לזכר אבי אליעזר בן הרב ר' נחמן מוורחובסקי ואמי שרה בת ר' מרדכי שו"ב באודיסה כי מכם הכל ומידכם נתתי לכם..

 

א    🔗

צנה רטובה חודרת עצמות על־פני חוץ; שלג עב יורד ופורש על־פני האדמה סדין לבן וצח, אשר יגואל תחתיו ויהפך מהרה לבלילה ירוקה ונרפשת, הנמוגה תחת כפות הרגלים; הרוח ישרוק וייליל כמתמרמר ומשליך בפני העובדים פתי־שלג גדולות, הנמסות ברגע נפלן.

ואני רץ בכל מאמצי־כח מול הרוח המתקצף ההוא – אני רץ לבית־המדרש. נר בן שבע שנים אני, ולהתהלל בגבורתי לא אוכל; הרוח ידחני ויהדפני לאחור, אך אני לא אשים אליו לב וארוץ הלאה. השלג מכה בפני, יורד על גבי מבפנים, מתגנב אל חיקי ושם יְזוֹרב ויתמוגג על כל בשרי, יחדור לכל אברי – ומי יאמר לו מה תעשה! כתנתי פתוחה ובית־צוארה קשור בשני פתילים, וגם מעילי הדק, העשוי בד, פתוח, סרוח ומנפנף כנס, ואף טליתי־הקטנה בציציותיה הכשרות לא היתה עלי סתרה מפני השלג, ובגדים זולתם לא היו עלי. על נעלי אעבור בשתיקה, כי גם אני לא אדע לכַנות בשם את בלויי־הסחבות, אשר עטו רגלי הבצקות, התקועות בזוג נעלות בלות ומטֻלאות, אשר עוד אבי, עליו השלום, נְעָלָן.

האופל מאפיל ובוא, ואנכי רץ דרך מגרש גדול וריק; אף בית אחד לא ירָאה מקרוב בכל הככר ההוא, רק שם־שם מרחוק וּמִקָצָה יִכְהֶה אור כהה בעד הלוחות הצהוּבים אשר בחלונות בית־המדרש, ומקרוב אליו ילבין כותל הצריף של מלמדי ר' דוד, אשר היה כתֹפת בעיני. מן התפת הזה קדמתי לברוח מבעוד־יום. בעלות על לבבי כי הולך אני עתה לבית־המדרש ולא החדרה להכלא בו עד השעה השמינית, כדרי לילה־לילה, – ימלא לבי עונג נעים ומתוק וכל קרבַי יָרונו. אמנם כן, אף כי יום החמישי היום, היום הגדול והנורא, אשר בו ילמדו הנערים את החומש ואת הגמרא נער־נער לבדו, ומכות מהלומות ושבטים ינחלו בהמון, בכל זאת לא אשב הלילה כי־אם בבית ולא בחדרי, בביתי עם אמי, עם אחי ועם שתי אחיותי, כי חֲנֻכָּה היום! משמחה עצומה ראשי הקטן סחרחר, ואשכח גם את דבר מרוצתי.

אבל הנה בית־המדרש לפני.

פתחתי את הדלת וארא כרגע את אחי עומד אצל התנור. בקוצֶר־רוח ובנשימה אחת הרימותי את קולי ואקרא בכל שארית כחי:

–פיני, פיני, הנה אמנו מבשלת הערב מלילי־בצק!

עד כמה פעמים הזהירתני אמי להגיד לו זאת בלחש, וגם אחרי צאתי ללכת קראה אחרי מעל סף הבית לאמר:,זכור איפוא, משה’לה בני, והגדת לו את הדברים באזניו חרש!" – אך ה' הוא היודע כי לא מזָדון ומרוע־לב עשיתי זאת, כי אם מתשוקתי העזה להחיש בשורתי לאחי ברגע ראותי את פניו, וברגע הזה התעופפו מזכרוני כל אזהרות אמי ותשָכחנה. למגנת־לבי שלט ברגע הזה בבית־המדרש דממה גדולה, כי כל בואיו התפללו אז תפלת שמונה־עשרה ופניהם מזרחה. ויהי בשמעם בפתע־פתאום את בשורתי, וַיַסֵבּוּ כלם כאיש אחד את פניהם ויביטו אחריהם משתאים, ומפי הנערים והתעלולים פרץ צחוק. אחי כסה את פניו מבֹשת בשתי כפיו, מבלי שאת אלי עין. בצעדו אחורנית נחפז לגמור תפלת “עלינו”, וימהר לצאת את בית־המדרש וידיו על פניו. בצאתו תפשני בזרועי בחמה ויתן עלי בקולו:

–הוי, פתח, היתכן הדבר להרים קול גדול כזה בבית־תפלה! מי בקש זאת מידך לעשות טובה עמדי ולבשרני את הבשורה הנעימה!

לא ידעתי הָשֵב על תוכחתו ואתן את קולי בבכי־תמרורים. על שתים דוה לבי: על אולתי וקריאתי המבוהלת ועל עמלי אשר עלה בתֹהו.

כשמוע אחי את בכיי המר הרך לבו, וגם הרכיבני על כתפיו וישאני הביתה.

 

ב    🔗

אנחנו באים אל חדר־הבשול השפל, המקורה בתקרה שחורה, ומעֻשנת, אשר חִשבה לקפוץ זה ימים על גבי קרקע, לולא שחיפי עץ רקבון, המרדה הצרובה ומוט המגרפה, שנתקעו בקרבה וישיבו לעת־עתה את מחשבתה הרעה.

אצל התנור על־ידי המשפתים עומדת האם כפופה ונופחת בכל כחה בשברי־צפיעים, הצבורים ותלולים תחת החצֻבה, ומתוכם בולטים זנבות תבן עשנים, אשר חצים אכלה אש. אולם כאשר תוסיף לפחת כן יבקע ויעלה משם ענן עשן כבד שחור ומר לעינים אל עבר פיה. ממרירות העשן האדימו עיניה ותדמענה דמעות דלוחות על פניה הצומקים והקודרים, אשר קֻמְטו ולא עת. פעם בפעם יאחזנה שעול קשה, המזעזע את כל נוה ורוב עצמותיה ירעיד, והיא איננה שמה על לב ונופחת. חדר־הבשול הולך ומתמלא עשן ייחשך כלו עד אשר לא ראו איש אחיו, ובכל זאת לכ חדלה אמי מפַחת. פתאום הרעים קול נפץ כסתר רעם, וכהרף־עין נשמטו הסיר והחצֻבה מן המשפתים וחיפלו ארצה. המים שהוחמו בסיר כבו את האש ויזחלו משם על קרקע הבית וישיתו נוספות על האגמים הרבים, הַנִקְוִים ועומדים עליו מן השלג הנמוג, אשר חתר אל הבית בעד החור הפתוח בתחתית הקיר. אמי צָעקה צעָקה גדולה ומרה ותספוק כפיה.

עד היום, אף כי כבר עברו מן היום ההוא כחמש ועשרים שנה, כי אזכרה כל אלה ואשו לנגדי פני אמי ברגע ההוא, דם לבי שותת ומטפטף לארץ מכאב ומרחמים. צרות, צרות, צרות בלי קץ, בלי גבול, בלי הרף – אלה הם כל ימי חייך אמי העניה, אמי האומללה! צרות ומכאובים על ילדיך האומללים, אשר אין להם במה להחם את אבריהם הקופאים בקרה.

אף כי אני ואחי פיני, אשר היה כבן חמש־עשרה שנה בעת ההיא, לא הרבינו להטות רחמים אל אמנו, וכמנהג ילדים, עזרנו אותה מעט, אולם בעת צרה נמצאנו לה בטרם נדרשנו ונאמר לעלות על עֲלִיַת־הגג, אולי נמצא שם צפיעים יבשים. באפלה, בלי העלות נר, טפסנו ונעל ונמשש בזחילת גחון את כל עלית־הגג מקצה עד קצה, חפשנו את כל מקצועיה ופנותיה, בדקנו בחורין ובסדקים, חפשנו גם בין כלי־הפסח השמורים שם מימים ימימה, ולא לשוא כלינו כחנו, יגענו – ומצאנו; והמציאה מציאה גדולה ורבה, מטמון שלם: של לבֵנים של צפיעים יבשים, ומלבד זאת גם רגל כסא אחת עגולה ומהֻקצעת. איזה הדרך באה הרגל אל עלית־גגנו – קצרה בינתי מהבין עד היום: גם בביתנו וגם בכל גבול העיר לא נראו ולא נמצאו כסאות למושב בלתי אם ספסלים, וחי ראשי כי גם בחלומי לא ראיתי אז כסא. שַׁווּ נא לנגדכם את חדות אמי בראות את כל הכבוּדה. – “יאריך ה' ימיעם, ילדי הנעימים! ישמח אלהים את נפשותיכם כאשר שמחתם אותי” –כך ברכתנו אמנו וצחוק נחת הופיע על פניה הקודרים.

