הנסיעה    🔗

אותה פנה בשדרות רוטשילד, מקום חניית האבטובוסים, שנחשבת אצלך תדיר כחלק מתל־אביב – אינה נראית כך כל־אימת שאתה בא לשם כדי לנסוע. לאחר שקנית כרטיס ואתה מתעתד להיכנס לאוטו, אפילו אם אנוס אתה להמתין זמן ממושך, הרי זה כאילו אינך עוד כאן. אותה שעה כאילו הופקעה פינה זו מתחומה של תל אביב ונעתקה אל מחוצה לה. זוהי מין קרן־זוית אֶכסטאֶריטוריאלית, המשמשת נקודת־מוצא כמעט לכל חלקי הארץ.

האוטו, שלתוכו נכנסתי על פי הוראתו של הממונה על הנסיעות, נוסע לחיפה. כדי להגיע לכפר־ויתקין יש צורך לעבור לאוטו אחר בעמק־חפר. תחילה חשש הנהג לקבל ממני ומשאר האנשים את הכרטיסים, הואיל ולא היה ברור לו אם אוטו זה ייפגש עם חברו, המוליך לכפר־ויתקין, בשעה המתאימה. כי בימים אלה טובה מידת הזהירות ואין זה מן הראוי להעמיד אנשים על פרשת דרכים שימתינו לאוטו המיועד להם. בינתיים הוברר לו לנהג, שלא נצטרך לחכות אלא דקות קלות וניקב את כרטיסינו. ולפי שאוטובוס זה קלט עוברים ושבים מכל הסביבה ואל כל הסביבה עד בואך לחיפה, אין בכך מן המתמיה, שהיתה בתוכו מכילתא מגוונת של אנשים, נשים וילדים: בספסל הראשון, הקרוב לנהג, ישב ליד החלון יהודי גוץ בא בימים. לפני שהאוטו זז ממקומו ביקש הלה מאיש צעיר, שהיה שקוע בשיחה, שיעשה עמו חילופי מקומות. בימים אלה טוב לשבת הרחק מן החלון כמטחווי־קשת, אם כי המושב ליד החלון מבוקש ביותר בנסיעה רחוקה, הואיל והוא מהנה את הנוסע מן האויר והמראות שבדרך. אולם זקן זה אוזד לטעמו: יאה נוחיות לזמנים אחרים, וכל הדורש טוב לעצמו יתרחק מן הסכנה. – בספסל שני יושבים שני יהודים רחבי־גרם, שאם כי מלבושיהם לא היו כשל יהודי־חלוקה בירושלים, היה ניכר בהם, שמשמשים בכהונת משולחים בעסקי מצווה. ובאמת: משזז האוטו הוציא אחד משניהם מכיס חזיתו כעין פנקס קטן ואמר מתוכו “תפילת הדרך” ובין אמירה לאמירה, התקין עם חברו, שישב בטל, תכנית של ביקורים וחיזורים בחיפה. – בספסל אחר קבלה אשה צעירה אחת על שהיא מוכרחה לפנות מקום בשביל עוד אחד ולהושיב את ילדתה על ברכיה. להערתו של הנהג, כי היא קנתה רק מקום אחד, היא משיבה: שאינה יכולה לקחת על ברכיה גם את הילדה וגם את המזוודה הכבדה. לאחר שהמזוודה הושמה על האצטבא – נשתתקה הקובלת ונכנסה בשיחת־רעים עם שכנתה, שכה קשה היה לה בתחילה לפנות מקום בשבילה. – בחורה גבוהה ולא בלי חן, שנכנסה לאוטו במאוחר, לא מצאה לה מקום אלא ליד ישיש אחד. כל הזמן הפנתה את מבטיה לאחוריה וכמו נאנקה חרש על גורלה להימצא בצד בן־זוג כזה. בספסל האחרון ישבו בחורים, שדעתם היתה בדוחה עליהם, והיא נקלעה פתאום אל הספסל האחרון ואנחותיה פסקו. – בדרך קפץ אל תוך האוטו, כנוסע שלא מן המנין, אחד גבה־קומה, צהבהב, שעינו האחת ומצחו היו חבושים. בתחילה חשבתיו לשאינו־בן־ברית, אולם בדברו עברית קולנית עם הנהג, הוברר מוצאו. כל אותה הדרך בירך ב“שלום” ידידותי את כל השוטרים הבריטיים, העומדים על המשמר, והם הריעו לקראתו כאל דודם ומסרפם. ודאי היה זה אחד מאנשי־השרת הממשלתיים. –

