבה ישבו כעשרים וחמש משפחות יהודיות – חיטים, רצענים, רוכלים כאבי. גם שני מוזגים וגם בעל חנות־מכולֶת – והוא ה“אציל” בקרב יהודי המושבה. ובכן היה שם גם “מנין”, כמובן בבית שכוּר, גם שוחט – הוא גם הש"ץ, והוא גם המלמד לנערים הגדולים. אף אנכי הייתי מתלמידיו, מלבדו היה במושבה עוד מלמד־דרדקי. אצלו למדה אחותי הבכירה; נערה די לה שתדע רק קרוא עברית.

עד שלא גמר אבי את קריאתו מקדש היום. מופיעה שבת המלכה וממלאה כרגע את כל הבית – וכמו שנראה לי גם את כל העולם כולו – קסם־פלא. מאליה נעלמת הרוח של־חול ועל הכל מרחפת רוח שירה טהורה ושקטה. דמדומים יורדים לעולם, ואני ואבא הולכים ביתה־הכנסת. דירתנו היתה בביתו של אשכנזי עשיר אחד, יעקב הֶשֶלי, והיא בת שני חדרים מרֻוחים, מסדרון ומטבח. כל ימות השבוע שרר בחדרים אי־סדר, אך בערב שבת ברדת היום נהפכה דירתנו והיתה לנוה־שלום, למעון הטוהר וההוד. גם את הילדים הקטנים היתה תוקפת חרדת־קודש: הם עוזבים את שאונם ורעשם ומסתכלים באמא המדלקת, עם שקיעת החמה, ששה נרות התחובים בשש מנורות נחושת־קלל, העומדות על השלחן האדום ומכוסה מפה לבנה. ומן הנרות הדקים האלה, נרות של חלב, מתמלא כל הבית אור של מעלה, החודר לתוך נשמותינו הרכות.

אמי היתה אשה יראת־אלהים, זהירה אפילו במצוה קלה שבקלות. אך חסידותה לא היתה מלאה כח פנימי כחסידותו של אבא, ובכלל היתה רוחניותה פחותה הרבה מזו של אבא. ולכן לא רבתה השפעתה עלינו, אף כי אהבנו אותה בכל לב. היא היתה אשת־מעשה – ולפיכך ראתה את עצמה עליונה על אישה והביטה אליו בעיני־מָגֵן, ולפעמים בעיני־בוז, כאשר יבט הגדול אל הקטן ממנו. קומתה היתה בינונית, גופה אמיץ ושמנה במקצת, פניה היו ירוקים וחסרי־און; ואולם עיניה, עיני תכלת, היו גדולות ויפות. אבא אהב אותה, אך היא – איני יודע משום מה – קדמה את פניו על־פי־רוב מתוך קרירות; אפס כי דאגה לו מאד וכלכלה אותו כילד, שמרה עליו, עטפה אותו בצאתו לדרך. ובכל זאת לא ראיתי אותה כרוכה אחריו.

איזו מחלה ענתה אותה, ובגללה היתה נוחה־לכעס, ואנו, הילדים, ידענו את ידה הקשה.

עסקי אבא, כנראה, ירדו מטה, ולפעמים, וביחוד עם בוא המועדות, תקף עלינו המחסור, ואמא היתה מתאוננת מאד. ובכל זאת יצאנו פעם בפעם מן המיצר ותמיד היה לנו לחם לאכול, ולפעמים גם חלב לתבל את הפת. את החלב קנינו מאת בעלת־ביתנו, אשה זקנה מכובדה. מה היה שמה איני יודע, יען כי הכל, וגם אישה בכלל, קראו לה “אמא” (מוטטער). תבשילים עלו על שלחננו רק בשבתות וימים־טובים.

אבי מת פתאום. פעם אחת בערב־שבת שב מדרכו בשעה מוקדמת מכפי שהיה רגיל, נכנס לביתו ופניו חורים כפני מת והתחיל מתאונן שגועל תקפו. מיד השכיבוהו במטה, וממחרת כעלות השחר יצאה נשמתו. השבץ אחזהו. אותו יום, בשעה מאוחרת בלילה, הניחו את גופו בקרון אשכנזי ארוך והובילוהו לקברות אל העיר הסמוכה – מהלך עשרים פרסא. מה נורא היה הלילה ההוא! נדמה לי, כי כל העולם כולו נחרב – ומסביב לנו קמה עלטה איומה…

אך מוטב שאסיח דעתי מזכרונות אלו…

אחרי מות אבא נטלה אמא את משלח־ידו לעצמה. ואולם רק לעתים רחוקות היתה הולכת למושבות הסמוכות; על־פי־רוב היתה רוכלת בבתי התושבים של מקום מגורינו. בילקוטה בא עד מהרה רזון, ועמו בא הרעב אל תוך קיבתנו. לא בכל עת נמצא לחם בביתנו, וחלב לא כל־שכן שחסר. ורק בגלל טוב־לבה של בעלת ביתנו – האשכנזית, שכבדה מאד את אבי, den Boruch (זה שמו), נשארנו לגור בדירתנו בשכר מועט מאד. ולא עוד אלא שבעלת־ביתנו העניקה לנו קמח לכל ימות השבוע וגם תפוחי־אדמה, ובערבי החג היתה מביאה אלינו תחת סינורה – כדי שלא יראה אישה – גם עשר ביצים. לאשכנזית זו קראו היהודים “צדקנית” ויאמרו עליה, שיש לה חלק לעולם־הבא.

עוד כשנתים למדתי תורה מפי השוחט, אשר נטל שכר־הלמוד מאמי פרוטות־פרוטות.

אך יותר לא עצרה כח; מיום ליום הלכו פניה ודלו, הקמטים הלכו ורבו, אף כי רק כבת שלשים היתה, לא יותר. היתה באה אל ביתה עיֵפה כשעיניה כהות וכח אין בה לעמוד על רגליה. לא עבר ערב אחד מבלי אשר תבך מרה בכי יאוש. דבריה אלינו, אחרי מות אבא, היו רכים ונוחים יותר; פעמים היתה מביטה אלינו בעינים מלאות דמעה ולחשה: “יתומי, מה יהא עליכם; הן קרוב גם קצי אני”.

ואז נתמלא ביתנו יללה. הילדים בכו בקול רם, איש־איש בקרן־זויתו. אך לפעמים, כשתקפו עליה הצרות ונפשה מלאה מרירות, היתה עונשת קשה אותנו על כל שאון או המולה קלה.

פעם אחת – הדבר היה כעבור שתי שנים וירחים אחדים אחרי מות אבא – יצאה אמא שלא כדרכה, במוצאי־שבת ואחרה לשוב. כל בני־הבית ישנו כבר, ורק אנכי ואחותי הבכירה בת שתים־עשרה, שמלאה תפקיד בעלת־הבית במקום אמי, היינו עֵרים עוד. ישבנו שנינו על סף הבית, ואנכי ספרתי לאחותי ספורים מכתבי־הקודש. הלילה היה ליל־קור; מעל חשכת השמים הבריקו הכוכבים. דממה שררה מסביב, ורק מזמן־לזמן עלה מארות בעל־הבית קול שעטה והעלאת־גרה של הסוסים. הקור תקף אותנו – ושנינו התעטפנו בשמלה החמה של אמנו. כה ישבנו שעה רבה, דבוקים זה בזו ורועדים לקול שאון קל־שבקלים. אך הנה עלה אלינו מן החוץ, מתוך העלטה, קול צעדים מהירים, אשר הלכו וקרבו אל ביתנו. הכלב הטמון בערמת השחת התחיל נוהם מתוך חרדה, גם אנחנו הטינו אוזן בפחד – וקמנו ממקומנו. הנה צלצל הבריח של הפשפש – ולעינינו נגלתה אמא. היא שמה פעמיה אל החדר ותצנח בלי־אונים על סַפַּת־העץ, המפורכסה צבעים שונים ומשונים, מעשה ידי הנגר האשכנזי של הקולוניה.

מלך – פנתה אמא אלי מתוך זעזוע־עצבים, והיא עודנה עיפה מדרכה – מלך, מחר תלך אל רבי עזריאל. – קור תקפני למשמע הדברים האלה. רגעים אחדים עמדתי נדהם, אחרי־כן נתתי קולי בבכי מר. ככה ירדתי בבכי גם באותו יום אשר הוציאו מביתנו את אבי האמלל. רק עתה הרגשתי במצבי הנורא. אילו חי אבי, לא באה עלי הצרה הזאת…

פרק שני.

במושבה פילכנטל, השוכנת בטבור המושבות האשכנזיות, עברה דרך־המלך, העולה מעיר־המחוז מ. אל עיר המחוז ק., שתי ערים רבות־מרכולת אלו, שרחוקות זו מזו מהלך מאה ווירסטא. המושבה עמדה בין שתי ערים אלה באמצע, ובינה וביניהן, על־יד הדרך ממש ומצדיו, נמצאו עוד מקצת ערים קטנות, ולפיכך היתה הדרך הומיה שם תמיד מעוברים־ושבים. שורות־שורות ארוכות של עגלות־אכרים רתומות לשוָרים וטעונות משא דגן ושאר סחורה היו נמשכות והולכות שם תמיד בקול שריקה וצריחה, עד להחריש אזנים. בדרך זו עברו גם כל שאר מיני קרונות וכרכרות, או טסו שם כברק עגלות נושאות פקידים, שקול מצלותיהן נשמע למרחוק והיה מטיל אימה ופחד על כמה נפשות חרדות. המושבה שכנה, שלא כהוראת שמה¹, דוקא על פני גבעה ארוכה, בשפועה, שלרגליה השתרע מישור רחב מאד, מפוסק פה ושם על־ידי בצעי־מים, ורחובות ישרים נטועי־אילנות חצו אותה לארך ולרחב.

דרך המלך עברה על פני הרחב והארוך שברחובות המושבה, ולפיכך נפתחו שם בתי־יין, שהיו משמשים גם בתי־מזון לעוברים־ושבים.

שנים מן הבתים האלה היו ברשות יהודים, ושנים – ברשות אשכנזים, שקראו להם, לאותם הבתים, בשם “וויינהויז”. אלה היו בתים יפים ומרֻוָחים, ובהם כלי־בית נאים, והטוהר והנקיון שם נפלא עד מאד.

בעל אחד הבתים היה יעקב טישלר, והשני – פרנץ פייפר. יעקב טישלר לא השקיע את כל רוחו בבית־היין שלו, לא דאג להגדילו ולהרבות את הבאים אליו, לא מכר שם מאומה מלבד יין ושכר, ולא עוד אלא שבימות העבודה בשדה סגר את בית־היין שלו ופתח אותו רק ביום הראשון בשבת. לא כן היה פייפר – לא פרנץ האב, כי אם אולריך הבן. פרנץ פייפר זה היה איש זקן כבן שבעים, ומראהו כפרופיסור אשכנזי זקן ולא כאכר או מוזג. הוא היה העשיר בכל הכפר. בית־האבנים שלו, הגבוה ומסוכך־הברזל, בחלונותיו הגדולים, שתריסין ירוקים, מעשה־שבכה, מגנים עליהם בימות החמה, היה הנהדר והמעולה בבתי־הכפר, וחצר רחבה מקיפה את הבית על אגפיו הרבים, על ארוותיו ורפתיו ואסמיו ומזָוָיו וסוכותיו ושאר הבנינים הנמצאים שם. סמוך לחצר השתרע גורן רחב מאד, ושם התנשאו הרבה ערמות שחת ותבן וכל מיני דגן.

