רקע
אליעזר שטיינמן
רמזים על...

 

התחלות    🔗

התחלתי. עדיין לא גמרתי. אי יש גומר?

חיינו נדרשים כמין חומר, כלומר, כאילו הם מסכת או יריעה, ולאמיתם אינם אלא פרק, היינו, קריעה.

אנו סופרים ימים, שבועות, כמו מן הפסח עד ל"ג בעומר, יום ליום יביע אומר. אך יש יום מביע ליום חרש מלשמוע. בין כה וכה ימי חיינו תמו לגוע. הה, נוה, נוה. הנה יום פנה כצל תומר, אף המחצית ממכסת יומנו לא עשינו. אבינו מלכנו, בוראנו קוננו, למה כה קצרי־אונים עשיתנו? מה אנו ומה חיינו? תמיד נשגה בדמיונות לאמר עוד היום גדול, טרם עת היאסף המקנה. מחר, אנו אומרים, נירתם לעול, מחר יהיה האות הזה. מחר, מחר, האם גם מחר נהיה בזה?

יום פנה כצל תומר. הכי שומר מחר אנכי או המחר אותי שומר? כל מעשי־ידי רק פירורים, שברים. הוי כי שכנתי חררים. רחק תמולי ממחרי להיות חברים.

התחלתי. עדיין לא גמרתי. הכי יש גומר. יום פנה כצל תומר, אקרא לאל עלי גומר. יש רק אחד בשמים ובארץ אשר הנהו גומר, ככתוב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים. הוא הכל יכול גם הכל יכלה. לכן שבת וינפש. אך אדם־אביון מה לו כי ישבות? לשבות לא יכול, כי הוא לכלות לא יכול. לכן אך חול הנהו, חול. אקרא לאל עלי גומר, אמר שומר, אתא בקר וגם לילה.

אמור שומר־שומרי: מה מלילי?


 

אלה אזכרה    🔗

אלה אזכרה ואהמיה, דל ניבי מלאמר הללויה או למצער דומי נפשי דומי, ואני טרם השלמתי את מנת־יומי.

הכי אקרא פתח לי שער בעת נעילת שער, ומה רחקתי מן הנעילה. סוב אסוב מסביב לכרם האל וחוזר חלילה. קצרה ידי מלבצור בו ענבים. אף בעמדי מרחוק ריחם ישכרני. אפול על פני בתפלת המאיר לארץ ולדרים עליה, ואף אם אחיה עוד רוב שנים לא אבוא עד תפילת המעריב ערבים. איכה אומר היום פנה לערוב ואני טרם כוננתי לי עוגן בחוף? איכה אצעק שערי שמים פתח ואוצרך הטוב לי תפתח, אם ראשי תחת כובד משא־רוחי ישח?


 

לא שמחתי…    🔗

לא שמחתי באומרים לי, כי חן הוצק בשיחי ונאה ניבי, או כי ישרה דרכי ולב נבון לי.

היטב ידעתי, כי אך כפשע בשפת אנוש בין השבח הרם לגידוף המשפיל, ואשר ייקרא היום איש המידות הנעלות ייענק לו למחרת תואר חדל־אישים.

לכן תרגלתי נפשי לשתות בוז מכל כוס של ברכה ולהאזין לצלילי הקדיש משצף הגעש אשר ליין הקידוש.

מה בצע בקלס אשר תכליתו קלסה ולמה אחמוד עליה בשער בת רבים, אשר קוץ הירידה לשפל המדריגה בה?


 

ער אני…    🔗

ער אני, אך לא ערער.

ער אני, ער תמיד, כי ככה יצרני האל: רץ־אורח היות.

בצלמו נבראתי: רוח וברק. וכאשר לא ינום ולא יישן שומרנו, ככה נצטווה גם שבט הנוודים, ממקורו חוצבתי, לשוטט בעולם ללא מנוחה ושנת.

רבים האנשים אשר שנתם גלתה מעמם בלילה הזה ואשר כמוני ייחלו לילות לרוב לשיקוי התנומה המתוקה.