ובשלשה שברי צפיעים, בשלשה פרוכי גללי־בהמה היתה מאושרת, מאושרת גם מכל אלופי־ארץ! נאזרת בגבורה שבה לבער אש שנית, וגם האש החליפה כח ותבער ותלהט ולא עלה עשנה. וזה דבר עלות־העשן הכבד מתוך האש בראשונה: רגב חמר מש ממכונו מתוך הארֻבה ויפול אל החור ויסתמהו, ויהי כי לא יכול העשן לצאת החוצה ויבוא ביתה. ובהקפץ הרגב מי החור ויבֵא עלינו את כל התלאה והמהפכה – היתה לעשן הרוָחה ויצא חפשי אל אשר יהיה רוחו לעלות השמימה.

–עתה תראו, ילדי הנחמדים – אמרה אלינו אמנו באנחה – עתה תראו כי אין לנו לחטא בשפתנו ולתת לאלהים תִפלה. הוא, יתברך, יתכן עלילות, ואשר בן־אדם תולעה יחשבנה לרעה – אלהים חשבה לטובה.

את כל זאת הוכיחה לנו מן התורה, ותעד לנו עדים מקראי־קודש מן המורים בפינ, ובכל ביתנו אורה וששון. אחותי האחת רצה לשאול משכנתנו מעט פלפלים, השניה לשה בצק, אני ואחי יצאנו החוצה למלאות את הדלי שלב להמסותו למים. ככה עסקנו איש בעבודתו ולא ידענו בבוא העת ובצאתה.

–המלילים בּשֵלוּ! – קוראת האם בשמחה ועתה לכו נא, פיני בני, העלה נר חנוכה ואכלנו ארוחת־הערב.

ומלאי־תקוה להתענג על נזיד חם הלכנו כלנו בלב טוב אל החדר השני.

 

ג    🔗

שם על החלון מוכנת ועומדת מנורת חנוכה נחושה בעלת שמונת קנים, ממורטת שבעתים ומזהרת. אמנו תגזור מפתילי הדונג נר ל“שַמָש”…

אך אולי יפלא מכם דבר הפתילים ומנהגם, ההולך ובטל בימים האלה, לכן איטיבה לעשות בהודיעי אתכם את פרשת הפתילים. אולם לא במו הגה אחד יפורש לכם דבר פתילי הדונג. דברי־ימיהם ותולדותם ארוכים ומעַצבי־רוח במאד־מאד, כימי חיי היהודים, השבעים גם־הם תמרורים רבים מאוד־מאד. בה אספר לכם בקוצר מלין:

מי לא ידע כי בירח אלול נפשות כל המתים תנפשנה ושבו לרדת אל קבריהן לנוח על משכבותן. אז יקוו אליהן כל קרוביהן ומודעיהן לתנות על הקברים ולשפוך מרי־שיחם לפניהן. שם יטבעו הקברים בנהרי־נחלי־דמעות יהודים ואומללי אדם, ודברים נוראים רבים המלאים תמרורים, אשר יסמר מפחדם הבשר ויקפא הדם, תשמענה המצבות הדוממות.

והמצבות הדוממות לא תלכנה רכיל וסוד אחר לא תגלינה נצח. אך כה הרחיבו צרות הלב ותגדלנה, פצעיו הגדולים העמיקו וירבו ככה, עד כי יֵצרו הקברים לבדם מהכיל ומִמַלט משא. ותמצאנה הנשים התחבֻּלה הזאת: עם “מענה לשון” בימין ועם פקעת חוטים המשֻלשלת ויורדת בשמאל תַּקֵפְנָה את שדה־הקברים פעמים מספר, ובדמים ובדמעות רותחות וקודחות תרטבנה את עפרו ושמוהו מלַחה. העל כן לא ינוב ולא יצמיח שדה קברות היהודים? – לדבר הזה יאמר “מדידת הקברים”. “מדידת הצרות” היינו צריכים לאמר, אבל התמדנה צרות ישראל מרוב?…

את החוטים, אשר יִמַד בהם את בית־הקברות, יטבילו בדונג מֻתָּךְ ועשו אותם נרות ל“הבדלה” ופתילים למאור. אלה תולדות פתילי־הדונג העשוים דם ודמעות ויקדשו קדש כתשמישי קדֻשה, ולמדו לאורם בתלמוד או במשנה בחצות הלילה, והאירו בם למליחת בשר. וגם בבוא השוחט בערב יום הכפורים לשחוט את ה“כפרות” ידליקו אותם.

ומה רבים הזכרונות המתוקים לנפש עיפה, המחממים את הלב והמגיהים את מחשכיו, העולים ובאים עם זכרון הפתילים האלה! אך אחשׂך את הדברים האלה למועד.

אחי מברך בנעימה על הנר ומדליק נר חנוכה הראשון, אחרי־כן ידבק את ה“שמש” הדולק בקיר אצל החלון, ובפתע־פתאום כמו נגעה אצבע אלהים ותשנה כרגע את מראה הבית וכל אשר בו ותפרש על הכל מעטה שלום וחג; כלו אומר ידידות ורצון… כמה חום וכמה אורה ישפכו אל הלב הנר הקטן, הפתילה הכהה הזו!… ולבבי הקטן מתעדן ומתמוגג בתענוגים מעין גן־עדן. היָדֹעַ ידעתי מה הוא חג עמנו הגדול – חג החנוכה? ואם ספר סִפרו לי את הגבורות ואת הנפלאות אשר עשו גבורינו הגדולים, מתתיהו ובניו, להשיב שבות ארצנו ומקדשנו, אשר נפלו בידי אויב? את כל זאת לא שמעתי ולא ידעתי; ומי ביהודים יודע דברים כאלה? ורק מאור השלהבה הקטנה לבדה לבי מתחמם ומתענג; וגם לב כל אשר אתי בבית מתחמם וחוגג ועל פניהם תופיע נהרה.

רק אמי לבדה עומדת עלובה מול הנרות, ראשה תמוך בידה והיא בוכיה חרש… היא זוכרת את הימים, אשר אבינו חי ויברך וידליק הוא את נרות החנוכה; את אור אלהים וחדות ה' אשר הופיעו בביתנו בימי החנוכה האלה; את ההמון החוגג אשר התאסף מארבע פינות העיר אל ביתנו בלילה ההוא לאכול לביבות־בשר; את השיחות הנעימות בדברי־תורה ואת נפלאות הצדיקים אנשי־השם, אשר נדברו ויספרו יראי ה' איש אל רעהו עד אשמורת־הבקר. עתה יאסף כל הקהל אל בית השוחט החדש, אשר בא למלאות מקום אבי, ואנחנו בודדים ונעזבים, כלם שכַחוּנוּ.

–פיני’לי, זמרה נא, מחמדי, את “הנרות הללו” באותו הנגון שהיה אביך מנגן תמיד – מתחננת אמי את אחי ועיניה מקור דמעה.

ופיני קשה־עורף מילדותו, אך הפעם לא סרב הרבה, וישא את קולו וַיָשַר ברגש, בנעימה ובהתלהבות; ותזמרנה אתו חרש גם שתי אחיותי ואמנו עודנה עומדת בראש תמוך ודמעות רותחות נוזלות מעיניה ונופלות על הארץ הקרה והלחה.

