השם כעיקר    🔗

יש אומרים שהשם הוא אדם ומלואו או תואר־כבודו; אחרים אומרים שהשם הוא צלם האדם או עטרה לראשו. אך לי נדמה, שהשם הוא היקום שתחת רגליו או גושפנקה שלו, מכל מקום הוא חלק מנשמתו. מלבד כמה ראיות לדבר יש גם זכר לו. כי שם תופס בדיוק שתי האותיות האמצעיות של נשמה. ופשיטא שאין השם בגד שאפשר לפשטו. קרוב יותר שהוא עור, שאין פושטים אלא אם כן מפשיטים אותו ואינו מופרש כלל לבדו, אלא גורר אחריו חתיכות בשר וגלידי דם. פושטי־רגל משנים בנוהג את שמם, וכל שינוי־שם מחולל איזו פשיטת־רגל בנשמה, מכל מקום הוא מביא לידי שינוי בהתנהגות, ואולי גם בזיקה לכמה ערכין. השם, בין שמקבלים אותו בירושה בין שמרויחים בזיעת אפיים ובעמל־שנים, הוא עצמו ערך. ביטלת אותו כבר חיסלת מה שהוא בר־ערך.

 

השם הוא חיות    🔗

כל הנושאים־ונותנים בפרשת ערכין, הפועלים בתחום הרוח ומפיצים את מעיינותיהם חוצה, היוצקים מטבעות להפיצם ברבים, כגון פייטנים, הוגי־דעות, עסקנים, פרנסים, מנהיגים, מייצרי דעת הקהל, הטורחים בלשון־לימודים שבפיהם או בעט־סופרים שבידם לשמש את הקהל, מחוייבים על אחת כמה וכמה לצרף לכל מנת־מזון, המוגשת על ידיהם, את חתימת שמם המלא והמפורש. שמם של אנשי־ציבור, המשתוקקים, ועל הרוב גם מתיימרים, להשתייך אל הקהל, משמש לכל אחד בשני תפקידים: א. אישור אישיותו, סימן־היכר לה. ב. אישור דעתו או פעלו ואות־ברית בין האומר והאמור או בין העושה והעשוי, חותם האחריות האישית של כוח הפועל בנפעל, צלם־דמות הקשר־בל־יינתק בין האומן לכלי מעשה־ידו. אפילו כלי מגושם, היוצא מבית־החרושת, שם המכון, אם ההוא מכבד את עצמו, מלווהו תמיד ונותן לו מהלכים בין הבריות ומעיד עליו. לא־כל־שכן תוצר רוחני, הנאצל יותר ואף מפוקפק יותר וזיופו שכיח יותר, שאין לו קיום כמעט בלי חסותו של השם, המפלס לפניו את הנתיב אל לבבות. השם הוא חיות.

 

השם הוא שומר    🔗

דברים שבעל־פה אינם מצטמצמים לפי טבעם בהלך־נפש בלבד. הם מקבלים תוקף במראה־עיניים, בפני הדובר, בתנועות־גופו, בצלילי־קולו, בחיוך או בסבר של רוגז, המתלווים לכל דיבור שלו. יכול אדם לשקר – לא הומצאה לפי שעה שום תחבולה למנוע הפחת כזבים – אבל לא לגמרי. אם שפתיו תטופנה נופת פעמים מבטו מלשין על המרירות שבלבו, כל תנועה או העויה עשויה לעשות את מליו פלסתר. אמנם, עדיין לא ננעלה דלת בפני השקרנים, אבל עדיין לא נסתמו גם כל הסדקים להציץ בהם לתוך מסתרי הלב. ואילו בדברים שבכתב מה ערובה יש כנגד השקר והזיוף? שמו של החתום מטה, אם אינו משכון גמור, ערב כלשהו הנהו בכל זאת. חתמת מתחת לאמור, כאילו מסרת בידי הזולת שטר־חוב, אלא אם כן הנך מועד לעבור על מי “שפרע”. אותיות השם, שהוא צלם־דמותך, מרקדות לפניך כזכרון וכאזהרה. זכור ושמור. זכור ושמור בדיבור אחד מתקיים רק על ידי השם. השם מזכיר לך תמיד את חובתך לשמור על דיבורך. השם הוא שומרך, הוא צלך לימינך. וכשם שהוא רוקד כנגדך כך הוא דופק בלבך, נוקף כמצפון. השם הוא הדיין שבלב.

