אנחנו, בארץ, ושאר היהודים בעולם כולו, כבר הוגים עכשיו את השם המפורש “מדינת ישראל” בפשטות כזאת, שרבים מסיחים את דעתם מכך, שעובדה מדינית ורוחנית זו לא נוצרה אלא לפני שנתים. לפני שנתים עוד התנודדו כפות־המאזנים בין הן ולאו. יתר על כן: בתוך תקוה זו של שתי שנים, נערכו הקרבות המכריעים, שלפי כל מהותם היו קרבות משיחיים, קרבות לקירוב הגאולה. ובימי מלחמה אלה היו רגעים, שבהם התלבטנו בין תקוה ויאוש, בין הרגשת נצחון ואימת הכליון, כי לפעמים לא היה בין הנצחון והכשלון אלא כחוט השערה. עכשיו, כשאנו נושמים אוירה של עצמאות מלאה, ראוי לנו לזכור, כי רק לפני שנתים היה הדבר.
ובשעה שאנו קובלים על סדרי המדינה, על סבל הכרחי ועל סבל שאינו הכרחי, על ליקויי מנגנון ועל מחזור ומחלוקת, אין לשכוח, שמדינתנו היא עוּלת־ימים ולא היא ולא אנחנו נוּסינו בעול כבד כזה. אנו לומדים תוך כדי עשייה, ועושים תוך כדי לימוד, השגגות הן כצל המלווה את האור הגדול שהבהיק עלינו פתאום.
הכרה זו אין פירושה השלמה. חס לנו להשלים עם פגמים ומגרעות; ברוכה הרוח הבקרתית, המפעמת בנו ואינה מניחה לנו לשקוע בהרגלי־שיגרה! דוקא משום שמדינתנו צעירה והכל בה עדיין רך וגמיש, יש צורך להגיה ולתקן בכל עת ובכל שעה. שכן מה שאנו עושים כיום, יהא משמש הוראה לדורות ודוּגמה לעתיד. אולם הכרה זו תחבב עלינו את היסורים ההכרחיים, שהמדינה הנבנית בתנאים אכזריים והעם הבונה אותה, גורמים לנו ועוד יגרמו לנו ימים רבים.
ולא רק בשעה שאנו סובלים חבלי־בנין יש לזכור את גיל מדינתנו, אלא אף בשעה שמשתלטת עלינו הרגשה של קורת־רוח מן ההישג הכביר של דורנו. אסור לנו להתעלם מזה, שמדינתנו חלשה עדיין, שהיא מלאה בעיות כרימון, שבטחונה הצבאי והמדיני טרם נתבצר. כן, עצם קיום המדינה, הנראה לנו כבר טבעי כל כך, עדיין טעון הגנה וביסוס. מכל צד אורבים לה ומאיימים עליה. כמעט כל אותם הכוחות והגורמים, שהתנגדו להקמתה, מתנכלים לה גם עתה, מי בסתר ומי בגלוי, מי ברעש ומי בקול כבוש. העולם הקתולי והערבי מבקש לגזול את ירושלים. מדינות־ערב עדיין מטפחות בקרבן חלום של מלחמת־נקם. הן טרם הודו בתמורה שחלה באיזור זה, ומקוות להחזיר את הגלגל אחורנית. ולא הן בלבד, אלא גם מדינות אחרות מעודדות נטיה זו בדיבור ובמעשה. נר ישראל זקוק איפוא לשמירה, לבל יכבוהו רוחות רעות, המנשבות עדיין בעולם ובסמוך מאד אלינו.
עלינו לטפח בנו את חוש־המידה, שהוא סגולה יקרה לכל מדינה וכל עם. יש לראות את הטוב ואת הרע, את ההישג ואת הסכנה, את היכולת ואת הצורך – באספקלריה נכונה. במשך זמן קצר הנחנו יסודות איתנים לחיים דימוקרטיים מתוקנים במדינה. המוסד המחוקק שלנו – הכנסת – פועל בכל עוזו ותפארתו. הוא עושה זר זהב של חוקים ותקנות סביב המדינה. הוא מזרים את חיינו הכלכליים, לתוך אפיקים של בנייה ויצירה, הוא מקנה הרגשת חובה ואחריות לכל אזרח.
ממשלתנו, המתחבטת קשה בבעיות חמורות, מבצעת את תכניתה במדינה. כל פעולתה שרויה בסימן של קיבוץ גלויות, שהוא ראש מאווייה. היא רכשה לה סמכות רבה בעיני תושבי ישראל, בעיני התפוצות ובעיני אומות העולם, לדבריה יש משקל ולמעשיה יש תוצאות נכבדות. העליה באה בנחשולים גדולים וחלק גדול ממנה נקלט בחיי העבודה והיצירה. ישובים חדשים קמים בכל אזורי הארץ. ידה בכל. התערבותה הביאה לידי מידה רבה של שויון בקרבן ובסבל. על אף הסכנות מבחוץ והמחלוקת מבית, מוכתרת הממשלה כתרי הצלחה רבים והעם נותן אימון מלא ושלם בה ומקווה לימים טובים יותר.
אבל, כאמור, נערמו קשיים עצומים ותפקידים כבירים. קיבוץ גלויות, שהיה משא־נפש משיחי, מתיצב לפנינו בדמות מוחשית ביותר. מכל כנפות הארץ באים אלינו יהודים, שעלינו לשים בפיהם שפה אחת, להרחיב את מעגל הייצור, כדי להפחית את תלותנו בארצות־חוץ ולהרבות את מקורות־המחיה הפנימיים; לארגן את העם ואת עזרתו למדינה, להכשיר את בניו ובנותיו לעליה ולחלוציות ולהשרישם בארץ. כל אלה משימות כבדות הן, שאיש מלבדנו לא יקיימן. אחרים יכולים לסייע לנו, ברב או במעט, אבל עיקר המלאכה תלוי בנו.
ביום העצמאות רשאים אנו לשבוע נחת־רוח ממה שנכבש והושג, מפני שמופלאים הם ההישגים ונפלאות דרכיהם; אולם ביום זה עלינו לעשות חשבון־נפש ולראות את שעדיין לא הושג ואת הצפוי לנו. שמחת העצמאות צריכה להעניק לנו כוח ונכונות לעמוס חובות חדשים, עול חדש, שיהיו אולי כבדים מן הקודמים!
אייר, תש"י
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.