הזמרה כלתה. ונרחץ ידינו ונשב לאכול ארֻחת־הערב. על השלחן, אשר מפה עבה ומנואלה פרושה על מחציתו, מונח כבר לחם קִבֵּר רקוע וגבשושית מגבו, שתי אגודות שומים עֲבֵשִים מעט, מלח גס ושחרחר בְמִמְלַחַת זכוכית כְּחוּלָה ולהב שַׂכִּין. בנפש שוקקה נִמְרַח את השומים על־גב פרוסות הלחם ואחרי־כן יגישו את מליליהבצק בקערה גדולה וכהה, סדוקה ופגומת־שפה.

–ואני שכחתי! – אומרת פתאום אמי אחרי העמדת הקערה על השלחן.

ובאמרה כה קמה ממקומה ותלך לחדר־הבשול ותשב מהרה וקדרה שחורה וקלויה מגבה בידה. בשולי־הקדרה יַראה כמראה צהוב־לבן – מַקְפֵּא שומן הוא אשר נשאר ממעדני השבת. אמנו יצקה מרותחי המלילים מלוא כפות מספר אל תוך הקדרה וַתָּבָל בשומן, ותער את הקדרה שנית אל תוך הקערה וצחצוחי שמנונית צהובים עלו ויצופו לרוב על פני המרק; ובעשותה זאת אמרה נאנחת:

–הצרות, אויה לי, מעבירות את האדם על דעתו ואת לבו משיבות אחור, עד כי לא ידע את אשר הוא עושה. במעט השומן הזה יכולתי לטגן בצל ולהשביח בו את ועם המלילים וערבו אז מעתה.

אך גם בלי הבצל המטוגן מתקו המלילים בפינו כלשד השמן, והמרק רִוה נפשנו דשן ונגמאהו לתאבון ולא שבענוהו. זה שבוע ימים אשר לא בא מלוא כף נזיד חם אל פינו.

בשבתנו על קערת המלילים זכרנו את אבינו שנית. ותספר אמנו על אדותיו ספורים שונים, אשר שמענו מפיה כמה וכמה פעמים ובכל זאת יקרו בעינינו כחדשים, כאילו שמענום אך עתה בפעם הראשונה.

על הרוב אהבה לספר, לִשְנוֹת ולְשַלֵש את הדברים, אשר דבר אבינו ביומו האחרון לפני מותו: כי ידע אבינו כי הולך הוא אל בית־עולמו וַיִכּוֹן לקראת המות, וכי צוה לפני מותו לבלי הקים לו מצבה גבוהה ואף כי לחרות עליה תהלות ותשבחות לשמו, כנהוג. “אם הטיבותי מעשי בארץ חיים – אמר בקול חלוש – אלהים ואנשים יֵדָעוּ, ואם הרעותי מעשי, למה יכסו את קברי בשקר לנצח?” וכי שאלתהו אמי: על מי יעזוב אותה וילדיה? ענה באנחה חרישית ממעמקים: “ככל המון בית ישראל תחיו גם אתם. רע ומר גור אלמנה ויתומיה בארץ, אבל לסבול, לסבול בלי אחרית ותכלה – זה חלק איש יהודי ונחלתו מאל, וכל הבועט ביסורים יחדל מהיות יהודי!” – אלה היו דברי אבי האחרונים.

 

ד    🔗

הכל יודעים, כי מרבית הילדים מן הגדולים לחקור ולתור בלבבם על כל מראה עיניהם ומשמע אזניהם. ואנחנו לא נתמה על החפץ: לְמַה הילד דומה? –לבן־כפר הבא בפעם הראשונה לכרך, כל דבר כחדש בעיני, ואל כל החדש בעיניו יתפלא ויתבונן, וחקר לדעת מה זה ועל מה זה, מדוע ואיככה. והיה כי יגדל הילד והנער נער – והסכין למראה עיניו וחדל גם מהתפלא ומהעמק שאלה, אף אם עודנו טרם ידע מדוע, מה ואיככה. וככה משפט האדם ומנהגו: כי יקָרא לפניו ארגז קטן חדש־מחודש מעשה־חרושת, ונפלא הארגז בעיניו מכל פלאי התבל יחדיו, כמו, למשל, צאת השמש והירח ומבואם, כי הארגז הלז חדש בעיניו ואלה האחרונים תראינה עיניו יום.

גם אני בילדותי רבות חקר לבי ויָתר בכל מראה עין ומשמע אזן. ויש אשר תעלינה מחשבות כאלה על לבי, אשר אחרי בואי בימים מצאתי כמוהן בספרי גדולי החוקרים. אך יותר מכלם נקרו במחי דברי אבי, אשר אמר כי אנחנו לסבול נוצרנו. הדבר הזה לא הניח לי לישון.

כי סובלים אנחנו – ידוֹע ידעתי היטב וכל ספק לא עלה על לבי, אבל כי אנוסים אנו לסבול ולשבוע מכאובים, כי ידינו אסורות לנסות דבר כדי להסיר מסבל שכמנו – לנגד הדבר הזה התקומם לבי וירע ויִקש בעיני מאד־מאד.

ביתר עוז העמקתי לחקור בדברים האלה בעת אשר וַנְקָא, בנו של וַקוֹלָא הטוחן, קָרני בדרך ויכני. והמקרה הזה קרני כמעט מדי יום ביומו. בבכי תמרורים אשובה תמיד אל ביתי ואתאונן רע על וונקא הנתעב, אשר פניו וראשו מנוּגעים בשחין פורח אבעבועות טריות תועבה לעינים. על תלונתי ועל ריבות שפתי יענו לי כל הימים: “בגולה אנו נתונים ואנוסים אנו לסבול”. ראשית, מה פירוּשם של הדברים “אנו נתונים בגולה”? – השתומם בתוכי לבי הרך – האם החזק יחזיקו בכנפות בגדינו? והשנית, מדוע אנוסים אנו להטות שכמנו לסבול? למה? האין לאל־ידינו לשבור את כל עצמותיו של וונקא הצרוע משחת־המראה הלזה עם צלמו הנבזה? ואיככה זה ינוסו ששה מנערינו לפני נער אחד בשבע דרכים, כאשר ינוסו העכברים בהריחם חתול? מדוע יתקלס בי וונקא תמיד בעברי על־ידי ביתו הקטן ללכת החדרה? מדוע יתנפל עלי ככלב מתעבר? מדוע לא תגע בו ידי לרעה? מדוע לא אלעיב אנכי בו? ואני הנה יש לאל־ידי לשימו ללעג ולקלס יותר מאשר תמצא ידו: אביו השכור מתגולל ברחוב ויספוק בקיאו מבקר עד ערב ומערב עד בקר; והיה כי תקום רוח באשתו וחֵרפה את נפשה לשמטו הביתה וקם עליה והכה אותה מכות רצח וסחבה בציצית ראשה בין הרחובות לעיני השמש. אבי, עליו השלום – להבדיל אלף פעמים – היה אדם כשר וישר אשר כל מתי העיר אהבוהו ואת שמו יזכירו לברכה עד היום הזה. גם וונקא בכבודו ובעצמו ירדוף כלבים וירעה רוח כל הימים, ואנכי יושב מבקר עד ערב על התורה, שעליה אני מקבל מכות, מהלומות, מריטות וצביטות, מלקות ורצועות בלי מספר ובלי אחרית: יודע אני היטב את כל הימים שאומרים בהם תחנון, והוא רחום הארוך, יעלה ויבוא, על הנסים וענגו – הידע וונקא דבר מכל אלה? כן יחיה!