 

השם אני השני    🔗

מותר לומר לגבי חכמי הדיבור ואנשי הצורה והיצירה, שאצלם השם הוא האני השני, מעין פלג־נפש, בדומה לפלג־גוף, העזר כנגדו לאמן או להוגה הדעות. השם מחייב, מפרש, גובל, משמש סייג, ופעמים גוזר גם סייג לסייג. דיבור היוצא מן הפה אפשר אינו אלא מן השפה ולחוץ; רעיון שהובע אפשר שאול הוא מאדם אחר או מתוך ספר. וכך יכול אדם כל חייו להשמיע דיבורים ולהביע דעות שאינם שלו. אבל אם שלו הם, רוחו הרה והגה אותם וממקורו נתברכו, הריהם מתפתחים והולכים, מן השרשים שבלב צומח במרוצת הימים שתיל. השתיל משגשג ועושה ענפים ועד לצמרת. להיכן נכנסת כל הפריה והרביה הרוחנית הזאת? היא נכנסת לתוך השם. השם הוא בית־היוצר ובית־האוצר, הגורן, האסם, הממגורה. הוא אות הקיצור והתמצית. הוא, היסוד, הנהו גם השיא, השורש וגולת הכותרת. אמרנו רמב"ם ואמרנו הכל. השם שפינוזה כולל כל עולמו. זכה אדם ושמו נעשה למשנה. שוב אותיות השם בתוך המשנה. דארוויניזם הוא דארווין, ואף למעלה מזה, רחוק ועמוק מזה. אמרנו שהשם הוא שומר לאדם, אבל זהו שומר שלא ינום ולא יישן. ושוב אפשר לומר, שהאדם הוא שבוי בידי שמו.

תחילה האדם עושה את שמו, ולאחר כך השם עושה את האדם ומשתלט עליו. לימים, כשאדם רוצה להתכחש למשנתו, המשנה אפשר זזה ממקומה, אבל השם אינו זז. השם עומד פנים אל פנים עם בעליו כבעל־חוב נוגש.

 

למומר אין שם    🔗

כשאחד־העם היה בן מ"ה או בן נ' כבר הביא אחד־העמיות לעולם. והיתה זו חטיבה לעצמה, תלויה במידה מרובה בבעליו ונפרדה ממנו. יכול אחד־העם לשנות את דעתו, אבל אינו יכול עוד לשנות את אחד־העמיות, שהיא שמו. השם הוא בית־הסוהר של האדם. ומה בכך? אבל השם הוא גם היכל הקודש. כל היכל הוא מצד־מה כלא. ללמדך שאין העולם הפקר ואין האדם מופקר, ומכל מקום אינו אדון גמור לעצמו. אין הוא יכול לומר היום כך ולמחרת אחרת. באמת כך הוא, ומן הדין שיהיה כך: כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. מה משמע? מורה היית לרבים, הטפת להם אמונות ודעות, הדרכת, הלהבת, הדלקת לבבות, ולאחר שעשית שריפות בנשמות אתה משנה פתאום את דעתך, את טעמך, את אמונתך? מומר נעשית. אך שם של ממש, שם ראוי לשמו, אינו רוצה להיות מומר.

 

השם הוא תוכן    🔗

יכול שיגלו פנים בדברי, שאני גוזר, חלילה, על הגידול האישי, על ההתפתחות הרוחנית, על עליה במדרגות ועל הרחבת האופק והדעת, העשויים דרך הטבע לחולל תמורה בהשקפת העולם. ואם כך הריני נותן ידי ליוצקי אזיקים ומחשלי כבלים לרוח האדם והנני עושה עצמי שותף למטיפי הקיפאון, ומי יודע אם לא נתחברתי לכת שומרי החומות, הלהוטים אחרי מצלצלים של ודאות וסולדים מכל שמץ פסק, שהוא טריף־פסול. יכול שיגלו פנים כאלה. אבל אין אלה הפנים שלי. הספק הוא חוקי, כשם שהתפתחות היא חובה, אדרבה, רואה אני קורטוב ספקנות בחינת סם־חיים בכל משנה. הספקנים הגדולים מאז ומעולם היו הגדולים שבאוהבי האמת, והם־הם דורשי הטוב למין האדם. אבל תנאי לספק גם כן מתן השם עליו. מוטב להביע ספיקות דרך ודאי מאשר להביע ודאות דרך ספק ומתוך חמקמקות של ערמה בכיסוי השם או בכיסוי טפח מן האמת. אבל מה דינם של שאינם כלל ספקנים, אלא פוסקי הלכות דוקא, אך מפעם לפעם משנים פסקי־דיניהם מתוך איזו התפתחות משונה, העוקרת מלבם שרשים קודמים ונוטעת בלבם אמתות חדשות שונות מן הקודמות מעיקרן, שיש עמהן שינוי שם ותוכן, כיוון והשקפה?