אך בכל עשרו היה פרנץ צנוע מאד במלבושיו ובאורח־חייו, ולא נבדל במאומה משאר האכרים בני־המושבה. את עשרו רכש לו ביגיע כפיו, וכל ימי־חייו לא עשה רמִיָה, ויהי תם וישר. בשנות־חייו האחרונות לא התערב הזקן כלל במשק הבית, וכל ימיו בלה בקריאת ספרים ועתונים אשכנזים. אל ביתו באו לפרקים כהן־הכפר או המורה בבית־הספר, והוא התוכח עמהם שעות ארוכות בעניני אמונה, אשר לקחו את לבו. פרנץ הזקן, כיתר תושבי פילכנטל, היה איש ירא־אלהים, ומימיו לא בטל תפלה־בצבור בבית־הכנסיה, ובכל יום ראשון בשבת היה שומע בכונה את דרשת הכהן. המושבה היתה של פרוטסטנטים, ובית־הכנסיה היה פתוח רק בראשון בשבת. אז ינהרו מכל הרחובות אנשים ונשים, זקנים ונערים, לבושים בגדי־שבת וסדורי־תפלה בידיהם, הולכים אל בית־אלהים, הבית אשר יעלו משם הקולות הנהדרים של העוגב. אותה שעה היתה שרויה כל המושבה בדממת־קדש.

ולפרנץ בנים גדולים בעלי־אשה, אשר נהלו את משק־ביתו הגדול. הצעיר בהם, הוא אולריך, נהל את בית־היין. בן זה לא היה דומה לאביו הישר. מימי־ילדותו גדל על יד שלחן־המוזגים וקנה לו את כל תכונות המוזג הרוסי בעל־האגרוף וכבד־הלב. אל התכונות האלה, שקנה לו על־ידי חנוכו, נוספו עוד אלו שבאו לו בירושה: העקשנות, הסדרנות, וההתמדה. הוא היה עוד צעיר לימים, כבן עשרים ושלש, רם הקומה, יפה־תאר, עיניו גדולות וכחולות, חטמו גדול וכפוף כעין קשת, פניו עגולים ומארכים, שער־ראשו הערמוני ארוך. ואמנם התגאה אולריך במראהו, לובש היה בגדי־הדר כבן־כרך, השתמש במקטרנים ואפודות של קטיפה, קנה לו ענקות צבעוניים, חזיות־בד לבנות, נעלים נוצצות ועוד ועוד. אשתו הצעירה היתה יפת־מראה, והיא היתה עומדת תמיד עמו על־יד שלחן־המוזגים, אף כי פניה, פני ילדה תמימה, לא התאימו כלל אל הסביבה של בית־מרזח. ואולם צלצול המטבעות המושלכים אל הארגז היה נעים מאד לאזנה הרכה, ובשעה שה“פדיון” בא בשפע היו פניה מבהיקות ובת־צחוק של נחת לא סרה מעליהם.

את בית־היין שלו התקין אולריך ביופי והרחבה, עד כי סרו אליו העשירים שבעוברים־ושבים. ליד האכסדרה שלו נראו תמיד היפות שבמרכבות ביותר והמעולות שבקרונות ועגלות. אל בית־היין שלו נועדו בראשון־בשבת אנשי־המושבה החשובים, לשתות יין או שכר. אליו באו גם בני־הנעורים מן המושבות הסמוכות, שישבו במרחק שלש או ארבע ווירסטאות מפילכנטל.

כאמור למעלה, היו שני בתי־היין האחרים ברשות יהודים. הבתים האלה היו ערוכים מתוך עוני, ומראיהם כמראה בתי־מלון מצויים, ולא הצטיינו בנקיונם אף לא ברחבות מיוחדה או בהרוָחָה יתירה. ולכן היו משמשים רק לדַלת־העם, להעגלונים, להרוכלים ולהאורחים מבני היהודים. אחד מבתי־המלון האלה אשר עמד ממול בית־היין של פייפר, ירד מטה־מטה עד שנסגר לגמרי. קיומו של בית־היין הזה היה לאולריך כעצם בגרון, ויתנכל אולריך לבעליו כל הימים, ויהי שוכר עליו אנשים לעשות לו רעה, עד כי רושש בעל־הבית וידל מאד.

ובכל זאת נמצאו עד מהרה הרבה יהודים אחרים, שאמרו לבוא במקומו אך הבית, שבו היה המַרזֵחַ, היה קנין העדה, ואולריך רצה, כמובן, לראות את הבית נעזב ודלתו עם חלונותיו אטומים, מראותו כשהוא מלא אנשים. ולכן השתדל, כי לא יחכירו את הבית לאיש – והדבר עלה בידו. אולריך חגג חג־נצחון, עתה היה הוא כמעט המושל היחידי בעולם המרזח, כי לא עמד כנגדו אף מתחרה הגון אחד. עתה היו גם העוברים־ושבים מבני היהודים מוכרחים לסור אל אולריך, אחרי אשר נסגר המלון של רבי אברהם (כך היה שמו של בעל־המלון שדלל).

אמנם היה שם עוד בית־מלון אחד של יהודי. אך בו היה רק חדר אחד, ועובר־ארח היה אנוס לשבת יחדיו עם המון שותה שכור.

אולריך היה מלא שמחה ועוד הוסיף לצבור כסף. בית־היין שלו היה מלא תמיד קהל רב, ולפניהם עמדו לשרת שמונה אנשים, וביניהם שתי נערות – מיועדות ל“אורחים הגונים”.

התחילו גם המוני־עם להמשך אל בית אולריך. הבית המרֻוָח נעשה צר מהכיל את כל האורחים. אז פתח אולריך עוד בית־מרזח אחד – בצלע ביתו – ומסר אותו על ידי בן־אחיו קרישטיאַן. כך עברו שלש שנים.

ואולם סוף־סוף נמצא יהודי שגבר על אולריך.

פרק שלישי.

במבוא המושבה לצד העיר מ., במרחק מאתים אמה מבית פייפר בשורה אחת עמו, ליד הדרך, אך בתוך חצר בפנים, עמד בית גדול ויפה וגגו רעפים, הוא ביתו של הַנס לייפה. האיש הזה היה לפנים אחד מראשי התושבים בפילכנטל, ושתי פעמים נבחר לראש, ובכלל היה מכובד מאד במושבה על חכמתו וחשיבותו.

ואולם לייפה זה היה אדם בהול; שלוח שלח ידו בעסקי־כרך שונים – וירד מנכסיו. אז יצא מן המושבה ונעלם לזמן־מה, ואחרי־כן חזר כשהוא זקן ודל למראה ובא לגור עם אשתו (בנים לא היו לו) באגף קטן ליד ביתו, והוא חי חיי פרוש, בחוץ התראה לעתים רחוקות, לא בא בדברים עם איש, תמיד היה שקוע ברעיונות ופניו הביעו עצבות עמוקה. אמרו עליו, שהתחיל לשתות יין, אך איש לא ראה אותו כשהוא שִכּוֹר, ובכלל היה מוקף ענן־סוד.

את ביתו הגדול עם האכסדרה הגדולה, המוקפת אילנות ושיחים עזב לשַמה. כך עמד הבית שומם כשבע או כשמונה שנים, הטיל תוגה ועצבות על העוברים־ושבים במראהו הזועף והחשוב יחד; קדרות יתירה נודעת לו לבית זה, על־ידי שעמד בדד ובדל משאר הבתים. בבית זה נתן עינו רבי עזריאל, או נכונה מזו, גיטל אשתו, יען כי היא היתה “הראש”. רבי עזריאל בא לגור בפילכנטל בתור מלמד לנערים, בטרם שבא שוחט אל המושבה – כחמש־עשרה שנה קודם המאורעות המסופרים להלן. בבואו עוד היה צעיר לימים וכשתי שנים ישב בגפו. בני המושבה חלקו לו כבוד רב, כי הוא היה הלמדן היחידי, בעל־לשון ובן־תורה, בעוד אשר כולם היו “עמי־הארץ”, שידעו רק “עברי” – ולא יותר. בכל הדבר הקשה – בדיני ממונות או בעסקי משפחה – פנו “עמי־הארץ” אל רבי עזריאל, כי התורה האירה עיניו. ואמנם הכבוד הזה עורר את לבו – והיה ממלא את חובתו באמונה ובתום. וכאשר ראה את מצבו איתן, שלח אל אשתו כי תבוא אליו יחד עם שני הילדים, אשר ישנו בבית־הוריה בעיר קטנה בפלך נרודנה.

האשה מרת גיטל באה אל בעלה רק כעבור חצי שנה מיום הזמנתו, והיא הביאה אִתה רק ילד אחד, כבן שלש. את השני, הגדול, עזבה בשדה־הקברות אשר בעיר־מולדתה. דבר־בוא אשת רבי עזריאל היה מאורע חשוב בקהלה היהודית הקטנה, וימים רבים דנו בו, ביחוד הנשים – וביותר, מפני שהיא לא היתה דומה כלל לאשת “מלמד”.

“מלמדית” – בדין שתהא בריה חלושה, מכוערת ומרושלת, קנטרנית ורתחנית, שפיה מלא אלות וחרפות כל היום, אם כלפי בעלה או כלפי תלמידיו – כי הלא כל ימיה רעים חיי צער ועוני תחיה, ומסביב לה רק שאון ורעש של ילדים.

לא כן היתה גיטל אשת רבי עזריאל: צעירה ויפת־מראה היא, כבת שלשים ושלש, וכולה מביעה זריזות ואומץ.

מבנה גוה אמנם לא היה נאה ביותר, ואולם עינים נפלאות היו לה, עינים אמוצות, גדולות, פקחות. עין־פניה כהה ועדין, אפה ישר, מצחה לבן ויפה, מעוטר שפע שערות שחורות, שלא תמיד הסתירה אותן תחת המטפחת כחוק לאשת־איש. בהיותה בת ליטא, אשר שם יביאו היהודים לחמם הצר בעמל ויגיעה רבה, לא יכלה לשבת בטל, בחבוק־ידים.

קודם שנישאה לאיש, בהיותה עוד כבת שתים־עשרה, כבר עשתה בבית־הוריה כל עבודה קשה: אפתה לחם, כבסה לבנים, שאבה מים לכל בני־הבית, עשרה אנשים; ואמה היתה יוצאת לבקש פרנסה מן החוץ, לשה עיסות בבתי־מאפה בשכר שלש פרוטות “העריבה”, סבבה בשוק עם הפֶלֶס בידה לשקול בשביל האכרים את מרכלתם בשכר חצי־פרוטה או שוה חצי־פרוטה, וכדומה.

אביה, סַיָּד ועושה תנורים, לא היה מוצא עבודה תדיר בעיר־מולדתו, אלא מפקידה לפקידה היה משתכר קצת. ולאחר שנישאה גיטל לאיש לא רצתה להיות למשא עם בעלה, באין כל עסק, על הוריה העניים, אלא עמדה בשוק עם חבית מלאה דגים־מלוחים, והיתה מוכרת מהם חתיכות־חתיכות ביחד עם הציר המלוח, שהוא מן המעדנים לרוב היהודים העניים במקומות ההם.

ולפיכך לא עברו ימים רבים וגיטל שלחה ידה ב“מסחר” גם במקום מגוריה החדש. היא היתה קונה מאת היהודים, מגדלי פרות, את כל מעשי החלב, ומאת האשכנזיות – תרנגולות, ביצים, ואת כל אלה היתה מובילה פעם או פעמים בשבוע אל הערים הסמוכות. במסחר הזה עלה בידה לצבור במשך שלש או ארבע שנים כחמשים רובל. ואז גמרה בלבה לפתוח במרכז המושבה חנות קטנה של כל מיני מרכולת. ומקץ שנתים נוסף על ציור השלט – ככר־נופת וחבילת־נרות – עוד ציור אחד: חבית קטנה וממעל לה מדות ואיפות קטנות וגדולות. רבי עזריאל לא פסק ממלמדותו. אך לאחר שבא השוחט לגור במושבה, פטר ר' עזריאל את תלמידיו לביתם.

