פרק ראשון. 🔗
החצר הגדולה ורחבת־הידים של בית חימוביץ, בית מפורסם העומד בקצה הפרבר של הכרך N. ומספר דיוריו כמספר אוכלוסי אחת העיירות בישראל. מלאה עתה תשואות והמולה ותכונה רבה. נשים לעשרות מדלת העם, גרי החצר, זקנות וצעירות, חשופות־זרוע, חלוצות־כתף ופורועות־שער עומדות בשמלותיהן התחתונות והמזוהמות על קדרותיהן, סירותיהן וקלחותיהן השפותות ורותחות על גבי כופחי־נפט ועל גבי כירות של שתים לבנים עשויות לשעה – והן טורחות בכל כחן בצרכי סעודה לשבת. עשן מכלה עינים של גחלים בוערות וקיטור חריף של נפט מתערבים ועולים יחד בתמרות הבל ובריחות משונים של מיני התבשילים ותבליניהם, כגון: כסא דהרסנא, גלדנין, מרק קלוש עשוי בפולין ובצלים או בבולבוסין וכיוצא בהם.
מקצת מן הנשים עומדות שם ועוסקות בשאר מלאכות: הללו מקצצות ומרסקות על גבי טבלאות קרבי דגים ל“מלואים”, הללו מקפלות ומפוררות בצלים וראשי לפתות, מגרדות נסרים ומקרצפות ספסלי־עץ. תינוקות קטנות יושבות על גבי קרקע וכותשות פלפלין במכתשות, ולקולות המכתשות מצטרפים קולות וקולי־קולות אחרים, הבוקעים ויוצאים מתוך בתי־המבשלות דרך דלתות וחלונות פתוחים לרוחה. הקול קול נשים צַוחָניות משיחות או מתקוטטות זו עם זו בריחוק־מקום, אשה־אשה מחדר בשולה.
ברגלי הנשים מתלבטים פעוטות ערומים למחצה ויחפים מלוכלי־פנים ומטונפי־רגל, משוטטים כלבים מדולדלים וחתולים מוקרחים העוטים מתוך מין בולמוס על כל פסולת ושיורי מאכל מושלכים לפניהם, מתקוטטים בחמה שפוכה על כל שלפוחית ומעי של דג מוטלים באשפה מלקלקים עד היום את כל השופכין הנקוים מסביב בשפע וקופצים בחפזון אל כל סף ואל כל מפתן, אשר תרָאה שם אחת הנשים יוצאת בראש פרוע ובמנעלים מרופטים על גבי רגליה היחפות ובידה אלפס או זומליסטרין מלאים שופכין.
סמוך לשם, באמצע החצר ממש, אצל מחיצת קנים גבוהה, המקיפה בנין גדול ומזופת כולו, עשוי ל“צרכים מיוחדים”, שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחו, עומדים בכנופיה נערים רבים קרועי־מכנסים ומגולי־בשר יתר על טפח, והם מחרפים ומגדפים זה את זה, מנבלים פיהם בכל דברי נבלה הן ביהודית והן ביוָנית. משחקים הם בכפתורים. יש מהם שבאים גם לידי מלחמה גדולה שסופה עין פצועה, לחי שרוטה וחוטם זב־דם, ותיכף לזה – קול בכיה גדולה וצעקתה של אם או אחות או של אחד משאר “גואלי־הדם”, הממהרים אל מקום מערכת־המלחמה, וכלי־זינם, – מרדה או מגרפה – בידם.
מאצל צנור המים שבחצר עולה פתאום קול קטטה וצוחה של שני ה“צדדים”: שוער החצר מצד זה מחרף ומגדף, והנשים הבאות בקנקניהן אל הצינור לשאוב – מן הצד השני צועקות חמס; מי־מריבה הם, אשר יריבו עליהם בנות־ישראל והשוער בכל ערבי שבתות.
ולתוך החצר עצמה באות כל פעם נשים תגרניות ושיורי־ירקות כמושים ופירות רקובים בסליהן; שבות הן מן השוק ומן החצרות, מקום שהן מחזרות שם בסחורתן כל היום. והן עומדות להכין בחפזון את אשר יכינו לשבת. מקצתן לפני כניסתן לביתן, סובבות עדיין הנה והנה בחצר ומכריזות בקול צרוד על שיורי סחורתן; בצלים בזול, אגודה בפרוטה! ליטרא שזיפים בשתי פרוטות, צאינה וקנינה נשים לכבוד שבת, בזול, בזול!
