רקע
יוסף אורן
ומי ידאג לעם היהודי?

ישנם אירועים בחייו של עם שכבר בעת התרחשותם ניתן לקבוע, שהם ימיטו אסון על בניו בדורות הבאים. ובמיוחד אם לא כוחות חיצוניים כפו אירועים כאלה על העם, אלא מנהיגיו בדור מסויים העדיפו אותם על אפשרויות אחרות בהן יכלו לבחור. לסוג האירועים הזה שייך “הסכם העקרונות” שנרקם בחשאי באוסלו, המוכיח, שעם “ראש קטן” ועכשוויסטי אפשר לרקוח “הסכם שלום” בשבועות ספורים ועוד לכנותו בהתלהבות כהסכם היסטורי.

יתכן, שההסכם עם אש"ף יביא לישראלים בדור הזה הקלה זמנית ממטרדיה של האינתיפאדה, אך את העם היהודי הוא ינתק בעתיד מחזונו הציוני הגדול. הסתירה בין ההסכם הזה ובין עיקרי הציונות היא כה מוחלטת, שעוד דורות רבים יְגָנו את הדור הזה על שהתיר לעצמו לשעבד את עתידם לתועלתו ולנוחותו בהווה.

האמת צריכה להיאמר: שלום לא היה מעולם יעדה של הציונות, כי אם גישה בסיסית בדרכי פעולתה, ובמיוחד כלפי תושביה הערביים של הארץ. בחזון שלה ובפעולותיה לשם ייסודה של מדינת היהודים במולדת הועדפו תמיד דרכי־פיוס, כגון: פעילות מדינית, רכישת אדמותיה של הארץ בכסף, כיבושה בעבודת כפיים וכדומה, על שימוש בכוח־הזרוע ובאמצעים צבאיים.

כיוון שתנועת השיחרור הלאומית של עמנו לא הניחה התנגדות משמעותית מצד ערביי ארץ-ישראל לשיבתו של העם היהודי אל מולדתו בציון, לא הורתה הציונות מעולם להעדיף שלום על מימוש כל יעד לאומי אחר. כנגד זאת ציוותה הציונות על דבקות מוחלטת ונצחית בחזון ריכוזו מחדש של העם היהודי במולדת ציון, ולכן לא התירה אף פעם להמיר אותה או חלקים ממנה במנעמיו הזמניים של שלום.

בכל מקרה, מן הראוי היה להסתייע בהגות הציונות בפתרון ההתלבטות שנקלענו אליה כעת, בין היתרונות המיידים, שאולי צפויים לנו, הישראלים, מהשלום עם ערביי ארץ-ישראל על-פי הסכם אוסלו, לבין היתרונות העתידיים, אך הוודאיים, שצפויים לעם היהודי, מהגשמת יעדיו הלאומיים המרכזיים.


 

רעיון “שלילת הגלות”    🔗

אנו הננו, ככל הנראה, הדור הראשון בעידן הציוני של ההיסטוריה היהודית שאין זה מיותר להזכיר לו, מה היה החשוב והמרכזי ביעדיה של הציונות. הרעיון המקורי שהפיצה הציונות במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה בקרב העם תומצת בצירוף המילים “שלילת הגלות”. צירוף מילים זה ביטא התמרדות נגד ההמתנה הפאסיבית בגלות לגאולה ניסית־דתית־משיחית. הציונות הציעה להחליף את צורת הגאולה הזו מהגלות, שאותה אימצו הדורות מאז חורבן בית שני. בגאולה ארצית־אקטיבית־מעשית, שתפריד את העם היהודי מהגלות ותכנס אותו מחדש בשלמותו בארץ־ישראל.