ומעשה שהיה כך היה. דמי־השכירות שקצבו בשביל השוחט לא הספיקו לפרנסת האיש וביתו, אלא אם כן יואילו לאכול לחם רק פעם אחת בשבוע. ואולם דבר זה, אחרי כל היגיעות, אי־אפשר היה לקיים, ורבי מנחם (כן שם השוחט) גמר בלבו לעזוב את קהלתו. אז נאספו בני “הקהלה” להתיעץ מה לעשות. בלי “שוחט” קשה להתקיים: צריך להביא בשר מן העיר, ולשם צריך לשלוח עוף לשחיטה. ויש אשר ביום גשמים אין חתיכה של בשר אפילו לסעודת־שבת. וכשיש, חס־ושלום, חולה בכפר, או יולדת, הרי אי אפשר להתקיים כלל בלי בשר־עוף. ובכן דנו והתוכחו בני המושבה, עד שקם רבי תנחום, חַיָט כבן חמשים, בעל זקן חשוב וקרחת גדולה בראשו. וחוה את דעתו.

– רבותי! אנכי מצאתי עצה – פתח האיש, בהחליקו בידו השמאלית את זקנו, ובימינו, היינו בקצה האגודל שלו, מִלֵא אבקת־טבק את נחיריו הרחבות, אשר משם הציצו במורך שערות אחדות ארוכות. רבי תנחום מפסיק רגע, נוטל במתינות מכיסו האחור מטפחת כתומה, שזה כבר הגיעה שעתה ללכת לבית־הכביסה, ובשאון רב התחיל גורף חוטמו, אחר־כך כורכה במתינות ומחזירה לתוך כיסו – ורק אז הוא מוסיף לדבר: הנה רבי עזריאל שלנו, יחיה ויאריך ימים, יש לו, שבח לאל, פרנסה. אשתו – תחיה ותאריך ימים עד מאה ועשרים שנה – מכניסה לו הרבה בלי עין־הרע. ובכן לא נחטא, כמדומני, חטאה גדולה, אם נקח חלק מן התלמידים ונמסור לרבי מנחם. עשרה תלמידים יש לו לרבי עזריאל. אם ניטול מהם חמשה והיו לרבי מנחם עוד עשרים רובל לחצי שנה, ואז תהי לו פרנסה ברֶוַח. מה דעתכם, רבותי?

פסע קצת לאחוריו והפשיל ראשו, סקר סקירה קלה מתוך נצחון את הנאספים, בהאמינו באמונה שלמה, כי איש לא יביע דבר־תבונה יותר ממנו. ראוי לדעת, כי מיום שבאה אשתו של רבי עזריאל והתחילה משתכרת “אגורות יתרות”, הלכו ורבו עויניו.

כנגד הצעה זו יצא רק “האריסטוקרט” שבמושבה, הוא החנוני ר' נחום, מפני שלא הוא היה המציע, אלא איזה איש־מחט, תנחום. ובכן נחלקו לשני מחנות. התוכחו חדש אחד, שני חדשים, שלשה חדשים. נפלו קטטות, רבתה המחלוקת בקהלה היהודית בפילכנטל ששקטה עד כה. ורבי מנחם גוע בין כה וכה ברעב… ובודאי היו מתקוטטים עוד ימים ושנים – ולא היו באים עוד לכלל שלום. מה אפשר לעשות, אם רבי נחום אינו רוצה? עד שבאה גיטל ושמה קץ להריב.

אחרי חג־הסוכות, עם התחלת “הזמן”, פנתה האשה מרת גיטל אל רבי עזריאל: “לוּ שמעני, בעלי, קום וירוק שבע פעמים על המלמדות. גם בלעדיה חיה נחיה, אם ירצה השם”. רבי עזריאל ידע, כי אשתו לא תוציא מלים מפיה לבטלה, ולכן שמע תמיד בקולה. גם הפעם שמע לעצתה, קם והודיע לבעלי־הבתים, כי מהיום והלאה בטל ה“חדר” שלו.

מובן מאליו, כי אז התחילו מפצירים בו, אך גיטל עמדה על דעתה.

פרק רביעי.

גיטל עשתה מה שעשתה מפני כמה וכמה טעמים. היא לא היתה קלת־דעת, עד כדי לאבד מעותיה בלי חשבון. בין במקח ובין בממכר היתה עומדת על כל פרוטה ופרוטה בעקשנות רבה, וידעה היטב, כי רֶוַח של עשר פרוטות חשוב יותר מרֶוַח של חמש, ובכל מאמצי־כחה השתדלה להרבות ברֶוַח. מימיה לא פסעה פסיעה קטנה בעולם־המעשה בלי חשבון, שמרה כל פרוטה שלה כאישון־עין והוציאה אותה מידה בזהירות יתרה ובקצת צער. היא שאפה בכל מאודה אל מטרה אחת: לצבור הון הגון, להשיא את בנותיה ולהשאיר לעצמה פת־לחם לעת זקנה, לבל תצטרך חס־ושלום לידי מתנת בשר־ודם. ויותר ויותר האמינה, כי אלהים יעזור לה להגיע אל מטרה זו. באלהים ובחסדו הגדול האמינה בכל לב.

ואולם שאיפה תמידית זו אל חיי עולם־הזה לא טמטמה את לבה ולא השכיחתה את השאיפה לעולם־הבא. בשעה שהגיעה לאזנה השמועה על־דבר הצעת רבי תנחום, נתמלאה גיטל רוגז על “עמי־הארץ”, הרוצים להיות נדיבים “על חשבונה”. אך כאשר נודע לה על דבר העוני של רבי מנחם, נתעורר מיד לבה הטוב והרחום, הלב היהודי. ואז התחילה לשדל את עצמה, כי אין הדבר כדאי לעזריאל בעלה להיות עמל ומדאיב לבו עשר או שתים־עשרה שעות ביום בשביל שמונים רובל לשנה, שצריך לקבצם פרוטות־פרוטות. הן הוא, שיחיה, אדם חלש ודל הוא, הגיעה השעה שינוח מעט מעמלו. אין דבר, יש לה כח, עד כדי לפרנס את כל בני־ביתה. וחוץ מזה הן יוכל להיות לה לעזר גם במסחרה, ישוֹב יֵשב קצת בחנות, ירשם בפנקס את “החובות”, ינהל את ה“חשבונות”, ובשאר השעות ישב נא ויעסוק בתורה. לרעיון הזה תקף אותה תענוג־של־מעלה. ככל בת ישראל ידעה גם גיטל מה גדול תלמוד תורה ומה מרובה שכרו בעולם־הבא.

לשם משא־נפשה זה נכונה היתה גיטל להביא כל קרבן, וכאן נשכחו מלבה כל החשבונות. את בנה הבכור, שמלאו לו שתים־עשרה שנה, שלחה לליטא, אל אחת “הישיבות”. רעד עבר בגופה, בהעלותה על לבה, כי בנה יהי “עם־הארץ”, כשאר יהודי פילכנטל. במקומות מולדתה בליטא לא ראו עיניה “בוּרים” כאלה. שם יושב גם בעל־עגלה ועוסק בתורה בשעת הפנאי. לא, בנה יהיה יהודי ירא־שמים, בר־אורין, והוא יֵדע מה זה יהדות ומה זה יהודי, לא כאותם “הגוים” שבדרום. שני רובלים בכל חודש וחודש היתה שולחת לבנה, אף כי סכום גדול הוא לפי ערכה.

האהבה בלי־גבול, שאהבה את בעלה, גם היא מקורה באותה החבה, שהגה לבה אל התורה שקנה. ואת אישה אהבה גיטל בכל נפשה ובכל מאודה. אהבה מיוחדה במינה היתה זו, שיש בה הרבה מאהבת־אֵם. התכונה המעשית שבנפשה לא מנעה אותה מלאהב ולכבד את תמימותו ואת התרחקותו מעניני עולם־הזה, כי היה הדבר לה לראיה מוכחת על למדנותו. כל הרגשות האלה יחד התעוררו בלבה, והם שגרמו להחלטתה.

ואז שב השלום שנית לשכון בקהלה הקטנה. כבודו של רבי עזריאל עלה למעלה, ולא עוד אלא שזיו חדש נוסף עליו, כי על כן לא היה האיש תלוי בדעת אחרים. רק עמידה גמורה ברשות עצמו נותנת את היכולת לאדם ליהנות כראוי מן הכבוד. הגאון שבגאונים, הגדול שבגדולים יאבד לו חנו בעיני בני־אדם, אם על־פי מצבו החמרי יהיה תלוי בדעת מי שהוא. בני־אדם, כנראה, יודעים את ערכם, ולכן מבינים הם, כמה בזוי הוא אותו האיש, שמוכרח לקבל חסד מהם.

וגיטל מצאה לה די גמול ושלומים בכל הכבוד הרב אשר נחל בעלה, ועתה היתה מתגאה בו יותר מבתחלה. לעומת זאת ירדה חשיבותו של רבי נחום החנוני. המקום הראשון עלה בחלקו של רבי עזריאל.

ואותו רבי עזריאל וגיטל אשתו גמרו בלבם לשכור את הבית העזוב, העומד בדד, הוא ביתו של לייפה, ולערוך שם מלון לעוברים־ושבים. הונה של גיטל עלה אז לשלש מאות רובל במזומנים – ולבה ערב להתחיל בעסק גדול.

הזקן לייפה פקפק זמן רב. צר היה לו להפוך את נחלתו, שבאה לו בירושה מאביו, שהיה מן המתישבים הראשונים, – להפוך ביתו זה לבית־מרזח. אך המחסור אכף עליו, גם אשתו שדלה אותו, עד שהסכים ודבר־האמנה נעשה בעל־פה.

כאשר נודע הדבר הזה לאולריך, נזדעזע מכעס וגמר בלבו לבטל את הדבר, ויהי מה. קם והלך אל לייפה והציע לו מחיר, כפלים מאשר נתן ר' עזריאל. והוא גמר בלבו לבלי השתמש באותו בית, רק להחזיק בו, למען לא יפול בידי אחר שיסחר שם. ואולם לייפה הזקן, כששמע הצעתו, קפץ ממקומו, רקע ברגליו וקרא בקצף בלשונו: “Geh’ sch’ n’aus, du Spitzbube” (“צא, נבל”).

עוד שבוע ימים פנה אולריך לצדדים שונים, כחיה שנשכה נחש. סר אל ראש־המושבה, בא אל כהן הכפר, הלך אל העיר, אך כלום לא עלה בידו. גם עזב את בית־היין שלו לזמן־מה, רץ על פני חדרי ביתו, שאג כמטורף, חרק שניו, ובהכותו באגרופו על השלחן צעק: “Wart mal, wart mal, du Jude” (“המתן נא, יהודי”). באותה שעה היה טורף בכפו את עזריאל ואת אשתו, מנתחם לנתחים וזורקם על־גבי הקרקע, ומתוך חדוה היה רומסם ברגל. כך, לפחות, חשב אותו האיש.

ואולם לאחר שנוכח, כי לפי־שעה אין לעשות מאומה, שככה חמתו לאט־לאט, אך את המשטמה הסתיר בלבו וגמר בכל תוקף להפטר מן המתחרים השנואים, ויהי מה. אם לא עכשיו, הנה לאחר זמן.

