אחר חמש שנים. בשנת תרס“ג (ב“לוח-אחיאסף”) עשה אחד-העם (מיכאילוֹבסקי שלנו, להבדיל!) את חשבון ספרותנו הידוע “אחד עשר שנים” ומצא, כי “אפילו המעולים שבסיפורים העברים החדשים אינם אלא קרעים, קרעים”, אשר בכל ספרות אחרת לא היו עושים רושם. אשתקד עלה קלוזנר והראה (“רוח-הקודש”, “השילוח”, כרך ט"ז), כי “אפילו לאחד-העם בעצמו” אין הפּאתּוֹס מן המין הראשון – הפאתוס הלירי – ואפילו לפרץ (!) חסר הפאתוס מן המין השני – הפאתוֹס האֶפּי, ומובן, שאם רבי לא שנה – חייא מנין? אם בארזים שלנו לא נפלה שלהבת הפאתוֹס הדרוש – מה כבר יש לדבר על “אזובי-הקיר”? ומובן איפוא ש”אין מעוף נישא, אין פרובלימות גדולות, אין התגלמות רחבה".
“הכצעקתה?” – אבל לא להיות למליץ-יושר כּוונתי בזה, שׁאני בא לכתוב היום. מליצת-יושׁר תמיד שׁוברה עמה. לדברַי הבאים מטרה הרבה יותר צנועה מזו. תכנם: פני היהודי הצעיר באותם “הקרעים, הקרעים”, ב“סיפורים העברים החדשים”. רוצה אני לסור ולראות, מה היא דמות-דיוקנו ומהותו הנפשית של מַכּרנו בן-הדור באותן “העוּבדות הקלות, הציורים המפרפרים והתמונות הקטנות, המיניאטוריות” של הבֶּלֶטריסטיקה שלנו בעשרות-השנים האחרונות. ולא בכדי שנמצא – אני והקורא – בזה איזה סיפוק נפשי, לא בכדי להראות ולהוכיח למאן-דהו, ש“יש במה להתפאר”. לא, לא. אל-נא יחדלו פנינו גם להבא “לקבּוֹץ פארור” ואל-נא נחדל גם להלן להתפלש בעפר כתבי עתנו על אשר “חדלו הרומאנים, תמו הסיפורים הגדולים”. אבל בעת ובעונה אחת – הבו ונעלעל קצת איזו דפים מועטים… מילא, בדליכא שאני, ואם האספקלריה שלנו אינה מאירה, אם היא שבורה, רצוצה, מיניאטורית – מה לעשות? ההכרח לא יגונה, ובאין ברירה לא ימָלט להביט על פרצופנו גם בזו ה“מיניאטורית”…
א 🔗
דבר שאין צורך לאמרו הוא, כי דברי הרב אבי-נחמן אצל פייאֶרבּרג על “הדבר הגדול והיקר עד מאד, אשר מסר לנו הקדוש ברוך הוא בטובו ויעד בנו את השמים ואת הארץ, כי נשמור עליו ונגן עליו כל ימי היותנו על פני האדמה”; כל אותם הדברים, שהיו צריכים, לפי מחשבתו של המחבר, לבטא את השקפת היהדות הישנה על תכלית-האדם בעולם הזה; כל אותה הטיראדה הארוכה, הארוכה ביותר, המשתרעת בלי הפסק על ארבעה עמודים והולכת ונשנית בשאר מקומות בתבלין שונים, ברוח “מכתבים מוואהלין”, עם מבטאים מוזרים למושגי אותו למדן-חסיד כ“הסתכלות בחיים” וכיוצא באלו – כל זה, מנקודת ההשקפה של האֶסתטיקה האמנותית והטעם הטוב, עושה רושם מכאיב. חולשת התפיסה ופעוּטיוּת כוח היצירה מבצבצות מכל שורה. הרבה יותר גרועים ויותר מדאיבים הנם העמודים האחרונים מעת ש“נפתח לפניו עולם חדש” ו“שמה, בלבו, חיים עתה שפינוזה, קאנט, דארווין, בּוקל, ספנסר וכו'”; קלוש הוא – הוי, מה קלוש! – הציור של ביאת נחמן בברית-האירוסין וכל המסתעף מזה, של שיבתו לעיירתו ופגישתו עם יחזקאל האפיקורס, של שיחתו עם זה ודרשתו בקהל-ציונים. הצער התוסס בנו למקרא הצער שלש כל זה פגום הוא, פגום עד מאד, הקורא שבנו כיום סובל למקרא כל אלה עד דכדוך הנפש – אבל לא מהתוכן שבדברים, כי אם מהרצאתם הסיפורית, שאינה הרצאה כל עיקר.
אבל הבה ונמחק-נא את הציוּן “סיפור” מתחת השם “לאן?”. ציוּן זה שלא במקומו, מה הוא כי יטה את לבנו מלגשת אל הבנת והרגשת הענין כשהוא לעצמו? נדע-נא מראש כי כאן אין לנו דין ודברים עם אדם שבא לספר על אנשים וחייהם, אלא רק עם אדם צעיר מישׂראל, בעל לב רַגשׁ, שׁרעיונות-התולדה ויסורי-התולדה מציקים לו, והוא בא לשפוך את נפשו, ורק אז נפן ונראה מה יהיו פסוקיו לפנינו.
