לזכר נשמת הש"ץ הגדול

ניסן בְּלוּמֶנְטַל.

 

פרק ראשון    🔗

שמונה היה מִסְפָּרֵנוּ, מלבד בעל־הבית ומשפחתו – זו אשתו, אשה בת ארבעים, בריה צנומה, חורת־פנים, נכנעת וטובת־לב מאין כמוה, ושני בניו: האחד תלמיד האוניברסיטה, שעל־ידו נזדמנתי לבית זה לשמוע אל הנגינה במסבת רעים, והשני תלמיד הגימנסיה.

ראש המשתתפים בנגינת־רעים זו היה בעל־הבית בעצמו, אדם בעל־קומה גבוהה וגוף מרושל, עם פנים שחרחורים ביותר, שכל רִשׁוּמֵיהֶם, לרבות החוטם ואת המצח המשופע והמשורג גידים, היו רחבים, בולטים וגסים. וענק זה היה אוהב נגינה וכרוך אחריה בכל לבו, שוקד על כל הקוֹנצֶרטים ומתמיד בהאופירה האיטלקית, שנעשתה לו כעין מרכז חייו וראש מַאֲוַיָיו. קראו לו בשם קונסטאנטין ניקולאיוביץ קלאַפֶּרמאַן, ואולם בספרי־הנולדים היה כתוב שמו: קופיל־שמואל בן נתן, ודבר זה היה דורש בעצמו כמין חומה להלצה־להודיעך, כמה “חסרי־טעם” ו“פגומי־אסתֵּיטִיקָה” היו אבותינו הראשונים!

הוא היה יודע־נגן, שלמד את מלאכת הנגינה על־בוריה ונגן על הכנור ברגש ובחום. כשהיה פונה מעסקיו, מיד היה פורש לחדר־מלאכתו, עומד שם לנגן על כנורו, מתמכר כולו לנגינה ומסיח דעתו מכל העולם כולו. הוא אהב כל מיני נגינה בכלל, ואולם חבה יתירה היתה נודעת ממנו להנגינה הקלאסית, והיה משתתף תמיד בקוֹנצֶרטי־משפחה, ולעתים תכופות היה עורך גם בביתו נגינת־רעים. לשעבר, כשהיו שנים כתקונן, היו המוני־עם נאספים בביתו לשמוע אל הנגינה, ולא עוד, אלא שכמה פעמים אָצלו מהודם על הנשפים האלה גם גדולי התיאטרון, שלכבודם היה בעל־הבית עושה סעודות נהדרות.

ואולם במשך הזמן מוכרח היה בעל־הבית למַעֵט אתת דמותם של נשפי הנגינה, לפי שהודם של גדולי התיאטרון היה עולה לו במחיר רב. ולכן כשנזדמנתי בפעם הראשונה לנשף זה של נגינת־רעים, לא מצאתי פה אלא אורחים מועטים. אמת, אחדים מן הקרואים לא באו מחמת סגריר וגשמים.

המנגן השני היה האדריכל המפורסם, יעקב אַבְּרַמוֹבִיץ אֶפֶּלְבּוֹים, שנגן על הבטנון. זה היה אחד מבעלי־הכשרונות, המצויים לרוב בין היהודים, שכשרונם בא להם מטבע ברייתם, בעל־נפש נלהבת ופיוטית, החודרת בחושה הטבעי לכל עמקי היופי והשירה. את אומנות הארדיכלים לא למד בבתי־ספר, ואף־על־ףי־כן נעשה והיה מעצמו לאחד מטובי הארדיכלים, שהצטיין בטעמו היפה ובדמיונו הכביר. כתלי חדר־מלאכתו היו מכוסים כולם תָּכְנִיוֹת וְדִפְתְּרָאוֹת שונות לרוב, שיצר אותן לא לשם תכלית ידועה, אלא להנאתו ולספוק נפשו, נפש־אמן, בלבד. וכל־כך משום שלא מצא לו אז מקום עדיין להראות בו את כח־כשרונו בפועל. בימים ההם לא השגיחו ביותר ביפי הבנינים ושכלולם. על־פי־רוב היה עוסק בבנִיַת קְסַרְקְטִין ובתי־אסורים, ואך על בנינים כאלה יכול היה לשפוך את רוח כשרונו הגדול.

ורק פעם אחת אִנָה המקרה לידו לגלות את צפוני כשרונו בכל יפיו והדרו.

עדת ה“נאורים” שרוב מנינה היו יהודים יוצאי גליציה, החליטה לבנות לעצמה בית־כנסת מיוחד עם מקהלת־משוררים, מטיף וכיוצא באלו. אֶפֶּלְבּוֹים, שגם הוא נמנה על עדה זו, קבל על עצמו בשמחה לנַצֵחַ על הבנין. הוא ערך תכנית מצוינה בסגנון המוֹירִים: בנין, שארבעה מגדלים מרובעים עומדים לארבע זויותיו וכִפָּה גדולה נטויה עליהם באמצע.

ואולם אחרי שכבר העמדו המגדלים, בא לעיר אחד מרַבֵּי המדינה, וכשעבר על־פני בית־הכנסת, ראה מגן־דוד מתנוסס ברמה; כסבור היה מפני קוצר־רְאִיָתוֹ, כי מלב הוא זה, ועמד להצטלב, ואולם תוך־כדי־רגע העירוֹ שלישו, כי אין זה בית־מסגד אלא בית־תפלה של יהודים. כעס השר ופקד לסתור את כל הבנין. אמנם את כל הבנין לא סתרו; ואולם לא היו ימים מועטים עד שבאה פקודה להסיר את המגדלים ואת הכפה ולתת במקומם גג פשוט.

אֶפֶּלְבּוֹים היה אף הוא בעל קומה ובעל כתפים רחבות עם ראש גדול ושָׂב, הגזוז כולו, עם מצח גבוה וחלק וגַבּוֹת שעירות ושבות, המאהילות על עינים גדולות ואפורות חודרות ותשופות־מחשבה עם פנים עגולים שמנים ומגולחים למשעי, עם שָׂפָם מגודל ומסולסל וחוטם עבה במקצת.

כפי הנראה, התאמץ לתת לפניו מראה של “אירופי” גמור. ואמנם, על־פי טביעת־עין ראשונה, קשה היה להכיר בו, כי יהודי הוא.

גם לנגן על הבַּטְנוּן למד כמעט מעצמו. בהיותו בן מלמד עני, שגם לבו של זה נטה אחרי מעשי־אומנות (למשל, מְפַתֵּחַ היה מעשה־פִתּוּחַ על גבי עץ ואבן ולבנה ועושה לפעמים מצבות על הקברים), גדל בעירה קטנה ונדחת, במקום שאהבתו העזה לנגינה היה מוצא תקונה רק בבית־המדרש. ידע ידע על־בוריָם את כל ניגוני התפלות והיה מזמר אותם תמיד בקולו הצלול והנעים. פעם אחת נזדמן לחתונת בני־עשירים. ראה, כי המנגנים ישבו אל השלחן לסעוד סעודת־הערב, והתגנב לבוא אל החדר, במקום שכלי־הזמר מונחים, ובהתבוננו על סביביו, כולו רועד מיראה ופחד, חטף בידו את אחד מכלי־הזמר. זה היה בַּטְנוּן. עמד והעביר פעם ושתים את הקַשְתָּנִית על־פני הנימים והתחיל מנגן “זמר עליז” אחד, שהיה שגור ביותר על־פיו. שמעו המנגנים קול נגינה בחדר השני, מיד מהרו עולם ומצאו את הנער העלוב והנבהל במקום קלקלתו.

–היכן למדת? – שאל אותו בעל כלי־הזמר.

–בחדר למדתי ולומד שם גם עכשיו – ענהו הנער.

–אבל היכן למדת נגינה?

–נגינה? לא, לנגן לא למדתי מעולם – ענה הנער, תוהה ומשתומם.

