תיתי לו למוסד החדש “עם העולה”, שזימן את ידידי מיכאל אסף ורעיתו ואת כותב הטורים האלה לכפר־הקראים, הנקרא ישרש.

עם קבלת ההזמנה לביקור זה הרגשתי התעוררות מיוחדת, שהיתה עירוב של סקרנות וחששות.

בזכרוני עלתה העיר האליץ', הנודעת בקיבוץ הקראי שבה, שבקרתי אצלו לפני שנים; נזכרתי בפירקוביץ (אבן־רשף), זה המלומד הקראי, שהיה תלמיד חכם ממש, אלא ששנאתו ליהדות התלמודית העבירה אותו על דעתו והוא זייף מסמכים וקיטרג הרבה. בכתבי קראי זה עיינתי אגב עיסוקי בזלקינסון, שכמיסיונר היו לו קשרים עם פירקוביץ והגו יחד איזו תכנית משותפת בלתי סימפטית. נזכרתי בסיפורי ראובן פאהן, איש־סטניסלב, שהכיר לדעת את הקראים מקרוב ותיארם תיאור מדוקדק, שעשה רושם על הקורא הצעיר. עלה בזכרוני כל אותו פולמוס חריף, שהרעיש את ישראל תקופה ממושכת לפני אלף ומאה שנה ועשה את העם כשני עמים: בעלי מקרא ובעלי תלמוד. קפצה לקראתי המימרה הנודעת, שיש בה משחק־אותיות אכזרי: “הקראים (הקרעים) אינם מתאחים”. מימרה זו היתה בלי ספק כבדת־גורל וסייעה לריחוקו של שבט שלם מישראל.

עליה כתב המשורר יל"ג:

לִפְנֵי דוֹרוֹת רַבִּים יָצָא דָבָר חַד

כִּשְׁגָגָה מִשַּׁלִּיט, מִפִּי גָאוֹן חַד,

דָּבָר מַר, מַפְרִיד אַלּוּף, מַצְמִית אַחִים,

לֵאמֹר: “הַקְּרָאִים אֵינָם מִתְאַחִים”.

דִּיבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה שֶׁבּוֹ הֻטְּלָה אָלֶ"ף,

וּבְדֶרֶךְ הֲלָצָה, בִּמְקוֹם הָעַיִן,

גָּדַע מֶנּוּ שֵׁבֶט לִפְנֵי שָׁנִים אֶלֶף,

גָּדַע גַּם קֶרֶן מַחֲמַדֵּי הָעַיִן.

לא נעלם ממני גם נסיונו של הרמב"ם לשכך קצת את הזעם, אולם זכרתי את תעלוליהם של שני הצדדים בעידנא דריתחא וכן בתקופות שונות בתולדותינו, ושאלתי את עצמי:

כפר־קראים במדינת ישראל – הא כיצד? האם כבר ניטשטשו העקבות של ריב־הדמים ההיסטורי? האין רגשי נטירה ונקימה בלב הקראים? היתאחו הקרעים? והלא הציונות ומדינת ישראל הן פרי היהדות ההיסטורית השלמה, המקראית והתלמודית והרבנית, ואינן גורסות השמטת איזו חוליה שהיא מן השלשלת הארוכה, אף על פי שהן שואפות לחידוש פני היהדות ברוח הזמן. השבו לאחר תעיה לחיק הורתם?

לשאלות אלו לא היה פותר. אנחנו רגילים לקבל פני שבטים נידחים. מכל קצוי תבל באים הם אלינו, שבט אחר שבט. זה עתה נסתיימה העלאת השבט התימני ב“מרבד הקסמים”. אפילו גרים איטלקיים, שנתיהדו באורח־פלא, הגיעו אלינו. אולם לא שמענו הרבה על הקראים והידיעה עליהם אינה מרובה באותם המוסדות, שראוי להם לדעת.

אולם אין לך פתרון כעצם הביקור במקום. כאן מתבררים לך דברים הרבה, שהיו סתומים וחתומים לפניך.

מצאנו כפר עברי בהיבנותו, בנוף מנומר והדור. מרחוק התנפנף דגל המדינה. ובבואנו קבלו אותנו קהל יושבי הכפר וילדיהם. הילדים היו מלובשים בגדי חורף בצבע אחד (“טריינינגים”). ילדים בריאים ומטופחים יפה, כשאר ילדי ישראל, שאין העניות מנוולתם. הם רקדו סביב עמוד לקול כינורו של אחד המבוגרים. הם שרו משירי הגן במבטא מזרחי למחצה ואשכנזי למחצה. הגדולים היו עומדים ונהנים ממראה עיניהם. כולם, חוץ משלושה ארבעה אבות, צעירים הם לימים. כולם נשואים, מלבד אחד. חן האשה העברית לא פסח גם על נשי עדה זו, וכמה מהן מבהיקות בזיוון.

