במסבת רופאים, שישבו וספרו במאורעות, שאירעו להם, ושאי אפשר לשכוח, ספר הד"ר אֶלקין, איך פגע פעם, בהיותו עוד סטודנט ועוסק באנטומיה, בגופה של עלמה.

– “רגל זו בחלקך, מר!” – אמר לי הפרופסור הזקן. פניתי באותו רגש, שאך סטודנט עוסק באנטומיה מבין אותו, אל הגויה החוורת־ירקרקת ועיני נתקלו ברגליה, רגלים נאות מאד, ועיני הולכות ונמשכות כלפי הפנים. וברגע זה שנתקלו עיני בפנים, חשתי, כי דמי עוזבים את פני וראשי סובב עלי, עוד רגע ואפול אחורנית.

באותם הפנים שכאילו שקפאו מתוך פחד פתאום, והפה עודנו פתוח למחצה, הכרתי את המלצרית, שהיתה משרתת בקַפֶה שבו הייתי מבקר במשך כל־ה“סֵימֶסְטר” העבר, וחדלתי לבקרו כי עקרתי דירתי למקום אחר.

לא יכולתי בשום אופן להניף על גויה זו את איזמלי. אנוס הייתי לספר לפרופיסור הזקן, מפני מה אינני יכול לנגוע בה.

– המ… ענה הד"ר טננבוים, יקירי, הלא רופאים אנו. אין עלינו אימתו של מת! אבל אימתו של חי… אני נזכרתי מתוך כך במעשה. ואם ישכם רוצים…

– בבקשה! בבקשה!

– עיפים ויגעים מן הטיול הארוך שבתי אני ואחוזת מרעי בדרך העולה להיידֶלברג מאיזה כפר נדח בעומקו של אוֹדֶנְבַלד. הרים לא גבוהים מעלים אילנות מכאן, ורחבי העמק הגדול מכאן. אחרי כן העמקנו שוב ביער, עברנו את מוֹלקֶנְקוּר, שאין בו שום זכר למחלֵבָה. דומני, כי עתה נפל המקום בידי אותה הכת, המוכרת בירָה בלי כוהל, ע"י אנשים בלי־צבע, מאריכים שער צהבהב חסר־אונים, בעלי זקן קטן מתפלג לשתים, וריח לבונה נודף מהם וכולם אומרים: קדוש, קדוש, קדוש!

אם אין התמונה מוצלחת ביותר, על כל פנים יצא הפסדה בשכר דיוקה.

ובכן עברנו על מולקנקוּר והתחלנו גולשים מן ההר אל פני היידלברג.

ופתאום לקראתנו סיעת־צבעונין של עלמות – ואחת בראשן, צועדת במרחק צעדים מספר לפני הסִיעה.

– אדוני, הזו היא הדרך למוֹלקנקוּר?

– מכאן ועד מולקנקור מאתיים, שלוש מאות פסיעות.

– ואיך עולים לשם?

נראה שלא כל כך כוונה השואלת אזניה אל התשובה, כשם שכוונה עיניה לנו, עינים עליזות, צבע־ערמון, על גבי פנים חוורים קצת.

וכמה שלא טרחנו להסביר לאותה בחורה את הדרך, לא עלה לנו הדבר. בשום אופן!

מה לעשות?

בינתים קרבו גם יתר הבחורות.

והתחיל אותו הקרָב נצחי שבין עינים של אשה ועיניו של גבר. עין זו שואלת, תובעת ומצוָה, ועין זו מגרָה, ומבטיחה ואינה מבטיחה ועושה עצמה לא מבינה.

דומני, אין לך בעולם שפה יותר מדויקת לכוון את הדרך כַשפה הגרמנית:

Grad' aus! –Um die Eck' 'rum!

אלא הנערות בשלהן:

– אינן מבינות!

ברור למה הדברים מכונים!

“בנות כפר המבקרות את העיר, ואולי פועלות מאיזה בית־תעשיה במַנְהַיים “אוֹיספלוּג”¹ להן”.