מאותו יום ואילך, כשמנגנים היו באים לעֲיָרָה, היה הנער מבקש קרבתם ושואל מאתם את כליהם. ואם לא מצא בטנון במקהלה, היה נוטל את הכנור, ואפילו את הפַּנְדוּרָה, ומפליא לנגן עליהם את הניגונים הידועים לו. והמנגנים, שראו ברכה בו, באו לעזרתו והורוהו מדי פעם בפעם.

ואולם בקרוב באו טרדות החיים והכריחוהו להסיח את לבו מעניני נגינה ובַטנוּן.

ורק בשנת העשרים וחמש לחייו עלה בידו לרכוש כלי־זמר לעצמו והתחיל ללמוד את חכמת הנגינה בשקידה ובסדר מפי מורה איטלקי, שלקח לו.

עכשיו היה נחשב בין טובי המנגנים על הבַטנוּן במסבת־רעים, וכל העורכים נשפי־נגינה בבתיהם היו מתכבדים בו.

המנגן השלישי היה כַּנָר איטלקי זקן, שלפנים היה מנגן במקהלת־התיאטרון, על הכנור הראשון, ועכשיו היה עוסק בהוראת נגינה.

אדם זה היה כעין זֵכֶר לכבודו הראשון של קלאפרמאן, אחד מִשְׁיָרֵי גדולי התיאטרון, שהיה נאמן לו בידידותו גם עכשיו והשתתף עמו בכל נשפי־נגינותיו.

אל הפסנתר ישבה אשה עבה כבת־ארבעים בעלת פנים שחרחורים ונעימים ועינים גדולות וערמוניות, והיא מורַת־נגינה.

המנגנים התיצבו הם ועמודיהם סמוך לפסנתר, שהָעֳמַד באמצע הטרקלין המרווח והרם.

אני פרשתי לקרן־זוית אפלה וישבתי שם על סַפָּה לא־גדולה, המחופה ארג אדום. על־ידי ישב איש זקן כבן שבעים, בעל קומה ממוצעת וגוף אמיץ, שם קווצות־תלתלים ארוכות ומלבינות קצת, היורדות ונופלות על כתפיו הרחבות, עם מצח גדול, גבוה ובולט, ועם עינים גדולות וכחולות, נוצצות וחודרות, שמתוכן נשקף גאון־רוחוֹ בכל גדלו ועָמקו. זה היה החזן המפורסם של בית־הכנסת הגדול, שכל בני העיר נ. התברכו בו והעריצוהו מאד.

בקרן־זוית שמנגד ישב המנצח־בנגינות הזקן, כשידיו משולבות על לבו ועיניו עצומות מתוך יראת־הקודש. זה היה ישראל מומר מן הקאנטוניסטים שהיה שואף כל ימיו לצאת לחוץ־לארץ, כדי לשוב שם לדת־אבותיו.

 

פרק שני    🔗

אחרי שנגמר פרק־הנגינה הראשון בסוֹנַטָה של מוֹצַרט, שעלתה יפה־כולה בהירה ומזהירה, קלה ומשעשעת, כמפל־מים בראש־הרים, הנסוך כולו אור־שמש ואלפי פַּרְפָּרִים מתעופפים ומנתרים עליו בשלל צבעיהם, – הזמינו אותנו לחדר־האוכל, במקום שהשלחן היה ערוך והכל מתוקן לסעודה נאה, שנמשכה שעה ארוכה.

כשגמרו לנגן את חלק הפרוגרמה האחרון, – את הַקְוַרְטֵיט של בֵּטְהוֹבֶן – כבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות־הלילה.

כולנו הוספנו לשבת כל אחד במקומו, מבלי הבט איש בפני רעהו, כולנו מחרישים ומשתאים, כאילו מוט התמוטטה הארץ תחתינו.

הכל נראה לנו אז קטן ודל כל־כך לעומת המחזה הגדול, האיום והנורא, מחזה מעורר־בלהות, הורס יסודות־עולם, שקם לפנינו מתוך יצירתו הגדולה של גאון־הנגינה.

כעבור רגעים אחדים קם האיטלקי הזקן ממקומו, הצית אש בציגרה, עבר פעם ושתים, אחת הנה ואחת הנה, על־פני הטרקלין, ואחר־כך נפרד מכולנו והלך לו, בעזבו את כלי־הזמר שלו בבית.

בקרוב הלכה גם בעלת־הבית מאתנו, היא ובנה תלמיד־הגימנסיה, ואנחנו עדיין יושבים כולנו בלי־נוע, איש במקומו.

בחוץ נִתַּך מטר סוחף. טפות גדולות וכבֵדות נתדפקו זו אחר זו בזגוגיות החלון המזדעזעות, נשתפכו ונִתְמַנְמְנוּ. עד שנעשו קִלוּחִים דקים וצלולים, השוטפים והולכים לכל העברים. הרוח ילל ונהם בחמה שפוכה. ובדרך נהימתו פרץ בכל פעם אל הכתלים והתדפק עליהם בכל תוקף, כמתכון להרסם ולהפילם למשואות. דומה, כאילו שם, מעבר לכתלים, כליון ואבדון מתרגשים ובאים, והם מחזירים את כל העולם לתוהו ובוהו.

עצב כבד לחץ על הלב.

–אכן כבר הגיעה השעה ללכת הביתה! – קרא החזן הזקן וקם ממקומו.

–אל־נא, אל־נא! – קפץ ואמר בעל־הבית. – לא אתנך ללכת מזה. נשב עוד מעט. הנה יגישו לנו טֵה ונשתה, ואחר־כך אצוה לרתום את המרכבה ולהוליך אותך הביתה.

אותה שעה פרש אֶפֶּלְבּוֹים מן הצבור, נתרחק לקרן־זוית אפלה וכלי־הזמר בידו, ישב שם והתחיל לנגן נגינה חשאית. כולנו נשתתקנו ועשינו אזנינו כאפרכסת מתוך צִפִּיָה רבה. אך פתאום עמד ממקומו, הציג ברעש את כלי־הזמר בזוית, פנה ועבר אל החלון, כולו נפעם ונרגש, כבש פניו בזגוגית הקרה והציץ לתוך חשכת־הלילה השחורה מִשְחוֹר, שרק זעיר־פה, זעיר־שם בוקעים בתוכה קוי־אור דקים ומהבהבים, היוצאים ונמשכים מִפַּנְסֵי־הַנֵפְט המזוהמים בטיט־חוצות. וכך עמד שם כעשרה רגעים, בה בשעה שבעל־הבית התוכח עם החזן הזקן על אדות שוברט, שזה האחרון לא אהבהו.

–ראיתי את הלילה הזה, ליל־סגריר – פתח פתאום אֶפֶּלְבּוֹים כשפנה מן החלון ונגש אל המתוכחים – ונזכרתי מעשה נורא, מאורע איום ומשונה, שאירע לי פעם אחת בחיי ולא ספרתיו מעולם לאיש; ולא עוד, אלא שגם את זכרונו הייתי מגרש ומסיח מלבי בכל פעם, כאשר יגרש איש מחזה־בלהות המבעתהו פתאום. ואולם ככל אשר אתאמץ להרחיקו מלבי, כן יוסיף זה להציק לי. ולפיכך אני רוצה הפעם לספרו לפניכם. חרפה היא לגנוז דברים אלו ולהסתירם מעין השמש. חייבים אנחנו לספרם לבנינו ולבני־בנינו, למען ידע דור אחרון.

את הדברים האלה דבר לפנינו בקול עז ונרגש כל־כך, עד כי כולנו נרעשנו והבטנו בתמהון אל פניו, הנוחים ושלוים תמיד, שעתה נתכרכמו ונתעותו מתוך משטמה כבושה.

בין כה וכה הגישו טֵה, ואנחנו ישבנו כולנו מסביב לשלחן קטן ועגול, לפני האָח המבוערת.

ישב גם אֶפֶּלְבּוֹים והתחיל לספר את ספורו.

–הדבר הזה אירע לפני עשרים ושלש שנה בדיוק, – גם אז היה ליל־חנוכה, כלילה הזה.

