א    🔗

ביום־ההולדת הרביעי למדינת־ישראל ניתנה רשות לומר לה בפניה: אנו אוהבים אותך מדינת ישראל! הן את לא רק התגלמות מאווי הדורות וחזונם, אלא אף נחמתנו והתגשמות חלומו ותקוותו של כל אחד מאתנו, שראה עין בעין את אימת הכליון הלאומי והאישי. מי פילל ומי מילל, שמתוך זוועות הללו תעלה ותבוא מדינת ישראל, המחדשת את ימי עצמאותנו כקדם, ואפשר שימי עצמאותנו החדשים יהיו גדולים מן הראשונים. וכי מי בא בסוד ההתרחשות הפלאית הזאת ומי תיכן את דרכיה?

לאמיתו של דבר, כולנו, בנערינו ובזקנינו, נושאים בחובנו את אהבת המדינה וידיעת חין־ערכה. רק קומץ קטן, שאבד לו צלמו האנושי והלאומי, יוצא מכלל זה. אולם עומק המושג וקוצר המשיג, קשי החיים וקוצר הרוח, פורשים דוק על עיני רבים ומעקמים את הרגשתם וביטויה. והריטונים והרינונים אינם אלא מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה, הגות רוח קשה; במעמקי הנפש מאורש כל יהודי עם המדינה לעולם ומוכן ליתן את נפשו עליה. כי יודע הוא גם יודע, שאין ערוך לאוירה זו של דרור ועצמאות האופפתו ושום חיי־נוחות בארצות נכר לא ישוו לה. הוא זוכר כי סיר־הבשר והדגה אשר אכל שם, היו רווים השפלה ודכאון ויראת המחר וסכנת ההשמד.

רק טיח שוא יטיחו המרננים אחרי מדינת ישראל וממשלתה, ורק שיח תפל ישיחו המתלוננים על גורלם כאן. בלבם הם חשים אושר רב ורגשי־עדנים על שזכו להיות בין הגאולים והגואלים, הרואים את קץ הגלות. יודעים הם: לא הכל זכו לכך. רבים מאד ראו בעיני רוחם את הארץ ואליה לא הגיעו. רבים מאד ניספו בכל מיני מיתות משונות במחנות ובדרכים. כששם הארץ נישא על שפתותיהם וחזון העצמאות חתום בלבם. וברגעי חשבון יבושו הרוגנים באהליהם ובבתיהם על כי יזלזלו בהישג הנשגב של דורנו ויכתימוהו בהרהורי לב רעים ובדברי לעז קשים.

עוד לא נשכחו הגדולות והנצורות שמלפני ארבע שנים. הן נמשכות והולכות יום יום. אפשר שהמתח הדרמטי פחת, או הפעלולים החיצוניים נחלשו, אולם העליה האדירה של כיבוש ארץ ובנין מדינה ותקומת־עם לא פסקה, אלא גוברת והולכת. כיבוש הארץ היה מעשה חד־פעמי מופלא ומרוכז. אך לא נופל ממנו החזקת הכיבוש, שמירתו, האדרתו ועשייתו סדן לעתיד האומה. העלאת שלושת רבעי מיליון יהודים, ייסוד מאות ישובים חקלאיים, עילוי איכותם של הצבא ונשקו, הגברת הייצור, מיזוג מודרג של בליל שבטים, ביצור הבטחון בגבולות והרמת קרן ישראל, – כל אלה הם מעללים כבירים, פרי מאמצים רבים והתמדה גדולה. הגבורה הישראלית, שנדלקה במלחמת שחרורנו בבת־אחת ובכוח נורא־הוד, מתמשכת בצינורות של חיי מעשה אפורים ומלאי סבל.

לא פסה הרגשת הגדולה. רק מעטה של חולין עוטה את ההתלהבות ונכונות־ההקרבה של העם, ואפשר שגם פולמוסאות והרגלי התכותתות מקדירים את אור השמחה. לאולם כביום ה' אייר תש“ח, עת שמעה אזנו של עולם בשורת העצמאות הישראלית המתחדשת, כן גם בה' אייר תשי”ב – תתרונן הנפש מן המאורע העצום, שחושינו צרים מהכיל את כל גודלו ועצימותו.

לא לשוא היו קרבנותינו. המדינה מקודשת לעד במלחמתם של זכים וטהורים, שנפלו חלל על במותינו ובעמקינו, כשם שתתקדש בעמל־נמלים וביצירה משקית ורוחנית המתהווה, ואשר תגביר חיילים בעתיד הקרוב והרחוק.

ב    🔗

אולי ראוי לנו לשלוף מושג מסורתי אחד, להחיותו ולהטיל בו הגהה קטנה שהשעה צריכה לה.