והנה זה בא גם ה“קַצַפּ” הלוטש. חגורתו במתניו וכלי־המשחזת בידיו: השחזת סכינים! – קורא הוא בהברתו הקַצַפִּית – השחזת מספרים! אחריו נכנסים ויוצאים זה אחר זה מוכרי־רקיקים, מוכרי־זרעונים, רַתָּכִים, נגרים, כל אחד סל סחורתו, או כלי־אומנותו בידו, וכל אחד ואחד בת־קול שלו יוצאת לפניו ומכרזת עליו בחצר.
כרוזי הבאים, שיחות הנשים וצוחותיהן, בכי הילדים, יללת החתולים, הנהימה הרתחנית של הכלבים – כלם מתערבים ועולים יחד והיו לגוש אחד של המולה עכורה ועמומה, התלויה כערפל כבד בחלל האויר המחניק והמעופש של החצר.
ועל גבי המרפסות מבחוץ או בתוך הבתים מבפנים, אצל החלונות הפתוחים, יושבים להם באותה שעה כמה וכמה אומנים ובעלי־מאחלה למיניהם: חיטים מתפרות, רצענים פָּחָחִים כובעָנים, סְרָדִים, פַּפִּירֹוֹסָנים,
כורכי־ספרים – כלם נתונים, נתונים למלאכתם, ועולמם כאילו הוא עולם בפני עצמו.
והמכונות מקשקשות והפטישים מנקשים והמפוח נושף והומה והמגהָצים מחליקים הנה והנה בחפזון על גבי הבגדים; ועתים יש שמנהמת ויוצאת בעד אחד החלונות שירה חשאית בלשון יהודית משירי־עם או מנגינות התפלה העצובות ונוגעות עד הנפש.
פרק שני. 🔗
באחד מן המעונות הצרים של הבית הזה דר מורה עברי עני, הוא ואשתו הצעירה וילדתם הקטנה. בשבוע זה באה אליהם מעיירה קטנה אורחה חשובה והגונה למראה, אשה כבת חמשים, אֵם בעלת־המעון, חותנת המורה, והיא מתאכסנת במעונם הדל. אשה זו, שלא יצאה מימיה מחוץ לשער עיירתה ולא ראתה מעולם פני כרך – שעת דחקה הגלתה אותה עכשיו לעיר נכריה והביאתה לבית בניה לדחוק את רגליהם במעונם הצר ולחלוק אתם את לחמם, לחם עוני, שאף הוא אינו מצוי להם בכל יום.
דוד – כך שם המורה – יצא היום עוד בבוקר מן הבית ולא שב עד עתה. כבר נטה היום ובני הבית לא סעדו עוד. מחכים הם בסעודתם הדלה לבוא דוד.
האורחה, חיה־גיטל, יושבת בחוץ על גבי צבור של קורות מוטלות באחת מפנות החצר; בדלה היא מכל הנשים והמונן, יושבת ומנענעת ראשה ומתיחדת עם מחשבותיה המרות;,אוי לה, שכך עלתה לה בזקנותה! ואוי אוי לעתים שנשתנו!"…
וזוכרת היא את החיים השלוים והשאננים בעיר־מולדתה, חיים שיש בהם ריח יהודי וטעם יהודי, חיי בני ישראל במושבותם…
ואת ימי חייה היא באותה העירה זכרה, את הימים הקרובים ואת הימים הרחוקים, מהם טובים ומהם קשים, אבל כלם נראו לה עתה נעימים וכלם חביבים.
בתוך עמה היתה יושבת, היא ואברהם שלה. צער פרנסה, צער גדול־בנים. אבל כל שעה של צער – שעה של קורת־רוח כנגדה… בעלה בן־תורה ומכובד על הבריות… שבתות, ימים טובים…
עתה חרב ביתה וקנה הרוס. בעלה נדד ללחם. הבנים נתפזרו. והנה היא נמצאת פתאם בעיר נכריה; אנשים אחרים, מנהגים אחרים. הכל זר ומשונה עליה, רואה ואינה יודעת מה רואה, שומעת ואינה יודעת מה שומעת..