–הא כיצד? האמנם חנוכה היום? – שאל בית־הבית, כשהוא מעמיד פנים תמהים במדה מופרזת ביותר.

–ענותָנות יתירה זו למה היא? – נענה החזן הזקן בלעג מסותר – ואני מובטח לי, שגם את נשף־הנגינה הזה כִוַנְתָּ דוקא לכבוד חנוכה. הסר חרפה מלבך ותן תודה, כי אמנם כן הוא. ישראל אף־על־פי שחטא – ישראל הוא.

במקוום תשובה התחיל בעל־הבית לצחוק מטוב־לב, ובזה נתן מקום לכל אחד ואחד לגלות בצחוקו פנים לכאן ולכאן.

–בן שלשים וחמש הייתי אז – הוסיף אפלבוים לספר – בימים ההם התגוררתי בעיר־הפלך מ., במקום שישב אז ונהל עסקיו הקבלן המפורסם יעקב־יוסף זילבֶּרשטיין, זה שבנה את בניני המלוכה כמעט בעשרה פלכים. אדם נפלא ומצוין היה זה, בעל בינה יתירה ורצון כביר, שהכל נכנעו לפניו וקבלו מרותו. ועל כל אלה היה ירא־שמים נלהב וקנאי, שכל ימיו היה נלחם מדעת ומתוך הכרה ברורה ברוחות החדשות, המנשבות בעולמנו וביותר התקומם כנגד רוח ההשכלה.

כל ההוכחות והראיות לא הניחו את דעתו. “אל תביאו לי ראיותיכם, כי לא אשמע לכם! – היה צועק בחמת־רוחו. – כל הדרכים הללו מוליכות למקום אחד: אל השמד, אל השמד, אל השמד!”

ואף־על־פי־כן חייבים אנחנו לספר גם בשבחו, כי את אחיו היהודים אהב בכל חום לבו הקנאי, ואת כל השפעתו הרבה על גדולי המלוכה כִּוֵן לטובתם. כל צרה, שהתרגשה ובאה על ישראל, – מיד באו אל רב יעקב יוסף. והוא לא חס על זמנו ולא על ממונו ומהר תיכף לעזרת אחיו.

ואצל האיש הזה הייתי משמש אז בכהונת אדריכל. כמה פעמים היה אומר אלי בגלוי: “העבודה, שהייתי בוחר גוי במקומך; הגוי אינו מעטה קלון עלי, לפי שנוהג הוא כטבע ברייתו; ואולם אתה אינך נוהג כטבע ברייתך, והרי אתה תועה ומטעה את האחרים, אבל מה אעשה – וביניהם אין למצוא אנשים נבונים ויודעי־דבר; כולם בוערים”.

בקצור, בריה משונה ונפלאה היה זילברשטיין זה.

ובכן, כשהייתי בונה בשבילו בתי־אסורים, בתי־פוסטה, בתי־גנזכין, קסרקטין ושאר בניני־המלוכה במקומות שונים, הייתי נוסע ועובר מעיר לעיר לרגל מלאכתי וסר לביתי לנוח רק לשנים או שלשה שבועות.

ולא־אחת אירע לי לעזוב את בני־ביתי לחמשה או ששה חדשים, מבלי לראות את פניהם.

מסלת־הברזל לא היתה אז עדיין בארץ, ואדם שעבר בסוסים שלש וארבע מאות פרסאות – נקרא גבור. ביחוד קשה היתה הנסיעה כשנתקלקלו הדרכים.

כמה גלגולים נתגלגלתי, כמה תלאות מצאוני אז בדרך נסיעותי! הנסיעות הללו על־פני בצת־דרכים – גיהנם יפה מהן!

בקצור, פעם אחת, בסוף חודש נובמבר, חזרתי לביתי אחרי רוב טלטולים ונדודים במשך תשעה ימים רצופים על פני בצת רוסיה. זה־עתה גמרתי בכי־טוב בנין של קסרקטין בפלך וואהלין, ועבודה אחרת לא נשקפה לי בזמן ההוא, ולכן מקוה הייתי, כי בפעם הזאת אנוח בביתי ימים רבים, לכל הפחות, כשלשה חדשים. רק האיש, החי כל ימיו חיי־נדודים, הוא יחוש והוא ירגיש את כל השמחה הגדולה ואת כל האושר הרב, שהרגשתי אז, כשבאתי לנוח ימים רבים אל ביתי ואל משפחתי. לביתי היתה פתאום אורה ושמחה, וכל הימים כימי חג אחד ארוך היו לנו. אשתי לא ידעה את נפשה מרוב אושר ונחת והיתה מפנקת אותי ועורכת לכבודי סעודות ומשתאות. ובני התרפקו עלי תמיד, טפסו ותלו עצמם בי כחתולים הללו, המטפסים ותולים עצמם באילן, עלו וישבו על זרועותי, על ברכי, על גבי ועל ראשי. בקצור, נחת ועדנים אין קץ. והנה הגיעו ובאו ימי החג – ימי החנוכה. כאן צריך אני להקדים ולאמר, כי אמנם בדרך לא הייתי נזהר במצוות קלות כבחמורות, ואולם בביתי הייתי שומר דת ומקיים מנהגי ישראל לכל פרטיהם ודקדוקיהם; שאלמלא כן, הייתי מֵקים את אשתי כנגדי. ובכן, התחילו אצלנו ימי שמחה ומשתה לכבוד חנוכה, והאושר והחדוה גדלו שבעתים. גם עתה ינעם לי, בזכרי את כל זאת. בימינו אלה אין אנו יכולים עוד לשמוח ככה; ניטל טעם שמחה עכשיו. וכך עברו עלינו כחמשה־עשר יום.

ופתאום, ביום השלישי לחנוכה, קבלתי מאת זילברשטיין מכתב על־ידי שליח מיוחד, ובו הוא מבקשני למהר ולבוא תיכף ומיד, לפי שבעלי־השלטון מסרבים לקבל את בניני הקסרקטין, שנראו להם כפגומים ביותר.

קפצתי ממקומי כנפוך־נחש מגודל תמהוני. הבנינים הללו נעשו מעשה ידי אמן, ואותם בעלי־השלטון עצמם, כשבאו לבדוק את הקסרקטין “בדיקת רשוּת”, דרשו אותם לשבח ומלאו פיהם תהלתי. ואמנם בפעם הזאת השתדל הקבלן שלי להוציא מתחת ידו דבר מתוקן, ולא חס על כספו ועמלו, לפי שרצה להצטיין ביותר בִּצְפוֹתוֹ לקבלנות אחת גדולה, העתידה ליפול בחלקו. מי פלל לצרה כזאת? אין זאת כי קפץ ידו ולא שִחֵד במדה הגונה, והכל מפני בטחונו הרב, שבטח בטוב מפעלו.

זילברשטיין שפקח היה וידע היטב את טבע האנשים האלה, שכח בפעם הזאת, כי זה שהוא עיקר לו – טפל הוא לגביהם.

 

פרק שלישי    🔗

אם כֹּה ואם כֹּה – ואני צריך הייתי לצאת שוב לדרך, בעוד לא נַחְתִּי כל־צרכי. תִּלְאֶה כל לשון לספר את צערם של אשתי ובני, ששמחתם ערבה לפתע־פתאום. בביתי גדל היגון מאד. אשתי בכתה כל הלילה. לטובתי בא אותו השליח בערב שבת, ויכולתי איפוא לדחות את נסיעתי לשלשה ימים עד יום הראשון בשבת.

