פרק ראשון 🔗
בקיעת בִצה אחת בעיר ח. בימות־הגשמים ודאי שקשה היא שבעתים מקריעת ים־סוף, ומזונות יושביה קשים שבעים ושבעה גם מקריעת הבצה. ועתה צא ולמד, כמה עלובים בני־אדם הללו וכמה עלובים חייהם ומזונותיהם.
ואולם אין זה מן הענין. העיקר הוא, כמה עלוב הייתי אני, שכדי להגיע לחברי יענקילי, בנו של ר' גרשון הסוככן (כך נקרא על שם אומנתו, שהיה מתקן מוכר סוככים בלים) הייתי מוכרח לעבור, לא עליכם, לא רחוב אחד, אלא ששה רחובות רצופים, רחוב־רחוב ובצתו!
ואותה החצר, מקום דירתו של חברי יענקילי, המטופלת כלה מיני עגלות וקרונות, גדולים וקטנים, של־סוס ושל־יד, יש בה טיט ורפש, מעורבים כל מיני פסולת וזבל מעלים סרחון, כמה שיש בכל ששת הרחובות ביחד! בית־הדירה עצמו עומד בחצר לפני־ולפנים. ומי שעובר בשלום מן השער עד פתח אותו הבית כל־שכן וכל־שכן שחייב לברך על הנס, שנעשה לו במקום סכנה זה. אבל מי משגיח בסכנה ובמכשולים מעין אלו בשעה שחבורה עליזה של משחקים ב“לוחות” מושכת לבו מרחוק ובזמן שהלילה הוא ליל אחרון של חנוכה.
כל האומר, שרגלי הנתונות באמבטאות של רפש, כלומר, בנעלי הבלות והקרועות, הביאו לי קורת־רוח יתירה – אינו אלא טועה. אדרבה: רוחו לא טובה עלי כלל וכלל, והעיקר, כמה קר היה לי! אבל לעומת זה – כמה רחבות יש כאן: יש מקום בנעל אחת להניח שם שתי רגלים (הנעלים היו עוברות לי בירושה מאחי הבכור הנשוי). רחבות זו נוחה לי עוד מטעם חר: בשעה שאחת מנעלי נתקעת בטיט־היון ורגלי מתערטלת, אין לי טרחה יתירה בהחזרת הרגל לתוכה, מפני שאני מכניסה לשם ברוָחה מרובה, כאילו אני מורידה לתוך גיגית.
–ברום הבא! הנה פנים חדשות! מי שלח אחריך?
כך מקבלת את פנַי אמו של יענקילי, אשה גבוהה וכחושה שפניה קשים ומצומקים, תיכף לפתיחתי את הדלת הכבדה השופעת קלוחי טחב.
ברכת־הערב שלי קופאת על שפתי, ובכל זאת אני מוסיף והולך הלאה, עד שאני נכנס לחדר קר וצר וזעום למראה כבעלת־הבית עצמה. החדר בשעה זו טובע כולו בעלטה, וברגע הראשון קשה להבחין בו דבר. אני פוסע ונתקל בעביט של שופכין.
מתוך החלל האפל מלמעלה יורדת ובאה המולה כבושה של ילדים מתרגשים וערבוביה של קולות: “בירה”; “בירה”; (שנים מן המשחקים שעולה להם מספר – קורין לזה “בירה”). לייבלי עקום־העין וקוטשירגני – שניהם העלו בידם “כ’ח”.
–שקר בפיך! שקר: הבה לי את ה“לוחות” לבדיקה, יודע אני אותך ואת ה“בירות” שלך.
–מי בא שם? – נשמע קול – אַה שמואליק הָניש (שם אמי הוא הָנָה), טפס ועלה מהר לכאן!–מי יתן והדליקו נר – נשמע קול שני צרוד מאד – אין לראות כאן כלום. ויענקילי הגנב בערמתו יעשה בינתים ב“לוחות” ככה העולה על רוחו.
–דום, “מַמַליגה, עגל מולדובאני: פן אשלח ידי אל לחיך והתגלגלת מעל התנור לבלי קום, אני הפסדתי כבר ארבע אגורות והוא חושדני בערמומיות. כך תאכל את ה”ממליגה" שלך, פר בן־בקר, איל בן־עתודים.
–אמא – קורא יענקילי לאחר רגע – העלי נר, הרי חושך ואפלה בבית!
–מאין אקח לך נר? בבית איי דבר למאור. אפשר אבא יביא. הוא יבוא במהרה.