“יסורי התולדה” – ברדיצ’בסקי הוא שקרא למחלה הזאת בשמה הנכון בכתביו הפובליציסטיים, והוא הוא שצייר את כל מהלכה ב“מחניים”, ביתר שירוֹתיו עד ה“זר” ועד בכלל. “מדוע? – קוראים אנו גם ב”לאן?" – למה כיבה את הנר? קין הרג את הבל אחיו, והוא הרג את אביו… אבל העשה זאת ברצונו?… לא… זה ימים ושנים הוא מרגיש, כי זר הוא לכל, והכל זר לו" ––– –
נחמן, הנפש הווֹלינית-היהודית, המוגבלה והרכה, של פייארברג, הנמשכת אל החוץ, אל הטבע הנעים, אל האגדה שבתלמוד ובמדרש, ואשר רק מתמימותו היתירה של המסַפר, ישׁ שׁהוא משַׁוה עליה זעיר-שׁם גם הוד של “דימוֹן יהודי” – כולה, מימי ילדותה, ספגה אל תוכה את אימת הרוח הקשה, את “המראה הנקלה” (גם לא “בעיני זר לא יבין”!) של רחוב העיירה ודתה ותורתה, בת מאות בשנים. ה“ראשית-חכמה”, בין מנחה למעריב, מילה ושבת, תפילין וציצית, ביעותי הלילה וקליפּותיו, “תיקון-חצות”, “ימים נוראים”, גלות, תשעה באב, סמאל, משיח. פייארברג לא הגשים את רוח היהדות הפולנית-ההיסטורית, את צדדיה השליליים מנקודת ההשקפה האנושית בפעולות ומעשים, באורות וצללים, לא הראה את “חיי היהודי על פי התלמוד”, לא הראה כיצד חי ופעל, או לא פעל, אביו של נחמן. רק את הדיבור הרחיב בזה, רק הגד הגיד לנו… ברם, מאשר עוד כל הדבר חי בנו, בעצמנו, דיים גם הקווים הספוּרים אשר העלה, להחיות את העבר הקרוב הזה לפנינו ולשוות בתוֹכֵנו הלךְ-נפשׁ, אשׁר ישׂכילנו להבין נפשׁו של נחמן, בירה נאה ומלאתי “צללים” זו, אשר ירושה גדולה של קדושה עזה ומסירות-נפש קשה, רגשות משונים ומוזרים, יהודיים-בעצם, של הרבה-הרבה אבות ואבות-אבות “גאונים” וצדיקים סוככים עליה ומעיקים עליה. נחמן הוא חוליה אחרונה בשלשלת ארוכה-ארוכה: כל החוליות דוחקות אותה. הדבר נפסק; הבירה מתקעקעת; כל השלשלת מחנקת אותו; כל הבירה נופלת עליו.
נניח-נא לכל אותן המחשבות ה“חדשות”, שהוא מגלה לאביו ביום תשעה באב בדבר “מי שיושב תמיד על הקברים ואין לו עסק עם החיים אינו יכול לעשות דבר”; נניח לאבות-רעיונותיו אלה מן “המליץ” בראשית תקופת חיבת-ציון, שאביו קורא לו בגללם בכעס: “רב לך, נחמן!” ושתולדותיהן כיוצא בהן: האידיאה על “אירופה החולה עתה” ועל “האנושיות הצמאה לדבר-אלהים” ועל “הנביאים הקטנים (קאנט ו…דארווין!) הקמים בקרבה ונותנים בה כוח לזמן קטן ולפי שעה” ועל “המערב כולו הנוסע זה כבר מזרחה”… נניח לגיחוך הזה ולפתרון-“לאן”?" זה. לא בזה היא נקודת הכובד של היצירה “לאן?”. לא גם, כאשר דימה פייארברג, מצב-עמו, החֵפץ להושׁיע לו ואי-היכולת לעשׂות למענו דבר עשׂו את נחמן למשוגע, כי אם יען אשר עד בוא המשבר חיו כל הדורות הישראליים בתוכו ביודעים ונפשו חיה בהם ביודעים. הנפש הלזו היתה מלאה מזה, היא מצאה בזה את “נקודתה”, את משענתה, את סעדה (יעוּיין ביחוד בעמודים 58–59 בקובץ-סיפוריו, הוצאת “הספר”) – ולאחר-כך:
“בפינת הרחוב נתקבצו ילדים רבים במעגל. מספרים המה זה לזה על דבר השממיות הארורות, ששרפו את בית-המקדש… אך הוא מרגיש את עצמו כנבדל מתוך המחנה. הוא אינו עתה מה שהוא צריך להיות ומה שחושבים אחרים עליו”…
“מה שהוא צריך להיות” – על-פי קול של סבל-הדורות המנסר בנפשו.
ולהלן –
הוא מרגיש את עצמו כבוגד. אינו יכול להביט ישר בפני אדם. הוא המית בקרבו פרי עמל מוחם ולבם של אבות-אבותיו, של כל עמו, זה אלפי שנה…
ב 🔗
נחמן פייארברג נשאר בהכרח כולו בתוך התחום. ולא זו בלבד, אלא שלמרות מה שבעצם לא נשאר לו מן “היהדות ההיסטורית” ולא כלום, הנה “יסורי-התולדה” שותלים בתוכו געגועים עליה ונותנים בפיו אמרים יותר מתמיהים מעין: “היהדות לא גמרה עוד את חשבונותיה עם התבל” וכדומה. ה“אירופיוּת” של נחמן גם היא עדיין מצומצמה בקליפתה, ולא לבד שהוא, פייארברג, אינו מגיע עד לידי הכרת ערכה הגדול או הרגשת ריקניותה גם היא, אלא שהיא מצטיירת משום-מה בעיניו ביחס אל היהדות בתור “עושקת” ויותר מלהיות עשוק אינו חפץ להיות עושק, כלומר: “מהיות כפיר עם כפירים אֶסָפה עם כבשׂים” – אותה הריטוריקה שׁעל סף בית-המדרשׁ הישן…
“האספות כבר חדלו, החברה נתפרדה,ישוב-הארץ כבר נשכח מלב – והמשוגע עודנו יושב כמאז בפינתו האפלה, בדד ודומם” – בעיירה הקטנה. אולם את ההמשך שלו בספרותנו, את אותו התלמיד מיכאל, הרובץ בין “מחניים”, אנו מוצאים “בכרך הגדול, בירת שליזיה”, היינו מחוץ לתחום. “זה כשנתים שוקד הוא על דלתות בית-מדרש-המדעים, ועודנו בודד במועדו מבלי מכיר ומודע בארץ הנכריה”. “כנזיר יושב הוא בעיר ההומיה ובחיים ההומים, בלי עולם ובלי צרכי העולם”. “לפנים היה כולו רק בן לנחלת אבות והיה שומר משמרת-אבות, ועתה יצא מחוץ לתחומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות”. “אבל בין כל המטיילים אין איש יודע אותו ולכולם הוא זר, מוזר… רואה הוא, שכל עובר ושב חושב אותו לנכרי, שנכרי הוא לכל האנשים האלה אשר את לשונם ידבר עתה ואת חכמתם ילמד”.