הגיע היום המוכן לפורעניות, יום נסיעתי. אותו היום שביעי לחנוכה היה. ילדי העלובים התרפקו עלי, לפתו את צוארי, בכו והתחננו לפני, כי אשאר בביתי עוד יום אחד, עד תּוֹם החג. אשתי עסקה בהכנת צרכי־הדרך, פניה חורים וכולה נראית כיוצאת לגרדום. והנה הגיעה השעה השניה אחרי הצהרים, ואני נפרדתי מעל אהובי־נפשי ליצאתי לדרך. קַוֵּה קויתי להגיע בשעה השביעית בערב עד העירה הסמוכה, הרחוקה מן העיר מהלך ארבעים פרסה, – וללון שם. יותר משש ושבע פרסאות לשעה רי־אפשר היה לעבור, מפני קלקול הדרכים. בעת ההיא היה לי “רכב” שלי – כלומר, קָרוֹן כבד ביותר, אך מרווח מאד, שקְפִיצִים עשויים לו מלמטה וכולו מכוסה מלמעלה, ומצופה מבית בארג של צבע השוֹקוֹלָד, וצוהר אחד עשוי לו מאחוריו ושנים משני צדדיו, ועליהם פרושים וילונות של בד ושל עור, וכמה ארגזים ותרמילים ואמתחות נתונים בתוכו – בקצור, מעין בית המִטַלְטֵל היה זה. גם עכשיו הוא שמור אצלי בדיר שלי, כפליטת העבר זֵכֶר לימים טובים שעברו.

בשביל קרון זה היו לי ארבעה סוסים קַלֵי־מֵרוּץ, שקניתי מאת בעל־אחוזה אחד.

גם רַכָּב היה לי, גרישקא שמו, מי שהיה משועבד לאותו בעל־האחוזה, ועכשיו עבד אותי בקביעות וישב בביתי הוא ואשתו ושני ילדיו.

הדרך היתה נרפשת, אך לא קשה ביותר. נשבה רוח עזה וקרה: השמים היו מכוסים עננים כבדים ושחורים, שֶׁנִתְלוּ מעל האדמה ונראו לעין, כאילו קפאו במקומם לעולמים. דומה היה, כאילו לא עננים הם אלה, אלא א פּהכָחִורה בלתי־מתנועעת, העשויה חטיבה אחת, שאפילו רוח שאינה ויהצמל שתוכל להזיזה ממקומה.

מסביב השתרעה עֲרבה חשופה, כולה זרועה קוצים שחורים –פליטת קציר השדות. ומעל הערבה האֲבֵלָה והשוממה הזאת, סמוך לאדמה, טסו מתוך צריכה רמה ואיומה סיעות־סיעות של עורבים, שֶׁעִתִּים היו יורדים לארץ או עומדים לנוח על עץ בודד ופרוע, הכופף ענפיו אילך ואילך ומנענע צמרתו לכל גלי הרוח. אין לך בעולם מראה יותר עגום וקודר ממראה עֲרָבָה עזובה בימי הסתיו. הכל נשקף לך אָבֵל ושומם כל־כך, באין תקוה ובאין נחומים; על הכל מרחפת רוח היאוש והכליון. וכל היאוש הזה, וכל השממון כולו חודר אל נשמתך, נוקב ויורד עד תהומה, בא וממלא אותה קור וקפאון, המחריד את לבך ומקפיא את דם עורקיך. ונדמה לך אז, כי כל העולם חָשַׁך בעדך ומאוֹרוֹת השמים עבו מכל ראשך, ולפניך רק תהום עמוקה ושחורה, הפוערת פיה לבלוע את הכל. ואימה חשכה תאחזך, ויגון קודר ילחץ את לבך.

ויותר יתחמץ לבך ויתעטף, בזכרך את ביתך, את אשתך ובניך אשר עזבת. ולא תאמין עוד, כי יבוא יום, אשר תשוב לראותם לחבקם ולנשקם ולאמצם אל לבך. אז תתחיל להתרעם על עצמך ותבוא במשפט עם נפשך על חייך המשונים, חיי נדודים וטורח, שבחרת לך, ועל רדיפה משונה זו, שאתה רודף בלי־הרף אחרי שׂכר רב ושואף כל ימיך לעושר. ואז תִּדוֹר נדר בלבך: יגיע־נא הוני לסכום מסוים – ואֶפָּנֶה מעסקי ואבוא לישב בביתי, עם אשתי ובני, כאשר צוה אלהים. נדרים כאלה וכאלה נדרתי כמה פעמים, וממילא מובן שאחר־כך הייתי שוכחם ומסיח לבי מהם; ולא עוד, אלא שעתים הייתי מלגלג על חולשתי זו.

בין כה וכה, והרוח התמרמרה יותר ויותר, נהמה ויללה בשריקה עגומה, כולה מסתערת ומתנפלת על הכל בחמה שפוכה כל־כך, עד כי פעמים נזדעזע קרובי וחִשב להתהפך על פיו, הוא והסוסים אתו.

וחַשְׁרַת־העננים הגדולה והשחורה כבר נתפרדה וזזה ממקומה, ומעל האדמה התחילו זעים והולכים בני־מפלצת איומים וקודרים, כולם נראים כנושאים בחובם מחשבת־זדון נוראה, והם מתקבצים עתה ונוהרים בחבורה למקום־סתרים להתנכל לארץ ולדרים עליה.

–אין זאת כי סופה קרובה לבוא. – אמר גרישקא, ברמזו במגלבו על העננים הזעים, וקם והוציא מתחתיו את אדרתו, אשר ישב עליה, ולבש אותה ממעל לפַּרְוָתו. והוא התחיל לזרז את הסוסים, אשר התנהלו כל העת בכבדות, כשהם הופכים ראשיהם מדי פעם בפעם לאחוריהם. הרוח, שנשבה אותה שעה בפנינו, היתה הודפת אחורנית גם את הסוסים, גם את הקרון.

וכך היינו מרתיעים ונוסעים שלש שעות ולא הספקנו לעבור אלא כעשרים פרסה.

 

פרק רביעי    🔗

היום כבר פנה לערוב, כשסַרנו לפונדק אחד, העומד ליד הדרך, לתת מספוא לסוסים ולנוח מעט. ופונדק קודר זה, עם תקרתו הנמוכה והנוטה לנפול, עם כתליו המפוחמים, המטויטים בטיט כֵּהֶה, עם חלונותיו הקטנים וקַרְקָעוֹ הנרפש ברפש־חוצות – נדמה לי כפנה ברוכה, כגן־עדן אלהים.

הפונדקי עצמו – יהודי ששמו רב יוסי, מכירי מקדם, שהיה אוהב להכנס בשיחה עם אדם, שראה “עולם ומלואו” – שמח מאד לקראתי. מיד צוהל להָחֵם את המיחם המוחלד, שמימיו לא היו לא ארובה ולא כַנָה לקומקום וששמר אותו רק בשביל אורחים חשובים ביותר.

רב יוסי היה טפוס נפלא במינו, שגסות כפרית וחריפות דקה ובינה יתירה יהודית היו משמשות אצלו בערבוביה. הוא ידע לדבר בלשון ההוֹחוֹלים¹, כהוֹחוֹל מלֵידה, וכשהיה בא בשיחה עם האכרים, ידע לרדת לעמקם של כל עניניהם ולחדור לכל צפוני מושגיהם כל־כך, עד כי קשה היה להבחין בינו ובין אכר ממש. ויחד עם זה לא היה איש כמונו, אשר השכיל לדעת כל־כך את תכונת האכר עם קטנות־המח שלו, עם ערמתו וזדונו וקשיות־ערפו העִוֶרֶת. יש שיצייר לפניך אספת־אכרים עם כל שיחם והגיגם של הזקנים, עם הרצאותיהם של השוטרים ומסירת־מודעתו המוחלטת של זקן־הכפר, – אז תתפתל ותכרע לארץ מרוב צחוק. ואף־על־פי־כן אהב את הכפר, ועניניו היו קרובים ללבו באמת; ורק מפני שניתנה לו עין רוֹאָה ומסתכלת, היה מלגלג עליו בפני עצמו, וביחוד היה מלעיג על חייו הרוחניים של הכפר. כאן מצא מקום להתגדר בו ביותר. וכל זה לא היה עושה אלא במחיצתו של אדם “פקח”, שראהו כדאי והגון לכך; ואילו בפני אחרים, ואפילו בפני אחיו היהודים, היה מתחפש ומראה פנים כתָם – ודבר זה כאילו בִדַח את דעתו וגרם לו הנאה משונה. הוא לא היה עם־הארץ, ובארונו, שדלת־זכוכית לו, היו שמורים כמה ספרים עברים. נוסף לזה היה בעל גבורה בלתי־מצויה, ובכח אגרופו היה מכריע לארץ את האמיץ באכרים. ולכן היה עשוי למיד לבלי־חת ולא ידע פחד מימיו.