לא לי השנת, לא לי. הכי תדבקנה אשמורות הצפור במעופה במרומים? הכי יציע הסוס לו את מיטתו למנעמים? הכי ינום בהמות בעת יגמא לבדד מרחקים?

נפש כל חי תנוע ותנוד לאין־קצה ולמנוחה לא תערוג בלתי אם בערוב יומה ובכלות כוחה.

שדי, קרע קורי התנומה גם מעיני. מחה תמחה שנת מעל עפעפי. תן הכוח בידי והעוז ברוחי לקחת גרזן לשבור בו עול התרדימה מעל ראשי ולבל יוותר בי עוד אף רסיס־חשק לטל השינה.

לא בודד אני במערכה בעצם הלילה הזה, חוטר הנני מגזע הנוודים אשר בשבט גד. גד גדוד יגודנו. גד זה דרכו מאז ומקדם להיות נע ונד.


 

הכר נא את הכתנת    🔗

רבי אלעזר בן חרסום היה אישיות רבת זוהר ורבת־יגון. כל הסגולות הטובות, שבפנימיות ושבחיצוניות, שבתכונות־אדם ושבמסיבות־חיים, ניתנו לו במנה גדושה. הוא היה מעין מתושלח לאורך החיים הטובים ולשפע האושר. או נגיד כך: הוא היה מעין חנוך ומתושלח בנשימה אחת. לא זו בלבד שזכה לשני שולחנות, הרי כל שולחן שלו מלא וגדוש. הוא היה יפה מדאי, עשיר מדאי, חכם מדאי וצדיק מדאי. הכל ניתן לו בשפע. וגם עגמת־נפש בשפע. במקום זהרו שם יגונו. טוב מדאי הוא כמעט רע.

עשרות אלפי עיירות היו בהר המלך ולרבי אלעזר בן חרסום אלף מכולן, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר ללמוד תורה. ובכן, עשיר מופלג ותלמיד־חכם גדול. פעם אחת מצאוהו עבדיו, שלא הכירוהו וסבורים היו שהוא תושב של אחת העיירות, חייבוהו לשלם מס בעבודה, שהוטל מטעם אביו של ר' אלעזר, על כל תושבי העיירות, קנינו. לא גילה ר' אלעזר בן חרסום את זיהותו ושילם בעבודה. ברור, שלא הוא עשה את העושר הזה, כי אם קבלו מידי אביו. עליו נאמר: מימיו לא הלך לראות את נכסיו, אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

מפונק מנוער היה ר' אלעזר בן חרסום ואיסתניס לפי טבעו. י"א שנה שימש כוהן גדול. ובכן עשיר, חכם וכוהן גדול. עד כאן זוהר. והרי נקודת היגון. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת, ששויה היה שתי רבבות מנות. הון עצום שכזה הושקע בתוך כתונת אחת. אמנם, הכתונת היתה מיועדת לשמש בה בבית המקדש ולהקריב על גבי המזבח. האם התמימה! ביקשה להדר בקדושה, לתפור לבנה בגדי־כהונה משופרא־דשופרא. סבורה אם: יש לי בן של לעילא ולעילא, ראוי הוא, שאף בגד הכוהן שלו יהיה לעילא ולעילא. טעתה האם בשיקול הדעת – ועל כך נענש הבן. ומעשה שהיה כך היה.

רבי אלעזר בן חרסום לא זכה לשמש בקודש בכתנתו היפה מדאי. קבלה היא מפי המסורת, שחבריו הכהנים לא נתנוהו לשמש בקודש בפאר כתנתו. מוצאים אנו שתי גירסות למסורת־קבלה זו. האחת אומרת: ועלה והקריב על גבי המזבח והורידו אותו אחיו הכהנים, שהיה נראה מתוכה ערום. והשניה גורסת: ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללבשה מפני שנראה כערום. בין שהספיק לעלות והורידוהו ובין שלא הניחוהו כלל לעלות או שלא הניחוהו ללבשה כל עיקר, לא שפר חלקו.