–חברה! הבה נצרף כל אחד ממה שזכה ונקנה נר – קורא אחד מן החבריא – הֵי, הזוכים! תנו מפרוטותיכם, גם אני בעצמי נותן, מסכימים אתם?
–מסכימים! מסכימים! – נשמעו קולות לעומתו – אלא שתטריח את עצמך ותלך ברגליך אל החנות.
–אל החנות? אפילו אם תהרגני!… נוח לי ללכת בדרך כל הארץ…
–ומי ילך? הלא אי־אפשר לשבת כך. אין אני רואה את חוטמי.
–ואני רואה אותו, את החוטם הלז…
–הרף, רד לבאר־שחת – את חוטמי הוא מרסק.
–מה זה! כלום כך נשב בחושך ואפלה? והמשחק מה יהא עליו?
שעה קלה קמה בבית דממה. ובאותה שעה נפתחה הדלת.
–ערב טוב. למה אתם יושבים בחשׁך?
–ואתה הבאת נר? טוב מאד. הבה ואדליקנו מיד.
בעלת־הבית ממשמשת ומחטטת על־ידי הכופח, אחר־כך היא משפשפת גפרור ומדליקה נר דק של חלב. לאור הנר הכהה נראית דמותו של ר' גרשון, העומד באמצע החדר וסוככים אחדים תחת בית־שחיו, ומתגלים פרצופיהם של שמונת הנערים מבני שלוש־עשרה ומעלה, היושבים צפופים על התנור.
ראו נא את האורחים שבביתנו – אומר ר' גרשון בקולו הצרוד – ריקים ופוחזים, עדייןלא שבעתם את המשחק, קוביוסטוסים! וראו גם ראו, כמה רפש הכנסתם לתוך הבית!
ואמנם שכבת־רפש עבה כסתה את קרקע הבית ואצל הפתח סמוך לכניסה התלקט תל שלם של טיט.
לאחרי שהניח ר' גרשון את הסוככים שלו על גבי ארגז העץ הגדול, שעמד בין שלחן־האורן הערום והמטה המכוסה שמיכה מזוהמת, הוא צונח מתוך חוסר־אונים על הספסל ואנחה עמוקה מתפרצת מלבו.
–מי יתן והגיעו ימי הקרח והכפור – אומר הוא מתוך יאוש – אין כח עוד ללוש בטיט. ראי מה עלתה לקפוטה שלי.
ומתוך גניחות ואנחות הוא פושט מעליו את הקפוטה, שמחציה ולמטה אינה אלא מי זֵר עשוי טיט חצי אמה רחבו.
–ההשתכרת היום? – שואלת אשתו מתוך מורך־לב.
–השתכרתי… כה יתן וכה יוסיף אלהים לשונאי. שלשים וחמש פרוטות ליום תמים.
ושוב הוא מתכוץ ונלחץ אל הקיר הלח.
אחרי שעה קלה של מנוחה, הוא רוחץ את פניו ועמד להכין נרות החנוכה. יוצק הוא שמן לתוך פלח־בולבוסין חלולים, עשוים כעין בזיכים, מפקיע מן המוץ שמבצבץ ויוצא מתוך שרוול מחלצתו, עושה פתילות ונותנן לתוך השמן.
–הסו, הסו, בני־חבריא – פונה הוא אל המשחקים המרבים רעש על התנור ופניהם להבים – נברך על נרות של חנוכה. ותפלת־ערבית כבר התפללתם? ודאי לא, העוסק בשחוק פטור, כנראה, מן התפלה…
–אמנם לא התפללנו – משיב אחד מתוך מבוכה. ובין רגע אנו קופצים ויורדים כולנו מעל התנור להתפלל תפלת־ערבית בכונה עצומה ובהתלהבות, כדי לכפר במקצת על חטאתנו. קצָתנו מגביהים קולם ומתפללים בחפזון כמנהג החסידים הנלהבים ופוסעים בחדר הנה והנה, וקצתנו עומדים במקומם ומתנענעים בחזקה, זה בכל גופו וזה בראשו לבד – מעשה־יהודים גדולים ממש, ואף מוציאים כמוהם פעם בפעם אנחה מן הלב בשעת תפלת “שמונה־עשרה”.
אחרי התפלה עומד ר' גרשון ומברך בנעימה ובניגון הערב והנהוג על הנרות ומדליק כל הפתילות הנתונות בשמונת בזיכי־הבולבוסין, הסדורים בשורה אחת זה אצל זה על סף החלון.