ובכן, אחרי שרב יוסי זה פקד להכין את המיחם, פרש לקרן־זוית ועמד להתפלל תפלת־ערבית, ואני גם אני מוכרח הייתי לעשות כמוהו.

כשגמר להתפלל, קרא רב יוסי לאשתו, שעסקה בחדר אחר, בחדר־המרזח, ולכל בני־ביתו, שמספרם, כמדומה לי, היה שמונה, ועמד להדליק נר אחרון של חנוכה. את כל שמונת הנרות, נרות־שעוה עבים למדי, מעשה ידיה של בעלת־הבית, הדביק לְסַף־החלון. עבודת־הקודש הזאת, נהדרה וחגיגית, שנערכה בפונדק בודד, העזוב במרחקי שדות שוממים, והניגון הנוּגה והחגיגי, המְלַוָה אותה בתוך המית הרוח, המיללת בחוץ בקול פרוע ונואש – נגעו עד עמקי נשמתי ועוררוה כל־כך, עד כי בעמל רב עצרתי בעד דמעותי, שעלו בגרוני. לא עמד לי אז אף חופש־דעותי. אכן רוח היא בנו, אשר כל חכמת אדם ובינתו היתירה לא יוכלו קום בפניה. בין כה וכה הוכן המיחם אשר בתולה כפרית, נקודת־פנים וסמוית־עין הציגה אותו על השלחן.

מתוך הנאה מיוחדת שתיתי את הטֵה הדלוח, שטעם מרירות הורגש במימיו, שותה ומספר עם רב יוסי הפקח, שהשתדל להוכיח לי, כי אין לך חכמה בעולם מכל שבע החכמות, שלא ידעוה חכמינו הַתָּנָאִים, זכרונם לברכה. ובשעה זו עמדו ילדיו מנגד, כולם יחפים, לבושי־קרעים וחשופי־שֵׁת, והביטו מתוך תמהון של תמימות ומתוך יראת־הכבוד על ארגזי וכלי־הטה ושאר המכשירים.

–אם אתה לו שמעני, – שִׁדְלַנִי בעל־הבית הטוב בלשון של בקשה, – לינה הלילה בביתי. הנה תקום חַנְצָה שלי ותלבב לנו לביבות טובות. לביבות של חלב כאלה על שַׁמְנוּנִית לא אכל אדם בעיר מעולם. ואשתי מומחית היא לאותו דבר. ולא עוד, אלא שנוסיף על זה גם דייסה מבושלת בחמאה. באמת, השאר פה. איך תצא לדרך במחשכים אלו? כמה ינעם לנו ליל־חנוכה זה, בשבתך עמנו פה: כי אימתי אנו רואים כאן אדם חַי בעינינו? ואתה – הלא אחת היא לך, אם תלין פה או במקום אחר. את משכבתך נציע לך ברוחה על שני ספסלים רחבים. כרים וכסתות יש לנו די והוֹתֵר.

שניהם, גם הוא וגם חַנְצָה, הביטו אלי בעינים מלאות תחנונים. ואולם אני לא יכולתי להעלות את זה על דעתי. חייב אני להודות כי מראה הבית הזה לא הניח את דעתי, וביותר היתה נפשי סולדת במשכבם, שלא יכולתי להרה בו בלא תיעוב.

ואף־על־פי־כן, כשנכנס גרישקא והודיע, כי הסוסים מוכנים, קמתי ממקומי בלי חמדה.

–אנא, לינה פה הלילה: – התחיל רב יוסי שוב לשדלני בדבריו כשעמדתי להתלבש. – רוח רעה מתרגשת בחוץ. השאר־נא, בבקשה ממך. הבט אל השמים וראה, או כי מטר סוחף ירד, או סופת־שלג תתחולל.

ואולם גם בפעם הזאת לא שמתי לב לדבריו ולא נעתרתי להפצרותיו, אף כי באמת הגה לבי אימה, כשראיתי את העלטה הכבדה והנוראה הזאת, שבלעה וכסתה את הכל. אך רצוני היה חזק להגיע עוד ביום הזה להעירה הסמוכה, ושם אנוח כל־צרי בבית אחד מרֵעַי הקרובים לי.

נכנסתי לכִילָה שלי ברגש כבדף כיורד לבור. כמה איומה ומעיקה חשכה זו, חשכת־קבר!

לבשתי את אדרתי הגדולה, העשויה עורות־דובים, הכנסתי את ידי לתוך השַׁרְוָלִים, דחקתי את עצמי לקרן־זוית, וכך הייתי יושב ומהרהר את הרהורי הקודרים, עד שלבסוף נרדמתי מתוך נענועי הקרון.

העירני קול נהימה סוערת ודפיקה עזה ותכופה בגג הקרון. ברגע הראשון לא ידעתי את נפשי ולא הבינותי, היכן אני, וקמתי ממקומי בפחד ונקפתי ראשי נקיפה עצומה בתקרת הקרון.

אז שבת אלי רוחי, ואני החילותי להציץ לתוך החשכה הזאת השחורה משחור. ואולם כלום לא ראיתי. ואפילו את דמותו של גרישקא לא יכולתי להבחין, ורק על־פי קולו המבוהל, שבו זרז את הסוסים, נוכחתי, כי פה הוא.

קראתי לו בשמו, מחפצי לשמוע קול־אדם – כל־כך גברו עלי האימה והפחד.

–גשם עז יורד. – נענה הוא.

–והיכן אנחנו?

–ביער־סלוֹבּוֹדה.

מתשובתו הבינותי את סבת הנהימה האיומה, היללה והשריקה, המחרישות אזנים. האילנות נדמו כמפלצות איומות, המזנקות בכל כח ומתאמצות להשָמט מתוך התופת השחור והאיום הזה ולברוח אל אשר יִשָׂאֵם הרוח. ורק בראותם, כי כל עמלם ללא־הועיל הוא, התנפלו לכל העברים בנהימה זועמת ומחרידה, כופפים ענפיהם לארץ מקצף וחמת־אין־אונים.

הקרון הרתיע והתנהל בכבדות; נשמע קול שטף־מים מעל האופנים ורשרוש ענפים, המתחככים בלי־הרף בצדי הקרון ובגגו.

הרוח הלכה הלוך וגבור, הלוך והתמרמר, וזרקה על־דרכה זרמי־גשם כבדים וצוננים לפנים הקרון, שמלבד זאת נתמלא מים דרך הפִּשְׁפְּשִׁים הצדדיים אשר לא היו אטומים כל־צרכם.

גרישקא העלוב רָטַב כולו והיה מתאמץ להתכוץ ולהתכנס לתוך עצמו. וגם אני רגלי וחלק אדרתי התחתון כבר עמדו במים, אשר הלכו ומלאו את קרקעיתו של הקרון.

מצבנו היה נורא וכבד מנשוא.

זה היה אחד מאותם גשמי־הסתר הנוראים המצויים אצלנו בוואהלין, שכיון שתחילו יורדים, שוב אינם פוסקים ימים רבים, אלא תוכפים והולכים וממלאים חללו של עולם יאוש וקדרות אין־קץ.

מצבי היה כבד מאד ורוחי קצרה מנשוא ויגון קודר לחץ את לבי כל־כך, עד כי התאויתי לקפוץ מתוך הקרון ולרוץ אל אשר ישאוני רגלי. וזרמי הגשם הכבדים הוסיפו לדפוק ולהצליף; הרוח סערה וטלטלה את הקרון, שנרתע בכל פעם לאחוריו או הוטה בחזקה פעם לצד זה ופעם לצד אחר.