יגון כבד נסוך בספור־מעשה זה, שהוא קל לכאורה. תנו דעתכם על מלים פשוטות אלו: שהיה נראה מתוכה ערום. מחמת שהכתונת זכה מדאי, לבנה מדאי, עדינת־תכונה מדאי, זוהרית ביותר, נראה מחוסר כל לבוש וכסות, ערום לגמרי ופסול לכהונה.

יש לך כתונת של בטוי מאירה כספירים, דקה ומעודנת ביותר, אתה נמצא פסול, כאילו הוצגת ערום מכל ניב וביטוי, זהו האופל שבאור, היגון שבערגון עד בלי די. בכתונת־אור אין מניחים להיכנס לבית המקדש. בגדי־פשתן תלבש, יהיה עורך גס, חצץ בלשונך – ויקחוך אחרי כבוד.


 

אמרתי בחפזי    🔗

אמרתי בחפזי:

לא אובה עוד להיות אסיר תקווה כאשר הסכנתי מעודי. הטוב כי אומר נואש לכל. מה בצע בבוא אלי הבשורה מפעם לפעם לדפוק על דלתי לבי והיא לא תצלח, בלתי אם להיות מקסם כזב. היא אך את לבי תפעם בחזקה לנענעו, כאשר ינוע הקנה ברוח, ולשית בו פצע נוסף, פצע התקווה הנכזבה. אושר הנואש ללא תיכלה, כי כמוהו כמת, אשר ירד אל קברו, שם יחדל רוגז, שם ינוח מיגיעו. הה, עייפתי עד בלי די. לא אוכל עוד כלכל כל בשורה, כל קרן אורה, אשר אחריתה להיעשות לאור מתעה ולמפח נפש. מי יתן ויאטם לבי או יקשח, לבל ינהה עוד אחרי הנצורות, אשר אם תבואנה ואם לא תבואנה לא אותי תפקודנה ואף לא ארצה כי לבי יצא לקראתן. צר לבי בין כה וכה מלהכיל מקרים, אשר לא בני תמול ושלשום המה, לא אעצור כוח להתבונן אל פנים חדשות. אהבתי כי אשמע פעמי כלות או כי אצלול לתרדימה עמוקה לאורך שנים ואהיה כלא הייתי. הכי יקום מצהריים חלד? ואני צהרי כבר נטו לערוב. קיפדתי כאורג חיי, מה שכל הוא כי אוסיף ואדדה כל שנותי על מר נפשי. לא נוצרו כל תענוגות בני אנוש, כי אם לעולי־ימים בעצם אביבם, בהיות כל עדנתם בם. אך הבלייה תהיה לחזיון־אימים ולבלהה גם לנפשה. אהה, אביבי נבל אף טרם היתה לו עדנה, ולזאת גם בליתו היא אך דבר־תעתועים. אוי לאיש אשר נחצה לשניים, כי מתחת לכיפת־חרפו, העוטה את ראשו, ישכון בקרבו לב אביבי, הלובן יצפהו מבחוץ ובפנימו תעמוד ירקותו במלואה. לא יאהבו לב, נבכים לא ישחרו. האדם. אשר למראה עיניים ישפּוט, בשער השחור יחשוק, את הלחיים החכליליות יחמוד, הגזרה הגמישה ילבב, אחרי הרגלים האמיצות והקלות ירוץ לבו, כליון נפשו אל השרירים החזקים ואל גלילי הידיים והזרועות, אשר כמוהן כמטילי ברזל. לצעירים יינתן שי האהבה, אך לזקנים נדבת הכבוד. הזקנים אף לא יכבדו בלתי אם בדבר שפתיים, כי כבוד אשר יבוא בגפו, ללא לוויית־אהבה, אין כטעמו לרוע. כמוהו כאגורה, אשר ישית הרחמן בין העני הניצב בפתח.

