¹

ברומאן “תאונות” ממשיכה יעל הדיה לטפל בנושא שעסקה בו בהצלחה בספרה הקודם, בקובץ “שלושה סיפורי אהבה” (1997): במאמציהם של בני השלושים והארבעים למצוא אהבה מאוחרת ולהינצל באמצעותה מהבדידות הנושפת בעורפם ומהתחושה שהם מחמיצים את החיים האמיתיים. פנויים בקבוצת הגיל הזו נמצאים בשלב מעבר מהשקפה אחת על החיים אל השקפה שנייה. בגיל ההתבגרות ובשנות העשרים אחזו בהנחה האופטימית־נאיבית שאין פסגה בחיים שלא יצליחו לכבוש אותה, אם רק ישקיעו בכיבושה את המאמצים הנכונים. בהתאם לכך הציבו לעצמם מטרות גדולות והתעקשו שלא להתפשר עליהן. כעת, בהגיעם לשני העשורים הבאים, התפכחו והבינו, שכדי לזכות אפילו בפיסה מהאושר שאליו הם נכספים, עליהם להנמיך את הציפיות ולהתפשר עם האפשרי להשגה.

המעבר הזה מפרק א' של החיים לפרק ב' איננו כה פשוט, כי הוא מחייב ויתור על ציפיות בלתי־מציאותיות מהחיים. אך זהו מעבר שאיננו קל גם מסיבה אחרת: דווקא הניסיון שרכשו בפרשיות אהבה קודמות, שחוו בשנות הנעורים והבחרות, עומד להם כעת למכשול. בשעתו אצה להם הדרך אחרי פרידה מקשר אהבה אחד לעבור מהר אל התנסות באהבה חדשה. אך כעת צצות אותן פרשיות אהבה שכשלו ומתערבות בניסיון לקשור יחסי אהבה בהווה. החיטוט של הגיבורים בעברם מעלה רגשות כעס ואכזבה, שנותרו אצלם מפרשיות האהבה הקודמות, ואלה מערערים את ביטחונם העצמי. בעטיים מתחדדת אצלם השאלה, מדוע נכשלו בתחום שאחרים הצליחו בו כמעט ללא־מאמץ. על שאלה זו אין להם תשובה ברורה ובלעדיה קשה להם להתפנות אל אהבה חדשה עם כל פתיחות־הלב הדרושה כדי לתת לה סיכוי אמיתי להצליח. בני השלושים והארבעים הם זהירים וחשדנים, כי התרוקן אצלם מלאי התמימות וההתלהבות הדרוש להשגת הצלחה בתחום היחסים בין המינים. סיבלם מוכפל, כי בה־בעת הם יודעים שמניותיהם מפסידות מדי יום בבורסת הלבבות המתנהלת בתל־אביב.

הרומאן “תאונות” מנסה להבהיר, שלמרות המגבלות האלה, לא אפסו סיכוייהם של בני השלושים והארבעים למצוא אהבה גם בפרק ב' של החיים. עליהם רק לגלות בגרות וללמוד להבחין בין החלום למציאות. לשם כך בחרה יעל הדיה בגיבורים שהם סופרים, כי הסתירה בין הכושר לברוא חלומות לבין כושר ההסתגלות לממשות היא עמוקה יותר אצל כותבים מאשר אצל רוב בני־אנוש. הביוגרפיות של שירה ויונתן מדגימות זאת היטב. שניהם כתבו רומאנים שבהם מימשו את הפנטזיה שדמיינו לעצמם על אהבה. בספריהם אלה הציגו לקוראיהם אהבה שהיא גדולה מהחיים. סוד ההצלחה של ספריהם אלה היה טמון ביסוד ההפרזה הזה, שהעניק לקוראיהם סיפור על אהבה בלתי־שגרתית וטיפח אצלם אשליה שאהבה כזו אפשרית, ורק הם לא זכו בה. שניהם התחילו להאמין בבדייה שכתבו, עד שנאלצו להתפכח ולהבין, שלעולם יהיה עמוק הפער בין הספרות לחיים, כי כוחה של הספרות לברוא אהבה דמיונית צובע בצבעים דהים את האהבות שמתאפשרות במציאות. מי שמבקש לממש חיים מציאותיים חייב להכיר בכך ולהיות מוכן להתפשר עם האפשרי בממשות. הרומנס בין שירה ויונתן הצליח, כי שניהם התפכחו והעדיפו למצות מהחיים את האפשרי להשגה, במקום להתעקש על החלום שבדו בספריהם הראשונים ולהחמיץ בעטיו את האושר כולו.