לו יכולתי לעַשן את מקטרתי, כי־אז אולי נחה עלי דעתי קצת. ואולם אי־אפשר היה להצית אש כלל. בקש גרישקא המסכן להוציא אש מחַלַמִיש שלו – ולא עלתה בידו: הספג רטַב כולו בכיס מכנסיו.

כך היינו מרתיעים והולכים כשתי שעות, לפי השערתי.

פתאום נָקַף מוט הקרון בדבר־מה בחָזְקָה.

הסוסים נבהלו, נרתעו לאחוריהם – ועמדו מִלֶכֶת. גם הקרון נִדַח אחורנית, נתקל בדבר־מה והוטה הצדה.

גרישקא קפץ מבוהל מעל הקרון, ואחריו קפצתי גם אני.

ואולם כשאמרתי לפסוע פסיעה אחת, מיד נִגַפְתִּי בכל גופי בגזע־אילן עבה בכח רב כל־כך, עד כי חשכו עיני מגודל הכאב וכל בשרי נעשה חִדּוּדִים־חִדּוּדיִם.

נתגלה, כי הסוסים נטו מן הדרך ונתקעו בסבך היער. אַלוֹנִים גבוהים הקיפונו מכל העברים, ונדמה לנו, כי כל מוצא אָיִן.

עמדנו כנטועים במקומנו מגודל הפחד.

אך נפלא הדבר: בו ברגע נחה עלי דעתי ורגש נעים של מנוחה תְקָפַנִי.

המקום הזה היה לנו מקום־מחסה מן הגשם והרוח, שהתרגשה ונהמה רק מלמעלה, מעל צמרות הענקים והעצומים האלה, ואילו מִלְמַטָה היתה דממה ורְוָחָה.

מתחילה לא ראיתי כלום מסביב מגודל החושך המקיפני, ורק לאט־לאט, כשהצצתי פעם בפעם לתוך החשכה והסכנתי עמה, החילותי להבחין את השורות הקרובות של האילנות הגבוהים והעצומים, שמרחוק נתמזגו כולם יחד והיו לגוש אחד קודר ומדכא, איום ונשגב ומלא מסתורין.

וכל אשר הספתי להביט סביבי, כן הלך ונתעורר בי מין רגש של הערצה נלהבת וחרדת־קודש תקפתני. אני ידעתי היטב את העיר; כמה פעמים עברתי יערים גדולים ועבותים לארכם ולרחבם. ואולם מעולם לא ראיתי את היער בשִׂיא־חָסְנוֹ, נהדר ויפה כל־כך, כשם שראיתיו בשעה זו. לא יער הוא זה, אלא מקדש, מקדש גדול עד אין קץ, אשר רוח אֵל איום ונורא מרחפת עליו באין־רואים.

לבי לא נְתָנַנִי לזוז מן המקום הזה. עמדתי ומלאתי את מקטרתי. גרישקא הוציא אף הוא ממגפיו שרש “מַחוֹרְקָא” ומלא בהם את מקטרתו ואחרי שכמל והצית אש, עִשַׁנוּ שנינו.

וכך עמדתי כחצי שעה, תומך עצמי בגזע אילן חסין ועומד תחת כפה עבותה ונפלאה של סגך־ענפים, הנראים כחבוקים זה בזה, כולי נתון לרגש לבי, רגש מנוחה נעימה ועליצות־קודש.

–ובכן, אדון, עד־מתי נעמוד פה? –פתח גרישקא ואמר פתאום מתוך יאוש וכאילו מתוך תרעומת. – אך זו צרה! – הוסיף לדבר, בגרדו בחמתי־רוחו את ראשו השעיר, שרָטב כולו. ובהסירו את כובעו, התחיל מצטלב, מצטלב וממלמל: “האם הקדושה, הושיעי־נא!”

אז נתעוררתי גם אני ונתתי את לבי לבקש עצה, כדי לצאת מן המקום הזה.

גרישקא הציע, כי נלך לגשש באפלה, עד־אם נמצא את הדרך. לפי השערתו נטו הסוסים מן הדרך וסרו הצדה רק במשך רגעים אחדים, כשהיה מתנמנם. ולא עוד, אלא שמתוך נמנומו שמע את קול הסדן, בהִתְחַכְּכוֹ שעה קלה באילן, ורק מפני שישן – לא שם לב לזה.

ולכן סבור היה, כי לא הרחקנו מן הדרך.

כדי שלא נאבד בחשכה זה מפני זה, צריך הייתי לקרוא לו בשמו מדי פעם בפעם, והוא נענה לי.

קשה לי לתאר לפניכם, כמה נורא ומוזר נשמע קולי לאזני בתוך החשכה השחורה והכבדה הזאת, שכולה מלאה מסתורין. קולי כמעט נבלע כולו בתוך המית הרוח, ורק בת־קול אטומה, זועמת ומבשרת פחד, נפרדה ממנו והיתה הולכת ומנסרת באויר.

איום ונורא ממנו היה קולו של גרישקא, שהגיע לאזני פעם בפעם: “הוֹ־הוֹ־הוֹ־הוֹ… לכאן, לכאן”. דומה, כאילו על־פני היער הולכים ונִשָׂאִים קולות של רוחות רעים ומזיקים. אכן לא לחנם יצר דמיון־העם בכל הזמנים את הסַטִירִים ואת הגמדים ואת השעירים אשר ביערים.

לא היו רגעים מועטים עד שנשמע קול־צהלתו של גרישקא: “הִנֵה, הִנֵה; זאת הדרך!”

ובשובו התחיל להצטלב בהתלהבות.

כעשרים רגעים היינו עומדים וטורחים להוציא את הקרון מעבי היער אני שרטתי את יָדַי ולכלכתי את בגדי מכף רגלי ועד ראשי. לבסוף עלה בידינו להחלץ משם ולהוציא את הסוסים ברסנם אל הדרך, אשר הראה גרישקא. ואולם דרך זו היתה צרה כל־כך, עד כי לא היה בה מקום לשני הסוסים הנספחים, שהיו נרתעים בכל פעם לאחוריהם, כדי שלא תנָגפנה צלעותיהם בגזעי האילנות, ההולכים ונמשכים מזה ומזה כקיר גדול ועבה.

מיד נתברר לנו, כי אין זאת הדרך הנכונה, אלא משעול צר, העובר ביער, לפי שעל כל פסיעה ופסיעה נתקלנו בגזעים גדועים, והקרון היה מקפץ ועובר על־פני שרשים, הבולטים מן הקרקע. אבל כנגד זה היינו נוסעים ועוברים כל אותה השעה תחת כפה עבותה, עד כי לא הרגשנו כמעט לא ברוח ולא בגשם, ורק ממעל לראשינו שמענו קול נהימה פרועה ועגומה וצליפה תכופה של זרמי הגשם, הנתכים בלי־הרף.

נראה היה, כי תעינו מן הדרך לחלוטין.

לא ידענו כל־עיקר, לאן אנו נוסעים, לאיזה עבר; אפשר שנוסעים אנו לעבר זה, שממנו יצאנו. לבקש את הדרך הנכונה לא עלה אז על דעתנו כלל. ולא עוד, אלא שאותה שעה לא הקפדתי כל־עיקר על מטרת נסיעתי, ורק אחת בקשתי – להגיע למקום־מנוחה כל שהוא, ואפילו לשערי הגיהנם עצמו. ולכן הלכנו אל אשר ישאנו הרוח: מי יודע, אולי נגיע בדרך זו עד אחד המקומות.

כך היינו מרתיעים והולכים שעה ארוכה. ופתאום תם היער!

ואולם הדבר הזה לא שמח את לבי כלל. ראינו פתאום את עצמנו כמושלכים בלב ים סוער.

הרוח התחילה להשתער בחמתה על הגג ולטלטל את הקרון ואת הסוסים לכל העברים, מתנפלת ומנגחת בכל־כח, כאילו בכָרֵי־בַּרְזֶל, ונדמה כי עוד רגע תעקרנו ממקומנו ותפיל אותנו לתהום שחורה ועמוקה עד אין קץ.

