א    🔗

רוחות רעות מנשבות בעולם ובגבולות ארצנו, הצוררות בכנפיהן מאורעות קשים, ויותר מהם ניחושי־לב קשים. הניסויים בפצצת המימן, שנעשו עתה ע“י ארצות־הברית, השרו על העולם הלך־רוח אפוקאליפטי. החזון הנבואי של “וגר זאב עם כבש” נדחק ע”י החזון האטומי על “קץ כל בשר”, על “וייקברו צדיק עם רשע, אדם וחיה”. גילוי סודות הטבע, שצריך היה לעורר התפעלות ושמחה בלב האדם, שהתחיל להידמות ליוצרו, עורר פחדים וסיוטים תהומיים שאין להם עדיין שם. המלה “עתיד”, שהיו לה תמיד משמעות־מסתורין ורחבות־זמן, נצטמצמה בהיקפה ובתוכנה. מי יעיז לחלום על עתיד רחוק בשעה שהדיבור על מלחמה אטומית נשתגר על כל פה ועל כל מאמר. הלא כל רגע קט יכול ליהפך לקברו של עולם. הפּרספּקיטיבה נצטמקה והאפקים נתכווצו. תחת האוטופיות החברתיות של שלום־עולמים ואושר־נצחים וחיי־גן־עדן בעולם הזה, מופיעות זה שנים אוטופיות על חורבן היסוד האנושי באדם ועל השתלטות המוּכני והתקרשות האדם והתאבנות הלב. אוטופיות, המתארות את העולם כ“אינפאֶרנו”, מתחברות מפקידה לפקידה ובאות להעיד מה מעסיק את דמיונו של היוצר ומה זן ומפרנס את דמיון הקורא. פסקה נבואת האור ושבת חזון־הטוב־והיפה ואת מקומם ירשה הגדת־העתידות הקודרת.

בימי ליקוי־מאורות אלה אי־אפשר לצפות לעלית קרנו של המוסר האישי והציבורי. המוסר צומח מתוך התוחלת ואהבת החיים; הוא פרי האמונה בעתיד האדם והחברה ותכליתו לעצב להם דמות נאותה. אך בהשתרר תוהו ובוהו או בהסתלק ודאות־החיים, נפרע המוסר ומתקלקלות המידות. גם המדינאות מתגמדת וניטל הימנה המעוף. שכן זו רצונה להשיג בעקיפין, ע“י משא ומתן וגינוני יחסים, מה שמשיגים במישרין ע”י מלחמה והתנגשות מזויינת, וכל עיקרה במתינות, באורך־רוח, בישוב־הדעת ובמתק־לשון. אולם הפרספקטיבה המוגבלת מקטינה גם את קומתה ומצמצמת את חוג־ראיתה. אם אין אמונה בעתיד רחוק יותר ולא נשתייר אלא הווה מועט וקודר – מהיכן יבוא המעוף הדיפלומטי ולשם מה ויתורים הדדיים ופשרות מופלגות? מכאן המתיחות המתמדת, הלשון הגסה, האיום הברוטאַלי והפגנת הכוח, שנהפכו לנשק יומיומי בהיאבקות האיתנים.

צא וראה: אפילו חוש החסכון, שהאדם ניחן בו תמיד, נפגם והולך לעת כזאת. רק מי שמאמין בעתיד ורוצה להבטיח את קיומו לאורך ימים ולהוריש לבניו אחריו עושר וכבוד, הולך בדרך החסכון ומצרף פרוטה לפרוטה, דינר לדינר, נכס לנכס. אולם כאשר המחר מעורפל והמבחינים באותות מתנבאים למלחמת־גוג־ומגוג ויסורים גדולים ואולי אף לכליון, מה תועלת באמצעי חסכון, הלא החוסך אינו בטוח בחייו ורועד מפחד בימים ובלילות ורואה סופו בחלומו. כלום אין זה טבעי אם יאמר: למה אחסר נפשי מטובה, בין כה ובין כה לא אדע מה ילד יום? הלך־רוח זה, המנסר בעולם ומרעיל את הבריות, הוא אבי האדישות והיאוש, השחיתות והרגשת האבדון.

