רוח אביב נישאת עכשיו על פני ארצנו. הכל פורח ומתנער. הגשמים הרוו את אדמתנו והוריקו את השדות והניבו את הגנים והגינות. והרואה אותם בלבלובם מבין, מה יכולה להיות ארצנו בשעה שברכות־שמים מעל וברכות־ידים מתחת פוקדות אותה. כל המדינה אחוזה שלהבת היצירה. בתחומי החקלאות והחרושת, הבנין והמחצבים, ההתישבות והשיכון, מתרחשים גדולות. הנוף משתנה במהירות עצומה. האוכלוסיה מתרבה, הייצור גדל, הבטחון מתבצר והמדינה נבנית והולכת.
מעשי־בראשית אלה, המתחדשים לעינינו, שהיו יכולים לשמש מקור השראה ועידוד לעם היושב בציון ולהמתיק את יסוריו, עטופים שתיקה. אין אנו מראים את ישראל האמיתית להמוני התושבים. אין הם יודעים אותה ואת המתרקם בה. כל אחד מצומצם בד' אמותיו ואינו מביט אל מחוץ לביתו, או צריפו, או אוהלו. מדינת ישראל מופיעה לפניהם רעולה וכסויה. אבד לנו הכשרון להציג לראווה את יצירתנו ואת הישגינו. הממשלה עושה רבות ונצורות בכל חלקי הארץ, בהתישבות, בעשיה, בצבא, בים, וידה בכל יזמה משקית, חברתית ותרבותית, אך אין מספר את הישגיה בלשון הנכנסת ללב. יש עמים העושים מעט ומדברים הרבה, ואילו אנו עושים הרבה ומשתיקים אותו. השופר שלנו נסדק, כביכול. המוחות ממציאים והידים מפליאות לעשות והרוח יוצרת; אבל הקול נחבא וכוח התיאור וההסברה דלל עד לאֵימים. והלא ידוע: כשם שסוף מעשה במחשבה תחילה, והרעיון קודם למפעל, כך כוחו של המפעל בזה שהוא חוזר ונהפך לאידיאה חינוכית. מפעלות החלוץ היו פרי רעיון לאומי ואנושי גדול, אבל הם עצמם פרנסו אחר כך את רוחו של החלוץ והשקו את שדות הרוח והשאיפה של העם.
ולא את המפעלים בלבד אנו מצניעים, אלא אף את משטר חיינו, את הישגינו החברתיים והממלכתיים. רשות הדיבור והתיאור מסורה לאופוזיציה. היא מסלפת בשבעים לשון. היא מבליטה את הצללים וממעטת את דמות הנעשה והנכבש. היא מציירת שדים על הקירות ומונעת מן העם אותה נחמה פורתא, שיכולה היתה לחזקו ולעודדו. הכל מושפעים מן ההסתה העצמית, מן ההשחרה ללא־גבול ומן הסילופים בזדון ובשגגה.
והלא אין אמת ביללה הכללית. גדולות ונצורות נעשו ונעשות יום יום. אפילו בחלומנו האינטימי לא חזינו ולא יכולנו לחזות את אלה. איזה דוק נפרש על עינינו. איזו אטימות ירדה ללבנו. תחושתנו לקתה. כל טיפה מן הים הזה של יצירה היתה משמשת לנו לפני כמה שנים עידוד ותנחומין; ואילו היום, לאחר שהטיפות נהפכו לים, שוב אין אנו מרגישים בברכת הגורל, אלא קובלים ומתאוננים.
אנו חוגגים עכשיו את חג החירות האמיתי. יצאנו מעשרות ארצות־מצרים ומכורי־ברזל רבים ועברנו מדבריות וימים עד שהגענו לארץ המובטחת. אנו כאן אדונים לגורלנו ומחשלים את חיינו במו ידינו. ילדינו נושמים אוירה של חירות ואינם יודעים שבט נוגש. הם זוקפים ראשיהם. כל הארץ לפניהם והם עוברים לארכה ולרחבה. כל תושב ישראלי הוא בן־חורין, פשוטו כמשמעו, מדבר כרצונו וחושב כרצונו ועושה כרצונו. האזרח הישראלי בוחר את נציגיו, ומחווה את דעתו בכל ענין, מותח ביקורת ותובע תביעותיו בקול רם. הדימוקרטיה היא רוח־אפנו ותמצית משטרנו. אנו מחוקקים לעצמנו חוקי־חיינו וקובעים את סדרי־משפטנו באין מכלים דבר.
