רקע
אליעזר שטיינמן
תועי לבב

הדמוקרטיה היא בית־חולים; הדיקטטורה – בית הקברות. הדאֶמוקרטיה פעמים מתשת כוחה של המקוריות, הדיקטטורה לעולם סותמת את המקורות.


 

בטרקלין השמאל    🔗

הם לא פצו פה ולא קראו אף נידנוד־תגר כשהוציאו להורג כל אבות המהפכה וחבשו אלפים ורבבות בבתי־כלא וגזרו גלות על מיליונים וחיסלו המוני־אדם ללא משפט. ועדיין יכול היה מליץ־יושר אחד מני אלף, מין צדיק יסוד עולם כר' לוי יצחק, לצדד בזכותם ולומר, כי רק פיהם שתק, אבל לבם בכה במסתרים, אלא שלא יכלו לגלות מן הלב אל הפה כי לשונם בגלות ומוחם משועבד ולבם נתאבן מגודל הצער ומחמת רוב המהום אין להם שליטה על מכשיר האזעקה שבנפשם. אבל הנה נגזר דין־מות על שתי נפשות במחנה שכנגדם – דין צודק או לא צודק לעצמו, אבל דין רע וזדוני, כי כל רצח אפילו יושבים עליו בדין הוא מעשה־זדון – ואיזה פתחון־פה ניתן להם! לפתע נתעוררו בהם כל הרגשות האנושיים, שנשתתקו משכבר, ותקפם זעם צודק, לבם נעשה מעין המתגבר של רחמים ופיהם שופר של אזעקות ומחאות. מכלל שאין הם מאובנים כלל ולא בכו במסתרים על ההרג הרב, אלא שהם שותקים וצועקים לפי הצו. לא נתרגשו לשעבר, ושמא אין הם נרגשים גם עכשיו. סופם מטפח על תחילתם ותחילתם מעידה על סופם.


 

כיפות אדומות    🔗

חרדים נוסח ידוע חובשים לראשם כיפות לבנות או שחורות, קטנות פחות מכזית, שעין בלתי מזוינת אינה מרגישה בהם כמעט, סמל ליהדות זוטא וליראת שמים של פורתא. כיוצא בכך מוצא אתה אנשי־שמאל־של־טרקלין, החובשים לראשם כיפות אדומות פחות מכזית, סמל לקידמה של זעיר אנפין, גרורים כדי פסיעה קטנה, ללא מסירות־נפש חס ושלום.


 

בעמוד אור ובעמוד ענן    🔗

יש מנהיג את הבריות בעמוד־אור ויש מנהיג בעמוד ענן. וסימנם: הראשון צועד לאט בקו הישר, שוקל כל דיבור וזהיר בכל מעשה, מעורר במאור־פנים ומשפיע בסבר־הגיון; השני דוהר קדימה ונסוג במרוצה לאחור וחוזר לגמא מרחקים, עושה בלהטיו ומתהפך בתחבולותיו, ומדבר בשפת־עלגים, תחת לסבר את ההגיון, מלבה את היצרים ופועל כרב־מג. צועדים באור ורצים בחושך.


 

הזהירים ונזהרים    🔗

ימים ושנים עבד פלוני לשטן הרודנות והיה שופך קיתוני־לעג על הבטלנים המטיפים לחירות המחשבה ולחופש הדיבור והיה משמיע דברים כדרבנות על יפי הרוח, המסורים לרשותם של אילי הכסף ועושים את שליחותו של משטר האדונים בין ביודעים ובין שלא ביודעים. כל שכן שהיה שורף בהבל־פיו כל מי שהיה מעז להטיל פקפוק בסמכותו הריבונית של הרודן להוציא להורג אלפים ורבבות ללא משפט, על ידי סחיטת וידויים ובערמת בלשים, והיה מכנה אותם משרתי האימפריאליזם, בוגדי המעמד וחלאת מין האדם, הכל כיד הלשון הקטלנית, שעולה מתוכה שריקת מגלבו של התלין. אך הנה שרתה על פלוני רוח אחרת והתחיל להרהר אחרי זכותו של הרודן להיות דן־יחידי על גורלות של אישים ועמים. מפעם לפעם הוא מתגבר להביע מקצת מפקפוקיו בקול. אבל כמה זהיר הוא בלשונו וכמה מסוייג הוא בכל דיבור היוצא מפיו. אמנם, בזמן האחרון ירד השער על אומנות הרודנים וכסאותיהם אינם עומדים עוד באיתן כלשעבר. רוחות בנות־חורין מטיילות בעולם. ריח אביב מורגש באויר. גזע מצילי־עולם נמאס על הבריות עד כדי גועל־נפש. וכלום מי שועל אינו תקיף לשעה במקומו שלו, במדינה שלו, בפלך שלו או בחוג שלו? ענין הרודנות ירד לשוק ופשה כנגע בכל גוף כיתתי. אבל החוש אומר לנו, כי יומם קרוב. נגלו קלונם וזוהמתם ורשעותם אף לטפשים שבבריות. פלוני בעל־חוש הוא. ובכן, הוא מעז בזמן האחרון להביע פקפוקים קלים לגבי מעלתו וחכמתו של הרודן. אף מניח הוא שייתכן ואין העריץ מחונן ברוח־הקודש, אין בידו מונופולין על האמת המוחלטת ולא כל דיבור שלו יוצא מפי הגבורה של הקידמה ומלכות המחר. אבל צאו וראו, באיזו זהירות ומתינות מביע פלוני את הרהוריו האפיקורסיים הקלים. סוף־סוף הרודן אינו יפה־רוח, אף לא סתם משרת של מי שהוא. הוא אדון, ואולי השטן בכבודו ובעצמו. ובשטן אין להקל ראש. שטן אף בשעת ירידתו שטן הוא. פלוני בכפירתו בשטן אינו עז כאריה וקל כנשר, כפי שהיה בהגנתו על תעתועיו ומדוחיו. הוא מדבר בשפה רפה. נוקט לשון “סבורני” ו“כמדומני” ו“אם איני טועה”. לפי שעה הוא עושה גיחה כל שהיא. פעמים, כשהוא מסתכל בשמות שנעשו בגופים ובנשמות ואף בהגיון הפשוט, הוא מוציא גניחה מפיו. עד לידי נגיחה כלשהיא בשטן עוד רב המהלך.