ככה ידון רוחי בקרבי כל הימים. ואחרי כל הטענות האלה באתי תמיד לידי החלטה אחת – כי יש אמנם יכולת למחץ קדקד וונקא ולהכותו שוק על ירך. ומה מאד התאויתי תאוה לשבור את כל עצמותיו! כי רק ה' הוא היודע מה מאד מרר חיי, ומה סמר בשרי מפחד בהיותי אָנוּס לעבור על ביתו ללכת החדרה. גם בימי חורף וקרח יעמוד וונקא בחוץ, לבוש כתונת־שק אחת ארוכה הסרוחה עד עקביו, פרוע ראש ויחף וכיחו יורד אל שפתו, עמוד ושמור את בואי. והיה כי יראני וונקא מרחוק – וירה בי אבנים והתקלס בי לאמר: “יהודי צרוע, יהודי צרוע!” אחרי־כן ירוץ ויבוא לקראתי ומרט את פאותי וחבטני על ראשי, בלחיי, בצלעותי ובכל אשר מצאה ידו, ושירת גדופו “יהודי מרוע” לא תמוש מפיו. אלי, אלי! כמה מכאובים אשא בכל יום הששי, בשעה שאמי חופפת את ראשי, מן המשרק אשר רוב שִניו נתעו, החורש על ראשי כמוֹרג חרוץ וגוזר אותו לגזרים, ואחרי כל אלה יקראו אחרי “יהודי צרוע”: ומי? וונקא, אשר אבעבועות ראשו הנאלח והנגוע הציצו מבין שערותיו הלבנות, הפרועות והמטונפות, לעיני כל גם מרחוק. אולם מעולם לא עלה על לבי לבוא בדברים את וונקא ולהתוכח עמו. עוד מילדותי לֻמדתי דעת, כי מענה אחד לוונקא על כל תוכחת משפט –אגרוף ואבן. ויש אשר נסיתי דבר אליו פעם אחת ביַדוֹתוֹ אבנים בראשי, ואפתח בבכיה את פי ואשאלהו בלשונו: “הכי נגעה בך ידי לרעה?” יותר מזה לא ארכו טענותי, כי מלבד המלים האלה לא ידעתי דבר. וגם וונקא לא הכה אותי בדברים ויענני כרגע על שאלתי האחת בשלש תשובות: באבן, באגרוף ובגדופתו “יהודי צרוע”, וישת עליהם נוספות עוד “אמרות טהורות” ובִטוּים כאלה, אשר רק אחרי בואי בשנים בינותי לשכל מליהם ואדע פשר־דבר.

מובן מאליו, כי לא הגיתי אהבה לוונקא, ובלבי שמרתי יום נקם; והמחשבה הזאת לא הניחה לי לישון בלילות.

וירא ה' בעניי ויבא יום קראתי. קרב יום שלומים, בא בא.

עודני שוכר את היום ההוא: באחד מימי הקיץ, בששי בשבת בצהרים, ואני עם אחותי הקטנה ישבנו על הארץ אצל מפתן ביתנו חוצה ונמרק את מנורות־הנחֹשת בשִמרי המיץ־סֻבִּים ובאפר. פתאום נשאתי את עיני, וארא והנה וונקא עומד לבדו מקרבו, מעַות שפתיו ומתקלס בי למולי: “אָח וַי, זשיד חוֹלוֹמַי”. אש קדחה באפי והחתול נבעת קפצתי ממקומי וארוץ אליו בחמת־כח ואוחז בחבל כתנתו בחזקה. כוח שמשון הגבור צלחה עלי הפעם ואומר: מי יתן לי עשרה כוונקא ואקרעם כדג… וגם וונקא, כנראה, הבין את זאת, כי נבעת מפני ויחורו פניו כפני מת וכל גוו התפלץ, עד כי רפו ידי וארף ממנו…

היום ההוא הראתי לדעת כי נאמנו דברי אבי מאד… אמנם כן הוא, לשאת ולסבול – זה גורל עמנו, ואיש ישראל כי יחדל לסבול – יחדל מהיות ישראלי. הוא אשר אמר ר' יהודה הלוי: “היהודים הם לב האומות, ומה הלב מרגיש וסוגל משאר אברי הגו, אף ישראל כן”. כי יחדל הלב מהרגש ומסבול, וחדל האדם מהיות אדם.

צדקת, נאמנו עדותיך מאד, אבי!

 

ה    🔗

אנחנו כלינו כבר לאכול את ארוחתנו, אך עודנו יושבים מסביב לשלחן ומקשיבים לספורי אמנו על אדות אבינו. לשֵמע ספוריה יזכור אחי את המנגינות ואת הזמירות אשר ישיר אבינו בימים־הנוראים – כי גם בעל־תפלה היה אבינו –ומעט־מעט יתן בשיר קולו ויזמר “יעלות”. רנתו הנוגה ואבלה תַּגה ותמסה כל לב, ואנחנו מתקרבים ומתנגשים איש באחיו ואשה ברעותה יחדיו בלט ונקשיב בדממה ובנשימה עצורה. הרוח ישרוק, יפוּח בארובה בקול בוכים כמתחנן על נפשו: “חנוניף חנוי, אנשי־חסד! הביאו בצל קורתכם נודד עולמים, התועה נצח מקצה הארץ ועד קצה”. ומדי שרקוֹ ינועו צמידי־הברזל בחור הארובה, יזדעזעו וירקדו, כמו רוֹעים הם, האומללים, מקור ואומרים להתחמם ברקודים.

ואינני יודע, מדוע יהמו מעי ותתעטף עלי נפשי בשמעי יללת הרוח ורעד הצמידים?… וגם נפש אחי עליו תתעטף והשתפכה בזמרתו, הנובעת כמעין המתגבר מלב רַגש וחם, הלוֹך ונבוע, הלוך וחזק, ומן הזמרה הערבה והעצבה – החום והנוֹגה כמו ורבו בבית, אף כי זה כשלושה ימים אשר לא הסיקו התנור. פתאום נשמע קול גניחת הדלת בהפתחה ועל סף הבית הראתה שכנתנו צינה־לאה.

בית צינה־לאה וביתנו אחד באחד נגשו ורק קיר אחד הבדיל ביניהם, והיה אם אֵחר איש לשבת בבית רעהו ודפקו לו על הקיר בתרוד, בכישור או במעריכה וקראוהו הביתה. וכאשר דבקו הבתים זה בזה כן דבקו גריהם איש ברעהו ואשה ברעותה. הראיתם מימיכם כי ישבו אנשים יחדיו בכפיפה אחת ימים ושנים ולא יקוצו איש מפני רעהו ולא ילכו רכיל איש בעמיתו ולא יבואו בריב, לכל הפחות, אחת בשנה, ולא יוקירו רגליהם איש מבית רעהו אף לימים מספר? לא! מעולם לא נפל דבר כזה באנשי ביתנו ובית צינה־לאה! וגם לא יכולנו להעלות על לב כי תקראנה כאלה. ומי בכל אנשי העיר אשר יתקוטט בצינה־לאה? גם מאיש ריב ומדון לכל הארץ יבצר הדבר הזה. וכמדומה לי, כי גם פָרָלי העִורת אשר חיים הירש המלמד, אשר התקוטטה בכל יום בכל אנשי העיר למגדול ועד קטן, לא התעשקה עם צינה־לאה מעולם. כמדומה לי, שכן הוא – אך לחליט דבר כזה בנוגע לפרל, לא אתן פי לחטוא.

וצינה־לאה אשה גדולה כבת ארבעים, פניה מלאים חסד ומפיקים רצון, מבלי אשר ישאל איש בלבו: היפה היא אם לא? טוב לבה מציץ מכל בְּרִיָתָה: מעיניה הקטנות השחורות והשקועות, אשר תעפעף בהן תמיד, מגבותיהן הדקות והארוכות, משפתותיה הדקות והכחלחלות מעט, מתוך קמטי־פניה הלוקחים נפשות והמלבבים במאור הצחוק הנעים, המרחף עליהם תמיד – הנה לפניכם דמות צינה־לאה, ומי יתקוטט באשה כזאת?

–ערב טוב לך, מלכה! ערב טוב לכם, בני! – אמרה בבואה – יחיינו השם יתברך ויגיענו לשנה הבאה בתוך כלל ישראל ונזכה להדליק נרות של חנוכה בבית־המקדש… – ובדברה כה הוציאה מתוך סודר־הצמר, בעל קוים רחבים שחורים ואדומים, קערת חרס ירוֹקה המכוסה בקערה קטנה לבנה והמעלה אד ניחוח, אשר ברגע הגיעוֹ אל אפי לא נתנני לשבת במנוחה על מקומי.

– הנה הבאתי לכם, מלכה לביבות מספר ממולאות בדייסא וטעמתם מהן – אמרה צינה־לאה בצחוק נעים ותשאף באפה ותתגרד מאחוריה על גבה.

–הא לכם בני! אמרה אחרי־כן ותַּכנס את ידה אל כיס שמלתה – הלא עלי לתת לכם מעות־חנוכה הלילה. – ותושט לי קשיטה חלקה, ולאחותי הצעירה, לגולדה, גרה ושתי פרוטות.