זה – ויסורי-התולדה, שוב יסורי-התולדה; אותו: “איני יודע מה היה לי, אבל העצב הישראלי” – – – “מאומה לא נשׁאר אתו מעַמו – ובן הוא לעמו… מוחו נתרוקן מנחלת אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברות-אבותיו”. “לכאורה אין הדבר נוגע לו כלל, הוא אינו שייך אליהם עוד, והמה אינם שייכים אליו, ובכל זאת איכפת לו הדבר”…“רוחו הומיה בגלל ההווה והעבר, ונפשו לא תשקוט מפני האחריות הגדולה שבחיים… תלמודי הוא ששנה ופרש, ולוֹ נראה הדבר כמו חייב הוא עוד להם דבר-מה… את הדורות מראש אינו קורא עוד, אבל בסתר-לבבו מרגיש הוא, שעוד נר-הדורות דולק בו”…
ולגבי נפש עמוקה-קרועה זו, שכמוה לא נדע ליופי ולאצילות, ושכל מה שאמור אצל מיכה יוסף ברדיצ’בסקי עליה בסיפורו “מחניים” וביתר סיפוריו מדהים אותנו בעוז-ההבעה ובגדלות-התיאור, מובן הוא מאליו, ש“ימי החתונה לא עברו” עליה בשלום, והיא לא נשארה “בבית-חותנה, בית שקט מלא תום, אושר ואהבה”, כמו שמצינו ב“לאן?” בתקופה אחת שלמה. בירת שליזיה שאני. כאן שוררת דממת צהרים של שבת שלהם; צל-השבתון מתערב עם שלוות-הקור הממלאה את נפשׁ ההולכים לטייל, ובַשׁלווה הד שׁל בטחון המצוי בשׁעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו… ושם בירכתים, בין המחליקים על הקרח, נערה יפה, שׁבחִנה השׁפוךְ עליה היא מעין תינוקת גדולה… והנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה… ומושכת היא אליה עיני אותו תלמיד עברי…
היא, אשר יפיה מתגלה בכל עצם תומו ופועל על רואיה כשושנה; היא, אשר כל דם-האב הנוזל בה לא התערב עם אותו שמצד אמה, רק מעוּלף בה, כמו שמוּר הוא בקרבה… וזה משַׁוה עליה מין הוד נפשׁי, זר, איזה קסם נראה ובלתי-נראה… היא המשתוקקת הרבה למים וגנים… היא ההולכת אל הכוהן ואינה יכולה לדבר עמו דבר משום שפניו עצובים תמיד ותמיד הוא אומר לה שתתוודה על עוונה, בעוד שאינה יודעת מה זה עוון… היא בתוך הסביבה שלה… ואותו מיכאל… אשר בשכבר הימים חשב לפרקים, שבתור משיח-הצדק היה צריך הוא לבוא לעולם… וגם אחר כך נדמה לו שצריך הוא רק ללבוש מעיל שחור ארוך ולהגיד לכולם איזה דבר שיהפוך שורש-נשמתם…
היא והוא… שני עולמות… מחניים!
“מה לו ולכל הנפשות האלה? רק כתועה הוא ביניהם, כאיש מארץ רחוקה ומעם אחר; אבל איזה דבר מושך אותו, איזה דבר אומר לו: לֵךְ! והוא הולךְ שׁמה ומצטער, יושׁב על ספסל להירגע ומצטער, נשען על עמודי הגשר ומצטער” –
“ולמרחוק הוא רואה אותה, ואימה חרישית נעימה מתגנבת בו. לבו דוחק אותו ונפשו שואפת לאיזה דבר כמוס ולחלום בהקיץ”.
וכשנפש הנערה דבֵקה אחריו גם היא, וכשׁהדברים מתקרבים אל הפועל, הוא חושב ביחס לבת-זוגו: נוצרית שנולדה שלא בקידושין… חרות גמורה… יעזוב את הדור האחרון שעודנו שייך לו ויהיה לאדם חדש לגמרי, בן דור ראשון…
לפתע תרעישו ידיעה על ביאת אביו הרב למקום מגוריו – ולפתע הסכנה עוברת. ברוך אל-הרפואות! – כמו אבן נגולה מעל לבו. התדבקות הנפשות הטהורות, הרחוקות, הולכת וקרבה איפוא, לכאורה… אבל דוקא ערב-שבת עם חשכה, “שעה שעודנה מהוּלה אצלו מעט בשירת רגשותיו הדתיים שבעבר”, בגבוֹר בו געגועים והוא עומד כחולם, ונפשו תפחד ותרעד בבוא הערב, הוא בא אל הגן. והליל וחמדת-הליל כמו חולמים יחד ומחכים יחד…
הוא פוגש באותה כובסת, באותה אֵם, ו“ברגשי חמדתו מתערב איזה צל של רחמים. חן דבריה שהיא מדברת בלחש מלבב אותו בחביון נפשׁו הסוערת, ולפתע הוא מתביישׁ ותמיהַּ על עצמו”.
נפשי! נפשי! שירת הישראלי ושירת החמדה של הישראלי הצעיר, שירה אשר לא אדע דוגמתה, אני שומע כאן… שירה נוקבת לתהום-התהומות של הנפש. אין מלה בלשון.
מיכאל “נכשל” – והכל נשבר. הכל אבד. “הוא מתירא להגות בשם הנערה, ואותיות-שמה מרחפות לפני עיניו ככתובות באש אדומה על גבי אש שחורה. נפשו קשורה בנפשה הטהורה והוא טימא את נפשו לנצח”.
