הפועל הצעיר. כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ-ישראל, סיון, התרס"ח. 9 No.
בראש הגליונות של “הפועל הצעיר” לא כתוב: “ירחון לציוניות”. ציוניות, אף על-פי כן, יש ויש בו הרבה יותר מב“יודישע צוקונפט”. ולא עוד אלא כשאתה קורא את “הפועל הצעיר”, ואגב הנך זוכר גם את המאמר: “אלגעמיינער ציוניזם” אשר ב“יודישע צוקונפט”, ואגב הנך זוכר גם את הציוניות של ה“פעדעריישען” האנגלית ושל ה“פעדעריישען” האמריקנית – יהמה לבבך…
כבכל הגליונות של “הפועל הצעיר” יש גם בנוּמר זה דברים שצריכים לגופם, דברים מאת אנשים היודעים את אשר לפניהם, דברים ש“הן” גדול בהם ושגם “לאו” שלהם הריהו “הן”. נוסף על זה יש כאן בפעם הזאת גם קצת דברי אמנות אמיתיים – דברים הנפגשים ב“הפ. הצ.” על-פי מצב העתון ותכונתו ומגמתו, לא לעתים קרובות.
כן, קצת דברי אמנות, ודוקא בצד הרבה דברי-הבאי שבהמשכים. הלאה, לאחר זה; “מירושלים החדשה” של איזה פֶּטשׁאנוֹבסקי בהמשׁכים, אבל מקודם – המכתב מכנרת שׁל ר' בנימין: “מן השעה הראשונה”.
הרבה אומר המכתב הזה בשיטיו ועוד יותר בבין-שיטיו.
זה עשרות בשנים אשר שאלת “לאן?” מנסרת בעולמנו בפנים שונים ובגוונים שונים. מה לעשות ולאן ללכת? האומה העברית ספינתה נטרפה, מקורי-פרנסתה נחרבו, מקורי-רוחה נידלדלו, האינטליגנט העברי אבד דרכו לגמרי - הוי, לאן?
שאלה היא, ושאלה שאין עליה תשובה אחת, כללית. שאלת-חיים היא, שאלה נוגעת בעצם-החיים – ולשאלות כאלה אין תשובות כלליות. כשם שאין תשובה ברורה ואחת לאותה שאלת-השאלות: מה הם חיינו בכלל? למה הם" לאן אנו הולכים ובשביל מה אנו הולכים; כשם שאין פתרונים גמורים גם לדברים ממדרגה יותר פחותה, מסוג יותר שימושי, אם רק נשאל עליהם באמת, כמו: שאלת עניים ועשירים, גוזלים ונגזלים, או שאלת הנישואין והקמת דורות בשביל האדם המשכיל. בזו האחרונה, לדוגמה, מצד אחד געגועים נסתרים והכרח של התאחדות-המינים, מצד שני אי-תדיריות-האהבה וסכסוכים נפשיים מפותלים – ובן-האדם השואל אינו חי ומתנהג לעולם אלא כפי שהוא יכול; מזימתו הוא תשכון עמו – ולא על פיה יקום דבר. אין תשובות מחוּורות לשאלות כמו אלה.
“על אם הדרך”… עתידותיה של אומתנו… אבל עתידות מי יגיד… גם על עתידותיה של האנושיות כולה אין אנו יודעים לחשוב דבר-מה… אי הדרך ילך בה האינטליגנט העברי – אבל האינטיליגנט מי תכן רוחו… בעצמותו של האינטיליגנט בכלל הפכים וניגודים, רוחניים וסוציאליים, גם אם לא ממעי יהודה יצא, אם רק אינו אבק בקופת הדומן, אלא חושב את חשבון עולמו הטרגי… אם רק נפש לו לעצמו, משלו…
שנואים עלינו, לפיכך, כל אותם בעלי-המוסר ומורי-הדרך. אלמלי היו עמוקים קצת ברוחם, היו מבינים, כי את אשר טוב להם לא יִמָנע, שיהא לא-טוב בשׁביל אחר.
