רקע
נורית גוברין
מחיר הראשונוּת – שׂ. בן־ציון
5.jpg

ש. בן־ציון

 

הנשכח מדעת    🔗

ביום כ“ז באייר תרצ”ב ( 2.6.1932 ) נפטר בתל־אביב בגיל 62, ממחלה קשה ורבת־יסורים, הסופר שמחה־אלתר גוטמן, הידוע ביותר בשמו הספרותי: ש' בן־ציון. עם מותו הקדישו כל כתבי־העת הספרותיים מדורים שלמים לזכרו ובהם רשימות הערכה וזיכרון. הנימה השלטת במרבית דברי הכותבים היא הטראגיות שהייתה מנת חלקו במשך כל חייו ובמיוחד בשנותיו האחרונות. בטראגיות זו התכוונו להיותו נשכח בחייו, לבדידותו הפרטית והציבורית ולמעמדו הספרותי המזולזל. התהוֹם בינו לבין חוגי מעמד הפועלים, נותני הטון בתרבות ובחיים הציבוריים, העמיקה, והיחסים היו מחודדים. לכך נצטרפה מערכת שלמה של יריבויות, טינות ועוינוּת בנושאים פרטיים וציבוריים, שהתפתחו מדי פעם, התפרצו ושככו, אבל השאירו משקעים עמוקים ומרים שהצטברו ונערמו.

בדברי הספדוֹ, במלאות שלושים לפטירתו, רמז ביאליק למספר הדל של המאמרים, שנכתבו על ש' בן־ציון, ולכך ש“עד היום אינני זוכר מאמר אחד של ביקורת שלמה ומקיפה, שתסביר לנו עצמנו ולקהל העברי הרחב את ערכו ואת משקלו של הסופר האמן הגדול הזה”.1 דומה, שעד היום לא תוקן המעוּות. הדברים שאמר על קברו מבטאים את ההרגשה שרווחה בציבור על שנותיו הרעות של ש' בן־ציון בארץ־ישראל, ורבים החרו־החזיקו אחריו בדברי ההספד וההערכה עליו לאחר מותו:

כשבאתי בפעם השניה מצאתיו כבר מנותק מן החיים הארץ־ישראליים, מדוכא, מלא מרירות.

[…] תמהתי לראות את ההשפעה ההפוכה של א"י על רוחו, כשרונו ותכונתו. איני יודע את הסיבה. שמש ארץ־ישראל הובישה הרבה מלשדו. אוויר ארץ־ישראל הישרה עליו מרירות רבה. היה לי הרושם, כי בטרם נתגלה בו הסרטן הממאיר שהביאו למות, כבר היה מכרסם בו סרטן אחר, שמילא רוחו רעל. אחרי כל עבודותיו הגדולות כאן, גם כאזרח, גם כמורה וסופר, נשאר על סף ימי הזקנה בודד, בלי חברים ורעים, מנותק ממקורות החיים. […]

אילו מצא פה אווירה אחרת מצד החברים והציבור, מי יודע אם לא היה מאריך עוד ימים ומעשיר אותנו ביצירות חשובות.

ביאליק מסיים את דבריו בהבעת תקווה, ש“את חטאי הדור הזה יתקן הדור הבא. והדור הבא יזכור הרבה מיצירותיו של בן־ציון כנכסי צאן ברזל וכאבני יסוד של ספרותנו”.2 למותר להוסיף, שגם תקוותו זו לא נתקיימה, ומאז ועד היום מוסיף ש' בן־ציון להיות נשכח, ויצירתו איננה מפרנסת את תודעתו הספרותית והתרבותית של הדור.

כאמור, ביאליק נתן את הטון, וכמעט הכל הלכו בעקבותיו וכאילו התחרו ביניהם, מי יגדיל לתאר את הסבל והבדידות שהיו מנת חלקו של ש' בן־ציון בחייו, ומי ירבה להכות על חטא שחטא הציבור כנגדו. נביא דוגמאות אחדות בלבד למקהלה זו של “אחרי מות קדושים אמור”.

משה סמילנסקי, שסייע לו בעריכת ‘העומר’ בראשיתו, כתב: “טראגיים היו חייו וטראגי היה סופו. יחיד, גלמוד, עזוב, עני […] ונשכח מן הלב”. הוא רואה בכינוי “נפש רצוצה” לא רק שם סיפור, אלא הגדרת מצבו של יוצרו. כמוהו גם משה גליקסון: “דומה שגזֵרה טראגית נגזרה עליו, שלא יֵדע שלווה ומנוחה לעולם, שכל ימיו יהיו רוגז, מכאובים, לבטים ומלחמה קשה”.3 ויעקב צוזמר, ידידו של ש' בן־ציון עוד מעיירת מולדתו טלנשט: “בודד בעלבונו הטמיר, צל עובר בסבל מכאובו, אכול סרטן ואכול קנאת חברים”.4

התחושה, שש. בן־ציון נשכח כבר בחייו, באה לידי ביטוי לא רק לאחר מותו, אלא עוד בחייו, ומדי פעם היה קם מישהו, לרגל מאורע מסוים בחייו (יום־הולדת, הופעת ספר) ומתריע על כך, מביע את תקוותו שעוד נכונו לו ימים טובים מאלה. אולם המצב לא רק שלא נשתנה בעקבות קריאות אלה, אלא אף הלך והִדרדר.

כבר בציוּן יובל החמישים שלו (כסלו תרפ"א) נשמעו הרמזים הראשונים לשיכחה: “תמהני, שספרות־הגולה עברה בשתיקה על חג זה”, כתב שלום שטרייט; 5 יעקב שטיינברג, מוקירו של ש' בן־ציון, רמז על הקושי שבהערכתו, ויוסף קלוזנר, שתיאר את הצלחותיו הגדולות בעבר, הודה בפה מלא, שבהווה, בארץ־ישראל, לא הצליח ש' בן־ציון “לתת ביטוי למאורעות הגדולים, לצער הלאומי הגדול ולשמחה הגדולה”, אם כי עצם הניסיון “הוא לו זכות גדולה”.6 כמותו מודה בכך דב קמחי ומקווה ש“יחדש עוד נעוריו ויתן אידיליות מארץ־ישראל”.7

בשנת תרפ"ד מכתיר זלמן שניאור את מאמרו על ש' בן־ציון בכותרת: “הנשכח מדעת”,8 ומפַתח בו את תורת “שלושת הנסיונות” שלו, לפיה, “בשלושה נסיונות מתנסה כל סופר וכל משורר אשר רוח בו, אחרי היכנסו לפרדס הספרות. הכשרונות האיתנים עומדים בהם, והרופפים, ואלה שנכנסו במקרה, הולכים וכלים”. הניסיון הראשון הוא: התהילות, החנופה והפרשנות המוגזמת של יצירתו; השני – ההסתה שהייתה כאן טעות, וכתוצאה מכך בא תור הדקירות והעקיצות והנשיכות. ואילו הניסיון השלישי “הנורא מכל אלה שקדמוהו. ושמו: השתיקה. השתיקה בכוונה”. לדעתו של שניאור, עומד ש' בן־ציון עתה בניסיון שלישי זה, “ואולם מעז יצא מתוק. יש אותות מוכיחים, כי יתגבר ש. בן־ציון גם על נסיון שלישי זה”.

גם הפעם לא נתקיימה תקוותו זו והשתיקה נמשכה, ואם הופרה, היה זה בעיקר לצורך ביקורת בלתי־מחמיאה, אם לנקוט לשון המעטה. בוויכוחים הלא־מעטים, שהתנהלו עמו מעל דפי כתבי־העת, לא שמרו על כבודו והשתמשו כנגדו לא־אחת בביטויים מעליבים. כך, למשל, קרא לו יצחק גור־אריה: “המתבודד באהלו” והאשימוֹ בכך שהוא נזיר בפינתו, רחוק משדה המערכה ואינו מבין את המתרחש במציאות הספרותית;9 ואילו א"ז בן־ישי מלגלג עליו בטענה שהסיחו את הדעת ממנו זה מכבר וכעת “היו צריכים לחוג כבר את ה’יובל' של יובלו הבלתי־מיובל”, ולמעשה הוא טוען שדבר זה אפילו מגיע לו: “כי לא תמיד אין חולקים אצלנו כבוד למי שאיננו ראוי לו”.10

ש' בן־ציון עצמו, שחש בבדידות ההולכת וסוגרת עליו ובהערכה הממעטת ההולכת ומתפשטת ברבים, נזהר מלהביע דעתו על כך בפומבי, ותגובותיו הבודדות היו בעיקרן עקיפות. אחת מהן היא, למשל, על דרך השיר. בקבוצת השירים “כסלו”, שפירסם ליובל החמישים שלו,11 עשה את חשבון הנפש העגום בעבר וחזה את עתידו העגום לא פחות. הדובר בשירים אלה מכיר בערך עצמו, אולם נאלץ לחיות בסביבה מגַמדת וכפוית טובה. בקבוצת השירים הנושאת את הכותרת: “י”ג כסלו", תאריך הולדתו, הוא משווה את עצמו לעץ אלון עתיק, הנשאר בבדידותו, ומכל אונו שפוזר לכל עבר לא נשאר דבר: " – שנים מאות און צברתי אף פזרתי / לכל הפאות, ובעמלי / מה ומה־לי? / והוא איו? – "

ביטוי עקיף אחר למצבו נמצא ברשימתו: “על ‘בצלאל־שץ’”.12 בוריס שץ היה ידידו הקרוב של ש' בן־ציון, והמוסד “בצלאל” היה קרוב ללבו מראשיתו, גם כהגשמת תורת המרכז הרוחני של אחד־העם, גם כפרי מפעלו של ידידו, וגם כמקום שבו למד בנו הצייר, נחום גוטמן. הוא כאב את כאב סגירתו של מוסד זה, שאזלו התקציבים להחזקתו, מתאר את ראשיתו, פריחתו והצלחתו ומסיים בכאב:

מחוץ למחנה נשאר גם לאחר המלחמה… כי משעמד שץ להקים את בצלאל כבראשונה, לא עמדו עמו מאנשינו אלא בכדי – להפריע… איכה היתה כזאת? ארוך ומרגיז ומכלים יהיה הסיפור. כי על־כן נקצר… ארוך הוא הסיפור, הואיל ומעשוֹ הותחל עוד מלפני המלחמה – מעשה תחרות וקנאה של ‘אמרכלי’ הישוב, שנִתמַנו על ‘התחיה’ כולה, וממילא גם על תרבות ואמנות.