יונתן – סופר שהתמצה    🔗

את הרצאתו הראשונה, בקורס שלקח על עצמו ללמד באוניברסיטה העברית, פתח יונתן בהכרזה, שכבשה את לב שנים־עשר הסטודנטים שבחרו לשמוע את דבריו: “אני יונתן לוריא, אני המרצה שלכם, הייתי סופר אבל אני כבר לא, ואני ממש, אבל ממש שמח שאני לא”. אחרי הפתיחה הזו הודיע שידבר בקורס “על כמה סופרים גדולים באמת”, והסביר את גדולתם בכך שעברו בשלום את השלבים המוקדמים שלהם. את התפתחותו של סופר הקביל לשלבי ההתפתחות של אדם. לכל סופר יש בהתחלה קול צייצני “כמו קול של תינוק”, אחריו דומה קולו ל“קול הנשבר שיש לנערים מתבגרים” ורק בשלב השלישי קולו “מבשיל ומתייצב, זה השיא שלו, אז הוא במיטבו”. בהמשך מתחילה הירידה של הסופר, קולו “מצטרד, נחלש – – – עד שהוא דועך – – – לפעמים יש איזו צעקה אחרונה, לפעמים פאתטית ולפעמים יפהפייה” (480).

על־ידי שימוש בסולם האיכות כדי להסביר את התפתחותו של סופר, הרחיק יונתן מאוד את העדוּת מעצמו. הכתיבה שלו לא התפתחה על־פי הסולם הזה. אף שהחליט להיות סופר כבר בגיל שלוש־עשרה (331), מימש את חלומו רק בשנים שבהן היה נשוי לאילנה. כאשר התיישבה אילנה לידו בקפיטריה של האוניברסיטה (20), עדיין לא ידע, שעשר השנים שלהם ביחד יהיו השנים הפוריות היחידות שלו כסופר. עד שפגש בה עדיין התלבט אם להמשיך בלימודי דוקטורט בחוג לספרות עברית או לנטוש אותם למען הכתיבה. אהבתה שמה קץ ללבטיו והניבה עד מהרה את הרומאן הראשון שלו – “תשוקה”.

“תשוקה” היה “סיפור של תאווה מטורפת” (47). תוכן זה היה סוד הצלחתו הגדולה של הרומאן. השבח ששמע מבמאי־קולנוע, שכתב “ספר קולנועי מאוד” ושהוא “כבר כתוב כתסריט”, היה עבורו אות אזהרה, והוא אכן חשב כשהאזין למחמאותיהם אלה: “הרי סופרים גדולים באמת, לא רק שאינם כותבים ספרים שדומים לתסריטים, אלא שביצירותיהם יש משהו ששונא את הקולנוע” (456). גם דעתה של שירה על ספריו לא היתה משבחת כלל וכלל. היא לא אהבה אותם “משום שהיו מלאים להטוטנות מילולית ושחצנית, והיתה חסרה בהם נשמה, או כפי שחשבה אז, איזו עדוּת לסבל אמיתי. היא חשבה שסופר זחוח כתב אותם” (278). ואכן אחרי שכתב את רב־המכר הראשון בגיל שלושים (17), השלים יונתן רומאן נוסף, את “שקט”. אך “שקט” כבר לא הצליח כקודמו, כי היה “משל על זוגיות, עם התחכמויות פתגמיות כמעט” (47). באופן מפתיע זֵהה הביקורת העצמית שלו על שני ספריו לזו שבה סיכמה שירה את דעתה עליהם.

זמן קצר לפני שאילנה נהרגה, תיכנן יונתן להתחיל בכתיבת הרומאן השלישי. הוא עצמו נדהם מהרעיונות שרשם לעצמו אז על דף שתלש, כנראה, ממחברת של דנה, וגילה כעת בתא־הכפפות של המכונית: “דמות הגבר צריכה להיות ההכלאה האידיאלית ביני לבין גברים אחרים. אינטלקטואל ושחצן אבל גם קצת פְריח, אוהב מוסיקה ומכוניות. ילדותי. נשים מתות עליו, מרכלות עליו, מחזרות אחריו. הוא נראה בלתי־מושג. הוא אוהב לאכול, הוא מאהב נפלא, אין לו ילדים”. בסוגריים הוסיף הערה: “אולי, בעצם, אני לא צריך להיות שם”, ועל צידו השני של הדף תחת הכותרת “דמות האשה”, שהוסיף לה שלושה סימני קריאה, רשם: “אין לי מושג”. משפטים בודדים אלה מוכיחים לא רק שעדיין גישש באפלה, אלא שהכתיבה לא נבעה מהמקור האמיתי שמעניק לה סיכוי: ההתנסות העצמית של הכותב. ואכן אחרי שחזר וקרא את הרעיונות כעת, אחרי כשבע שנים, הם “נשמעו זרים וזולים – מחשבות של סופר צעיר יחסית, ויהיר”. ויונתן מעך באגרופו את הדף עם תוכנית “הרומאן הגנוז שלו” (452), והשליך אותו עם הניירות האחרים שמצא בתא־הכפפות.

