רקע
שאול טשרניחובסקי
אֲנַחְנוּ וָהֵם

אלה דברי הד"ר טֶנֶנְבּוֹים במושב רופאים אחר אספה אחת כשנשארו הוא ואחדים מרעיו על כוס בירה:

– הפרק “אנחנו” ו“הם” – טעון עיון ועיון.

“אנחנו” – כלומר: הרופא למינו, ו“הם” – אותו הקהל אשר אליו עינינו נשואות וממנו לחמנו נמצא, והוא מיחל אלינו בשעה ש“באו מים עד נפש”, ומקלל אותנו כשהוא נזכר אחרי כן בכסף שהוציא עלינו.

וכאן מקום להתגדר בו.

כאן כר נרחב לדברי פילוסופיה מתובלים בסוציולוגיה, באֵתיקה וכו' וכו'; אלא שאני מְוַתר על כל אלה – מטעם פשוט: אינני מומחה לפילוסופיה. ומציע משום זה הפסקה של חמשה רגעים. והיה כאילו קיימתי מצות פילוסופיה. אם מתוך זה תרב החכמה אינני יודע; אלא שהשטות לא תרב – בזה אני בטוח.

אינני בא אלא לספר דברים כהויתם; ויודע אני שמתוך כך יעלו גם על זכרונכם כמה וכמה זכרונות ומעשים ומאורעות, “נסים ונפלאות” שנעשו לכם ולמכיריכם עד סוף כל הדורות. ומאמין אני, שאילו ישב בינינו גָלֶנוּס או אִפּוֹקְרַטֶס, היה מוסיף גם הוא נופך משלו: “וואַסער אויף אונזערע מיהלע”. ומתוך כך נבַלֶה שעה־שעתים בנעימים. לנו אין כל צורך להוציא מסקנות – הלא אנו כאן בינינו לבין עצמנו.

ויהי היום ואני מקבל טֶלגרַמה.

ויודעים אתם את ענין הטֶלגרַמות. טובות לא תבשרנה לעולם. לכל הפחות לנו, ליושבים בערי הפרזות. שמחה דיה בשעתה, אבל צרה וכל תקלה עוד יכול אדם לתקנן, אם באמת אפשר לתקנן. וממהרים החוטים המתוחים על העמודים הזקופים, העומדים אבלים ובגפם לאורך ארחות וכבישים, להוליך את הקול עד סוף העולם: צרה עליך ידידי!

וכך הוה.

מודיעה לי אחותי תחיה אשר אָחי חולה, מסוכן, ושאמהר לבוא. היה זה בערב עם חשכה. הרכבת עוברת על תחנה רחוקה ממני 17 מילין.

מתי עוברת הרכבת – אין איש יודע בדיוק. למה זה? דיה לצרה בשעתה. ידוע בכלל, כי היא עוברת לאחר הנץ החמה.

הנץ חמה זה מתי חל? – בקיץ סמוך לארבע, בחורף סמוך לשש.

וכמה רכבות עוברות בכלל? ־ אחת מְהִירה ואחת רְגִילה; שתים לכאן ושתים לכאן.

ובכן, בן אדם, כשאתה בא לתחנה זו, מאי איכפת לך, אילו היית מוציא פנקס ועפרון ורושם לך שחור על גבי לבן ארבע שורות למזכרת?

באמת, כך צריך היה לעשות; אלא שאין עושים כך.

וכשצריך אדם לדעת הוא סומך על הנס ועל בעל בית־הדואר ועל הסוחר הבא לשם על מנת לקבל סחורתו. אני – אני נושא משרה, ובכן עלי לקבל תחלה רשיון בעיר־המחוז הסמוכה. יום אחד אעשה בדרך לשם, יום אחד שם, ויום אחד עד שאשוב לתחנתי זו.

– ובכן מה הועילה הטלגרמה?

– נמלכתי בדעתי ותיכף שמתי פעמי אל ידידי הנוטַר של הַזֶמְסטבָה הראיתי לו את הטֶלגרמה, הסברתי לו ענין הנסיעה לעיר, וגמרנו אשר אני נוסע בלי נטילת רשות. מחר עם שמש אני נוסע. הוא ידאג כבר שלא תארע תקלה על ידי זה.