– אמא, רעבה את? – שומעת היא פתאום את קול בתה, העומדת אצלה ומביטה אליה ברחמים ובקשת־סליחה כאחד.
לא, בתי, איני רעבה – השיבה חיה־גיטל ונשאה אל בתה את עיניה, עינים מלאות צער ואהבת־אם.
– האמנם? הן לא בא אל פיך כל היום בלתי אם כוס תֵּה ופרוסת־לחם, בואי, אמא, בבקשה ממך, ותטעמי טעימה כל־שהיא.
– אל ירע לך, בתי, לא רעבה אני, הלא עוד מעט ובא הערב.
– לא, אמי, עד הערב עוד כשתי שעות שלמות – השיבה ביילה והסתכלה לצד השמש – בואי ונלכה, אמי, שתֹה תשתי כוס סיקוריה, הנה היא מוכנת ועומדת.
– מעט חמין שתֹה אשתה – הסכימה האשה, כשעומדת ממקום־מושבה והולכת ברגלים כושלות מרעב אחרי בתה אל הבית.
האם ובתה נכנסו לתוך חדר קטן ונקי, חדר־הבשול, מקום שעמד שם שלחן לא־גדול מכוסה טַרכש שחור, סדוק במקומות רבים וסמוך לו כירה קטנה ומסוידת יפה וסיר של דגים מבושלים על גבה.
ריח התבשיל עלה באף הנשים וכמעט שהביא עליהן בולמוס. מהרו וישבו אל השלחן וגמעו לתאבון ובכל פיהן את החמין העכורים של הסיקוריה מתוך כוסות פשוטות ועבות־דפנות, כשהן נושכות בשניהן על כל גמיעה וגמיעה פרורים־פרורים קטנים מן הסֻכר המונח לפניהם על גבי פסח ניר עבה.
דרך הדלת הפתוחה נראה החדר השני, קטן וצר כחברו, הוא והכלים שבתוכו, העומדים שם צפופים זה אצל זה. מחצית מן החדר אוכלת מטת־עץ מכורכבת ומוצעת יפה; סמוך לה עומדת שִׁדָה ובמדפיה עומדים סדורים זה בצד זה ומונחים זה על גבי זה כרכים שונים של הספרות העברית החדשה, וביניהם גם מקצת כרכים רוסיים והרבה קונטרסים וספרי־למוד של הלשון העברית. המדף העליון של השדה היה מקושט בכלי־זכוכית שונים ובפסילים קטנים ומכורכמים מיושן, תבנית פרצופיהם של המשורר האוקריני שבצינקא בכובע הכבשים שבראשו. של גיטה בחוטם פגום, של פושקין ושל אלילה יוָנִית אחת. על גבי הכתל למעלה מן השלחן הסמוך לו תלויות תמונות מטושטשות מטחב, צורותיהם של מכרים ושל מקצת סופרים מפורסמים, רובם מן הרוסיים.
– שוב אַת מנחת ספרי ה“גוים”, למעלה על גבי ספרים “יהודיים” – התרעמה האם וסלקה את הספרים הרוסיים והניחתם למטה.
–לא אני, אלא הוא; אני מסלקתם אל הצד והוא משיבם; הלא קְשה־עורף הוא, ומה יש לי לעשות? כלום אתקוטט עמו על זה? כבר נסיתי להלחם בו על גדולות וחמורות מאלה, ומה עלתה בידי? לא כלום! את הכל הוא עושה כרצונו ואני – רק לעג ילעג לי; נבערה אני, אומר הוא, לא דעת ולא תבונה לי.
– ולמראה־עינים אינו אלא תם ושאינו יודע לשאול; זהו מה שאומרין הבריות: שפיל ואזיל בר־אוזה… והיכן הוא כל היום?