אחרי שהתאושש מעט ממותה של אילנה, ניסה אמנם יונתן לחזור אל הכתיבה, אך במהלך חמש שנותיו כאלמן הספיק לכתוב רק חמישים עמודים ראשונים מספר זה, שהיה אמור להיות ספרו השלישי. במו־ידיו תרם לעיכוב ההתקדמות, כי החליט שהרומאן השלישי יהיה שונה מספריו הקודמים ומן “הרומאן הגנוז” שלא כתב. חמישים עמודים אלה היו צריכים להיות ראשונים ב“יצירה הגדולה שתמיד רצה לכתוב”, “סיפור־אהבה גדול” על־פי המודל של “אהבה בימי כולירה” לגרסיה־מרקס (47). אך הוא לא הצליח להתקדם בו וידע שלא יסיים אותו לעולם. כאשר הכריז יונתן באוזני המשתתפים בהרצאת הפתיחה באוניברסיטה, שזנח את הכתיבה והוא שלם עם כך, כבש את ליבם, אף שכנראה לא הבינו את כוונתו. הם ראו בהכרזתו ביטוי לאומץ־לבו של סופר שהחליט לנטוש את הכתיבה כשהוא בשיאו. אכן היתה זו הכרזה אמיצה, אך לא של סופר בשיאו, אלא של סופר שבגיל ארבעים ושש הבין שהחיים חשובים מהספרות והחליט לזנוח למענם את היומרה להיות “סופר גדול”, יומרה שטיפח במשך שנים, ולהצטמצם ב“תוכנית המגירה” של אילנה: “משפחה וילדים, חובות, ארוחות מבושלות וסקס קבוע” (19).

שירה – סופרת מתפתחת    🔗

כמו יונתן, הציבה גם שירה את הספרות מעל החיים כשכתבה את הרומאן “תאונות” ותיארה בו אהבה שמעולם לא חוותה. היא לא ראתה אהבה כזו בזוגיות של הוריה וגם בעצמה לא התנסתה באהבה דומה. אריאל, הנער הראשון ששכבה אתו בגיל שבע־עשרה, היה נער מבוהל בן־גילה (187). עידן שהכירה אחריו לא שיקם את האכזבה שהנחיל לה אריאל. במשך חמש השנים ששכבה עם עידן (148) הצליח לשכנע אותה, שרק בספריה תוכל לברוא את הגבר האידיאלי. הוא התהדר בגחמות האינטלקטואליות שלו (106) ובשתי הנשים הנוספות שאיתן שכב במקביל. ואילו את אהבתו של איתן לא העריכה כי לא היה אינטלקטואל, אלא עבד כמתכנת מחשבים (102). אף שאת “תאונות” כתבה במהלך שלוש השנים שבהן התגוררה עם איתן, היא בדתה בעלילתו אהבה סותרת לזו שהתקיימה בממשות בינה ובינו. גיבורת הרומאן, איה, “היתה מי שקיוותה להיות פעם” (175), בעת שכתבה את הספר. והיא העניקה לה “רומן מהסוג שהיתה רוצה שיהיה לה. גבר ואשה נפגשים לילה אחד בחדר־מיון, לאחר ששניהם נפצעו בשתי תאונות דרכים. שניהם סובלים רק משריטות וממכות יבשות, אבל בשעות הארוכות שהם מבלים בהמתנה לרופא שיבדוק אותם, הם מדברים, שיחה ארוכה ואיטית – שיחת ד־נ־א” (108). עד מהרה גילתה, שכמו אמה, נעמי, שהסתגלה לנהל חיים נפרדים, אחרי שלא מצאה את אושרה בחיקו של בעלה, מקס (84־83), החלה גם היא לנהל חיים כפולים במהלך הכתיבה. בעוד שבחיי יום־יום קיימה שיחות עם איתן על ענייני דיומא, ניהלה בראשה “דיאלוגים אחרים, מעניינים יותר, עם גבר אחר, שלא הכירה”. לכן הבינה שירה בסיום הכתיבה של “תאונות”, שהספר היה למעשה “מכתב פרידה מאיתן” (109) ועדוּת לרצונה למצוא את אושרה עם בן־זוג מהסוג שזימנה לאיה.

ואכן שירה נפרדה מאיתן למחרת מסיבת־ההפתעה שאירגן לכבוד הופעת הספר (97). אף שגם הרומאן “תאונות” הפך לרב־מכר, כמו הרומאן “תשוקות” של יונתן, השפעת ההצלחה עליה היתה שונה מאשר עליו. ההצלחה לא סיחררה את ראשה של שירה והיא לא נסחפה לנהל את חייה כמו איה. חוש הביקורת שלה התעורר מעצמו אחרי הפרידה מאיתן והיא הבינה, שמדלות הניסיון בחיים נסחפה אחרי הדמיון שלה הרבה מעבר למותר. כעבור שישה חודשים ניסתה לחדש את הקשר עם איתן, אך נוכחה לדעת שהוא כבר קשור לבחורה אחרת שעברה להתגורר בדירתו (112־110). העובדה הזו פגעה בה, אך לימדה אותה גם לקח חשוב על ההבדל בין החיים והספרות. כעת, כשהיא בת שלושים ושש, נראה לה סיפור האהבה שכתבה מזוייף, “ובייחוד סצינת המיפגש בחדר־המיון ההוא, ההתאהבות המיידית הזאת, שיחת הד־נ־א”. כעת היא יודעת, שבגלל ההזדהות עם איה “ניסתה לקדם את האינטרסים שלה, כאילו היתה האמרגן שלה”, וזימנה לה את אורי, שלא היה “דמות של גבר אמיתי”, אלא “בן־דמותה, זהה לה, אשה שהפכו אותה מבפנים החוצה כמו חולצה” (175).