6.jpg

ש' בן־ציון ובוריס שץ, 1907


קשה להימנע מן ההרגשה, שלא רק על בוריס שץ מדבר ש' בן־ציון, אלא על עצמו, על הדרך שהתנהגו עמו, ועל כך שנשאר מחוץ למחנה “עזוב ומוטל במדרון על עברי פי פחת”.


 

מחיר הראשונוּת    🔗

מדוע הגיעו הדברים לידי כך? כיצד הגיע ש' בן־ציון למצב, שבו הכל מכים על חטא שחטאו בחוסר־הערכה, בהתעלמות, בשיכחה, כפי שמוכיחים דברי ההספד עליו? ובעיקר: מדוע נתמעטה דמות יצירתו בארץ־ישראל, זו שהבטיחה רבות כל־כך בתקופה שקדמה לה? – על כך אין תשובה אחת, מפני שגרמה לכך מערכת מורכבת של סיבות, שעל מקצתן ננסה לרמוז כאן, בקצרה בלבד.

העוקב אחר מסכת חייו יגלה, כי היא נחלקת באופן חד וחותך לשתיים: עד העלייה לארץ־ישראל (1870 – 1905), ולאחריה (1905 – 1932). אמנם גם בתקופה הראשונה ידע אכזבות וקשיים (ראה בנספח), אולם המהלך המרכזי היה בסימן עלייה והצלחה כסופר, כמורה, כאחד מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. ואילו בתקופה השנייה, על אף הישגים, פה ושם, והערכות מאופקות המתבססות בעיקרן על נכסיו בעבר, רצופה הדרך כישלונות ואכזבות רבות. לאחר כל כישלון הוא אוזר את כוחותיו לצעד הנועז הבא, וחוזר חלילה. “איש רוח היה” – אמר עליו בהספדו יעקב הורביץ ־ “מְחַדש היה ונמשך אל המחדשים. שואף ונכסף, נכשל ונופל וקם על רגליו להתחיל שוב מחדש”.13 בארץ הוא מאבד בזה אחר זה את יקרתו כסופר, כעורך, כבעל סמכות בענייני ספרות וסגנון, ושומר בקושי על מעמדו כמחנך, כמחבר ספרי־לימוד וכסופר לנוער (ראה בנספח).

ש' בן־ציון שילם את המחיר הכבד תמורת הראשונוּת. הוא סלל את הדרך לאחרים בתחומים רבים, אולם מנת חלקו היו רק הקשיים של המתחילים, המעיזים והמתנסים. אחריו כבר היה קל יותר, שכן, למדו משגיאותיו ומכישלונותיו, אולם הוא היה זה ששילם את מחיר שכר הלימוד ביצירתו ואף בחייו ממש. והתחלותיו היו רבות ואף נועזות, וכל אחת יש בה כדי לפרנס מחקר מיוחד, שהוא פרק חשוב בתולדות היישוב. כאן, נִמנה מקצתן, בקצרה בלבד.

1. עלייתו עליית־יחיד, כבן שלושים וחמש שנים ומטופל באישה ובחמישה ילדים, לארץ־ישראל של ראשית המאה, כשמרבית העולים היו נערים ובחורים בודדים וללא עול משפחה. הוא היה ציוני, וחסיד אחד־העם, נאה דרש ונאה קִיים, ובא לארץ־ישראל כדי לייסד בה מרכז ספרותי ברוח תורתו של אחד־העם, וכן שאף להיות מורה ומחנך, לאחר שחזה באודסה את חוסר התכלית של החינוך היהודי והעברי בגולה. הוא בא מן המרכז באודסה כשהוא מפורסם, מצליח ואמיד, לעתיד בלתי־ברור, שאכן נתגלה מייד כהיפוכו של המצב שממנו בא, ללא חבורה וללא סביבה וללא אווירה המעודדת יצירה. חבריו הסופרים ברובם באו אחריו רק לאחר שנים לא־מעטות, כשכבר נסללה הדרך.

7.jpg

התמונה היחידה של ש' בן־ציון עם אחד מילדיו


2. הוא חלם על שינוי פני הספרות העברית בנושאים ובסגנון, עם העלייה לארץ־ישראל, ואכן שינה בראש וראשונה את כתיבתו־שלו, בניסיון לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ־ישראל. אולם השינוי היה לו לרועץ, והכל ביקרו אותו קשות על שהלך בדרכים לא־לו. אחרים, שבאו אחריו, הצליחו “לכבוש” את הנוף הישראלי ביצירתם, הרחיבו את מעגל הנושאים של הספרות העברית וגיוונו את צורות כתיבתם.

3. חזונו להקים בארץ־ישראל “מרכז ספרותי” התמצה באופן מעשי בייסודו של כתב־עת הגון ורציני, מעֵין ‘השילוח’ שבאודסה, אולם ארץ־ישראלי באופיו. את כל אונו הקדיש לכתב־העת הזה, ‘העומר’, שהצליח להוציא ארבע חוברות שלו בלבד (1907; 1909), ולאחר שלא זכה לתמיכה הראויה מצד ציבור הקוראים בארץ, ציבור התומכים בחו"ל וחוגי הסופרים בשני המקומות, נואש והפסיק את הופעתו.14 אולם הוא שימש יסוד לבאים אחריו, לא רק בהצבעה על עצם האפשרות להוציא בארץ־ישראל כתב־עת ספרותי בעל רמה גבוהה, אלא גם בדוגמא לעריכה נקייה, קפדנית ועשירת־תוכן.

4. הוא היה בין מייסדי כתב־העת לנוער ‘מולדת’ ועורכו הראשון (תרע"א), אולם החוברות הראשונות שערך לא נשאו חן בעיני מי שהיו מופקדים על התקציב ועל המפעל, והוא הודח, בצורה ברוטאלית ממש, מעריכת כתב־עת זה, שהשקיע בו לא מעט. במקומו באו עורכים אחרים, וכתב־העת ‘מולדת’ הוסיף להופיע במשך שנים רבות, ואף נעשה דוגמא לכתבי־עת לנוער (ראה במפורט בפרק הבא).

8.jpg

ציור השער: אירה יאן


5. כתב־העת ‘האזרח’ (1919־1920), מראשוני העיתונות של היישוב האזרחי, בר־פלוגתא של מפלגות הפועלים, שימש דוגמא לעיתונים אחרים של מחנה זה, שנוסדו לאחר מכן. אולם יצירת במה זו הגדילה את הקרע בין ש' בן־ציון לחוגי מפלגות הפועלים, ומצד שני גם לא חיבבה אותו על אנשי מפלגת ‘האזרח’.


 

אישיותו ואופיו    🔗

כל ימיו חתר ש' בן־ציון אל השלֵמות, בקנאוּת וללא פשרות, ומידות אלה דרש מאחרים, כשם שדרש מעצמו. קפדן ומחמיר היה בסגנון כתיבתו, כשאידאל של סגנון צרוף עמד לנגד עיניו. וכשם שהרבה לערוך, לתקן וללטֵש את דברי עצמו, כך נהג גם בדברי אחרים שנמסרו לו לעריכה. מובן מאליו, שעריכה נמרצת זו, שערך את כתביהם של סופרים אחרים, עוררה את חמתם, ורבים מהם לא סלחו לו זאת כל ימיהם. רבות הן העדויות על מנהגו זה כעורך־משַכתב, ועל הכעס שהכעיס בכך את אלה ששלח ידו בכתביהם (שלמה צמח, דב קמחי, י“ח ברנר, ח”א זוטא ורבים אחרים),15 שבשל כך ניתקו כל מגע עמו. אמנם, לא מעטים היו כתבי־היד, שמגע ידו של ש' בן־ציון השביח אותם, שינה פניהם לטובה והעלה אותם למדרגת ספרות (יצחק שמי, מאיר וילקנסקי, צבי כהן, פנחס כהן־ירדני ואחרים)16 והידוע ומפורסם מכולם ש"י עגנון, שאת סיפורו הראשון בארץ־ישראל, “עגונות”, כתב בהיותו במחיצתו של ש' בן־ציון כמזכיר מערכת ‘העומר’, ופירסמו, לאחר שבן־ציון ערך אותו, בכתב־עת זה, ובכך משך אליו את תשומת לבהּ של הביקורת.17 אולם גם זה לא סייע לתקן את “שמו הרע” של ש' בן־ציון כעורך.

רבות הן העדויות כיצד עבד ש' בן־ציון בפרך, ללטֵשׁ את סגנונו שלו ואת סגנונם של האחרים, וכיצד היה מתוח ונרגש במלאכתו זו ומצטער בצערהּ של הלשון העברית, שאין בכוחה להביע את כל הדקויות. נביא דוגמא אחת לכך:

מי שלא ראה את ש. בן־ציון בשעות־עריכה לא ראה יסורי נפש מימיו ואין לו מושג מן ההנחה: מרבה נכסים מרבה דאגה… במקומה של כל מלה בלתי מוצלחת של המחבר הריהו יכול לתת עשר מלים מוצלחות… ואם יתן רק אחת מה יעשה לתשע הנשארות?18

קפדנותו ודקדקנותו באו לידי ביטוי גם בהליכות ביתו וגם בצורתו החיצונית. תמיד הקפיד להופיע בלבוש נקי ומצוחצח, ורואיו העידו עליו שהוא דומה תמיד ל“חתן היוצא מחופתו” והוא הדור בלבושו, זקוף ויפה, רענן ומצוחצח תמיד, ועבודתו המייגעת וטרדותיו אינן ניכרות על פניו.19 על רקע “היחפנות לתיאבון”, שאיפיינה את חלוצי העלייה השנייה, בלט גם בכך החַיץ, כביכול, בינו לבינם, וחידד את ההרגשה, שסופר זה איננו יכול להיות “משלנו” ואיננו יכול להיות לנו לפֶה. אם כי באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היה ש' בן־ציון קרוב לחוגי הפועלים, ואף נתבקש לערוך את המדור הספרותי בגיליונות הראשונים של ה’פועל הצעיר' שאך זה החל להופיע (1907).