 

קו ישר    🔗

התפתחות – בבקשה. אדרבה, יפה ונאה היא, צורך התקדמות היא. אבל להתפתח צריך בכוון מסויים ובקו הישר, ואם מעוקל כלשהו, מכל מקום לא עקלקל ונפתל. ואם נפתל הרי די לו שיהא מפותל פעם אחת ולא מתפתל לאין שיעור. קפיצות רב מדאי אין בהם כלל משום הילוך; פיתולים לאין שיעור היכן כאן קו היושר? אף נקודת־יושר אין כאן. תמורה ברוח האדם מן הקצה אל הקצה, נניח מדתי קיצוני עד אפיקורס קנאי, אינה כלל בגדר התפתחות אלא בחזקת התפקרות והתפרקות. אפשר להחליף דעות ולא אמונות; אפשר לקצץ קצת ענפים ולא שרשים. ומה דינו של אדם המחליף במשך חייו כמה פעמים את דינר הדת שלו, כלום יכול הוא להיות מוחזק כאיש דתי? בכל חליפין של הדינר כרוך חליפין של השם, וכך להיפך.

 

השם הוא שורש    🔗

צער להודות על אמת זו, אבל אסור להתכחש לה: פעמים יש שאדם מטיף במשך הרבה שנים לרעיון, ואינו חש אף אינו מרגיש, או שפתאום לפתע הוא חש ומרגיש, שהאמונה ברעיון־שעשועיו נשמטה ממנו, עוד שפתיו מרחישות עיקרי־אמונתו, אך לבו כבר נעשה חלל בקרבו. יש חורבן של השקפת עולם, כשם שיש חורבן בתים ומשפּחות; מצויות שריפות בנשמות, כפי שמצויות שריפות בטבע. אף־על־פי־כן אין להניח לשום אדם את הזכות להיות נשרף לפי טבעו, להרוס בזה אחר זה את עולמותיו הפנימיים, להחליף פעמים רבות את השקפותיו, להטיל דופי בשנות העמידה בשאיפותיו בימי נעוריו, ולהשמיץ לעת זקנה את החזונות שהפיץ ברבים בגיל הבינה. אדם משנה גילים, אבל את שמו אינו דין שישנה. השם הוא שורש הנשמה. אין שני שרשי־נשמה, כשם שאין שתי נשמות בגוף אחד.

 

השם גנזך העבר    🔗

אנשים רבים טורחים הרבה, במיוחד בשנות שיבה וזקנה, להכין לעצמם לוויות יפות או לוויות־פאר, איש כפי דרגתו. ורבים מהם טורחים בסוף ימיהם, ואף בכל ימות חייהם, לבצר לעצמם שם ראוי להתכבד ולהניח אחריהם שם טוב. כי שם אינו טפל, אלא עיקר. הוא התוך. הוא נר נשמת האדם. ואפילו הכופרים בנשמה ואומרים על כל מידה נאצלה שאינה מן השם, שוקדים הרבה לתת לשמם הידור, תוקף. ולא עוד אלא שסומכים לו רמקול להשאיגו לתוך רחובה של עירם או לתוך רחובו של עולם בעוז ובתעצומות ובגודל הפרסום. תאוות הפרסום לעצמה, החשק הזה לשם לדור ולדורי־דורות. מעידים כמה תוקף־קיום נודע מן האדם לשם. יש הורסים את חייהם ומפקירים שלום כל קרוביהם למען שמם. יש מוכנים להחריב ישוב ובלבד להגדיל שמם ולהאדירו. הרדוסטרטס שרף היכל. אחרים שרפו את עצמם, הרסו קיני־משפּחה למען שמם. השם הוא יסוד לקיום העולם ועולה לרוב חורבנות שנעשו בעולם. הללו מקדשים את השם והללו מחללים את השם. אלו ואלו העלו קרבנות לאין שיעור על מזבח הקידוש או החילול. אפשר לומר, שהמקדשים מאמינים והמחללים כופרים, אבל בדוק ותמצא, שהכופרים הגדולים, הכופרים בעיקר, אינם כופרים כלל בשם כעיקר. רבים שאין להם כל זיקה לאמונה במציאות השם נושאים בחובם אמונה עיוורת ביעודם להגדיל שם עצמם בעולם. וכלום מן היושר הוא להתעלם מכך ולהעמיד פנים כאילו עשיית שם לעצמו היא דבר של מה־בכך. אבל אם השם דבר הוא, מן הדין להודות בכל המסקנות הנובעות מהנחה זו. אין אדם רשאי להתכחש לעברו, שהוא תמצית שמו, כשם ששמו הוא בית הגנזים של עברו.

