רקע
שאול טשרניחובסקי
אַרְבָּעָה אָבוֹת קֻנְדֵּסִים

טֶננבוים טפח על פניו את הסרוִיטֶה וישב בהרחבת הדעת מתבונן בקערה, שנתרוקנה זו פעם שניה מלביבות ממולאות בדובדבָנים וטבולות בשַמֶנת.

יתר החברים שישבו מסביב לשלחן היו כלם שקועים בעבודה: היו לועסים יפה יפה את הלביבות הלבנות. על אי אלו מן הקערות היו עוד כתמים ורדיים, מוורידים יפה יפה בין שיירי השמנת. טֶננבוים מחה את שפתו העברה וספר.

­­­­­– אני, כשאני אוכל לביבות ממולאות בדובדבנים, תמיד אני נזכר… אני נזכר – ביבִמתו־של־אַבָּא־סֶרְגֵי, ולהפך, כשאני נזכר ביבִמתו־של־אבא־סרגי, מיד נזכר מיד אני בלביבות ממולאות בדובדבנים.

תשאלו: מה ענין זה אצל זה?

אלה המה דברים עתיקים, עוד מזמן היות רופא בַזֶמסטוה. כולי עלמא יודע מה הן לביבות ממולאות בדובדבנים, אלא לעומק יפין וטיבן ירד אך מי שחי אצלנו באוקרַאִינָה. כמה תבשילים יפים ישנם בעולמו של הקב"ה, יפים באמת להפליא; ואולם אין לו במטבחו שלו יפה על פי צירוף גוונים מזה של לוֹבֶן שַמֶנת ומִיץ וַורדי שֶל דובדבנים. אותה ורדית רכה ויחידה במינה, עם צירופיה, החל מרושם קל שבקלים עד אודם דם נקרש.

ויש במקרים – יוצאים מן הכלל – שיופי זה נשפך גם על פני גוף אשה – עד שנעשית כלה מעין לביבה עשויה בסולת טובלת בתוך לובן שמנת מעורב במיץ דובדבנים.

וכזו היתה באמת גם יבִמתו־של־אבא־סֶרגי, ששמש כהן בכפר סְלַבְגוֹרוֹד. אלא רואה אני, שכל המנין שלי, כלו מבני־ברית, ואם טעמן של לביבות יודעים אתם כלכם, טעמה של יבִמתו־של־אבא אין אתם יודעים, אתם יהודונַי שלי שֶכמותכם. הבה אתחיל מבראשית.

מה בין בני לבין חמי?

להבדיל, אלף פעמים להבדיל, רב או חזן אצלנו, אם רחמנא לצלן נשאר אלמן תכף ומיד הולכים ובוררים ומוצאים לו עזר כנגדו שלא יהיה חס וחלילה שרוי בלא אשה. שמעתי אומרים, שיש גם דינים בנוגע לזה, אלא אני התינוק שנשבה לבין האומות, אינם נהירים לי שבילים אלה. תשאלו לכשתרצו את הרב. לא כן חס וחלילה אם יקרה מקרה לכהן בכנסיה הפראבוסלאבית, לו אסור על פי דין לשאת שְנִיָה ואלמן ישאר לכל ימי חייו. אלא אם הלה עודנו צעיר, או (נניח) צעיר איננו, אלא שהלב לב בשר והנפש חומדת, והוא בשר־ודם בתכלית הפשטות שבמלים אלה, אז רע ומר לו מאד. מסכת צער ועגמת נפש, ולפעמים גם דְרַמָה שלמה. אלא שעל פי רוב הדבר נגמר בכך.

נכנסת לתוך ביתו של אותו כהן מסכן אשה. ואומר הכהן לכל המסבים שהיא יבמתו, אחותה של אשתו ז"ל. וכנגד זה אין פוצה פה ומצפצף. מובן שהגבר בעל־הבית, אי אפשר לו בלי סוכנת מנהלת עניני הבית. אולם אשה זרה אסורה מפני לזות שפתים; שַאנִי יבִמתו, שארת בשרו.

כלי עלמא יודע יבָמה זו למה נכנסת לבית יבָמה הכהן, אלא כל המנבל את פיו מעלה עליו הכתוב: הקהה את שניו. ויש שיקרה, כי יבמה זו ­­­­– אינה מצניעה לכת, כלומר יש שכרסה בין שניה, אלא שאין הקולר תלוי בצואר הכהן: יש אשה ויש אשה.

