א    🔗

אין זאת עובדה של מה בכך, שראשית הופעתו של עם ישראל על הבמה העולמית שרויה במזל של יציאה מעבדות לחירות. ולא עוד אלא שרישומיה של יציאה זו נחקקו באותיות של אש בתולדות העם ובנפשו של כל איש מישראל. כל החוקים והמשפּטים, כל סדר־החיים, כל מועדי השנה, כל טעמי המצוות וכל ארחות־ההנהגה רווים אותה הרגשת־קדומים וכפופים למרותה. אכן, יש לכל העמים מסורת של מלחמת שחרור, אולם מסורת זו מלבד מה שהיא צעירה לימים וערכה שבטי־לאומי גרידא, הריהי בבחינת מיתוס, בעוד שיציאת־מצרים היא הרוח החיה באופני תולדותינו, שעיצבה את דמות האומה עד היום הזה ואף שימשה מופת לאנושות כולה.

השאיפה לחירות מעוגנת יפה בנפש האומה והיא תמיד כוח פועל ומפעיל. בימי הבית הראשון ובימי הבית השני היתה חיה תשוקת החירות בלב היחיד והכלל והפליאה לעשות, ואף בגולה הארוכה לא עממה, אלא נתלקחה מתקופה לתקופה ונלחמה, אם בכלים עצמיים ברשות עצמה ואם בכלים שאולים ברשות אחרים. באמת אמרו: החירות היא שורש נשמתו של היהודי. ואף מלחמת עצמאותנו האחרונה היא חוליה חדשה בשרשרת קדמוניה זו, שניצוצות של יציאת־מצרים ראשונה הבהבו בתוכה. לא רק שמות כ“יציאת אירופה” מעידים על השראת ההיסטוריה שלנו בחיי ההווה, אלא אף בדיקת המניעים הנפשיים והלאומיים מוכיחה זאת.

שתי פנים לחירות: יש חירות משעבוד חיצוני ויש חירות משעבוד פנימי. אלה הם שני צדדים של מטבע אחד. ורק עם הזוכה לשניהם, זכייתו שלימה.

דור דור והרגשת חירותו. מהות החופש והגדרתו אינן מעשה חד־פעמי, כשם שעצם השגת החירות איננו פעולה בת פעם אחת. חייב כל דור, ולפרקים כל חצי דור, לכבוש את חירותו כיבוש מחודש. החירות טעונה טיפוח מתמיד ושמירה מעולה, שכן קשה להשיגה, אך קל לאבדה. מלאכי־חבלה הרבה אורבים לה בבית ובחוץ. וכמו שיש צורך לשמור על החופש, כן צריך לחדש את תוכנו, להתאימו לרוח הזמן ולהרגשת בני התקופה. אפילו הדת, שהיא שמרנית מטבע ברייתה, לא קפאה על שמריה ונתחדשה מזמן לזמן, כל שכן ערך־חיים תוסס ורוגש כחירות אנושית. אם אין מצחצחים את תפיסת החירות, הריהי מעלה חלודה, ואם אין מחדשים את הגדרתה, הריהי מתאבנת. ומושגי חירות שנתאבנו נהפכים לשעבוד, הם אבי־אבות־השעבוד.

אולם לא זו בלבד, אלא יש לשמור את תוכן החירות מפני הפרשנות היתרה. מדינה או מפלגה, שמשטר החירות מעיק עליה והיא רוצה לבטלו, אינה מעיזה לבטל אותו במחי אחד, אלא מגלגלת אותו בהיפוכו אם ע“י סייגים ואם ע”י פירושים מפולפלים, המוציאים את נשמתו. כגון: מי שמתנגד לדימוקרטיה אינו צריך להכריז שהדימוקרטיה מתה בארצו, אלא עומד ומכנה את הדיקטטורה לבשם “דימוקרטיה עממית” – והכל אתי שפיר. השם קיים והתוכן פרח. יתרה מזו: כדי להשלים את מעשה הסילוף, הוא מכריז, שהדימוקרטיה במקומות אחרים היא פשיזם. ונמצא, שבכל מקום שיש מפלגה אחת בלבד, ועורכים בה “טיהורים” יום יום, וכל התושבים שמים זמם על פיהם, ומתיראים להוציא הגה, ואומרים למנהיג בכתב ובעל־פה “מודים, מודים” – שם דימוקרטיה, ואילו במקום שנשאר ניר לחירות, והאדם מדבר וכותב ומתנהג כרצונו, ורשאי להצביע בעד המפלגה הנראית לו – שם יש פאשיזם.