 

אמונות טפלות    🔗

הרוצה להרחיב את השגתו בטיבה של אמונה יתן דעתו על האמונות הטפלות. הללו אינן כלל תפלות כל כך. הן סתומות ומופלאות יותר. הן משקפות תמיד אמונות, שהיו לשעבר עיקרים ובתמורות העתים יצאו לכלל טפלות. ואף־על־פי שנראות הן לרבים בימינו נחותות־דרגה הריהן גונזות בחובן גרעיני־אמת, פרקי־נסיונות, ניחושים ופילולים, חזונות והצצות חטופות לתוך המסתורין. עיקרי־אמונה שנזדקקו מוציאים עליהם שם שהיו טפלים, עוברים ובטלים מעיקרם. כך נוהגים פּרחחים קלי־ראש בזקנים, שמעלילים עליהם כאילו הללו, שבעי הימים, הם מין אדם אחר, זקן מטבע ברייתו. לימים הגדיים של היום יהיו תיישים. אהה, אף תיישים מגוחכים במקצת. תיישי הקהל לכפרה על דור שיבוא אחריהם. ולואי ולא אחטא בשפתי, יתכן שאמונות רבות, שהן במיטב עלומיהן בימינו, בריאות־אולם, יתגלגלו בערוב יומן, ובמהרה בקרוב, לאמונות רופפות, חסרות־שחר, טפלות. כך עלה לעינינו לרעיון השויון הדאֶמוקראטי בימינו, שפתאום לפתע קפצה עליו זקנה וכל בעל־לשון שולח בו את לשונו ועושה אותו ללעג ולקלס, ומי שאין שפתו אתו משליך עליו את נעלו. אך המאמין לא יחיש ויקוה שאחרי בלותו של רעיון זה תהיה לו עדנה.

 

השם הוא מורשה    🔗

אני לא בפרשת אמונות טפלות עומד כאן, כי אם בפרשת שם כעיקר. רציתי לומר שאין כלל אמונות טפלות ולהסתייע מן האמונות ההן לכוח הפועל בשם. לא רק כוח הפועל, כי אם גם כוח הקוסם יש בשם, לפי מיטב האמונות הטפלות, ולפי חכמת הכשפים לא־כל־שכן. שינוי השם נחשב סגולה בדוקה כנגד המחלות הנואשות. עיקר בפדיון הנפש הוא השם. השם עובר בירושה. השם הוא שלשלת הדורות ושלשלת היוחסין. השם מדובב את שפתי המת בקבר. השם מקים את המתים על נחלתם. בשם חקוק המזל. השם מביא חיים, השם עלול להמית. בעלי־שמות מחוללים נסים ונפלאות בכוח השם. משביעים שמות. ולהבדיל בין מכשפים לחוזי עליון, שאף האחרונים מייחדים יחודים ומצרפים צירופים בשמות, והם שאמרו, שכל העולם הוא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

 

ריסון הוא מן השם    🔗

השם הוא מותר האדם מן הבהמה ומן החיה. לבעלי החיים יש שמות מיניים וסוגיים ולא פרטיים, ואם תמצא לומר יש להם שמות פרטיים, לא שמות הם, כי אם כינויים. לא הם עצמם קראו בשמות הללו. האדם נותן להם את השמות, כי הוא לבדו חונן במתת הדיבור ובכוח המתת, בזכות לנתינה, בחמדת הענקה. אדם הראשון על ידי שנתן שמות לכל, נעשה אדון על הכל. השם הוא לא רק כבל וכלא ובלם, אלא גם אַדנות, כשרון הבחירה ויסוד החירות. לא בכך שהאדם מופקר ומשולל כל רסן הוא אדון לעצמו, כי אם בכך שהוא בוחר ריסון־עצמו מרצון הוא בן־חורין.

 

השד והשם    🔗

אומרים שכל שד יש לו שם פרטי, אלא שאין השד מסוגל לעמוד בהזכרת שמו. כיוון שפורשים בשמו מיד פּורחת נשמתו. ואף זו היא הוכחה מסייעת, שהשם הוא נשמה. שדים מפחדים מפני נשמה, הם מואסים בה, וכשמזכירים אותה הם מתים.

אם יש כתיבה שבלחש הרי פרק זה נכתב בלחש. לי כוונות בדבר. צאו וראו במהפכה עולמית אחת גדולה, שכל האישים הפועלים בה, כמעט כולם, נרצחו וחוסלו על ידי חבריהם לרעיון המהפכה. ואלה שלא נרצחו, רצחו. מכל מקום כל אלו שלא מתו, נרצחו. וצאו וראו, כמעט כל נושאי המהפכה ההיא לא נקראו בשמותיהם אלא בכינוייהם. אנשים ללא שמות, אלא בעלי־כינויים, עשו את המהפכה. יתכן שאילו היו כל האישים הנועזים והחזקים ההם מופיעים לעולם מתחילתם ועד סופם בשמותיהם מבתי־אבותיהם, היתה המהפכה ההיא הולכת בכיוון אחר. בכיוון החיים והרחמים. השם הוא מקור הרחמים. המחליפים שמות לובשים מסכות על הפנים ויוצקים לתוך הנשמות ברזל.