בין כה וכה הכינה גיטל את עצמה לפתוח את בית־מלונה, קנתה כלי־בית מאת הנגר שבמושבה, הביאה סדרים בבנין העזוב, נסעה העירה לקנות את כל המכשירים. לאחרונה היה הכל מוכן, והיא לא ידעה כלל את מחשבות אויבה.

כעבור חודש ימים באה גיטל לגור בבית לייפה, וממחרת היום קראה את כל יהודי המושבה לחג “חנוכת הבית”. הקרואים הלכו לבתיהם בשעה מאוחרת, אך גיטל לא מהרה לעלות על משכבה. נגזלה שֵנה מעיניה. רבו מאד סערות לבה. ישבה באכסדרה עם אישה. בחוץ ליל אביב שקט. על־גבי הארץ פרושה כפה רחבה של שמים אפלים, הזרועים רבוא רבבות כוכבים נוצצים ורומזים מלמעלה ברבוא רבבות עינים, כל העולם נדם מסביב, כאילו הוא שרוי בתוך תענוג של שכרון. הנה עלה מן השדה קול רננת צפור; בצמרות האילנות חלף רַחַש קל; נשמעה מרחוק גם חריקה, כעין גניחה, של עגלה עוברת. ואולם כעבור רגע והכל נדם. ושוב שוררת הדממה האיומה, העטופה אופל. עצבות חשאית תקפה את נפש גיטל. רגש כזה לא הרגישה מימיה. מעולם לא ישבה ישיבה כזו, פנים אל פנים עם הטבע, אשר לא הכירה ביפיה עד היום. היא זכרה פתאום את כל ימי חייה בבית־הוריה העניים, בחדר קטן ונמוך, שבו גרו עשר או שתים־עשרה נפשות.

וכעת הנה היא יושבת בבית גדול ומרֻוָח, בחדרים גבוהים ומלאים אורה. אז הגה לבה שבח לאל על חסדו הגדול עמה. אך מפיה לא הוציאה דבר. ויותר ויותר תקף את נפשה קסם ליל־הדממה. והיא ישבה דומם בלי תנועה, ועיניה מסתכלות בתוך העלטה אשר לנגדה, ולבה מתמלא עצב – ופאום לא ידעה מדוע, זלגו עיניה דמעות בחשאי. האמנם ראה לבה בתוך החשכה את הניצוץ המבשר־רע, שעלה ללהב באותו הלילה בנפש אולריך המלאה איבה?…

פרק חמישי.

ממחרת ליל השבת, שבו הודיעה אותי אמי, כי החליטה למסור אותי לרבי עזריאל, קמתי משנתי בנפש חרדה, כאיש ההולך לקראת אסון גדול. אף כי דַכָּא הייתי, והעוני והמחסור שררו תמיד בביתנו מיום מות עלי אבי, אך הרעיון, כי אבוא לשרת בבית זר, מלא את לבי רעד. מימי־ילדותי ישבתי, ככל ילדי היהודים, לפני הספר, שלא עזבתיו אף ליום אחד. כולי הייתי שרוי בעולם של כתבי־הקודש; כל מחשבותי, כל חלומותי היו נתונים־נתונים בתוך העולם ההוא המלא חזון והוד. הספורים המלאים יופי על־דבר בריאת העולם פני אברהם, יצחק ויעקב, דמות משה רבינו עם אהבתו הרבה לבני ישראל, שהוציא אותם מארץ מצרים, עם הרחמים בלבו לגר, ליתום ולאלמנה; ימי השופטים עם מעשי־הגבורה והתפארת, המלאים יופי אין קץ; דבריהנביאים החוצבים להבות־אש, המוכיחים את רועי־העם הרעים, המיסרים בשבט פיהם את אלה אשר “גזלת העני בבתיהם” – הנה העולם שבו שרוי הייתי עד שנת השלש־עשרה לימי חיי. נוסף על זה באו המסכתות על אדות “המציאות”, “הברכות”, אלה החקים והמשפטים שעמדתי עליהם, ביחוד בעת הראשונה, בקושי רב. ואולם מתוך עב הענן הזה הבריק פתאום ברק אגדה יפה ונפלאה, מלאה הוד ותום או רעיון עמוק ואצילות.

העולם המעשי היה זר לי; על אדותיו לא ידעתי מאומה, כרוב חניכי החדר. כן, אין עם בעולם, אשר סגר את חנוך בניו בפני המציאות, אשר הרחיק אותו כל־כך מעולם המעשה, כמו “העם המעשי המפורסם”, זה עם היהודים. ואני עוד הייתי מטבעי ילד רך, מתבודד, חסר־עוז בין החברים, אשר לא אהבו אותי בגלל זה וקראו לי בשם מוג־לב וחלקו לי הרבה כנויי־בוז.

והנה מוציאים אותי מעולם האצילות והפיוט ונותנים אותי לתוך עולם של מעשה. ומה רב הקלון! אנכי אהיה משרת לכל עובר־ושב, אגיש לו יין או שכר, אביא לו פִנְכָּה וכדומה. ואיככה אתראה אחרי־כן לעיני חברי, ומה יאמרו עלי בלבם!

בעינים מלאות דמעה עמדתי להתפלל “שחרית”. שעה ארוכה התפללתי בכל לב. אמי שתקה כל אותה שעה, וכאילו נמנעה להביט בפני. כנראה גם לבה היה דוי. לאחר שסימתי תפלתי, הציעה אמי לפני לאכול פת־שחרית כלומר, לאכול לחם־דגן, אפוי אפיה גרועה, עם קשוא מלוח. ואנכי סרבתי ונתתי קולי בבכי. אמי, שפניה אדמו מבכי, התחילה מרגיעה אותי ומשדלת בדברים, כי ייטב לי שם, כי גדול בשנים אני ועלי להיות לה תומך ועוד דברים כאלה; לאחרונה יצאנו שנינו את הבית.

הדבר היה בסוף חודש תשרי, כשבוע אחרי החגים, תשע שעות בבוקר. היום היה מעונן. השמים היו עטופים עבים, אשר ירדו למטה ממעל לארץ. נשבה רוח קרה, רוח של סתו. העצים נאנחו והתנועעו לכל עבר, ויכסו את פני הארץ. מסביב עלים כתומים שנשרו, והרוח הניף אותם מיד וטלטל אותם באויר יחד עם סערת אבק. עדת צפרים למיניהן עפו במרום מתוך חרדה, כאילו ברחו מפני אויב הבא פתאום ולא ידעו איה יבקשו מחסה. מלמטה על־פני הארץ נתרו עורבים לרוב ועלו על הגדרות ועל הערמות, וירדו על הארץ, ובקול קרקורם השתיקו את יללת הרוח העצובה והנוגה. והעבים השחורים והאיומים עולים ועולים וזוחלים על־פני השמים כתנינים גדולים… ומסביב נעשה העולם קודר ועגום. ויש אשר מבין קרעי העבים יציצו הפנים החורים של השמש, אשר שלחו קוי־אור קרים על התמונה הנוגה הזאת, ואז תלבש צורה עוד יותר נוגה ויותר עגומה, כפני גוסס, המוארים באור כהה של מנורת־ליל…

אך הנה הגענו עד בית לייפה. סביבו עומדות עגלות וקרונות, טעונות שקים. על־גבי מקצתן שוכבים בעלי־העגלות, מכוסים באדרותיהם האפורות. הסוסים או השורים עומדים מותרים וכוססים שבלת־שועל כשפיותיהם תחובים בתוך האמתחות הקשורות אל פני הקרון או בתוך קופה של שחת המונחה לפניהם על הארץ. מסביב דממה, אין נפש חיה נראית לעין. הנה אנו עולים במעלות אחדות אל אכסדרה גדולה. דלתות בית־המרזח נעולות, כי היום יום־ראשון בשבת – ועד גמר התפלה בבית־הכנסיה אסור לעסוק במקח־וממכר. אנו נכנסים אל חדר רחב וגבוה, הדומה יותר למסדרון, ופתחים יש לו לכל ארבע רוחותיו, ובתקרתו חלל מרובע, ועליו עומד סולם אשר צבע ירוק לו, וחלל כזה יש גם בקרקע הבית, לרדת דרך בו אל המרתף. באחת הפנות עומד שלחן־הממכר מוקף שבכה, ובעדה נראים כעין אצטבאות, שסדורים עליהן בקבוקים, ומחרוזות של כעכים ושל דגים מיובשים תלויות שם על יתדות. בחדר בתָוֶך עומדים שני שלחנות ארוכים, צבועים אדום, ואצלם שני ספסלים ארוכים כמוהם. ליד הכתלים שנים־שלשה שלחנות קטנים. בחדר שרר נקיון; על־גבי הרצפה המושחרה, הרקובה במקצת, נראו עוד בדמות גלילים סימנים של מימי זלוף. בקצה אחד השלחנות הארוכים ישב איש קטן־הקומה, ראשו תמוך בשתי ידיו, ופניו מגולחים על־פי מנהג אשכנז, והוא לבוש מעיל אשכנזי ירוק, ועל ראשו מגבעת אשכנזית בעלת־גף רחבה, וברגליו נעלי־גמי. פניו היו עגומים, כפני איש התָּאֵב לדבר־מה. את הדבר הזה הביעו עיניו הקטנות והמבהיקות ושפתיו הפתוחות קצת והן מתכווצות ומתפשטות חליפות. האיש הזה היה הפועל האחד בבית לייפה, איש רוסי, שישב ימים רבים בכפר ולבש צורה אשכנזית, גם ידע לדבר אשכנזית בלשון המקום. נשארו לו רק שמו הרוסי – טֶרֶנְטִי – ונעלי הגמי, שנעל אותן בכל פעם שמגפיו היו לשלל לבית־המרזח.

אך באנו אל הבית, והדלת אשר משמאל נפתחה, ועל הסף נראתה נערה כבת שתים־עשרה, דלת־בשר וחורת־פנים, ושערותיה הצהבהבות פרועות. כאשר ראתה אותנו, קראה בקול רם: “אמא, הנה ברכה (שם אמי) באה עם נערה”.

נכנסנו אל החדר השני, אשר היה קטן מן הראשון אך אור ונועם בו, רצפתו משוחה בששר ותריסים צבועים על־גבי חלונותיו. כלי החדר היו: שני שלחנות, כסאות־עץ צבועים ושני דרגשים, עם ציורים ירוקים עליהם. התנור חצה את החדר לשנים. ליד התנור הזה עמדה גיטל ו“סדור” קרבן־מנחה בידה והיא מתפללת בלחש. בראותה אותנו שמה יד לפיה לאות, כי אסור לה להפסיק. ישבנו על הדרגש ממול הדלת הפתוחה אל החדר הסמוך. החדר ההוא היה ערוך ביתר־פאר וביתר־רחבות. בו עמדו שתי מטות מוצעות יפה, וביניהן עמד ארגז גבוה עם כסוי מעוגל, ארון גדול, מלא מראשו ועד רגליו ספרים מכורכים, שני שלחנות, אשר האחד היה מכוסה מפה סרוגה, ולנוי עמדו עליו כלי־נחשת. בחדר ההוא עמד רבי עזריאל עטוף בטלית־ותפלין והתפלל בלחש ופניו אל הקיר.

