האסקופה הנדרסת    🔗

השטיחים המעודנים משביחים כשדורכים עליהם. אולי משום כך יש הרבה תמימים, העושים את עצמם כאסקופה הנדרסת, שמים את נפשם לעפר, כדי שיזדככו וישביחו ויעלו במדריגות. אבל תמימות, המבקשת לעלות בדרגה שוב אינה בגדר תמימות. אין לנהוג אימון מרובה בתמימים הנמוכים כעשב וחרישים כמים. יכול אדם להיות תמים וענוותן, ובלבד שתהא קומתו זקופה. אילולא אני חושש הייתי אומר, שכשם שכל אחד ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו, כך התמים ניכר בראשו הזקוף. מי שאין בו תחבולות ונכלים, על שום מה אין הוא צועד בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא בקומה זקופה, מה פשעו ומה חטאתו שהוא מנמיך את קומתו וממעט את דמותו, נותן כאוב מארץ קולו ועומד בדחילו ורחימו בפני כל הגדול ממנו בתפקיד? הכזהו תמים? התמים בדין שיהיה ישר, קומתו זקופה, דיבורו נועז, מבטו נוהר למישרים וחיוכו גלוי, ללא אימה, ללא כריעה והשתחויה, דומה, רבים המחבבים תמימים מתכוונים לנכנעים.

תרמית התמימות    🔗

פקחים בוודאי קלקלו הרבה, אבל כלום שוטים קלקלו פחות? יש שכל, הגורם לבלבול־מוח ומעקם את הישרה, אבל מצויים הרבה יותר חושים מנוונים ומפותלים, המכניסים מהומה בלב וגורמים לבלבול־רגשות. רבים פוסלים, ובדין, שלטון השכל. שמא תאמר ששלטון החושים טוב? כל שלטון אינו טוב. שלטון היצרים על אחת כמה וכמה. כשאנו מצדדים בזכותו של השכל לא אמרנו עדיין, שמצוה היא להושיבו על כסא השלטון. אין לנו צורך בשליטים, לא ברבים ולא באחד. אנו זקוקים לשליחי־ציבור, למשרתים נאמנים, לשמשים, שאינם עושים את מלאכתם רמיה. תמימות שאינה נושאת רק את עצמה, אלא מתיימרת לישא על גבה גם הרבה דברים, אף יישוב העולם ותיקון העולם, מן הסתם סורה רע. יש בתמימות זו יותר מאחד בששים תרמית. על מי שיש בו תמימות מעין זו אומרים שהוא תם הנוגח כמועד.

להבדיל בין גאוה לרהב    🔗

אפילו חסידים שהזהירו הרבה על הענווה וההכנעה חוזרים על הכתוב “ויגבה לבו בדרכי ה'”. שמינית של גיאות נחוצה מכל מקום כדי להיות עובד ה'. בלי קצת גיאות אי־אפשר לעשות שום עבודה ולתקן דבר. מי שהוא כולו ביטול היש, אינו מסוגל עוד ליצור שום יש. גיאות מעט היא הכרחית ממש כמו סכלות מעט. אין צריך לומר, שחובה היא להגיד תמיד “להבדיל” בין גאוה לרהב. בדקתי ומצאתי, פעמים יש תמימים שאינם גאים כלל, אבל לעולם אין תמים, שאינו נתפס לרהב ולראוותנות. מבחינה זו אפשר לומר, שהשכל דרך כלל בולם את הרהב. אם אין ביכלתו לעקרו לגמרי – מידות אינן נעקרות, אלא משביחות, מתאצלות, מזדקקות – הריהו מרסנו, מצמצמו, מעמיד כנגדו ראי לראות עצמו בגיחוכו.

יחסי הגומלין    🔗

תמה אני, שבעלי־הלכה אחרונים בתורת הנפש מגלגלים כל כך הרבה ביחסי הגומלין שבין השכל והחושים, משל אין באדם אלא כוח החושב וכוח החש. ואינם נותנים כלל את דעתם על מכשיר אחר, שאף הוא בכלל האדם, והוא הלב, הכוח המרגיש. מדברים על האדם, כאילו יש בו רק בשר ודם ומוח, יצור חסר־לב מעיקרו, ושמא היה לו לשעבר מין דבר כזה, אלא שאבד לו בענין רע, נתבלה או נלקח לבית העבוט. לאמתו של דבר יש לב. למי נתנו את הלב למשכון? אימתי הוא עבר ובטל? יש גם יש. גדול או קטן, טוב או רע, רך או קשה ואכזרי. אבל יש לב. קיימא לן שיש. על כרחך אתה אומר שיש. עוברים עליו בשתיקה ולמה אין מביאים אותו כלל בחשבון הכוחות? אפילו הלב הרע ביותר טוב מן החושים דורשי הטוב. הצד שכנגד לשכל הוא, כמדומה, לא החושים. הלב הוא הצד שכנגד הראשי. מה בצע במוח גדול וחזק כשור־הבר, הפועל בצוותא עם לב שפן? ומה ממש בכל החושים הערים, כשהלב ישן ורגש הרחמנות מתבטל? בלב נעוץ גם חוש האמת. וכלום חוש האמת הוא נחות־דרגה?

