לרגל הָר עֲנָק אשר ראשו מְכֻסֶּה שלג רבצה בִקְעָה שאננָּה, וּבַבִּקעה השתּפּך נחל פּוֹחֵז ושוקֵק. והנחל רחץ שרשי אֵלָה זקנה ופניה נשקפו מתוך מימיו, ובצל האלה שגשגו שרשי-מֹר אשר עינם כעין התכלת ופרחים אחרים ורבים וּבְצַמַּרְתָּהּ קִנֵּן עוֹרֵב חכם וזקן.
ויהי היום, יום קַיִץ בוער, ושרשי-המֹר כְּבָר קמו מִפְרוֹחַ ועלי צמרותיהם הענוגים החלו לקמול בַּחֹם, אז הביט אַחד הפרחים את שכנו אשר כבר נשרו עליו עד החצי, ויתאונן ויאמר: “מה דלים אנחנו הפרחים ומה מר גורלנו! רק פעם אֶחת נעלוז בחיינו לעת אביב קצר. מעט נשיקות שמש אביב, מעט לילות הלולים עם טל ועם נֹגה ירח, מעט חבּוק רוחות ערב, מעט אורחים מן החפושיות המָזהבות ומן הפרפרים הטהורים, מעט שירת צפרים, – וכל הגדֻלה חלפה ולא תשוב עוד לנצח. בטרם יהיה מועד לנו לשמוח בחיינו, והנה אחרית. אכן מאֻשָרה ממנו אלף אלפי פעמים זאת האֵלה, אשר צמַרתה רועשת פה ממעל לנו! דורות שרשי-מֹר לאלפים ראו עיניה בפרחם ובנבלם, והיא עודה חיה, ומי יודע אם לא אלפי שנים תחיה עוד ותתענג על נעימות האביב”.
והפרח החריש ויורד את תכלת ראשו הֶעָנֹג בעצב. ורוח חלפה בענפי האלה הזקנה ובקול צרוד והומה ענתה: “פתי קטן! כאשר תבין, כן תדבר. אכן אמת הדבר, מאריכה אנכי לחיות ממך, ואולם שגית מאד, אם תדמה, כי תוכל לקנא בי. שמש האביב תשק לך וּתְעִירְךָ כאֵם את עולה, באפס דאגה תעלה וכל רגע מרגעי חייך יהיה לך לנחת. אין אתה יודע בלתי אם את תענוגות האביב ונעימות הקיץ,ופגעי החרף הרעים יִמָנְעו ממך. אין לך שונאים ואין אתה יודע מה מלחמה ומה צרה, ועיניך תראינה בעולם רק יֹפי ותענוג. אבל אנכי – בימי נעורי הרעים היתה לי מלחמה מפנים ומאחור עם המון אויבים אשר התנקשו בנפשי. זבובים וחפושיות, רמה ותולעה התנכלו בי, ושן בהמות רועות היתה בי ופטריות רוש שלחו בי את חמתן הממאירה. וכאשר גדלתי וכאשר נצלתי מהם, מה היתה מנת גורלי? הסופה הניחה בי את חמתה, הסתוללה בי ותפָרק את כל עצמותי, ויש אשר שִבּרה אחת מהנה. את בשרי חלף הברק ויפַצל מעורי פצָלות גדולות ויך בי פצעים אכזרים. ראֵה-נא והביטה בי – כְּסוּי חַבּורות כֻּלִּי. ובבוא הסתו, ויקטוף ממני שנה שנה את כל עָלֵי והחֹרף בקָרָתו הנוראה אכל אותי עד הנפש. ובאביב כאשר כבר חַמוֹתָ אתה בשמש ונעימותיו, החלותי אנכי רק להתנער כמעט, ובענָפַי הנקשים עברו רחשי הלַח הראשון. וגם בַּשָׁבועות המעטים והנעימים, אשר צִיצַי המעטים היו לי לנזר תפארה, לא יכֹלתי לשמוח עליהם, כי דאגתי לחֹרף הבא ולמצוקותיו. מה לי אפוא כי אאריך ממך ימים? כאלף שנים היו יָמַי פה, ואם אביט לאחור, והיו כיום אחד. רגעי הטובה היו ספורים, ויתרם דאגה ועמל וצרה. כי אהבתי צפור אשר תשכון בין עפָאַי או פרח אשר יפרח לרגלי, אז ראיתי אותם במוּתם עלי ואני מתאבלת עליהם. ועתה זקנתי, קִרבּי נבוב, את שרשי תאכל התולעת, ענָפי מתים מעט מעט, מעט מעט יִבלֶה כרקב גופי הנלאה, ובבוא העת וכִליתי גם אני עד תֹּם. אכן קנאתי בך על יפיך אשר אין תמורה לו ועל חֶדְוַת חייך ועל אחריתך הנעימה אשר כחתף תבוא. אם זה גורלנו למות, כי עתה לא יתן ולא יוסיף אם נקדם מעט ואם נאַחר למות. לוּ לעולם זָקַנו ולו חיִינו לנצח כהר הענק הזה אשר ממעל לנו פה, כי אז צדקת! אמנם כן, אם יש כי אִוְתה נפשך גורל אחר, כי עתה בחר לך את גורל ההר הזה ולא את גורלי אָנִי!”
