א. לֵדתו שׁל משׁה והרז שׁל שׁמו.    🔗

ר' יהודה פתח:

“בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך”¹, מה טוב חלקם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא רוצה בהם יותר מבכל שאר העמים, ומרוב אהבתו להם הקים להם נביא אמת ורועה נאמן, והעיר בו רוח קודש יותר משה קם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא רוצה בהם יותר מבכל שאר העמים, ומרוב אהבתו להם הקים להם נביא אמת ורועה נאמן, והעיר בו רוח קודש יותר משהעיר בכל שאר נביאי האמת, והוציא אותו מחלקו ממש, מן החלק שהפריש לו מבניו, והוא שבט לוי; וכיון שלוי היה שלו, נטל אותו ועִטֵר אותו בכמה עטרות ומשח אותו בשמן הקודש של מעלה, ואז הוציא מבניו רוח הקודש לעולם וחגר אותו באבנט קודש של אמונה רבה.

תָנָא² : בשעה שהגיע זמנו של משה הנביא הנאמן לירד לעולם הוציא הקדוש ברוך הוא רוח קודש מגִזרַת³ הספיר של אבן טובה, שהיתה גנוּזה במאתים וארבעים ושמונה מאורות והעמיד אותה לפניו ועִטר אותה בשלש מאות וששים וחמש עטרות⁴, והפקיד אותה על כל אשר לו, ונתן לה מאה ושבעים ושלשה מפתחות, ועטר אותה עוד בחמש עטרות, וכל עטרה ועטרה עלתה והאירה באלף עולמות מאירים ובמאורות, שהם גנוזים בגנזי המלך הקדוש והעליון. אז העביר אותה הקדוש ברוך הוא בכל המאורות שבגן עדן והעלה אותה להיכלו והעבירה בכל החילות והגיסות שלו⁵. אז נזדעזעו כלם פתחו ואמרו:

– הֵעָלו מסביבותיה, כי הקדוש ברוך הוא העיר את הרוח הזאת לשלוט ולהרגיז עמים!

וקול יצא ואמר:

– מי הוא זה שכל המפתחות האלה בידו?

פתח קול אחר ואמר:

– קבלו אותו בתוככם! זהו שעתיד לירד בין בני אדם ועתידה התורה, הגנוזה שבגנזים להמסר בידו ולהרעיש בזה עולמות של מעלה ושל מטה.

בה בשעה נתרגשו⁶ כלם ונסעו אחרי אותה הרוח. פתחו ואמרו:

– “הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים”⁷.

אז עלתה אותה הרוח ועמדה לפני המלך הקדוש.

עלתה מ פתוחה ונתעטרה בעטרותיה ועִטרה את הרוח בשלש מאות ועשרים וחמש עטרות והפקידה מפתחותיה בידה.

שׁ של האבות⁸ עטרה אותה בשלש עטרות קדושות והפקידה כל מפתחות המלך בידו ושמה עליה משרת נאמן הבית.

ה עלתה ונתעטרה בעטרותיה וקבלה אותה מאת המלך, בכדי לגַדל אותה ונתנה לה במתנה כלי זין, שבהם תִּלְקֶה את פרעו וכל ארצו.

אז ירדה הרוח בספינות המשוטטות באותו הים הגדול, ובשבתות וראשי חדשים היתה עולה אל המלך, ושם נקראה באותן האותיות הרשומות: משה.

בשעה שיצאה משם אותה הרוח לירד לארץ ולהיות בין בני לוי, הותקנו למלך ארבע מאות ועשרים וחמשה מאורות, וארבע מאות ועשרים וחמשה ממונים לִווּ את הרוח למקומה.

כשיצא משה לעולם, האירה אות ה על פניו והבית נתמלא מזיום.

בה בשעה קרא הקדוש ברוך הוא:

– “בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך”.

(בשלח נג ע“ב, נד ע”א).

ב. משה הרוֹעה⁹    🔗

“ומשה היה רועה את צאן יתרו חֹתנו, כהן מדין”¹⁰ – אמר ר' יהודה:

משה חכם היה ובקי¹¹ לנהוג את צאנו. בא וראה מדוד, שנאמר: “והנה רועה בצאן”¹² – ללמדך, שדוד חכם גדול היה ורועה צאנו כדין וכשוּרה¹³, לפיכך עשהו הקדוש ברוך הוא מלך על כל ישראל. ולמה צאן (היה רועה) ולא בקר? –

אמר ר' יהודה:

ישראל נקראים צאן, שנאמר: “ואתן צאן מרעיתי, אדם אתם”¹⁴ וכתיב: “כצאן קדשים, כצאן ירושלים”¹⁵. מה הצאן, כשיקריבוּ אותם על המזבח, בשבילם זוכים לחי העולם הבא, כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. ועוד: הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם הטלאים בחיקו, כדי שלא ילאו ויגעו, ומוליכם אחרי אמותם, ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות, וכן אמר משה: “כי תאמר אלי: שאהו בחיקך”¹⁶. מה הרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות, – כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מצילם מן עובדי עבודה זרה ומדין של מטה ומדין של מעלה ומדריכם לחיי העולם הבא. – כך משה רועה נאמן היה, וראה הקדוש ברוך הוא, שכדאי הוא לרעות את ישראל באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן: לכשבים¹⁷ כפי הראוי להם ולנקבות כפי הראוי להן. ולפיכך כתיב: “ומשה היה רועה את צאן יתרו”, ולא שלו, דאמר ר' יוסי: וכי מי שנתן את צפורה בתו למשה, לא נתן לוֹ צאן ובקר? והלא יתרו עשיר היה! – אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו: בשביל שהיה צאנו עמו, היה רועה אותן בטוב, ולכן כתיב: "את צאן יתרו חותנו, ולא את שלו. –

“כהן מדין” – ר' תנחום אמר: אף על גב שהיה יתרו עובד עבודה זרה, בשביל שעשה עמו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב ושמן.

“וינהג את הצאן אחר המדבר”¹⁸ – ר' יוסי אמר: משה, מיום שנולד, לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש, שאותו מדבר היה קדוש ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו¹⁹, מה עשה? – הנהיג את הצאן אחר המדבר.

ר' יצחק אמר:

“אחר המדבר” – על כל פנים²⁰ ולא במדבר, שלא רצה, שיכנסו בתוכו²¹, אלא הרחיקם אחר המדבר.

(שמות כ ע“ב, כא ע”א).

ג. משׁה והר סיני.    🔗

“ויבוא אל הר האלהים חורבה”²² – משה לבדו, בלי צאן, בא.

אמר ר' יהודה:

אותה האבן המקבלת ברזל²³, כשרואה אותה מחט, הוא מדלג²⁴ עליה, – כך משה והר סיני, כשנראו זה ליד זה, דלג (משה) עליו. הדא דכתיב: “ויבא אל הר האלהים חורבה”.

אמר ר' אבא:

מוכנים היו (משה והר סיני) זה עם זה, ואותו היום נתרגש ההר למול משה, וכיון שראהו שנכנס לתוכו ודלג בו, עמד ההר. מלמד ששמחים היו זה עם זה.

אמר ר' ינאי:

יודע היה משה, שאותו הר, הר האלהים הוא, דכתיב: “ויבוא אל הר האלהים”, דתנן: מה ראה משה באותו הר? – ראה עופות, שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו.

ר' יצחק אומר:

ראה עופות פורחים וטסים משם ונופלים לרגליו. מיד הרגיש בענין, והעמיד את הצאן אחר המדבר והוא נכנס לבדו.

(שמות כא ע"א).