אחרי־כן יצאה אל ביתה, בהבטיחה אותנו לשוב מהרה היא וילדיה.

כי אשא עתה בלבי את ראש כל איתני־ארץ, הגדולים המאושרים אנשי־השם, אשר הרגיזו לפנים תבל ומלואה, לראות אם היה ביניהם מאושר וצולח כמוני ברגע ראותי את הלביבות על השלחן ואת הקשיטה בכפי־ולא אמצא. אלכסנדר מוקדון, קרל הגדול, נפוליון הראשון וכל המלכים והנסיכים כמוהם – הידמו אלי בעשרם? אמת נכון הדבר כי הם כבשו, לאמר, החריבו ויבוזו אלפי ערים, אלפי גוים וארצות שמו שממות עולם ומעי־מפלה ולרבוא רבבות נפשות קראו דרור ויחלצון מגויותיהן, למען לא תשבענה עמל ומכאובים בימי חיי הבלן… אבל הידמו וישוו אלי עם לביבותי ועם קשיטתי? הנקלה בעיניכם קשיטה? – קשיטה שלמה! שלשה פשיטים! שש פרוטות: שוו נא לנגדכם כאשר אבוא מחר בבוקר החדרה ואוציא את קשיטתי לעיני כל חברי: הלא אַכֵּם בתמהון כלם! ואף גם זֶלִיג הראובני, אשר אביו ראש ה“גבירים” בעירנו, – איש שאומדים כספו בשי“ן רו”כ, – גם זליג זה לא תמצא ידו מעות־חנוכה רכוש רב כזה. ככה חשבתי והגיתי, בהתבונני אל הקשיטה בכל צדי־צדדיה. בין כה וכה ואמי הגישה לי בכף אץ לביבה וחצי. שמתי את הקשיטה בחיקי, – כי לא היה כיס בבגדי – ואקרב אל המלאכה, מלאכת אכילת הלביבות. לאכול אותן כדרכן לא מלאַני לבי: חפצתי להשתעשע בהן ולהשביע את עיני מהן. ואתמהמה לאכלן ואוחזן בידי, ואחרי־כן החלותי לאכלן פתותים־פתותים בנחת ובמתינות, לָעוֹס וָנוֹחַ, לעוֹס ונוֹח, כדי להרבות טעמן בפי, כי מתי יקרני שנית נס כזה לאכול לביבות? כבצעי את מעשי בלביבותי הוצאתי מחיקי את הקשיטה ואגרדנה בכל כחי, עד אשר מורטה ותצא כזהב. וגם אחותי גולדה תעשה כן בארבע פרוטותיה, ובעשותה זאת תתאמץ לפתותני כי רב רכושה מרכושי. אנכי כמעט נפתיתי ואחפוץ להחליף קשיטתי בארבע פרוטותיה, אשר מאד נשאו חן מלפני וירב ערכן בעיני מערך קשיטתי, אך אחותי הבכירה בֵּילָה הניאה אותנו מן החליפין ותצילני מהוֹנָיָה.

אך פיני אחי לבדו צועד בחמה ברב כחו הנה והנה בבית ולא יגע בלביבות. הדבר הזה נשגב מבינתי ולא אוכל לו. פעמים מספר הפצירה בו אמנו לאכול והוא ימאן בחמת־אף.

–מדוע מאַן אתה? למה? – העתירה עליו אמנו?

פה צלחה כאשר חמת פיני, עד כי לא ידע נפשו. וישאג בקול זועם ורועד ויזועו כל יצורי־גוו מחמה?

–אם ככה אַתּ פורצת בי כי עתה אגלה לך, כי מאנה נפשי לנגוע ב“קצבה”.

הדבר יצא מפי אחי ואמי נִתְּרה ממקומה, כמו חֲלָפָה חץ פתאום.

–פיני,פיני, אלהים עמך ואל תחטא בשפתיך! איככה הוצאת מפיך מלים כאלה ולא יראת אלהים? האם אנכי לא שלחתי לפנים לאחרים ממטעמי אשר עשיתי לפעמים? ועתה אם יסר יסרני יה ויקח את אישי מעל ראשי ובני היו יתומים, האין לי רשות לקחת דבר משכנתנו עת תשלח אלי? ומי גם בנשי העשירים אשר תבוש לקחת? ומה זה איפוא אתה שואל מעי? התמעטנה לפניך תלאותי? ואם שברון לבי מצער בעיניך? המעט לך ימי־חיי האפלים והמרים ותדקרני גם בחרבות פיך?… רבונו־של־עולם! מדוע היו על ראשי כלנה? היש לי אף שעה אחת קורת־רוח, רגע אחד מנוחה לפעמים? כבר אפס כחי לעמוד על רגלי. ראה והביטה מה היה לי בשלש השנים מיום מת עלי אביך. בת שלשים וחמש שנים אנכי היום וכבר קפצה עלי זקנה ושיבה זרקה בי. גם בלילות לא ישכב לבי ואחשב לאחריתכם עד כי יחַשב ראשי להתפוצץ מרוב הגיגי. וכי אקומה בבוקר כל עוד נשמתי באפי ייבש מהי ואשית עצות בנפשי במה אשבור רעבונכם ומה אתן לכם בלכתכם ה“חדרה”. אחרי לכתכם יחרבו שנית כל מעיני מאַין אאכילכם ואמלא נפשכם היבשה והרעבה בשובכם מן ה“חדר”. בערב כל עצתי תתבלע מבלי דעת איפה אקח נר לכם ב“חדר” ולי בבית. כי יקרב יום התוכחה – יום החמישי, יקפאו כל דמי־לבי בנשאי עיני אל כתלי ביתי הריק מאַין יבוא קמח, עצי־הסקה וכדומה. האנכי, ידועת־חולי ורכת־לב, אעצרה כח לשאת כל אלה, ואני כשכורה נטיו רגלי מאפס כח! ולמה תטפל עוד על מכאובי לבבי ותוכיחני על פני בדבר כזה? אֵלי, אֵלי!

היא לא יכלה דַבֵּר עוד וזרם דמעות רותחות מאד פרץ מתוך עיניה. עיני רואות את כל הדברים האלה הנפלאים ממני ולא אוכל הבין. ורק אחת יודעת נפשי מאד, – כי פיני אשם בצרת נפש אמנו ובבכיתה; ובכיתה קורעת את לבי הרך.

–אי לך, חרוּם נבזה! אי לך, בן מביש! – נתתי בקול בוכים על אחי – מדוע תקלל אמי ולא יראת אלהים! יסר ייסרך יה בעולם־הבא!

ובהוכיחי את אחי על פניו קמתי וארוץ אל אמי ואֶכֵָּנֵף בשמלתה, כמו נחבאתי לברוח מפני אחי. ואמי תקחני על זרועותיה, תלחצני אל לבה ותשקני, ואחר תמח את דמעתי ודמעתה מעל פניני בקצה סנורה.

ואחי לא יכעס ולא יקצף עלי, ותהי להפך, הוא יקראני אליו ויבטיחני לעשות לי כּרְכֵּר עץ. אך אנכי אשלח לשון למולו, אקרא לו שנית “בן מביש”, ואני מיָרא אותו כי לא אשכב עמו יחדיו לישון הלילה.