בני הכפר שגלגלי מוחם פשוטים, ואינם מסוגלים לדקדוקי עניות ואת הילד הם אוהבים לכנות דוקא בשמו, הם יודעים שזו היא יבִמתו־של־אבא; אלא בינם לבין עצמם הם קוראים לה “אמָא”, ובזה הם מתכוונים לעיקר הדברים ופוסלים את הקלפה, – כי על כן בני־כפר הם.

ודוקא בכפר סלַבגוֹרוֹד, שבו שמשתי רופא, היה כהן אלמן כזה. לא היה צעיר, אלא גם על הזקנים לא נמנה. גבר באונו וראשו מלבין. אותו בר־נש מזל לא היה לו. מפני מה? אינני יודע. כל חצי שנה – ולביתו נכנסה יבמה חדשה. לאו דוקא שהוא רוצה בזה.

ב"ה שמשפחתה של אשתו המנוחה גדולה! לולא זאת בודאי שמזלו היה עוד יותר ביש.

מה שלא היו דומות זו לזו, כדרך נשים אחרות בנות משפחה אחת, מאי איכפת!

היתה האחת גוצה, השני – תורן, השלישית בלונדָה, והרביעית שחורה, צוענית ממש…

אלא לאחר שנכנסה לביתו פולִינה היתה באמת היפה בנשים–לביבה של סולת ממולאה בדובדבנים בתוך שמנת.

עברו כמה חדשים, ובסתר לבו ודאי דמה אבא סרגֶי: קץ לענויים, זו תשב אתו עד שתזקן. ובאמת מה חסר לה בביתו של כהן בכפר גדול ועשיר בפלך חרקוב – תאמר: הקדחת.

ואבא סרגי ודאי שהיה מאושר, לולא קפץ עליו רגזם של ארבעה אבות קונדסים.

אלה ארבעה “מזיקים” היו: המורה הצעיר שבבית הספר, השוטר של הזֶמסטוה (זֶמסקי נַטְשַלְנִיק), בא־כחו של בית־זִינְגֶר (מכונות לתפירה) ואני הצעיר – כמובן אז.

ארבעה אבות מזיקים, ארבעה קונדסים.

קונדסים!

סוברים אתם קונדסים נולדים מתחלת ברייתם קונדסים. ואפשר שהדבר באמת כך. לדעתי אני, אין הדבר כך, אלא שהזמן גורם לאדם מיושב (כמוני למשל) בזמן מן הזמנים שיהיה הולך ונעשה קונדס. מאי קונדס? קונדס שבקונדסים! פילוסוף גרוע אני, ואולי אינני פילוסוף כלל וכלל – ובדבר זה אינני רוצה להתוכח כלל, ומה גם שתפסתי כבר בדבורי ואינני רוצה להנחיל את מקומי לאחר; מוטב שאוותר על דעתי, ואתה יקירי, לא תכנס לתוך דברי.

ואני הולך וממשיך את ספורי.

ארבעה אבות קונדסים היינו.

יכבד מכובד את מכובד! מי שמעלת כבודו גבוהה מקומו עדיף.

שוטר הזֶמסטוָה. אדם נוח לבריות היה, אדם בבחינת “כתנת” אומרים על כגון אלה הרוסים. היה בעל מזג רך! ומעולם לא שחקה לו השעה משעת ברייתו – ועד שנות עמידתו, ואפשר גם אז לא שחקה לו. לא היה לו מזל לקרובים. היו מתים עליו (לא עליכם) דודים ודודות. אלא שהוא היה יורשם היחידי. התחיל בתלמודו להיות רוקח – וארך לו הזמן. נכנס לאוניברסיטא ואמר ללמוד חכמת הרפואה, שוב ארך לו הזמן ויצא; נכנס שוב – להיות עורך דין, ונפלה בידו הירושה הגדולה, ושוב לא הספיק לגמור. את הירושה הגדולה הספיק לבזבז במשך שלש שנים. וכשכלתה מכיסו הפרוטה, והיתה לו כבר אשה ובנים לא נשארה בידו בלתי אם נחלה קטנה – נדוניה מאשתו – דיה לַצֶנז הדרוש להיות שוטר בזמסטוה. חמל עליו הגובֶרנַטור ומנה אותו לשוטר… היה שוטר במקום אחד, עוד בשנים מקומות לא אִשֵר המושל בפלך שני שוטרים, והיה הלה ממלא מקומם ומקבל שכרם. מזה לחמו, ומזה היה משלם אחוזים ומקצת חובותיו.

את בניו ואת אשתו הקטנה אהב אהבה נצחת, אלא שלא עבר עליו שבוע “שלא היה לו איזה רומַן”. לא היה עומד בפני בריה נאה, ואין זה פלא, אלא מה שהיה מפליא – זהו פיזור נפשו.