ב    🔗

בתוך מצב־אימים זה, שהעולם שרוי בו, שומה על קטון־העמים לחדש את מולדתו ולבנות עם. מפעל תקומתו נשען לפי עצם טבעו על תקוה ואמונה. הוא יונק מערכי מוסר לאומיים ואנושיים וכל טעמו במחשבת העתיד. כל מה שהושג וכבר ישנו בעין, איננו אלא רמז למה שעומד להיות וצריך להיות. האוכלוסיה הקיימת במדינה היא יסוד לאוכלוסיה כפולה ומשולשת. החקלאות והתעשיה אינן אלא תחילה וראש להתפתחות גדולה בתחומים אלה. הכל שרוי במזל התהוות והתרקמות. חלום גדול חולמת האומה, חלום הפתרון השלם והגמור לחידת ישראל, ובו מקופל חזון לאומי וחברתי כביר בדבר התחדשות הפרט והכלל ובנין חיים חדשים מן המסד ועד הטפחות. חלום זה מתגשם קמעא קמעא ומחייב סבלנות ואמונת־תום וחיבוב יסורים.

סתירה זו בין העולם הסובב אותנו, המלא יאוש ופחד ואזלת יד, ובין מדינת ישראל הנתונה בקדחת של בנין והתישבות, שאסור לה להסיח את הדעת מן העתיד אפילו שעה קלה; ניגוד זה בין עם שהיה לאחר יאוש והוא שאב בטחון ואמונה ממצבו זה ואוזר את כוחותיו כדי לשוב ולהיות עם ממלכתי, ובין רוחות האכזבה והצפיה לפורענות עולמית בלתי נמנעת – אי אפשר שלא יהיה רישומם ניכר גם בנו. הוא מכרסם גם את רקמת חיינו; אולם כל עצמותינו תאמרנה התנגדות למערך־נפש זה אשר מוות בו.

ניטל עלינו להיות רחבי־נשימה בתוך קוצר הנשימה ולהרחיק ראות בתוך קוצר־הראות. וכשם שלא נלמד מן הסביבה הערבית ולא נחקה את המשטר של המדינות הערביות, ולא נלך בדרכיהן, אלא נטפח את סדרי־חיינו הדימוקראַטיים ונשקוד על תקנת חברתנו, כך לא ניתן את עינינו בכוס היאוש העוברת עכשיו על העולם. מדינות יציבות ומתוקנות רשאיות, אולי, להתמכר ל“אפנה” זו הואיל והכל עומד אצלן על מכונו; מה שאין כן מדינת ישראל הצעירה והזעירה. היא נמצאת בראשיתה והכל בה תוסס ורופס. עלינו לחסן את עצמנו מפני רוחות קטב אלו. ואף על פי שאין דבר כזה נעשה בידים ולא על פי הוראה או מצות־פה, אין ספק שגם הגורם הסובייקטיבי איננו מבוטל כל עיקר. אין לנו אפשרות להשפיע על העולם כולו. כוחות אדירים פועלים במערכת המדינית והצבאית בתבל, שלעומתם איננו אלא גרגיר קטן. ולא אנו נחליט על מלחמה או שלום, על השימוש בפצצת המימן או על מניעת השימוש בה. אולם ביחס לעצמנו אנו כוח מכריע; נעשינו עם ממלכתי, המחשל את גורלו במו־ידיו, ובנו תלוי הדבר אם ארץ־ישראל תהיה שוממה וריקה למחצה, או מיושבת ומאוכלסת יהודים עובדים ויוצרים, הבונים מולדת לאומה.

ג    🔗

השגנו חירות לאומית, אך טרם ביצרנו אותה. וידוע, שקל יותר להשיג חירות מאשר לקיימה לאורך ימים. כל מאמצינו בימים הבאים צריכים איפוא להיות מכוונים לבצרונה של זו. בצרון זה לא יבוא כתוצאה של פעולה צבאית או מדינית בלבד, אלא זהו גם ענין חברתי ותרבותי. החירות המדינית היא תנאי לעצמאותו של עם ובלעדיה אין העם יכול לפתח את מלוא כוחותיו ולהבטיח את קיומו הפיסי; אולם בלא חירות פנימית, כלומר, בלא סדרי־חיים דימוקראטיים וחופש היחיד ותרבות בת־חורין, עלולה החירות המדינית ליהפך לנרתיק ריק. הצבא, שהוא השומר הנאמן וכוח־המגן של החירות המדינית, אף הוא זקוק “למוראַל”, לאידיאה כובשת. להכרה פנימית ולרוח גדולה. ואלה נדלים מעמקי ההווייה הלאומית. מסגנון חייו של העם ומתורת המידות שלו. הצבא הוא בבואה של העם, ולכל עם צבא שהוא ראוי לו.