– אמרתי בחפזי:

– לא אצפה עוד לחליפות ודבר לא אבקש עוד לנפשי מאדם ומאל. מה לי כי אשא עיני אל ההרים ואני לא אדע את המוצא מן השפלות. העמקים בי הם ומסביבי. לא לבד המרומים לא ירהיבוני לעת הזאת, אף המעמקים יסלדוני. נאוו תלתלי הרעיונות, המסולאים בסלסלי המליצות הנשגבות, רק לראש גבר אמיץ, העולה בראש תאוות גבעות עולם. אך מה חן לסלסלות ולתלתלות אשר לעדרי הרעיונות, המשוטטים בראש שח הקומה לזקן? רק המחשבות השוכנות בלב, השוקק תשוקות עזות ונועזות, תהיינה למקור כוח, השופך קסמים גם על יתר האנשים. ולא כן חכמת התשושים, כי היא ללעג ולשנינה.

אמרתי בחפזי… והכי רק בחפזה אמרתי זאת? הלא טוב כי באמנה אגמור אומר, אחרוץ משפט ואדבר אל נפשי בקול נגיד ומצוה:

– לאט לך, נפש פתיה, מנעי עצמך מן החזיונות, אשר הם שגיונות, ולכי לך מן התקוות אשר גם בהתנהלן לתומן תתפתלנה כנחשים ערומים. הנה אפתח פי ואומר בקול נכון וחזק כה: מה לי פה ומי לי עוד פה? הלא כל פתח תקווה הוא לי עמק עכור. הטוב כי אזכור ואשמור: לי לא יהיה עוד אור. כבר נסע ממני הדור. לא אבקש עוד דבר מאדם ומאל. לא עוד אבכה ולא אתפלל. לא אוהב ולא אקלל, לא אשמח ולא אתאבל; לא אתור עוד אחרי האשה, למען לא אתן לה בי להתל. לא אחמוד ביפה נוף. איגמל מן הטוב ולא אתאונן על הרע. לא אני, כי אם האל, את העולם ברא. מי יתן לי אבר כעוף לעוף למרחקי אין סוף, ארחיק נדוד, הרחק־הרחק מכל חיק, אף מחיק האל. לא אובה אף בכנף האל להיות לי לצל. הה, מה עייפתי. אחת אבקש כי תבוא לי פדות אף מן הפודה ומצילנו תמיד, מה אדם כי אזכרנו ואחמדנו, אם אחת ביקשה נפשי להיות פדויה גם מאלוהים?


 

רפו ידי    🔗

רפו ידי. שתיתי מרירות כמים. שבעתי כעס. לא אוכל לראות עוד ברוע. קצתי גם בצלמיו המשוטטים בחובי. רוגזי הוא לא רק פצעי, כי אם גם חטאי. הנפש היודעת הרבה אף היא פושעת. השטן המרקד, אנה מפניך אברח? אף בי אין מתום, יען כי אין בי תום. מת יושר. לא עוד אורח לאמת על האדמה. גלה הצדק מן השווקים ומן המקדשות כאחד, ומעודו לא מצא את נתיבו להיכלי המדע והאמנות. כל הערכים ספו תמו. צרה היא שאין עוד כהנים גדולים. ומשנה צרה שההדיוטות נטלו לעצמם כתר הכהונה הגדולה. לא אפחד מפני ההיכל השומם, כי אם מפני השעירים המרקדים בו. כל כרם עלול לגדל ענבי־באושים. אך אימה בי מפני השועלים המחבלים. שורש פורה כל רוש הוא שהכל נדרש כמין משל. אין עוד נמשל, אלא משל, משל, משל. השוחר לנמשל הוא מן המתמיהין. תאמר: לבי אומר לי – הריך איש נבוב וחסר־דעה. השמעת דיבור שתוכו כברו, כבר הוחזקת צר־עין ודל־אופק. הבעת דעה שאינה לפי הסכמת הרבים או המעטים הכופים עצמם על הרבים, מיד פוסקים לך נקודה אחת לחיסור; הוספת הגיון שאינו עשוי לשמש מטבע מתהלכת, זוקפים על חשבונך נקודה שלילית נוספת. אחת ואחת הרי שתיים. מכאן ואילך די לך בפסוק שלישי, שאין דעת חכמי הרוב ופקחי הרחוב נוחה ממנו, וכבר נחרץ גורלך על ידי משפטך הנחרץ. סימן השאלה ננעץ בצד הגיונך ופעלך גם יחד.