לעומת הרצון הזה, שאלימות מתלוית לו, “לחדש” את הגדרת מהותה של חירות, יש לצחצח את המשמעות היסודית והאמיתית של אותו ערך חיוני ולהגישה לקהל, השכם והגש, ללא ליאות.

ב    🔗

עובדה מאלפת היא, שבארצות הדיקטטורה לא הופיע עד כה אפילו ספר אחד, שישמש מעין “אורים ותומים”, לענין החירות. יש אלפי ספרים המדברים בשבחו של המשטר הסובייטי, המעניק אושר וטובה לתושבים, אך לא קם איזה הוגה־דעות כעין לוק, או מונטסקייה, או סטיואַרט מיל ודומיהם, אשר יגדיר בכללות ובפרטות חירות במשטר הסובייטי מהי. והלא המהפכה הרוסית עשתה מעשה עקירה והנחה, ולא היה זה אלא טבעי, שלאחר עשרות שנות התגשמות, תנוסח תורת־חירות חדשה, בניגוד לחירות שהוגדרה ע“י הבורגנות או מבשריה. והלא זהו גם בקו פולחן המדע. אולם עבודה עיונית זו לא נעשתה. ולא מפני שהדור בברית המועצות יתום הוא. אין הוא יתום. אלא מפני שעצם הנסיון לנטוש את שפת הסיסמאות המפוצצות ולנסח את ענין החירות בשפת המחשבה ההגיונית והעקבית. עשוי לערער את המשטר הסובייטי. עדיין לא נוצר המוח האנושי התרבותי, אשר יכיל מחשבה, שדיקטטורה של איש אחד ושל מפלגה אחת עולה בקנה אחד עם חירות. אפשר למנוע מן העם ומן המשכילים עבודה עיונית בשדה החירות, אך אי־אפשר לומר לו, ש”טיהורים" ובלימת־הפה ואיסור הבעת דעה והערצת מנהיג אחד היא היא תורת החירות. לפיכך יכתוב ארנבורג ושכמותו אלפי מאמרים בגנותה של “אמריקה הפאשיסטית”, ויהלל וירומם וינשא את המשטר הסובייטי ורוב טובו, אך לא יעיז לכתוב ספר פשוט ואלמנטרי: מהי תורת החירות ואילו הלכות וסעיפים תלויים בה. רק במשטר שבו שורר חופש, – אמנם חופש פגום הטעון תיקון יסודי – יכול לקום הוגה־דעות ולכתוב את תורת החירות המדינית והחברתית, ולדרוש הסרת הליקויים והגשמת החירות במלואה, במשטרים הדיקטטורים חייב כל מחבר ספר לקדש את הקיים ולברך עליו ברכת הנהנין, גם בשעה שהוא מתענה בו ואינו נהנה כל עיקר. אם מחשבתו ההגיונית וההגונה הוליכה אותה, חלילה, לאיזו מסקנה אחרת, לא יינקה, שלם ישלם את “טעותו” במיטב חייו.