עד מהרה גמרה גיטל את תפלתה, לקחה על זרועותיה את הילד כבן שתי שנים, אשר דבק בה, ונגשה אל אמי. שתי הנשים סרו אל פנה מרוחקה ליד החלון והתחילו מתלחשות. אחרי־כן נפרדה אמי מאת בעלת־הבית, הביטה אלי בעינים מלאות אהבה עמוקה וצער עמוק ויצאה בחשאי. לבי נתמלא תוגה עצומה, כאילו נפרדתי מעל אמי לנצח, ודמעות פרצו מעיני שלא ברצוני; ואף כי התאמצתי להסתיר דמעותי, אך גיטל ראתה אותן. אז נגשה אלי, הסירה בעוז את ידי מעל עיני ובנחת, אך בקול נמרץ, פנתה אלי ותבט ישר אל עיני: “אי לך, נער, בושה וכלמה! אכן פתיחה גרועה היא. כלכל לא אוכל זאת… למה זה אתה בוכה? הכל חייבים בעבודה; אם אין עמל אין חיים. לכך נוצר האדם. “ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת” – כך צוה אלהים, כן כתוב בתורתנו הקדושה. אַל לך לבכות, הן לא בין נכרים אתה, ולא שבוי אתה, כי אם בבית יהודי אתה יושב, בין אחים. אם תעבוד באמונה – אשריך. הכל ביד אלהים. כעת אתה משרת, וכאשר יואל אלוה – תצליח ותעשה עושר ותהיה עומד ברשות עצמך. ובכן, עזוב דרך סכלות”. גמרה דבריה, ומהרה אל החדר הסמוך. אך יצאה האשה, והנה סבבוני הילדים מכל עבר, ואנכי הייתי שפל בעיני למראם. יותר מכל הלאוני בשאלות שונות שני נערים גדולים, שכבר גמרו תפלתם. הם שמחו לקראת חבר חדש, בהאמינם, כי בן־חורין אני כמוהם ואקח חלק במשחקיהם ושעשועיהם. ואולם אנכי פגשתי את ידידי אלה מתוך קרירות מרובה ולא עניתי דבר. כל מחשבותי נסבו באותה שעה על בית־אמי, שנראה עתה בעיני כגן־עדן שגורשתי ממנו. הוי, את כל מאודי הייתי נותן אז, אילו הוציאוני מזה והביאוני שמה, אל בית־אמי, שראיתיו עתה בדמיוני עזוב, שומם, בודד…

והנה גמר גם ר' עזריאל את תפלתו. כרך את טליתו ותפליו, התהלך שעה קלה על פני החדר וקרא בעל־פה מזמורי־תהלים. אך הנה עבר את המפתן, הביט מתוך בת־צחוק אל הילדים וישב אל השלחן. הבת הבכירה, חנה שמה, הביאה בקבוק־יי"ש קטן וכוס קטנה.

ר' עזריאל מזג בנחת את כוסו, בנחת העמידה לפניו, ברך עליה בלחש ובדחילו, גמע ממנה קמעא והרחיקה; אחר־כך נטל מתוך קערה קטנה פת־חררה, שוב ברך עליה, בצע ממנה ושוב בלע טיפה של יי"ש. הדבר ארך ששה או שמונה רגעים, עד אשר הספיק לשתות את הכוס עד תומה. לאחר שנגמר סדר־השתיה, פרשה חנה על־פני חצי השלחן מפה עבה, הניחה ככר לחם־דגן, סכין, הביאה ממלחה ואחר־כך בצלים והניחה על השלחן. ר' עזריאל הפשיל אט את שרוֻלי בגדו הארוך, נטל את ידיו מתוך כד־נחשת לתוך עריבה שעמדה ליד הפתח, נגבן וקרא בקול רם שני מזמורי־תהלים. אחר־כך עצם את עיניו וברך על הפת, בצע ממנה וטבל במלח, ורק אז הכניסו לתוך פיו. כל אשר עשה האיש הזה נראה כעין עבודה בבית־מקדש. הוא לא אכל ולא שתה, כי אם עבד אלהים מתוך אכילה ושתיה. ליד השלחן ישבו בנימוס כל בני־הבית, לאחר שנטלו גם הם ידיהם וברכו על הפת. גם אני הוכרחתי לשבת בסעודה, אף כי לבי לא היה אל האכילה. קשה היה לי לסעוד בפעם הראשונה על שלחן אחרים. ושוב התחילו הדמעות חונקות אותי וכח לא היה בי להתאפק. סעודת־הבוקר היתה של לחם ובצל עם חלב־חמיץ; הכל אכלו בנימוס מתוך שתיקה, גם על הקטנים נאסר להפריע את הדממה. עם גמר הסעודה ברכו הכל בקול רם ברכת־המזון, שר' עזריאל הכניס לתוכה אנחות תכופות, ביחוד כשהיה מגיע לתפלת “ובנֵה ירושלים”. לאחר שנגמר הכל, קראה אותי גיטל ללכת עמה ולהודיעני את המוטל עלי לעשות. היא העבירה אותי דרך כל החדרים, חמשה במספר, ירדנו אל המרתף, עלינו אל העליה, סרנו אל המטבח ואל החצר. אנכי הלכתי אחריה מתוך שתיקה כשה לטבח, ומאום לא ראו עיני ודבר לא קלטה אזני מכל אשר דברה אלי בעלת־הבית.

פרק ששי.

המקום שבחרה גיטל יפה היה, ולא לשוא פחד אולריך. לא עברו שלשה או ארבעה ירחים מיום שנפתח בית־המרזח החדש, וכבר קנה לו שם טוב בין העוברים־והשבים, אשר נהרו אליו יותר ויותר. קודם־כל עברו אל גיטל כל האורחים היהודים, אשר לא הגו חבה יתירה אל אולריך. ידוע ידעו כי הוא הוגה להם שנאה או בוז, כי רק בעד בצע־כסף הוא מקבל פניהם בנעימות, כי בהסגר הדלת אחריהם הוא מלגלג עליהם ומגדף אותם, וכי אם לא יגרום לו הדבר הפסד ממון יגרש אותם בחרפה ויקרא: Hinaus Jude!

ואולם בית־המרזח של גיטל משך אליו לא רק יהודים. לפני בית לייפה התחילו עומדים לא רק קרונות ועגלות, כי אם גם כרכרות.

אמנם בביתו של אולריך היו הכלים נאים יותר, המשרתים מהירים יותר, גם המשקאות והמזונות אולי נערכו ביתר טעם. אך מכל פנות הבית נשב קור מיוחד ל“מלון”, בעוד אשר בצל קורתה של גיטל ראה האורח את עצמו כאילו הוא יושב בקרב בני־ביתו. והדבר הזה משך אנשים רבים. מלבד החדרים המתוארים למעלה, אשר שם גרו בני־הבית, היו עוד שני חדרים מרֻוחים, מלאים־אורה, נעימים, המיוחדים לעוברי־אורח. היהודים היו נכנסים אל דירת בעל־הבית בלי נטילת־רשות, כאדם הנכנס לתוך ביתו שלו. פעמים שהיו דוחקים את רגלי בעלי־הבית והפריעו מנוחתם ביום ובלילה, אך לא שמו לב אל הדבר הזה ועשו את הישר בעיניהם, גם בשעה שלא היו מן “הקונים”.

רגיל יהודי שיהי לבו גס באחיו היהודי, תחת אשר מלא הוא הכנעה יתירה לגבי נכרי. סובל הוא בהכנעה רבה ובשפלות־רוח את העוֶל והעלבון מצד בני־נכר, ואולם בקרב אחיו יהפוך לאיש אחר ואין הוא יכול לקבל מרות כל־שהיא, כשזו באה בכונה להשתרר עליו. המעונה מיסורי דורות של כפיפת־קומה בין נכרים, רוצה לנוח, לכל הפחות, בין אחיו. ואז מתעורר בלבו רוח העממיות של כתבי־הקודש, אותו הרוח שאינו מבדיל בין מעמדים עליונים ותחתונים.

הנה כי כן ירד השפע על בית גיטל. לא רק עוברי־אורח, כי אם גם אנשי המקום, מבין החשובים שבכפר, היו סרים אל הבית הזה. מלבד זה, הנה נעשה אולריך שנוא על אחיו האשכנזים יותר ויותר בגלל יהירותו ובגלל אשר עזב את דרכי אבותיו האשכנזים הפשוטים, הנאמנים, הנוחים ויראי־האלהים ולבו דבק במנהגי הרוסים. פעם אחת בראשון בשבת מלאוֹ לבו לעבור על־פני בית־הכנסיה במרכבתו החדשה, הרתומה לשני סוסים אבירים, בשעה ששם עמדו בתפלה. הדבר הזה עורר כנגדו חמת כל בני־המושבה. ולכן נשמעו בימי חג ומועד בחדרים החיצונים של גיטל, אשר חלונותיהם פונים אל הגן, זמירות אשכנזיות מפי בעלי־הבתים החשובים בקולוניה.

אך מלבד כל המעלות הרבות של בית־המרזח החדש, הנה יתרון אחד היה לו, כי עמד בקצה הכפר, הרחק מבתי־דירה, וכל אחד יכול לבוא אליו שלא בפרהסיה.

ואף כי רב ה“פדיון” בבית גיטל, בכל זאת היתה בעלת־הבית עובדת לבדה במשך שתי שנים גם בבית־היין גם בבית־המבשלות. כל רגע ורגע עברה ממקום למקום, כאן מזגה כוס לאחד וכאן הגישה חלב או חמאה לשני; כאן מהרה אל המטבח או אל המרתף וכאן סרה לראות את שלום הילדים.

רבי עזריאל לא התערב כלל בעסקי הבית; גיטל עצמה מנעתהו מזה, כל הימים ישב בחדרו ליד הגמרא. אם סר אליו אדם ונתן לו “שלום עליכם”. החזיר לו “עליכם שלום” ושב מיד אל תלמודו בנגון ומתוך נענועי־יד, כאילו התוכח עם מי־שהוא. לא היה לו תענוג גדול מן העסק בתורה ולפיכך כשנזדמן לו אורח בן־תורה היה רבי עזריאל מקבלו בחבה יתירה. ואם אורח כזה בא אל ביתו בערב־שבת, היה רבי עזריאל מבקש תחבולות לעכבו ליום השבת, ויש אשר קנה בשוחד את לב בעל־העגלה, כי ימצא תואנה לבלי נסוע הלאה. אמנם בשבתות ובמועדים היו רבי עזריאל ואשתו מקבלים פני כל יהודי בשמחה רבה, כדי לקיים מצות הכנסת־אורחים, אף כי גם בימי החול לא חסרו אורחים עניים, ואיש מהם לא יצא מן הבית רעב וריקם. משאר בני־הבית היתה רק חנה, הבת הבכירה, יכולה להיות לעזר לאמה, אך היא היתה מטפלת בילדים הקטנים גם השגיחה על נקיון החדרים.