הבתים הקטנים והנאים מפוזרים על פני שטח גדול בשני טורים, שכביש עתיד להפריד ביניהם. מאה משפחות ומשפחה הם, שבאו ממצרים. וכבר היתה הגרלה, וכל אחד יודע באיזה בית ידור ומי יהיה שכנו. לפי שעה אין הם מעבדים אלא שטחים קטנים ליד הבית מחמת חוסר השקאה. המים המעטים מובאים בצינורות מקיבוץ נען. כיס אחד לכולם. כל חבר מכניס את שכר עבודתו לקופה המשותפת ואינו מקבל אלא לירה אחת ומאתיים וחמישים פרוטות בעד כל יום־עבודה שלו, גם אם הכנסתו היתה גדולה יותר. והעודף – לכלל. הבתים נבנו בידי עצמם, והם מצביעים בגאווה על פלוני, שהוא פועל בנין מסוג א' ועל פלוני שהוא מסוג ב' וג'. האנשים והנשים מלאי מרץ ושמחת חיים ומדברים על עתידם הכלכלי והמשקי ברב אמונה. הם לומדים עברית בשקידה, וכמה מהם כבר הגיעו לידי דיבור עברי רהוט, והם ששימשו מליץ בינינו.

תחת סככה, שהותקנה לעינינו ברב חריצות, נתכנסו כל אנשי הכפר עם ילדיהם לשיחה אתנו. מיכאל אסף, המנוסה בכגון זה, השכיל למצוא את המפתח ללבותיהם. הוא דיבר עברית קלה מתובלת ביאורים בערבית, ואוירה של הקשבה והתענינות היתה שורה כל הזמן. מה רב צמאונם לשמוע על עצמם, על עתידם, על הארץ ועל סיכוייה!

בין השאר נאמר להם, כי בטלה המימרה ההיא, שהקראים אינם מתאחים. מציאות אחרת ירשה את מקומה: הקראים מתאחים. כל קרעי האומה מתאחים. מעולם לא פסק הקשר בין הקראים ובין ציון. להיפך, תמיד היו מעלים את ציון על ראש שמחתם. כשחתמו את שמם על מכתבים היו מוסיפים: “האֶבל מאבלי ציון”. הם גם שמרו על טהרת מוצאם הישראלי. סייעו להם בכך שתי עובדות: ראשית, מפני שהיו מוחרמים ע“י היהדות הרשמית ואיסור החיתון חל עליהם; ושנית, מפני שהם היו לחוצים ומדוכאים ע”י הגויים כשאר היהודים. בזכות החרם מבפנים והמצוקה מבחוץ נתקיימו הקראים כחטיבה גזעית ישראלית.

דברים אלה קלעו להרגשתם, שכן המשקע של אלף ומאה שנה טרם התנדף. יש עדיין איזה “תסביך קראי”. נעימה של תרעומת בקעה מדבריהם על שרבים סבורים, כאילו הקראים היו אדישים לציונות ולמדינת ישראל. ולא כן הדבר, הם שאפו למדינת ישראל, הם חשים את עצמם כאבר מן החי הישראלי, והם רוצים להשתרש באדמת ישראל ובתרבות ישראל. והמלה “תרבות” יצאה מפיהם מודגשת ומפורשת.

לאחר חילופי דברים, שהיו בחינת אחד מקרא ושנים תרגום, נתבקשו לשיר משירי הקראים, והם נענו והשמיעו במקהלה פרקי תפילה בעברית נאה. אגב, סידורי התפילה שלהם, שנדפסו במצרים, שונים בתכלית מסידורינו. השותפות היחידה היא בפרקי התהילים המשובצים בסידורים וכן בהמית הנפש הבוקעת מהם לשוב לציון ברינה. מה שמפליא הוא השימוש בסגנון תלמודי מובהק, הן במבואות לסידורים והן בהסברת המנהגים.

ליד שולחן ערוך כריכים ובירה סעדו האורחים עם כל בני הכפר וילדיו, ולאחר ביקור בבתים, שהיה מלווה שיחה עירנית על העתיד – נפרדו מהם האורחים בהרגשה טובה, שהיתה, לפי הרושם, גם נחלת המארחים.

בצאתנו מן הכפר, השופע חיים וכוח יצירה, נשתכנה הכרה ודאית בלב: שיבת ציון תגליד גם את הפצע הזה, שנפתח לפני אלף ומאה שנה. הקרעים יתאחו ¹.