בבוקר השכם, שתי שעות קודם הנץ החמה, עמדה על יד מעוני המרכבה הרתומה לסוסי הפוֹסְטָה. ונסענו בעוד כל הכפר עָשֵן ועמודי תכלת וכרתי מתמרים על כל גג ומעשנה. היינו נתקלים בעדרים יוצאים אל המרעה.

עמדה הרכבת מוכנה לשרוק ברגע שבאתי עד התחנה, עוד הספקתי לקבל כרטיס ולהכנס בקרון שכנגדי.

התחנה קטנה ואנשים בה הרבה; הרכבת עוברת במקום שהאוכלוסין מרובים והתנועה גדולה. הקרונות מלאים מפה אל פה. בני אדם עומדים צפופים, ויושבים שבעה על ספסל אחד. לַמַשָׂא אין מקום כלל.

נדחקתי אחרי רכבי נושא סבלי, זרועותיו של אכר חסון פנו לי מקום ודרך לעבור עד הספסל השני. יותר לא עצר כח גם הוא.

את חפצי סדרנו מעל לחפצי נוסעים אחרים ואני נשארתי דחוק ועומד.

ואני הייתי עייף. כל הלילה לא ישנתי בעטיה של הטלגרמה. קדמתי מאד לקום. וגם טלטול הדרך היה בי. חשתי, כי אי אפשר לי לעמוד יותר וגם מִיֶתר הנוסעים, כנראה, לא נעלם הדבר. ונדחקו שבעה שישבו על הספסל ונתנו לי מקום עד כדי שיעור רגל אחת – וגם זה רק למחצה. הייתי יושב ולא יושב, עומד ולא עומד, ובאמת תלוי בנס.

זקנה, קשישה אחת, היא רחמה עלי.

– עיף אתה, בני, אמרה לי ועיניה מביטות בי בחן, עיפות זו מנין לך?

– מן הזֶמסטבָה אני בא, עניתי: אני עובד בזמסטבה ושם עתה המגפה. הלא שמעה, טיפוס הבהרות. –

– כן, יקירי, רחימאי, שמעתי אומרים, ענתה הזקנה ותתחלחל.

– ורבים המתים במגפה? שאל אחד היושבים. הזקנה היא, כנראה, יראה להזכיר במות.

– רבו, מאד רבו! אין בית אשר אין שם מת. ככתוב – בכל הכפרים ובכל החוות.

– ומדוע הם רבים כל כך?

– ממגע איש באיש; מחלה מתדבקת, כידוע.

– וגם מן המטַפלים בחולים יש מתים?

– שמונים למאה, עניתי, כל הקרב יחלה. כמה רופאים והאחיות והחובשים והמטפלים.

– ואיך המחלה מתדבקת?

את תפקידה של ה“סֶמַשְׁקָה”1 לא ידענו אז, ולי לא היה צורך בגורם אחר על כן עניתי:

– ע"י מגע בידים, בכלים; למשל, אם אני נוגע בחוֹלֶה ושב ונוגע באיש בריא, בשכני. והרימותי את כפי ופשטתי אותה כנגדי.

שכני לימיני חגר שארית כחותיו ולחץ כלפי ימין את שכנו שלו. – “דיה בנגיעה וגם בהבל פי איש מפי איש”. –

פתאום רווח לי. הזקנה קפצה כאותה סְפִֵרָה של גוּמִי מבין שתי נכדותיה תפסה מקום שכנתו של שכני, תפס שכני מקומה של שכנתו – ואני רגלי ועוקצי שלי כולו – כולו – תפסו מקום על הספסל.

– רבים המתים אמרתי, רבים מאד. דיו לאדם שיכנס. לבית חולה, והוא הולך ומפיץ את המחלה בין הבריאים. ואם הוא אינו חולה יחלו בני ביתו. שלשום מתה לנו אחות, תמול מתו שני חובשים, גם שני שבשלישי שלה מת. היה קרוב רחוק לאחד מרופאינו – גם הוא מת… שלשום מת. ומחר ימות…

ועד שאני הולך וממית רחוקים וקרובים, הולך ונעשה הספסל שלי יותר נוח לישיבה. שנים נשארו עליו בריחוק מקום ממני. גם מן הספסל שכנגד נמלטו היושבים על נפשם.