 

ו    🔗

והנה הדלת נפתחה ואל הבית באו צינה־לאה וששת ילדיה: שני בנים וארבע בנות. הקטן בהם, חברי יחיאל’קה, ימהר לרוץ אלי להראותני את רב עשרו, את מעות־החנוכה אשר לקח מיד אביו ואמו ומיד דודו שלמה. נפעמתי ואהי כמבולבל בראותי את רכושו הגדול: חמש אגורותת ושמונה פרוטות! הלא תעה יתעה הלב למראה עשר רב כזה. מאד נפלתי בעיני ונקלותי בלבי, בזכרי איך לפני רגעי־מספר אמור אמרתי להפליא את לב כל חברי ב“חדר” בקשיטתי הדלת. כל חלומותי הנעימים נגוֹזו פתאום ויעופו כאד קל ביום קיץ וכטל משכים הולך, בהרק השמש מעליה קרני־הזהב על השדות. גם בימי־חיי הבאים הדפו תמיד מפניהם קרני־הזהב את כל חלומותי הנעימים. כי על כן חרצתי משפט: הזהב והחלומות לא יתחברו לעולם!…

ובכל אלה לא שלם עוד מספר כסף יחאל’קה – כאלה וכאלה שמורים לו ביד יתר דודיו, אשר עוד לא נתנו לו מתת חנוכה. ומספר דודיו רב מאד, ברוך השם. הן אמת כי גם אני עוד טרם לקחתי מעות־חנוכה מיד אחי הבכור, מיד דוד־בֶּר; אך הוא, אם גם ירבה לתת, לנכון לא ירבה על שש פרוטות. עודני מחשב חשבונותי והנה דוד־בר ואשתו דבורה עם ילדתם הקטנה כבת שתים וחצי באים הביתה. אחי נשא על זרועותיו את הילדה עטופה בשמיכתו העבה והשחורה. אמי חרדה אליה ותרץ לקראתם, ובפנים מאירים מתוך אושר חטפה מיד דוד־בר את נכדתה הנעימה על זרועותיה ותמהר לחבקה ולנשקה, ככל המון געגועיה אשר גברו עליה.

–נשמתי, לבָּתי, שני מאורות עיני, מתקי ודבשי: הן קפוא קפאו כפותיך הקטנות! הבי אותן אלי, את כפותיך הנעימות: זקנתך תחמם אותן. – ותקרב אמי את כפות הילדה אל פיה ותפח בהן ותחממן בהבל פיה וברוח שפתיה.

ונשב כלנו מסביב לשלחן, אשר נר קטן ודק, הקרוא בפינו “פתילה” דולק עליו; השלהבת מסכסכת, החלב יתך ויתז ניצוצות ואור וחשך יתרוצצו יחדו. נר החנוכה כבר כבה וידעך.

–הלא קרה גדולה שולטת בביתך, אמי! –פתח אחי ויאמר.

–ולכן, כפי הנראה, אינך בא אל ביתי כי אם אחת לשני ירחים, מיראתך פן תאחזך צנה – ענתהו אמי בעקיצה.

אחי לא ענה מאומה, לא רק מאשר צדקה עתה אמנו ממנו, כי אם גם היתה מתאנה לו אמי לא השיב מעולם על תוכחתה דבר וחצי דבר למטוב ועד רע, אף כי כבר היה אדון לנפשו ובעל־הבית בעירו. כילד קטן אשר חטא ואשם כן כפף ראשו ויירא מהביט אל פני אמי.

–יוכיחני אלהים, בני, אם אשים אשם נפשך – הַרכה אמי את דבריה בראותה את מבוכת דוד־בר – נפשי יודעת מאד כי גם אתה הנך, ברוך־השם, עד מאה ועשים שנה, אב לילדים ובעל לאשה התלוים בצוארך, ודאגותיך להם דוחות מפניהן דאגות אחרות. הוי, מה תמצא בבית אמך: צרות, מכאובים, מחסור, דמעות… לא כן היה בחיי אביך, עליו השלום…

דמעותיה לא נתנוה לכלות דבריה ובכי רצוץ שם מחנק לגרונה. פני דוד־בר חורו כשׂיד ויכסם בשתי ידיו. זֵכר אבינו המת לא מש מקרב לבו כל הימים ודיה מלה אחת שתעורר את כל המכאובים ממעמקי הלב. אמנו ידעה את נפשו מאד ודבריה אלה התמלטו מפיה כשגגה היוצאת: היא לא יכלה לדבר שיחה קלה מבלי אשר לא תזכור לרגעים את אסוננו הנורא והאיום, אשר מרר חייה וחיינו לנצח.

וגם אשת אחי ידעה כל זאת ועל כן לטשה עיניה לרמי בקצף וברוע־לב, כמו אמרה לפלח לבה במבטה. איבה היתה בין יבמתי ובין אמי, ואחי לא הכיר ולא ידע, כי אהב את אשתו מאד.

–אלהים עמך, מלכה! – התערבה צינה־לאה – אלהים אמך, מה תעשי? הנה בניך באו אל ביתך ועליך לשיש בהם ולהתענג עליהם, ואַתּ תשביתי משושך בדמעות ובכי. המעט ממך בכיך עד היום? הלא תחטאי לאלהים בעשותך כזאת: בודאי כן חפץ האל ורצון קדשו: בלי רצונו, יתרבך, לא יפול משערות ראשנו ארצה. עד כמה פעמים הגדת אַתּ אלי בפיך כדברים האלה, מלכה?…

אמי הבינה כי צדקה צינה־לאה ותתאמץ למנוע עיניה מדמעה, אף כי כבד ממנה הדבר מאד.

 

ז    🔗

בין כה וכה ואנחנו הילדים עם הילדות: אני ואחותי הצעירה גולדה, יחיאל’קה ושתי אחיותיו הקטנות חיה ומָכה מצחקים בכרכר, ואחי פיני עם בן צינה־לאה הגדול הירשלי – במשחק “החתולים”. אנו מטילים בגורל פרוטה לגלגולת והזוכה בגורל ישתכר ארבעתים. משחקנו ארך כשעה שלמה. שתי פרוטותי כבר יצאוני, אך עוד לא נואשתי ממזלי ואתברך בלבבי למצוא שבעתים, ואני שוקט ובוטח. והנה פתאום נשמע קול מתדפק בחזקה על חלונות ביתנו. כל אנשי הבית החרישו רגע.

–היש פה דוד־בר? – נשמע מבחוץ.

–יש, יש! ענו קולות הרבה בבת־אחת מבפנים.

ברגע זה בא הביתה שַמשנו ר' מאיר, איש שיבה, אֶרך־זקן, רחב פאות וגדל גבות־עינים; בימינו מטה עץ פשוט ועב ובשמאלו עששית עץ, שכל שוליה מכוסים בחלב קרוש וכחלחל.

–דוד־בר! – אמר ר' מאיר לאחי הבכור – ר' שאול (זה שם השוחט) מבקשך לבוא אל ביתו כרגע, כי כבר נאספו כל בעלי־הבתים אל ביתו, על כן בוא תבוא כרגע. התשמע אם לא?

ורבי מאיר הפנה שכמו לצאת, הלוך ונַקש במטהו על קרקע הבית. ר' מאיר לא נשא פנים ולא הדר איש מעירנו בעת דברו אליו, וגם הקשה אליהם תמיד ויקל בכבודם. ואף אם, לפי כהונת משמרתי, היה תלוי בדעת כל איש, בכל זאת לא ירא מפני בעלי־בתיו וירַאוּהוּ המה. ואף גם הגבאי |ר' דוד הנחוּש" בכבודו ובעצמו חת ויחל מפניו. לא כי רע־לבב היה האיש, כי אם קשה כארז ומדקדק עם כל אדם כחוט־השערה. ועל כן לא אהבוהו אהבה בה, כי איעעה יאהבו איש אשר לא ישם נפשו כעפר ולא יתן לרוק אל תוך בארו? יותר מכלם שנאוהו פרחי בעלי־הבתים אשר למדו בבית־המדרש ויתעשקו עמו ויכעיסוהו בנכליהם אשר נכּלו לו וירעימוהו תמרורים.

ובכל זאת לא נחפז אחי הבכור ללכת אל השוחט כמצות ר' מאיר וכפקודתו. בפתע־פתאום נגלתה ותעל על השלחן גמרא ישנה ובלה, מסכת קדושין, אשר נהפכו עליה לירקון ויגואלו, וקצותיה מועכו ויקמטו. שני אחי ובן צינה־לאה, הבכור הירשל, יושבים עליה שקועים ועסוקים בענין ומחרישים רגעים מספר; אחרי־כן ישאו קול, יתעצמו, יתקשו, ישאלו וישיבו וכל אבריהם יתגודדו: הידים נדות ונעות, הבהונות הכפופות אחורנית עולות ויורדות, הולכות ובאות באויר, כמתאמצות ומתיגעות להסביר את הענין הקשה. ואמי עם צינה־לאה יושבים כנגדם, מתמלאות נחת ומתענגות על בניהם, העוסקים במחלוקת לשם־שמים.