ודממה היתה מסביב רגע אחד ואחר כן עבר כקול שאון וכקול המולה את ההר הגדול, והוא מדַבּר בעצלתים, מִלה מִלה, לאט לאט, ורֶוַח ישים בין כל ענין וענין – לאמר: “אֵלָה, אֵלָה, לא חָכַמְתְּ גם אַתּ משרש-המר הקטן והכחֹל הזה. אִי לי ולנִצְחִי זה אשר אַתּ אומרת! גם אני החלותי פעם להיות, ופעם יהיה קץ גם לי. אין על פני האדמה דבר אשר יהיה לנצח. הן האדמה גם היא איננה לנצח. וגם השמש איננו לנצח. הרוח והמים אוכלים אותי. בכל קצוֹתי ילקקו ממני. הם הולכים הלֹך וגדֹל, אני הולך הלֹך וקטֹן. ויום יבוא ולא ישאר ממני שריד. ואז הן כלא-הייתי אהיה, ולוּ גם ארבה ימים כהֵנה וכהנה. אכן לא על זאת אדאב. מה בצע בהאריכי או בהמעיטי לחיות? אין בחיי חדוָה. שנה על שנה אני עומד פה ומביט מַשְמים אל תוך העולם. קיץ וחרף, יום ולילה – משפט אחד להם בעיני. אין דבר מעורר אותי, אין דבר מניע אותי. אין אני מקוה דבר, אין אני יָרֵא דבר. לא כמוך אנכי הולך הלֹך וגדֹל, הלֹך ורענן. אין אנכי משלחי שרשים צמֵאים כמוך לינוק כמוך את חֵלב האדמה בנעימות. ועלים אין אני מצמיח וציצים לא אַפריח. אין אני עושה פרי, וזרע אין אני מזריע. לא יקרני טוב ולא יקרני רע. אין אני חושב הרבה, חולם אני חלומות תהו, עתי תארך לי עד בלי תכלית ואין אני רואה כמעט את הנעשה מסביב לי. הל תהו ובהו, הכל יָגֵעַ ונבער. הוי, מה חפצתי להיות תחתיך! או גם להיות תחת שרש-המר ההוא. אתם הלא תראו חיים מעט, אך אני לא אראה מאומה”.
ברגע ההוא והעורב אשר בצמרת האֵלה צרח בקול גדול. “ראו נא!” קרא אל ההר ואל העץ ואל הפרח, ויור בחרטֻמו ובכנפיו על הנחל המפַכּה בתוך הבקעה.
ועל פני המים התנשאו ברגע ההוא יצורים קטנים בעלי כנפים באין מספר, ויתעופפו על פני המים כמו ענן עב. והיצורים האלה זבובי-יום המה אשר פשטו זה עתה. את כנפיהם הדַקות והזַכּות הרחיבו, שתו את הרוח הצח והמתוק וירחצו את גֵּוָם המעט והנחמד בקרני השמש החמות. ובהיותם שׁכוּרים מן האור ומן החם, שכוּרים מן הרוח, נרגשים בכל גידיהם מרֹב עֹנג, מסועָרים בכל שריגיהם מרֹב רגש, וַיָּחֵלו לרַקד. אחד אחד רקדו או שנַים שנַים או בהמון. והם מרַדפים איש את אחיו, סובבים איש את אחיו ומתהוללים יחדו, הֵנה והלום, למעלה ולמטה, ומפרפרים ברגליהם ומכים בכנפיהם. ועיניהם נוצצות מרֹב גיל. וַהֲמִיתם החזקה מביעה שירת נעימות אשר אין לה דברים. לא יָדעו רעב וצמא לא יָדָעו. רוח ונֹגה שמש השׂביעום ויַשקום. לא הגו בדברים אשר היו לפניהם ולא חקרו את אשר יהיה אחריהם. הנה הרגע הזה להם הוא והוא ישׂפוק להם. עתה הם חיים, עתה הם מתענגים על כל טוב אשר לעולם השמש ועתה הם שְלֵוִים שַלוה נִצחת. השמש עלתה עד הצהרים, השמש ירדה אל המערב והם לא ראו ולא שמו לב. פשטו כבראשונה, פִזזו כבראשונה, והם לוהטים בּרָב הוללות, נמוגים בּרָב חמדה, עד כי פנה היום וצלל. הערב החֵל לכַסות את הבקעה, אז באה עליהם מנוחה מתוקה ותאות שֵנָה ערֵבה השמידה את תשוקת המחול אשר בקרבם ותָּהָם את כל חושיהם. ברגע ההוא אספו את רגליהם, קִפלו את כנפיהם וירדו על פני הנחל. והזכרונות הנחמדים ליום תענוגות זה הנפלא אשר מִלאו את לבם הקטן נָמֵסו מעט מעט, מעט מעט נמוג כל אשר מסביב להם ובקרבם, והם יָשנו שנָת מתוקה שׂבֵעֵי גיל כילדים אשר שִעשעו עד כי עיפו. ואולם לא יָשנו, כי היו מתים.
וכאשר כִּסו פגריהם את פני הנחל אָמר העורב החכם אל ההר ואל האֵלה ולא פרח המֹר: “חיים ארֻכּים, חיים קצרים – דבר זה לא יתן ולא יוסיף, חיים יפים – הנה זאת כל הברכה!”
תַּמּוּ הָאַגָּדוֹת
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.