מושגיה של שירה על זוגיות השתנו מאז. שבועות אחדים אחרי שהכירה את יונתן, כאשר ישבו על המרפסת ושתו בירה, הודתה באוזניו, “שכבר איננה מאמינה באחדות המוחלטת, במיזוג הזה של גיבורי ספרה הראשון”. כי בעת שכתבה אותו האמינה וגם רצתה בקירבה טוטלית כזו, “לא רק להיות עם מישהו אלא פשוט להיות מישהו אחר שהוא אני” (506). אך מאז הפסיקה להאמין, שתיתכן קירבה מושלמת כזו בין גבר ואשה. כמו יונתן הפסיקה גם היא לזלזל בחיים, וכך היא מסכמת לעצמה בגיל שלושים ושש את ההשקפה המפוכחת שאליה הגיעה: “ואפילו הבנאליות הצטיירה פתאום כמשהו מנחם, כחיית מחמד, והיא חשבה: גם חיי בנאליים, מה רע בבנאליות שלי, ומדוע היא זקוקה להשוואה עם זו של מישהו אחר, – – – ופתאום הבינה כמה השתנתה בשנים האחרונות, איך כל פיסת־ידע חדשה על עצמה הביאה לא תבונה אלא עייפות, ואיך כל התנסות גררה רצון לחזור אחורה, – ־ – הרגישה כאילו אין לה הווה של ממש, וחשבה על איתן, ועל שפע הבנאליות שהציע לה, ואיך דחתה אותו אז – היום היתה מקבלת אותה בשמחה” (174).

הואיל והרומאן “תאונות” שיקף את ההשקפה הרומנטית והלא־מציאותית על יחסי אהבה בין גבר ואשה, מתעתדת שירה לכתוב כעת ספר שישקף את השקפתה הנוכחית על היחסים בין המינים. “הוא יהיה אחר לגמרי” (174) ואפילו יסתור את “תאונות”. הספר החדש אכן מתפרץ מתוכה אחרי הערב של ההיכרות עם יונתן בביתה של רונה. היא התיישבה ליד המחשב “והחלה להקליד במהירות סצינה של מיפגש בין גבר ואשה – – – בארוחת ערב אצל חברה משותפת” (176). בלי מאמץ הקלידה במשך שעתיים כעשרים עמודים ששחזרו “את ארוחת הערב אצל רונה, את השתיקה של יונתן ושלה, שפתאום נדמתה לה כשיחה העמוקה ביותר שאי־פעם ניהלה עם גבר” (175). אל עמודים אלה חזרה רק כעבור חמישה חודשים, כאשר שבה אל דירתה כדי לארוז חפצים ולעבור להתגורר עם יונתן בדירתו. אחרי שחזרה וקראה אותם, “גילתה שהיא לא מתעבת אותם, שהם דווקא לא רעים, ושהם מתארים, בדיוק מצמרר, את הקשר שלה עם יונתן, מינוס הילדה” (371).

“ספר על זוגיות”    🔗

אהבתם של שירה ויונתן אכן דומה לאהבתם של שני אנשים בוגרים בשנות השלושים והארבעים לחייהם בעת הזאת בעיר תל־אביב. הזוגיות שלהם יכולה להיחשב כמוצלחת, משום שהציפיות של שניהם ממנה הן מציאותיות ובכך הן משקפות את ההתפכחות שלהם מהחלום הספרותי שחלמו בספריהם הראשונים על אהבה הגדולה מהחיים. יונתן עשה זאת באופן מלא, כי ניתק את עצמו כליל מהכתיבה והתחיל לחיות רק לפי “תוכנית המגרה”. שירה אמנם תמשיך לכתוב, אך בלא שהכתיבה תפריע לחייה החוץ־ספרותיים. לעולם לא תיכשל בטעות שהכשילה את יונתן, שניסה לחיות על־פי הספרות שכתב: “היה תובעני ונוטה למצבי־רוח, והבהיר לנשים שיצא איתן שהמחויבות האמיתית היחידה שיש לו בחיים היא לכתיבה שלו, ושככה זה יישאר, כנראה, לעולם” (18־17), אלא תנסה לספר ביושר על החיים כפי שהם באמת: ללא ניצוצות וללא שיאים, אלא אהבה רגילה כפי שהיא מתקיימת בחיי יום־יום – חיית מחמד שכולה רק בנאליות: “משפחה וילדים, חובות, ארוחות מבושלות וסקס קבוע” (19).

על־ידי אימוץ השם “תאונות”, שמו של רומאן הביכורים של שירה, לשמש כשם לרומאן שלה, רמזה יעל הדיה על הזיקה שלה לדמות סופרת מסוגה של שירה בכל ההיבטים של הכתיבה: הנושאים, המקורות שמהם היא שואבת את העלילות והשאיפות שלה בכתיבה.