וגם אנחנו הילדים המשחקים בכרכר לא נשב בשלוה: האחד צועק כי ב“תרמית” אנחנו עושים עמו ועקוב נעקבהו; השני – כי “סוף השקר להגלות”; יחיאל’קה צועק כי רק בכרכרו נצחק, יען כרכרי לא יוכל “לעמוד על רגל אחת”; ואף כי בעת ילכוד הגורל ויצא משפטו אם לשבט ואם לחסד, אם “ג” ואם “ש” – אזי ירב השאון ורבה הצעקה שבעתים.

קולי־הקולות עולים עד לב השמים. והנה בביתנו הקטן והשפל, מקלט יגון וחשכה, קור ועצבון תמיד, היתה אורה וששון, תנועה וחיים, וכמו חמונו כלנו ואור נגה עלינו.

הקמטים בפני אמי התפשטו מעט, וראשה הכפוף הורם מעט ותבט באוצץ־לב, כאילו נושעה פתאום בה' תשועת עולמים. זיו ועליצות מלאו עיניה בהביטן אל פני הבית, אשר כתליו לא ראו זה זמן רב אוסף אנשים כזה בתוכם.

–הנה אינכם מבינים פשט הדברים! קחו ושימו נא עיניכם ברש“י: – שסע אחי הבכור את המחלוקת, אשר החלה להתחלק ותרקד את הנחלקים כמו עגל, ויקם ממושבו. הירשל ופיני מתעמקים שנית בתוך הגמרא שלפניהם, מקריאים בלחש לאזניהם את הרש”י ומזדיינים שנית בבהונותיהם, אשר בלעדיה לא יצלח, כנראה, כל דבר־למוד, כאיש־צבא אשר אין אֲזֵנוֹ עליו. דוד־בר עובר ושב בבית הנה והנה פעמים מספר ובדרך מעדו נגש אלי ויחלק לחיי. אנכי התבוששתי ואוריד עיני ארצה. בין כה וכה ואחי הביא את ידו בכיס מחלצתו העבה והחפותה במוך והטלואה בקוים שחורים, אדמדמים וירוקים וימשמש בו רגע קטן, ואחר הוציא ויעל משם מטבע גדולה של עשרה פשיטים ויתננה לי למתת־חנוכה.

על מתת־חנוכה כזאת לא חלמתי גם בחלום הלילה. מרוב שמחה דעתי התבלעה וארוץ אל אמי להראותה את כל עושר גדולתי. באותו רגע נפתחה הדלת ואגודת אנשים עם אשה אחת התפרצה אל הבית בפנים צוהלים וחוגגים ותרועת “ערב טוב” הרעישה את הבית.

ואלה הבאים: שוחט עירנו ר' שאול־אהרן, שפל־קומה, גונח מלבו ידוּע־חזה ובעל פנים שוחקים וטובים; אשתו יהודית, ליטאית שחרחורה גבוהה ורזה, אשר אהבה מאד לשמוע ולספר חדשות ולדעת כל הנעשה, בבית איש ואיש; מרדכי חתן חיים קוצי, צעיר ימים, גבוה קומה ויפה־תואר ומושלם בכל המעלות, אשר היה אהוב ונחמד לבריות על טוב לבבו, צהלת־רוחו ועל הטותו חסד אל כל איש (הוא ואחי הבכור דבקו לאהבה איש ברעהו ויהיו נפש אחת), וגם מפלצתי ומלאכי הרע, אשר למראהו אוּטל וכל אבי מזדעזעים־רבי ר' דוד, ארוך שחור, שסוּע־ שפה ובעל זקן קטן שחרחור ומהודר; וגם שני בחורים נלוו עליהם.

–אנחנו באנו אליכם – אמר ר' שאול־אהרן בקולו השפל והצרוד – באנו להוליך אתכם בנעריכם ובזקניכם איש לא נעדר אל ביתי, כי בביתי הלא תבינו, משנה שמחה הלילה: ראשית, הן חנוכה עתה, והשנית, הן אני משלים, בעזרת השם, את הש"ס הלילה.

וגם אשתו יהודית מפצרת בנו מאד, והיא מצטדקת על אשר בוששה לשחרנו עד כה ולא קראה לנו בבוקר־השכם: היא חשבה, הלא תבינו, כי למה לה להועיד ולהקדיש אותנו אל המשתה, אם כמוה כמונו וכשמחתה כשמחתנו?… וכל־כך גדול בטחונה כי בוא נבוא מאלינו בטרם נקָרא, עד כי לא צותה גם לר' מאיר (השַמש) לקרוא לנו.

–למה לי לקרוא לכם? – כלתה את טענותיה – אם כן עלי לקרוא ולהועיד גם את שאול־אהרן בעלי!…

וגם יתר האנשים נקהלו עלינו ויאמרו פה אחד, כי אם לא נלך מרצוננו הטוב ומשכונו בחזקה.

–ואתה משה’לה – אמר ר' שאול־אהרן אלי, בראותו אותי עומד עצל אמי – הן נער נחמד ונעים אתה ועתיד להיות למדן: רבך מהללך מאד ואומר, כי רב כחך ללמד חצי עמוד גמרא לשבוע. הלא כן, ר' דוד? אולם שמוע שמעתי כי משובתך רבה וידך בכל: הלא כן? הנה יהושֻעית מתאוננת עליך כי עַנה תענה את עגלה ותינענו כל הימים כי מדי עברך עליו תשימנו רכובך אף תקרא עליו מלֹא רעיך להרכיבם על גבו; וגם הזקן אברהם מספר עליך כי אינך נותן לו לעבור בחוצות העיר והלעב תלעיב בו מדי עברו, לאמר: “תרח זקן, למך חרש”. אמנם, כן נאה וכן יאה לנער לומד גמרא!… לכבוד ולתפארת יהיו מעשיך אלה לאביך בעולם העליון… אולם, מובטחני, שכבר השיב הרבי גמולך בראשך… ועתה, אם יש את נפשך לזכות במנה יפה מתת־חנוכה, קום ושנה לפני את “שעור” השבוע.

אנכי פתחתי את פי ואקרא בקול גדול ורועד: –“החופר בור ברשות־היחיד” – אם ראובן חפר בור ברשות־היחיד – “ופתחו לרשות־הרבים” – ובא שורו של שמעון ונפל בו ומת – חייב", לאמר ראובן בעל הבור חייב!

כל אנשי הבית החשו פתאום; כלם הקיפוני מכל עברים ואזניהם קשובות לכל הגה פי ממשנתי שבעל־פה. הנשים מתפלאות אשה אל אחותה לשמע אזנן ונאנחות לרגעים בשברון־מתנים; ואמי בוכיה מרוב נחת…

–נער יקר, עלם תבונות – קראו מעברים כהתמי לקרוא, וינוע וירעש הבית משאון המהללים והתשבחות אשר הגידו בפני. הנשים מחבקות ומנשקות אותי, הגברים ימללוני לחי, ימשכוני אוזן, יכונו שכם וידם במפרקתי.

–כאָב כבן, הוא ידמה לאביו בכל; אך יואיל אלהים ויארכו ימי הבן מימי האב! – נדברו הנשים אשה אל רעותה פה אחד.

–הוא אשר אמרתי: כח זכרונו מבהיל ותפישתו נוראה – קורא מלמדי ר' דוד.

ואך אמי לבדה עומדת וכאלמת לא תפתח פיה. היא עומדת תמוכת ראש ועיניה הטובלות בדמעות מביטות ומביטות אלי. ואת אשר הביע לי מבטה באותו רגע לבי לפי לא יגלה. מבלתי יכולת ומקוצר שפה; אך עמוק בחדרי־לבי ובמבואיו האפלים נצפן מבטה כניצוץ אור וכשביב אש, המאיר ומחמם ושופע תנחומות אל לב נואש מטוב עת יחשך עליו היום ולילה לו מסביב…

ור' שאול־אהרן התכבד בכבודי ויגבה לבו בנפלאות תורתי, כמו התעלה למעלה משבעה רקיעים (עלי להודיע פה, כי ר' שאול־אהרן שלם שכר־למודי מכיסו; כמובן, נעשה הדבר בסתר ובסוד, באופן, אשר רק אנשי עירנו לבדם ידעו זאת…) ומרוב רצון ונחת נתן לי מתת־חנוכה כיד המלך – מטבע־כדף לבנה בת עשר פרוטות.