תפיסה זו זרה לרוח ישראל ולרוח האדם מישראל. יש ידים להניח, שעל כל פנים העם היהודי בברית־המועצות לא עיכל אותה, אלא היא איכלה אותו. קל וחומר שאנו נכווים ממנה כאן במדינת ישראל. ולא לחינם מתחמקים גם בעלי התפיסה הקומוניסטית בארצנו מלהגדיר את ענין החירות לפי תפיסת מוסקבה, אם כי הם מופיעים כמגיני אותה “חירות” בכל הזדמנות. אולם הכל יודעים, ש“הגנה” זו אינה אלא מסכה מכוערת, ובלבם הם מצפים לשעה, שבה יוכלו לחסל את “המשפט הקדום” הבורגני הזה, הקרוי חירות. מכל החירויות, שהאנושות נתנה את נפשה עליהן בכל הדורות, נשארה בקרב המשטרים הדיקטטורים וחסידיהם רק חירות אחת: הלא היא החירות “להודות” על חטאים שחטאו ושלא חטאו, אלא שהיה רצוי לבית־הדין ולקטיגור אילו חטאו…

ג    🔗

לחירות משמעות ברורה. היא עדיין לא נתגשמה במלואה בשום מקום בעולם, ואין לה סיכויים להתגשם במלואה אלא במשטר סוציאליסטי, אולם תוכנה ופירושה אינם מוטלים בספק ושום תעלולים אינטלקטואליים לא יוציאוה מידי פשוטה.

חירות הוראתה: מתן חופש לכל יחיד ולכל קבוצה להביע את דעותיהם בכתב ובעל־פה, להתאגד כרצונם, להשתתף בשלטון המדיני, לבקר את השלטון, להחזיק באמונתם, ליהנות מחסותו של החוק, לנהל תעמולה ולהשפיע. שום מליצה לא תכסה על האמת הפשוטה הזאת. כל משטר, שפוגע בזכויות לאו של היחיד והקבוצה, הוא משטר אנטידימוקרטי, אם לא גרוע מזה. המדביקיה “דימוקרטיה עממית” לא תועיל לו, שכן היא נושרת מעליו עם בדיקה שטחית. לא לאורך ימים אפשר להטיל עשן במוחות ולסרס את המלים. “המנגנון” החושב של האדם אינו סובל שביתה זמן רב.

כבר אמרנו, שהחירות לא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בשום מקום ובשום ארץ. אולם הפגימות והמגרעות שבמשטרי החירות לא יצדיקו בשום פנים ואופן משטר שאין בו חירות כל עיקר. הטחה זו שמטיחים כנגד הדימוקרטיה הלקויה באנגליה ובאמריקה, היא חסרת ערך כשהיא באה מצד אויבי הדימוקרטיה וחסידי הדיקטטורה. הטענות אינן אלא עלי־תאנה לכסות בהם את מערומיהם. רק מי שרגליו עומדות על קרקע החופש והדימוקרטיה רשאי למתוח עליהם ביקורת ולדרוש מילוי פגימותיהם. שוא דובר פיהם של אלה, המבקרים את האחרים ובעצמם עושים כל תועבה!

הוא הדין בהגבלת החירות. אין חירות מוחלטת, לא מבחינה פילוסופית ולא מבחינה חברתית ומדינית. הסייגים הם הכרחיים וחיוניים. אין היחיד יכול לעשות מה שלבו חפץ, שכן ע“י כך יקפח את שאר היחידים, ונמצא שהעולם חוזר לתוהו. אולם הסייגים וההגבלות מעידים על מציאותה של החירות בחברה. וכבר אמר הוגה־דעות אמריקני אחד, שאין החופש מתקפח ע”י כך, שאסור לו לאדם להבהיל קהל ולקרוא בתוך תיאטרון מלא וגדוש: אש! מפני שהעושה כן מסכן את שלום הציבור, והאיסור הזה, המגביל את חופשו של הפרט, בא לאפשר את החירות. חירות איננה אנרכיה. החברה האנושית שואפת לאַזן את החירות האישית וסמכות הכלל. לשם כך נוצרה המדינה, שהיא ויתור מדעת ומרצון על חלק מן החופש, כדי לקיים את עיקרו.