מהיכן כל המושגים של טומאה וטהרה לנצח הללו? מאין כל אותו הפרק השלושה-עשר, שכל ביטוי וביטוי ממנו עושה שׁמות בנו? מאין כל אותה הנזירות שׁל שׁנים רבות רצופות, אשר היא היא שהצעידתהו למדחפות? מאין כל אותו הסער הנפשי המחריד שלאחר כך? מאין זה ה“הנח עצמך לפני מפתן בית הכנסת למען ידרכו עליך הבאים להתפלל”?…
נחמן – ועַמו, וירושׁת הדורות; מיכאל – והוא עצמו, וירושת הדורות…מבעית הוא אותו בן-הרב ב“צרת נפשו המעיקה” מבעית…
ג 🔗
מ“מחניים” עד “עורבא פרח” רק הפסקה קצרה. בזה הסיפור השני אנו רואים, כיצד אותו בן-ספר אוהב בכלל “שנה ומחצה”, או יותר נכון: כיצד הוא משתוקק לאהוב וכיצד הוא צריך לאהבה…
בתוכן זה נגע גם ש. בן-ציון בסיפורו " מעבר לחיים“. אבל בעוד שפייארברג וברדיצ’בסקי קורעים חתיכות-חתיכות מנפשותיהם הם ונותנים אותן לתוך סיפוריהם, ולפיכך אין דבריהם – אין הם יכולים להיות! – כתב-האשמה, אלא תיאור והתוודות, עומד ש. בן-ציון ממעל, כביכול, ושופט את גיבורו גילפן האֶכּסטרן ודן אותו ברותחים. בן-הספר, אלימלך בן יונה, של ברדיצ’בסקי ב”עורבא פרח" הוא איש טהור עד המדרגה היותר קיצונית, איש דק ותמים וגם גדול ברגשותיו, עברי-אירופי טיפוסי הוא בכל מחשבותיו וצללי-מחשבותיו, בכל ניגודיו והפכיו וצעדיו-מעלליו הסותרים זה את זה. הוא יודע את עצמו ועיניו פקוחות על עצמו, וכל שורה ושורה שב“עורבא פרח” קוראת לנו: כך! כך! זהו הצעיר העברי שעזב את הכל וזוהי אהבתו! בּיישן הוא ולא-למוד בהליכות-החיים וב“זקנת ילדותו” חסרה לו הנטיה הטבעית להרגיש נכונה: זאת היא הנערה שנוצרה בעבורו. לרוב קלסתר פניו מוצא חן בעיניו, ובכל זאת חסר לו רגש-האמונה למצוא חן בעיני נערה. בכל פגישה עם נערה יפה הוא מהרהר למפרע הרהורי-אהבה. הנשיקה בכלל היא חלומו היותר גדול במשאות-נפשו, ויש שאת האילן הוא נכון לחבק בדמות אשה… ועוד זאת: גם אותה אשר שלח לו המקרה להתעלל בו, בת מינו היא במידה רבה. “שמלה יפה לה ובעיניה היפות מעין זוהר של עצבון”. זוהי פגישה ראשונה. ולאחר זמן ידוע – “לכאורה אינה אוהבת אותו כלל ולכאורה איפכא מסתברא”. והיא מקרבת אותו ומרחקת, והוא גם הוא מתקרב ומתרחק, ורגשו אליה מתחלף ומשתנה לבקרים, ורגשו אליה מורכב מיסודות כל כך הרבה… והכל שוב מעורב בחשבונות רבים של היחיד והאומה, בקריאות-התגר על הספרים וצללי-הספרים… ועל הכל מסוכה ואתה השירה המקסמת של “רועי צאן ובקר וההרים השלווים, אשר יעלו על לבו זכרון שבטי-יה בארץ-הקדם”…
טנדציה אחרת, אחרת לגמרי, היתה לנוכח ש. בן-ציון בכתבו את סיפורו הנ“ל. הוא אינו נוטל לו לחומר את החטיבה הנפשית של היהודי הצעיר, כי אם את האֶכּסטרן האומלל מבני-ישראל ועמל הוא להראות עד כמה הלז אינו מוכשר לחיים, עד כמה הוא “מעבר לחיים”. לתכלית זו צריך להביאו לביתו ולעיר-מולדתו ולהעמידהו בקרבת קרוביו, חיים שדכן וכו', וביחוד בקרבת רייזלי, הנערה הקרתנית, הטובה, הישרה, הכשֵׁרה, המחכה למוצא-פיו כאל מלקושׁ, המחכה, כי “הוא” יגיד לה את “המלה הדרושה” – ולהוכיח בזה, כי לגילפן אין מלה כזאת. צריך היה לעשות כזאת לשם מטרת הסיפור – ובן-ציון עושה כזאת. גילפן הוא נבוב. יתר על כן: גילפן הוא טיפש, מפיח אמרות ריקות, נבזה – צורת-קוף לו אפילו במפני שווארצמאן העסקן הציבורי, בן-גילו של וילנסקי מ”באין מטרה" שׁל בֶּרשׁאדסקי. באחת, גילפן הוא “בּאנקרוֹט”. בשׁעה הדרושה הסַטריקה קופצת עליו, ואפילו רחמים עלובים אינו מעיר בלב הקורא. לא יצלח, לא יצלח, גילפן לנערות קרתניות. שווארצמאן, “הגיבור הציוני”, עולה עליו.