– כלום יודעת אני? ודאי שהוא יושב בבית־המקרא והוגה שם בספריו ועתוניו. אלא מה יש לו לעשות, ישב בטל בבית ויבא לידי שמעום? שעות־שעוריו, ברוך השם, נתמזמזו כלן, לא נשארו מהן אלא אחת בארבעה רובל לחודש בביתו של הכורך. עני הוא אותו כורך ואף־על־פי־כן מדקדק לפרוע שכר־למוד בזמנו. את נפשו הוא נותן על בנו להקנותו את הלשון העברית. מה שאין כן שאר הבתים: בעליהם של אלו עשירים הם ועם בוא הקיץ הם פוטרים את המורה ויוצאים עם הילדים לנאות־דשא. הם יתענגו על חדר הטבע וישבעו מנוחה, והמורה מת ברעב. כבר עלתה בלבי מחשבה כזאת: אלו היו בידי רובלים אחדים לא הייתי מתבישת מלהעשות רוכלת או תגרנית ולחזר בקופת הרוכלין או בסל של ביצים ותרנגלות על החצרות והבתים. מובטחני, ששכר תגרנות כזו אינה מועטת משכר ההוראה העברית.
לתוך חדר־הבשול קפצה ובאה ילדה קטנה רזת־בשר ויחפת־רגל.
– אמא, רעבה אני – תבעה הילדה.
– הא לך לפי שעה פרוסת־לחם – אמרה ביילה ובצעה פרוסה קטנה ודקה מככר לחם גדולה, פת־ קיבר, והיא זהירה וחרדה, שלא תרבה לבצוע יותר מכשעור…
– ומתי נסעד?
– תיכף לביאתו של אבא נאכל את סעודת־היום, ודאי הוא יבוא בקרוב. אך מה אמרתי סעודת־היום? היום לא נסעד אלא בערב הרי ערב־שבת היום.
– ואם ערב־שבת מה בכך? – שאלה הילדה בקול־בוכים.
– כך, כך בתי – אמרה הזקנה במנוד־ראש, רואה אני שכבר הגעת גם לידי מדרגה כזאת גם שבת אין עוד בביתך. בתי, יהא כך, ודאי כן נגזר עלי מן השמים, אראה בימי זקנה את בתי בכך.
מהרה לקום ממקומה, נכנסה אל החדר השני, הסבה פניה אל החלון ועיניה זלגו דמעות.
– ודאי הדין עמך, אמי – אמרה הבת, שנכנסה אחריה לאותו חדר והתאפקה בכל כחה מבכי אף היא – רק אחת אבקש ממך, אל־נא תבכי, לבי יוצא לבכיך. האמיני לי, לא אני האשמה בדבר, הרבה תמרורים ודמעות שבעה לה נפשי על הדבר הזה, הרבה יגעתי להשיב אותו מדרכו־ובידי לא עלה כלום. כך הוא מנהגו של העולם בימינו ואין לשנות. מתחלה עוד היה נשמע לי במקצת: מקדש היה על היין ובבית היה מורגש במקצת ריח שבת, עכשיו הוא מכביד לבו ואינו רוצה כלל. “למה לי הקומידיה” – אומר הוא. אני מכינה לו סעודת־שבת לאכלה בערב, כנהוג, והוא אינו אוכלה אלא ביום, וכך דרכו בכל דבר, אינו משגיח בשום מנהג ממנהגי ישראל, כלם הבלים בעיניו ועל כלם הוא שופך את לעגו; זועף הוא עתה על כל העולם. העניות, אמי, העניות…
– אוי, אוי, ביילה’ניו – נאנחה האם ומחתה את דמעותיה – העניות, אומרת אַת, ובימינו כלום לא היו עניים מצויים בישראל? הרבה עשירים ראית בעירתנו? ואף־על־פי־כן יהודים – יהודים הם, העניות לא העבירתם על דתם, אוי, אוי, בתי!
פרק שלישי. 🔗
צללי ערב פשטו בכל החצר ויכסו את אגפי הבתים הנמוכים בעלי־דיוטה אחת שבחצר. ואולם על גבי הגגות של חבריהם הגבוהים מהם, הבתים של שתי דיוטות, שטוחות עדיין רצועות רחבות של אור השמש השוקעת. השאון וההמולה שבחצר הלכו וגברו, העשן של כופחי־הנפט היה מתמר עולה ומשחיר בתכלת האויר, מקום שהצפרים מצפצפות ומשוטטות שם הנה והנה בזריזות יתרה, ונראות כמתקינות את עצמן לדבר־מה.