בשל אישיותו ואופיו לא הצליח ש' בן־ציון ליצור לו “חצר” משלו, ואף לא יכול היה להיספח אל “חצרו” של אחר. אם באודסה יכול היה בקלות וברצון לקבל עליו את מרותם של אחד־העם ומנדלי, הרי בארץ־ישראל היה הוא הסופר הבכיר, והוא שצריך היה להיות הסמכות המרכזית. וכך, נשאר בודד, ללא סביבה שתכיר בחשיבותו ותקבל עליה את סמכותו, והוא ראה עצמו גדול בין קטנים ממנו, שבוי בסביבה מגַמדת, כפוף לרצונם של פחותים ממנו וללא השפעה של ממש, ומרירותו ואכזבתו גדלו והלכו. לכך נצטרפו סיבות כלכליות שונות, שגרמו לו להיות תלוי בפרנסתו בהוראה, ולא להיות עצמאי כאחד מבעלי הוצאת“מוריה”, כפי שתכנן לפני עלייתו. גם החיכוך עם חבריו המורים בבתי־הספר השונים שבהם לימד, הוסיף סבל על סבלו, ושעות ההוראה המרובות, שעשה לפרנסת בני־ביתו, גזלו ממנו את מרבית שעות הפנאי שחשב להקדישן ליצירתו. “איש רוח היה”, כתב לאחר מותו יעקב הורוביץ, “איש החופש היה”, ולכן “לא נכנע בעיוורון לצו מפלגה”, ולכן היה “שנוא על הימין ועל השמאל גם יחד”.

9.jpg

עומדים: ש' בן־ציון, פסח אוירבך, ח“נ ביאליק, גב' אוירבך. יושבים: י”ח רבניצקי, רבקה גוטמן (אשת ש' בן־ציון) ולידה בנם הצעיר עוזר. נווה ־צדק, תרס"ט


 

מקומו במפת־הספרות    🔗

למחיר הראשונוּת, ולסיבות הנעוצות באופיו ובאישיותו, נוספו סיבות הקשורות ב“מפה הספרותית” של התקופה. ידועה התופעה בחיים הספרותיים, שעצם מציאותו של סופר גדול, מאפילה על סופרים אחרים הפועלים באותה עת עצמה, הנחשבים לנחותים ממנו ולבינוניים. כל אחד מביניהם יש בו ייחוד וחשיבות לעצמו, אולם בצלו של האחר הגדול, קומתו מתגמדת, בעיקר בעיני בני הדור, ולא פעם גם בעיניו־שלו, ולעתים גם בעיני בני הדורות הבאים, כתוצאה מן ההשוואה הבלתי נמנעת עם הגדול האחד, היחיד בדורו.

איתרע מזלו של ש' בן־ציון והוא פעל בצִלם של כמה יוצרים ענקיים וההשוואה המתמדת עימהם לא היטיבה עמו והשאירה אותו בצִלם. חמישה סופרים יש להזכיר בסוגיה זו. שניים בני־דור שקדם לו, אחד בן־דורו ושניים בני־דור שאחריו. אחד־העם ומנדלי, שהם אבותיו הרוחניים; ביאליק, שהוא בן־דורו, וברנר ועגנון שהם בני־הדור שאחריו.

סוגיה זו, של השפעה והשפעה הדדית – מורכבת ומסובכת, ואפשר במסגרת זו לרמוז עליה בלבד.

אחד־העם וש' בן־ציון. ש' בן־ציון היה מעריצו הנלהב של אחד־העם עוד משחר נעוריו, ואחד מתלמידיו המובהקים ביותר:

אחד־העם – כמה כלתה נפשי לראותו! כחטא שאין לו כפרה חשבתי לי, שאני שזכיתי לחיות בדורו של זה – לא אראהו! הדבר נעשה לי כדרישה חזקה, כנטיה עצומה לנסוע לאודיסא ולראותו.20

כתלמידו המובהק של אחד־העם קיבל על עצמו, הלכה למעשה, להוציא את תורתו אל הפועל ועלה לארץ־ישראל כדי להגשים את רעיון המרכז הרוחני בשלבו הראשון – “המרכז הספרותי”. אולם, כתלמידו של אחד־העם ממילא נחשב כמי שאינו מקורי, אלא עומד בצלו של המורה וממשיך ומבצע את תכניתו בלבד. הכל נזקף לזכותו של המורה ולא של התלמיד. ולא זו בלבד, אלא שקרנו של אחד־העם באותן שנים, ובמיוחד בארץ־ישראל, לא הייתה רמה וקמו לו מתנגדים רבים, החולקים על תורתו, במיוחד בקרב ראשי העושים והפעילים בארץ־ישראל (ברנר, יוסף אהרונוביץ, שלמה צמח ורבים אחרים), ולהיות תלמידו של אחד־העם באווירה כזו לא היה מוסיף שבח לאדם ואף נחשב לחיסרון.

יש להעיר, שאחד־העם עצמו לא גמל לו ביחס מעודד ואבהי, ועמלו של ש' בן־ציון לרצותו ולהשביע את רצונו עלה בתוהו לעתים קרובות.

מנדלי וש' בן־ציון. בכל מאמרי הביקורת וההערכה על ש' בן־ציון הוא נחשב לתלמידו המובהק של מנדלי, לממשיכו ולמי ששרוי כולו בתחום השפעתו. יש הדורשים זאת לגנאי וטוענים כנגדו, שלא הצליח להיחלץ מהשפעתו זו, שהייתה בעוכריו וחנקה אותו: “וברצותו להימלט מחרבוני ההווי והקפאון שבו, הוּדבּר הוא תחתיו”,21 ואילו אחרים, והם הרבים, מנסים לבדוק את השינוי, ששינה מדרכו של מנדלי, ואת הפינה המיוחדת שלו, שמצא לו בביתו של מנדלי, ואת חידושו לאחר מנדלי. אולם הכל מודים, שכל יצירתו שרויה בצִלו של מנדלי, והישגיו – יחסיים בלבד.22 אלה המחשיבים אותו, מודדים את חשיבותו ביחס למנדלי: “במובן רב־הערך הזה [שהמעשים אשר תיאר נעשים ל’עלילות אדם'], נעשה ש. בן־ציון לתלמידו של מנדלי. [– – –] ש. בן־ציון גאל רק את צורת המעשים אשר ליהודי. בזה כוחו יפה לפעמים יותר מאשר כוחו של מנדלי”.23 האחרים, והם הרוב, סוברים ש“ש. בן־ציון לא חידש הרבה באמנות הסיפור. הוא המשיך בעצם את המסורת של מנדלי בתוכן ובכיוון”.24

10.jpg

עומדים: ח“נ ביאליק, ש' בן־ציון. יושבים: א”ל לוינסקי, מנדלי, י"ח רבניצקי


יש להעיר, שש' בן־ציון עצמו, שהעריך מאוד את מנדלי, לא ראה את עצמו כתלמידו, כשם שכן ראה עצמו כתלמידו המובהק של אחד־העם, אלא שהתנגדותו לשיוך זה נעשתה בדרך־כלל בשתיקה. בתשובה לשאלה על ההשפעות שהיו עליו בנערותו, לא הזכיר את שמו של מנדלי כלל, לעומת זה הזכיר את שמם של י“ל פרץ, י”ל גורדון ואחרים.25 בכתב־יד בארכיונו ב“גנזים” נמצאו רשימות שרשם על מנדלי, ובין השאר נאמר בהן:

בכל אומנותו סופר טנדנציוזי היה, ואצלו אין ‘מעשה’ בלי מחשבה תחילה ואין שירה נכנסת לחופתה אלא עם בן זוגה הרעיון עמה, [־־־] ותורתו של מנדלי מה היא? – שלילת הגלות. [־־־] ותורתו של מנדלי רובה שלילה היתה.

מנדלי תיאר את “העבדים היינו”, ואילו “אנחנו באנו לכתוב על לוחות ההיסטוריה את ההמשך שלה שב’ויוציאני'” ובכך מעמיד ש' בן־ציון את ההבדל האידיאולוגי ביניהם.26

ביאליק וש' בן־ציון. זוהי מסכת היחסים המורכבת והמסובכת מכולם. ביאליק היה האחד הגדול, “נקודת־הרוֹם”, כביטויו של שלמה צמח,27 שכנגדה מדדו את האחרים; או בדימוי אחר, הוא היה השֶּׁמש, כשהאחרים הם קבוצת כוכבי־הלכת ה“פּלֵיאָדָה” המקיפים אותו.28 הדור כולו נקרא על־שמו: “דורו של ביאליק”,29 וכך גם התקופה כולה: “התקופה הביאליקאית”, כשייחודו וסימני־ההיכר של כל סופר בדור זה מִטשטשים ונבלעים ל“אורו” של ביאליק.

גם ש' בן־ציון נתעמעם משִּׁמשו של ביאליק, ואולי הרבה יותר מן האחרים. את ההשוואה המתמדת למנדלי קיבל ש' בן־ציון בהשלמה, ואולי אף ראה בכך מחמאה לעצמו, אם כי לא הסכים לה. לא כן היו פני הדברים ביחס לביאליק. שניהם היו כמעט בני גיל אחד ועבדו יחד באודסה ב“חדר המתוקן” של חברת “החינוך”, בהוצאת “מוריה”, בחיבור ספרי לימוד, בהתקנת ספרי התנ"ך לילדים ועוד. כמעט בכל המקומות הללו היה ש' בן־ציון המצליח והמפורסם, וביאליק הוא שהיה הנבוך והמתלבט, המהסֵס ובעל מצבי הרוח, וש' בן־ציון עשה הכל כדי לעודדו ולקרבו. הפרוזה של ש' בן־ציון היא ששימשה לביאליק מופת ומקור השפעה באותן שנים יחד באודסה (1900־1905), והיחסים ביניהם (כפי שמתגלה מחליפת המכתבים שלהם) היו בתחומים רבים, ראה זה פלא, של מורה (ש' בן־ציון) ותלמידו (ביאליק). בשנים אלה גילה ש' בן־ציון יחס “אבהי”, חיזק את ביאליק ועודדו, עזר לו ועמד לצדו בשעה שביאליק נזקק לכך.30

מצב זה נמשך זמן קצר בלבד, ועד מהרה התהפך הגלגל. מעמדו של ביאליק הלך ונתחזק, הצלחתו ופרסומו המוצדקים והמובנים הלכו וגברו, וההיפך מזה אֵירע אצל ש' בן־ציון. קיטוב זה במעמדם נתבלט ונתחדד ביותר לאחר עלייתו של ש' בן־ציון לארץ־ישראל, ונעשה מצב של קבע.