שווארצמאן, הגיבור הציוני… לחינם, איפוא, שומעים אנו מתאוננים על קוצר-המבט וצמצום-האופק של מספרינו, שמשום כך, כביכול, אינם יכולים להתרומם ולכתוב את הרומאן הציוני המקווה עם גיבור חיובי, ציוני. לחנם עמלים אחרים לתרץ, שמפני שאנו עדיין בתוך התנועה הציונית ועוד לא עברנו את ה“דיסטאנציה” הדרושה, לפיכך אין בכוחנו לגשת אל תיאור הדבר באוביקטיביות הדרושה לכתיבת רומאן. לחינם באים עוד אחרים באותה הטענה, כי באמת אין הציוניות עד עכשיו תנועה של חיים במשמעותן הנכונה של המלים הללו, כי האידיאל הציוני עד היום עוד אינו מהפך בשום דבר את חיי כוהניו, את מעשי ימיהם, כי לחומר הגון ליצירה בלטריסטית מקיפה יוכלו לשמש דברים מעין שינויי מרכז, עזיבת הגלות בפועל ממש, בנין חיים חדשים, אבל, בכל אופן לא תשלומי שקל… מש. בן-ציון ומסיפורו הנוכחי אנו יכולים ללמוד בענין זה אחרת. ש. בן-ציון, כברשאדסקי בשעתו, תופס, כנראה, מצד אחד, שגיבור-היום שלנו בשנותיו האחרונות הוא לא העסקן הלאומי, כי אם דוקא גילפן הרֶפלֶקטיבי, השׁלילי, הריקני… אולם, לאידך גיסא, הוא מעמיד נגדו, אף על פי כן, גם גיבור ציוני, גיבור מתוֹך ולא מעבר החיים…
" מעבר החיים" – אבל כאן הקורא שואל: מעֵבר איזו חיים? מעבר לחיי חיים שדכן, רייזלי, שווארצמאן?… וזכות יש לו לקורא לפנות בשאלה זו אל ש. בן-ציון, כי גם מקומות אופיים, מקומות יפים, יש בסיפורו זה שמעבר לחיים.
ד 🔗
לעבר זה או לעבר אחר, אבל שׂ. בן-ציון על כרחו אינו יכול לשחרר את עצמו מליריקה, מן הנטיה הלירית שבנפשו. אם רוצים אנו איפוא לשמוע משפט חרוץ, “אובייקטיבי”, על האינטליגנט שלנו, אם אנו מבקשים תיאור מדוייק, הגיוני, מריקניותו, מחוסר-התוכן שבחייו, ממעשיו הלא-רצויים שהוא עושה בסיבה זו, מהקושי הגלוי, המובן לכל, שבחיי נפשו – עלינו לפנות לרומאנו של ברשאדסקי המנוח “באין מטרה”.
אַדַמוֹביץ, גיבורו של הרומאן “באין מטרה”, אפילו לאחר שנחסיר ממנו כל אותן התכונות החיצוניות, החיוביות והשליליות, אשר חלק לו ברשאדסקי מחפצו ומהכרחו הפנימי של כל מספר ליצור בצלמו-כדמותו, אינו שייך כלל וכלל לסוג של נחמן-מיכאל אלימלך. אדם זה לא ידע כלום מאות “צרת-הנפש המעיקה” של אלוהים מתים, אשר מעֵבר אחד היא משברת ומפרכת את הגוף והנפש, ומאידך גיסא, יחד עם זה, היא מרכּכת, מעדנת ומעלה את הנשמה בהרבה רישומים. אדם זה לא ידע גם מאותה ההרגשה הרצוצה-השירתית בנוגע לאשה וליחס-האהבה, אשר מצד אחד היא גורמת עינויים קשים משאול ומצד שני היא ממלאה את הנפש סוד-קדושה וקווי-אור דקים ונעלים. אדמוביץ הוא בעל פסיכיקה פיקחית, חודרת, ספקנית, אבל גם עבה, קשה, נקרנית להכעיס. הפסיכולוגיה שלו היא כל כך פרימיטיבית! הוא בעל אֶנרגיה הגונה, אבל סביבתו הפעוטה, היקפו החיצוני לא נותנים לה את הטרף הדרוש לשיניה, ולפיכך אתה מונה את צעדיו ומושך בכתפות: כמה מגוחך האישׁ! את הגבירה זֶלדין הוא מסובב בקומפלימנטים ביתיים ומשַׁווה לזה ערךְ של “חכמה”! למורה קפלן הוא רוצה למסור את הוראת-השעה, שלא עלה בידו לקבלה, בכדי לשים בזה לאַל את תקות טורינסקי, ו“מחשבות פסיכולוגיות” מבלי משים עולות על לבו: “מה גדול כוח השקר” וכו'… בבית-השֵׁכר הוא לוחם בעקיצות את הבתולה רוֹזה, ואם האחות רַאיסה הוא משׂחק משׂחק החתול והעכבר עד שהוא צד אותה – וכל זה בלי שום נטיה ישרה, איתנה, טבעית, וגם בלי שום הפכפכות, דקוּת, יופי, אלא הכל בנפש כבדה, ריקה, הגיונית. “מופקר” הוא? לא, אדרבה, אדמוביץ הוא מוֹראלי, מוֹראלי במובן הכבד, התחתון של המלה. “הלאה האדם החושב שבי! – הוא קורא לעצמו בלכתו לבית שולבוים – מקומו יקח האדם-הבהמה!” הרי מושגיו של אדמוֹביץ.. הולך הוא למלא תאותו,קורא לעצמו “בהמה” והולך בכל זאת! איזו גסות!
כמו ב“גיבור-זמננו” שֶל לֶרמוֹנטוֹב, שׁבצדו שׁל פֶּטשׁוֹרין אתה מוצא את גרוּשניצקי הקהה והטיפש, אתה מוצא גם בצדו של אדמוביץ נפש שניה מוּצגה על ידי המספר, בכדי שגיבורו הראשי יסתמן יותר בקרבתה, את וילנסקי הישר והתמים. ברם, דא עקא, שׁההפך מפֶּטשׁוֹרין הוא קהה וטיפשׁ, וההפךְ מאדמוביץ – תמים וישר.
מגוחך ובעל הרכבה פשוטה הוא אדמוביץ בשעה שהוא בא להכריע את וילנסקי, במלחמתו אתו בגלל בֶרטה, על יד זה שהוא בא לחלוק על דעותיו בקהל-אנשים; מגוחך ופחות מבינוני הוא גם בוידוּיוֹ לברטה זו, כשהוא דוחה ממנו את אהבתה אליו בטענות הגיוניות.