ועוד זאת לדעת: העברי הצעיר כשהוא שואל את נפשו “לאן”?, זו השאלה, שאינה לו איזה ענין חיצוני, דבר נוסף על יתר הגיגיו, אלא שמתפתלת בכולם ומרכבת אותם ומשתזרת בהם, אינו שואל את זה מפני שיצר לו בצרת עמו. בודאי צר לו, אלא שזהו ענין לחוד. עיקר-היסוד של שאלתו הוא מה שיחד עם כל סבלון-החיים של האדם באשר צורת אדם לו, הוא עוד תלוי על קש שרוף בין מחנות שונים, בין אפני-חיים שונים, מה שהוא גולה, זר, נידח, מה שהוא טובע בניגודים לאומיים-נפשיים, הנובעים ממצב-הגלות, מה שחייו הוא קשים כל כך על-ידי היותו עברי, שמן היהדות אין לו כלום, מה שהוא צריך לחיים עבריים-קולטוריים, עצמיים-פוריים, ולחיים כאלה אין מקום בתפוצות-הגולה. בקיצור, מה שלו אין מוצא, לו. האמיגראציה של כל העם, סידור-האמיגראציה, הקלת-האמיגראציה – הדבר מטריד את העברי הצעיר, אבל לא על זה יהגה בלילות-נדודיו. הצלת-האומה – אבל האומה אינה מתחננת לפניו ואינה פורשת כפיה אליו, כי יצילה. הכלל העברי הזר, המשונה, סובל את פורעניותיו המוכרחות, פעם בקשיות-עורף ופעם ביללה ובהתרעה, פעם הוא חובש מזור לפצעיו ופעם אינו עושה מה להקלתו, אינו עושה כמו ב“זדון”. חוסר-מחיה, בערוּת, פוֹגרוֹמים – וישועה רחוקה. אם, סוף-סוף, יתבצר מקום בפלשתינה לתיקון חלק גדול של הקושי שבחייו – העם העברי אפשר שישתמש בזה ואפשר שלא יאבה לשמוע. זהו, בכל אופן, מעשה של המונים גדולים, שלעולם אינם עומדים ותוהים, אלא הולכים לאשר ידחפם רצונם העיור לחיות ולהתקיים. סמי מכאן “לאן?”.
יחידים הם השואלים, יחידים. והיחיד מכיון שהוא חוצב את השאלה מלבו, ממעמקים, ממעמקי-לבו הוא – בהכרח שהפתרון, אם הוא מוצאו, לאחרונה, צריך להיות, והוא באמת, פתרונו הוא, נמצא בלבו הוא, בשביל עצמו.
“לאן?” “הפועל הצעיר”, בתור עתון הסתדרותי, עונה לכל: למרות הכל, אחים, בואו הנה! בא ר' בנימין האמן ומספר: הנה אני באתי הלום, ותשובה זו שהשבתי לעצמי על שאלת “לאן?” שלי, כפי שאתם רואים, היא רק בשבילי. אם תרצו, תוכלו להוסיף: “וכמותני”, אבל לי אחת היא. לי די אם בשבילי גרידא. לאיש מכם אולי יקרים ביותר מחמדי-המערב עד לבלתי יכולת לוותר עליהם – מי ירד לעמקה של הנפש האינטליגנטית? – יהי אז לו את אשר לו. ילך לתיאטרון וישמע שפה שאינה נשמעת לו. אני אוהב את כנרת!
לא יסכון הפתרון הזה לאחר. אם אתם הולכים הלום – דעו את אשר ימצאכם פה. אל תונו את עצמכם מראש ואל תבואו בטרוניות. כאן – לא פאריז, לא וין ואפילו לא וארשה. הנה לכם “מכתבי”.
בפלשתינה הדברים יגעים; המנהגים והמנהיגים בוערים, החומר האנושי רע, המצבים החיצוניים קשים, הצביעות משחיתה כל חלקה טובה, כל דבר אין, ומה שיש – מסוכסך. היש תקוה? היש תקוה לציוניות, כלומר לישוב עברי הגון, חיוני, יצירתי, בארץ הזאת? היש תקוה לכיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים? – איני יודע…
"ואולם שמונת-הפועלים לא נרתעו לאחור על-ידי ההיפנוז הכללי ויקומו וילכו לכנרת לעבדה ולשמרה…
"חורבה אחת מצאו על גב אחד ההרים מול הים. קוראים לחורבה זו “חַן”: מקום לקיבוץ של מיני פרקמַטיה ומין תחנה לעוברי-דרכים. נמצאים בקירוב-מקום סימנים של חרבות עתיקות ושרידי-מבצרים ומוציאים מזה מסקנה, שההר הזה היה לפנים מקום-מבצר. בחַן זה אנו חונים עתה.
