אל אותו מנין של ״חיות שמלפני המבול", שעברו ובטלו מן העולם, כגון: הַטְרִיקֵירַאטוֹפס, הדִיפְלוֹדוֹקס, הטיטאַנוֹתֵירון, הַפְטֶרָאוֹנוֹדוֹן וְהַמֶגַתֶיריון האמריקאי, יש לצרף, לדעתי, גם את מחזיק־הדוֹאַר של הַזֶמְסטווה.
מי מאתנו לא סבל מאותה חיה מחוצפת, שהשם יודע איך ובאיזה אופן תמיד היה לה איזה “צד” בהנהלת־הַזֶמסטווה עד כדי שלא להתירא מפני הקובלנות, שהיינו מפארים בהן את פנקסיהם של מחזיקי־הדואר, לא היתה עליה יראת הקנס, שהיה כרוך בעקבן? – והרי אי־אפשר לו, לאדם, שיהא נמצא במצב של “מלחמה פֶרמאנֶנְטִית”, דוגמת “מהפכת פרמאננטית”, עם אנשים, שיש להם משא־ומתן תמידיים עמו.
וכמה פעמים שהיו אגרופינו מתכווצים מתוך כעס, כשהיינו יושבים בחדר־הזֶמסטווה, מתבוננים לשממון־הכפר דרך זכוכיות מטונפות ועכורות מישיבת זבובים עליהן, ומונים שעה אחר שעה: אימתי יבוא הגואל?
־ אין סוסים! – אָין!
וכשהיה נעשה אי־אפשר להמתין עוד, היינו נכנסים אל האורווה – והנה מפנים אליך כמה סוסים פנים מחוצפים, לועסים מתוך שויון־נפש גמור, או נוחרים סתם במספוא ואינם פוסקים מעבודתם, וכשהיית נכנס לתוך הבית ואומר: – בן־אדם, הלא באורווה יש כמה סוסים? – היה זה מגיש לך בהכנעה מחוצפת את הקונטרס שלו ומראה לך, שכל הסוסים הנמנים על התחנה נלקחו: שנים לזה, וכו'. ואלה העומדים הם סוסים שאינם מן הפוסטה. ואתה יודע, שהמנוול הערום עושה קוֹמְבִינאציות, וסוסים יש ויש!
ועלוב כמותך יושב וממתין גם הוא; מוחיל עד בוש. וגם לו אמרו: כלתה פרסה מן האורווה, והמתין עד שבא עוד שני, חבר לצרה. ואז נכנס המנוול ואמר להם: – רבותי, יש צמד־סוסים. אחד מכם יסע. או שמא רוצים אתם, רבותי, לנסוע ביחד? כי עד שיבוא הצמד השני ועד שירגיע….
ומתוך שמחה נחפזו ואמרו “אמן”, וחתם כל אחד מהם, שקבל צמד. צמד לאורח. וישבו יחד בעגלה אחת, ובצמד אחד נסעו. ובקונטרס שלו נמצא רשום: יצאו שני צמדים ושני רכבים (באמת, הצמד השני עומד ולועס, והרכב השני עובד עבודה בשדה). וכשבא נוסע חדש – חסרים מן המנין ארבעה סוסים ושני רכבים.
ואולם יש אשר מעז יצא מתוק:
כמה וכמה פעמים!
ומאורע מעין זה אספר לכם.
“קאקי חיוורי” אין? – אין. כי זה כבר היה “לאחר מתן־תורה”, וזוגתי יושבת עמי בכפר.
לרגל ענין אחד הייתי בעיר סטר'. וכשהייתי פנוי מכל עסקי החלטתי, שלא כדאי לי להשאר בעיר־מחוז קטנה זו ולבַלות בה גם את הלילה: בצות, מרפסות מקולקלות כנגד שורה של חנויות מטונפות; ובעיר באמצע – הבצה הגדולה, או – הככר הגדולה. ושוק מרובע ובתוכו בית־כניסה. החנויות למיניהן הקבועים: אחת לממכר־קמח, אחת לממכר כלים עשויים עור וזוג־מגפים על תריסי־הדלת, אחת לממכר־ארג ואחת לכל מיני־מכולת סתם. חנות אסמו של זִינְגֶר (מכונות־תפירה) עם שלט, שעליו אותיות אדומות קבועות ובנוסח ידוע – ויהודי עומד בראשו.