11.jpg

ש' בן־ציון וח"נ ביאליק

כשפירסם ש' בן־ציון את “רחל” ו“הלויים” שלו בחוברות ‘העומר’, התאחדה הביקורת בעמדתה השוללת כנגד שתי יצירות אלה ורמזה, אם במפורש ואם במובלע, שש' בן־ציון ביקש לחקות את “מגילת האש” לביאליק, וכי שתי יצירות אלה נופלות בהרבה מיצירתו זו של ביאליק, וגם אין הן ממיטב יצירתו של ש' בן־ציון, שעיקר כוחו בפרוזה ולא בשירה.31 אין צורך להדגיש עד כמה הכאיבה לש' בן־ציון השוואה זו, שבצדה המעטת ערכן של יצירותיו אלה, שהיו חשובות לו מאוד, בתוספת פרסומו הגובר והולך של ביאליק ומעמדו הבלתי־מעורער כסמכות המרכזית של הדור. עם זאת הכיר ש' בן־ציון בערכו הספרותי המוחלט של ביאליק והמשיך את ידידותו האישית עמו, על אף שביאליק עמד מנגד ולא השתתף ב’העומר', ועל אף חשבונות “מוריה” שנסתבכו מאוד.

הרגשת התגמדותו בצל ביאליק לא הרפתה ממנו כל חייו, וביאליק, שהרגיש, כמובן, בכך, רמז על זה בהספד שנשא על קברו, אם כי, לא עשה הרבה במשך חייו, גם בתקופה שכבר ישבו יחד בארץ, לעודדו ולחלצו מהרגשת בדידותו ועלבונו.32

ברנר וש' בן־ציון: כשעלה ש' בן־ציון לארץ־ישראל (אוקטובר 1905), במטרה מוצהרת להקים בה את “המרכז הספרותי” ובכך להעביר אותו מאודסה לארץ־ישראל, או לפחות לברוא בארץ־ישראל כמתכונתו, ראה את עצמו ראש וראשון במרכז זה, סמכות מרכזית, שעל פיה יִשק כל דבר. אם באודסה היה אחד מבני החבורה, אחד מראשי המדברים, קיווה, שבארץ־ישראל יהיה אחד ויחיד. ואכן, היה לכאורה, לחלום זה על מה להתבסס. ש' בן־ציון היה באותה תקופה הסופר המובהק היחיד בארץ־ישראל, והאחרים היו פחות ידועים ופחות חשובים ממנו, והעיקר, לא זרחה עליהם הילת המרכז הספרותי באודסה וחבורת הסופרים המפוארת שבו, שש' בן־ציון היה חלק אורגאני ממנה ועקר עצמו מתוכה מרצון.

ואמנם, עם בואו, נראה היה לו, כפי שמתברר ממכתביו,33 שאכן חזונו זה מתגשם. הוא היה משופע בתכניות, יזמות ופעולות, ולא היה דבר, בתחום חיי התרבות והספרות, שייעשה בלעדיו, בלי לשאול בעצתו ובלי שישותף במעט או בהרבה. אולם עד מהרה השתבשו הדברים, אם כתוצאה מאופיו ומחוסר־גמישותו במגעו עם אנשים, אם כתוצאה מהתקפחות עצמאותו הכלכלית, אולם בעיקר כתוצאה מן העובדה, שלא השתלב במערך הכוחות שהתגבש בארץ. לא עמד מאחוריו כל גוף ולא נעשה לדבּרהּ או למייצגהּ של אף קבוצה, גם לא בצורה רופפת ביותר (ראה לעיל, בסעיף ג', בדברי יעקב הורוביץ).

את הצורך בסמכות ספרותית, שתבטא ותרכז את המציאות החדשה שנוצרה בארץ, ושאליה אפשר לפנות בתחום חיי הרוח בכלל, מילא יוסף חיים ברנר, שהגיע לארץ בראשית 1909. מייד עם בואו נעשה ברנר, הצעיר ממנו, ולא ש' בן־ציון, ה“תֵּל”, שאליו פונים כל “הפיות”, והכל מצפים למוצא פיו,34 וש' בן־ציון נדחק שוב לשוליים, כשהוא כבר לאחר הפסקת ‘העומר’ ולאחר הביקורות העוינות על “רחל” ו“הלויים”, פגוע וממורמר יותר ויותר.

היחסים האישיים בין ברנר לש' בן־ציון לא היו לבביים. השניים קורצו מחומר שונה, ואם כי ברנר העריך את מסירותו של ש' בן־ציון להוצאת ‘העומר’ וקרא לציבור "לטַכֵּס עצה ולחשוב, איך לקדם את פני הרעה ולגול מעלינו חרפת הפסקת ‘העומר’ העתידה אולי לבוא…35 הרי לא התלהב מחוברות ‘העומר’ עצמן, ואף לא ממרבית יצירותיו של ש' בן־ציון, ובעיקר לא מאישיותו.

גם ש' בן־ציון לא גרס את יצירתו של ברנר, ובעיקר היה בעיניו לצנינים סגנונו, והיה מוכן תמיד לשלוף את עטו ולערכו כלבבו. ב’העומר' אף נתן מקום למשפט מזלזל בברנר,36 ובחיי יום־יום “נתקלו” לא אחת זה בזה.

12.jpg

מכתבו של ש' בן־ציון לי“ח ברנר. בשולי המכתב – תוספת של ש”י עגנון

על יחסם מעידים עדי הראייה בני הדור, ביניהם: ש"י עגנון,37 דב קמחי,38 והבן נחום גוטמן.39 נביא דוגמא אחת מדברי דב קמחי, המתאר את הניגוד החיצוני שהיה בין שני

סופרים אלה בעיני בני הדור, ניגוד שהעיד על המרחק הפנימי ביניהם. מתיאור זה ברור לקורא במי בחרו בני הדור לדבוק ולהעריץ:

ואף אמנם לא היה אז בעינינו ניגוד גדול יותר מאשר שני סופרים אלה בארץ: הוא, הג’נטלמן המצוחצח, המהדר בלבושו, הצועד נכבדות, כשואף להגביה עוד יותר את קומתו משכמו ומעלה, והלה, הצדיק־הנזיר, המשרך צעדיו לצדי דרכים אבלות ומשקיע מבטו בקרקע, שלא לדחוק, חלילה, רגלי שום שכינה. ואנחנו היינו מרוחקים קצת ממנו. פחדנו קרבתו.

וההיפך הוא ביחס לברנר: “לפנים, כשהתהלך איתנו בארץ ברנר ז”ל, היינו הוגים בו בשעת כתיבה ואומרים: הנה הוא, ברנר, יקרא את השורות הללו; הוא יעיין בהן – ומה יאמר?" 40

אין ספק שה’פיחוּת' שחל במעמדו של ש' בן־ציון, עם בואו של ברנר לארץ־ישראל, הורגש אצלו היטב והכאיב לו מאוד, כיון ששוב חזרה על עצמה הסיטואציה הקודמת: הוא, שהיה הראשון, החשוב, שזכה לביקורות מהללות, וסלל בגופו וברוחו את הדרך, סבל והקריב את עצמו “על מזבח הספרות”, מסולק הצדה, ואת מקומו תופס אחר, שבא אחריו, ובמידה רבה בא אל המוכן, ממשיך את מפעלו ונהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בעיקר כאב את כאב השפה העברית והסגנון הספרותי, שמסר את נפשו עליהם כל ימיו ודאג להשבחתם ולנויָם בהתאם לאידיאל הספרותי שעמד לפניו, ושראה אותם משתבשים ומתקלקלים, כשהקהל מריע לתכונות אלה. שמץ מהרגשתו זו מתגלה באותו נאום על מנדלי בכתב־יד, שהוזכר לעיל, שבו הסביר, שהספרות נעשתה משועבדת למפלגות ולמוסדות ושוב אינה טהורה וחופשית:

ולספרות טהורה, ספרות כמו שהיא, דומני, עדיין לא הגיעה השעה בא"י שיסתכלו בה. הספרות אצלנו עדיין איננה כדאית לנו כשהיא לעצמה, יוצאת היא בהינומה של מפלגה, מתכסית היא בטלית שאוּלה של מוסדות, טלית של חקלאות, טלית של חינוך, טלית של תמיכה […] ובכן, אחשוך דברי על הצורה עד שהספרות תראה בתוכנו כשהיא ניצבת על במה יותר חפשית.

ברנר, ובעיקר אלה ההולכים בעקבותיו ומחקים אותו, סימלו בשבילו את הדרך הנלוזה שבה הולכת הספרות, הן בסגנון והן בהשתעבדותה למפלגות. ולא פחות משכאב את כאב אי־היעשותו לסמכות ספרותית, כאב את כאב השחתת הסגנון העברי.