רואה אני שנשארנו יושבים רווחים, אמרתי: אין שוה להמית את כל האדם, מוטב להניחם ל“החיות זרע” ונשתתקתי. גם מקום תפסתי אצל החלון. ובין כותל וכותל נמתחתי למחצה לאורך הספסל ונרדמתי.

אדוני, אני מיעץ גם לכם לנסות באמצעי זה, לכשֶׁתִמָצאו במצב דומה לשלי. ואולם אני לא דוקא לספור זה התכוונתי. אותו ספור מתחיל אך כאן. רציתי לספר לכם על דבר אותו ה“טפּוס” שנטפל לנו בצאתנו מחרקוב: ולאלה שאינם יודעים, אני מקדים הקדמה קטנה.

היה במֶליטוֹפוֹל קַפֶּלמֵיסְטֶר, מנהל־מקהלה – יהודי, וכיון שהיה קפלמיסטר צבאי וגם יהודי, נעשה ממילא בבחינת “פני העיר”, וגם בבחינת “אינטֶליגנציה” והוא מעורב עם הבריות שבפמליא עליונה: עו"ד, רופאים, ממונים בבַנק מן הראשיים וכדומה.

פותח אני את עיני, משפשף אותן, מוציא את משקפי ומרכיבן על גב חטמי ומתבונן על סביבותי: “עוד המגפה שוררת”. הספסלים אלה שעל ידי ואלה שכנגדי – שוממים למחצה. והנה יושב אחד חדש – הקָפֶלמיסטר ממֶליטופול. מכרי.

לא תיכף הכרתיו. תחבושת עשויה “Lege artis”, על לחיו ועוברת על ראשו. אני באפו וסנטרו הכרתיו. סנטר משונה היה לו, כאילו התכונן מתחלת ברייתו להשיג את חטמו ועדיין לא הגיע. בריה משונה של סנטר היתה לו! אלמלא סנטר זה לא הייתי מכירו, כי רק “”per se" אני מכירו. וכשהכרנו זה את זה שמחנו, כמובן, זה על זה. מאד שמחנו: פליאה היא – בני עיר אחת, ממש קרובים. שְׁאָלַני מנין ולאן, וגם אני עניתי לו בשאלה: מנין ולאן, והתחבושת למה היא?

– מחַרקוב בא.

– מה עושים בחרקוב בקיץ, ועונת התזמורת בארץ?

ואז פתאום התלהב מכרי והתחיל קובל על “ד' ועל משיחו – ועל ננתקה”.

פתאום – לפתע פתאום – חלה את אזנו. קפֶלמיסטר שחלה את אזנו – מבין, אדוני הרופא? קפלמיסטר בלי אוזן – ממש כלב בלי זנב, או יותר נכון, זנב בלי כלב: נתבהל, כמובן, ותיכף ומיד ־ מאַרש, מאַרש! אל הרופא.

הציץ הרופא בשפופרת עשויה לדבר, ישנה כזו: מעין אפרכסת, כיון במראה העשויה לדבר, וסוף דבר נתן לו סמים: בקבוק קטן ובו מין שמן. שריח קַרְבּוֹל. – כן, קַרבול! ־ נודף הימנו. נותנים עשר טפין בתוך כַּפִּית ומחממים אותה על גבי הנר ושופכים לאוזן.

היה עושה כן בלילה בלילה בשובו מן הגן.

והשד הִחִגֵר יודע כיצד זה אירע, שנמצא על השלחן בקבוק שני דומה לזה, ובו תִמְסָה של קרבול אבל חזקה מאד.

היה כל כך רגיל כבר בטפין שלו, שלא היה מסתכל בבקבוקו אלא מַרִיחַ מרחוק במה שיש בו. הסיר את הפקק, בא באפו ריח הקרבול (כנהוג), ושפכו לתוך אזנו. ובו ברגע אש כויה. מתוך תנועה אינסטינקטיבית הפנה ראשו כלפי הכתף ויצאו הנוזלים ונזלו לאורך כל הלחי. השם יתברך, אזנו לא סבלה, אלא מה? הִכאיבָה התמסה ללחיו, כויה ולא כויה, פצע או חבורה, מלוא הלחי.

מבין אתה, יקירי? שערו בנפשכם סקַנדַלִיתא רברבותא כזו. קפֶלמיסטר צבאי ותחבושת על לחיו. – מנצח בנגינות על הכלי זמר? – לא – אין זה אלא במחילה מכבודכם – טפו!

