אבן השוטים    🔗

השטות היא מחלה מדבקת. מעשה בכסיל שזרק אבן לתוך גינה ולא יכלו תשעה חכמים להוציאה משם, לפי שכל חכם שירד לתוך הגינה לסקל את האבן נפגע על ידיה ברוח שטות, פתח לדבר שוטית והסיח דעתו מן המלאכה שלפניו.

אבן החכמים    🔗

“אבן שנזרקה לתוך הגן, אפילו עשרה חכמים אינם יכולים לסלקה משם”.

מה תקנתה? טופל חכם עליה לחקור את טיבה. חכם שני מסתתה. חכם שלישי דורש סמוכין בינה לבין אבן אחרת, שנזרקה על ידי שוטה אחר. חכם רביעי טורח לברר את המבדיל שבינה לבין האבן ההיא. חכם חמישי מפשר בין שני החכמים. ששי מוסיף נופך משלו להסברת האופי הטפשי של אותה אבן. חכם שביעי מפריך את הששי. השמיני טוען, שאבן זו, שהניעה חכם שני לסתתה, כבר יצאה ממילא מגדר הטפשות. חכם תשיעי מחזק את דעתו של השמיני וליתר תוקף נותן לה סיתות נוסף. חכם עשירי מסכם את כל השקלא וטריא על אבן השוטה ומחברה למסכת. כך נוצר המדע ידע־עם, שענינו אמונות טפלות, מנהגים חסרי־שחר, מחקרים של טקסים ריקים, תבשילים מסורתיים וכל מידי סדקית של ההואי.

כל אבן של שוטים מתגלגלת לאבן החכמים.

אספנים    🔗

תמוהה האהבה לאספנות על כל סוגיה, שרבים נתפסים לה, ואולי אין זו אהבה, אלא תאוה. האהבה אומרת דרשני, אך אין מקום לדרשנות בעסקי תאוה. צא וראה כמה מרובים הנושאים לאספנות: בולים, בקבוקים ריקים, כפתורים, פעמונים, מקלות, נורות, קופסות־גפרורים, תצלומי־נופים, חרקים, זבובים, אמרות־כנף של חכמים ואנשי־שם, בדיחות, עניבות, אוטוגרפים ומראי־מקומות ממחברים מהוללים. קוראים להם תחביבים. נאה להם יותר השם תאווניות. אומרים, שאין המקום מכבד את האדם, אבל מראה המקום בוודאי מכבד אותו וכל המוסיף מראה־מקומות הריהו מכובד יותר. ראיתי ארונות המלאים ספרים, המלאים מראה־מקומות ועיינין. וכי מי פסק, כי העיקר תורה שבלב? העיקר תורה שבעיין. עיין פה ועיין שם, תמימים תרים אחרי הלב. חכמים מלומדים תרים אחרי העיין. בדקתי ומצאתי, שחכמי האסופות הולכים וכובשים עולם המחקר.

השטות והשחיתות    🔗

גדול חלקה של השטות משל השחיתות כמקור צרות ופורענות לעולם. האפנה, למשל, הניזונה מן האופי העדריי של הבריות, הכופה עצמה על הרוב מטעם מיעוט קטן של אנשי־עסק רודפי רווחים דמיוניים, המושכים בחוטים, גורמת סבל ללא נשוא להמוני אנשים במידה לא פחותה מן העניות ומן המחלות וכל יתר אסונות הטבע. אולם הכל מקבלים עליהם באהבה את שלטונה הסוחט ממון, זיעה ודם ללא חמלה. עקבים גבוהים ודקים כחוט השערה מפילים חללים ואין פוצה פה כנגדם. לוקוס המותרות ותאוות הכבוד הריק והלהיטות אחרי בילויי סרק וראוות קלוקלות של כוכבים אביונים, גן־עדן זה של שוטים, מוציאים את האדם מן העולם והופכים את החיים לסיוט.

רוח שטות    🔗

“אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. אבל כלום רוח שטות נכנסת? היא טבועה בנו. יש יצר הדעת ויצר הבערות, יצר השכל ויצר האיולת.

הטפשות היא תאוה. מכאן שאף החכם טיפש בסתר, כשם שגם הצדיק אינו נקי מהרהורי־עבירה. החכם מהרהר שטות. השוטה מביע אותה.

הנבון הוא שוטה, שיש לו פנאי להתיישב בדעתו ולהתגבר על תאוותו להטפיש. והשוטה הוא אולי נבון, ששעתו דחוקה לו תמיד. החכם עומד בדו־קרב עם השוטה היושב בנסתר שבו, אך הכסיל נרפה להילחם. ואולי הטיפש הוא פשוט עצלן. מה שמוחו הוגה פיו פולט ללא יגיעה וברירה.

נמצא, לא נבדל החכם מן הכסיל אלא בדיעבד.

צא וראה, פלוני בביתו מיסב בראש שולחנו כמלך בגדוד ומלמד את צאצאיו בינה במוסר ובדרך ארץ. על הרוב הוא משמיע באזניהם דברי־טעם ונימוסים נאים. כל זמן שהוא שורר בביתו הנהו נמנע גם מדברים בטלים. אולם בחברה הוא שוכח את כל הדרכותיו הטובות לבני־ביתו ונעשה בהול על רוחו ומבולבל בשיחו, טוחן דברי הבאי, אומר מה שלא ביקש כלל לומר ואינו משמיע מה שהיה בדעתו להגיד. בביתו המצב מחייבו לשמור במעמד הנתונים למרותו על נימוס ושכל טוב. בחברה הוא מסיר מעל עצמו רסן. ולפי שהוא להוט להתבלט, יצרו דוחקו לדחוק את השעה ולדבר ככל העולה על רוחו ללא ביקורת עצמית.

הנואמים מרבים איוולת, אנוסים על פי שטף הדיבור להימנע מהשגחה על מחשבותיהם הנואלות. פיהם זורם ללא דעת כמעט. האדון המבקר שבקדקדם עזבם.

אהבת הרבים לאלתור נובעת מתוך החשק להימנע מפיקוח השכל. לכן ההצלחה בנאום בלתי מוכן נדירה כמו הזכיה בפיס. פליאה היא, שנואמים אינם יורדים מעל הבמות כשהם מסמיקים מבושה ומחוירים מחרטה.