ולמרות כל אלה – אדמוביץ הוא אישיות, ואם לא אישיוּת טרגית. רם הוא אדמוביץ, סוף-סוף, מכל הסובבים אותו, אציל מהם. יש שרוח קרה עזה נושבת מהליכותיו; יש שצינה קשה עולה מדבריו. מה יעשה בחור זה? אנה יפנה? במה יגרש שממון-נפשו המוכרח, אותו השממון המוחשי, הריאלי, שִׁממונו שׁבתוכו והשׁממון שׁמחוץ?
אדמוביץ איננו גילפן. לא מעבר לחיים הוא, אלא מפרפר – ובאופן מסוֹאב! – בתוך ה“חיים”. דומה לו בזה – בפרפורו, ולא בסיאובו – ה“תלוש”, הד"ר ויניק, אשר בציורו של י. ד. בּרקוֹביץ (“השילוח”, כרך י"ד). לברקוביץ, בכלל, הרבה יותר פשטות ציורית, טבעית, בלתי-אמצעית מאשר לברשאדסקי החקרן והפובליציסט על פי מהותו. אבל היחס הנפשי אל הגיבור בנדון זה אחד הוא לשניהם – יחס אובייקטיבי. הדראמה שבחיי אדמוביץ היא חוסר-תוכן; ובחיי האינטליגנט ויניק היא בזה שנשמט הקרקע המשפחתי מתחת רגליו, שנתרחק מעולמו ולעולמות אחרים זר הוא, והריהו תלוי בין שני מַגניטים בין שתי רשויות.
ה 🔗
אמן חכם בפנימיותו ומחשב את דרכו משני אלה גם יחד הוא נוֹמבֶּרג. באיזו מתינות קרירה ויחס שׁל עומד מן הצד, לכאורה, הוא מתאר את האינטליגנטים שׁלו: בֶּנדֶר, פליגלמאן, טוֹיבּקוֹפּף, שוואַרצוואַלד; אבל עין מסתכלת תכיר ותדע מיד, שאין זה אלא, כמו אריכות-הרצאתו, אופן-כתיבה שסיגל לו במכוּון. לכאורה יש גם שנדמה לפעמים: חסר לב לציורו זה ולתמונתו זו, אבל גיבוריו של נוֹמברג, בעצם, נפשיים הם ביותר ונשמת יוצרם רועדת בהם גם שלא ברצונו.
צורת הרב שלו ב“הרב ובן-הרב” ודאי שעלתה לו יפה, וּודאי שאנו רואים אותה ביתר בהירות מזו שאנו רואים בה את אבי נחמן ה“משוגע” שמצד הציוריוּת אינו אלא גולם. כאן הכל חי: הפנים המפיקים הכנעה ויראה לפני ריבון-העולמים, התנועות הרבניות, ה“תורה” על “כי תצא למלחמה על אויבך”, הקושי לסדר את תורתו בפני שלום בנו, בחושו כי בנוגע ל“תורה” מפריד איזה דבר בינו לבין זרעו יורשו. חי פה חיים מלאים גם שלום, הבן הרך, המשכיל המסתתר. מלאת חיים ברובה היא גם ההתנגשות של שני העולמות האלה – למרות המלאכותיות המוגשת בהרבה שורות…
כי אכן זוהי רעה חולה. אי-אפשר שלא להכיר בכל אלה הדברים גם איזו דיבורים מעושים. הפּסימיות השכלית, היאוש הנובע מהבנה יתירה, הרעיונות העירומים והנטיה להתפלספות לשם התפלספות, שׁהרעילו בהכרח את חיי בֶּנדר בעל ה“מכתבים” וישללו ממנו את יחסו הישר לדברים שבחיים ומנעו ממנו גם קצת יחס אחר, עליוני, לאותם הדברים, הם הם שמקלקלים הרבה גם את דברי יצירתו של נוֹמברג.
אז יבוא נומברג ויתן לנו קטעים מחיי פליגלמאן, זה בעל הגוף הקטן והכפוף, המצח הגדול והמשופע, הזקן הצהוב הקטן. נומברג חוזה, כי עיניו של פליגלמאן נראות תמיד כמכוסות אד קל, ודומה, כי די אך לנקותן במטפחת למען יהיה להן ברק – אבל את המטפחת הזאת לא יושיט לנו מר נומברג! אדרבה, הוא בעצמו, להפך, מוצא לנכון להתכסות באיצטלה של מחבר טראקטאטים פילוסופיים על דבר איזו בריה רחוקה, על דבר איזה פליגלמאן, באותה השעה שהוא בא לספר לנו מחיי האיש הזה, כלומר מחייו הוא, מחיי אני, מחיי כל אחד ואחד מאתנו, הנידחים בהכרח-החיים. כך, בהכרח….
נשמת נומברג בהכרח, למרות רצונו, להכעיסו, מפרפרת בין עלי כתביו, למרות מה שהוא אוהב לסור מגיבוריו צעדים אחדים ולהראות עליהם באצבע כלפי הקהל, לאמור: הם ולא אני, הוא מספר על פליגלמאן ומדגיש וחוזר ומדגיש: “אבל אנו חכמים ממנו, אנו מבינים, כי העיקר הוא דוקא להיות ככל העולם”… אבל מי יאמין לו? מי יאמין ל“פשטנותו”, כביכול, של נומברג? מי יאמין להיתוליו בפליגלמאן ולאמריו ש“בחייו בכלל פליגלמאן מוצא קורת-רוח”? למה לו לנומברג הכותב להתנשא על גב עלוב זה, כאילו אינו נוגע לו כלל? למה לו ללעוג עליו לעג מעושה זה, שאינו במקומו כלל? אותו ה“פְּסָק” שׁהיה לו לגיבורו ביחס לנערה, שׁהביטה ממולו בחלון ושלחה לו לשון, אינו מעורר צחוק כל עיקר, למרות מה שהמחבר כאילו עומד מן הצד ומעווה את שפתיו. וכי באמת אומר נומברג להשיאנו לדעה זו, שהכל טוב וישר בהאי עלמא, ואנו, הפליגלמאנים, הננו האשמים, המגוחכים, המקדיחים את התבשיל ומקלקלים את העולם? וכי גם הוא, כש. בן-ציון, מוצא, שפליגלמאן ראוי הוא לנזיפה משם שהוא “מעבר לחיים”?