שירה ויונתן מייצגים שני טיפוסים שונים של סופרים. יונתן את הסופר הבודה (“תשוקה”) ושירה את הסופר המתנסה (“תאונות”). יעל הדיה אכן משתייכת אל הסוג של שירה בקרב הסופרים. היא כותבת על ההתנסויות שלה בחיים, והרבה אירועים מחייה תרמה לביוגרפיות של גיבוריה גם בספרה הקודם וגם בספר הנוכחי. על תוכן הרומאן שלה “תאונות” מוצדק להחיל את ההגדרה שניסחה רונה על תוכן הרומאן של שירה, שנשא שם זהה: “זה ספר על זוגיות” (130), אך בניגוד ל“תאונות” של שירה, שנכתב עדיין על זוגיות בפרק א' של החיים, מתמקד הרומאן של יעל הדיה באהבתם של שניים בפרק ב' של חייהם.

בניגוד להרבה כותבים מהמשמרת שלה, משמרת “הקולות החדשים”, משנות השמונים והתשעים, שהיחסים בין המינים הם נושא קבוע ובלעדי בכתיבתם, שכתבו על חיי האהבה של בני השלושים עלילות סנטימנטליות ומלודרמטיות, בוחנת יעל הדיה את היחסים בפרק ב' של החיים מנקודת־מבט מעורבת: אנתרופולוגית והומוריסטית. המימד האנתרופולוגי מתבטא בתיאור מדוייק, כמעט קליני, של חיי פנויים ופנויות מן העשור השלישי והרביעי בעיר. תיאור זה מעיד על ראייה בוחנת וחקרנית של הכותבת, ראייה שאיתרה את המצבים הטיפוסיים (שידוכים ופגישות עיוורות), את משחקי־ההתנהגות (מאדישות מופגנת להתלהבות מאופקת) ואת המחשבות הסותרות (להיענות־לדחות, לקדם־לקטוע, לספר־להעלים). המימד ההומוריסטי מתבטא בכושר להבליט את הצד הקומי בהתנהגותם של פנויים ופנויות אלה, כגון: ההתעלסות של יונתן עם אסתי (304־294) והניסיון של גרושה לצוד אותו בחנות “עשה זאת בעצמך” (146־138). יעל הדיה מפליאה לעשות גם כשהיא מתארת באופן אירוני וגרוטסקי את חוסר־האונים של גיבוריה, שהם כה בוגרים ועם זאת כה ילדותיים, כאשר הם צריכים להתמודד בשדה היחסים והאהבה. חוסר־האונים שלהם מתגלה בפגישותיהם הראשונות זה בדירתו של זה (223־202, 338־335). בדרך זו היא מעלה את הנושא לדרגה המאפשרת לקורא לפגוש את טבע האדם כפי שהוא מתבטא בסתירה בין עולמו הנפשי, הנכסף לאושר ומתאווה לשלם הכל כדי להשיגו, ובין מעשיו, שמכשילים את הסיכוי שלו לממש את החלום הזה.

אלמלא נקודת־המבט המעורבת הזו, שממנה צופה הדיה על פרשת האהבה המתפתחת במשך כשנתיים בין יונתן לוריא, אלמן בן ארבעים ושש ואב לדנה בת העשר, ובין שירה קליין, רווקה בת שלושים ושש, אפשר היה לצרף את הרומאן “תאונות” לרשימת הרומאנים הטריוויאליים, דלי־הערך והמיותרים, שמדפי הסיפורת שלנו כורעים תחתם מזה למעלה מעשור. הרומאן “תאונות” עולה על הרומאנים האלה, שלכאורה הוא כה דומה להם, בכך שהוא לא נכתב מנקודת־מבט מיגדרית, המחדדת את ההבדלים בין המינים ובה־בעת מטה את הסיפור ממניעים פמיניסטיים נגד הגיבור הגברי ולטובת הדמות הנשית. הכתיבה בשליחות המיגדרית כופה עד מהרה על הסיפור להתפתח על־פי דרישות האידיאולוגיה הפמיניסטית: להציג באופן נלעג את הדמויות הגבריות, כדי להבליט את הדמויות הנשיות כלוחמות חירות במאבק בין המינים, ולהתיר את העלילה בהפי־אנד – בהצלחת האשה להשתחרר מכבליה, אחרי שהותירה את הגבר מובס ומדמם בשדה־הקרב. הדיה לא כשלה בכתיבה על־פי המרשם המיגדרי־פמיניסטי, אלא בנתה עלילה הבוחנת מאותה נקודת־תצפית ועל־פי אותם פרמטרים את שני המינים. לכן היא מצליחה להבליט את הדמיון במחשבתם ובמעשיהם ואת הצדדים הטרגיים־קומיים הזהים במצבם. גם הסיום של “תאונות” רחוק מהיות הפי־אנד, כי זהו סיום מתוק־מר, ההולם גיבורים המגיעים אל החוף כשהם אוחזים בידם רק בקושי מחצית מהחלום שנכספו אליו.