טלגרפו לנו עינינו הסוקרות, עדות נאמנה: תלבשתן, אופן הנהגתן וכו' וכו'.

והיוצא מזה: אפשר להצטרף אליהן.

אבל דא עקא – הן תשע ואנו חמשה.

יחדו באו ואינן רוצות להפרד זו מזו.

משמע: לא כדאי להתחיל.

“וכשנוכחנו”, שאין כל־תקוה להסביר להן, איך לצאת למקום שהן רוצות, התנדבנו אני ועוד שנים מרעי: אחד פילוסוף ואחד כימאי, ללכת ולהובילן לשם.

שוב התבוננו שני רעינו ב“צַיִד” ואמרו: לאו! אין שווה. גם עיפים הם.

מה ש“אין שווה” היום, זאת ראינו גם אנו, אלא ששיערנו בנפשנו: מכאן תוצאות ליום ראשון הבא עלינו לטובה.

יום ראשון היה – שכחתי לומר!

חברינו פרשו והלכו, ואנחנו נספחנו אל הסיעה המנומרת העליזה ושוב עלינו אל המולקֶנקור.

ישבנו אל השולחנות, קרבנו שולחן אל שולחן, הבהלנו את המלצר, “הקֶלנֶר” העיף מעמל היום, וישבנו מחכים לקהוה.

אבל – לא הקהוה עיקר.

– מאין הבאות?

ספרו, שהן ממנהַיים. זה רחוק מהיידֶלברג לערך 20 פרסאות. שם הן עסוקות – כולן חברות.

במה הן עסוקות? זה לא הוברר לנו, ולא העמקנו ביותר לרדת לסוף השאלה. גם אנו אין אנו מוסרים תכף ומיד חותמינו וסמנינו להכיר אותנו.

ובכן, הן אינן נשארות כאן הלילה?

– לא, לא! חס וחלילה, כולן שבות הביתה! אלא בעוד שבוע…

– בעוד שבוע?

– בעוד שבוע אפשר שתשובנה “אחדות” מהן לכאן. כלומר, אין זה אומר דווקא… היות, שאין להן מכירים כאן.

ושואל אני את ה Vis a vis שלי: היא מה? הבאה היא בעוד שבוע, אם לא?

– היא תבוא.

– וזה בודאי?

– בודאי. וגם רעיותיה – השתים תבאנה.

– אלו למה הן?

ובמשך הדברים נפתרה שאלה זו כך:

– כלום אין למר עוד בחורים, מכירים, כמותו?

– כמה נחוצים עוד?

– שנים.

– ימָצאו!

מוצאות יתר החברות, שזה יפה להפליא – wunderschön.

ומציע אני שאלה:

את מי הן רוצות? אני יש לי ברירה מתוך חמש פַקוּלטוֹת. תיאוֹלוֹגים; בחורים הגונים, מיושבים בדעת, מהודרים בלבושם, יראי־שמים, מתונים בדרכם ומצניעי לכת. יוריסטים: בחורים נאים, קלי דעת, עליזים, מַרבים בטיול וממעיטים בתורה, בעלי נימוס ויודעים איך להתנהג עם “הבריות”, כימאים: חכמים, שוקדים על התורה ועל העבודה, עשירים לעתיד לבוא, מַקשים בדבור, אבל בעלי מוח. פילוסופים: שאין להם בעולמם אלא ספרו של קאנט (לא זה של החכם ממארבורג, אלא של קונָא־פִישֶר), מעמיקים בכל דבר, להוטים אחרי בתולות להשכילן. ויש מֶדיצינים – והמה הטובים שבכל אלה. סימן לדבר – גם אני לומד רפואה:

תבחר אשה באשר תרצה. אין אונס.

ויש להוסיף: התיאולוגים כולם בלונדינים. הפילוסופים מהם בלונדינים, מהם ברונֶטים. הרוסים – כולם ברונטים, כידוע!

מוצאת טְרִינָה, שלה אביא תלמיד לרפואה. מכמה וכמה טעמים טוב הרופא להבא. קֶטֶה גם היא דעתה כדעת חברתה, – ובכן שנים רופאים.