עגנון וש' בן־ציון. פרשת היחסים בין עגנון וש' בן־ציון מקבילה בקווים אחדים לזו של ביאליק וש' בן־ציון ומכאיבה לא פחות. כשעלה עגנון לארץ, והוא צעיר ובלתי־ידוע ובלתי־נחשב, היה ש' בן־ציון הסופר המובהק הראשון שעגנון שהה במחיצתו, וללא מליצה אפשר לומר, שעגנון יצק מים על ידיו. הוא שימש כמזכיר המערכת של ‘העומר’ וכמזכירו של ש' בן־ציון, והייתה לו הזדמנות חשובה מאֵין כמוה להסתופף בתחומהּ של ספרות וסופר מובהקים. באותה תקופה (1908) הרבה עגנון לכתוב, ואת סיפורו הראשון בארץ, “עגונות”, מסר לש' בן־ציון, שפרסמו ב’העומר‘, חתם עליו בכינוי “עגנון”, ומייד לאחר הופעתו משך אליו את תשומת לבה של הביקורת. אין ספק, שש’ בן־ציון עבר על כתב־היד של עגנון בקולמוסו, כדרך שנהג לעשות בכל כתבי־היד שהגיעו לידיו, ומה גם כשהמדובר בצעיר מתחיל. וקרוב לוודאי, שיש לו חלק בלתי־מבוטל בהצלחתו של סיפור זה, שהעמיד את מחברו על ייחודו ועל סוד כוחו.41 ואכן, עגנון הרגיש עצמו בשנים הראשונות כמי שחב תודה עמוקה לעורכו הראשון וביטא עמדה זו של חובת תלמיד לרבו, ואף הערצת תלמיד לרבו, ברשימה שפרסם על ש' בן־ציון (תר"ע) ובעיקר במכתביו אליו מתקופה זו:

לא יתואר כמה שׂשׂ אנכי על עשותך בכתביך. באמת כבר הגיעה השעה שתתפרסם יצירתך ברבים, ואף אני אעשה ואעשה בזה ואחרי אשר תבוא בדפוס אכתוב הערכה מפורטת למען ידעו את כל הטוב הצפוּן בהם.42

הערכה מפורטת זו, שהבטיח עגנון לכתוב, לא נכתבה. לעומת זאת, “נתבקש עגנון לכתוב הקדמה לכל כתבי ש' בן־ציון שיצאו בשנת תש”ט בהוצאת דביר, אולם הדברים לא הניחו את דעתם של המביאים לבית הדפוס“.43 הקדמה זו, שנתפרסמה לראשונה לאחר פטירתו של עגנון, מעידה על השינוי שחל ביחסו של עגנון לש' בן־ציון, ועל המרחק במעמדם: עגנון הוא הסופר החשוב והמפורסם, וש' בן־ציון הוא הנשכח והבלתי־נחשב. בהקדמתו ניסה עגנון להסביר את הפיחות שחל במעמדו של ש' בן־ציון לאחר עלייתו לארץ־ישראל בכך ש”נתן את כוחו לדברים שאינם מגוף כשרונו", אולם תוך כדי הסבר זה הוא כותב עליו משפטים שהם בהחלט מעליבים, במיוחד כשהכותב אותם יצק בעבר מים על ידיו, ובהווה, כשמעמדו הוא בשיאו, אינו מרגיש את עצמו אפילו מחויב בכבודו ובהכרת־תודה:

אם מצאנו בו קודם את המספר של חיינו ועמלנו, עשה עצמו פתאום לחוזה חזון ימים ולמקונן קינת מרום על שכינת אֵלם ועל כל היום ובוראו. כל מלאכי השיר מקצה השמים ועד קצותם קיהל כאן, אבל כינורותיהם לא הביאו עמהם. או אולי אני טועה. מתוך שאיני טועם טעם בדברים כגון אלו ואפילו שהם מלאים צירופי מלים נשגבות איני מבין למזמוטי רמזיו.44

נחום גוטמן, שחיבב מאוד את עגנון,45 מספר כיצד נמנע עגנון מלעזור לאביו בסוף שנות העשרים להוציא את כתביו בהוצאת שוקן במתכונת שרצה, על אף לחצו של ביאליק עליו, ובסופו של דבר בוטל החוזה עם ההוצאה.46

וכך, פעם נוספת, נשאר ש' בן־ציון הרחק מאחור, ביחס לסופר שסייע לו בראשית דרכו ועזר לו לעמוד על ייחודו ולפרסם את שמו ברבים. ולא זו בלבד שהוא הלך ונשכח ויצירתו לא זכתה להערכה, בעוד שאותו סופר הלך והתפרסם ויצירתו זכתה לשבחי־שבחים, אלא שגם הסופר עצמו נספח אל ההערכה המקובלת על הדור, הביט עליו מגבוה ולא זכר לו חסדו הראשון עמו.


 

במעבר בין דורות ונופים    🔗

שלושת הגורמים הללו, מחיר הראשונוּת, אופיו ואישיותו ו“המפה הספרותית” של זמנו, הביאו לידי כך, שכישרונו של ש' בן־ציון, שהתפתח בתקופה שלפני עלייתו לארץ־ישראל ובישר על ההמשך המבטיח, נקטע, ואחריתו לא השיגה את מעלת־ראשיתו. ההתחלה הייתה גדולה, אולם ההמשך המצופה לא בא, ולשיאו באודסה לא חזר עוד. סיפורים כגון “נפש רצוצה”, “זקנים”, “מעבר לחיים”, לא היה להם המשך, ולכל היותר ההמשך היה חזרה על עצמו ופיתוח של גרעיני סיפור שכבר נכתבו קודם (“הטבקנים” = “חיים של פרנסה”; “יהודית” = “מעשה הנזירה”). החידושים בצורה ובנושאים לא היו בתחום שבהם היה כוחו גדול (“רחל”, “הלויים”; מחזורי שירים כגון, “כסלו”), ויצירתו פנתה לאפיקים צדדיים: ספרות לנוער, תרגומים, סיפורים היסטוריים, מאמרים, ספרי־לימוד, עיבוד והתקנה.

האווירה שמסביבו לא רק שלא הביאה את כוחותיו לידי פיתוח ומיצוי, אלא שסייעה לדכא את אפשרויותיו ולגרום לו לאבֵּד את האֵמון בעצמו וביצירתו.

בניגוד לרבים מן הסופרים, שכישרונם התפתח והשתכלל לאחר עלייתם לארץ־ישראל, כמש ש' בן־ציון לאחר עלייתו כמישה ארוכה, ממושכת ורבת־ייסורים.

מחקר זה איננו בא לערער את ההערכה הספרותית הקיימת בדבר חשיבותם המרכזית של ביאליק, ברנר ועגנון, ולהעדיף את ש' בן־ציון על פניהם. אף אין הוא מתכוון להעמיד ספקולאציה בנוסח, אילו היה ש' בן־ציון מוקף אווירה חמה ואוהדת, היה כישרונו יכול לפרוח ולהביא לתוצאות ברוכות יותר, כגון מה שאמר עליו בהספדו יעקב הורוביץ: “חמימות היתה דרושה כבאר מים חיים לנפשו הלוהטת, נפש ילד תמים גם בזקנותו. [־־־] ולא זכה לה, כפי שלא זכו רבים. לכן גם לא הרנין כנורו כפי יכולתו”.47 אין כל אפשרות להוכיח או להפריך השערת “אילו” מסוג זה, והחוקר אין לפניו אלא מה שעיניו רואות.

ההערכה הספרותית ההיסטורית היא ביסודה נכונה, וש' בן־ציון ייזכר תמיד בעיקר כמי שמילא תפקיד היסטורי חשוב כחוליית־מעבר בין דורות, סגנונות ונושאים, במעבר מתקופה לתקופה, ובעיקר מן הגולה לארץ־ישראל.

ממרחק הזמנים בולט תפקידו כחולייה מקשרת בין מנדלי לבאים אחריו, שופמן, ברנר, גנסין, במעבר מן ההוויה הקיבוצית הכללית לרשות היחיד, וקרש־קפיצה לתיאורי המציאוּת הארץ־ישראלית ביישוב הישן והחדש. סיפורו “הגט”, למשל, יש בו חולייה מקשרת בתיאורי המציאות הארץ־ישראלית בשביל סופרים כאהרן ראובני, דב קמחי וש"י עגנון.48 כתבי־העת שערך, אם כי הופיעו בעריכתו תקופה קצרה, שימשו מופת לבאים אחריהם והיו נדבך ראשון בהקמתו של המרכז הספרותי בארץ־ישראל (‘העומר’; "מולדת'; ‘שי של ספרות’; ‘האזרח’; ‘בוסתנאי’), וכיוצא בזה פעילותו הענֵפה בתחומים האחרים.

בזכות תפקידו זה, שאותו מילא ביצירותיו החשובות מן התקופה שלפני עלייתו, וביצירתו המגששת בתקופה שלאחר עלייתו, הוא ראוי שיגאלוהו מן השיכחה, ההתעלמות והזלזול, ויבליטו את עמידתו המיוחדת בהיסטוריה של התפתחות הספרות העברית החדשה, בדרכה מן הגולה לארץ־ישראל.

13.jpg

שיר שנכתב ביום הולדתו ה־51 של ש' בן־ציון לשניים מבניו, יצחק ורחל, שחיו באותו זמן בניו־יורק. יש בשיר ביטוי לאכזבה מרה וצער על הרגשת הזיקנה ועם זאת ניסיון להתייחס בהומור למציאות זו.


 

ראשי פרקים למונוגראפיה שטרם נכתבה    🔗

תולדות חייו של ש' בן־ציון ידועות בקוויהן הכלליים, אולם מכיוון שטרם נכתבה מונוגראפיה מפורטת על חייו ויצירתו, מהלכם המפורט עדיין בלתי־ידוע בעיקרו. פה ושם מתגלה קטע מסוים מחייו, אגב מחקר זה או זה, אולם רבים מאוד הם הפרטים הנשכחים מחייו, החבויים בדפי העיתונות ובארכיונו ב“גנזים”. במיוחד רב המכוסה על הידוע בכל מה שקשור בפעילותו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בשעה שבדידותו הלכה וגברה ויחסיו עם מפלגות הפועלים הלכו והתחדדו. הוא המשיך לעבוד בפינתו, כשהוא לוקח מדי פעם חלק בוויכוח זה או זה, ועיקר מִרצו מוקדש לעיבוד, לעריכה, לכתיבה לנוער, ומעט מאוד ליצירת פרוזה סיפורית.

נביא כאן בקצרה רשימה נבחרת של אכזבות ותקלות שהיו מנת חלקו ביצירתו הספרותית ובפעילותו הציבורית בתקופה שלפני עלייתו ובשנות ישיבתו בארץ. כל מאורע כזה יש בו כדי מחקר מיוחד, השופך אור לא רק על חייו של ש' בן־ציון, אלא גם על האווירה הספרותית והתרבותית שבתוכה התרחש. רשימה זו היא מעֵין תקציר למונוגראפיה מפורטת על חייו ויצירתו, המחכה עדיין לפירסומה.