הנפש מתמלאת כולה אור וחם. שמונת השלהבות הקטנות והמזהירות משתקפות ונכפלות פעמים בתכלת הכהה, העוטה את החלון מבחוץ. ושם בחלל הנעלם והאפל שמבחוץ, הולכת ונבראה פנה דמיונית נפלאה, מלאה כולה ענג ואדנים אין קץ.
כעשרה רגעים כולנו יושבים דוממים, אחוזי־שתיקה ובלי־נוע, דומה, כאילו יד נעלמה נשאה אותנו הרחק מעבר לגבול החדר, והוא גופו מראיהו שֻנו עתה. כולו נתמלא אורה והוד וצללי הענקים הקדמונים מרפרפים בו.
אותה שעה עמד ר' גרשון על־יד הנרות וידיו משולבות על חזהו. הוא שר בחשאי:
“הנרות הללו קודש הן”…
וכולנו מרגישים במעמקי נשמתנו כי אמנם קודש הם הנרות הללו.
__________
ושוב אנו מטפסים ועולים על התנור ופותחים במשחק שנפסק לזמן־מה. משחקים היינו, כמובן מכל האמור למעלה, בשחוק “השלושים ואחד”. על גבי ה“לוחות” כתובות בידי סופר סת“ם מרחוק היהודים. אנחנו הנאספים כאן – הננו תלמיד הישיבה שבעיר, בני כתות שונות. רוב בני־החבריא שלנו הם תלמידי הכתה השניה והשלישית; נזדמן בתוכנו אחד מהכתה הראשונה, שהותרה לו הכניסה לתוך חבורתנו בתור הוראת־שעה. הוא קרובו של יענקילי וזכות אבות עמדה לו בכך. בדרך כלל, אנו חושבים לפחיתות־כבוד לנו להכניס לתוך חבורתנו אותם הפִרחָחִים, בני עשר או שתים־עשרה. כל אחד מן המשחקים היה מכניס בגורל כל פעם פרוטה, ומי שמספרו גדול מכל חבריו, הוא הזוכה בכל הכסף. וכיון שתשעה נערים אנחנו, הרי כל זכיה מכניסה לבעליה ארבע אגורות, ואל יהא סכום כזה קל בעיניכם. ולא יפלא הדבר, שכל אחד השתוקק בכל נפשו לזכות בגורל, ושהרבה היה מצטערים ודואגים אם לא שחק להם מזלם. כל מה שהמשחק מוסף והולך – כן תאותו של כל אחד הולכה ומתלהטת. רוח שכרון תקף את כל החבורה ורבה הטרדה ומתגברת ההתרגשות. כל נפשך נתונה־נתונה ל”לוחות" ולעיני רוחך מרפרפות בלי־חשך האותיות הנפלאות ומלאות־הקסם: “לַמֵד אלֶף”.
–מי יתן –מתפלל הלב נְסוך־השכרון – ונפלה לידי, אם לא ל“א, כי עתה ה”למד“, זו ה”למד" הגאָה והנָאָה, שלבדד תשכן לה על גבי הלוח. אותיות אלו, הוי, מה אדיר הכח הצפון בהן! כיון שנפלו לידך, מיד אתה נעשה בעליהן של כל אותן פרוטות הנחשׁת המונחות על גבי הטַס; ופרוטות הללו, הוי, כמה מגרות הן את היצר ומושכות את הלב!…
ובעוד שאנחנו יושבים על התנור ומתרגשים, מתלהבים וצועקים, מתקוטטים ומתקלסים, משמיעים קולות של שמחה ושל צער, – באותה שעה אמו של יענקילי שופתת קדרה על הכִּרַיִם, השלהבת הכהה של הקִסמים הבוערים מסתננת מבעד החלון שמנגד, על גבי הכתלים והתקרה משתרבבים כיצורי דמיון צללים שחורים וקודרים, ועד שיתבשל הנזיד לפת־ערבית יושב לו ר' גרשון בפנה אצל השלחן על גבי גמרא פתוחה ובקול חשאי ועצוב הוא לומד פרק במסכת “ברכות”. ובשעה שאני מסתכל בעצב אל הכ"ב וי' שלי ולבי מר על האות היתרה שבגללה אני מקופח עולה לאזני קול של ר' גרשון: “מנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב…”
–הַי, חברת קוביוסטיסים, הגיעה שעתכם לשוב לאהליכם. כסבורו אני, ודאי כבר הגיעה השעה התשיעית; עוד מעט ועלינו לעלות על המטה.