חיה־גיטל הורידה מעל המסמר שבכתל את שמלתה העשויה ארג־צמר וממראה קנמון, היא שמלת־שבתה היחידה, המשמשת לה זה כעשרים שנה נתמעכה מרוב שמוש, אבל עדיין היא שלמה ונקיה – והתחילה להתלבש; נתנה בראשה מטפחת־משי כרומה, ששפה אדומה לה סביב וצורת פרח גדול מעשה רקמה באמצע.
ביילה עמדה נפעמה בראותה את פני אמה היפות והנה זרחו פתאום וכאלו אור חדש נגה עליהם. גל חם ומתוק של זכרונות נעימים ומלאים יופי שירה, מנוחת־שלום ושלוה, עבר את לבה המדוכא ביסורין וישטפהו. כל ימי־נעוריה במלא־תֻמתם באו ועמדו עתה לפניה, הם, רעותיה החביבות.
– ביילה’ניו – אמרה פתאום האם – הרי עוד מעט וזמן הדלקת הנרות יגיע, יש לך נרות בבית?
– אוי לי, רעם הלמני – קראה פתאום ביילה כמתעוררת מתרדמה – כמה תקפה עלי השכחה! – מה אעשה עתה איפוא ובידי אין פרוטה? ליטול בהקפה מן החנות, החנונית לא תתן, כבר חבתי לה קצת ואין בידי לפרוע. מה לעשות? הבה ואלך אל החיט הדר כנגדנו, אולי ילוֵנִי הוא שתים שלוש פרוטות?
יצאה בחפזון מן הבית, ולאחר עשרה רגעים שבה בידים ריקות.
– מה הדבר בעיניך? חזרתי על פתחי כל השכנים ולא מצאתי פרוטה. רצתי אל החנונית, רחמים בקשתי, והיא באחת: פרעי תחלה את החוב הישן… מה אעשה, אמא? כמדומה לי, שמברכת אַתְּ על שמונה נרות.
– כך מנהגי, בתי, על שמונה נרות – ענתה חיה־גיטל בחשאי – ואולם באין־ברירה יוצאין בשני נרות ובלבד שאדליק ואברך.
– ארוצה נא עוד הפעם – אמרה ביילה – אולי אמצא שתי פרוטות ואקנה שני נרות.
– ואַתְּ?
ביילה נבוכה ולא ענתה מאומה.
באותה שעה נכנס אל החדר בחשאי אברך נמוך כבן עשרים ושמונה למראה, שחום, כחוש וזַלדקָן, עיניו קטנות, שחורות, שחורות ומפוחדות, מעילו השחור שָחוּק, מסואב וכבד למשא, מגבעתו הקשה מזוהמת ובלויה, חושן כתנתו מעוך וצוארונה מכורכם והענק שעל גבו שמוט הצדה ומבהיק בשמנוניתו. הוא היה כלו מדוכדך ושפל־רוח מאד־מאד, ונראה כאלו הוא מלא כלו פחד וחרדה, שמא הוא דוחק חס־ושלום בישותו העלובה את רגלי מי שהוא.
– דוד – מהרה אליו ביילה ואמרה – יש לך פרוטות אחדות?
– פרוטות, שואלת אַתְּ, אין כלום – ענה בקול רפה וצרוד קצת.
ואחר שתיקת־רגע הוסיף:
–את הפרוטות האחרונות הרי כבר נתתי לך בבקר.
– אף פרוטה אחת אין?
– אין. ולמה לך? – שאל דוד, הסיר את מגבעתו ונתגלה מתחתיה מצח רחב ומשורטט בקמטים, מצח שופע זעה עכורה ודבלולי־שער שחורים דבֵקים בו.
– נרות לאמי צריכין לקנות – ענתה ביילה בקולה, קול נואשת.
– כך, כך, ודאי צריכין, ודאי – אמר דוד בקולו הרפה והצרוד, שנשמע בו מעין צער ואבק־לגלוג כאחד.
– אויה לי, השמש כבר קרובה לשקיעה! – קראה חיה־גיטל.
שהתה עוד רגע, נתנה עיניה בשמש שעמדה בשפולי־הרקיע, ולאחר מחשבה קלה התחזקה בדעתה ויצאה מן הבית.
– להיכן, אמא? – חרדה אליה ביילה.
– אל תדאגי לי, עוד מעט ואשובה ענתה האם ולא הביטה אחריה.