רעיון “שלילת הגלות” איחד את הוגי המשנות הציוניות השונות, גם את אלה שהציעו אמצעים אחרים למימושו, כגון: חינוך העם לאוטואמנציפציה (פינסקר ואחד־העם), פעילות מדינית בעולם (הרצל, וייצמן וז’בוטינסקי) ועשייה התיישבותית בארץ־ישראל (משה-ליב ליליֶנבלום, אהרון-דוד גורדון, ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון). המחלוקות בין ההוגים השונים של החזון היו על העדפת הפעילות שבה צריך להשקיע בהווה את עיקר כוחה של התנועה הצעירה, אך לא היתה מחלוקת ביניהם על החזון עצמו: שרק כינוסו מחדש של העם במולדת מכל תפוצותיו בעולם ישים קץ לקיומו הבלתי-נסבל בגלות.

כלומר: מרעיון “שלילת הגלות” נגזרת גם השקפתה של הציונות בשאלת גודלה של הטריטוריה הלאומית שתהיה נחוצה למדינת העם היהודי אחרי שתקום כמדינה ריבונית בארץ־ישראל. הואיל וכינוסו מחדש של העם היהודי בציון היה אמור בלאו־הכי להיעשות בתהליך מדורג וממושך, הטילה ההגות הציונית על מנהיגיו של העם בעתיד לקבוע את ממדיה הטריטוריאליים של מדינת־היהודים על־פי שלושה עקרונות: א) ממדי המדינה היהודית צריכים להספיק לריכוזו מחדש של כל העם היהודי בארץ־ישראל. ב) היקף הטריטוריה צריך להתבסס על התאמה בין גודלו המספרי של העם היהודי ובין הערכת מספר התושבים שהארץ תוכל לפרנס בכבוד וברווחה. הערכה זו תישען על חקר משאביה הטבעיים של ארץ־ישראל (פוריות האדמה, מקורות המים ועושר מחצביה) ועל חקר ההתפתחות הטכנולוגית הצפויה בה. ג) ממדי הטריטוריה הלאומית צריכים להתחשב גם במספרם של התושבים הלא־יהודיים בארץ־ישראל, שיהיו גם הם אזרחיה של המדינה היהודית.

ואכן, מן הקונגרס הציוני הראשון ואילך גברה הציונות המעשית על הציונית הרוחנית-חזונית, כי היא עודדה הגשמת עקרונות אלה בדרכי-פיוס, והחשובה מביניהן: עליית יהודים רצופה מהגלות אל ארץ-ישראל במספר “עליות” (כך הוגדרו גלי-ההגירה של יהודים מארצות הגלות השונות אל ארץ-ישראל) שהגדילו בהדרגה את “הישוב” (מונח שהגדיר את כלל המושבות שהוקמו על האדמות שנרכשו מידי ערביי ארץ-ישראל בכספי חובבי-ציון ממזרח-אירופה ונתמכו על-ידי יהודים בעלי-ממון מארצות מערב אירופה ובראשם משה מונטיפיורי, אדמונד רוטשילד ומוריס הירש).

אף שתחילה זכתה שיבת יהודים זו לארץ-ישראל לאהדת מדינות נוצריות מאירופה וגם לאהדה של תושבי הארץ הערביים, מאחר שהביאה לפיתוחו הכלכלי של אזור דל-אוכלוסיה ולא-מזוהה מבחינה מדינית במזרח-התיכון, גברה ההסתה נגדה מצד מנהיגות מוסלמית מקומית. הסתה זו הביאה להתנגדות גוברת של ערביי ארץ-ישראל לשיבת היהודים אל מולדתם ההיסטורית, שהתבטאה גם בהתנכלויות של הערבים לישובים, ובפרעות שבמהלכן הם רצחו יהודים והשחיתו את רכושם. הסכסוך החמיר והתפתח למלחמה, שבסיומה, ב-1948, נקבעו גבולותיה של המדינה בהסכם שביתת הנשק, שלא הבטיח שלום, אלא רק דחייה של הפתרון המלא ל“סכסוך” הערבי-יהודי למועד אחר.