אני הייתי אז רופא בכפר רחוק מן העיר לערך שמונים ווירסטאות, כלומר, צריך הייתי להחליף את סוסי חמש פעמים. כבר היה אחר הצהרים, ואי־אפשר היה לי בשום אופן לבוא הביתה עוד היום. מוכן הייתי לישון לילה זה בחדר של הזֶמסטווה באיזו תחנה.
בוודאי יודעים אתם אותם החדרים, שיש לכל תחנה; ואף־על־פי־כן אפשר למצוא שם מטה מוצעת, מיחם רותח. הכִנָם לא חסרה, ובפרט הפרעוש. אבל לא בה במדה שבביתו של אכר.
והנה קודם שנטלתי את ברכת־הפרידה מאת מַזכֶרת אחת שבהנהלת־המסטווה, אמרה לי:
־ בבקשה, הדוקטור, הלא נוסע אתה לז‘. יקח עמו את המורָה מנ’. מכָרָתִי היא. רק שלש תחנות יש לה לנסוע. אם לא יקח אותה, תוכרח להשאר הלילה כאן. בשבילו נתן הצמד האחרון, שיֵצֵא היום מכאן.
־ נעים לי מאד, השיבותי: – לי אחת היא.
ובאמת, כלום אפסיד אם מורָה תשב לצדי בדרך?
־ והיכן נפגש? שאלתיה: – תכנס אל אכסניה פלונית אלמונית. אני נוסע בארבע.
־ טוב. או, אפשר, כך: היא תכנס אל הדואר. זה קרוב לה ביותר. ומשם תבוא אל האכסניה בעגלה.
־ גם זה טוב, הסכמתי לה.
וכמעט בדיוק בארבע נכנסה עגלה אל חצר האכסניה. על־פי צלצול־המצלה הרגשתי בה.
בעגלה ישבה אשה מכוסה בצעיף עבה. לפי גזרתה וצורת־מגבעתה החלטתי, שאשה צעירה היא. ונשארה יושבת בעגלה עד שלקחתי מקומי לצדה.
לא הסירה את צעיפה, אך הודתה לי, שאני לוקח אותה עמי, וגם הוסיפה, שאילמלא כן היתה אנוסה להשאר כאן הלילה.
השיבותי לה כדרך שנוהגים להשיב במקרים כאלה. שמתי עלי את המעפורת וישבתי.
נדמה לי: גזרה מחוטבת יפה לשכנתי.
עד שהיינו מתחבטים זה בזו מדי עבור העגלה על פני מרצפת העיר ועל כל הכביש, המקולקל מרוב שמוש או מרוב שנים, שדן אותנו בריסוק אברים, – שתקנו. אך כשיצאנו מן העיר ועברנו את המקולין ואת גלי־האשפה לא רחוק ממנה עם להקות כלבים נצים על עצם שמצאו ונכנסנו לשדה, התחלנו מספרים זה עם זו, – אחר כך נטינו מדרך־המלך למשעולי הכפר ונכנסנו לבין קמה מכאן וקמה מכאן – ושוב נשתתקנו.
עמדו הקמות מרכינות ראש כנגדנו. רוחות קלילות מנשבות ומלטפות את לחיינו. הסוסים תפסו בריצה קלילה את הדרך הרכה. יש שהם נוטים את ראשיהם ומניסים בזנבותיהם את הזבובים, שרדפו אחריהם – תבנית עננה קטנה.
וכאילו מתוך שאון זה שהקימו סוסינו הובלטה עוד יותר הדממה הגדולה והחשובה, הממלאה את המרחביה.
ולא היה שום רצון להפסיק אותה דממה.
כעבור שעה ומחצה הגענו אל התחנה הראשונה.
ועד שאנו בבית מַמתינים, מְמַתְחים קצת את אברינו, שבצקו מרוב ישיבה, ורושמים את שמותינו בפנקס של התחנה, – וכבר עמדו סוסים מוכנים לנו.
כשהגישו לנו את הפנקס, הצעתיו לבת־לוָיתי לרשום בו תחלה – הלא אשה היא. ורָשמה.
נעצתי את עטי בקסת והנסתי כנופית זבובים מזמזמים מתוך צואר־הקסת. לא הסתכלתי יפה לראות מה שרָשמה ( כלומר, שמה ושם־משפחתה), ורק ראיתי, שיש לה זכות לסוס אחד. אבל גם בלא זה ידעתי, שהיא מורה.
על־פי מספר הסוסים אפשר היה להכיר, עם מי יש לנו עסק.
לפי מדרגתו של אדם – מספר סוסיו.