גם מיידאניק המנוח עיוה את שפתיו. “חולשה”!… לפיינרמאן שלו האומלל נוספה עוד המידה המגוחכת של הערָמה והונאת דעת אחרים. פיינרמאן מתחפשׂ לחולה מסוכן בפני האחות הרחמניה. פיינרמאן מַשלה את נפשו, כי אוהבת אותו האחות הרחמניה. קוֹמדיה, הלא?… אבל הן סופו הוכיח על תחילתו, כי זו לא היתה קומדיה… מעט יותר נפשיוּת בנוגע לפליגלמאנים ולפיינרמאנים! מעט יותר התעמקות בנוגע לאנשי-העמק!
ו 🔗
צער-האומה, מיתת-האלים, השמטת-הקרקע, אבדן הערכים הקיימים, דלדול-הכוחות, שממון-החיים, חוסר-התוכן, ריקניות שבריקניות, גיחוך שבטרגיוּת וטרגיוּת שבגיחוך – וכעברך כל המדורות הללו הרי אתה מגיע לנחום חגזר של א. נ. גנֶסין.
גנסין מוֹנוֹטוֹני הוא ו“בינתים” ברובו אינו אלא מחזור של “הצדה”. אבל אמן הוא, בכל אופן, לא קטן. יחסו אל יצוריו אינו לא אותו היחס המחייב, המשתתף, של פייארברג לנחמן בן-הרב, גם לא אותו היחס השלו, כמעט השלילי למראית העין והמלא הערצה גלויה בחדא מחתא, של ברשאדסקי לאדמוביץ, ואף לא זה נוֹמברג, זה היחס הקר והמיושב, המרפרף ממעל, כמעט המלגלג מבחוץ, הנובע לא תמיד מחשבון המצב כמו שהוא וההכרה הנכונה מבפנים. אותו נחום חגזר ואותו נפתלי ברגר, בעלי השמות שסופם ברי"ש, שנים שהם אחד, הרי הם כאילו קוֹרצוּ מחומר אנושי אחר לגמרי, ובצמאונם הגדול, האינטנסיבי, ליופי, ובהתנודדם בהאי עלמא “הצדה”, “בינתים”. או יותר נכון, כמו בחלום, קורבתם הנפשית עולה ומתמזגת עם מיכאל ואלימלך של ברדיצ’בסקי. גם ההרצאה הנאה, המיוחדה, ההרצאה המחכה עוד למעריכה, של הסיפורים האלה הרי היא ברורה מצד אחד, ברורה ביותר, ומאידך גיסא – כל הדבר הוא כמו בחלום, כמו מתוך החלום…
“יצא וחזר”. אותו האינטליגנט שב אל עיר-מולדתו משוט במרחקים והוא בא “לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקט”. בפעם הראשונה,דוקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח, והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים ענין, המחילים לו בעיר הקטנה". “אולם למחרת היה דוקא יום-עופרת עגום קצת ושמשות-החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה. והוא ישב עת רבה אל השולחן ולחיו על כפו ושפתו בין שיניו, ופתאום נעור וימצא לו “תואנה”, וילך “לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקט” –לראש הדף… פני רוֹזה יפים, " גיחוכם חיור וזך לנוגה-הערפל של המנורה הפורשת צל”. כשהוא בא בערב היא “מגיחה לקראתו מפינתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפה הקטנה והטובה ומַעלה את הנוֹגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפינות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים והשמשות שבינות לוילונים משחירות והשיחה שוקטה, תמימה וקולחת” –
תיאורי האנשים בצבעים בולטים ומרפרפים כאחד; חליפות ותמורות-הטבע ופרקי-השנה במילוֹדיוֹת נגיניוֹת נוּגוֹת וערבות כאחד; סיפורי המקרים שנפלו בהכרת-ובגילוי-רשת-המציאות יחד עם המעטה של כסוּת-אד קלה – וכל זה מוֹסך עלינו נעימוּת עצבנית של הזיית-בין-ערביים….
ולבסוף הסופות:
“הגזר הרגיש פתאום לחיצת-לב איומה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסילד את עיניו. מה הוא עושה פה? רגע חלף וגזר את לבו השחוק הבטוח של כרמל ועיניו ראו את זרועותיה הנעוצות של חנה ואזניו שמעו את הצחוק החזק של הנועץ; אחרי כן ניצנצה במוחו ונעלמה שוב המודעה אשל הדוקטור מוילנה. ופתאום ניצנצה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה ויזכור את ישיבותיה הרבות ואת הביבליותיקה של שטראשון ואת עבודתו בבית-המקרא ואת ה”כנסת-ישראל" עם תמונתו היפה של סמולנסקין ואת לילות העבודה הכבירה בחדרו השוקט ואת חבריו החולמים גם הם כמוהו, ולחיצת לבו גברה עד למחנק ועיניו קמו רגע ואוזניו התחילו הומות. ואז העמיד בהכרה מבולבלת את כוס-המים על הכיסא ורגליו תעו אל הפתח; וכשיצא החוצה ורוח צח בא אל קרבו, אורו עיניו מעט ורקותיו היו דופקות ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב ויצא אל מחוץ לעיר והולך בעצלתים ועיניו מביטות בשויון-רוח נוגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו שוממה ומתעלפת מחום היום".