– אֶמי רוצה ביוריסט דוקא.

טעמה ונימוקה עמה. יהיה יוריסט: לי אחת היא.

על המקח אינני עומד.

את התיאולוגים דחו בשתי ידים: אין אשה מוצאת בהם חפץ. גם לפילוסופים לא נמצא כל־גואל.

בֶנדֶר רעי – כימאי, ויצא לריב את ריבם של אלה, אלא, שלא הרבה, הפסיק את דבורו.

קוטְצֶר מגין על הפילוסופיה כיד תורת־פקולטה זו טובה עליו.

וגם הוא לא התלהב ביותר, כדרכו תמיד, וכשהתבוננתי בהם, אני שואל אותם בזו הלשון:

– מפני מה בחלו רעי בפאקולטה שלהם, “המירו אוכף באוכף”? –

– כלומר?

– הפילוסוף בחר בתיאולוגיה, והכימאי עוסק באַנַטומִיה. וגם בפרהסיה!

– “במקומות שאינם מרוחקים ביותר!” – בחר לו זה בלשון בלשון בַּלָשִים – שַאני! סליחה!

“בנותי”, פונה אני אל הבחורות. אין לכן להתאדם כלל וכלל. אנו, “בני־המוּזות”, גם כשאנו מדברים כלשון בני אדם, באותיות רומיות ויווניות אנו מדברים; אין אתן זקוקות להן ואינכן “שומעות” (תרתי משמע) מן המדובר כאן.

הבנות לא שקרו לנו.

אנו לוינו אותן עד בית־הנתיבות.

והיה החושך, וגם הלכנו בשדרות שלא היו מוארות ביותר, ואין אני רוצה להוציא לעז על חברי, אם שוב עסקו באנטומיה או לא. אלא כשיצאנו מבית הנתיבות, פרצו בצחוק.

– תפח רוחן של אותן צפרים!

– צַיִד!

לאמיתו של דבר לא הרביתי דאגה למלא אחרי רצונן של אלו שרצו ברופאים וכימאים.

אך ביום החמישי קבלתי גלויה ממנהיים, גלויה “נחמדה” בטעם הבורגָנָה הקטנה השלטת בגרמניה: סטודנט, לובש בגדי קורפּוֹרַצִיָה שלו, בחור אלים ועמו כלב גדול רודף אחרי סיעה של תלמידות עוברות לטיל עם מנהלתן וכלב קטן – של כיס – עמהן.

מביטות ה“קטנות” בגנבה אל הבחור, ומנהלתן זועמת, ורשום מתחת – קטע משירו של שִילֶר:

Raum fȕr alle hat die Erde,

Was verfolgst du meine Herde?

ובגלויה דברים יפים מאד ע"ד הנשף והערב היפה להפליא wunderschön שבלינו ביחד על המולקנקור. ועוד P.S. בא ואומר: ביום הראשון הבא עלינו לטובה היא באה עם שתים חברות, ואני אדאג להמציא להן: אחד כימאי ואחד רופא. ומתוך כך הן דורשות בשלומי בידידות רבה.

נזכרתי, כי באמת הבטחתי מכל טוב בשביל הבחורות ורשמתי לי במוחי:

Rp.

Stud. Med. Sive cand. Chem

D. t. d.N 2.

דברתי ביום הששי עם שנים מידידי, והם הבטיחו לי לבוא אל ביתי וללכת אתי אל בית־הנתיבות ביום הראשון בשעה עשר, איה"ש. הכל על מקומו יבוא בשלום. וביום הראשון הייתי בבית־הנתיבות, אני ורק אחד אתי. השני רמני, כמנהג בני־אדם, ואולי בא באיחור זמן לביתי, כדרך אנשי־רוסיה.

אֶלְזַה מכירתי שלי יצאה מן הרכבת בלוית שתים. היתה צרה גדולה. לא ידעתי מה לעשות עם השלישית.