תכף כשהיה שב הביתה מבקורי מקומו מִשְרָתו היתה אשתו מזדרזת לקחת ממנו תיק כתביו לשם בקרת. ומעשה שטן הצליח תמיד. היתה מוצאת מכתב או שני מכתבים מאת “מרשַעַת מנֻווֶלת” עם תוכן מקביל.

המורה הצעיר – אחד משרידי האידיאליסטים שבזמסטוה, מחניכי בתי ספר לכהנים שמאס בכהונה ונעשה מורה. אדם ישר ובעל נמוסים יפים, ונפש זרה לו. מאמין בקדושתה של האשה, שהבשר והדם שולטים בה. היה מאוהב עד כלות הנפש ועד “ממעל לאזניו” במורה אחת בכפר סמוך לסלבגורוד. אהב אותה, ואתה יחד היה קורא בספריו של אַרצִיבַשֶב. ואולם קדושה היתה בעיניו עד לבלי לגעת בה באצבע קטנה. והיה נוהג לספר אתה בגלוי לב מיוחד, וברשותה ובידיעתה היה סר מדי היותו בעיר הפלך לבתי שמחה שהבתולות הידועות שרויות בהם עד שישאנה כדת וכדין.

בריה בפני עצמה – בא כחו של בית־זינגֶר, שהיה פטור מעול מצוות ומעול תורה שבעולם. בריה זו תלויה ועומדת בין נַצרות ויַהדות ואין לה ממצוותיה של זו וממסרתה של זו; ואין בבחינת כַמֵילֵיאוֹן יש שהיא מחליפה גוון לכאן או גוון לכאן, לפי צרכי הזמן והמקום. בנוגע לנשים טבעה טבע אדם־תיש, כרוך אחריהן, ואינו יכול לעמוד בפני בריה עוטה שמלת־נשים, ואינו מבחין בין טוב לרע, בין יפה ומכוער. כלומר היה אדם הגון במלא מובן המלה, pater familias שאינו בוש בשם זה ומשפחתו אינה בושה בו.

והרביעי אני עבדכם – אלא שאין אומרים בפניו של אדם אלא מקצת שבחו – לכן אקצר בדברים.

והנה נשארנו כלנו הארבעה ביום מן הימים – בבחינת אלמנים לכאורה.

את אשתו של שוטר־הזמסטוה שלחתי לעַרבות סַרַטוב לשתות חלב־סוסות, סוגתי מרוגזת העצבים נתחַיְבָה גלות לִקְרִים, הפלונית של בא כח בית־זינגר ירדה ללִימַן באודיסה לטבול בו את שמנה, וארוסתו של המורה לקחה חלק באיזו שיירה של שמורים שתִירה את קַוְקאז.

והימים – קץ עונת הדובדבנים, ימים חמים וטובים מאין כמוהם באוקראינה, ימים טובים מאוד לרבות הלילות, אותם לילות אוקראינה העמוקים העשויים קטיפה רכה ושחורה ומשֻבצים ככבים מחיכים ורומזים באהבה.

והיינו אנחנו הארבעה – האינטֶליגנציה של הכפר, דבר אחר – שַמנו וסלתו, חברים טובים וידידים זה לזה, למרות ההבדל הגדול במעמדנו בחברה. ומדי ערב וערב היינו נפגשים אחר הסעודה ומבלים שעות ביחד. ביום היינו טורדים איש איש בעסקיו שלו, חוץ מן המורה, שלו היו אז ימי פגרא. מעשרה קבין של שיחה שירדו לעולם תשעה נטלה האינטֶליגנציה ברוסיה. והדברים ידועים. והיינו משוחחים ונצים, ומדברים, ומספרים, ומתוכחים כדרך גוברין אינטליגנטים לכל דבר, עד שנחר גרון ועד שכלו כל הוכוחים – ונכנסה בנו רוח שטות, רוח קונדסית.

ואפשר שלא מטעם זה, אלא בעטים של ימות־דובדבנים ולילות הקטיפה נעשינו קונדסים, ואחזרנו במעשי קונדסים.

מי היה המתחיל בדבר אני אינני יודע. אלא מה שהיה כך היה, ולא סבל ממנו איש כשם שסבל אותו אבא סֶרגי האלמן באמת. סמוך לאחת עשרה היו טענותינו מסתתמות ווכוחינו פוסקים. מעין ליאות מקפת אותנו – כל החבריה – ואז היה מאן דהוא מכריז: – “חברים”, שמא נסור לבית אבא סרגי?

והיינו קמים, כחנו שוב חדש עמנו ובפסיעות גדולות היינו הולכים ומעַפרים בתוך הרחובות, או צועדים בצדי דרכים בין סרפד וחוח בסמטאות החשכות והשוממות – אל ביתו של אבא סרגי.