ומאז, כל המלחמות שליוו את תולדותיה של מדינת העם היהודי בארץ-ישראל עד מלחמת ששת־הימים לא פרצו עקב יוזמה תוקפנית של מדינת־ישראל להרחיב את גבולותיה, אלא בגלל התלכדותן של מדינות־ערב השכנות למחוק את ישראל ממפת המזרח־התיכון. משום כך לא פעל העולם הערבי, ליישב את הפלסטינים במדינותיו וגם לא העניק להם מדינה בשטחים שהיו אז באחזקתו (מצרים החזיקה ברצועת עזה, וירדן החזיקה ביהודה ובשומרון), אלא הנציח את מצבם כפליטים בארצותיו כדי להצדיק במצבם זה את שאיפתו למוטט במלחמה את מדינת ישראל, שכל אותה עת קלטבהבגבולות שביתת הנשק, שהיו למדינת־ישראל מ־1949 ועד 1967, עליות נוספות של יהודים מארצות שבהן חיו במצוקה והעניק להם אזרחות במדינה שבה היו רצויים.

תוצאות מלחמת ששת-הימים הניבה ב-1967 הזדמנות חד-פעמית להסדרת גבולות קבועים והגיוניים בין הפלסטינים לבין מדינת ישראל, אך הזדמנות זו הוחמצה כי הוליכה להסכם המכונה הסכם אוסלו, שלא קידם שלום עם ערביי ארץ-ישראל, אך לעומת זאת הזיק להגשמת החזון של הציונות עבור העם היהודי בהיקפו העולמי, משום שרוקמי הסכם אוסלו התחייבו בו לנסיגה של ישראל לגבולות 1967.

נסיגה כזו ל“גבולות אושוויץ”, אם תבוצע, תחזיר אותנו למצוקה דמוגרפית, שהחלה להסתמן כבר בסוף שנות השישים והפכה מורגשת עוד יותר בשנות התשעים, כאשר מספר תושביה של מדינת־ישראל התקרב לחמישה מליון תושבים, ובכללם כמיליון ערבים, וגם תוליד איום מוחשי יותר על הריבונות שלנו, מזה שהתנסינו בו עד 1967. כלומר: לא רק שההסכם הזה לא ישכין שלום במזרח-התיכון, אלא הוא גם יחזק את התביעה של מדינות־ערב לייסד מדינה לפלסטינים בכל שטחה של ארץ-ישראל במקום מדינת-ישראל הקיימת.

זוהי הסיבה להסתייגות האידיאולוגית, שהסכם אוסלו מעורר בלבו של כל ציוני. הגבולות שנחרצו למדינת־ישראל בהסכם זה מתעלמים מיעדה המרכזי של הציונות, לכנס מחדש בארץ־ישראל את כל העם היהודי, לפני שהגלות תחזור לגזור על רובו של העם היהודי לחיות בה לעד בעודו חשוף שם לנצח לסכנותיה: לאנטישמיות, להשמדה פיזית ולטמיעה רוחנית. אש"ף איננו מחוייב, כמובן, כלפי יעדים ציוניים, אך השאלה היא: האם הדור הזה ומנהיגיו בישראל הריבונית רשאים לבחור בהווה בשלום ולשלם תמורתו בשטחי המולדת - הפיקדון שהופקד בידינו, שהוא של כל העם היהודי הן בדור הזה והן בדורות הבאים?

אין ספק, שהסכם אוסלו שנחתם בין מדינת־ישראל ובין אש“ף על מדשאת הבית־הלבן בארה”ב ב־13 לספטמבר 1993) העמיד אותנו, הישראלים, בפני בחירה קשה ביותר: בין שלום בגבולות שכבר בהווה הם מסתמנים כגבולות בלתי־מספיקים להגשמת החזון הציוני, שלום שהפלסטינים כמנהגם יפרו אותו עד מהרה, ובין המשך המאבק להחזקת שטחי המולדת ששוחררו במלחמת ששת־הימים, שטחים הנחוצים לחיסולה של הגלות עבור יהודים בעתיד.