"אין אני יודע מה שעתיד לבוא, אבל לפי שעה יש שאני מתקנא בחברי על שקידמוני בביאתם שני שבועות שלמים. והרי אני, כשבאתי, כבר מצאתי הכל “מוכן ומזומן” לפני: ספסל לשבת עליו ושולחן לשבת אליו, ולאכול עליו ולכתוב עליו, הכל כפי הצורך. ואולם, הם, כשבאו, לא מצאו כלום, לא-כלום במובן היותר מקיף של המלה. ואף על-פי כן, משער אני, שלא היו כלל עצובים ושוממים. משער אני, שהיו שמחים בחלקם…
"הן-המקום גורם… הנה אתה בא רגלי ממלחמיה, והירדן, הנער העלז הזה, משטה בך… פעם הוא מתקרב אליך וצועד אתה שפי על שפתו ושומע בלחש להמית-גליו. ופתאום – נעלם ויחָבא בתוך רוכסי-גבעות ואיננו. מילא, הרי אינך ילד או משורר או פייטן ארצישראלי… בשעה זו הנך מטיח את לבך ממנו, מרים את עיניך ומסתכל בתועפות-הרים שמסביב וברצועות, רצועות של “נאות דשא עונג ואור” שבין ההרים. ושב – גדות גלי הירדן השובב וחוזר חלילה, ופתאום, פתע-פתאום – ים כנרת לפניך, מעין עלמה צעירה, בת שבע-עשרה שנה, עם עינים כחולות, נוצצות, מפיקות תום וחיבה וחיים…
"האחוזה כנרת נמצאת ממערב הירדן, במקום שהוא, הנער הפוחז, עזב את מימי-כנרת, נערה צנועה זו, שנדמה, שזה עתה עוררו אותה משנתה ועודה מבושמת ריח טל הליל…
"ולמה הירדן יוצא את כנרת? על מה הוא כך ממהר, בהתפתלות משונה אל ים-המלח, אל ים-המות?
"פחז כמים…
“והרחק-הרחק נשקף ההר חרמון בשיא גאוּת גראנדיוזית, ועל מצחו – נזר של לבנת שלג… הרהורים שונים מעורר הור-הררים זה”.
ושוב:
"במעדרים ובקרדומות באו לדַלַיקה, היא היא האחוזה כנרת למן היום אשר שבו אליה שבו אליה צעירי בני ישראל ועד היום הזה…
"בין כך וכך הביאו קרשים מטבריה ויבחרו את אחד הפועלים לנגר… ויעש את השולחן ואת שני הספסלים הארוכים וגם ארון עשה בהשכל ודעת, וגם כלי-בישול הביאו מחיפה ומטבריה, וכבוא המטרוניתא הצעירה מ. ותחדל הקדחת ויתחילו חיים מסודרים…
“ואולם גם עכשיו דומה היא מעונתנו יותר למאורה של פריצי-חיות מלפלטין של מלכים… ובבוא חשכת הליל, והמנורה דולקת על השולחן, ואחדים מאתנו יושבים שמה ומעיינים קצת בדברים שבדפוס, ואנחנו כולנו משתטחים על מחצלות של קנים, המצע שלנו עכשיו, יודע אני, שאנו נמצאים הרחק מאדם העיר, מוקפים ים והרים – בשעה כזו, כשמביט אני למעלה, להתקרה הנסמכת על שני חצאי-עיגול מוצקים ועל חברי הפועלים, שהם כמדומה חזקים ומוצקים כמותם… – בשעה כזו נדמה לי, שאני נמצא במעונו של רובינזון קרוזו, יותר נכון, נמצא באי איסלאנד, בתוך חברת שודדי-הים וכובשי-היבשה, ומקשיב לסיפורים על-דבר האלים והענקים הקדמונים, על דבר בוטן ואחוזת מרעיו”…
“וכך הוא הדבר”.
כך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.