 

יין וחומץ    🔗

איזהו חכם, הרואה את הנולד לא רק בתחום המעשה, אלא גם בתחום המדרש. כל המחדש הלכה בתורת האדם או בסוגית החברה חייב לדקדק עם עצמו, שמא טומאה גנוזה בשולי חידושו ושמא נותן הוא מקום לתלמידים שיבואו אחריו לפרשו שלא כהלכה ולעשותו סם־מות לרבים. הנכנס לכרם החכמה לבצור ענבים ולעשות יין עליו להיות ערב גם לחומץ שיצא מיינו.

דרך כלל מיישבים כל קושיה על רעיון טוב שנתגשם בחיים וגרם רעה לעולם, שאין הוגי הדעות אחראים לרעיונותיהם, שמוציאים אותם במהדורות עממיות. וכך דוחים אותך בקש ואומרים, שאין מביאים ראיה מתורה חמרנית הדיוטית או מפסיכואנליזה שלבשה צורה גסה־שוקית. אבל האמת היא, שהרעיון עומד במבחן דווקא במהדורתו העממית, ואם השוק מסאב אותו, טעון הוא בדיקה, שמא סורו רע מעיקרו או ניסוחו, אפילו העיוני־הדק, אינו כשורה. כל העלול להסתאב, הריהו מסואב ועומד.


 

היסוסים    🔗

ושוב איני יודע על מה עלי להתפלל: אם שאהיה נשוא־פנים בעולם ויבואו אחרים ויגלו בי פנים שלא כהלכה ויעשו כל דיבור שיצא מפי פלסתר, ועל כל פן ופן שלי יהיו צרים צורה שאינה שלי, כל עיקרה עבודה זרה, או שאצא מן העולם זר ושכוח ולא יהיו לי כל שם וזכר, ולא יבואו בעלי המקלות והתרמילים אל גני ללקוט שושנים ולרמוס את מיטב צמחי וגידולי.


 

מבחנים    🔗

ייתכן שאין לעמוד על טיבו של שיר, אלא אם כן מרצים את תכנו בשפת הפרוזה, שהרי המשוררים הגדולים, בני כל הזמנים כל שיר שלהם אפשר לעשות ממנו תמצית של סיפור המעשה. הוא הדין חייבת כל יצירה הן בסיפור והן בהגות להיבחן אם אפשר להריקה ללשון־תרגום מבלי לאבד את עיקר חנה וטעמה. הרי הטוב פורץ כל גדרי לשון והווי מצומצם. כיוצא בכך אתה מכיר את הרעיון לפי מה שהוא ניתן להיתרגם לשפת המעשים. במעשה ייבחן כל מדרש.


 

שתי ראיות    🔗

בבתי־עניים תופרים בגד לבן הבכור בתכנית מחושבת מראש, שבבוא היום יהיה הולם גם את גזרתו של הבן הצעיר. אין משפחה עניה יכולה להתיר לעצמה תפירת בגד לפי מידתו של בן אחד בלבד. מין האדם הוא עני ואביון ואינו רשאי לשחר רעיונות, שאינם צורך־חיים. רעיון המתפגם לאלתר בשימושו המעשי, מן הסתם נפסד מעיקרו. במדרש “שמות” כתוב: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים. אתה ראית ראיה אחת, באים לסיני ומקבלים תורתי, ואני רואה שתי ראיות, קבלת התורה ומעשה עגל. כל ענין טעון שתי ראיות. כלום עין אחת לאדם? שתי עינים לו. אף שתי עיני־רוח. ראיה אחת אינה מספיקה. המביע רעיון מצווה להסתכל לא בו בלבדו, כי אם גם בכל תולדותיו וצירופיו ובבואותיו המקופלים בתוכו, אף כל פירוש וכוונה שאפשר לתלות בו.


 

הללו הצפים תמיד למעלה    🔗

זה כמחצית היובל עומד סגל אנשים ברומה של הפומביות. תחילה הם מתבלבלים ומבלבלים, טועים ומטעים ומושכים אחריהם המונים במשאות־שוא. אולם ראה פלא, כיוון שבא שפל לפולחן השקר הם המרמים המרומים או המרומים המרמים, שוב מרעישים את הציבוריות בוידוייהם הפומביים על שגגותיהם לשעבר, מושכי העבותות בחבלי השוא מושכים גם בשופרות החרטה. הם המדיחים והם המאוכזבים. הם המתעים והם הקוראים השיבנו. הם. תמיד הם. לעולם הם צפים ועולים למעלה. תחלה סכסכו את הדעות וגנבו את הלבבות ולאחר כך הם גונבים שוב את ההצגה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52819 יצירות מאת 3068 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!