הוא הדין בהגבלות, שממשלה מטילה על חירותו של אדם בימי־חירום, כדי לשמור על הכלל, את המדינה, מפני מחבלים ומהרסים. ואם אין להשיג מטרה זו בדרך החוק הרגיל, יש צורך לשים משמרת למשמרת וסייג לסייג. אולם גם צמצום זה של חופש הפרט והכלל ע“י חוקי־חירום נעשה על דעת הרוב ומופיע כמות שהוא, כצמצום והגבלה זמניים. אין הוא מתעטף באיצטלא של הטוב המוחלט, אלא מכריז על עצמו כעל רע הכרחי, שהשעה גרמה לו. וכל זמן שבני־אדם מתקינים איזו תקנה קשה מחמת צוק העתים והם יודעים שהיא קשה וזמנית, אין בה משום סכנה. מה שאין כן במשטר הטוטאליטרי, שבו הופכים את המצוקה לצדקה, וקיפוח הזכויות וצמצום החופש מתלבשים בלבוש של קדושה, שכל הנוגע בה מות יומת. גם במשטר הדיקטטורה אמרו תחילה, שההגבלות הן זמניות, ש”סכנת האינטרוונציה" הולידה אותן, או שהצורך לשמור על הישגי המהפכה מחייבן. אולם במקום שדעת־הקהל נתבערה ככוח משפיע ונשאר לה רק התפקיד לענות אמן בקול רם אחרי כל מעשי הממשלה הדיקטטורית – נהפכת כל חקיקה זמנית למשטר נצחי. מעולם לא ראינו, שדיקטטור יקום בוקר לא־עבות אחד ויודיע, כי הגיעה השעה לשנות את המשטר ומכאן ואילך מותר יהיה לדבר ולכתוב וליצור מפלגה כרצון איש ואיש. זה לא היה וזה לא יהיה. רק ממשלה, שאימת ציבור הבוחרים עליה, מעונינת ואף נאלצת להמתיק את חוקיה ולשמור על זכויות הפרט והכלל. בלי השוט התמידי של דעת־הקהל מתחפרת הממשלה בעמדותיה ומתאכזרת יום יום לתושביה־נתיניה. העם נהפך לעדר, ההולך אחרי הרועה וחלילו בעינים עצומות. זה הכלל: בארצות הדימוקרטיה מפחדים המושלים מפני זעם העם, ואילו בארצות הדיקטטורה מפחד העם מפני זעם המושל־בכיפה, שבידו החיים והמוות.

מי יעיז להכחיש דברים פשוטים וברורים אלה!

ד    🔗

מדינת ישראל היא מדינה דימוקרטית. זכויות היחיד והקבוצה מובטחות בה לפי החוק והמסורת. החירות האנושית משוריינת לכל תושביה, אף לאלה שזוממים לגזול אותה מאתנו. תפיסת־החיים הדימוקרטית שלנו היא פרי הגות עצמית ומורשת אבות, אבות העם, אבות הציונות ואבות הסוציאליזם. היא תמצית כל הטוב והנעלה, ששאפנו אליהם ושביקשנו לשבצם במדינתנו המחודשת. וכשהגיעה השעה הגדולה ונעשינו אדונים לעצמנו, עלינו לפתח בנו את החוש הדימוקרטי ולהרכיב את ערכי־החירות בדמנו ובדם דורנו. זכויות־האדם קדושות הן בכל התנאים והמסיבות, ויש צורך לקיימן, עד קצה גבול האפשרות.