במחוז סטר' היתה לי רשות לדרוש שלשה סוסים. אלה שכמותי היו מועטים. מדרגה שניה – לה זכות על שני סוסים. המורֶה לו די בסוס אחד. וכן למילדת. בנוהג שבעולם, היו נותנים למילדת את הסוסה תְשוּשת־הכח ביותר והמנוולת שבאורוה: “בין כך ובין כך תמתין ולמה לה להקדים?”.
לאמתו של דבר – צדקו בזה.
ושוב אנו בין קמה וקמה.
השמש נטה לערוב, אותו שמש של דרום־רוסיה המגביה־לשבת. וחומו נעשה נעים ומלטף, כחום־כַפיה של אֵם מלטפת.
לעיתים רחוקות נפלטה מלה מפי. היתה המורה משיבה לי גם־כן אִמְרה קצרה.
לעיתים היינו נכנסים לתוך זרם של רוח חמימה־חמימה, כנודפת מתוך כבשן נסתר ורחוק. זרמים חמימים מצויים תמיד במקומות ידועים.
עינינו היו תלויות יותר באותו עגל־הזהב, המנסר בעולם הכחול וכאילו נחפז להעבירנו.
וכך הגענו עד התחנה השניה.
נכנסנו אל החדר פנימה.
־ אין סוסים! וגם לא יהיו!
־ הא כיצד? עוד היום גדול. שש שעות. החמה שוקעת בשמונה. אפשר עוד לבוא לתחנה הקרובה.
־ לא תהא כל יכולת. עד שישובו הסוסים שהלכו מכאן, ועד שתעבורנה שעות־המנוחה כחוק…
המורה שרויה בצער. רק תחנה אחת נשארה לה לנסוע! אילו ידעה זאת מראש, היתה נשארת בעיר. גם כרטיס־כניסה לתיאטרון היה לה וּויתרה עליו כדי לישון בבית. צרה זו למה לה?
לי אחת היתה. בין כך ובין כך אני לן הלילה שלא בביתי. תחנה זו או תחנה אחרת – מה בין זו לזו?
־ ואיך זה אפשר, שאין סוסים כלל לעת־ערב?
־ “חגא” בכפר הסמוך. יום־גנוסיה של בית־כניסה. כל הסוסים שם. ה“פריסטאב”1 צוה במפגיע לתת לו את צמד־הסוסים האחרון. מה היה לעשות? – אין סוסים!
העלמה מצטערת. יושבת היא עגומה על גבי הספסל.
־ על־כן מחר בבוקר השכם תסעו ראשונים. אם רוצים אתם – בשֵש.
התבוננתי על סביבי. מטה אחת בחדר. החדר השני, המשמש מעין פרוזדור לראשון, – ספסל ארוך בו – צר. זה לא היה נעים כלל וכלל.
הלא גבר אני, ומטה זו תפול בגורלה של זו. הספסל הערום הזה – קשה־המצע יהיה לי. לא נעים כלל.
העלמה יושבת ומצטערת. רק חמש־עשרה פרסאות בינה ובין ביתה. גם על הכרטיס ויתרה.
בין כך ובין כך – ויהי ערב.
אמרתי:
– אבל, גברתי, לאכול ודאי שהיא רוצה? יש עמה דבר?
־ לא כלום, – לא התכוננה לכך.
־ גם אני אין לי דבר: ובכן נלך לשוק: שמא נמצא דבר־מה.
כמובן, אפשר היה לשלוח מישהו מן האכסניה; אלא שאמרתי: הלא אין לנו מה לעשות, ומתוך כך לא תארך לנו השעה, הישיבה לבטלה.
־ נלך!
נתרצתה העלמה, הסירה מעליה את צעיפה, ואני התפשטתי את המעפורת – והלכנו.
ובאכסניה צוינו להכין את המיחם.
ככר־השוק כבר היתה שממה, שממת־משנה. עומד בית־כניסה: כמוהו למאות. והשמש מהבהבת בקרניה האחרונות – קודם שקיעה – בַצֶלב שעל המגדל.
נכנסנו לחנות: ישב החנוני והזיע על הטה. כותנתו האדומה לא רוכסה. וצוארו רטוב.
קנינו כמה דברים נחוצים, ועוד יותר מאלה שלא היו נחוצים כלל לגבי סעודת־ערב בשביל שנים: נכנסה בנו רוח־שטות. התהלכנו כשְנַים, שֶבָנו להם בית, ובזהירות ומתוך ישוב־דעת הם קונים כל מה שהם קונים. מה שרציתי אני ולא הסכימה היא, קניתי – כאילו בשבילי. וכל מה שרצתה היא – קניתי בשבילה.