השקצים הם תיכף חשו בדבר, הדיסצִיפְלִינה איננה. כלא היתה!

הלך ושאל את אחד ממכיריו הרופאים, רופא מומחה, בקש כי יתן לו איזה דבר ממשי, שיש בו כח – אין לו פנאי.

נתן לו משחה.

– אדוני הרופא בודאי יודע מה טיבה: לבנה היא, וריחה נודף. נעים הריח, והצלוחית גם כן לבנה.

נעניתי לו בראשו: אני יודע.

מָשח. משח שוב. משח בשלישית. הבל הבלים!

הפצע פצע.

נמלך והלך אל שני.

זה נתן לו משחה כתומה, וריחה לא כ"כ נעים. צלוחית של זכוכית פשוטה.

ושוב משח. ועוד משַח. והלך ומשח כמה פעמים.

הפצע עומד במרדו, כאלו לא אליו מתכוונים – ועוד זאת: – יש לו נטיה לתפוס מקום גם מן הצד.

שמעתי? בקצור:

הלך מדוקטור לדוקטור, ומרופא לרופא וממומחה למומחה. וחדל. מן הרופאים חדל. והתחיל מתיעץ עם חובשים. וגם אלה לא הועילו.

אשתו של הקטיגור יעצה לו מה שיעצה, וגבאי בית־התפלה שלהם הביא לו משחה משלו. שנתיים קודם רִפֵּא אותו הרופא האשכנזי מן הקולוניה. לו לא הועילה. אפשר מרוב ימים תש כחה של המשחה.

בין כך ובין כך – לפצעו ולבָשתו הוא עודנו בתחבָשתו, עד שאמרה לו הפלונית שלו: ילך ויתיעץ בחַרקוב עם פרופיסור, כי מה סוף הדבר? כך דרכם של רופאים, כך דרכה של מדיצִינָה. פצע קטן, פצע כל־שהוא, ואין שום בריה יכולה להסירה.

אפשר היה גומר את ההלל על הרופאים באופן אחר קצת. קפלמיסטר צבאי מה שהוא מפליט לפרקים מפיו בשעת כעסו? – אלא נזכר לפני מי שהוא יושב.

– והפרופיסור בחַרקוב?

ואז אך אז הרים את קולו והלך וחרף את מערכות כל הפרופיסורים.

סיר נפוח ולא אדם – היה בשעת מעשה.

אני, הלא יודעים אתם, אינני מתלמידי האוניברסיטא שֶבחַרקוב, ואין אזני סולדת ממה שזה מחרף את חרקוב. אני ישבתי בשויון נפש, מאזין ומקשיב לחרפות. אָמָן היה בנידון זה.

ומטעם זה רק לאחר שעה קלה, אני מוצא, כי די כבר בחרפות ושאלתיו: בשלמה כל חרי האף.

– הלא מבינים אתם, פנה אל יתר הנוסעים, הנסיעה ממֶליטופול לחַרקוב עלתה לי בחמשים רובל, והוא הוא המכונה פרופיסור, הולך ונותן משחה – שלשים וחמש פרוטה מחִירה. משחה של חומצִית בוֹר שלשים וחמש פרוטה מחירה!

כרטיס הנסיעה לשם וכרטיס משם, שלשה ימים בחַרקוב; דמי אכסניה, דמי עגלונים, דמים כאן, דמים כאן – חמשים רובל במזומנים. והנה בא זה ונותן משחה של בור: שלשים וחמש פרוטה.

עיני הקפלמיסטר משוטטות בכל “העולם” היושב ממולו ועל ידו.

– כלום הועילה המשחה? נועזתי לשאול.

– כמובן הועילה, זרק לי תשובתו המנצח בנגינות, בהברה חטופה, כנואש כבר מהפָטר משוטה המטרידו בשאלה של מה בכך. – הועל… הועילה, לאחר משיחה שניה הועילה. אלא – וחזר לקצפו ולרגזו – אני שואל אותך, אדוני, חמשים רובל הוצאות היו לי, ובא זה עם המשחה שלו – שלשים וחמש פרוטה.

אמור נא אתה, אדוני. – – –


ברלין, 1925.



  1. הכנם – כך נקראה על שמו של הַנַרקומזורב סָמַשְקָה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!