הישראלים שקידמו בסתר את ההסכם הזה עם אש"ף סברו, שהנצחת הגלות היא הגרועה בין שתי האפשרויות. לא כך לימדה אותנו ההיסטוריה. אכן, בלי שלום אין חיינו בארץ קלים כלל וכלל. ואף־על־פי־כן, כל מה שעבר על היהודים בארץ הזו, במהלך כל שנות המאמץ הציוני להיאחז בה (הפרעות ומעשי הטרור של הערבים בימי “היישוב”, והמלחמות המחזוריות והאינתיפאדה בשנות המדינה) איננו מתקרב לזוועותיה של הגלות בתולדותינו (חוקים מגבילים, גירושים, פוגרומים ושואה). מנקודת מבט ציונית אין ספק במה צריך היה לבחור: מבחינת עתידו של העם היהודי עדיף חיסולה של הגלות על “שלום” שמנציח אותה.


 

הנסיגה ותוצאותיה    🔗

מרגע שנמצאו ישראלים, התומכים בהבטחות השווא של הסכם אוסלו, שבחרו להתנתק מהחזון הציוני, עומדות בפניהם שתי אופציות:

א) להכריז על ניתוקם כישראלים מהעם היהודי בתפוצות, בנימוק: אנו נדאג לגורלנו, וידאגו הם לגורלם (תביעה שהעלה הסופר א. ב. יהושע כבר בשנות השמונים). נימוק כזה מבטא השלמה עם התוצאה הצפויה מהכרזה כזו - הגשמתו המהופכת של החזון הכנעני, על צמיחתה של ישות ילידית, על־ידי התבוללות של המעטים (היהודים), המגלים קשר רופף יותר לתרבותם הלאומית ולערכיה, ברבים (הערבים), הדבקים בלהט גדול יותר בתרבותם ובערכיהם.

ב) להכריז על מחיקת החשוב והמרכזי ביעדיה של הציונות האקטיבית והמעשית: שלילת הגלות על־ידי כינוסם מחדש בהדרגה של כל היהודים במולדת. מחיקה כזו כמוה כנסיגה מחדש של דרך הגאולה הפאסיבית, הניסית־משיחית, שהחזון הציוני היפנה לה עורף זה מכבר.

אין פרדוכס גדול מזה, שאל שלום בלתי־ציוני כזה הנהיגה אותנו דווקא הנהגה צברית, שכה שללה את הגלות וכה גינתה גלותיות. היא, שהגשימה במלחמת העצמאות את השלב הראשון של הציונות, רפו ידיה להתעקש על הגשמת שלביה הבאים. כי מרגע שההנהגה הצברית נענתה למדיניות, שקבעה למדינה היהודית גבולות, שאינם לפי צרכיו של העם היהודי, אלא לפי לחצים מדיניים מבחוץ והלכי־רוח פוליטיים מבית, היא הפכה את מדינת־ישראל ממדינה ציונית לעוד מדינה בעולם. ומרגע שההנהגה הצברית העדיפה את השלום על חיסול הגלות, היא הפכה את כולנו, גם אידיאולוגית וגם מעשית, למחייבי גלות שנטשו את החזון הציוני.

בל נשגה באשליות. גם אם יהיו להסכם אוסלו תוצאות חיוביות כל-שהן בזמן הקרוב, העם היהודי ישלם בעבורו מכאן ואילך מחיר כבד: באחדותו, בחוסן זהותו העצמית, באיתנותו הרוחנית ובעוצמת דבקותו בחזונו הציוני. ימים יגידו אם עמנו התגבר על הפגעים האלה של “השלום” עם אש“ף באותה מידת הצלחה שבה התגבר על פגעי הגלות במשך אלפיים שנה, או שקיפול הדגל הציוני למען “השלום” עם אש”ף, גרם, חס וחלילה, להיעלמותו מעל בימת ההיסטוריה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!