קנינו קופסה של עפיאוֹנים, כנראה, עוד מימי מתושלח ע"ה, זֵיתים כבושים, שלא היו אלא גרעינים וקרום שחור עליהם, כעכים יבשים, צמוקים, חרובים, גבינה־תבנית־לבנה קטנה ומלבינה; סוכריות חשודות, חלה, שעבר עליה מעת־לעת, “טַארַאנקָה”2, נקניקים, סוכר, טה של וויסוצקי, קופסה של עגבניות, אבטיח, מרקחת־פְטָל בצלוֹחית, ועוד.
כמכירים זה את זה מכבר התהלכנו.
והסבנו לסעודה משותפת מסביב למיחם.
בשוק הייתי אני כבעל־בית. אצל השולחן היתה היא בבחינת בעלת־בית.
־ נַא! אילמלא פרשנו לכתחלה דבר־מה למחר בבוקר, לא היינו מותירים כלום.
לאחר הסעודה החזירה “שקצה” קטנה את המיחם למקומו. בת־לויתי דאגה לסדר, ואני עזרתי על ידה אם ברב או במעט.
ושוב יצאנו מן הבית המלא חום מחניק וטיילנו כשעה ארוכה ברחובות הישֵנים.
ספרה היא. ראיתי, שאוהבת היא יותר לספר מלהאזין ולא מחיתי בידה. אני רק נתתי חומר לשיחה.
וכשנעשתה עלינו למעמסה נביחתם של הכלבים – שַבנו.
וישבנו על־יד השולחן.
אנשי־הבית כבר ישנים.
־ ואיך נחלק את הכסתות?
כמובן, היה הכל כפי ששיערתי מראש.
זכותן של נשים עמדה לה, וזכתה במטה ובכרים, ואני קבלתי כסת קטנה, הכנסתיה לחדר הסמוך ושמתיה על הספסל הקשה.
ושוב ישבנו אצל השולחן.
־ כמה השעה? – שאלתני.
הוצאתי את שעוני ופתחתיו. התבוננתי ואמרתי:
־ אחת־עשרה בקירוב.
־ כבר? – אינני מאמינה.
־ תתבונן, גברתי.
־ קצרת־ראיה אני. יתן לי את השעון.
ואני נתתי.
־ איני מחזרת אותו. שומע אדוני?
מעין הזמנה לנפתולים נשמע בקוה.
וגם בעיניה הערמוניות והאורות.
לרגע אפפוה עיני מכף־רגלה ועד קדקדה. את כל הגוף הגמיש והחפשי בשמלת־הקיץ, את זרועותיה המשתקפות דרך השרוולים השקופים.
־ הא כיצד?
־ פשוט מאד. אין לי שעון. ואני מוצאת שעון זה ליפה.
־ ואני אקחנו בחוזק־יד.
־ ינסה! איני עלמה בת־כרך. ינסה!
התביעה היתה בולטת.
ואני נסיתי.
תפסתי בידה, שאחזה בה את השעון.
ומיד נמצא השעון – בשניה.
ועד שאני תופס בשניה – והשעון שוב בראשונה.
וכשהיו שתי ידיה בידי – נעלם השעון – נעלם ואיננו.
וראשי התחיל סובב עלי.
תפסתי בגופה – והיא מגינה על עצמה. לאחר שעה קלה כבר אנו שנינו נושמים בכבדות. אבל אין אנו מקימים שאון.
נחרת־ישֵנים מעברלכותל.
נטיתי את ידיה כלפי גבה ואת כל גופה לחצתי אלי. החזה הגבוה שלה נתקל בחזי ואת ראשה ואת כתפיה כפפה אחורנית, רק עיניה מישירות אלי, עינים חומות ונאות.
היה כח במתניה של אותה ריבה בת־כפר!
אני מרגיש, שראשי סובב עלי. רציתי, שתשים היא קץ להתגוששות מגרה זו. חפשתי מלים – ולא היו.
לחשתי:
– תשיבי לי השעון?
לא השיבה כלום. ואך הניעה בראשה לאות־מיאון.
אז חגרתי גם אני את כחותי.
־ די? – שאלתי כשנגעו פני בפניה.
הביטה ושחקה.
וכך התגוששנו – עד שקרבנו למטה.