כך פונה אלינו ר' גרשון כעבור עשרים רגע אחר פת־ערבית. הוא עצמו יושב עוד הפעם על גבי הגמרא, ואנו שקועים במשחק ואין מאתנו שם לב לדברי ר' גרשון. אבל כעבור עשרה רגעים הוא חוזר על דבריו ביתר תוקף. כולנו נבוכים מאד. היתכן? בליל זה האחרון של חנוכה נפסיק את המשחק בשעה מוקדמת כל־כך! הלא נורא הדבר! ואותו התנור עם תקרתו הנמוכה, שראשנו נתקל בה פעם בפעם, הולך ונעשה לנו פנה נחמדה וחביבה, גן־עדן ממש, שקשה עלינו פרידתו.
אבל גזרה היא ואין להרהר אחריה, צריך להסתלק מכאן.
לאחר יציאתנו מן הבית, אנו עומדים זמן־מה מעבר לפתח, רגלינו טבועות בבצה, ומטכסים עצה מה עלינו לעשות, כיצד והיכן נישך את המשחק. יש שהציעו לסור אל בית־המדרש. אבל שם, ראשית, עלינו לבוא בדין־ודברים עם השמש רבי אֶלי, המפיל חתיתו על כל בני־הנעורים, וחוץ מזה עומדים אנו להתנגש עם “הבחורים” הלומדים בבית־המדרש, שאינם סובלים את התינוקות ומתגרים בם תמיד. אברהם ה“חַיָל” (כך נקרא על שם אביו, שהיה עובד בצבא) הציע ללכת אל ביתו, אלא שהוא דָר באחד הפרברים והמרחק לשם רב מאד. לבסוף הציע קוטשירגני, הוא שמעון מקוטשירגן, שהיה דרך בבית־הישיבה גופה, ללכת לשם. בהצעה זו החזיקו שלשה נערים, הדרים בבית־הישיבה אף הם. סוף־סוף נתקבלה דעה זו על לב כולנו וגמרנו לשים את פעמינו אל הישיבה ולשחק שם כל הלילה.
פרק שני 🔗
אותה הישיבה קבועה היתה בדיוטא של בית נאה, העומד באחד הרחובות היפים שבעיר, וחדריה מרוחים ומחופים טפיטין נאים שלא כמנהג שאר בתי־הישיבות. הדיוטא התחתונה היתה משמשת בתי־אוצר ומחסנים לסחורות של מיני מכלוּלים. מלבד הבית הזה אין בכל החצר הרחבה שום בנין אחר, ולפיכך אין בה דיורין חוץ מ“גלוח” אחד, עורך־דין פרטי, שדָר שם הוא ואשתו באותו הבית עצמו. מציאותו של בן־אדם כגון זה נראית בעיני כלנו כדבר “שערוריה”, ובכל זה היינו שרויים זה בצד זה בשלום בפרוזדור אחד. חִבתה של אשתו טובת־הלב עמדה לנו באותה שעה מאוחרת בלילה, והיא שפתחה לנו את הדלת הנעולה. עברנו בחשאי, בראשי־אצבעות, את הפרוזדור האפל ושני חדרים גדולים. חשך ואפלה. המלמדים ישנים אפוא כלם – וגם זו לטובה. פתאם ראינו רצועת אור בוקעת מן הסדק של פתח החדר הסמוך. פתחנו את הדלת.
–רבי שלום, עדיין אתה עוסק במלאכתך? – קוראים אנו פה אחד.
–אך עתה התחלתי בה. שהיתי הרבה אחר תפלת “מערבי” בבית־המדרש ולישון איני רוצה – ועמדתי לעבוד.
ר' שלום זה הוא כורך־ספרים, והוזמן אל הישיבה כדי לכרוך ולתקן את כרכי הספרים, הממלאים את הארון הגדול ונתמעכו ונקרעו מרוב שִמוש. זקן מופלג הוא ורשומי פניו, החוִרים וחשוכי־דם, הם דקים ונאים וכל קמט אין בהם. עיניו הכחולות והקטנות מפיקות טוב לב וזקנו הלבן דק וקלוש. מטבע ברייתו הוא איש מנוחה, בישן קצת ושתקן, ואולם במצחו הגבוה והחלק ובעיניו הרכות והחולמות טבוע חותם של מחשבה ועצבות עמוקה. הוא בא לכאן לשֵם פרנסה מאחת העיירות שבפלך וואהלין, מקום שהניח שם את בני־ביתו העלובים, המצפים לפרוטות, שהוא שולח להם לפרקים ממשכרתו הדלה.