הנה כי כן הייתי אנכי העוזר היחידי. ימים רבים עברו עד אשר הורגלתי בעבודה זו, שהיתה לא לפי כחי, והעיקר – לא לפי רוחי. גיטל היתה עובדת שש־עשרה שעות ביום בלי הפסק, ולכן דרשה הרבה מאד גם מאחרים. וכאשר כרעתי תחת משאי חשבה זאת גיטל ל“פנוק” וגערה בי. כחמשים פעמים ביום הייתי יורד לתוך המרתף, העמוק מאד, להביא משם יין, שכר, לימונַדה. עליתי על משכבי לאחר חצות הלילה; אך פעמים שהייתי צריך לקום בלילה ולפתוח את הדלת לעוברי־אורח, ביחוד בימות החורף. הוי, מה היה מת לבי בקרבי בשמעי בלילה קול דופק בחלון! שעה ארוכה הייתי עושה עצמי כאינו שומע, עד שהתחילה גיטל להעירני, ובעל־כרחי הייתי קופץ מעל מטתי ערום־למחצה להכניס אל הבית את הדופקים. והנה מתפרץ אל בית־המרזח בן־אדם מגושם אחד או כמה מהם, עטופים מכף רגלם ועד ראשם מעילים אפורים על־גבי אדרותיהם, ונעלים גדולים ברגליהם; מתחילים הם פוסעים במהירות על־פני החדר, מקישים רגל אל רגל כדי לחממן וקוראים: “הוי, מה עזה הצנה”. אחר־כך הם באים אל שלחן־הממכר, זה שאני עומד על ידו כשאני רועד כולי מקור, ואומרים: “הבה, יהודיון, מה שמך – שמול או בֶריק, מזוג־נא לנו כוס”. לאחר ששתו כוסם הם פולטים רֻקם, מוחים פיהם בקצה המעיל או בשרוולו ואומרים: “יינך מהול, יהודיון. אין זאת כי שַׂמְתָּ בו סם או מה־שהוא”. ושוב הם מתחילים פוסעים הנה והנה בתוך החדר. ויש אשר ישבו ליד השלחן, יוציאו את “מקטרותיהם” וארנקיהם מתוך הנעל; ימלאו את מקטרותיהם “מחורקה”, יעלו אש מן הסלע, יעשנו ויתחילו בשיחה שאין לה סוף. ואני עודני עומד ליד שלחן־הממכר, או אשב על־גבי שק או חבית, ומנמנם, עד שאורחי הלילה עוזבים את הבית. והכל בשביל רֶוַח של עשר פרוטות ולפעמים גם של פרוטה אחת. אך אי־אפשר שלא להכניס עוברי־אורח בליל חורף. את החלונות ינפצו. יש אשר גם גיטל היתה קמה מעל מטתה, כשבאו אורחים בהמון, אולם על־ידי כך לא הוקל לי. כן היתה משרתי. ולא לחנם שנאתיה בכל לב.

מה גדלה שמחתי בערב־שבת, רגעים מעטים קודם שקיעת החמה, כשהייתי עוזב את בית־המרזח! מה נפלא היה אז הטבע בעיני, מה נהדר היה כל העולם מסביב! ומה רעד לבבי בגילה, כאשר ראו עיני מרחוק בעד החלון את הנרות שהדליקה אמי לכבוד שבת. הנה אני נדחף מתוך נשימה קצרה ובא אל החדר, הערוך בחן ונועם. שלום לך אהל אמי, קדוש אתה לי! שלום לך, שבת המלכה היפה והטהורה, המשוש האחד שנשאר לעמנו הדל והמעונה בכל הזמנים!…

מה רבה ומה עצומה אהבתי אליה! רק ביום השבת ראיתי את עצמי בן־אדם – בן־חורין, העובד רק לאלהים בשמים. ביום ההוא היה בידי לשוב אל עולמי העליון, אשר הָרחקתי ממנו בזרוע, ולחיות חיים של זוהר. הנה אני חובק את אחיותי הקטנות הרצות לקראתי בקול דיצה: בא אלימלך, בא אלימלך! אני ממהר לרחץ פני, ללבש כתנת נקיה, לחבשׁ לראשי כובע־השבת (בגד אחר של חג לא היה לי), ואני נוטל את הסדור, שנפל לי בירושה מאבי, ורץ לבית־התפלה. חדר פשוט, פשוט מאד, וכלים דלים בו. ואולם מה טוב האהל הזה! מה רב הזוהר הממלא את נפשי, בבואי הלום. מה ערבה לאזני הנגינה העצובה והחגיגית, נגינה של שבת, ומה ישיבו את רוחי הנדכא דברי התפלה: “התנערי, מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי – – קרבה אל נפשי גאלה”… גם אנכי, גם כל המתפללים אינם כתמול שלשום. כולנו לבשנו צורות אחרות. אור של מעלה זרח פתאום על הכל – כאילו באמת התנערו מעפר.

ומה מתוק היה הרגש שהיה תוקף אותי ממחרת בבוקר, כאשר הקיצותי וראיתי את עצמי בביתי, בבית אמי, בין הקרובים אלי.

אך לעומת זאת מה עצומה היתה התוגה בשבת בין־הערבים. בכאב לב הייתי מתרפק על אחיותי הקטנות, על אמי. נדמה לי, כי יחד עם השבת חולפים גם חיי, ועוד מעט ולבי יקרע לגזרים. והחשך הולך וגדול, הולך ומתעבה ומליט את נפשי. שמוע שמעתי, כי עם בוא השבת תבוא גם המנוחה לרשעים המעונים בגיהנם, ונשמותיהם תשובנה כל אחת אל בית־עולמה. אך עם כלות השבת, כשהערב ממשמש ובא, בת־קול יוצאת מתחתית הארץ וקוראת: “ישובו רשעים לשאולה”. בת־קול זו היתה מצלצלת באזני בכל מוצאי־שבת, בעת אשר עלי היה לשוב אל עבודתי הקשה והשנואה. ובכל מוצאי־שבת הייתי עוזב את בית־אמי מתוך דאבון לב, כמו בפעם הראשונה, כשהובילוני אל בית גיטל. האשה הזאת ידעה והבינה את לבי בשעת שובי מבית־אמי, ולכן עלה בדעתה לבלי תת לי ללכת בערב־שבת אל ביתי. אך בעלה הניא אותה מזה. היא עצמה עברה בחייה שבעה־מדורי־גיהנם, ולכן האמינה בכל לבה, כי רק בכור־עני תצורף נשמת האדם. ולא רק עמי התנהגה על־פי תורה זו, כי אם גם עם ילדיה; יצאו מן הכלל רק בעלה ובניה הזכרים, כי היו עוסקים בתורה השקולה כנגד כל המצוות.

את הלך־רוחי, את אהבתי לתורה, את עליצות נפשי, בשמעי מפי ר' עזריאל דברי תורה – את כל אלה לא ידעה האשה הזאת, יען כי הסתר הסתרתי את הדברים האלה בלב. וגיטל לא היתה מאלה המרבות שיחה, שאפשר לשפוך נפשי לפניה. אמנם, אין ספק, לבה היה טוב, אף הרבתה לעשות חסד, ונפשה מלאה רחמים על קשה־יום; היא דאגה לבית־אמי ועזרה הרבה לפרנס את היתומים; ואולם בכל אלה שכן על פניה עב־ענן של קור. גם לילדיה הראתה רק לעתים מאד רחוקות אותות של חבה, אף כי אהבה אותם בכל נפשה ובהם היו חיי רוחה.

מובן מאליו, כי במוצאי־שבת רגיל הייתי לאַחֵר לשוב “שאולה”, ובגלל חטאי זה קדמה גיטל אותי בעיני זעם. אותה שעה היתה גיטל מביאה בחשבון את פדיון השבוע, ובדבר הזה היה עזריאל לה לעזר, כי היא לא ידעה כתוב. בימים האחרונים היו החשבונות גורמים אי־נחת, וגיטל היתה מתאוננת, כי את כל עמלה יאכלו שכר הבית והשוחד לפקידים שונים.

ואולריך לא הסיח את דעתו אף רגע מבית־המרזח של גיטל. תמיד חקר ודרש את כל הנעשה שם, אף שלח מרגלים להתבונן אל הבית ומנהגו. רק תפתח גיטל את בית־המרזח ביום הראשון חצי שעה קודם הזמן המיועד – והנה פתאום יופיע כשד משחת ה“ביטל” (שוטר), יראה את העון ויכתבהו בספר.

וממחרת יבוא אותו “ביטל” ויסחב את ר' עזריאל אל בית־הפקידות, אשר שם יטיל עליו ה“שולץ” (ראש־ הכפר) ענש־כסף, רובל או שנים, או יושיבהו בבית־הסוהר. בהגיע השמועה אל גיטל, תרוץ אל הפקידים לבקש ולהתחנן, ובבית אולריך אורה ושמחה. לא היה אף פקיד אחד, אשר עבר דרך הכפר, ואולריך לא שלח אותו אל בית־המרזח של גיטל, ואף כי הכל היה שם כחוק וחטא לא נמצא שם, היה הבית חרד מקול־גערת השר ומגדופיו. ר' עזריאל יושב בחדרו ופניו חורים כמת והוא רועד כולו; הילדים הנבהלים בוכים; וגיטל מדברת על לב השר ומתחננת לפניו. אך כל עמלה לשוא, כי המטבע העושה־נפלאות לא יועיל ביום עברה.

כי אולריך ידע את סוד המטבע, והוא שלח אל המערכה מטבע־של־זהב, אשר נצח את המטבע־של־כסף. וסופו של דבר – “אקטים”, משפטים, עונשים וכדומה. ושוב אורה ושמחה בבית אולריך.

אך נשמע מרחוק צלצול הפעמון של עגלת־הדואר, ולב בני־בית ר' עזריאל מת מפחד. הכל מטים אוזן מתך חרדה לשמוע: ההולך וקרב הצלצול או הולך ומתרחק – ואיש בפני רעהו יביט באימה ורטט. בין כל הפקידים הצטיין ביחוד אותו המכונה “סגן”, אשר שמו בלבד הטיל אימה על כל הגליל. שם הפקיד ההוא חבוסטוב. הוא היה עוד צעיר לימים, כבן עשרים ושמונה, קומתו בינונית, דל בשר, חוֵר, ואבעבועות על פניו הארוכים והצנומים, המוקפים שערות ארוכות וצהבהבות.

הפקיד הזה היה בא כשואה לפתע־פתאום, התפרץ אל הבית והתחיל עושה שַמות, בלי דַבֵּר דבר, בלי שאל מאומה, בלי דרוש כלום. וכאשר פתח פיו, היה פולט מתוך חרון רק מלים מקוטעות או רק הברות בודדות. כל כחו היה לא בדברים, כי אם במעשים. אוי לו לאיש אשר מלאו לבו לבאר דבר, להצטדק, כי אז התחילו העינים הקטנות והירוקות של הפקיד לשוטט וניצוצי־אש מבשרי־רעה נצתים בהן. ופתאום יתן בקולו היבש והמרוסס: “הס!” ולמשמע הקול הזה יעבור קור בגוף השומע ודמו יקפא בעורקיו. ואולם אם האיש האמיץ לא שקט ונסה לפתוח פיו שנית, אז בא המענה של הפקיד במעשים. והמענה הזה הספיק ברגע אחד להמם את ראש השואל ולהחשיך את עיניו. כזה היה ה“סגן” חבוסטוב.

באמת לא גרמה גיטל הפסד מרובה לאולריך. גם אחרי שפתחה את בית־המרזח שלה לא נתמעט ה“פדיון” בבית אולריך. אילו הביא בחשבון את הכנסותיו לאחר שנפתח בית־היין לעומת ההכנסות שהיו קודם לכן, כי אז אפשר שהיה מוצא רק שנוי מועט, יען כי מספר העוברים־והשבים הלך ורב מיום ליום. ואולם נדמה לו לאולריך, כי אלמלא היתה גיטל בעולם אז היה עושה עושר רב. אף לא הטיל ספק, כי האשה גיטל מתעשרת לא רק מיום ליום, אך משעה לשעה. וככל אשר הרבה לחשוב על־דבר ההון הצבור בידי גיטל, כן הלכה וגדלה בלבו האיבה אליה, ובו בזמן גם לכל היהודים. בשמחה רבה היה מכלה את כל היהודים ביום אחד, כי ימחה שמם מעל פני האדמה. בכל עת אשר ראו עיניו עגלה עוברת על פני ביתו ופונה אל הבית מלמעלה, נמלא האיש חמה עזה, עד כי פחדו בני־ביתו לגשת אליו ברגעים כאלה. אז קנה בשוחד את לב בעלי־העגלות, כי יוציאו שם־רע על בית־היין של גיטל, חלק להם יי"ש ומטעמים, כדי שיביאו אליו אורחים, אף שלח את עבדיו לגנוב מאת בעלי־העגלות, שעמדו ליד ביתה של גיטל, את הרסן, את האוכף, את המושכות, את השוט, את הדרבן את היתד וכדומה. והדברים הגנובים הוטלו לתוך הדיר או לתוך קופה־של־תבן אשר לגיטל. לא נם ולא ישן אולריך, ובכל התחבולות רדף את אשת־חרמו, והכל היה כשר בעיניו.