דורות רבים טיפחו אבותינו את המושג “אהבת־ישראל” ואף העלוהו למדרגה רמה. אמנים גדולים, אמני־אהבת־ישראל, קמו לנו בכל דור, שהצטיינו במידה זו וזלפו מבשמים אלה על ראשה של כנסת־ישראל; וזו, שהיתה לא־רוחמה ולא־נוחמה בחוץ, שתתה מכוס האהבה וחיתה רוחה בבית.

האם אין לשנות את הגירסה במקצת, ע“י תוספת נופך ולא ע”י מגרעת, ולטפח אהבת־המדינה? שהרי יש עכשיו בכלל ישראל גם המדינה וגם האומה.

וזאת לדעת: בעלי־אהבת־ישראל לא העלימו עין מן החסרונות ולא עשו את הזדונות כשגגות, ולא הטיפו לביטול בתי הדין, ולא השוו צדיק לרשע; אלא הרשיעו את החוטא וזיכו את הזכאי. אולם הם חיפשו אחרי הטוב ושמחו לקראתו, חשפו את האור והבליטו אותו, גינו את השנאה בכל מקום שמצאוה ושיבחו את האהבה. הם שימשו מליצי־יושר, מצאו צד־זכות, לימדו סניגוריה, הבינו את נפש האדם והשתדלו להחזיר למוטב. כך התיחסו לכלל ולפרט.

אהבת־ישראל היתה כוח מניע גדול.

ואף אהבת־המדינה, שראוי לנו לטפחה ולרבותה בקרבנו כמזון חיוני, אין כוונתה העלמת עין מן הצללים והליקויים, החטאים והמעילות. אהבה כזאת, המכסה על הפשעים, מקלקלת את השורה, ולא היא מבוקשנו. אין העולם יכול להתקיים בלי דין ומשפּט. העבריין צריך לבוא על עונשו, וחזיונות של שחיתות ובגידה טעונים עקירה. אבל אנו זקוקים כאויר לנשימה לאהבת־המדינה תוך כדי שקידה על תקנת הקלקלות והזדונות. אהבה זו תמנע את הנבירה והחיטוט במומים, את הרדיפה אחרי הרכילות ואת ההנאה מגילויי הרע. היא תבליט את החיוב בכל מקום שישנו ותתן בלב האזרח הישראלי את ציור המשמעות האמיתית של המתרחש במדינה, תגלה לו את החשבון הגדול ותראה לו את התמונה הכוללת. היא תתן בידו קנה־מידה להערכת הנעשה ותבטל בו את מידת הזלזול הטמונה בנפשו.

הלא אנו עדיין בראשית הדרך, והיא ארוכה ורבת־חתחתים. איך נפליג בה, אם שנאת עצמנו וביטול עצמנו ישחיתו כל חלקה טובה? איך ניטע את השאיפה לגדולות בלב הנוער ואיך נעורר בו את רוח החלוציות וההתמכרות, אם לא נחבב עליו את המדינה ולא נרגילו לראות ביסורי הבנין יסורים של אהבה.

אכן, אהבת־ישראל ואהבת־מדינת־ישראל גנוזות בנפש כולנו. הן מכוסות אפר של סבל ואולי גם של דימגוגיה. צריך להוציאן לאור ולצחצחן. יש להקשיב לתביעות העם ולהטות אוזן לצרכיו. יש לעשות בדק בית המדינה, לבחון כושר פעולתה, לחנך את עצמנו ואת המתקבצים לכאן לאהבת המדינה. יראה כל אזרח את עצמו כאילו הוא חלק מן המדינה ובו תלוי גורלה. אהבה זו בלי חשבונות רבים, שלא על תנאי ושלא על מנת לקבל פרס, אלא ככוח־איתנים, כיסוד נפשי ראשוני, יש בה כדי לחולל פלאים ולהביא ריפאות לעם המרוּסק לאברים ולשבטים. בלעדיה – תהיה רעה גדולה נגד פנינו. באין אהבה, משתכנת בלבבות השנאה או האדישות, שאת גילוייהן ראינו במו עינינו.

נחדל מן ההשחרה העצמית ומן ההצלפה העצמית. נגלה את התפארת ואת השגב שבמפעלנו. נשים אל לבנו מה פעל קטון עמים, כיצד נעשתה שוב תולעת־יעקב אומה בין האומות. נדובב את דמיוננו ונראה אילו נצורות נתכנו לנו. יעלה גל של אהבת־המדינה ויזרום את תוך הלבבות, ואז יהיה טעם לסבלנו, שהוא מחוייב המציאות, כשם שיש טעם ליצירתנו!

אייר, תשי"ב