לאחר נסיעה של שבעים וחמש דקות הגענו לתחנה, אשר שם היה עלינו לעבור לאוטו אחר. נוכחנו, כי לחנם חשש הנהג. האוטו “שלנו” כבר חיכה. נכנסנו לתוכו והוא הרקיד אותנו במקצת בכביש שלא נשלם עדיין. בכניסה לכפר ויתקין נעצרנו על ידי שומרי המקום, שביקשו את כל הנוסעים לרדת ולטבול את נעליהם בתמיסה שבחבית לשם חיטוא. אעפ“י שידעתי, שאין שום מגפה שולטת, חלילה, בתל אביב ולא אסכן את הרפתים בכפר־ויתקין, נשמעתי לצו וטבלתי גם את נעלי. אלא שכאן אירע לי מאורע קל. נסיעתי, שקפצה עלי פתאום, מצאתני נעול בנעלי הישנות, כי את ה”חדשות" נתתי לתיקון. והואיל ודרכן של נעלים ישנות שסוליותיהן אינן בתכלית השלימות, חדרה הדיזנפקציה עד לבשר רגלי דרך הגרבים. מאליו מובן, שנכנסתי לכפר־ויתקין מתוך הכרה מלאה, ששום מכשול לא יקרה בגללי לרפת או ללול.

בכפר ויתקין    🔗

ברדתנו מן האוטו קיבל את פנינו חבר מכר, שפניו מחייכות מתוך טוב־לב ורצינות שבמילוי חובה. כל באי הועידה הוכנסו לבית העם ומשם הופצנו על פני כל הכפר, איש איש בביתו של מושב’ניק.

נחלתי שפרה עלי. נשלחתי לבית ג., ילד מילדי בית הספר, שהעמידו את עצמם בשמחה לרשות סדרני הועידה, כדי לשמש מורי־דרך לאורחים, הורני את האכסניה שלי.

המגרש הציבורי הגדול שמאחורי בית־העם אינו מתוקן עדיין בבנינים ובעצים, אלא זרוע בורות, שיחין ותלוליות, על כן עושים בו קפנדריות, כדי להגיע במהירות לכל חלקי הכפר. אף אני ומורה־הדרך שלי הלכנו בין הקוצים עד שיצאנו ל“כביש” החולות, אשר מימינו עומד בית מארחי. בהיכנסי לחצר נפגשתי בברכת “שלום” ע"י נערה מן הנוער הגרמני, הנמצא כאן בכל בית־אב. ניכר, שכבר ציפו לבוא אורח. ועידת המושבים, שצריכה היתה להיפתח הערב, הכניסה התעוררות ידועה בחיים היומיומיים של הכפר, כמין קרן הבהיקה בתוך האפרורית של העמל. אולם גם הועידה וריבוי האורחים לא הוציאו את אנשי הכפר מסדר־יומם הרגיל. אבי־הבית עובד הרחק מן הכפר, בגן־הירקות המשותף וישוב עם ערב, ואם־הבית, הנתונה בעול המשפחה ובמשק החצר, מקבלת את האורח בהסברת פנים, כשידיה מלאות עבודה. תינוק פועה בעריסתו. בעיר נבהלים מפעייה כזאת ושוכרים לו לתינוק “עוזרת”. כאן אין מתפעלים מזה. הוא פועה, והאם עושה את שלה. רק מזמן לזמן היא מתפנית לדקות מספר מעיסוקה, ניגשת אל הרך הנולד ומעתירה עליו דברי חיבוב, והלה משתתק מתוך אושר. ילד שני מתגלגל מספה לספה, כי רגלו נכוותה ואינו יכול ללכת. והילדה, שהיא הבכורה, מצטחקת מתוך ביישנות ועליזות לקראת האורח ומשתדלת למצוא איזו אמתלא כדי להיכנס לחדרו ולחזות את פניו. משהגישו לאורח פת־שחרית, שכב הילד שנכווה מול פני האוכל. ודאי חשב לראות דבר־פלא באכילתו של האורח, אלא שנכזב ולא רצה להשיב לשאלותי. לילדה היו כוונות רציניות יותר. היא אמרה בקול מצווה לאחיה:

– הבה לי את התמונות…

הוא לא היסס והביא מיד את התמונות, והיא סידרה וחזרה וסידרה אותן. וכשראתה שהעת עוברת בלא כלום שאלה אותי:

– אתה מעשן? יש לך תמונות?

– לא.

– ובולים יש לך?

– לא.

שניהם ישבו לפני בפחי־נפש. דוד, שאין לו לא תמונות ולא בולים והוא רק אוכל ושותה – האין בכך עוול?

רק אח"כ, כשמשכתי אותם בדברים ורכשתי את אימונם, נעתרו לי ושוב לא היתה זרות בינינו. הבטחתי להם למצוא תמונות ויהי מה.

בועידה ראיתי, שאיני יחיד, המחפש תמונות ובולים. כל הועידה נתחלקה לתובעים ולנתבעים. ואחד מסכן שאינו מעשן, ושלא יכול למצוא אפילו תמונה אחת. הלך וקנה לו קופסת סיגריות, הוציא את התמונות מתוכה ואח"כ התחנן שיואילו לקחת ממנו סיגריות. ואראה בנחמה, אם לא הייתי עד ראייה למכירת מקום־ישיבה קרוב לבמה במחיר חמש תמונות.

הכלב המבליג    🔗

כשנכנסתי לחצרם של מארחי ראיתי כלב רבוץ. צבעו היסודי היה חום, אולם סביב גופו היו פסי־לובן וגם הבחנתי בעורו איזה דירוג דק של גוונים. הכלב שכב שכיבה נטויה כלפי ופיו המוארך והשחור נבלט מתוך כפות רגליו המקופלות. דומה, כאילו הוא ממתיק איזה סוד ולאחר שיוברר לו פשר דבר, יקום בניחותא ויעשה את המעשה. כשראיתי אותו עם כניסה, נרתעתי רתיעה קלה. יחס של חשד לי לכל כלב. רושם חקוק בי מימי ילדותי, כשכלב התנפל עלי, או חשב להתנפל עלי, ואני נפחדתי ונרעשתי כל כך, עד שלא היתה עצה אחרת אלא להתיך שעווה ולצקת אותה מימיני ומשמאלי, שהיא סגולה בדוקה להפיג את הפחד. מאז אין ידידות אמת שורה ביני לבין הכלבים. אולם כאן נוכחתי עד מהרה, כי הכלב דנן הוא מטיפוס אחר, שכן נמנה הוא עם כת הכלבים המבליגים. הכלבים בישובים אחרים, השומעים לילה לילה, וגם יום יום, יריות וקולות נפץ אדירים, לקו בעצבנות ועונים מיד בנביחות וביבבות ממושכות. אבל כאן, בכפר־ויתקין, כמעט שאין יריה נשמעת ואנשים מתהלכים בו לארכו ולרחבו באין מכלים, כאן גם הכלבים שקטים ושקולים בדעתם והאימון באורחים עודנו חי וקיים. אולם חלילה ליחס את סיבת הבלגתו של כלבנו לפחדנות או לזקנה. אדרבא, כוחו במתניו: פעמים אחדות ניסו שועלים ונמיות לחדור ללול העופות אף התחילו לטרוף מהם, אלא שכלבנו תפסם בשעת מעשה והבריחם למאורותיהם בעוד הטרף בין שיניהם. אפילו התרנגול הנדרס נמצא בבוקר במקום־ההריגה והטורפים לא נהנו ממנו. ולא מעשה זה בלבד היה, אלא עוד מעשים מתנים את גבורתו, – אך לא כן יחסו לאנשים. עד שלא נוכח לדעת, כי העומד לפניו זומם באמת רעה נגדו או נגד בעליו, הריהו מלווה אותו בעיניו החייכניות־העצובות. רק פעם אחת שמעתיו נובח. כשהתינוק, שהיה מוטל זמן רב במיטתו בחוץ ליד הבית, החליט שכבר הגיעה השעה להפסיק את התבודדותו ולחזור לחיק אימו והפגין את רצונו זה בצויחות – או אז סייע לו הכלב באותו מעשה והשמיע נביחות, כדי להפנות את לב בני הבית לקטן הבוכה.