כשהייתי עלם, ועוד קודם לכן כשהייתי ילד, הייתי אוהב להתגושש. את טיבן של ההתגוששוּיות שיש להן שם, כגון הצרפתית, וכדומה, לא ידעתי. אך הייתי משתמש באותם אמצעים, שנטלתי עמי מן הכפר.
פתאום הרפיתי מלתפוס במקומות שתפסתי, וקודם שהספיקה לרדת למזמתי היתה כולה בזרועותי. לחצתי את מתניה לרגע עד אפיסת־נשימה.
ופאום כאילו ניטלו ממנה כל כחותיה.
על נשיקותי השיבה בנשיקות קצרות וצורבות.
ובבוקר השכם, כשדפקתי על דלת־חדרה ונכנסתי, עמדה על־יד המראה הדהה וסרקה במסרק את שערה.
עמדתי משתאה: צַמה עשירה וארוכה כמעט עד קרסולי־רגליה שמטה מקדקדה.
־ כלום לא התבוננת עד כה?– שאלתני.
וזה היה הכל.
שוב ישבנו וסעדנו אצל המיחם הרועש, כאילו…. לא קרה דבר.
וכשישבנו בעגלה ויצאנו מן הכפר ושאפנו מלוא־ריאתנו את האויר הריחני השופע מן השדה, שהיה כולו רטוב, שמתי ידי על מתניה רכות, והיא קרבה גופה אלי.
־ נַטַשָה! לחשתי על אזנה (מתוך קריאה בפנקס ידעתי שמה): – מי מצפה לך בבית?
־ אמא ואבא – ולך? אשתך?
נענעתי בראשי, כלומר: הן.
־ אבל טבעת של קידושין אין על ידך… ובכן, אני יודעת את הכל על אודותיך, אתה רופא בכפר ז.וו. ושָם אשתך: ואת שם משפחתך גם־כן אני יודעת.
־ ואני את שלך.
כנראה לי, צריך היה לדבר בענין אחר; אבל אנו דבַרנו – ובו לא נגענו.
וכך נסענו ונסענו. החום גבר. העֶפרונים הריעו בפעמוניהם על ראשינו. הסוסים הניסו את הזבובים הטרחנים בזנבותיהם. ופתאום הציצו מל הארץ שני אמבַרָאות ארוכים, בית וגן לא־גדול. וכשקרבנו עדיהם – והנה גם שני אנשים לקראתנו. האחד במעפורת וכובע־קש על ראשו והשני איש־מדות, חזק ושפמו הפך שָׂב וחן זועם עליו. היה הראשון הולך שקוע מחשבותיו והשני כמסביר לו איזה דבר ורוצה להוכיח לו דבר־מה.
־ הנה אבי.
מתוך שאלה התבוננתי בפניה – ולא אמרתי כלום. והיא הוסיפה:
־ הלה הגדול! אני ארד כאן. יעמדו הסוסים.
־ חביבי, פנתה אל הרכב: עמוד!
קרבנו עד השְנַיִם. מתוך פיזור־נפש ושויון־נפש גמור התבונן בי “חותרני העראי”. השני הצליף עלי לרגע את מבטיו, ו“חותני” שב להסביר לו איזה ענין.
לומר, שהיה נעים לי אותו מעמד, איני יכול. וביחוד בו ברגע, שבו הושטתי את כפי לו, לאותו ענק השׂב.
מתוך קרירות גמורה אמרה לי נַטַשָׁה:
־ תודה!
ותקעה את כפה בכפי.
קבלתי את כפה והארכתי קצת בלחיצה.
ובקרירות מעושה השיבותי:
־ אין דבר!
הסוסים זזו. עלינו מן הפְּסֵיקָה, ואי־אפשר היה עוד לראות את הבית ואת האמבראות ואת הגן ואת האנשים.
אחר־כך התחילו מכחילים הגבנונים משמאל, והתחילו הקמות מוריקות מימין. ובדרך צרה ורכה, שסללו בעלי סוס־אחד עשיתי את דרכי. לאחר שעה קלה קָרַבנו עד הגבנונים – וככר מעלה־עשב לקחה מקומה של קמה.
היינו בודדים במלוא מרחב־הערבה, לבדד כִּבְסוֹפוֹ של העולם, וקרובים אל העשב ואל הגבנונים ואל הסוסים.
־ ממש כאותם הנודדים שלפני כמה וכמה מאות שנה, שעשו כאן, בערבה, את דרכם שלהם.
וגם מחשבותינו היו קלות ותמימות כענננים הקלים והשחורים על אפדן־השמים ממעל.
סבינימינדה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.