ושום סימן לדרך אין! מסביב רק בצות ומי־מדמנה, המגיעים עד סדנות הקרון.

עמדנו כאובדי־עצות, מבלי דעת כלל, לאן נשים פנינו.

התחלנו להמָלך בנפשנו ולשער השערות. הדרך כבושה, היוצאת מן היער, עולה במעלה ההר. ומשום שעמדנו במדרון, לפי החלטנו לנסוע ולעבור את ההר, בתקותנו למצוא מעברו השני דרך ישרה, או להגיע בלא־דרך עד אחד המקומות.

וכך עשינו. התחלנו מטפסים ועולים במעלה ההר כנגד הרוח, שזרקה לתוך הקרון את כל זרמי הגשם והציפה את הכל.

הקרון היה מלא מים, ואף מקום אחד יבש לא נשאר בו.

לא ידעתי עוד, היכן אניח את הבַּטְנוּן שלי (את הבטנון הייתי לוקח אתי תמיד). עמדתי והעמסתיו על שכמי, כדי להצילו מן המים. והקור – מה גדול הוא! הולך הוא וחודר לגופי בעד אדרתי, מחריד את כל עצמותי ומקפיא את דמי.

והסוסים פוסעים פסיעות אחדות – ועומדים; ושוב פוסעים – ועומדים שוב.

“ומה נעשה, אם יעמדו פתאום ולא יזוזו עוד ממקומם?” –חלפה מחשבה בלבי ובשרי סמר מפחד. – “הלא אז אין לנו הלא לשכב פה עד־אם תמנו לנוע בתוך הבצות העזובות האלה!”

ויאוש רב תקף את לבי. חדלתי מהמין עוד, כי בוא נבוא למקום ישוב בני־אדם. ואני התחלתי להפרד במחשבה מעל בני ביתי. ואפילו אחד ממזמורי תהלים חלף אז בלבי. נזכרתי פתאום באבי המנוח, באמי העלובה, שעדיין חיה היתה אז, וזרם דמעות פרץ מעיני. ואין פלא בדבר: עשוי אדם לכך!

ופתאום עצר גרישקא בעד הסוסים ופתח ואמר:

–האין קול כלבים נובחים אנכי שומע?

קפצתי ממקומי והחילותי להאזין ולהקשיב. ואולם מלבד נהימת הרוח הפרועה לא שמעתי כלום.

–אדן אמת הדבר, כלבים נובחים, – הוסיף גרישקא לדבר. – ונראה, שקרובים הם מאד.

עשיתי שוב את אזני כאפרכסת, ואמנם הפעם נדמה לי, כי שומע אני קול נביחה אטומה של כלבים.

–האין זה כפר איבאנובקא? ואפשר זאמורדאיובקא? – התחיל גרישקא לשער השערותיו בקול. אני החילותי שוב להאזין ולהקשיב. כי, אין ספק בדבר, שנביחת כלבים היא זו.

פָנִינו ונסענו הלאה, לעבר קול הנביחה, שהלך לקראתנו ונתברר יותר ויותר.

–והנה גם אור מאיר! – בשר גרישקא בשמחה.

קפצתי אל הדוכן נרגש ונפעם והוצאתי את ראשי החוצה. אמנם כן, מרחוק ראיתי אור בהיר למדי, שנדמה לי כאילו תלוי הוא באויר, בתוך החשכה השחורה. הוי, מה גדלה שמחתי! מה רב האור, שהאיר פתאום את לבי: כמה חם ונעים הרגש שמלא את כל נפשי!

ובלבי הנרגש והנלהב החילותי לתת שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא על הנס, שעשה לי בלילה הזה.

 

פרק חמישי    🔗

גם הסוסים נתעורר לחיים חדשים ועשו את דרכם במהירות יתירה, גם הם הרגישו, כי מנוחה נכונה להם.

כעבור עשרה רגעים נתקלנו בגדר. גרישקא קפץ מעל הדוכן ואחרי שהתבונן מסביב, הודיע:

–אין זאת כי־אם אחוזה של אדונים.

גם אני ירדתי מעל הקרון ומיד נוכחתי לדעת, כי עומדים אנחנו לפני בית־אצילים, שהיה מוקף מכל העברים גדר־אבנים גבוהה.

מעל הגדר נשקפו צמרותיהם השחורות של האילנות החשופים, שנכפפו והתנועעו לכל רוח ונראו בחשכה כדמות מראות־בלהות.

בימים ההם הייתי מצוי אצל חברת הרוסים, מבקר בבתי שרי־הצבא מבלה יחד אתם את הערבים ולפעמים – גם את הלילות בקלובי האצילים אשר בערי־השדה. ובכל מקום היו מקבלים אותי בחבה ובסבר פנים יפות, והייתי כאחד משלהם. כמה פעמים אִנָה המקרה לידי ללון בבתי בעלי־אחוזות, שהייתי שם אורח רצוי ביותר. בני־אדם אלו נמקים מתוך שממון בפנותיהם הנדחות, והרי הם שמחים אלי־גיל לקראת כל פנים חדשות.

ואף־על־פי־כן עכשיו היה לבי מהסס בי קצת. לדפוק בלילה על שערי נכרים – לא דבר נעים הוא. ואולם לא טוב גם לעמוד בחוץ ולחשוב מחשבות במצב כזה, ולכן פָּנִינוּ אני וגרישקא לבקש ולמצוא את השער, אשר לזאת צריכים היינו לגשש באפלה שעה ארוכה. יגענו – ומצאנו. השער היה גבוה וחזק, וסככה רחבה ביותר עשויה לו מלמעלה.

גרישקא קרב עם הקרון, ואני עמדתי בתוך־כך לדפוק בשער מתחילה בחשאי, ואחר־כך בחזקה. דפקתי כעשרה רגעים, ואולי עוד יותר מזה. לבסוף נתגלתה מבפנים דמות אשה כפרית, שקראה אלינו בכעס: “מי שם?”

–פתחי את השער, זקנה: אדון הוא זה! – צעק אליה גרישקא. – עיניה הרואות כי מטר סוחף נתָּךְ, וזו: “מי שם!” מהרי ופתחי!

ואולם האשה לא מהרה לפתוח, אלא הלכה לה ונתעלמה מן העין.

גרישקא התחיל לדפוק שוב בחמת־רוח, ורק אני עכבתי בידו. עברו עוד חמשה־עשר רגעים, ואני כבר חדלתי מקוות, כי יכניסני הלילה. עצב מר לחץ את לבי ויגוני כבד מנשוא. נזכרתי פתאום באותו פונדק אשר בשדה ובשמונת נרות־החנוכה ובכל אותה הסביבה החגיגית והחמה, הנוגעת עד הנפש. למה לא נשארתי ללון שם? הלא שמחה רבה הייתי גורם לבעלי־הבית הטובים ואת עצמי הייתי מונע מכל הפורענויות הללו.

פתאום הגיע לאזנינו שאון רגלים בוססות בטיט וקול דברים שמענו, ותיכף לזה הבהבה קרן־אור מתחת השער.

נשמע קשקוש הבריח, שטפלו בו עת רבה, ולסוף נפתח השער לפנינו לאט־לאט, בקול חריקה וצלצול, כקול עגלה כבדה, המרתיעה וחורקת. האכר, שפתח לנו את השער, לבוש חמילה, יחף ופנס בידו, השתחוה לקראתי, בעמדו גלוי־ראש ובהראותו את הדרך, אשר בה נקרב בקרון.

על־פני משעול ארוך ביותר, המרובץ אבני־חצץ, שהלכו והתפזרו תחת אופני הקרון, בין שתי שדרות של צַפְצָפוֹת רמות, שרעשו וסערו, קרבנו אל המרפסת, העשויה כִּפַת־ברזל מלמעלה וּדְלָפוֹת משני צדדיה, שהמים זרמו מתוכן כמתוך מַזְרַקָה.