רפו ידי. תמה אני לעתים: מניין הכוח להחזיק את הקולמוס ביד, לחבר אותיות לתיבות ואת התיבות למשפטים? כבדו האזנים לשמוע דיבור הנאמר בכובד־ראש. תאוות לב הקהל שעשועים; מוריו ומדריכיו חומדי־לצון. השקר ינעם בפיהם כיין הטוב. מורד ידידי, מורד. אנו צועדים במורד. רעד בי, רעד. אין אוזן שומעת. איכה ישבתי בדד, בדד, בדד. הבן לא אוכל: מי שם את נשמותינו בסד? ווי לי אם אשים קולי כשופר ואגיד בגת: אין איש מסביב אשר בנפשו לא בגד. אך נשבר המבוע על הכד. הכי כל אשר חלמנו וחזינו ואליו צפינו לא היה אלא מקסם־בד. בנפשי השאט.

שוב ושוב הנני תוהה ומשתומם: מה פשר להגות. ומה טעם לעמל? לפתוח מדי יום ביומו את הפנקס ולכתוב בו דף אחרי דף. לתכלית מה? שום פירצה אין לסתום וכל מעוות לא נוכל לתקון. העולם יהיה עולם לעולם; כזה יהיה ולא אחר. גליונות הנייר, למה נשחיר את לבנכם, למה? מה טעם לתאר את השחור־השחור? מה חן במתן ניב לאשר לא תואר ולא הדר לו? אף קוצו של יוד לא ישונה בהווית העולם הזה ומה בצע בכל טענה ומענה ובקריאת הושענא?

אין בפי תשובה על השאלה. אין בפי תשובה על כל שאלה. קל וחומר על שאלות העומדות במדרונו של אדם. אף על פי כן מושכת היד בקולמוס על גבי גליונות הנייר. פעולה שבאין־ברירה, פעולה מתוך אימה.

אמת היא ואין להעלימה: במקום שאין איש גליון הנייר הוא איש, ריע וחבר. הגליון אתה גואלי החי, אזני השומעת. לבן זמנתיך כדי להשחירך באותיות הכתב, יש רגע תקוותי תשעשעני, כי הירח הלבן עוד יעלה ויבוא, מבין העננים יגיח טהור ומרוחץ. יש רגע ואקרא תגר גם על נפשי: חלילה לומר, שכבר הקיץ הקץ על כל והכל. צער הולך וצער בא והתקוה זוהרת בנוגה חדש. האור יהל גם בליל.

ולמה רפו ידי וכבדה רוחי וכה מרה בי נפשי? מי השקני מרירות זו? מי זה השקני לרויה מן המר־המר הזה?

רפו ידי ולא רפו על אף זאת. אעידה לי עדים נאמנים זה גל המרי השוצף בי וזו מגילת האיבה. ידי, אל תרפינה; רוחי, חזק ואמץ; עיני, אורו, אורו, אל האורה פנינה ואל תפנינה לשחור; עלי באר־רוחי ואמרי כי טוב עוד היום לעמוד בזה הנוף ולתאר נוף, ושוב נוף. הנוף סוב יסוב. לא רחוק עוד החוף. אין זה סוף. החושך חלוף יחלוף, כי אנו בני האור. חכה מעט קט. היום יערוב. עוד אחת מעט, יערוב, יערב. אף את, רוחי הממרה, תאספי אל הערב־רב.


 

שנים אקוט בדור    🔗

…הנני בר פלוגתא הסולד מדברי ריב; שנים הרבה אקוט בדור והקטטה תועבת נפשי. אבטח באמיתי ולא אפחד, אך כלכל לא אוכל נושאי דגל לאמיתם.