וכל זה, שהיה בבחינת הזייה לפני כמה שנים ונעשה מציאות חיה וממללת, אינו נראה לעינינו. פשוט הוא נתעלם ממנו. אנו עוורים למראהו וחרשים לקולו. מה אירע לנו?
ודאי סובלים רבים ממצוקה ומחסור. ודאי, לא הכל כשורה בדרכי המדינה ובסדרי המנגנון. ודאי, ישנם פורצי־גדר ומועלים־באימון ומנצלי־הציבור. ודאי, מצויים ספסרים, מפקיעי־שערים, שולחי יד ברכוש המדינה, מבריחי מכס ועושי עושר בלא משפט; ולא לשם צידוק דין החזיונות האלה מכוונים הדברים כאן. את הרע צריך לבער ואת עושי־הרע צריך לענוש. אולם אסור לנו להיות ערוכים לראות רק את הרע ואת המומים. ההרגל לראות רק רע הוא עצמו מידה רעה ביותר. הוא מרבה את הרע. את הנגעים אנו רואים בעיני נשר, אולם את הטוב אנו רואים בעיני עטלף. את תלונותינו ודברי רכילותנו אנו משמיעים ברם שבקולות, אבל על הגדולות אנו מברכים בלחש או איננו מברכים כלל.
לא רק בסביבתנו, באיזור זה, אין מדינה בת־חורין כמדינת־ישראל אלא אף ברחבי העולם אין לנו במה להתבייש. האפשר להשוות את המשטר הישראלי למשטר בפולין או ברומניה או בצ’כוסלובקיה? היש איזה מקום להשוואה בינינו לבין מצרים, סוריה או עיראק? הלא בכל הארצות האלו נענים העמים ונתונים לדכאון ולדיקטטורה קטלנית. ואפילו בארצות־המערב, שבהן שוררת דימוקרטיה והאזרחים שווים בזכויותיהם – כלום יתואר שיהודים ירגישו הרגשה לאומית ואנושית ואישית, הדומה במשהו לזו של יהודי ישראלי? ודאי מזונותיהם משופרים יותר ממזונותיהם של אזרחי ישראל ואולי אף מתלבשים בגדים מהודרים יותר, אבל הכי בזה מתמצית הוויית האדם היהודי? האם יש סיפק בידי יהודי התפוצות לחוש אפילו אחד מששים של העצמאות, החופש והמקוריות שבחיי מדינת ישראל? יתר על כן: גם אותה הכרה עצמית מעטה שליהודי התפוצות מקורה בעצם קיומה של מדינת ישראל, ואילולא היא, לא היתה להם תקומה רוחנית ונפשית. העובדה, שמבחינה מוסרית יש בהרגשה זו של יהודי הגולה משהו מן הטפילות, אינה משנה דבר. כללו של דבר: הצללים הרבים שבחיינו אינם מסוגלים להעיב על האור השופע מהם. הן אנו ריבונים להוייתנו, וברצותנו נפזר את הצללים ונתקן את הפגמים.
ומוזר מאד הריטון הגדול הנשמע כאן. הכל מתאוננים על הכל. על מי התלונות האלו? דורות שאפנו לחירותנו. ההיתה דרך אחרת להגיע אליה? ולאחר שהשגנו מה שהשגנו – היש ברירה אחרת, קלה יותר, לתקן מעוות של יובלות מאשר לקבץ גלויות, למזגן, ולקבל יסורים באהבה? היש איש נבון וחכם, המתאר לעצמו, שאפשר לכנס את נפוצותינו, לישב נשמות, להתקין מערכת כלי ייצור, לקרב לב עדות ולחנך פרודות של אומה – ולהתענג על כל טוב? ההיתה כזאת בעולם? המאמין בר־דעת לתרופות־האליל של אנשי האופוזיציה מימין, האומרים: הניחו לנו ונראה את כוחנו? האמנם צמחו בקרבם גאוני כלכלה וגאוני מדיניות ואנחנו לא ידענו? האם לא ראינו במו עינינו דוגמתה באנגליה, שיומיים לפני הבחירות הבטיחה מפלגת השמרנים בלשון מדברת גדולות “מקרני ראמים ועד ביצי כנים”, וכעבור ימיים העתירה על העם האנגלי חוקים ותקנות דרקוניים, שצמצמו את תצרכתו והטילו עליו מסים כבדים. ושלא כמו בישראל, יש לשמרנים באנגליה מדינאים ואנשי כלכלה, שכבר נוסו בהנהגת המדינה.
