תפילה    🔗

הכל מתפללים לאיזה כוח נעלם שימלא משאלות־לב, בין הוא שוכן במרומים בין הוא מקנן אי־שם או אי־פה בקרבנו. התפילה היא ריכוז כל כוחות הנפש, והרצון בכללם, על החפץ המבוקש. ריכוז ענינו התפשטות מהכל לשם ההתלבשות בנקודה האחת. משל המתפלל מוכן ומזומן לתת עולם ומלואו תמורתה. האומר בלב ונפש אחת שאלתי אותה אבקש לחזות בנועם ה', כבר נכנס בלב ונפש לתוך מעגל הנועם. הרצון הכביר, שנצטבר בתוך נקודה זוטא, פועל כחומר־נפץ, לפורר מבפנים את המעצורים הצפונים בכל נפעל לגבי הפועל. מכאן שהתפילה כרוכה בויתור גדול, בקרבן. לא בכדי ניתקנה התפילה במקום קרבן. היא גופה קרבן.

שאינם מתפללים ליושב בסתר עליון מתפללים ליושב בסתר אחר: למזל, לגורל, למקרה, להכרח ההיסטורי, לקול המון, להצלחה בבחירות, לכל נעלם. אדם מתפלל גם לנפשו, שובי נפשי למנוחיכי. החולה מתחנן לכאבו: הרף נא, הרף! המתייסר בנדודי־שינה שופך צקון תפילתו באזני עצמו: נומה, אנא, נומה. כל הוכחה והסברה הן תחן. אף הפונה אל השכל הישר כורע ומשתחוה לפניו, כביכול מקבל עליו את עולו כעול מלכות שמים. שיר, זמר, נאום, פרק־הגיון, כל שכן ברכה, יש בהם מיסוד התפילה. רבים מדברים שירה ואינם יודעים. הכל מתפללים ואינם יודעים.

אף התקוה היא השלטת הרצון על העתיד לבוא. לכן יש בה כוח הפועל. כל תפילה היא מעין פעולה. במובן זה נאמר, שהתפילה עושה מחצה. כלום יש מניח אבן הפינה לביתו, שאינו מייחל ומצפה ומפלל לבנות גם את גגו ולהציב את חלונותיו?

התפילה היא אשנב, או שער מן ההווה לעתיד, מן הזה אל הבא, מן היש אל הנכסף, מן היום למחר. המתפללים הם אנשי המחר.

אם כך, הרי זה כך. בקהל המתפללים יבואו הזורע והנוטע; השולח לחמו על פני המים והמשגר מברק עסקי או אגרת לאהוב־ידידו; הנושא אשה בצפיה, לראות עמה חיים טובים, הקובע לעצמו מטרה; הכותב דף ראשון בחיבורו על מנת להביאו לידי סיומו; העולה על שולחן הניתוחים והגומע טיפות של סמי־מרפא; היוצא למלחמה והעולה על הדוכן לנאום מתוך אימת הציבור; המהפכן ואיש המחתרת; כל החוגר עכשיו לפתח לאחר זמן. חי הנושא את עצמו נושא תפילה בכל עת.

שמרני אל    🔗

שמרני, הנורא, מלישא עיני אליך;

מלבקש את קרבתך;

מלפחד מפניך;

מלאהוב אותך;

מלשאול לנתיבותיך;

מלהשתוקק דעת אותך והשג דרכיך;

מלהגות כאש בעצמותי את הכתוב “שויתיך לנגדי תמיד”.

שמרני מלשמור בקרבי את זכרך.

דבר ההלך    🔗

למדתי תפילה בלילות ללא שנת וענוה בצוקי ההרים. מבתי־כלא שאבתי בינה בסגולת היקר אשר למרחביה ומיוצאי־חלצי השכלתי דעת, כי טוב לגבר אשר ישא עול בנעוריו. מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז לבכות סבל ובסוד אורך הרוח וקבלת עול המשמעת הביאוני הדרדקאות, אשר מדי שחרית בשחרית יצאו אל סבלותיהם לקבל תורה מפי מוריהם, לקח אשר לא טוב רב צפון בו.

ילקוטיהם בזרועותיהם וסבל תורה־מורשה על שכמיהם – ככה יצעדו תמיד, יצעדו ביום חורף קר חודר לעצמות ובשרב הקיץ, בגשם השוטף, בסופה המשתוללת, בבוץ יבוססו, צמודים לנטלם, כמו על פי צו קדמון, יצעדו ולא יסוגו. יסחבו על גבם מוסר אבות וחכמת קדמונים.

ככה אעשה גם אני את דרכי־לא־דרך. אשא ואסבול, באין דעת לאן ובלא שאול על מה. הנני ההלך, בי המהלכים, ממני אלך. הולך אני ועל סביבותי שב, בן־לכת. מלבי הדופק למדתי לכת. כל עוד לא יחדל, לא אחדל גם אני.

ממה נפשך    🔗

אם כל התפילות “וטהר לבנו” וההטפות לתקן עולם במלכות שדי הן צביעות, הרי גם הוקעתן כשקר היא מין וידוי, שאף הוא שקר. האמת תורה דרכה. שהיא דרכנו, אל הטהרה והתיקון.