אהבתי את הנקודה כמוצא אל מחוץ לה, למען מרחוק אתרפק עליה ואשתחווה לה. אהבתי כי אשמע גם את יריבי בדברם נגידים, למען אבוא בסוד שיחם ואבינם עד תכליתם. אם משגה הוא, אתי תלין משוגתי.

לזרא לי החזרה על האני מאמין. האמת החוזרת ונשנית נפלטת מן הפיות עתים כפזמון ועתים כרוק. קצר המצע לאמת להשתרע בהלכה פסוקה. הלא היא ניגרת כדם או מתלקחת כברק. רעיון בקתדרה טעמו כנשיקה מלומדת.

בוחן אני, אך לא שופט. מעודי לא הייתי בין הפוסחים על השעיפים, אולם כבר גונב לי הרז, כי לא ההגיון הישר יסוד העולם ולא הרעיון הנכון צורך לעולם. רבות האמיתות הממיטות אסונות. וכנגדם שקרים הצופנים בחובם סם חיים.

יש אשר יכני לבי על אשר נואלתי ואשר חטאתי לדבר בהתגלות־לב רבה מדאי. עולם לא לב יבנה. אף לא בחכמה אמרתי לאמת אחותי את. לא יהולל גבר עקב התהלכו תמיד בלווית בת־אמו.

חידה הייתי לרבים. לא החנפתי לאיש ולא סיגלתי לי לשון חלקות, אך גם לא תקעתי את דברי כמסמרות ללבבות ולא חצבתי משפטים קרים, אכזרים ויבשים כקלף פני הנזיר. לכן נחרו בי רבים. לא יאהבו את אנשי הביניים, המכלכלים גם את רגשם בתבונה; אשר לא ייחדו בקהל הנזירים הקנאים וחלקם לא יהיה גם עם אוכלי המשמנים; אשר לא יאמרו שקר החן והבל היופי, ועם זאת ישמרו את פיהם מכיווני־חן ומשפת רמיה; אשר ישמיעו חליפות דברים ברורים ומפורשים משולבים ברמזי־מלים.

אשרי היודעים לעות את דברם ולטכס שיחם עם שיגם של פני הדור וקרואי העדה; את הכזב יטיפו במסווה מיטב השיר ובהגידם דברי־בלע ישימו להם סתר פנים את שנאתם לתפארת המליצה.

אך אני אגיד ולא אכחד בקהל רב, תכלית שנאה שנאתי לשון הקלוקל גם בהיותה ציר שלוח לאמת פוריה. לבי לא יתנני להאמין ברעיון ערום ודל־ניב או עוטה בלואות. כל רעיון גדול בחר לו מאז ומעולם גם לשון מדברת גדולות כשפת הנביאים חוזי־יה. אדע נאמנה, כי האמת שרשה התפארת. אמת ללא כתונת פסים זרועה פרחי־חן עניה ואביונה גם בהגיונה.


 

וזאת התעודה לי    🔗

נוצרתי ורעמתי בקולי: הנני! בת־קולי לא תגווע.

גערתי בכוחות החדלון. מפני גערתי ינוסון.

זה דברי להם: אנוכי האדם אשר הוצאתי אתכם ממצרים האין להיות, להיות, להיות. צו הוא מעמי לאחרון דור.

בשגם אהבתי עד בלי די.

ויהי בדברי זאת ואראה אש מתלקחת ועשן מתמר ועולה ואדע, כי הר סיני אשר בלבי התלקח ועשן ממנו יוצא. ואראה ברקים ואשמע קול לאמור:

– שמע, אלוהים, אדם אנושך אחד. לא תרצח.

ותען נפשי בגעשה לאמור: כה לחי. אמן, כן יהי רצון.