תמימי דרך    🔗

עדיין אנו תוהים ושואלים: “אשרי תמימי דרך” מה פירושו? מי כאן תמים: האדם או הדרך? יש הולך בדרך הישר ועושה בה תעתועים ולהטים; ויש צועד ביושר ובאמת בדרך תעתועים ולהטים. ואי אתה יודע קלקולו של מי גדול יותר. הלב מתחמץ למראה הצבועים שבכל דור, אשר רוממות היושר בפיהם ואין תוכם כברם. אבל מה נחת לנו מן הפשטנים, ההולכים בתום־לבם אחרי מאשריהם המתעים ועונים באמת וביושר אמן אחרי כל דברי ההשמצה שבפי מנהיגיהם. תועי־לבב ותועי־דרך – איזו צרה קשה יותר? טוב התמים, שגם דרכו תמימה, וטובה דרך תמימה, שמהלך בה תמים. אך צירוף זה הוא יקר המציאות.

המזיק לפי תומו    🔗

חושבני שלא ייחדו עדיין את הדיבור על סוג מיוחד של תמים, המזיק לפי תומו. והוא גם מסיח לפי תומו, היינו, מסיח לפי תומו את דעתו מהזולת וקרוב רק אצל עצמו, דורש תמיד רק טובת עצמו. ההתקרבות אצל עצמו נעשית אצלו בתכלית התמימות. הוא באמת סבור לפי תומו: אני ואפסי עוד. ובטוח הוא לפי תומו, שכל אחר גם כן אין לו בעולמו אלא טובת עצמו. והוא בתמימות רואה את כל זולתו כקליפת השום. ייחרב ויישרף הכל, ובלבד שלא תחסר מנת הכרוב והחזרת על שולחנו. התמים הזה בטוח, שמנהגו של כל העולם בכך הוא. הוא בטוח לפי תומו, שהכל משקרים ומכזבים, ולמה לו להיות הטיפש היחידי ולדבר אמת ונמצא הוא מזיק לעצמו? הכל מדברים אחד בפה ואחד בלב. ומפני מה הוא מחוייב לדבר בהתגלות־לבו? התמים הזה טעון רחמים. מה יעשה והכל אומרים שהאמת נעדרת ואין רוצים בסחורה זו שהיא אמת, וכלום יחזר הוא דווקא על הפתחים בסחורה שאין לה ביקוש? צריך להיות אדם מן הישוב ולא יוצא־דופן. הוא הולך תמים, ואינו מסכים להיות יוצא־דופן. אילו היו אחרים מבקשים צדק, יושר, אמת – מהיכי תיתי, אף הוא עמהם. אבל כשאין רוצים בדברים הללו – למה לו לילך ולהתחכם ולעשות חשבונות ולהערים עליהם? לא, הוא הולך תמים. ושמא אין לכעוס כלל על סוג תמים זה או גם צריך לרחם עליו. אבל לעשות אותו אדם־דוגמה, אדם־מופת – לא. פעמים חושב אני: גורו לכם מפני התמימים.

מעלת התם    🔗

חכמי כל הדורות שיבחו את מעלת התם; שלומי האמונה ויראי־שמים כל־שכן שדרשו כמין חומר את הכתוב “תמים תהיה”; חובבי הבריאות והפשטות על אחת כמה וכמה שגמרו את ההלל על הולך תמים, המסיח לפי תומו והפועל לפי חושו, ולפי שאינו מבקש חשבונות רבים הריהו עשוי ישר. כלל כל התשבחות שקשרו למי שאינו מתחכם הרבה כלול בכתוב הנודע בשערים, הן בשערי החכמה והן בשערי המוסר, והוא: “אשרי תמימי דרך”. מסתבר שלאחר שכולם בפה אחד מסלסלים ומרוממים את התמים, ומתוך שבחו של זה משתמעת ממילא גנותו של החקרן, שוב אין רבים מעיזים להיכנס לתוך החקירה ולהרהר אחרי שבחי התם, שמא לא “כצעקתם” והתם אינו כלל יצור נחמד כל כך, ומי שהולך אחרי חושו הוא לאו דווקא עשוי ישר. אין מעיזים. ואולי כדאי להעז. כדאי וכדאי. תמצא לומר: מתוך העזה זו סופו של אדם לבוא על ענשו ויאמרו עליו שהוא מתחכם וחקרן ושכלתני, וייתכן שיענדו לראשו כובע של לעג בלעז ויקראוהו בשם אינטלקטואליסטן – ואין, כידוע, חרפה גדולה מזו. מילא!

אילו אפשר היה לקנות תורה ודעת על ידי צירופי־מספרים וחישובים של כמויות – כפי שרבים באמת נוהגים ומחברים השקפות־עולם על יסוד ספרות – היה כדאי לברר על ידי איזו סגולה של חשבון, אם בהיקף עולמי ואם בתחום מצומצם יותר, כגון במדינה או בעיר אחת, כמה, למשל, חכמים ובעלי־מוחין, אינטלקטואלים בלעז, יש במקום זה או פלוני וכמה תמימים. אין אף צל ספק בתוצאותיו של מחקר משונה זה. פשיטא שמנין האחרונים גדול הרבה משל הראשונים. חושבני שהיחס המספרי הוא בערך כזה: על כל עשרה תמימים פיקח אחד, ואולי אף אחד לאו. ואם כך יכול איזה מקשן לשאול: כיוון שרוב מניינו של העולם תמימים הם, מפני־מה אין עולמנו עולם שכולו טוב וכולו יושר? או שמא אף התמימים, שמרובים הם, אינם כל כך בסדר! אין בדברי משום החלטה כל עיקר. איני דיין. אני דן. ובוודאי שאיני פוסק. אני רק מהרהר אחרי רוב פסוקים, המספרים במעלתה של התמימות. אילו רק פסוק אחד או שניים החרשתי. אבל הפסוקים הם בשפע. וזהו שפע חשוד.