בימי עבודתו המעטה בבית־הישיבה קנה ר' שלום את לב כלנו לאהבה אותו על צניעותו ועל טוב לבבו, וביחוד על ספורי־מעשיותיו הנפלאים שהיה מספר לנו ב“צדיקים וקדושים”. אומן גדול הוא לדבר זה. בשעת ספורו הוא מתלהב כלו ועיניו מזהירות בזהר־נחת כעיני ילד תמים.
–ר' שלום, מותר לשחק ב“לוחות” על יד שלחנך?
־מדוע לֹא? – משיב הוא בבת־שחוק נעימה של אב רחמן – הרי שלילה ליל חנוכה.
ובדברו כה הוא מסלק לצדדים את גליונות ניירותיו וטבלאותיו ואת הדבק הנתון בשבר כלי־חרס ומפנה לנו מקום כדי החצי משלחן־עבודתו הארוך. נִכָּר שכניסתנו גרמה לו קורת־רוח יתרה.
המקום מרֻוח – ואנו מתישבים ברחבה מסביב לשלחן ופותחים מיד במשחק.
מה טוב ומה נעים! החדר חם, מרֻוח ונקי, הנר הגדול, סטיאוריני, ונתון במנורת־פחים, ואם גם מעוקמת ומתנודדת קצת. ור' שלום – בת־צחוק נעימה שרויה על פניו ופעם בפעם הוא נותן בנו עין, שוהה ומסתכל עד שהוא מסיח על פניו ופעם בפעם הוא נותן בנו עין, שוהה ומסתכל עד שהוא מסיח את דעתו מעבודתו לגמרי. פעמים הוא מוציא מלבו אנחה חרישית, כאילו זכרון דבר־מה העציב את רוחו, ובשעה זו מצחוק מתקמט ועיניו מתקדרות.
פתאם הניח את עבודתו לגמרי, באמרו: “השעה מאוחרת!” ונשאר יושב אצל השלחן כשהוא לופת ותומך בידיו הלבנות והדקות ובאצבעותיהן הארוכות את ראש־שיבתו הגזוז ולבן־הכסף ונותן בנו פעם בפעם את עיניו השוחקות.
ואנו מוסיפים ומשחקים, ומסיחים את דעתנו מכל העולם. לי שחקה השעה וכבר הרוחתי עשרים ושלש פרוטות שלמות. ואולם גם לבם של שאר החברים טוב עליהם. רוח שלום ולשוה, רוח נחת ורוך ירדה ושרתה על כלנו. מעין זו שיורדת ושורה על בני־אדם מאחרי־שבת בלילה מתוך הדממה הגדולה והשלוה הנסוכה מסביב על פני כל, ובשעה זו אפילו מי שמפסיד מוַתר בלבו ואינו נוח להתרגז. רק הרעב התחיל להתגבר. היו כאלה שלא פסקו לשחק משעת סעודת־הצהרים ועד עתה, ובכל זאת הכל נכונים לכבוש את תאות האכילה ובלבד שלא יבטלו מן המשחק עד עלות השחר. רק קוטשרנני לבדו אינו יושב במנוחה. “עוד מעט ואמות ברעב” – אומר הוא, ומרמז בידו כלפי חדר־הבשול, זה שמכינים שם מזון לבני הישיבה. ופתאם הוא מתעלם מן העין. מקץ רגעים מועטים הוא מתגלה שוב, בידו האחת מנעליו הגדולים מכשעור, ובשניה ככר לחם.
–איפה מצאת, הכלב, “יוני” שמן כזה? (כך כנו לככרות הלחם על שם אופיהם היונים) – קבלו הכל את פני בן־החיל בתרועת שמחה.
–אל תשאלו! נסתכנתי ודלגתי על עצם המטה, שדבורה־סוסי ישנה בה, והגעתי עד המדף. ובחזירתי הפכתי בחפזי כלי והיא הקיצה והרימה קול: “מי שם”, ואולם ראה לא ראתני ויצאתי לפי שעה בשלום. למחר ודאי תרבה לספר מעשי נסים שאירעו לה בלילה הזה: איך שפרצו לחדרה לסטים ובקשו לשחטה במאכלת ולקחת את כל כלי־החלב.
צחוק גדול מתפרץ מפי כל הכנופיה, וכלם כאילו התעוררו לחיים חדשים.
ה“לוחות” מסתלקים לצדדים לשעה קלה, והכל ממהרים ונוטלים ידיהם לסעודת הלילה.
–הוי, מי יתן לנו קלח קטן של שוּם ללפת בו את הפת –מתפלל ליבוש עקום־העין ומצייץ בשפתיו.
–שום – אמר ר' שלום – כמדומה לי שיש בתרמילי. והוא עומד והולך אל הזוית ומפשפש בתרמילו המונח שם על הספסל, מוציא משם קלח של שום ומעט מלח ומביאם לפני המסובים.