הכפר ויושביו    🔗

כפר ויתקין לחוף ימים ישכון. יש לו איפוא שני פרצופים, פרצוף של יבשה ופרצוף של ים. וכמדומה, שיש לו גם שני עתידים, עתיד בזכות הים ועתיד בזכות היבשה. זהו צד־היחוד שבו. אולם מלבד זה נטל הכפר כמה קבים של יופי “רגיל”: רצועת אדמה גדולה לאורך החוף מנוקדת בתים ומשקים ומנומרת באילנות ובגינות־נוי. כל הכפר עשוי מעלות ומורדות, כעין מכתש לפנים ממכתש, ובטבורו, על גבי רמה, מתנוסס בית העם הנאה, שנבנה בתרומתו של נדיב אחד. לא הכל כבר עומד על תלו. בית הצרכניה, למשל, דומה מבחוץ ומבפנים לצריף רעוע ואף המגרש הציבורי אינו מפיק רצון מאת הרואים אותו, אולם הכפר בכללו מהודר ומתוקן, כאילו לא צמח מתוך השממה לפני שנים מעטות, אלא הוא פרי של דורות. ביתו של כל אכר, רפתו ולולו וחצרו הותאמו לצורך וליכולת והם שופעים חיים בלי הרף. יסוד הארגון הציבורי שליט בכפר מרצון ומהכרח החיים. משק הירקות מעובד עיבוד משותף ואף ההכנסה הבאה מן עבודות־החוץ, שהיא עכשיו שם סעיף ההכנסה העיקרי, מרוכזת כולה ברשותו של ועד הכפר. באופן כזה ישנה השוואה יחסית של הרווחים. החקלאות עדיין איננה למעשה עיסוקם היחידי של אנשי הכפר הזה, אם כי הם חותרים לכך ואופי החיים הוא כפריי גמור. רמז לצד התפתחות מיוחד בכפר הזה יש לראות בכך, שאנשים אחדים מירושלים הקימו להם וילות־קיץ הדורות של שפת ימו של הכפר. אין ספק, שאילולא מאורעות הדמים, היתה עובדה זו של נהירה אל הכפר הזה בימי פגרא בולטת יותר ומשפיעה על חייו הכלכליים.

מושב של עובדים הוא כפר ויתקין. יומם ולילה עמלים בניו למען עתידו. דור צעיר כבר צץ ועלה מאדמתו ואף הנוער שבא מגרמניה משווה לכפר מראה של עלומים ורעננות, אם כי הדיבור שבפיו עדיין לועזי הוא. כפר־ויתקין יושב בשלווה. המאורעות לא פגעו בו במישרים. שכן ממערב משתרע הים למרגלותיו, ומשאר הרוחות סובבים אותו כזר־זהב ישובים עבריים.

תרצ"ב