פרק רביעי. 🔗
חיה־גיטל עברה את כל החצר, מקום שמנסר עדיין שם קול המונם של הנשים המבשלות, של התגרניות, של הבחורים והבתולות המשוטטים בתוכה, ורעש הפועלים והאומנים, העוסקים עדיין בעבודתם על גבי המרפסות והיציעות.
כמעט כל הנמצאים בחצר הביטו אחריה בעברה והרגישו בה. יש מן הנשים שהיו מסתכלות בה ברגש כבוד ומהרהרות מתוך כך: “הנה לא תמו עוד נשים כשרות מישראל; לא כמותנו העלובות!” ומקצתן – מתוך לגלוג: “מהיכן באה רבנית זו לכאן?”…
לבסוף גחנה ויצאה חיה־גיטל דרך הפשפש הקטן החוצה, באה עד אמצע הרחוב ועמדה שם פתאום.
– להיכן? – שואלת היא את עצמה ואינה יודעת להשיב. אחת ידעה והרגישה, שאי־אפשר לה להשאר בבית ולהכנס לשבת בלא הדלקת הנרות. לבה דחפה ללכת ולבקש, אולי תמצא.
ואולם כמעט שנמצאה עומדת באמצע הרחוב הרגישה מיד כמה היא בודדה ועזובה בעיר גדולה ונכריה זו, וכל תקותה הראשונה נדפה כעשן. אל מי אפנה ומאין יבוא עזרי? הקדוש־ברוך־הוא ברחמיו העצומים רק לו בלבד הישועה! יאוש מר תקף את חיה־גיטל: “רבונו־של־עולם, מה אעשה? הרי שבת קרבה, שבת…”
ובעוד היא הולכת ועולה במעלה הרחוב והנה ראתה את השמש בדמות כדור־אש גדול תלויה ועומדת בשולי הרקיע ממש, כאלו היא שוהה שם עוד רגע אחד טרם תצלל כליל לתוך התהום העכורה הסובבת את העיר, אותה ואת המונה ושאונה העמום, הבוקע ועולה מתוך ערפל־עשן וענני־אבק אפורים.
– ברוך השם, החמה עדיין לא שקעה – התנחמה חיה־גיטל רגע, אבל מיד שבו הפחד והדאגה לענותה: הנה עוד מעט ושקעה החמה כלה, ומה תעשה?
– רבונו־של־עולם, מה אעשה, מה אעשה? – ספקה כפיה ותעמוד כנואשת וכאובדת־עצה.
משני הצדדים נמשכים והולכים בתים נמוכים בעלי־קומה אחת, העומדים מרוחקים זה מזה ורֶוַח גדול בין אחד לחברו. ושם מרחוק שופעת ועולה כנגדה ערבה חררה, שאילנות מעטים, כחושים ודלים מבצבצים מתוכה פה ושם.
“עשר שנים מימי־חיי הייתי נותנת למי שיעבירני עתה לעיר־מולדתי הקטנה – חשבה חיה־גיטל בלבה, ויאושה הולך וגדול יחד עם הרגשת בדידותה – לשם מה באתי לכאן? אוי, מי יתנני להעיף עין רגע אחד בעיר־מולדתי! זה לי רק ימים אחדים מעת עזבי אותה וכאלו שנים רבות מבדילות ביני ובינה. מה טוב ומה נעים מראה עירי בשעה זו! כֻלה – שבת ומנוחה”.
והיא רואה בדמיונה את עירה הקטנה: כבר הטמינה את החמין, מפה לבנה פרושה על השלחן ושמונה נרות דולקים עליו, ארבעה נתונים במנורות־נחושת וארבעה קבועים בבזיכין עשוים טיט בידי עצמה מבעוד־יום.
הנה היא יושבת סמוך לפתח מבחוץ על גבי סְטָו הבית, שנטוח בחמר ירוק לכבוד שבת. לפני הבית שטוחה כרמלית קטנה מגודלת דשא רענן וציצי־בר קטנים מבצבצים ויוצאים משם. סוסו הברוד של נפתלי הגבן מלחך את העשב לתאבון, לועס בקול, כשהוא הולך ומזיז עצמו בנחת ממקום למקום. קרוב לשם שני עגלים של אחד השכנים רועים בדשא מאחורי הגדר התרנגולים כבר יושבים בעלית הגג על גבי הקורות ומתנפחים ככדורים, מוציאים קצת מַקורם, עוצמים את עיניהם למחצה ומתנמנמים. מאחד המקומות מגיעה ובאה געיה קובלנית של פרה עגומה.