בשעה זו אין למצוא שום איש בחדרו. ותכף ומיד אמר ידידי, כי הוא אינו יכול להשאר אתנו, כי הוא הבטיח לאיש אלמוני לבוא למקום פלוני, ובשום אופן אינו יכול להשאר אתנו. איש עומד בדבורו הוא!

ולא ידענו מה לעשות עם ה“יותרת על השתים”.

אני שלחתיה לשד, כלומר אל רעי; והוא שלח אותה לעזאזל, כלומר אלי.

וסוף סוף נשארה תלויה בצוארי.

מובן ש“קלקלה” את הכל.

על כן היו דברי ברורים לאֶלזה, שנפרדה ממנו: ביום הראשון הבא היא באה בלי־כל בנות־לויה, כמו שהיא: per se

אם היתה יפה?

לא! אבל היתה צעירה, וצעירותה הרעננה כפרה על הכל…

וביום הראשון לשבוע השני, כשהיינו ביער, התרחקנו יותר ויותר מן העיר ומן המטַילים עד שנמצא לנו מקום, שאין אדם בלעדינו. ובסתר אילנות היה שקט ודממה, וגם צפרים שתקו שם. ובטהרתו של כר סמוך ליער ריחני מלא בושם־ארנים ישבנו על החציר ועל המחטים היבשים של הארנים.

רמשים שוקקים ושורצים, זה יורד וזה עולה בגבעולים המועטים, עכבישים קטנים וקטנטנים, וזעירים, ירוקים ואפורים ושחרחרים, קצרי רגל וארכי רגלים – אלה היו מרובים מאד וגם נמלים קטנות זריזות, עסוקות, טרודות במשק ביתן, זו עולה בידי שלי וזו ברגליה של אֶלזָה. אינני אוהב אותן.

ושם ישבנו.

היא, כלומר אלזה, סרבה באותה מידה יפה, שאשה הגונה צריכה להיות מסרבת, ואולם לא הגדישה את המדה עד כדי שאחדל ממנה, מתוך אמונה, כי באמת אין לנגוע בה. וכל חדשות ונצורות לא גליתי לה.

כבר היתה מומחית לדבר.

ובערב, כשיצאה את העיר הבטיחה לי ביום הראשון הבא לסור ישר אל חדרי.

וכך הוה.

והפעם, מכיוון שכבר עמדתי על הכלל, יצאתי לדון על הפרטים, וגם עמדתי על כמה דברים, שלא עמדתי עליהם קודם: לא מצאה בעיני חן איזו חזזית על גבה, אז נזכרתי באפשרות של כמה תוצאות כרוכות בעקב פגישות עם בנות ממין זה.

הזדעזע הרופא שבי.

הכל אפשר ותמיד צריך להזהר.

ונתקררו גם דעתי וגם לבי.

כמובן, שהבטחתי לחכות לה בבית־הנתיבות. אבל, כנראה, שכחתי זאת; וגם בחדרי לא הייתי בשעה סמוכה לבוא הרכבת ממנהיים, ואינני יודע, אולי דפק מי שהוא על דלתי.

ביום השני קבלתי גלויה ממנהיים.

לא היתה שעתי פנויה ולא עניתי תכף, בו ביום… וביום השני דחיתי תשובתי, ומכיון “דאדחי אדחי”. וסוף דבר, גם ביום הראשון זה, שוב לא הלכתי אל בית הנתיבות. וסוף דבר: שכחתי את אלזה.

אפשר מאד, שקבלתי עוד מכתב ממנה, אבל על מכתבה זה כבר לא רציתי לענות.

ונשכח הדבר מלבי.

כך עבר חצי שנה.

נבהל אני אל הקליניקָה, אל מחלקת היולדות.