ואחרי סעודת־מלכים זו אנו חוזרים למשחקנו.
פתאם נפתחה הדלת בחשאי – ועל הסף נגלה איש שיבה לבוש רק בלבניו התחתונים ובטלית־קטן ארוכה. גוו כפוף מעט, זקנו לבנה כשלג ויורדת עד מתניו, פאותיו משתלשלות לו כשני אני צי כסף ושני צדי פניו. ראשו כראש־האריה ועיניו גדולות, מזהירות וחדות.
–מה זאת? – קרא הזקן בתמהון – עדיין עֵרים אתם: שתי שעות אחר “חצות”. אין זה אלא מנהג קוביוסטוסים גמורים.
ובדברו נתן בנו את עיניו החדות.
האיש הבא – הוא משגיח־הישיבה ר' עזריאל, זקן כבן שבעים וחמש, איש גלמוד וערירי. דר היה לפנים בעיר קטנה, ושם נחשב לבעל בעמיו, כי אמיד היה האיש וכחו גדול גם בתורה, ולעת זקנה, במות עליו אשתו וכל בניו יצאוהו, רפו ידיו ונכסיו התמוטטו. הניח את כל עסקיו ועמד ובא אל עירנו הגדולה, עיר ריקה מתורה ומיראת־שמים, על־מנת לתקוע בה יתד לתורה באחרית ימיו. בעבודתו, הקדוש עליו, עסק מאהבה, בלא קבלת שכר, ולא עוד, אלא שהוא בעצמו דאג לישיבה ולצרכיה, וכל הימים היה טורח וסובב על פתחי נדיבים, עושה ומעַשֶׂה אחרים, וממציא לה עזר ותמיכה. שעה אחת של שמיעת “שעור” בגמרא מפי ראש־הישיבה בכל יום – יפה עליו מכל מתן־שכר.
נבוכונו מדברי תוכחתו וכבשנו פנינו בקרקע.
–ראו, אין בלשונכם מלה, בושים אתם! רק לכם, קונדיסים, קומו ולכו לישון – סיים ר' עזריאל בלשון רכה.
–עוד שעה אחת, ר' עזריאל, שעה רק אחת – מצא אחד את לבבו לבקש בשעת רצון – הרי הלילה – הלילה האחרון…
–אי פוחז, אי ריקא! מעט לך עד עתה…
ובסגרו את הדלת אחריו שב בחשאי כלעומת שבא, הולך וגורר אחריו את סנדליו.
ואנו, כמובן מאליו, חזרנו מיד למשחקנו כבתחלה, אלא שהיינו זהירים למעט בשאון, שלא להביא עלינו עוד הפעם את המשגיח.
פרק שלישי 🔗
גם ר' שלום לא הלך לישון. יושב היה ומעיין כדרכו בספר, עומד כל פעם ובא אצל אחד מן המשחקים ונותן עין מתוך בת־שחוק נעימה בלוחותיו.
–ר' שלום! – אומר אליו פתאם ליבוש עקום־העין – ספר לנו מעשה באחד מן הצדיקים.
–מי זה מכך פנוי עתה לשמוע ספורי־עשיות? כלכם שקועים אתם בכל לבבכם ובכל נפשכם בתוך ה“לוחות”.
–כלנו נשמע, רק שלום, כלנו נשמע. ספרה נא.
–טוב הדבר. אספר נא אפוא לכם על הסבא משפולא.
התקרב וישב סמוך אצלנו, תמך ראשו בידיו, העיף בנו עין ופתח וספר בקול חרישי:
"הסבא משפולא – לא היו לו, כידוע, לא “חצר” ולא גבאים, כי עני גדול היה ומתפרנס בדוחק. סובב היה במקלו ותרמילו מכפר לכפר ומעיר לעיר, מקהיל קהילות ובא עם הבריות בדברים לא בתוך הבית, סביב לשלחן ערוך ומתוך מאכל ומשתה, כדרך העולם, אלא דוקא בשוק, תחת כפת הרקיע.