 

הקוראים שלי    🔗

זה שנים שומע אני במפורש או במרומז, במישרים או בעקיפין, שאין לי קוראים מרובים; ויש אומרים, שאף קוראים מעטים אין לי. אמנם, כל אחד, המביא אלי בשורה זו, מפטיר ואומר: ואם יש לך קומץ קטן של קוראים, הרי אני אחד מהם. אחרים מתחילים מן ההפטרה וכך אומרים: רואה אתה אותי, הרי אני קורא ותיק שלך. הנני קורא אותך בענין. מה שאין כן אחרים. למה להסתיר? דבר זה ידוע בוודאי גם לך: אין הרבים נוהים אחרי דבריך. רק יחידי־סגולה הם קוראיך…

פזמון זה שומע אני זה שנים רבות ומפי אנשים שונים, זקנים וגם צעירים, רחוקים וקרובים, מכרים מקריים ואף אורחים לא קרואים הפוקדים אותי בביתי. (כדי להודיעני, כנראה, מה מעמדי בעולם). אך הדבר הוא פליאה בעיני ואיני יכול להולמו: אם רבים כל כך מודיעים לי, שאין קוראים אותי, להוציא אותם, הרי כבר זכיתי בעזרת מסבב כל הסיבות לידי מנין ראוי להתכבד של קוראים וחלקי לא נתקפח כלל. ולמה האנשים הטובים נוהגים בי, כאילו הנני זקוק לעידודם?

יחידי הסגולה, המודיעים לי מפעם לפעם את אהדתם ומכבדים אותי ב“יישר כוח” חטוף, שוב אינם עוד בגדר יחידים, כי אם מצטרפים למאות, ואם אוסיף על כך את האגרות, תוכן רצוף אישור והסכמה או ויכוח וקטרוג, שמריצים אלי לעתים תגובות קוראים, הרי מספר האנשים, שהתרשמו לחיוב או לשלילה מן הקריאה בפרקי, נעשה כפול ומכופל. קיימא לן, שלא כל הקוראים נוהגים להגיב בעל פה או בכתב, נמצא שיש להוסיף על מנין הקוראים הרברבניים גם מנין לא קטן של קוראים שתקנים. ואם כך, מה הרעש, או הלחש, הזה, שאין קוראים אותי? שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו. וכלום כך הוא המצב בישובנו הקטן, שאני שאול ויתר בני אומנותי הם דוד, המכים גלים בלבבותיהם של רבבות קוראים? אין זה כך, אין לנו עדיין רבבות קוראים, ומה גם רבבות קוראים משכילים, המצויים אצל דברי עיון ומחשבה. ולמה בכל זאת נפוצה השמועה ש“אין קוראים אותי”, כאילו אני מהווה באמת בעיה מיוחדת מבחינה זו? לא שמעתי כלל מסיחים גם בסופרים אחרים, שאין קוראים אותם.

יתכן שהענין כך הוא. אף האחרים אינם נקראים, אלא שהם אינם נקראים בצנעה, ואילו אני איני נקרא בפרהסיה. ואולי כך: האחרים אינם נקראים דרך אגב, ואילו אני איני נקרא בכוונה תחילה. אף יתכן לומר: שתי מידות בדברים שבין הקוראים לסופרים. יש סופרים שקוראים אותם ואומרים שאין קוראים אותם, וכנגדם סופרים שאין קוראים אותם, אבל האפנה מחייבת לומר שקוראים אותם. אם כך, מה נפקא מינה? קריאה מחמת אפנה או משום כל נימוקים חיצוניים אחרים שהם, אינה עדיפה כלל מאי־קריאה, שגם היא אינה אלא אָפנה.

ותהא זו נחמה פורתא לסופרים בלתי נקראים שכמותי, שלכל הפחות אף הם באָפנה לבלי להקרא. ואולי משום כך רבים כל כך זוכרים להטעים לי היטב, שכל האחרים, להוציא הם, אינם קוראים אותי.

אבל חוששני, שאפילו אָפנה זו לבלי לקרוא אותי במחשבה תחילה, כבר עברה ובטלה, ושוב איני עוד בגדר בעיה.

לא טוב לצאת מכלל בעיה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2720 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!