אני אחרתי קצת, ועליתי במעלות העולות אל האַמפִיתֵּיאַטרון וכדי שלא לבלבל את היושבים תפסתי מקום ראשון שנזדמן לי. התחלתי מתבונן אל הנעשה בקליניקה מתחת. שתים מטות עמדו בתוך החדר ועל מטה ומטה שכבה אשה הרה, כורעת ללדת. כרסה בין שיניה: עוד יום, יומים. שכבו פרקדן, סדין לבן מכסה רגליהן עד בטנן, וכתנת משופלת עד שדיהן הטפוחות. וכרס גדולה, כשלפוחית ענקית אחת, ממולאה עד להתפקע, עולה – בולטת מן הגוף הקטן, ממלאת כל חללה של מטה. כרס ערומה, מכוערה במערומיה, לבנבנה־כתומה, צבע חסר־חיים, בטן ללא תבנית מסוימת, אלא מטושטשת־גבולות. האשה לא היתה נראית, אלא אותה כרס נפוחה עם טבור מטושטש־צורה באמצע, כרס ותו לא! האשה היתה ליותרת על הכרס, וכולה כאלו לא נבראה אלא בשביל אותה כרס: רגלים לשאת אותה, ידים כדי לטפל בה, פה כדי למלא אותה וכו' וכו' הכל בשביל הכרס.

כל אבריו של אדם יש להם פרצוף שלהם: זה נבון, זה ערום, זה רך, זה מגרה, זה מרמז, וזה מבטיח. אינני צריך לפרש זאת לכם. כולכם יודעים אותם: הפה, החוטם, העין, הסנטר, האזנים, השדים וכו' – כולם בבחינת רשות־הרבים. וגם אלה שהם נחבאים בבחינת רשות־היחיד, ואך יחידי סגולה נהנים מהם, ורק אנו צאצאי אֶסְקולאפוס המאושרים מכירים אותם, – לכולם יש פרצוף, שיש לומר עליו לכל הפחות: פרצוף הגון, שפויי כתף תמיד יש להם איזה חן צנוע, המפרקת מגלה טפח ומכסה טפחים, הירך התלולה מעידה על שפע אמהות ואישות, הצנומה – על יסורים; מתנים מגרות את הידים ומרמזות להן, קרסול שדופה הולכת ועבה בגזרה חטובה מכרזת על שוקים מעשה־אמן; ארכובה צרידה קוראת לעין סוקרת. וגב גמיש כולו אומר תפסני; אבל הבטן המלאה, כרסה של הרה – אינה אומרת כלום, פרצוף טפש בתכלית הטפשות, טפשות שאין גדולה הימנה.

סמל אולת – מנוולת.

ושתים כרסים טפשיות גדולות, עולות בוקעות ובולטות מתוך המטות והכסתות והסדינים.

התבוננתי בכרס וכרס. האחת הרה סתם והשניה…! השניה…

ומבלי משים החילותי להוציא מספר ימים, שבועות וחודשים. אבל המספרים לא צייתו לי.

העליתי על זכרוני את הכלל, איך למצוא את היום, שבו תכרע האשה “לָלַת”, והוצאת המסקנה, איך למצוא מכאן יום בו הרתה.

והתחלתי מפקפק בזכרוני.

חשבתי, וספרתי, ונזכרתי זכרונות – כדי לעמוד בדיוק על “אותו יום”.

ודווקא דיוק זה חסר לי.

הספר הורני אל נכון את הכלל. אבל מי יורני, מתי הייתי ביער? מתי היתה היא בחדרי?

ושוב אני חושב ומוציא חשבונות.

ושוב אני מפקפק במספרים.

ושוב אני יוצא לחשב חשבונות. שמא טעיתי?

ובקירוב נראה לי, כי חסרים “בשבילי” לא פחות משני חדשים, maximum שלושה חדשים.

אבל אז לא ראיתי כלום.

אבל בין כך ובין כך נוקרת בלבי מחשבה:

ומה אם תכירני היא?

אותו סקַנְדַל, שאם תרצה בו ותקים.

צריך לחמוק מכאן ולברוח מכאן, טרם שהרגישה בי. אם לא ראתה אותי עד כאן. הלא אם יקרא לי הפרופיסור כדי לבוא ולבדקה – הלא תכירני, תכף ומיד!