פעם אחת היה מהלך בדרך כדרכו ותרמילו עם טליתו ותפלין וספריו וקפוטה־שבתו על שכמו. הולך היה לכפר, מקום שהיה משמש שם “מלמד” בבית מוכסן אחד. עבר לפני חצר ה“פריץ” וראה את ה“פריץ” עומד על גבי מעלת האכסדרה שלפני הבית, קנה מקטרתו הארוכה נתון בפיו, והוא מעלה עשן ומחרף כדרכו את עבדיו האכרים. לא השגיח בו הסבא, והלך כדרכו בחפזון, כי היה יום הששי ועד הכפר עוד דרך שלש מילין לפניו. נשמתו היתה מרחפת, כדרכו, בעולמות העליונים – והפריץ מה הוא כי ישים אליו הסבא את לבו. ובכן הולך הוא לו כדרכו הלאה ואינו רואה כלום. פתאם תפסו שני ערלים בידיו ומשכוהו אל הפריץ.
– אי, יהודי מאוס ונמס, איככה זה עברת עלי ולא הסירותה את כובעך לפני? – צועק הפריץ בקול.
– לא ראיתיך, כבוד רום מעלתך אדוני הפַן – משיב לו הסבא בנחת.
– לא ראיתני? אם כן היית חייב להסיר את הכובע בפני חצר ביתי, בן דת הכלבים!
– דת־הכלבים, דת־הכלבים – הכפיל הסבא בחשאי ובכבד־ראש – ואולי טובה היא דתי משאר כל הדתות של אחרים…
– מה אמרת, יהודי? – נהם הפריץ וקפץ ממקומו בחרי־אף –
וצוה להשליך את הסבא אל הבור.
– ישכב שם עד הערב – אמר הרשע – ואחר נדע מה נעשה לו.
וכך עשו. השליכו את הצדיק לתוך מערה אפלה וטחובה וסגרוהו שם.
עם חשכה, כשהרגיש הצדיק בכניסת השבת, הוציא מתרמילו קפוטתו הנקיה, נתלבש בה ועמד לקבל שבת ברננה. אכן גדולה היתה תפלתו של הצדיק באותה שעה! כל המערה נתמלאה אורה ומלאכי־השרת מלאכי־עליון ירדו ממרומים לברכו ב“שבת שלום”. אחרי התפלה הוציא פת מתרמילו, קדש עליה ונטל ידיו וברך “המוציא”.
עוד לא הגיש הזקן את הפרוסה אל פיו – והנה נפרצה דלת המערה פתאום. וכלב גדול, עז ונמהר כרי, קפץ ובא לתוכה והתנפל על הזקן בנביחה זעומה ובחמה שפוכה.
חרדה גדולה אחזה את כלנו ואימה חשכה נפלה עלינו. עצרנו את נשימתנו והלבבות רעדו ויחלו אחרית דבר.
– ואולם הצדיק – הוסיף ר שלום לספר – לא התחלחל כלל ודעתו לא נתבלבלה עליו. במנוחה שלמה בצע כזית מן הפרוסה ונתן לתוך פיו של הכלב. אחר כך פנה והלך לו לקרן־זוית, ישב על תרמילו והתחיל מזמר “זמירות” כדרכו, בשלוה ובנחת, כאלו הוא מסב על שלחנו בביתו. והכלב התקרב אליו אף הוא, התמודד ורבץ לרגליו במנוחה, והוא מחריש ותולה עיניו בסבא, כאלו היה זה אדוניו ובעליו מימים רבים.
למחר בבקר נכנס לתוך המערה הפריץ בעצמו. מובטח היה שימצא את גוית הצדיק מוטלת לפניו שסועה וקרועה. ומה השתומם בראותו את הצדיק עומד ומתפלל בקרן־זוית, והכלב רובץ לרגלי הזקן ומביט אליו בחבה, כזה שמבין לפני מי הוא רובץ!
נתמלא הפריץ זעם, בעט בכלב ונהם עליו בקול: “פְּגַע בּוֹ!” – ואולם הכלב לא נע ולא זע. צלחה כאש חמת הפריץ. עמד ורמס את הכלב ברגלו וכמעט שלא הרגו; ברח הכלב, והפריץ יצא בחרי־אף.
אחרי התפלה, בשעת בציעת הפת בסעודת היום – נפתחה הדלת שוב, ואל המערה קפץ ובא כלב אחר, גדול ועז מן הראשון, והתנפל גם הוא על הסבא בחמה גדולה.
חזר הצדיק ועשה כמעשהו הראשון – והכלב נשתתק מיד. הזקן ישב על תרמילו לזמר את זמירותיו והכלב רבץ לרגליו במנוחה, מחריש ומביט אליו בחבה וגעגועים.
ובעוד שעה קלה נכנס הפריץ שוב. יכולים אתם לשער בעצמכם כמה גדל חרון הרשע כשמצא שוב את הצדיק בריא ושלם, והכלב לרגליו. כמעט שנטרפה עליו דעתו מכעס וחמה.