ואף כי לייפה גרש אותו מעל פניו בחרפה, לא עזב אולריך את הרעיון להוציא את חכירת הבית מידי גיטל. וכאשר כלה זמן החכירה, מקץ שנתיים, שלח אולריך אנשים אל לייפה להציע לפניו פי־שלש מן המחיר ששלמה גיטל שכר־דירה. ויען כי לייפה היה עתה בן־חורין, לכן הטה אזנו אל ההצעות, אף מסר את הדבר לגיטל.

חרדה גיטל חרדה גדולה. שכר־דירה כזה אי־אפשר היה לה לשלם, כי על־ידי כך היתה באה עד חורבן גמור. אמנם נכמרו רחמי לייפה על האשה העניה, אך זוגתו לא ידעה רחם, גערה וקצפה.

סוף דבר היה, כי גיטל הוכרחה להגדיל את שכר־הדירה כפלים, אף כי ידעה, כי ההכנסות שלה לא תעלינה על ההוצאות.

ואולם מה היה לה לעשות?

וכאשר לא עלתה בידי אולריך מזמתו גם בפעם הזאת, גדלה חמתו עד להשחית. שנאתו לא ידעה גבול, והוא גמר בלבו לגרש את עזריאל מן הכפר. והדבר הזה לא היה קשה לו לעשות, אחרי אשר קנה לו במחיר ידוע את סיועו של חבוסטוב.

פרק שביעי.

כבר עברה כשנה מן היום, אשר באתי לשרת בביתו של ר' עזריאל.

הגיע ליל הושענא־רבה, זה הלילה, אשר היהודים הכשרים עֵרים בבית־הכנסת, כי בלילה ההוא יחתך בשמים גורל כל בשר על הארץ.

בפילכנטל לא יאספו היהודים לבית־הכנסת בליל הושענא־רבה, כי אם כל איש קורא בביתו “תיקון”. וכך עשה גם ר' עזריאל. בחול־המועד מותר לעסוק במשא־ומתן, ולעניים מותר גם לעשות מלאכה, ולכן הייתי כל היום בבית ר' עזריאל.

ורק שתי שעות קודם שקיעת החמה שלחוני אל בית־אמי, על תנאי, כי אשוב בשעה העשירית, לא כדי לשרת, כי אם להיות עֵר ביחד עם ר' עזריאל ולעסוק בתפלה. כבר מלאו לי שלש־עשרה, ובכן הייתי חייב במצוות כגדול. ר' עזריאל, כבן־תורה, הגה בלבו “בטול” אל האנשים הסובבים אותו, ביחוד כשלא היו בני־תורה כמוהו. ובימים הראשונים לבואי אל ביתו לא שם אלי לב, לא בא עמי בדברים, אף לא השתמש בי. וכך עבר כחצי שנה, ואנכי לא שמעתי מפיו לא טוב ולא רע. רק פעם אחת, אחרי סעודת־הערב, בשעה שבבית־המרזח לא היה איש, לקחתי מעל השלחן ספר ועיינתי בו מבלי משים, ושעה ארוכה לא הפריע אותי איש. לאחרונה נגש אלי ר' עזריאל, שכנראה תמה מאד על זה, ובטפחו על שכמי שאל:

– מה אתה מעיין שם?

כאיש שהעירוהו משנתו מהרתי להרים ראש ועניתי:

– קורא אנכי סתם.

– האמנם מבין אתה את הכתוב? – שאל ר' עזריאל.

– כן, – עניתי מתוך מורך־לב.

מהיום ההוא והלאה נהפך לבו אלי לטובה, ובשעות הפנאי שלי היה בא עמי בדברים, שואל לתלמודי ואנכי הייתי מתרגם לפניו פסוקים מתנ"ך וכדומה. אם עלה תרגומי יפה או עניתי על שאלה חריפה שלו, אז היה קורא אליו את בנו הבכור, מצביע עלי לאמר: הנה זה יהי מופתך, הלא עני הוא, משרת בבית אחרים, ובכל זאת תורתו שמורה בזכרונו. רגעים אלו גרמו לי אושר רב ונסכו בקרבי גאון, וזה היה לי מעין גמול על כל עמלי הקשה.

ובכן, הדבר מובן מאליו, כי שמחתי לקראת המקרה לבלות ליל הושענא־רבה עם ר' עזריאל. ובפעם ההיא נפרדתי מעל בני־ביתי במנוחת־לב ופניתי ללכת אל בית לייפה.

היה ליל סוף תשרי. בתוך האויר הקריר קצת דאו אֵדים קלים, אשר ירדו למטה ממעל לארץ. על פני כפת הרקיע הקודר והכהה נוצצו הכוכבים בחשאי כשקועים במחשבה, והם שולחים על הארץ אור בהיר, אבל קר ומצונן. האילנות עמדו בלי נוע והורידו מתוך תוגה את ראשיהם השעירים. יגון חשאי ועמוק תקף את הטבע כולו, אותו היגון החודר אל נפש האדם עם בוא הדמדומים והגדֵל בקרבו בה במדה שהערפל הולך וגדל, הולך וקרב. זה היה רוח הסתו המנשב בעולם, הבא כגנב ואין רואה אותו. ואולם אנכי מצאתי בדממה חגיגית זו של הלילה עונג אין־חקר, והטבע השרוי בעצב נסך עלי שכרון, כי בו מצאתי הד למעמד־נפשי אני. אז לא הכרתי בקשר הזה, אך טוב היה לי, טוב מאד, ואנכי הלכתי אט, שקוע במחשבות.

כשבאתי, היו התריסין והדלתות לצד הדרך סגורות יפה, כדי שלא יבואו עוברי־אורח להפריע. אנכי נכנסתי דרך החצר, ועלי היה לעבור את בית־המבשלות. שם עמדה גיטל, לבושה בגדי־חג, על ראשה מטפחת־משי, אשר היתה לנוי לפניה היפים עוד והרעננים, עדויה שמלת־צמר דק חדשה ועל גבה סינור, והיא מכינה ליום המחרת את סעודת־הצהרים, שתהי בשעה מוקדמת מאד, כי הכל ערים בלילה הזה. מלבד סעודת־הצהרים היה עליה לאפות ולהכין מטעמים ומעדנים לכבוד שמחת־תורה, זה החג שכל יהודי מתאמץ בו ל“התבשם”, כדי להשכיח יום אחד את עניו ולהסיר דאגותיו מלבו, מה שאינו עולה בידו, כמובן, לעולם.

אותה שעה היו פני גיטל מלאים יופי והדר, וכאלה היו לה בכל עת, אשר פרקה מעליה את עול הפרנסה ודאגותיה. עיניה היפות והעמוקות האירו בשעה זו באור רך ומעודן, אשר מלא את הנפש נחת ועונג. סביבה עמדו הילדים, ופניהם מבהיקים, והם שומרים את מעשי־ידי אמם.

– הנה גם אלימלך בא – קדמה גיטל אותי בסבר־פנים מיוחד. עברתי הלאה. בחדר הראשון אשר לבעלי־הבית, ליד שלחן־האכל, ישב ר' עזריאל שקוע בספר, והוא תומך את מצחו בשתי ידיו. עד מהרה נגש ובא אלי מן החדר הסמוך דוד הבן הבכור, אשר דבק בי באהבה, וגם אנכי נקשרתי אליו. קנא קִנא בי על אשר אהיה ער כל הלילה, והדבר הזה הגדיל את כבודי בעיניו. ישבנו אל קצה השלחן ובאנו בדברים בלחש. עד מהרה נספחה אלינו חנה, בריה קשה קצת ומטילה מרות, אשר נפש זקנה לה, ותמיד היא מטיפה מוסר לילדים, והיא מדקדקת בכל פסיעה קלה, בכל תנועה קטנה שלהם. ואולם לי הראתה סבר־פנים והתרועענו יחדו.

כעבור עשרים רגעים לבואי, יצאה גיטל מבית־המבשלות והיא נושאת בידה קומקום של נחושת על־גבי טס, סלק ר' עזריאל את הספר אל צד – ובני־הבית התחילו שותים תֵּה. אותה שעה היו הכל שרויים באור עליון, ביחוד גיטל, שנעשתה בערב ההוא צעירה. טרודה היתה בהכנות אל המשתה, שהיתה עורכת בכל שנה בשמחת־תורה לתושבי פילכנטל היהודים, מעת שנבחר עזריאל בעלה לגבאי. הכנסת אורחים בביתה והטפול בהם בימי חג היו לה לתענוג גדול, ובימים אלו הזהירו פניה מאושר. ומעין התענוג העליון הזה הרגישה עתה. ולכן קרנו פניה והאירו באור גנוז.

לאחר משתה התֵּה שבה גיטל אל בית־המבשלות, וחנה ודוד ולאה עלו על משכבם.

הגיעה השעה האחת־עשרה, ואז ירדה מנוחה אל הבית, ואנכי עם ר' עזריאל ישבנו לקרוא תהלים.

זה מול זה ישבנו, וקראנו איש־איש בספרו. אך אנכי שמרתי את פי ר' עזריאל וחזרתי אחריו מלה במלה. הוא הוציא מפיו את המלים בנחת, הגה אותן באותיותיהן, ירד לעמקן להבין את כונתן, וקריאתו היה בקול נגינה עצובה, שנשמע בה הֵד בכי בדממת הלילה. הוא נהפך בשעה זו לאיש אחר. פניו השקטים תמיד הביעו תוגה עמוקה והכנעה רבה. אחרי כל “יום” של תהלים קראנו את “המעמדות”, והאגדות והמעשיות מן התלמוד והמדרש השפיעו הרבה על דמיוני במקום הזה. דממה היתה מסביב, רק הקשקוש הצרוד של המטוטלת הפריע את הדומיה. פעמים שעלה שאון מבית־המבשלים, מקום שעמדה שם גיטל ועסקה בעבודתה. לאחרונה שקט הכל, ודממה גמורה השתררה בבית. אין הגה, אין תנועה מסביב, כבר עברה חצות־הלילה.

ואנו שקענו כל־כך בקריאה, עד כי שכחנו עולם ומלואו, שכחנו את עצמנו. ומשעה לשעה הלכה וגדלה ההתלהבות של ר' עזריאל, עד כי הגיעה להתפשטות הגשמיות. אל דברי הכתובים הוסיף משלו קריאות של תוגה, שהתפרצו מעמקי נפשו המלאה צער.

כבר עברנו על יותר מחצי ספר־התהלים והגענו אל הפרק ק"ב. כאן עמדנו רגע לשאוף רוח. הדממה תקפה את הבית, עד כי פחד אחזני. גם הילדים הישנים כאילו עצרו בעד נשימתם, ונחרתם, אשר עלתה קודם מן החדר הסמוך, לא נשמעה. אחרי מנוחה של חמשה רגעים, חדשנו את הקריאה בהתלהבות: “ה', שמעה תפלתי ושועתי אליך הבא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך. ביום אקרא מהר ענני, כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו. הוכה כעשב ויבש לבי, כי שכחתי מאכֹל לחמי. מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויבי, מהוללי בי נשבעו. כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי… ימי כצל נטוי, ואני כעשב איבש”.

למקרא הדברים האחרונים זלגו עיני ר' עזריאל דמעות, והוא קרא ושנה ושִלש את הפסוק מתוך אנחה עמוקה.

פתאום נשמע קול עז דופק, מתחלה על הדלת ואחרי־כן על החלון.