אין לקיים דימוקרטיה וחירות על תנאי. אין אלה ערכים למקח וממכר, ושמירתם היא לעילא ולעילא מכל “מצב־רוח”. יש תקופות, שהדימוקרטיה מעיקה והחירות הנרחבת גורמת אי־נוחות, כגון בשעה שישנם אורבים מבית ומחוץ, המשתמשים לרעה בזכויותיהם ומאיימים להרוס אותן. לשם כך צריך המשטר הדימוקרטי להיות כלולים חוקי־חירום, שאפשרות השימוש בהם תהא מותרת לממשלה בתנאים מסויימים. אולם הדיבור על שלילת החופש של היריב, ויהי מה שיהיה, פוגם את המשטר הדימוקרטי ומשמיט את בסיסו מתחתיו. הוא נותן חרב בידי משמיצי החירות, הוא מעמידנו על קרקע מסוכנת. שהרי נשמת־אפה של הדימוקרטיה היא ההיאבקות עם הרע ועם הרעים בדרכים ההולמות אותה. ואם ההיאבקות נעשית בהשכל ובדעת, היא מביאה נצחון. אין לארצות האנגלו־סכסיות כל עילה להתחרט על היאבקותן עם אויבי הדימוקרטיה. באנגליה ירדו עד המדרגה התחתונה, ובארצות הברית הן בקו השפל. גם אנו ניאבק עמהם בדרכים דימוקרטיות. ואם העם יהיה מחוסן חיסון רוחני ונפשי בפני חיידקי הטוטליטריות, הם יבלו ויתמו. אל נטיל על עצמנו פחד הבוגדים. ביום פקודה יתעורר הפאטריוטיזם ויטאטאם.

אפשר שלא נוח לנו, שראש־ממשלתנו נחקר בבית הדין על ידי יאָבסק, העלול לבגוד במדינה כל שעה, אולם זאת היתה אי־נוחות חולפת, קיקיונית. המוסר־השכל והלקח החינוכי גדולים לאין ערוך. מעולם לא הופגנה במדינת־ישראל האמת הדימוקרטית כבהופעה זו של ראש־הממשלה בבית־המשפט, ולשוא הצטעצע “קול העם” בכותרות גדולות. הן עשו לו את השרות ההפוך מזה שהיה רצוי לו. כותרות אלו פקחו אף עיני העוורים והם שהתחילו לראות מה בין ישראל “למדינות הדימוקרטיות”. הן הוסיפו נופך של גאוה לאומית וחברתית לכל אדם מישראל. הנה כך נהוג אצלנו – חשבו רבים: מעם חדר המצביא לקחו את שר־ההגנה וראש הממשלה, כדי שימסור את עדותו. אין משוא פנים בדין, וראש־ממשלה לא יוכר לפני עֵד מפשוטי־העם.

הנה קראנו בימים אלה, שאף טרומאן ייתבע לדין על שפיטר את מק־ארתור. ובין אם יישפט ובין אם לא יישפט – הרי עצם העובדה, שהעם שופט את נשיא־מדינתו והוא עלול לעמוד בתא־הנאשמים ולהגן על מדיניותו ועל החוקיות של התנהגותו, מפארת את הדימוקרטיה האמריקנית ומציגה אותה למופת. זה מוכיח בשפה ברורה לכל אדם, שריבונותו של העם איננה מלה ריקה, אלא מציאות חיה וממללת.

אקטים מעין אלה מחנכים יותר מתלי תלים של מאמרים וספרים; בעוד שאיומים בביטול זכויות של יחיד או של קבוצה מגלים חולשה רוחנית ושלטונית ומוציאים לעז על הדימוקרטיה, שהיא מוכרחה להגן על עצמה באמצעי דיקטטורה.

ניזהר נא מפני הפח, שאנו טומנים לעצמנו. אל נהפוך את ההכרח להשתמש לפעמים באמצעי־עונשין יוצאים מן הכלל – לשיטה עיונית ומעשית. החירות נקנית ביסורים ובויתורים, אבל פירותיה מתוקים.

מדינת ישראל נולדה לפני שלוש שנים, אך דם רוחני עתיק נוזל בעורקיה ומסורת עשירה מפעמת אותה. נשמת המדינה ותמציתה – חירות האדם.

תשי"א