 

עד העלייה לארץ־ישראל    🔗

1. הסיפור “נפש רצוצה” ועריכתו של אחד־העם (1902):

כשהדפיס אחד־העם את הפרקים הראשונים של סיפור זה ב’השילוח' (1902) נדהם ש' בן־ציון למראה התיקונים שהכניס בו העורך וכתב לו בעניין זה דברים קשים. תגובתו של אחד־העם, שהייתה חריפה לא־פחות, הביאה לידי כך, שש' בן־ציון לא הוסיף לפרסם את הסיפור ב’השילוח', והוא פורסם לראשונה במלואו רק במהדורת כתביו משנת תרע"ד.49

2. כישלון בתחרות ספרותית (1903):

בתחרות הספרותית הראשונה בעברית מטעם העיתון היומי ‘הצופה’ הוגשו 32 סיפורים, ולאחר ניפוי ראשון נותרו 12. ביניהם לא נכלל שמו וסיפורו של ש' בן־ציון, שנפסל כבר בקריאה הראשונה. הזוכה היה, הסופר הצעיר והמתחיל י"ד ברקוביץ, בעד סיפורו “משקה’לי־חזיר”.50

3. ביקורת כנגד מחברי ספרי־לימוד (1905):

ביקורת קשה כנגד ספרי־לימוד ומחבריהם פירסם פ"ד גוג ב’הזמן' (1905). אמנם, אין הכותב מזכיר שֵמות, אולם ש' בן־ציון פירשהּ כמכוּונת אליו, כיוון שראה את הסימנים, שנתן במחברי ספרי הלימוד, כמאפיינים אותו. הוא ראה בכתוב פגיעה ביושרו הספרותי והפדאגוגי.51

4. ביקורת מסתייגת מהסיפור “מעבר לחיים” (1905):

לדעת המבקר ב’הזמן‘, החותם מ"ל (כנראה מ' לזרסון, הוא משה בן־אליעזר), הוציא ש’ בן־ציון מתחת ידו “דבר שאינו מתוקן”; “צלל במים אדירים של הפסיכולוגיה והעלה חרס בידו”.52

5. הכרה בחוסר העתיד של החינוך היהודי בגולה.53

6. הכרה בחוסר הביטחון ובשלילת עתידם של חיי היהודים ברוסיה:

הכרה זו התבססה בעיקרה על הפוגרומים בקישינֶב (אפריל 1903) שזעזעו את תחום המושב היהודי בכלל, ואת ש' בן־ציון כבן־בּסֶראבּיה בפרט, ומצאו את ביטויים הנרחב ביצירתו לאורך כל חייו.54


 

בארץ־ישראל    🔗

7. אווירה בלתי־מעודדת בבית הספר לבָנוֹת ביפו (סוף 1905):

חברי הוועד המנהל של בית הספר חייבו את כל המורים להיות בקיאים בכל המקצועות הנלמדים בבית הספר ו“להכין את עצמם בלימודים האמורים במשך שנתיים־שלוש”. ש' בן־ציון, ששמע על גזֵירה זו, התפטר מייד ממִשׂרתו בבית־הספר, ורק לאחר התערבותו של אחד המורים הוחלט לפטור אותו “במקצת” מהלימודים, אולם לקבלו למִשׂרה חלקית בלבד, בנימוק “כי איש בעל סגנון כגוטמן סוף־סוף עלול להביא תועלת רבה לביה”ס בהוראת לימודים שהוא מומחה להם".55

8. חשבונות הוצאת הספרים “מוריה”:

ש' בן־ציון קיווה, שהכנסותיו מהוצאת “מוריה” יאפשרו לו לעבוד בהוראה במשרה חלקית, ואת הזמן הפנוי יוכל להקדיש לספרות מתוך “מנוחת נפש”, הכספים מ“מוריה” לא הגיעו, וחשבונותיו עמה הסתבכו. הוא נאלץ לחיות ממשכורתו כמורה “בלחץ ובדוחק ובחובות”, ולהיות תלוי בפרנסתו באנשי המקום, ולא נשאר לו פנאי ליצירה ולביצוע תכניותיו הספרותיות האחרות: “רק בחשבון ‘מוריה’ טעיתי טעות גדולה. אני נעשה בעל־חוב בגללה”.56

9. ‘העומר’ ויצירתו בארץ־ישראל (1907 ־ 1909):

פרשת תלאות ‘העומר’ והאכזבה מהתקבלותו ומיחס הסופרים והקהל אליו, וכן הביקורת הקשה על שתי הפואמות בפרוזה שלו “רחל” ו“הלויים”, תוארה בהרחבה בספרי: ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו’ (תש"ם).

10. הדחה מעריכת ‘מולדת’ (ינואר 1912).57

11. היחסים עם הוצאת שטיבל והתרגום הכפול (1919־1922):

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שיא פעילותו של אברהם שטיבל כמו“ל וכמצנאט, התנהל מו”מ עם ש' בן־ציון על תרגומיו לשירי היינה, על ‘הרמן ודורותיאה’ לגיתה, על ‘וילהלם טל’ לשילר, על סיפוריו המקראיים של ג“מ אברס ועל הוצאת כתביו. אולם קרה, שבעת ובעונה אחת התחיל גם ביאליק לתרגם את ‘וילהלם טל’, ומשוררים אחרים (פרישמן, פיכמן, יצחק קצנלסון ויעקב כהן) תירגמו משירי היינה. הוצאת שטיבל טענה ש”אין אנו עשירים כל־כך, שנוכל להרשות לעצמנו מותרות כאלו, אשר הוצאת ספרים אחת תוציא שני תרגומים משל סופר אחד בעת ובעונה אחת“. ההוצאה הציעה שש' בן־ציון יבחר אותם תרגומי שירים, שטרם תורגמו על־ידי אחרים. ש' בן־ציון, בחליפת מכתבים ארוכה ונסערת, ניסה להסביר את עמדתו, “שיש זכות פרסום גם לתרגומי־משנה שלי, ולא רק לאלו שלא נתרגמו עדיין על־ידי אחרים”. ההוצאה לא קיבלה את דעתו, באמצעות יעקב פיכמן וי”ל גולדברג נציגיה, וסופו של דבר, שתרגומיו הופיעו בהוצאות אחרות (“מוריה”, “מוריה־דביר”. “אמנות”, “דבר”) במשך שנים ארוכות, ולא בהוצאת שטיבל, וכתביו המכונסים לילדים בלבד הופיעו בהוצאת “אמנות” (1924) – אבל בחמישה כרכים ולא בעשרה, כפי שתוכנן תחילה.58 הפרשה כולה גרמה לו “הפסד רב וחרפה גדולה”, ולא במעט גם בשל כך, שהעדיפו את תרגומיהם של האחרים, ובמיוחד את תרגומו של ביאליק, על שלו.59

12. ש' בן־ציון הוא שהתערב כבורר וכמפשר בסכסוך הממושך שבין א"א קבק לבין יעקב פיכמן בעניין ‘מעברות’, והביא לפשרה ביניהם (תרפ“א־תרפ”ב).60

13. ויכוח על הנהגת חוקי “השולחן־הערוך” בחיי יום־יום בארץ־ישראל (1922):

בוועידת בתי־משפט השלום העבריים, שהתכנסה בראשית 1922, נאם גם ש' בן־ציון, ובה הביע דעתו ש“אילו התיישבנו באיזה אי ורצינו להישען על דין ה’שולחן־ערוך' לא יכולנו לחיות”. דבריו אלה התפרסמו ב’הארץ' ועליהם באה תגובה חריפה ב’דאר היום' מאת י"ל פנחס (רב צעיר), ועל כך באה שוב תשובתו של ש' בן־ציון, אף היא בלשון חריפה ובוטה.61

14. ביקורת קשה על תרגום שירי היינה (1925):

בשנת 1923 הופיע הספר ‘צלילים’ – “משירי היינה המתורגמים על־ידי ש. בן־ציון”, בתוספת הערות לשירים ודברים עליהם מאת המתרגם (הוצ' מוריה ודביר ברלין־ירושלים). קבלת הפנים לא הייתה אוהדת. במאמר ארוך ועוין, ב’השילוח' (1925), בעריכת יוסף קלוזנר, פירט הכותב, א“ל מינץ, בהרחבה את מגרעות התרגום: “הוא לא תפס את הטון הנכון של היינה, את הצליל הדק והאמיתי שלו”; ה’צלילים' הם רק בבחינת ‘במקום שירי־היינה’, כלומר: הם אינם מה שהם צריכים להיות”. כצפוי, נפגע ש' בן־ציון מאוד, וענה ב“מכתב למערכת” שפורסם באותו כרך, שבו פסל את מהימנותו של המבקר והאשימו בשימוש באמצעים לא־כשרים, ובכך שהתעלם מדעת מן העובדה שהספר נועד לבני־הנעורים.62

15. ראיון עם ש' בן־ציון מטעם מערכת ‘כתובים’ (1926):

ישראל זמורה [בחתימת י. זה] קיים ראיון עם ש' בן־ציון מטעם מערכת “כתובים”,63 ובו נשאל שאלות המקובלות בראיונות מסוג זה. ה“שיחות” פורסמו ב’כתובים' ובין השאר הובעה שם דעתו על השירה העברית החדשה: “איני מודה בהחלט בכל חידוש בספרותנו. הכל, הכל חיקוי הוא, חיקוי מן החוץ”, ועל “ניצני הספרות החדשה בארץ־ישראל”: “בדרכים האלה שבהם הולכים הסופרים ואגודת הסופרים בארץ לא תקום לנו ספרות בריאה שלה קווינו”. הוא דיבר על ה“קליקות” ועל המפלגתיוּת בספרות, והרים על נס את הסופר מ“ז וולפובסקי בלבד. לראיון זה נוספה הערת המערכת המסתייגת מדעותיו של המרואיין שאינם “אלא פרי חששות מופרזים של מתבודד באהלו”. על ראיון זה, כפי שפורסם, ועל הערת המערכת באה תגובתו הנזעמת של ש' בן־ציון בחוברת הבאה של ‘כתובים’, שבה הוא מברר בהרחבה את דעותיו, שלא נמסרו כהלכה באותו ראיון, מתוך עמדה של נעלב העומד “מחוץ” להתרחשויות.64 כצפוי, עוררו דברים אלה תגובות נוספות. האחת, מעֵטו של יצחק למדן, במדורו “מכתב לחבר”, שבו שיבח את סיפוריו של ש' בן־ציון מן התקופה הקודמת, אבל דחה את דבריו “ממעיטי־הדמות” “על החיקוי ועל הכינוף”, ש”טוב שישכחום".65