הרומאן של יעל הדיה מגלה יתרון נוסף על רומאנים אחרים מסוגו. אף שהכותבת הגדירה לעצמה היטב את הגבולות של תוכנית הכתיבה שהועידה לעלילת הספר שלה, כאשר החליטה לעסוק בתיאור התפתחותה של הזוגיות בין גיבוריה, לא צמצמה את עולמם כפי שעושים בדרך כלל אחרים במקומותינו שכותבים סיפורי־אהבה. להיפך: היא שילבה את שירה ויונתן במערכות יחסים נוספות והרחיבה את מסגרת החיים שלהם. לפיכך שונה הרומאן של יעל הדיה מרומאנים אחרים מסוגו, כי הוא מטפל בארבע מערכות יחסים שונות. המרכזית היא, כמובן, מערכת היחסים הרומנטית המתפתחת בין שירה ויונתן. שנייה בהיקף ובחשיבות היא מערכת היחסים בין אב לבתו המתבגרת. היחסים בין יונתן ודנה אינם יחסי אב־בת רגילים. אחרי פטירתה של אילנה הם מתפתחים במשפחה חד־הורית, שהדמות הנשית נעדרת ממנה. מצד שני מזעזעת הצטרפותה של שירה אל דירתם את היציבות המסוימת שהושגה במשך חמש השנים שחלפו מאז פטירתה של אילנה. יחסי אב־בת אלה מועשרים על־ידי תיאור היחסים שהיו לשירה עם אביה, שהיו לכאורה ללא־זעזועים דומים וכמו “נורמאליים”, אך גם הם לא התנהלו על מי־מנוחות.

שלישית בהיקף היא מערכת היחסים בין בנים להורים המזדקנים, שנותרו בודדים אחרי שהתאלמנו. נתנאל, אביו של יונתן, נפטר בגיל שבעים ותשע, ומאז מוטלת על יונתן הדאגה לאמו, רחל. למזלו של יונתן, אף שאמו סובלת מלחץ־דם גבוה, היא עדיין מתפקדת בדירתה בירושלים ומאפשרת לו להתפנות לגידולה של דנה. שונה לחלוטין המקרה של שירה, שהיתה רק בת עשרים ושתיים (348), כאשר נפטרה אמה, נעמי, משטף דם במוח והיא רק בת חמישים ותשע (88). מאז הלך והידרדר מצבו של אביה, מקס. תחילה הסתגר בדירתו, ואחרי שבריאותו התערערה יותר והחל להתעלף ולמעוד נאלצה להוציאו מדירתו ולהעבירו לאשפוז, עד שמצבו החמיר גם שם והוא דעך ונפטר. מעניינת לא־פחות היא גם מערכת היחסים הרביעית בעלילת הרומאן, המתארת את היחסים בין דנה ושירה. היא מתאפשרת בזכות חוויות דומות ששתיהן חוו. דנה התוודעה למיניותה במעשה אוננות (421) שגם שירה נזכרת שחוותה אותו בגיל דומה (188). זו מערכת יחסים שכולה נשית ולפיכך היא חושפת קשת רגשות שונה מאותן שנחשפות בשלוש מערכות היחסים האחרות.

תכנון ומיומנות    🔗

“תאונות” הוא רומאן שמפגין היטב את מיומנותה של הכותבת. העלילה מתוארת משלוש נקודות־מבט: גברית (יונתן), נשית (שירה) ושל ילדה בת־עשר (דנה). קידומן של שלוש נקודות־המבט תוכנן היטב. שני החלקים הראשונים הם חלקי האכספוזיציה ונועדו להפגיש את הקורא עם הדמויות המרכזיות בעלילת הרומאן. ועל־פי מטרה זו מוקדש החלק הראשון (74־7) בשלמותו לנקודת־המבט של יונתן והחלק השני (123־75) מוקדש כולו לנקודת־המבט של שירה. שני החלקים האחרים הם ארוכים מקודמיהם ובשניהם מסופרת התפתחותה של פרשת האהבה בין שירה ויונתן משלב ההיכרות בארוחת הערב אצל רונה, ידידתם המשותפת, ועד שהזוגיות שלהם מתהדקת סופית על־ידי הריונה של שירה. בחלק השלישי (338־125) מתוארת התפתחות היחסים בין שירה ויונתן צעד אחר צעד, משלב ההיכרות בארוחת הערב ועד ההתעלסות הראשונה. החלק הרביעי (339 – הסוף) ממשיך את מתכונת החלק השלישי, אך הוא מכווץ בעזרת דילוגים בזמן את השנתיים בין ההתעלסות הראשונה ובין ההתעלסות שממנה תתעבר שירה. באופן זה אנו מכירים את מצב יחסיהם אחרי שלושה שבועות (3556), אחרי חמישה חודשים (370), אחרי תשעה חודשים (385), כעבור שנה וחצי (405) ובתום שנתיים (בסיום). בשני החלקים הארוכים מקדם “המספר” את סיפור־המעשה על־ידי החלפה מסורגת של נקודות־התצפית: אחרי פרק המסופר מנקודות־המבט של שירה מופיע פרק המתאר את האירועים מנקודת־המבט של יונתן. בין פרקיהם של המבוגרים משתלבים הפרקים של “המספר” והפרקים המסופרים מנקודת־המבט של דנה.