היינו ממהרים כך עד שהגענו לפנת הככר, שמשמם אפשר היה לראות אם יש עוד אור בביתו של זה.

כיוון שראינו אור מאיר בחלון, או נדמה לנו איך שכבה ברגע זה, היינו פוסעים לאט ונגשים עד הבית, עומדים מתדפקים על החלון.

– אבא סרגי, אינך ישן?

מה שנעשה בלבו של אבא סרגי אינני יכול לדעת, ואל איזה שד או שטן היה שולח אותנו אז, גם כן אינני יודע; אלא שכך היה עונה לנו – ודבש וחלב תחת לשונו –

– במטותא, רבותי, אני אינני יָשן, אני אך מתכונן לישון.

– וגם פוֹלִינָה אִיבַנוֹבְנָה ודאי שאינה ישֵנה עוד?

– פולינה איבנובנה היא כבר מתכוננת לישון; עיפה היא. כל היום טפלה בבית.

– פולינה איבנובנה היא איננה מתכוננת כלל לִישוֹן! וגם אינה עיפה! היה חוזר על דבריו קולה של זו.

– מותר להכנס?

– אינני יודע, רבותי – אני… אבל פולינה איבנובנה… רטן קולו של אבא – בבקשה מאד, ותכף ומיד! יכנסו רבותי!

פולינה איבנובנה… פולינה איבנובנה… מטרטר קולו הצרוד של אבא סרגי, עיפה את, עיפה ויגעה…

– הכנסו, רבותי! במטותא הִכָנסו! מצלצל קולה העליז של פולינה. ואנחנו – בתוך המסדרון.

פולינה איבנובנה תוקעת כפה בכץ כל אחד מאתנו.

– יפה! יפה שבאתם! אפשר רוצים אתם טֶה?

עושים אנחנו עצמנו כלא רוצים; מוצאים אנו אמתלאות: השעה מאוחרת, כבר שתינו, אין שוה בנזק הזמן, ואין כדאי בכלל…

– אין דבר! אין דבר! המיחם עודנו חם, המים עודם רותחים. זה אך קמו מן השלחן. ובשביל אורחים יקרים שכמותנו!

יש שאבא סרגי עומד עמנו בקשרי דברים ועליו רק תחתוניו – ומעילו הרחב (ריאסה), ויש שֶפולינה איבנובנה לבושה אך למחצה עונה לנו. כעבור רגעי מספר היא מזדרזת לשים עליה שמלותיה, ואבא סרגי שם עליו בעל כרחו את שלו.

יבמתו־של־אבא מזדרזת אל המטבח ואל המיחם. מאן דהוא מן החבריא ממהר לשם לעזרתה. במטבח אופל. עד שמוציאים את הגפרורים ועד שמדליקים את הנר עובר, כמובן, זמן רב. תמיד כך; הדבר שהוא נחוץ לך תכף ומיד כלום ימצא? דוקא להכעיס –לא ימצא!

כל ביתו של אבא מלא שאון וקול צהלה, דברי מחמאות, כלפי אבא וכלפי יבמתו; אבא עושה עצמו מכניס אורח, גם הוא הריהו פוער בצחוק – ומתוך כך אין להבחין באותו שָאון הבא מהמטבח. חם מאד בביתו של אבא ותריסי החלונות מוגפים. אין אויר – עד להחנק. מוצא מאן דהוא שיפה עתה לשבת בגן הסמוך לבית.

נמלכה החבריא בפולינה איבנובנה. היא עיניה מבריקות. משנה חיים בכל אבריה ובכל תנועותיה. רגע היא כאן, שני – והיא כאן, עוד רגע ועיניה מחיכות לזה, עוד רגע והיא עונה על מחמאות של זה; רגע והיא נעלמה, ושוב היא פה, יש שהיא מקבלת צביטה מזה, מעין חבוק כלאחר יד מזה.

וכשנמלכים בפולינה איבנובנה אם טוב לצאת אל הגן – מסרב אבא. הוא מסרב, כי יודע שהגן הקטן מאפיל על כמה וכמה דברים. ואבא אינו רוצה לתת ליבמתו לצאת. אוי – אינו רוצה, לא, לא! עונה הוא, ויאוש נסתר מפעפע מתוך קולו הצרוד – אי אפשר לה לאיבנובנה – הגן רטוב. הרוטב מזיק לה. לא, לא! תשארי פה, פולינה איבנובנה, פה, בבית, פנימה. בגן יפה לנו; אני אצא עם כל האורחים.

