רקע
יוסף אורן
"מפריח היונים" - אלי עמיר

הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 1992, 454 עמ'.


השם העברי של הרומאן מפנה תשומת־לב לדמות הפחות חשובה בעלילתו, לאביו של אדואר, המכונה “מפריח היונים” בפי שכניו משכונת היהודים בבגדד, שמעסק הגרוטאות שלו בשוק היהודי הוא לא ראה ברכה דומה לזו שזכה לראות מהיונים שטיפח בשובך שעל גג-ביתו.


במהלך שנת 1950, שהיתה שנה מכריעה בתולדות יהדות עירק, השתנה מזלו של מפריח היונים בשני עיסוקיו. פרנסתו בחנות שפעה בבת־אחת, אחרי שהסב אותה ממסחר בגרוטאות למסחר במזוודות, אחרי שנוצר להן ביקוש גדול מצד אלה שהמתינו לעלות למדינת־ישראל הצעירה. לעומת זאת התמעטה והלכה להקת היונים בשובך שלו, אחרי שאבו־חמיד המוסלמי, שגם תחביבו היה גידול יונים, רכש את הבית הסמוך מידי אחד העוזבים לציון ועבר להתגורר לידו.

לא רק חדירת המוסלמי לשכונה היהודית מסמלת את התפרקותה של הקהילה היהודית בבגדד, אלא גם הנוהג שעשה לו אבו־חמיד שבעטיו התמעטו יוניו של שכנו היהודי. משוחרר מכל חשש מפני שכניו היהודים, שאמורים לצאת מעירק בהמוניהם, החל אבו־חמיד להפריח את יוניו בזמנים שמפריח היונים היהודי עשה זאת, ובכל פעם סיפחה להקת היונים הגדולה שלו יונים מלהקתו של מפריח היונים היהודי. אבו־חמיד לא התרשם מהסברו של מפריח היונים היהודי, “שציונים לחוד ויהודים לחוד, והוא עצמו אינו יונה בין ארצות. דייר קבע הוא פה, ואין בדעתו לעזוב את קִנוֹ ולפרוח לפלסטין” (365–364), ולא שינה ממנהגו.

אפיזודה שולית זו עדיין איננה מסבירה את הכבוד שזכה בו אבו־אדואר, מפריח היונים היהודי, שסיפור התחסלותה של קהילת יהודי בגדד בשנת 1950 יזוהה עם עיסוקו. ההסבר יימצא לקורא כשיגיע בקריאתו למכתב שהעביר חזקאל עימארי, דמות חשובה יותר בעלילת הרומאן, מבית הכלא אל סלמאן עימארי, אחיו ושותפו במחתרת הציונית שלא נאסר.

במכתב שהוברח מהכלא על־ידי כַּאבי, בנו של סלמאן, מכתב שאפשר לראותו כצוואתו של הכותב, כתב חזקאל בין היתר: “בסופו של דבר, על אף כל הספקות אני יודע שהציונות צדקה, שהציונות ניצחה. לא אנחנו חוללנו אותה במתכונתה היום, אבל ידענו לעלות בכוח כיסופינו לציון על כנפי חזונה, ולשוב אל ארצנו כיונים אל ארובותיהן, כדברי הנביא. בחרנו בדרך הנכונה. זקפנו את קומתם של היהודים. הגויים מכבדים אותנו, רואים אותנו ראייה אחרת. והעיקר - אנחנו עצמנו רואים את עצמנו בראייה אחרת. לפעמים אני מדמה לי אותנו, מנהיגי הציונים, למפריחי יונים, כמו אבו־אדואר. נדמה לי שאנחנו עומדים ושורקים שריקה אדירה אל הרוח, והלהקה שלנו גדלה והולכת וסופחת יהודים עוד ועוד. הלא תחילה היינו אנחנו הציונים מתי מעט, להקה קטנה, ועכשיו היינו לחיל גדול מאוד מאוד. ככה אנחנו מעלים את היונה מארץ אשור אל אדמת ישראל, כדברי הנביא” (390).

מתברר, אם כן, ששם הרומאן איננו מתייחס לאבו־אדואר, מפריח היונים היהודי, שקיווה להמשיך לחיות בגלות בבל, אלא לחזקאל, ממנהיגי המחתרת הציונית בעירק. כמפריחי יונים מוגדרים במכתבו של חזקאל מנהיגי המחתרת הציונית בעירק, וגם זאת לא על שום שעסקו בפועל בגידול יונים, אלא משום שפעילותם דמתה בתוצאותיה לתוצאות של הפרחת יונים. מפריח יונים ערמומי ונבון יודע לנצל את מנהגם של היונים להצטרף ללהקה זרה ומתחזקת. חזקאל ושאר חבריו במחתרת הציונית דמו למפריחי יונים משום שהעריכו במועד, שעיני רבים מיהודי עירק, הקשורים בעבותות זיכרונות ורגש אל עירק, ייפקחו להבין שקרוב מועד חיסולה של גלותם, גולת בבל, ויהיה עליהם לעזוב את ארץ הולדתם ולעלות אל מולדתם בציון.