רמת התיכנון של הרומאן מתגלה בעובדה נוספת: “תאונות” הוא רומאן ריאליסטי, אך מבצע סטייה מחושבת מדרישות הז’אנר בתחום אחד. כדי למקדו בנושא היחסים לסוגיהם, הרחיקה יעל הדיה מעלילתו בשיטתיות את חומרי הרקע התקופתיים־אקטואליים. פרט לאזכור אגבי של רצח רבין (46, 525) ואזכור זניח של סלידת גיסו של יונתן מהשמאל (24) ושנאת אביו לימין (70), אין כמעט זכר בעלילה לאירועים שמתרחשים במדינה. גם כשהגיבורים מאזינים לרדיו הם שומעים שם רק את התחזיות על מזג־האוויר (440), את הדיווחים על מצב התנועה בכבישים (381) ואת הפרסומות המסחריות (384). בעלילת הרומאן אין שום ביטוי למצב הישראלי. אף שהעלילה מתרחשת במחצית השנייה של שנות התשעים, ובמהלכה משתלבים הבזקים גם מתולדות חייהם של הגיבורים בעשורים הקודמים. גיבוריה של הדיה מעוקרים מזהות פוליטית ואינם פעילים בשום אירגון חברתי. שניהם אינדיווידואליסטים מובהקים ופרט למספר מצומצם של קרובי משפחה וידידים ספורים אין להם שלוחות ברקמה החברתית בסביבתם. הם אינם משתייכים אפילו לחוג הכותבים שבאופן טבעי היו אמורים כסופרים לבוא בחברתם. המעורבות הגדולה ביותר של יונתן באיזו מסגרת רחבה יותר היא באספת ההורים שמקיימת מחנכת הכיתה של דנה, וגם שם הוא יושב פסיבי ומצפה שהמעמד יגיע מהר לסיומו. במובן זה “תאונות” הוא רומאן אסקפיסטי, שגיבוריו מתעניינים וגם עוסקים רק בנושאים הגשמיים־אישיים: אוכל, לבוש, תנאי מגורים ומין.

המיומנות של יעל הדיה ניכרת היטב בתוצאה שאליה הגיעה ברומאן הזה. אף שכתבה עלילה תל־אביבית, או מוטב: שינקינאית־יאפית, כרונולוגית והגיונית, מוסברת ומנומקת היטב, השתדלה לרענן אותה באופנים שונים. בהרבה פרקים גיוונה את ההתקדמות הקווית של סיפור־המעשה על־ידי שילוב קטעי־זיכרון מהעבר של הדמות, שמנקודת־מבטה מסופר הפרק. טכניקה זו, השוזרת באירועי העלילה החיצונית קטעים של עלילה פנימית מזמנים שונים בחיי הדמות, הופכת אירוע טריוויאלי המתרחש בהווה למעמד חשוב בחיי הדמות.

ההדגמה הבאה תוכיח זאת. הפרק המסופר בחלק הרביעי של הרומאן מנקודת־המבט של יונתן (459־451) מדגים היטב את יתרונות הטכניקה הזו. בהווה עוסק יונתן בפרק זה בניקוי תא־הכפפות במכוניתו, שהפך מאז שהתאלמן “מחסן לחפצים קטנים ומסמכים שהתעצל או חשש לזרוק”. תוך כדי הטיפול בניירות שהוציא מהתא מתגלגלות המחשבות בראשו: הנסיעה הצפויה לירושלים, הקורס “הסופר מחפש את קולו” שלקח על עצמו, העידוד שזכה משירה, אחרי שגילה לה את החשש שקינן בו מפני הנושא והעיסוק החדש, התקדמותה היפה של שירה ברומאן שהיא כותבת ויחסו אל הצלחתה, היחסים בינו ובין דנה ההולכת ומתבגרת, כיצד החמיץ את לידתה באותו בוקר אביבי בגלל פגישה עם במאים בבית־קפה בשנקין, שהציעו להפוך לסרט את ספרו “תשוקה”, וכיצד התעקשה אילנה שילך וייפגש איתם, ואיך הגיע אל בית־החולים ופגש את אילנה אחרי הלידה שהוקדמה ובוצעה בעזרת ניתוח, ואיך אץ אל האחיות ותבע לראות את התינוקת האדמונית, שבפתקית שהוצמדה אל דופן עגלתה נרשם משקלה בצאתה לאוויר העולם.

הורקת התא מסמלת את השינוי שמתרחש אצלו בהשפעת הקשר המתהדק בינו ובין שירה. האהבה החדשה והקריירה החדשה שעמד להתחיל בה באוניברסיטה דוחקות בו למחוק את סימני האדישות וההזנחה שהשתלטו על חייו בחמש השנים שחלפו מאז התאלמן מאילנה. טכניקת שזירה זו של קטעים מחיי הנפש של הגיבורים בתוך פעילות בנאלית שהם מבצעים בעולם המעשה מעשירה את סיפור־המעשה הבסיסי של הרבה פרקים, שלרוב הם דלי־אירועים או שהאירועים בהם טריוויאליים.