הסוסים עוד לא הספיקו לעמוד, והנה קפץ אלינו נער לבוש בגדי־קוֹזָקִים, פתח את פִּשְׁפַּשׁ הקרון ועזרני לרדת. על מפתן הבית, ליד דלתות־הזכוכית, הפתוחות לרוָחה, קדם את פני מתוך קידות והשתחויות משרת צעיר, לבוש לִבְרִיָה, עם פנים נקודים, שהוליכני למדור העליון על־פני כֶּבֶשׁ ממורק ורבוד מרבדי־סמט, המוּאָר אור בהיר ומפואר משני עבריו צמחים מלאכותיים, השתולים בעציצים ירוקים.

במדור העליון, על מרצפת רחבה, קבל את פני מתוך קידה וסבר פנים יפות אדם כבן ארבעים, בעל פנים מסורבלים וסרוחים, עם עינים אפורות, גדולות ובולטות, עם שפם מגודל וסומר ושערות גזוזות, הסומרות אף הן. כולו היה לבוש שחורים.

–ברוך הבא, – פנה אלי מתוך חבה יתרה, כשהוא מסביר לי פנים ומושיט לי את כפו. – אשמח מאד לקראת אורח יקר, שנזדמן לי בהיסח־הדעת. ודאי נענית בדרך מאד. התיבש נא והתחמם. עוד מעט ונסב לאכול את סעודת־הערב. בבקשה ממך, נהג־נא פה כאדם הנוהג בתוך ביתו. – והוא חבק שוב את ידי.

נפעמתי כולי מקבלת־פנים נלבבת זו, שנגעה עד עמקי נפשי והרעישה אותי כל־כך, עד כי דמעות נראו בעיני. – “הִנֵה הִנָהּ הנפש הרוסית היפה והרחבה, הִנֵה הִנָהּ הכנסת־האורחים המפורסמת לשבח!” – חלפה מחשבה במחי.

החילותי לְמַלְמֵל מיני דברים, מבקש סליחה מבעל־הבית על שאני מטרידו ומפריע מנוחתו, מודה לו ושוב מבקש סליחה ממנו, ואינו יודע בעצמי, מה אני מדבר מתוך התרגשות ומתוך הכרת תודה, הממלאת את כל נפשי.

–האח כלי־זמר! – קרא בעל־הבית בשמחה ומחא כף, בראותו את הַבַּטְנּון, אשר הביא הנער־הקוֹזַק למדור העליון. – משמע, שמנגן אתה. אם כן, תנגן לפניני דוּאֶט ביחד עם גאלינקא שלי. יודעת־נגן היא אצלנו; כל הימים אינה מטפלת אלא בבאַך ובמוצאַרט ודומיהם.

–לאושר גדול אחשוב לי לגרום הנאה לכם, – עניתי, בשמחי מאד, כי אוכל להשיב לבעל־הבית החביב הזה טובה כל־שהיא חֵלֶף נדיבות־לבו הָרַבָּה.

ריבה צעירה ויפה הביאתני לחדר מרווח ורם וחם מאד, בעל חלון וֵוינֵיציוֹנִי גדול, אשר אילנות גבוהים התנועעו לפניו בחוץ.

בקרן־זוית, לפני איקונין מפוארה, דלק לַמְפַּדָּס, שעכר קצת את רוחי.

ואולם מיד תקפני רגש נעים של נחת ועדנים אין קץ, והייתי נפעם כל־כך, עד כי דמעות עלו בגרוני. ושוב הרהרתי מתוך הכרת־תודה עמוקה על יפיה ונדיבות־רוחה של הנפש הרוסית, שרגש־הרחמנות היהודי שלנו נראה לי בפניהם קטן ודל וכהה כל־כך.

רחצתי ולבשתי בגדים אחרים והחילותי להתבונן אל הציורים אשר על הכתלים, שמקצתם היו עשויים מעשה ידי־אמן. ביחוד נחרת בזכרוני ציור אחד, המתאר בית־כפר קטן, העומד ליד טחנה, כולו טובע ונעלם תחת אילן גדול, שבצלו ישבו לנוח הטוחן הזקן ואשתו הזקנה.

–התכבד־נא ללכת אל השלחן, – הזמינני משרת זקן, לבוש פראַק שחום, שניטל צבעו היצנו, והוא עומד לפני מתוך קידה והשתחויה.

לבי פג פתאום, והלכתי אחריו כמעט ברגלים כושלות. הוא הכניסני לתוך טרקלין גדול ומוּאָר, שאורו הבהיר הִכַּנִי בסנורים. באמצע הטרקלין עמד שלחן ערוך, וחמשה־עשר איש ואשה לבושי־הדר מסובים אליו.

נתבלבלתי כולי ועמדתי על המפתן במבוכה רבה.

–אנא, קרב־נא הנה! – קרא בעל־הבית, קפץ מלפני השלחן ויצא לקראתי, ובאחזו בידי, הוליכני והראני את מקומי לידי אחת הנשים.

–ומה שמך, אשר תצוה לקרוא לך? הודיעני־נא ברצונך את שמך ושם־אביך, תואר־כבודך ומעמדך, – פנה אלי בטרם הספקתי עוד לשבת על מקומי.

אני מלמלתי מתוך מבוכה: “יעקב אַבְּרַמוֹבִיץ אָפָלְבּוֹים”.

–איך? איך? לא זכיתי לשמוע היטב, – שאלני שוב בעל־הבית בהרימו קצת את קולו, ופניו נתכרכמו פתאום.

עמדתי כנטוע במקומי וחזרתי שוב בקול רועד כמעט: “יעקב אברמוביץ אָפלבוים, ארדיכל”.

–ותואר־הכבוד? והמעמד? – הוסיף בעל־הבית לחקרני, כשעמד לנגדי עמידה גאותנית זו של פקיד קפדן, החוקר את פי משרתי, הנכנע לפניו.

–בן אני לעם זה, שאין לו ולא היו לו מעולם לא תארי־כבוד ולא מעמדות – עניתיו בקול נרגש, בראותי את עיני כל המסובים מכוונות אלי.

–בן איזה עם אתה איפוא, למשל? – שאלני שוב בעל־הבית בקול מלא לעג וחוצפה.

–עברי אנכי, –עניתי בחשאי, בקול נחנק, שדמעות נשמעו מתוכו.

–זשיד! זשיד: יאנקיל אַבְּרוּמוֹבִיץ –קרא בעל־הבית ורקע ברגלו, כשהסמיק כולו ועיניו מלאו דם. – ואתה ערבת את לבך לדפוק בלילה על דלתותי ולבוא לביתי, לבית אציל אוסי עתיק־יוחסין? צא. צא מפה! קוּזְמָא, סְטָיפְּקַא, אַנְדְריוּשַא, הוציאו החוצאה את היהודי המנוול הזה! מהר והוציאוהו, שלא יהא ריחו, ריח־יהודי, נוסף פה!

ובעוד לא הספקתי להתבונן סביבי ולדעת, מה זה היה פה, והנה שני נערים אמיצים אחזו בי מאחורי. הדקו את ידי כמו בצבת־ברזל, ובהדפם אותי בערפי בגסות־רוח סחבוני מעל הכבש ודחפוני החוצה…

לדברים האחרונים האלה נתעותו פניו של אָפלבוים וכל גופו המגודל והאמיץ נזדעזע.

הוא מהר וקם ממרומו. ובגשתו עד החלון, עמד וכבש את פניו בזגוגית הקרה.

ואנחנו הוספנו לשבת במקומנו אלמים ונדהמים, כולנו אחוזי איבה ומשטמה ומרגישים את כל עומק חרפתנו. דומים היינו, כאילו פראי־אדם אלה אחזו גם בנו והדפונו ודרכו גם עלינו ברגל גאוה.

ובחוץ הוסיף הרוח להסתער וליבב בקול פרוע, והגשם אף הוא נִתַּך בשטף־מים ארצה, ונראה היה, כאילו קם הטבע בחמתו להציף את מי המבול. להשמיד ולכלות ולמחות את הכל מעל פני האדמה…

גיניבה