פולינה איבנובנה אינה יראה את הצנה ואת הרוטב.

“יראה הרופא וישפוט”, מתחנן אבא סרגי אלי! צנה בלילה ולה יש מיחושים… מעין רֶבמטיזמוס ר"ל.

אולם פולינה איבנובנה כבר אצל פשפש הגן, ושלשה גברים רצים אחריה להעבירה. הרביעי נשאר שוהה עם אבא שלא ימהר הלה גם הוא להכנס אל הגן: כשֶיקטן הקהל – תגדל השמחה.

בערב שני יעשה זאת אחר.

עיניו של אבא תלויות כל הזמן ביבמתו… מסתכל הוא בה בגנבה כאלו לא אליה יתבונן. הלא אי אפשר לו להראות שהוא מקנא לה (אינה אלא יבמתו). הנר הדולק בתוך צלוחית עשויה לדבר אין אורו מספיק כדי להאיר את כל הסוכה הצפונה בתוך חצי גורן של אקקיות צהובות. פולינה איבנובנה מרקדת בין חמשה גברים, זוכה בנשיקה גנובה בערפה. בצביטה חטופה במרפקה הערום, בלחיצה מפסקת…

– רבותי, מצפצפת יבמתו־של־אבא בצפצוף צפרים עליז: התפארו עלי – איזה רִבָה אתם רוצים: יש דובדבנים ויש וורדים, יש שזיפים ויש לימונים… ואך זה שכחתי! יש לי לביבות ממולאות בדובדבנים – מחיה נפשות! רוצים אתם בלביבות? מסעודת הצהרים נשארו לי במרתף.

פולינה איבנובנה! איך תרדי למרתף!? מתרגז אבא. המעלות מקולקלות, סכנה בדבר! גם אופל.

אבא סרגי מתירא לנפשה של יבמתו, דואג הוא לה בכל נפשו ובכל מאדו, אל יפחד, אבא! כלנו מוכנים ומזומנים לרדת למרתף, לתפתה ולשאול־תחתיה, ובלבד, שנלַוה את יבמתו.

סוף סוף צריך לשוב מן המרתף – ואם גם תארך השעה כמה שתארך. וקלחת גדולה מלאה דובדבנים מופיעה, ואחד הגברים נושא אותה, והשני בידיו כלי לשמנת – והלביבות! איזו לביבות! לביבות שמעלה עליהן הכתוב: “לביבות שבלביבות מארץ הלביבות”.

וכשהיתה הקלחת מופיעה היתה גדולה השמחה.

היינו מקדמים פניה בתרועה. רצה המורה להראות, כי גם הוא אינו גברא קטילא וגירסא דינקותא בפיוף והיה מקדם פניה באיזו מימרא קלאסית, והיה מריע ממלוא הבַּס שלו, שבא לו בירושה מאבות אבותיו הכמרים וחניכי הסימינריה: Timeo Danaos et dona ferentes וכך היינו יושבים, נהנים וצוהלים, מפטפטים ובולעים את הלביבות במו פינו ואת פולינה הנאה במו עינינו.

היינו רואים איך שאבא סרגי הולך ונמס מקנאת גבר לעינינו ממש איך שאנו שורטים פצעים נאמנים בלבו האוהב, ולא היה בנו אף שמץ כל שהוא של חנינה לו.

וכך היינו באים ומציקים לו מדי ערב בערב; ולאחר שהיינו מענים אותו במשך שעה – שעתים, היינו נפרדים ממנו מתוך בקשת סליחה על שאנו מפריעים אותו משנתו, ומתוך הבטחה, שלא נעיז לעולם להכנס שוב לתוך ביתו של אדם עיף מעמל רוחו והולך לישון.

וכך היינו הולכים שמחים ועליזים לביתנו; סבורים: ואף על פי כן מדת־חזירים בידינו ארבעת אבות ללכת ולהציק לנפש עלובה. – עד… עד שהיינו שוב נכנסים בערב הבא לפונדק אחד ומשם פונים אל עבר פני ביתו של אבא.

וטעם אותן הלביבות עודני זוכר עד היום, ואולם מוכן אני להשבע בזקנו של מֻחַמד, אשר הלביבה היותר חמודה ונאה היתה פולינה איבנובנה, ומכיון שאני נשבע, רבותי, עליכם להחזיק: אני יודע מה אני אומר כך, וטעמי ונימוקי עמי.

מר סובר אחרת? – אפשר ואפשר מאד; אלא שאין אני רוצה להתוכח עמו! – כלל וכלל! אני אשתוק ואני לא אענה לו.

המלצר, עוד מנה של לביבות!


תל אביב 1925.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!