ר' עזריאל חשב, כי אלה הם עוברי־אורח, ולכן לא שם לב כלל. אך כדי להִפָּטֵר לגמרי מן הטרדנים, כבה את הנר, במחשבה לשוב ולהדליקו אחר שילכו האורחים.

אך הדפיקה לא פסקה והטילה אימה. אין זו דפיקה רגילה, אך מעין קול־רעם, ואחריו קול המון בני־אדם בתוך החשכה. ר' עזריאל עומד אובד עצות ואינו יודע מה לעשות.

– פתחו! – עולה קול אדיר, ואחרי הקול נֻפּץ לרסיסים החלון. ר' עזריאל התחיל מחפש את הגפרורים וביד רועדת הדליק את הנר – ובפנים לבנים כמת הוא הולך לפתוח את הדלת. כעבור רגעים אחדים התפרץ חבוסטוב אל החדר, כאויב אשר לכד מבצר, ופניו הביעו אכזריות גדולה, עד כי מת לבי בקרבי. אחריו נכנסו עוד כחמשה אנשים, מהם שני שוטרים אשכנזים מן “הגעמיינדע הויז”; ואת השלשה הכרתי, הם־הם מפועלי אולריך. כולם עמדו ליד הפתח, הפונה מן החדר אל בית־היין.

– הפַספורט! – צעק חבוסטוב בקול פרא, עד אשר נבהלו מפניו גם השוטרים. בקול ההוא נשמע מעין שכרון, אשר הוסיף לו אכזריות מיוחדה.

ר' עזריאל עמד, פניו נעוו מאימה וכל גופו רועד, התחיל מפשפש בקורה התומכת את התקרה, ששם היו גנוזים אצלו כל הניָרות החשובים – הוציא משם גליון מקופל ארבעה, מכורכם ומזוהם, והושיטו ל“סגן”.

הלז לא עיין בו והניחו בכיסו; אחר־כך אחז בידים לא־נאמנות משכרון את המנורה שדלקה על השלחן, וברגלים כושלות צעד אל בית־המרזח. חבריו הלכו אחריו.

– הכל החוצה! – פקד בקולו, כקול רעם. ובדברו פרץ אל שלחן הממכר, בעט ברגלו בשבכה הנעולה, אחז בחבית קטנה מלאה יי"ש והשליכה החוצה בעד הפתח.

הפועלים לא אחרו לעשות כפקודה והתחילו משליכים בעד הפתח מכל הבא בידם. השוטרים עמדו בלי תנועה.

– אדוני, רב־החסד, מה פשעי? – התנפל לפניו ר' עזריאל בקול קורע לבב.

שתי מהלומות, אשר הפילו ארצה את ר' עזריאל, באו במקום מענה על אנקתו. ברגע זה נבהלה גיטל מחדר־משכבה פרועת־שער, יחפה, ועל בשרה רק השמלה, שלא הספיקה לקשרה והחזיקה בה בידה, ובראותה את הנעשה נפלה לרגלי ה“סגן”.

– אדוני, הוד־כבודו, חוס נא, רחם נא על עוללי – קראה מתוך יללה.

– אדוני, העונש הזה למה בא? מה חטאנו? אדוני, זכר את האלהים בשמים. כל ימי חיינו נתפלל בעדך. לא עשינו רעה לאיש – שאל נא את פי השכנים. אנשים עניים אנחנו, רק לחם לאכול, לפרנס את ילדינו אנו רוצים…

– גש הלאה, יהודיה נבלה! – הרעים חבוסטוב – האותי תורו? הלאה! זכר לא יהיה לכם, יהודונים! הלאה!

– ואתם למה תעמדו, נבלים! – נתן בקולו על הפועלים שחדלו מעבודתם למראה גיטל.

אימה נפלה על הפועלים, אשר שבו אל עבודתם. וכעבור רגעים חמשה נשארו בבית־המרזח ובבית־המבשלות הסמוך לו רק כתלים ערומים.

– תפשוהו! – פקד ה“סגן”, אחרי אשר כלתה עבודת ההרס.

הפועלים מהרו אל ר' עזריאל והתחילו קושרים את ידיו מאחוריו, כדרך שנוהגים עם הגנבים. הוא מסר את עצמו בידיהם בהכנעה, והם הדקו את אסוריו והעמידוהו ליד הפתח. רגעים מעט עמד דוּמם, כאילו לא ידע מה עבר עליו. ופתאום הביט מסביב לו והתפרץ בבכי, כאשר יבכה האדם שהגיע עד קצה גבול היאוש וחוסר־אונים.

חִוֶרת כסיד עמדה גיטל עד הנה נשענת אל התנור והיא נדהמה, אלמת בלי נוע, וכנראה בלי הכרה. אך בשמעה את יללת בעלה, מהרה אליו, וכל החדר נתמלא ברגע זה יללות נוראות.

הילדים שישנו עד כה הקיצו, קפצו ממטותיהם מתוך פחד, ובכל החדרים עלה קול בכי, שאין לתארו בדברים, בכי מרגיז ארץ.

– אל בית הסוהר יובל! – פקד שוב ה“סגן”. ור' עזריאל האסור נגש אל הדלת, הרים ראשו, ומתוך יללה נגע בשפתיו ב“מזוזה” – ואחרי־כן יצא בברכים כושלות, ופניו מעֻוָתים, בלוית שני השוטרים…

אחריו יצא חבוסטוב. מסביב השתררה דממה איומה.

גיטל עמדה רגעים אחדים נדהמה, אך פתאום לבשה בחפזון את בגדיה, ובאחזה בידי משכה אותי אחריה. יצאנו. לפני הבית, על אם הדרך, התגלגלו החביות, משורות־הנחושת, עוגות, דגים־מיובשים, ארגז מלא מליחים, זיתים, השלחנות הספסלים, שברי בקבוקים, קדרות, דודים, יָעֶה, בצק, פתותי אִטרִיות, דג צלוי, חתיכות בשר־עוף חי ומבושל וכדומה.

על תמונת־ההרס שלח קוי־אור חורים חרמש־הירח, שעמד עגום ושקוע בהרהורים על־פני השמים הבהירים והטהורים. מסביב שררה דממה, דממת מות. אין אור נראה, אין תנועה. אך בבית אולריך לבדו היתה הדלת פתוחה קצת ומשם בקעה ועלתה רצועת־אור דקה, שנמשכה לאורך חצי הרחוב. גיטל לא שמה לב לשום דבר, כי הוסיפה ללכת, ואנכי התנהלתי אחריה בלי כח. לבי הלם הולם פטיש, וכך הלכנו יחדו רגעים חמשה או ששה ופתאום עמדה גיטל.

– והילדים! – קראה האשה בספקה כפיה, והיא חזרה לאחור. הדבר הזה היה מעין אצבע אלהים.

אנכי הבטתי עליה בבלי־הָבֵן. היא לא הלכה, כי אם עפה, ואנכי רצתי יחדו עמה מבלי השב רוח. היא לא חדלה לאחוז בכפי, אשר לחצה אותה עד לכאב. ושוב עברנו על־פני הרכוש ההרוס והמשלך בחוץ, והירח החִוֵר שפך אורו על ההרס והביט עגום ממרום. חרדתי למראה הזה. לבי התכוץ עד לדמעה. אך גיטל, כבפעם הראשונה, נטתה ותחלף מהר מן המקום. עלינו על האכסדרה. הדלתות היו פתוחות קצת. כאשר עברה גיטל את המפתן עמדה פתאום נדהמת. הרצפה כולה היתה מעין יאור של יי"ש. בתָּוֶך היתה מונחה חבית גדולה, בת עשרים הין, שהובאה מן העיר בשבוע שעבר, וקרקעיתה שבורה.

ברגע זה התחמק דרך הפתח האחר בן־אדם אחד, אשר הכרנו כי זה הוא איוואן, הפועל של אולריך. הדממה ששררה מסביב העירה את גיטל למהר ולבוא אל החדרים. והילדים הגדולים בראותם אותה נפלו על צוארה בילל־מר. לאחר ששב רוחה אליה, צותה גיטל את הילדים הגדולים למהר וללבש את בגדיהם ולהלביש גם את הקטנים והיא גמרה להביא את כולם אל בית־אמי, כי ישבו שם עד הבוקר. והיא עצמה מהרה אל בית־העדה לדעת את גורל בעלה.

הילדים הרועדים והבוכים התחילו מחפשים את בגדיהם, והם תועים מפנה לפנה, כחסרי־הכרה. כחצי שעה עבר בחפוש; זה לא מצא את פוזמקו, וזו חפשה את שמלתה, לזה אבדו נעליו ומזה נעלמו מכנסיו. אז נכנסה גיטל עצמה אל חדר־המטות והתחילה לחפש. וכבר מצאה מה־שהוא והתחילה מלבישה את בתה הקטנה. באותה שעה הרים קול זועה אחד מן הילדים שעמדו בחדר הראשון: “אמא!”

הכל נבהלו מחדר־המטות ופחד תקף אותם. בעד הדלת הפתוחה הפונה אל בית־המרזח, עלה (כן נראה לי אז) ים גדול של להבה כחולה, אשר התפשטה, התנועעה וזחלה אל החדר כעין תנין נורא…

ואנכי עמדתי בשעה זו ליד החלון ואבט כחסר־דעה אל הדרך, אשר עליה התנהל בכבדות סוס כפות ולקט שיָרֵי שחת מתוך נחרה. ובשמעי את קול הפחדים, הסיבותי מהר את פני, וכראותי את המראה הנורא מת לבי בקרבי. ראשי סחרחר – ואתעלף. זוכר אני רק את הקולות מתוך יאוש הדוקרים את הנפש. וגם היום דמי קופא לזכרם. זוכר אני את המהומה ואת צלצול החלונות והזכוכיות המנופצים, את לייפה הזקן הלבוש לבנים כמת, את טירנטי הנושא בזרועותיו בן־אדם, את ידי הפצועות, אשר דם שתת מהם וכדומה.

הקיצותי רק אז, לאחר שישבנו כולנו בדירתו של לייפה, במטה גדולה ורחבה סכוכה במסך, אשר שם השכיבו את כל הילדים, אך אנכי ישבתי שרוי בקפאון־רוח. מן הגדולים לא היה איש בבית. גיטל נעלמה. וכך עברה שעה ארוכה, ארוכה מאוד. ואולם בבוקר, בשעה השביעית, באה אמי ופניה אדומים מבכי, וכעבור עוד שתי שעות באה גם גיטל יחד עם ר' עזריאל. שמחה, שאין לתאר אותה בדברים, תקפה אותי, כאשר ראיתי את פניהם. שניהם היו רים² כמתים והם שותקים וזועפים. הכל ישבו איש־איש בפינה מיוחדה, הראש מורד לארץ, ואיש לא הביט בפני רעהו. כך עברה כשעה בתוך דומיה איומה זו. לאחרונה הציעה אמי, כי יבואו הכל לגור לפי שעה בביתנו, לחוג שם את החג. גיטל הסכימה על הדבר.

את הילדים עטפו בבגד עדים, והכל יצאו דומם כהולכים להלוית המת. אך עמדנו בחצר, והנה מבעד הערמה נראו לעינינו אוּדים שחורים מן הבית שנשרף עד היסוד.

הכל אבד. לא הצילו אף דבר אחד, מאומה, לא חוט אחד. כל ההולכים עמדו כרגע והאויר נמלא אנקות־יאוש.

רק ר' עזריאל לבדו עמד מן הצד ובכה בחשאי; אך הנה קרב אל החורבה הנוראה, ובנשאו כפיו אל השמים, ובבלעו דמעותיו קרא בכונה: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך”.