אנלוגיות ביוגרפיות    🔗

מעלילת “תאונות” משתמע, שסוד הצלחתם של יחסי־אהבה בין המינים טמון בדמיון בין בני־הזוג. מחשבה זו חולפת בראשה של שירה: “היא התאהבה ביונתן כי דמה לה, חשבה, היא התאהבה בו כי נדמה היה לה שגם הוא תמיד כמֵהַ להיות חלק מהדבר שהוא בז לו” (446). לכך ניתן להוסיף שגם ביוגרפיה דומה תורמת להצלחה זו, כי גם האירועים שבהם מתנסה אדם במהלך חייו מעצבים את אישיותו, את ציפיותיו ואת מעשיו לא פחות מאשר תכונות האופי שעימן נולד. את השקפתה זו מיישמת יעל הדיה בעלילת “תאונות” על־ידי הבלטת תרומתן של הרבה אנלוגיות ביוגרפיות לקירוב הלבבות בין שירה ויונתן. שניהם, למשל, החליטו להפוך לסופרים בזכות חוויה עזה מהאזנה למוזיקה. שירה אחרי שהאזינה בגיל שמונה לאחד מתקליטי ברהמס של אמה (82), ויונתן בגיל שלוש־עשרה אחרי שהאזין לנגינת עוגב בימק"א (184). גם הנעורים של שניהם היו דומים, אף שגדלו בערים המצטיירות כה שונות זו מזו, יונתן בירושלים ושירה בתל־אביב.

נעוריה של שירה בתל־אביב כללו התחמקויות מהתיכון עם גליה כדי לעשן גראס בגן־ציבורי סמוך וכדי לשמוע שם את סיפורי־הזימה שלה על עשרים ושניים הגברים ששכבה איתם ועל הכינויים שהעניקה לכל אחד מהם על פי ביצועיו במיטה (187־186). מנעוריו בירושלים זוכר יונתן בעיקר את המסיבות הסלוניות שהתקיימו בשביל המזמוזים בחדר של חברו מהתיכון, משה רובין, בעליית הגג של בית הוריו (331), ואת “עוצמתה השקטה, הפועמת, של תקווה” שהרגיש כאשר רקד שם סלואו “לבוש סוודר דוקרני שתחתיו הזיע זיעה מפוחדת, חַרְמנית” (486). ההתרגשות הגדולה מחוויות הנעורים פקעה אצל שניהם מהר למדי. יונתן זוכר במבוכה את כשלון מעשה־האהבה המזדמן הראשון שהיה לו כשהיה בצבא, עם פנינה, חיילת בת גילו (169). וגם בזיכרונה של שירה שמור הזיכרון של כישלון דומה: בסיום י"א נחלה אכזבה כששכבה עם אריאל, נער בן־גילה שפגשה בסדנת כתיבה (187).

השפעה גדולה על עיצוב אישיותם וערכיהם היתה ליחסיהם של שירה ויונתן עם ההורים. כבר בפגישתם הראשונה בדירתה של שירה, אחרי שהכירו ערב קודם בארוחה אצל רונה, מוסבת שיחתם על ההורים (233־211). במהלכה הם מגלים שלשניהם היו יחסים מורכבים ומלאי רגשות סותרים עם האב. אף שאצל יונתן היו אלה יחסי בן־אב ואצל שירה היו אלה יחסי בת־אב, חש כל אחד מהם שנאה עזה אל האב בשלב כלשהו בחייו. לעומת זאת רחשו שניהם יחס אהבה אל האֵם ומסיבה דומה. אמו של יונתן ויתרה על הקריירה האקדמית כאנתרופולוגית ונישאה לאביו משום שהכירה בעובדה שהיא “כמעט מבוגרת מדי” והבינה שהנזקקוּת שלה להינשא מצדיקה ויתור על הקריירה(183־182). גם שירה הזדהתה עם אמה שחייה כמו הוקפאו אחרי שנישאה. בשלב מסויים התמרדה אמה נגד המחנק שחשה בחברת בעלה האדריכל, נרשמה להרצאות באוניברסיטה ובילתה שעות ארוכות מחוץ לבית בעיסוקיה הרבים (84).

בעזרת התיכנון המוקפד משלימה העלילה בהצלחה את כל הדרך ופותרת בסיום את בעיותיהם של שלושת הגיבורים. כתחליף להפסקת הכתיבה שלו, מצא יונתן סיפוק במתן הרצאות על ספרות באוניברסיטה וכעת הפך בָּשֵׁל לכינון חיי־משפחה מלאים עם שירה. שירה מסיימת את הרומאן שעל כתיבתו שקדה מאז נקשרו חייה בחייו של יונתן, וגם היא הבשילה להגשים את תשוקתה לאימהות. קרוב לוודאי שהתינוק, פרי התעלסותם, יקדם את הקשר ביניהם מיחסים רומנטיים לחיי־משפחה מלאים. ההפי־אנד מצפה בסיום גם לדנה. אחרי שחשה את עצמה דחויה בין חברותיה וגם מודחת מהמקום המרכזי שהיה לה בחיי אביה מרגע ששירה הצטרפה לדירתם, התגברה על הרגשנות הדרמטית של גיל ההתבגרות, השלימה עם השינוי שהתרחש בחייה ובסיום היא מפגינה בשלות וביטחון להצטרף אל החבר’ה ולחוות כאחרים את החוויות של ילדה הניצבת על סף גיל הנעורים שלה.