מתוך חלונות הבתים והצריפים הנטושים מסביב כבר נוצצות ומזהירות שלהבות־גיל של נרות שבת. אל סטָוֵי הבתים באות ויושבות זו בצד זו נשים מהודרות בבגדי שבת שלהן, אמות וילדיהן, ושיחה עליזה ביניהן.
הגברים, הם ובניהם הגדולים כלם בבית־המדרש.
הנה הוא עומד שם על הגבעה מנגד כְליל אור ונגוהות, מקושט ומפואר אף הוא לכבוד שבת, מאיר פנים ומרמז בנרותיו הדולקים וקורא את בניו בני ישראל החביבים, עם מקדשי שביעי לבוא בשעריו ולהסתופף בצל קורתו.
פעם בפעם פורצת ובאה משם רננת המתפללים, המריעים לצור־ישעם ומקבלים בחדוה ובצהלה פני שבת המלכה. קול בעלה, אברהם שלה, העומד שם לפני התיבה עטוף בטליתו, עולה אף הוא לאזניה, ולבה מתמלא עונג ועדנים אין קץ.
דממה גדולה בעירה. השבת פרשה סוכת שלומה וברכתה על כל העולם כלו. מנוחה ושלוה מסביב, מנחה שלמה ושלות־עולם.
מה טוב בשעה זו בעיירה!
פני השמים תכלת זכה, רק מפאת המערב נמשכת לאורך כל הרקיע רצועת־אור אדמדמה, נתיב־עולם לשמש אחרי שקעה.
וגם אויר העולם המבושם צלול וזך, כלו רָוָה ריחות ערבים של עשבי־שדה ופרחי־בר.
הנה עברה לה בטיסת־נחת להקת־צפרים; אין זאת כי אם נחפזות הן אל מקום־סתר באחד היערים ודבר לאט עמהן.
והנה יצאה ברעש מבית־המדרש כנופיה של נערים. כלתה התפלה. דרך פתחו הרחב של בית־המדרש נמשכים ויוצאים כנהר המוני אנשים בבגדי שבת שלהם והדרת היום על פניהם, הולכים הם בנחת ברחוב השקט, מכל העברים קול מברכים עולה: “שבת־טובה”, “שבת־טובה!”
הנה נראה לה משם גם אברהם שלה, ההולך בתוך הקהל וסרבלו הישן השמור עמו מימי חתונתו על כתפיו.
– הוי, הוי, זקנה, השמרי! – הפסיק פתאום את חוט מחשבותיה קול עגלון קורא לה מעל דוכנו.
היא נזדעזעה בכל גופה, נטתה הצדה ובאה למבוי אחד עובר בין גדרות־עץ גבוהות, נמשכות מזה ומזה.
יראה סתומה באה ללבה והיא משהה את פסיעותיה והולכת בלאט, מסתכלת לכאן ולכאן מתוך פחד.
והנה יהודי זקן ושחוח בא לקראתה וצרור של מכנסים ישנים ושאר בגדים בלים נתונים לו על כתפו.
– יאמר נא לי ר' יהודי רחימאי, שמא יודע הוא היכן בית־כנסת כאן? – שאלה אותו חיה־גיטל ופניה זרחו משמחת־פתאום.
– הנה הוא קרוב, כשתי פסיעות מימין – ענה לה הזקן והורה לה באצבע
בלב חרד מגיל נחפזה והלכה חיה־גיטל למקום שהורה לה הבַּלָאי הזקן.
ואמנם במקום שהגדר כלתה שם מתחיל סורג־ברזל, ומעבר השני, בפנים החצר המרוצפת אבנים מקורזלות, עמד בנין־אבנים ישן למראה, משונה בתבניתו משאר הבתים, גגו של רעפים, על פתחו מאהילה אכסדרה ודלתותיו המצופות ברזל פתוחת לרוחה.
חיה־גיטל קרבה אל הפתח, שוהה במקומה רגע אחד ולבסוף היא מתחזקת ונכנסת.