לפיכך יש לראות גם בשעה חצופה זו את העיקר בחיזוק בדק הבית אים ממהרים לסתום כל פרץ שניבעה בחזית ולמצוא כל מקום־תורפה, כך צריכים ראשי העם, סופריו ומוריו, לתקן תמיד את הפרצות בחזית של העם, בטיהור חייו, בהעלאת מוסרו ובחידוש רוחו. וכשם שהמצבי־הרוחנית והחברתית לפני שהן מתרחבות ומערערות את כולה. ולגודל צערנו, ניבעו פרצים רבים. גם מי שאיננו נמנה עם המקוננים המושבעים ומבין, שאין עם יכול להיות כולו זכאי ובלא מום, מוכרח להתעצב אל לבו בראותו את הצללים המרובים שהתפשטו על שדות חיינו השונים. האבטלה גדולה; הסבל הוא נחלת חלקים ניכרים במדינה; הלשונות הלועזיות מתהלכות בקומה זקופה; הרצון לקנות את הלשון העברית רפה אצל רבים; תרבות מתורגמת מצפצפת מכל פינה; המוסר הציבורי איננו ברום המעלה; הנימוסים אינם משופרים ביותר; טוהר המידות נפגם מאוד; האמון ההדדי נתרופף; ההתפצלות המפלגתית החריפה; היציאה לחוץ לארץ רבה; המעילות הם מעשים בכל יום; הכרוניקה הפלילית לבשה צורות ושיעורים מסוכנים ביותר; חיי האדם נזדלזלו והעריבות ההדדית איננה ניכרת. מראות־נגעים אלה וכיוצא באלה בולטים בהוייה שלנו ויש בהם כדי לעכור את המולדת המחודשת ולעשות את שאיפתנו פלסתר.

על אף חומרות השעה והסכנות המדיניות, כורח הוא להיפנות גם לתחומים אלה, ובכובד־ראש הדרוש. אל יראו “אנשי המעשה” את הצדדים האלה כעיסוק בשביל בטלנים. אלה הם שני צדדים של מטבע אחד; מוסר ירוד מביא לידי ירידת ההכנסה הלאומית והממשלתית ולידי התרוקנות האוצר; מידות מקולקלות מביאות לידי גניבות והברחת דולרים ומתן שוחד; ובאין חזון־העתיד גם ההווה דל ומדולדל ואין כוח לשאתו ומכל שכן לשפרו. החיים לא ניתנו להפרדה. הם מסכת שלמה. ישנה תלות־גומלים בין הדברים. הכלכלה תלויה במוסר, רמת הייצור תלויה ברצון האדם העובד, הכנסתו של האוצר תלויה בישרותו של משלם המסים, כוח־העמידה הצבאי תלוי באחדות העם, ואחדות העם תלויה ברעיון המפעם כל יחיד ויחיד, והרעיון איננו איזה מוצר מלאכותי, הוא פרי ההיסטוריה הישראלית ופרי הכרה משותפת. ובאמרנו חירות של עם, אנו מתכוונים למכלול כל האלמנטים האלה, לקמח ולתורה, לכלכלה ולתרבות, למשמעת הצבא ולמידות האזרח.

אסור שקולות־הנפץ האיומים של הניסויים האטומיים יחרישו את התביעות החברתיות והמוסריות שלנו. אין דבר קל מאשר להתחבא מאחורי הציניזם ולהבלע ביללת היאוש, שהקיפה עכשיו את העולם ולהצדיק כל מום רע וכל עוול וכל ליקוי. עלינו לצאת מאיצטגנינות זו. כשם שנבקע בעם היהודי מעין עצום של מרץ ויזמה ופעלתנות והוא בונה ויוצר ומיישב ונלחם, ואיננו שת את לבו לשטנים ולמפריעים ולעצות־אחיתופל, כך עתיד להבקע מעין, שמתוכו יפכו ויעלו גם כוחות מוסריים גדולים, שיטהרו את חיינו ויחזקו את היסודות הטובים. תנאי מוקדם לכך: אִי־השלמה עם הרע והמקולקל ואי־צידוק־הדין, תוך נסיונות לתקן ולשפר. רק בדרך זו נקיים את חירותנו שכבשנו בדי עמל וקרבנות וניתן לה טעם עמוק ומשמעות מופלאה.

ניסן, תשי"ד