כי אכן כך הוא הדבר. המלחמה עם סמאל נשכחה זה כבר. לשאלה “לאן ללכת?” – אין פתרונים. אף על פי כן – החיים נמשכים. גסותו של אדמוביץ רחוקה ומוזרה: נפשות יותר עדינות מבני חברתו רחוקות ומוזרות. הגבלת עולמו ושביעת רצונו הפילוסופית, כביכול, של פליגלמאן גם היא בלתי מובנה ומוזרה. חולשה? אבל לא, גם זו לא… כל התחומין נתערבבו… חיים באיזה מין “בינו לבינו”, עוברים ממקום למקום… נוטים קצת הצדה…. מביטים ותוהים… יוצאים, לאחרונה, אל המסילה הארוכה – ונושמים… תמהון… זכרונות… כמו בחלום… “באמצע”…
לפרקים מבצבצת ועולה איזו “הנאה חריפה גנובה וחשאית”, אבל תמיד משום מה היא “עולה בהרבה, בהרבה” צער. “תולעת הקנאה” או תולעת אחרת אוכלת ומכלה כל חלקה טובה, ו“טעם מוזר – שוב – מתחיל מפעפע אז בכּל”. ישׁ שׁאיזה רֵעַ-אח מפיג בקרבתו – לרגע, עד שׁהפנימיוּת מתגלה – את הקושי הנפשי… ויש ש“ביעותי הכרך נשארים לשעה מאחור”, ואיזו בריה קטנה, יערית, בעלת רגלים קטנות ושחורות ועינים מאירות דבר-מה מהממת לרגע נצחי באושר שׁל נשיקה עסיסית, עד כי יִשָׁכח הכל, הכל, מה למעלה ומה למטה, מה בעבר ומה בעתיד, והכל מתהווה כמו באמצע….–
ואת מתוך החלום הזה כבר שוֹפמאן יספר לנו, זה האמן אשר ברשימותיו הקטנות ובכתביו המעטים, לא לתאר “אנשי-התקופה” הוא בא, לא להציג לפנינו את מַכּרנו בן-הדור, אלא שבּוֹ, באינטליגנט, ובכל הבא לידו, הוא משתמש רק בכדי לגלם ולגלות אותם הקווים המיוחדים, הבודדים, החשובים בעיניו ושהוא רואם. הוא ולא אחר…
הכתבים המעטים. כי לשופמאן חסור יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי, המרובה המחזיק את המרובה; חסוֹר תחסר לו תפיסת הניגודים הקשים שבין מה שהוֹוה ומה שצריך להיות; חסוֹר יחסרו לו עינויי מלחמת הטוב והרע, עינויי הצורך המוסרי הגדול, אותו הצורך המוסרי שאינו כתוב בספרי פרופיסורים וב“אלה המשפטים”, אבל חרות הוא באש שחורה על לוחות לבבות טהורים. הערצת הרגע, חריפות הקו וחלום בעל-ילדות הנם שרטוטי שופמאן הקצרים והמנויים – חלום בעל-ילדות, אבל לא מיסוד-הילדות של פּייטני-הרחוב שלנו (אַש ואחרים): ילדותם האידילית של פייטני-הרחוב היא זו, שעדיין לא פקחה את עיניה, שעדיין אינה מבינה דבר, וסגנונם יוכיח; ילדותו של שופמאן היא בעלת עינים פתוחות לרווחה, ילדוּת מתרשמת, תמהה, מתפעלת ומתענגת קשה ובאופן משונה על ההתרשמות וההתפעלות הללו גופן. ילדותו של בעל “יונה”, “תלוי”, “טיול”, “עיפים” “לא”, היא מיסוד של אותם הילדים המגודלים והמפותחים ביותר, שאַליוֹשה קאראמאזוב אהב לטפל בהם ולשמוע את סגנונם המיוחד העמוק, הבלתי-ילדותי… בעל “ליד הדרך” ו“אחר הרעש”, “בין החומות” ו“במאסר” מתגלה לפנינו, לכאורה, כלל לא כילד תמים, אלא להפך כאיש שכבר אינו נבעת משום “מורא”, שהכל ישר בעיניו, שהבדל עיקרי אין אצלו בין דבר לדבר ושבּכּל הוא מוצא תוך אחד – זה אמת. אמת היא גם כן, כי באחת מהפואימות האחרונות שלו (“הַניה”) הוא סוקר חיים שלמים ועולמות שלמים מתוך טיסה כבירה בת גון אחד, מתוך מבט אחד מיוחד לו לבדו, מתוך שפופרת דקה מן הדקה, שהבית המסוייד על יד החורשׁה, הַניה היפה בילדותה ובזקנותה, בעל ה“בית” המתרגז והבַּלן בתוךְ בית-הרחצה הריק – הכל משתקף בה ברסיסי צל-אור דומים. אבל יחד עם זה, יחד עם “עירוֹם-ההוויה” המעיק מתוך אותם השרטוטים הקטנים – דקירות-המחט החדות – מפרכס בהם גם תמהון ילדותי ומחלחלת בהם חידת חלום-החיים ב“צירופי-דברים” שונים…“על העיקר, שאיננו, מרשרשת השלכת”… “כעין דופק עם הפסקות ממושכות הוא הכאב”. “איזה כוחו נעלם הודף מאחור בלי הרף” – כל זה ודאי הוא, ודאיות גמורה, ברורה, כל זה תופס עולם כולו ושוטף הכל, עד כי אין מקום אפילו לשמות-עצם פרטיים ושמות-גוף (ב“באמצע” אין זכר למו!), אבל הנה חלום רגעי, חלום ילדותי, ו“הכאב הולך ומתרכך, הולך ומתפשר, מאחורי היער השחור עולה הירח ומהשיפון הרך והירוק, שנכפף מהרוח, נושבת עצבות רעננה, ריחנית. על החזה חולפת לאט-לאט העקה חמימה” – – –
עצבות רעננה… העקה חמימה… לאט-לאט! יִקָרא-נא לאט… יִקָרא בלחישׁה… רבות עוד ישׁ להעתיק משׁם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.