או כלום מטה מישהו אוזן לדברי־הרהב של סנה? הן הענינים במפלגתו אינו יכול לסדר, וכל יום נושר ממנה אבר חדש, ואיך יסדר את עניני קיבוץ גלויות ואת שאלות המשבר הכלכלי! כמה הבל ורעות־רוח יש בכל ההבטחות האלו למצוא דרך פשוטה וקלה, מעין פאַנאַציאַ, לכל תחלואי העם והמדינה והמשק!
העם מתקבץ לכאן שבטים שבטים, לשונות לשונות, הוויות הוויות. כל חלק מרגיש את הגאולה ואת החירות לפי כוחו ולפי תפיסתו. אחד המרבה ואחד הממעיט. אילו היתה הגאולה אַקט חדפעמי, כפי שדמיון העם תיאר לעצמו, לא היה קשה לאַגד את כל נפוצות העם ולהלהיבם לקרבן אחד גדול. אולם החירות המדינית והעצמאות טעונות כיבוש מתמיד ושמירה שאינה פוסקת. העם נדרש להקריב קרבן־תמיד. לכך לא הוכשרו בני הדור כהלכה. רק מעטים ביניהם הם בעלי מורגשות ומושכלות, שדי כוח בהם לעמוד על סודה של דרישת השעה והוראתה. אולם המדינה לא תיכון על מעטים; היא זקוקה להבנת הרבים ולמאמצי הרבים. אם אופוזיציה יכולה להיות כת, אין מפלגה ציבורית, האחראית לגורל המדינה, יכולה להסתפק בהווייה של כת ולא בלשון של כת.
עלינו לראות נקודת־תורפה זו בכל הבהירות. אנחנו נאבקנו למדינה והשגנו מדינה. כל זמן שנאבקנו למענה, ידענו להסביר את ערכה ולעורר כוחות גדולים בעם; משעה שהיא הושגה, נעשתה שפתנו רפה. אנחנו כובשים כיבושים עצומים בשדות החרושת וההתישבות, אבל הם נשארים אילמים. רק בת־קול חיוורת מכריזה עליהם. אנחנו הגדלנו את שם ישראל בעמים וחוללנו מהפכה במושגיהם וביחסם אלינו, אבל מה כהה בבואתם של מעשים אלה, כפי שהם משתקפים בהכרת העם. העשייה כאילו מדלדלת את מקור ההשראה וההשפעה. והלא אפילו הקדוש ברוך הוא הרגיש צורך לאחר בריאות העולם, שיספרו בשבחה של אותה בריאה…
סופרי ישראל, שטיפחו את חלום עצמאותנו כמה דורות וחיבבוה על העם, תעודה נעלה עליהם: להגות את ההווייה שלנו בשמו המפורש, לתת ביטוי לגורל ההישג שבמפעלינו. לא לשבחים וקילוסין סתמיים אנו צריכים, אלא למבע כן, שנצרף בכוּר האמת, האמונה והאמנות; כל אמת שלמה מכילה ממילא ביקורת הקיים והשלילה. אולם זאת תהיה ביקורת־מאהבה, שאינה מקלקלת את השורה. על כל פנים, האחריות לאלם מוטלת על הסופרים. מהם יידרש. כי יעודם לגלות את היסוד שבתפארת, את החזון שבהתגשמות ואת הממש שבחזון.
עלינו להשיח את ההישגים ולדובב את המעשים, לפתוח אפקים לעם ולהשרות עליו רוח וחזון העתיד. יתר על כן: שומה עלינו לגלות גם את הודו של ההווה הגדול, שאליו התפללנו. והוא גדול עם כל פגמיו, והוא מלא הוד עם כל צלליו. אל ניגרר אחרי רואי־שחורות להכעיס ולתיאבון; אל נטה אוזן לשיחת יושבי קרנות ולהולכי רכיל. הללו מטמאים בכל דור את הגדולות והנפלאות. הם סם־המוות לכל נשגב ונערץ. אנו יוצרים עתיד לאומה. יום יום אנו מוסיפים נדבך, פשוטו כמשמעו. שוט בארץ ותראה במו עיניך את הנדבכים האלה!
אנו חוגגים כאן את חג חירותנו לא כזכרון למה שהיה, אלא כהווה חי. כי אמנם בני־חורין אנחנו. עוד איננו מרוצים מן המחיה והכלכלה. טרם נעשינו עם בעל רוח אחת. עדיין מורגשים מחסור וסבל. אך יש טעם לסבל זה ויש שילומים למחסור זה. קמעא קמעא נגרש את הצללים, ואור החירות יובלט ויתפשט, והמדינה תיכון ותבוצר, והעם ייעשה חטיבה אחת!
ניסן, תשי"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.