צריך להעָלֵם, טרם שהרגישה, טרם עבר המועד.

לא “אני” הוא! ובכל זאת…

ושוב אני חוזר על המספרים.

– נאמר כך: בעוד יום או לילה היא יולדת, מתי נתעברה? נוסיף שלשה חדשים ונחסיר שבעה ימים, ואפשר כך: נחסיר תשעה חדשים ונוסיף שבוע. הכל מתבלבל במוחי…

ואולי שוב טעות?

ומתוך המספרים באתי לידי הרהורים בכלל.

ויתרוצצו בי ארבעה:

אחד – צעיר סתם, אחד homo sapiens, אחד ישראלי ואחד – תלמיד לתולדות־הטבע.

צעיר מה הוא אומר?

מה ההרהורים האלה לך?

יש כוח בך, והיא נשמעת לך: כלום אשם אתה בדבר? כך נברא העולם ואתה לא תשנה כלום.

תלמיד תולדות־הטבע מה הוא אומר?

מה ההרהורים האלה לך ולא לה?

על כל ביצה קטנה שהיא מביאה פעם לחודש אתה מוציא רבוא רבבות מעוררים אותה לחיים. סמן הוא לך: הזכר יש לו רשות ואולי חובה להחיות זרע, כמה שיש בכוחו, לעַבֵר ולשלוח זרעו ולא לקמץ בו. מאַין לך מוסר כליות זה, שאך בשביל הַ“הִיא” האחת ולא בשביל “הִיאוֹת” רבות נוצרת? דוקא איפכא. ומה שבפרהסיה אין אנו אלא בעלי אשה אחת, בעלות איש אחד, יקירי, הלא יָדוע לך, כי באמת אנו “נשויים מאד”, כדאמרי האַרְמֶנִים, והמונוגַמְיָה רק לעתים רחוקות ישנה בעולם.

בא החכם Homo Sapiens ושואל הוא:

לא, יקירי. באדם אנו מדברים ולא בבהמה. הלא על כן חלפו ועברו עליך כל מדרגות החיה, וחיה בבחינת אדם, ואדם בבחינת חיה, ואדם שבאדם. כלום יש לך הרשות לפזר זרעך “על פני מים רבים”, כלום יש לך רשות מוסרית למסור חלק מעצמך לכל הבא בידך, בלי לדעת מה יהיה בסופו? היש לך רשות להיות זרעך הולך ופוחת? השאלה מי היא, אשר ברחמה הפקדת זרעך? ואולי חיה רעה, חלאת מין האדם היא מבצעה?

והישראלי גם לו יש דין ודברים עמי.

אין לו רשות לשום אדם להוציא זרעו לבטלה! וישראלי על אחת כמה וכמה. בנס אנו עומדים, אנו ה“כבשה בין שבעת זאבים”.

כלום לשוא יצאו לישראל מוניטין, שאוהבי ילדיהם הם מכל אומות העולם? האינסטינקט הבריא של העם הוא הגיד לו, הוא גלה לו במשך אלפי שנות קיומו הקשה: כל טפה שלך של העם ההוא אי אתה רשאי… אסור לך. הלא יודע אתה את הנעשה בעולמו של העם היהודי: הרג, שמד, חרב ודבר, ורעב, ובגידה לשמה ושלא לשמה. כל טפה וטפה, שאתה מוציא לא לך היא, אלא לעם שהביאך עד הלום. בין שאתה רוצה ובין שאין אתה רוצה אתה בן לעמך, בן לאמך, ואתה חיב חוב עולם, חיב חוב תשלום לכל הדורות שמסרו עליך נפשם.

ושוב ה“שגץ” שבי מוסר מודעה: טפשות! טפשות שבטפשות! ושוב בא החכם, ובא האדם סתם ושוב הישראלי בא. רגע גובר זה, ורגע גובר זה, ושוב חוזר חלילה. לא כדבריך, יקירי, לא תמיד אימת המתים נוראה, כי אימת החיים.

ונוראים החיים מן המות! כך הוא! Dixi

Fichtengrund 1927.