קרקע הפרוזדור מרוצפת כלה רובדין־רובדין של אבנים מרובעות; דרך הפתח, העשוי כעין קשת עגולה מלמעלה, נראים פְנִים־האולם של בית־התפלה, בתקרתו העשויה כפין־כפין, בכתליו המפוחמים ובחלונותיו המעוגלים והמאובקים.
בבית־התפלה אין איש. השַמש בלבדו, יהודי בא בימים, לבוש מעיל שחור ומעוך קצת ומעוטר מגבעת קשה ושחורה, שכתם צהבהב באמצעיתה, עומד יחידי על ספסל כבד וארוך ומדליק נרות נתונים בנברשת־זכוכית מאובקה ומפוחמה, שדבלולי זכוכיותה משמיעים פעם בפעם קול צלצול דק וחשאי.
חיה־גיטל עמדה נטועה במקומה נדהמת כלה מפני דממת־הנכאים וקדרות־ההוד השוכנות במקום קדוש זה ונותנות לו דמות של היכל חרב ועזוב, עטוף צעיף אבל כבד מאד.
בלב נפעם, מלאה חרדת־קודש וצער כבד כאחד התחילה לוחשת בחשאי את הפסוקים הנאמרים בשעת כניסה לבית־הכנסת:
”מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!"
לאחר ששהתה עוד שעה קלה במקומה, התחזקה וקרבה אל השמש:
– בי, ר' יהודי רחימאי, בקשה לי אליך – אמרה חיה־גיטל בקול רועד מהתרגשות.
– מה בפיך? “יאהר־צייט” (יום הזכרה למת) יש לך? הבאת נרות? – שאל השמש כמתעסק והוסיף לעשות את מלאכתו.
– לא, לא יהודי חביב! לא אני הבאתי נרות, כי לבקש ממך באתי.
– ומה את איפוא אומרת לבקש? – שואל שוב השמש וקולו קר ויבש כשהיה.
– ראה גם ראה, ר' יהודי חביב, כך נתגלגל הדבר, כך רצה הקדוש־ברוך־הוא, שאין בביתי נר של שבת להדלקה, לא נר ולא פרוטה; שאלתי ובקשתי, שיתן לי כבודו רשות להדליק את הנרות הללו שבנברשת בידי ולברך עליהם.
– מה אַת אומרת? איני מבין כלום!
– בחייך, ר' יהודי יקירי, כבר החשיך היום, ואני לא ברכתי עוד על הנרות. תן לי רשות ואדליקם, איש לא יפסיד על ידי כך, ואתה – הקדוש־ברוך־הוא ישלם לך שכרך.
מימי לא ראיתי ולא שמעתי כזאת – אמר השמש וקולו רך מבתחלה, מביט בה ברחמים ותוהה עליה שעה קלה.
– כאן, בבית־התפלה את אומרת לברך על הנרות? נרות אין לך בביתך? יהא כך, בואי והדליקי, מימי לא ראיתי… הואיל וכך רצונך, הרי לפניך שם נרות שלמים – הוא הראה לה באצבעו על הנרות הנתונים במנורות־נחושת, שלפני העמוד – הנה הם שם, הדליקי אותם וברכי עליהם כרצונך. אלא מה, זה לי עשרים ושבע שנים שאני עומד ומשמש בבית־התפלה ומעולם לא בא לידי מעשה כגון זה! גם בימי שבתות מתאסף ה“מנין” בקושי רב והנה זה יהודית באה… הגיעו ימים, בעוונותינו הרבים…
והוא נתן עינו בחיה־גיטל מתוך עצב כבד ונענע עליה בראשו.
פני חיה־גיטל אורו ובצעדים מהירים נגשה לפני העמוד.
– אצבע אלהים היא – קראה בשמחה – הרי שמונה נרות תמימים לפני!
עמדה והדליקה את הנרות, פרשה עליהם בידיה שלש פעמים, כסתה בכפיה את העינים ולחשה עליהם את ברכתה ותפלתה הקצרה.
לאחר ששהתה שם שעה קלה, עומדת ומתבוננת בנרות, החזירה פתאום את ראשה לאחוריה, ובראותה כי אין איש, עלתה במעלות הארון, הרימה את שפת הפרוכת והצמידה לה את שפתיה, פתחה את ארון־הקודש והכניסה את ראשה לחיקו והניחתו בין שני ספרי־תורה – וכל גופה רעד מבכי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.