תגובה אחרת, של יצחק גור־אריה, מצטרפת לעמדתו של ש. בן־ציון, כביכול, אולם, למעשה, הוא מביע את דעתו כנגד ספרות אינדיבידואלית ליחידים, הרחוקה מן העם ואינה נעשית “קנינם הרוחני של ההמונים”.66

בראיון נוסף עם ש' בן־ציון, בצורת תשובות לארבע שאלות שהציגה מערכת ‘כתובים’ לפני “אחדים מנושאי התרבות שבא”י", חזר ש' בן־ציון על דעותיו כנגד “הכִּתתיות” “המקדיחה” “את כל העשוי פה באש זרה מימין ומשמאל יחד”, כנגד העסקנים, ובעד הסופר האינדיבידואלי, שרק הנאמנות לעצמו היא הערובה ליצירה אמיתית.67

16. תכנית לשהות ממושכת בארצות־הברית (סוף 1926):

מצבו הקשה של ש' בן־ציון, והרגשת הניתוק והבדידות שלו גברו בתקופה זו, וכפתרון ביניים להקלת הלחץ הנפשי שבו היה שרוי תיכנן לנסוע לארה"ב לתקופה של שנתיים לפחות. בארץ זו נמצאו אותה שעה בנו ובתו. אירוניה טראגית היא, שהאיש שתרם כה רבות להקמתו של המרכז הספרותי העברי בארץ־ישראל, נאלץ בשלב מאוחר זה של חייו לחשוב על עזיבת ארצו, וביאליק צריך היה להמליץ עליו בפני הוועד של ההסתדרות העברית באמריקה כדי שיעזרו לו ויעסיקו אותו: “אל נא תחמיצו את ההזדמנות שבאה לידכם. מי יודע, אולי יהי הוא הבונה את המרכז הספרותי העברי בתוככם”.68 בסופו של דבר לא יצאה תכנית זו אל הפועל.

17. הוויכוח עם תנועת־הפועלים (1928):

בשנת 1928 הופיעה בסִדרה “לנוער” של ספריית ארץ־ישראל של הקרן־הקיימת־לישראל החוברת על “נס ציונה” מאת ש' בן־ציון. על חוברת זו נמתחה ביקורת קשה מאוד ב’דבר' בעריכתו של ברל כצנלסון, שנכתבה בידי ק' ברלב, המאשים את ש' בן־ציון “בכוונה להוריד מעט את הדמות של האמת ההיסטורית” ובכך שהוא “עושה בהיסטוריה ככל העולה על רוחו וללא מעצור”, וכן בכך, שתנועת הפועלים בשבילו היא “מין מפלצת להפחיד בה את הקורא”.69

על כך נחלץ ש' בן־ציון לענות, כנגד רצונו, כיוון ששתיקתו התפרשה שלא כהלכה על־ידי הקוראים. אין הוא עונה לגופו של עניין, אלא רואה את עצמו כסופר מן “החיצוניים” “שמחוץ למחנה”, שאינם קשורים למפלגה, ועל כן הכל מותר ביחס אליו, כיוון ש“רוח רעה מפעמת זה כמה בכל פינות ספרותנו”. לתשובה נזעמת ונעלבת זו נוספה, כבעבר, הערת המערכת, המעידה ש“הקורא העברי” “לא שכח את חסד־נעוריו ל’נפש רצוצה'”, אולם מחזקת את הטענה כנגד סילוף ההיסטוריה של תנועת הפועלים הקיים בחוברת זו על “נס ציונה”.70

18. “קרבן־העם” (1931):

בכמה מרשימותיו משנות חייו האחרונות, נתן ש' בן־ציון ביטוי עקיף ומכוסה להרגשתו ועשה את חשבון נפשו העגום. ברשימה “יונה” הוא מזדהה עם דמותו של יונה הנביא, שכמותו ירד גם הוא באנייה, ובשעה שהים סער מסביב, התנדב שיטילו אותו אל הים, אם כי ידע “אשר לא בשלי הסער היה ולא בשלי ישתוק”, “אבל היות קרבן לעם בעת צרתו הן מאז חפצתי”. אולם הטראגי שבדבר היה, שהקרבן לא נרצה והיה “קרבן שווא”, שלא טבע אלא צף “על גלי הקצף” ונפשו קוראת להצלה או לטביעה אבל “אין קולה נשמע…”.71



  1. הדברים נאמרו בכ“ט בסיוון תרצ”ב, ונכללו בכרך ‘דברי־ספרות’.  ↩

  2. הדברים נאמרו על קברו, באייר תרצ“ב. ונכללו ב‘דברים שבעל־פה’, ספר שני (דביר, תרצ"ה), עמ' רל”ה ־ רל"ח.  ↩

  3. משה סמילנסקי, “ש. בן־ציון, לשלושים”. ‘בוסתנאי’, כ“ה בסיוון תרצ”ב.  ↩

  4. משה גליקסון, “ש. בן־ציון”, ‘הארץ’, 3.6.1932 נכלל בספרו ‘אישים במדע ובספרות’, כרך ב‘ (דביר, תש"א), עמ’ 308־309.  ↩

  5. יעקב צוזמר, “ראשיתו של ש. בן־ציון”, ‘הדואר’, כ“ו בחשוון תרצ”ג; ג‘ בכסלו תרצ"ג, נכלל בספרו: ’בעקבי הדור‘ (הוצ' עוגן, פילדלפיה, 1957), עמ’ 47־55.  ↩

  6. יוסף קלוזנר, “ש. בן־ציון המספר”, ‘הארץ’, ד‘ בטבת תרפ"א. נכלל ב’יוצרים ובונים‘. כרך ב’ (דביר־מוריה, תרפ"ט), עמ' 197־199.  ↩

  7. דב קמחי, “ליובלו של ז. בן־ציון”, ‘העוללם’, 10.2.1921. חתום ד.ק.  ↩

  8. זלמן שניאור, “רשימות אדם רע. (ב. הנשכח מדעת, ש. בן־ציון)”, ‘העולם’, שנה י“ב, גל' י”א (1924). נכלל ב‘כתבי זלמן שניאור, כרך ד’: דוד פרישמן ואחרים‘ (דביר 1959), עמ’ 151־160.  ↩

  9. יצחק גור־אריה, “תגובה על הרצאת ש. בן־ציון על הספר העברי”, ‘דואר היום’, ו' בכסלו תרפ"ז.  ↩

  10. א.ז. בן־ישי, “מתוך ספר הגרוטסקות: ש. בן־ציון”, ‘הדואר’, כ“ז ב סיוון תרצ”א. יש להעיר, שרשימה זו לא הפריעה לכותב לכתוב ברוח שונה לאחר פטירתו של ש' בן־ציון, ולציון ימי השנה למותו.  ↩

  11. ש. בן־ציון, “כסלו”, ‘השילוח’, כרך ל"ח (תרפ"א). בתוספת הערת המערכת ליובלו, עמ' 511־527.  ↩

  12. ש. בן־ציון, “על ‘בצלאל־שץ’”, ‘מאזנים’ (שבועון), י“ג בניסן תר”ץ.  ↩

  13. יעקב הורוביץ, “על קבר שמחה בן־ציון”, ‘כתובים’, 16.6.1932.  ↩

  14. תולדות ‘העומר’ מתוארים במפורט בספרי: ‘העומר: תנופתו של כתב־העת ואחריתו’ (הוצ' יד יצחק בן־צבי, 1980). להלן: ‘העומר’.  ↩

  15. ראה בספרי ‘העומר’, לפי מפתח השמות, וכן בספרי ‘שי של ספרות’ (הוצ' עקד ואוניברסיטת תל־אביב, 1973), עמ‘ 82־83, ובעדויות רבות אחרות, כגון בספרם של נחום גוטמן ואהוד בן־עזר ’בין חולות וכחול שמים‘ (יבנה, 1980), עמ’ 91.  ↩

  16. ראה עליהם בספרי ‘העומר’, לפי מפתח השמות.  ↩

  17. שם, במיוחד עמ' 180־183; 180־193; 215־218, ולפי מפתח השמות.  ↩

  18. משה סמילנסקי, ראה הערה מס‘ 3. סמילנסקי סייע לש. בן־ציון בתקופה הראשונה לעריכת ’העומר' והיה עֵד למאמצי העריכה שלו.  ↩

  19. דוד סמילנסקי, “קצה זכרונות”, ‘הארץ’, 1.7.1932. נכלל בספרו ‘עם בני דורי’ (הוצ' ידידים, ת“א תש”ב).  ↩

  20. “מתוך האוטוביוגראפיה של ש. בן־ציון”, ‘הד החינוך’, ו‘ בתמוז תרצ"ב. נוסח אחר מאלו שהתפרסמו כמבוא ל’כל כתביו' (דביר, תש"ט).  ↩

  21. שלמה צמח, “בעבותות ההווי”, ‘מאסף ארץ’, אודסה, תרע"ט. חזר ונדפס ב‘מסות ורשימות’ (מסדה, 1968), עמ' 54־55.  ↩

  22. רשימת הכותבים ברוח זו ארוכה מאוד. ונזכיר רק דוגמא אחת מבין האחרונות. ושם ביבליוגראפיה נוספת: ג. שקד, “ש. בן־ציון” בפרק: “בעבותות הווי” בתוך: ‘הסיפורת העברית 1880־1970’ (הקיבוץ המאוחד. 1978), עמ' 295־302.  ↩