אך כה תעה לבבי ותגדל מבוכתי מרוב המהללים ומלילות הלחי, אשר העניקו לי, עד כי נבצר ממני לשַוות נגדי, מה רה חילי ועשרי ברגעים המאושרים האלה.

–ר' שאול־אהרן, לכה ונלכה! – קרא ר' דוד ואמר – הלא כמהלים בעיני הקרואים נהיה, אשר עזבנום לבדם בבית ונחלץ מהם.

ויקומו כולם לצאת וימשכו אחריהם גם את שני אחי וגם את הירשל בן צינה־לאה וַיֵלֵכוּ. אבל אמי הקשתה אליהם ותמאן ללכת: נפשה בחלה מעודה בשמחות ומשתה.

–ישמחו אחרים כאשר ברכם אלהים – היתה אומרת תמיד – ואני מה כי אשיש אלי־גיל? הלמען היות אֲבֵלָה בין שמחי־לב אבואה בית־משתה הן רק שמחת אחרים אשביתה ולי לא ירוַח מאומה…

 

ח    🔗

וגם יבמתי עשבה את ביתנו ותשב עם ילדתה אל ביתה; אחריה יצאו גם צינה־לאה וילדיה, וביתנו כמו הורק פתאום. ברגע אחד שב החושך והשממון ויבש שנית את מלא־הבית, המלא זיר ואור חיים לפני רגע. חושך כפול, שממון משנה ותמרורים שבעתים… ריקה ושוממה כל נפש ואת הלב יאכל קרח. וגם את כל האברים יאכל הקרח הנורא, ונחבאנו לברוח אל המטה, אל תחת הכסת הגדולה. אמי ואחיותי ישבו, כדרך חול, למרט נוצות ולארג פוזמקאות.

ככוכב מעופף נצנץ רגע־האשׁר ויעבור. ואולם הלא עוד שמונה ימי חנוכה הולכים ובאים לקראתי, שמונה ימים טובים ונעימים של חֵרות, ימים שאין בהם ממשלת רבי ועול חדר. ואני משַוה לנגדי מראש את הימים הטובים ההם ונפשי תמלא שמחה ואושר אין קץ. בדמיוני והנה אני בא בבקר אל החדר, רגלי אך דרכו על המפתן – ואני נסחף בגלגל החוזר של “החברה”. כל שלשים התלמידים, למן הקטן שבחבורה מיכלי, ילד רך בן ארבע, יפה ונחמד, ועד הגדול והמגושם שבהם מנדיל, נער בן שתים־עשרה בעל פנים נקודים בהרות־קיץ – כלם כאחד נשאים וסובבים ברעש ובשאון כגלגל סופה, ומתרוצצים על גבי השולחנות והספסלים ומסביב להם. “חתן־השמחה”, הוא העגל הרך שנולד לפני ארבעה ימים, מכרכר ומקפץ בראש כלם וזנבו הדק והקצר זקוף לו למעלה. זה העגל חוטר הוא מגזע פרתו של הרבנית, ומיום הולדו קבעו לו מדור בחדר – ויהי לנו למקור שעשועים ולראש כל שמחה. הכל מחבבים ומגפפים אות והכל מתרפקים עליו באהבה, ואשרי מי שזכה ללקיקת־לחי או ללקיקת־יד של לשנו החמימה, הרכה והלחלחה. רעש וצוחה, שאון ותרועה, וענן־אבק ממלא את כל חלל־החדר. קצרה הפעם יד סגן־הרבי מעמוד בפרץ, וגם הרבנית, אשר מדי הֵראותה בחדר תָּשֹׁך כל מהומה, אף היא אזלת ידה הפעם מהושיע. והרבי עצמו עודנו בבית־המדרש, ולא במהרה ישוב משם. בחדר אין תורה היום, ולמה זה יחוש לעזוב את בית־המדרש, מְקום חום נעים ומתוק לגוף ושיחות נאות ערֵבות לאזן אחר התפלה?

אך הנה שככה המהומה והקולות חדֵלו. כלנו עומדים סביב לשלחנות וסגן־הרבי עומד על גבֵנו. טעם מיוחד יש היום בתפלה, מעֵין נעימת־חג; טעם זה בא לה על־ידי “ועל הנסים… בימי מתתיהו בן יוחנן”. האח, מה נעימות המלים האלה לאזנים: “רבתָּ את ריבם, דנתָּ את דינם, נקמתָּ את נקמתם”… והנה גם התפלה כלתה, ובהתלהבות רבה אנו שבים לשעשועינו, ואוכלים בינתים את סעודת־הבוקר. משחקים אנו כִתות־כתות. הגדולה שבהן כובשת בזרוע את שני השלחנות לעצמה, והקטנות הנשארות משחקות להן על גבי הקרקע מצומצמות בפנות הבית. ועוד הפעם שבו הרעש והצוחה לקדמותם והתרגשות־הרוחות בחדר הולכת ורבה. הרבי, שבא בינתים מבית־המדרש, מושיב למראית־עין את אחד הילדים להקריאו וגוער בתלמידים גערה קלה: “אַי, ילדים, הרגעו ודומו!” אבל גערתו נבלעת בתוך הרעש ואין שומע לו. ככה יעבור עלינו יום תמים, ובערב נשוב הביתה ונשחק עוד הפעם עם בני צינה־לאה.

מתוך חזיונות נעימים כאלה אני נגש אל החלון, והנה נחפה כלו ציצי־כפור דקים וזכיכים. אין זאת כי אם גבר הקור מבערב והשלג היורד לא ימס עוד. שטוח הוא מסביב כסדין צח והוא נוצץ בלבנוּניותו מתוך האפל לכל מלוא־העין.

לבסוף אני מונה את מעותי, מעות החנוכה מתוך תנומה, ומוסרן ליד אמי למשמרת.

–מחר, אם־ירצה־השם, אקנה בכסף עצי־הסקה והיו לאפות חלות־לחם לשבת. הלא כן, בני? – אמרה אמי.

–כן, אמי! – מסכים אני וקולי רועד מדמעות עצורות.

הנני קורא את שמע ואשכב על ברכי אמי וארדם.

בחלומי, והנה אנכי הולך בין־הערבים החדרה, גידי האחת עששית־נֵיָר משוחה בשמן, ובשנית פת־לחם וחצי בצל חתוך לשנים ונמלח בתוֶך. הלילה יחשך מסביב, בעד חלונות הבלים עולים ונוצצים זה אחרי זה נרות דולקים. פתאום כעין דבר קר, לח וחלק, נגע בכפי. הבטתי אחרי באימה וחרדה – והנה כלב וקולא הגדול והאמוץ עומד עלי וזומם לארוחתי. מהרתי להרים את ידי ואת לחמי מן הכלב, ומלא אימת־מות אומר לרוץ הלאה, אך רגלי כבדו כמטילי־עופרת ולא תמושנה ממקומן. הכל נתּר ויקפץ עלי – ואני שוכב סרוח באגם־מים, אשר קרם עליו גלד כפור רק מלמעלה. בשתי ידי ורגלי הנני מפרפר ומתאמץ לנוח ולעלות…

–ואתה פה!!! – יקרא פתאום וונקא ויאחז בפאת ראשי.

–אמי, אמי!!! – הרימותי קול איום ונורא – ואיקץ.

בהקיצי כבדה נשמתי מאד מפחד ומבהלה. כנבוך אביטה סביבותי וארא והנה נשוא אנכי בזרועות אחי אל משכבי, אשר הציעו לי על הספסלים אצל התנור.

–פיני – אמרתי בקול בוכים ואחבקנו בחזקה בשתי ידי –פיני – האמת נכון הדבר כי חנוכה היום?…

–כן, כן, נשמתי ורוח אפי.

–ועתה לא ילכו בלילה החדרה?

–לא, משה’לי.

–וגם וונקא לא יכני היום?

–לא, לא.

–ומדוע יכני תמיד מכה רבה?

–יען וונקא הוא.

ומתוך המחשבה הזאת שכבתי ואישנה.