– פְּגַע בּוֹ! – שאג הפריץ ובעט בכלב בעיטה שיש בה כדי להמית – פְּגַע בּוֹ!
אבל הכלב לא נע ולא זע, ונשאר רובץ במקומו, רובץ ומביט אל הסבא בעינים מלאות חבה וגעגועים.
כשראה הפריץ כך – ברח ויצא מן המערה וכלו אש להבה. והצדיק, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין טהור לטמא, נשאר יושב במקומו והוא מזמר לו את זמירותיו בנחת ובשלוה, כאלו לא היה דבר.
בין־השמשות, אחרי מנחה, ישב הצדיק לסעודה שלישית. כל הסעודות כלן של אותה השבת היו באות, כמובן מאליו, מאותה הפת עצמה, שנחלקה לשלשה חלקים, חלק לסעודה, אל שהיה הצדיק טועם בה כל מיני טעמים של כל מיני מעדני עולם. ושוב בצע וברך “המוציא” – ובאותו רגע נפתחה
הדלת שוב. ובפתח המערה נראו שני בחורי־חיל ממשרתי הפריץ, מכים וחובטים ברצועות שבידיהם כלב אחד גדול, בן־שחץ נורא למראה, דוחפים אותו לתוך המערה והם משסים וקוראים: פְּגַע בּוֹ! – וסוגרים אחריו את פי המערה.
הסבא לא זע ממקומו, כי אם סכר שוב את פי הכלב בפרוסת “המוציא” – וחזר לזמר בנגון ערב ועצוב, כנהוג את הזמר –
יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן…
והכלב נשתתק מיד, השתטח לרגלי הסבא, והתחיל מוציא מפיו נהימת־נכאים, כזה שלבו מנבא לו רעה…
וכשנכנס הפריץ בפעם השלישית וראה זאת, לא ידע נפשו עוד מרוב כעס וחמה.
–אם כן – נהם בקול פחדים – אם כן, אעשה הפעם אחת כלה בשניכם, בכלב ובך, היהודי הטמא!
ובדברו כה שלף את חרבו מתערו ואמר להתיז בה תחלה את ראש הכלב. וברגע הזה התרומם הסבא ממקומו וקרא אל הכלב בקול לא־איש:
– פְּגַע בּוֹ!
והכלב קפץ על הפריץ, נעץ שניו בגרונו והפילו ארצה.
–כן יאבדו! – קראנו כלנו בשמחה.
–רגע אחד – והכלב היה קורע את הפריץ לגזרים – הוסיף ר' שלום – ואולם הסבא העביר ידו על צואר הכלב והחליקו, ומיד הרפה הכלב מן הפריץ.
–ראה, כי נפשך בידי – אמר אל הפריץ השוכב על הארץ ורועד בכל איבריו – ואולם אני לא אעשה לך רעה; קום וחיית כאשר יחיו רבים כמוך. למען תדע, מה בין בניבם של אברהם יצחק ויעקב לבני־אדם שכמותך, ולמען תדע עוד, כי הנה אתה בכל עשרך הרב ובכל חילך הגדול ובכל עבדיך ומשרתיך הרבים אינך חשוב בעינינו אפילו ככלב הזה.
כך אמר הסבא ועמד והפשיל את תרמילו על שכמו ויצא בנחת מן המערה והלך לו לדרכו אל כפר מושבו.
זכותו יגן עלינו"…–
הספור כלה.
שעה רבה ישבנו משתאים ודוממים. קשה היתה עלינו הפרידה מעולם הדמיון, שהכניסנו לשם ר' שלום בספורו הנפלא. וגם ר' שלום ישב כמונו והוא מחריש וצולל במחשבות לבו. לבסוף נתעורר והתחיל מרחש בשפתיו תפלת “המפיל” ועלה ונשתטח כמו שהוא במלבושיו על גבי הספסל המגולה והקשה ואת התרמיל שם למראשותיו. כך הוא דרך שנתו כל הימים.
ואנו שבנו עוד הפעם למשחקנו. דמדומי השחר של יום סתר, יום סגריר וערפל, בקעו דרך זכוכית החלון ומצאונו בקלקלתנו. לא עברה שעה מועטת וכנופיא של בחורים, מבני הכת בגדולה בישיבה, פרצו לתוך החדר וקראו:
–הי, חבריא, הגיע זמן קריאת־שמע של שחרית.
ואמנם מן החדר הסמוך עלה קול מתפללי שחרית המברכים בנגון של חול: “ברוך… שלא עשני גוי”.
ג’יניבה, 14 דיקאבר 1910
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.