  23. יעקב שטיינברג, ראה הערה מס' 7.  ↩

  24. אברהם אפשטיין, “ש. בן־ציון”, ‘מסד’, בעריכת הלל בבלי, כרך א‘ (תרצ"ג), עמ’ 43־64. נכלל ב‘סופרים’ (הוצ' עוגן, ניו־יורק, 1935), עמ' י“ט־מ”ה.  ↩

  25. ראיון ב‘כתובים’ מיום 22.10.1926.  ↩

  26. ארכיון “גנזים” (תיק 113 ט' 4). נראה שאלה הם דברים שנאמרו בע"פ ימים אחדים לאחר פטירתו של מנדלי באודסה (8.12.1917) וכנראה לא נדפסו.  ↩

  27. שלמה צמח, “נקודת רום בשירה העברית”, ‘עירובין’ (דביר, 1964), עמ' 70־74 [1960].  ↩

  28. דן מירון “הספרות העברית בראשית המאה העשרים”, ‘מאסף’ כרך ב‘ (1961), עמ’ 439. וכן ב‘בודדים במועדם’, תשמ“ח, לפי ”מפתח העניינים".  ↩

  29. ישורון קשת, ‘בדורו של ביאליק’ (דביר, תש"ג). חתום: יעקב קופליביץ.  ↩

  30. פרשה זו תוארה בהרחבה בעבודת הד“ר שלי: ”‘העומר’ וש. בן־ציון עורכו“ (סטנסיל), 1971, עמ' 28־34; ובקצרה במאמרי ”ביאליק וש. בן־ציון", ‘מאסף חיים נחמן ביאליק’, 1975, עמ' 298־304, ושם עדויות בני הדור על יחסיהם ההדדיים.  ↩

  31. ראה בספרי ‘העומר’, עמ' 114־116; 258־259.  ↩

  32. ח“נ ביאליק, ראה בדבריו שנזכרו לעיל בהערות מס‘ 1;2. ביאליק העריך בדבריו אלה את פועלו של ש’ בן־ציון כ”אמן פדאגוג“ יותר מאשר כ”משורר־אמן".  ↩

  33. ראה בספרי ‘העומר’, עמ' 37 ואילך.  ↩

  34. שלום שטרייט, ראה ספרו, הערה מס‘ 6, עמ’ 33־36.  ↩

  35. י“ח ברנר, ”מהספרות והעיתונות שבארץ", ‘הפועל הצעיר’, 23.4.1909. נכלל ב‘כתבים’. כרך ב‘, עמ’ 259־260. חתום יוסף חבר.  ↩

  36. במאמרו של י“ח רבניצקי ”על הסגנון העברי של מנדלי מוכר ספרים". ראה בספרי ‘העומר’, עמ' 97־98.  ↩

  37. ש“י עגנון, ”יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", בתוך ‘מעצמי אל עצמי’ (שוקן, 1976), עמ‘ 111־141, במיוחד עמ’ 119 [1961].  ↩

  38. דב קמחי, “מן הצד. משהו על ש. בן־ציון”, ‘הארץ’, 1.7.1932. נכלל ב‘מסות קטנות’ (ראובן מס, 1938), עמ‘ 51־56; ובספרו: ’סופרים‘ (יוסף שרברק, 1953), עמ’ 21־27.  ↩

  39. ראה ספרם של נחום גוטמן ואהוד בן עזר, הערה מס‘ 17, עמ’ 87.  ↩

  40. דב קמחי, “י.ד. ברקוביץ”, ‘מסות קטנות’, עמ' 60.  ↩

  41. ראה בספרי ‘העומר’, עמ' 189־193. ועוד שם לפי מפתח השמות.  ↩

  42. מכתבו של ש“י עגנון משארלוטנבורג לש. בן־ציון מיום 23.5.1913 פורסם ב‘הפועל הצעיר’, 17.3.1970. דוגמאות נוספות נתפרסמו בנספח לעבודת הד”ר שלי, עמ‘ 128־131. ראה הערה מס’ 33.  ↩

  43. ‘מעצמי אל עצמי’. “הערות”, עמ‘ 463, הערה לעמ’ 159.  ↩

  44. ‘מעצמי אל עצמי’. עמ' 160.  ↩

  45. ‘בין חולות וכחול שמים’, עמ' 44־52.  ↩

  46. ‘בין חולות וכחול שמים’, עמ' 223־224.  ↩

  47. יעקב הורוביץ, ראה הערה מס' 15.  ↩

  48. על השפעתו של סיפור זה על ‘תמול שלשום’ של עגנון, ראה בספרי ‘שי של ספרות’, עמ‘ 65־68, הערה מס’ 17.  ↩

  49. על־פי חליפת המכתבים בין ש. בן־ציון לאחד־העם המצויה ב“גנזים” ובארכיון אחד־העם בבית הספרים הלאומי.  ↩

  50. ג. קרסל, “שתי תעודות,, ‘מאזניים’, כרך כ”ה, חוב‘ א’, סיוון תשכ"ז (יוני 1967), עמ' 20־24.  ↩

  51. איני יודעת מי מסתתר מאחורי הכינוי: פ.ד. גוג. חליפת המכתבים בין ש. בן־ציון וש. טשרנוביץ, ערוך ה‘זמן’, בארכיון “גנזים”.  ↩

  52. היו ביקורות מסתייגות נוספות בתקופה זו. כגון של י.א. לובצקי, על “יצר הרע של אביב”, ‘הדור’ 5.7.1904, שנוספה לה הערת המערכת המסתייגת מתוכנהּ אולם אלה היו במיעוט, והאווירה הכללית הייתה אוהדת ואף נלהבת.  ↩

  53. אכזבה זו חוזרת בנוסחים השונים של האוטוביוגראפיה, שנתפרסמו במקומות שונים.  ↩

  54. מיצירותיו על נושא זה: “מכתב גדול לי כתבה” (1904); “רחל” (1907); בנוסחים השונים של האוטוביוגראפיה, ובכתבי־יד ב“גנזים”שלא פורסמו.  ↩

  55. מכתבו של יחיאלי לאליעזר פפר מיום ג' בתשרי תרס"ו (גנזים 30291).  ↩

  56. חליפת מכתבים אורכה וממושכת עם “בעלי־מוריה”, לוינסקי, ביאליק, רבניצקי, בארכיון “גנזים”. בחדשי אדר ־ ניסן תרע“ד שהה ש. בן־ציון עם רעייתו בברלין, במטרה לסיים את עסקיו ב‘מוריה’ ולהסתלק משותפותו בה. עדות על כך במכתביו לרבניצקי מיום 22.4.1914 ולאחד־העם מיום ה' בתמוז תרע”ד, מברלין.  ↩

  57. פרשה עגומה זו תוארה בהרחבה בפרק הבא: “חוות החיות בארץ־ישראל”.  ↩

  58. ההודעה על התכנית להוצאת עשרה כרכים של ‘כתבים לבני הנעורים’ מטעם הוצאת “אמנות”פורסמה ב‘העולם’, מיום 6.6.1924.  ↩

  59. חליפת מכתבים ב“גנזים” עם שטיבל, ברקוביץ, י"ל גולדברג, יעקב פיכמן, פ. לחובר, ועד אגודת הסופרים ואחרים.  ↩

  60. ש. בן־ציון, “מכתב למערכת”, ‘הפועל־הצעיר’, שנה 15, גל‘ 6, ט“ו בכסלו תרפ”ב (16.12.1921), עמ’ 15־16.  ↩

  61. בוועידת בתי־משפט השלום השתתפו: אחד־העם (יו"ר), דיקשטיין, גליקסון, גרשמן, מוסנזון וש. בן־ציון. ב‘הארץ’ מיום 12.2.1922 נמסרה תמצית דברי המשתתפים, תגובתו של י“ל פנחס ב”מכתב למערכת“ ‘דואר היום’ 16.2.1922, ותשובתו של ש. בן־ציון [בחתימת גוטמן] ב‘דואר היום’ 2.3.1922 תחת הכותרת: ”על ‘המשפט הקדום’ ועל ‘רב צעיר’ אחד".  ↩

  62. א.ל. מינץ, “שירי היינה בתרגומים עבריים (ביקרות)”, ‘השילוח’, כרך מ“ג (תשרי ־ אדר, תרפ"ג), עמ‘ 245. ברשימת ביקורת זו נסקרו גם תרגומי פיכמן ויצחק קצנלסון להיינה. תשובתו של ש. בן־ציון, באותו כרך, חוב’ אדר תרפ”ה, עמ‘ 576. באותו כרך גם תשובתו של יעקב פיכמן, עמ’ 575.  ↩

  63. י. זה [ישראל זמורה], “שיחות עם ש. בן־ציון”, ‘כתובים’, 22.10.1926.  ↩

  64. ש. בן־ציון, “על החיקוי ועל הכינוף”, ‘כתובים’, 28.10.1926.  ↩

  65. יצחק למדן, “מכתב לחבר”, ‘כתובים’, 28.10.1926.  ↩

  66. יצחק גור־אריה, ‘דואר היום’, ו' בכסלו תרפ"ז.  ↩

  67. ש. בן־ציון, ‘כתובים’, 8.11.1928.  ↩

  68. על פרשה זו ראה בעיקר, מכתבי ח“נ ביאליק מכסלו תרפ”ז אל אברהם גולדברג, חיים טשרנוביץ, ש. גינצבורג ואחרים. ‘אגרות’, כרך ג‘, עמ’ קכ“ט־קל”ד.  ↩

  69. ק. ברלב, “הלנוער?”, ‘דבר’, ג' בתמוז תרפ"ח.  ↩

  70. ש. בן־ציון, “אגרת פתוחה ל‘מוסף’ של ‘דבר’”, ‘דבר’, כ“ה בתמוז תרפ”ח.  ↩

  71. ש. בן־ציון, “יונה. (מן הסֶריה ‘קיצורם של דברים’)”, ‘דואר היום’, כ“ט באלול תרצ”א. דברים קשים על דרך האליגוריה, המתארים את המצב בספרות העברית, נתפרסמו חודשים אחדים לפני פטירתו בבמות שונות, כגון: “רזין דרזין. מתוך המחזור: מסתורין של סופרים”, ‘זרמים’, כ“ב בטבת תרצ”ב.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!