אין זה מקרה שמכל הדימויים האפשריים בחר חזקאל לדמות במכתבו את הניצחון של הציונות לצמיחת להקה של יונים, על־ידי סיפוח יונים מלהקה חלשה ופחות אטרקטיבית. השימוש בדימוי על־ידי אחד מנביאי ישראל הקדומים העניק לדימוי זה יתרון על כל דימוי אחר. הדימוי העממי הזה, המופיע רק בפרקי הנבואה של הנביא הושע, שבה את לבו של חזקאל וגם הלם את מצבו ככלוא הנכסף להתעופף מהכלא לחיי חופש. אסיר מלכות כחזקאל, שהסוף הצפוי לו נרמז בדברי הפאשה לעימארי הגדול (408), יודע להוקיר את אומץ לבו של הושע, שהתייצב יחיד מול המנהיגות העיוורת של דורו והוקיע את טעותם הפוליטית באמצעות המשלתם למפריחי יונים מסוגו של אבו־אדואר: “ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, מצרים קראו אשור הלכו” (ז’־11). וכמנהג נביאי ישראל חזר הושע ונעזר בדימוי היונה גם כדי לתאר את הגאולה: לקולו של אלוהים, הנגאלים “יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור” (י"א־11).


 

השייכות לרומאן הציוני    🔗

עלילת הרומאן נפתחת בתיאור מאסרו של הדוד חזקאל, ממנהיגי המחתרת הציונית. ואף שלא סופר סופו, אחרי שהחלק הארי של הקהילה עלה למדינת־ישראל, אפשר להניח ששליטי עירק המושחתים שיככו באמצעות המתתו, כמינהגם על־ידי תלייה בכיכר העיר, את זעמם של ההמונים שטרפם נמלט ממלתעותיהם. גם סיפורו האישי של חזקאל עימארי איננו עיקר ברומאן. הוא משתלב בתמונה הרחבה יותר שאלי עמיר שאף לצייר, תמונה המתארת את קורותיה של קהילת בבל המפוארת, שעתידה הוכרע אחרי אלפיים וארבע מאות שנה על־ידי הקמתה של מדינת־ישראל.

ואכן, גורלם האישי של גיבורי הרומאן נארג בסיפור פִּרפוריה האחרונים של גלות בבל עתיקת היומין ורִפרופיה הראשונים של גאולתם במולדת. במלים אחרות: אלי עמיר כתב רומאן ציוני מובהק, שאמנם מספר על המעבר של קהילת יהדות בבל מגלות לגאולה, אך בה־בעת מדגים את סיפורה של המהפכה הציונית גם בקהילות ישראל האחרות. ולפיכך גם מי שאיננו יוצא יהדות עירק, ולא כל שכן אם זכה להיוולד במדינת־ישראל הריבונית, ימצא ברומאן הזה, המספר על עלייתם של היהודים מבבל למדינת־ישראל בשנת 1950, עדות על הצלחתה הכוללת יותר של המהפכה הציונית, מהפכה שהניבה תנועת הגירה של עם מגלויותיו השונות אל מולדתו בציון.

כל ארבע התכונות שאמורות להיות ברומאן ציוני (ראה בספרי “הספרות הישראלית - לאן?”, 1998, עמ' 139–138) מתקיימות ב“מפריח היונים” ומצדיקות להגדירו כרומאן ציוני:

1) העלילה מתרחשת על רקע העידן הציוני בתולדות העם היהודי.

2) במרכזה מוצבות כגיבורים דמויות החדורות אמונה בצידקת החזון הציוני ובייתכנות הגשמתו.

3) מניעיהם ומעשיהם של גיבורים אלה מוסברים ומנומקים על־ידי החזון הציוני והרצון להגשימו.

4) סיפורם כגיבורי העלילה הציונית מסופר בשפה אַלוזיונית, השואבת צירופי לשון ודימויים מהמקורות שעליהם נשענת ההגות הציונית (מהמקרא וסידור התפילה ועד ספרות התחייה).

ואכן, הופעתו של “מפריח היונים” מציינת את תחייתו של הרומאן הציוני אחרי שנים של היסוס מצד סופרים להמשיך את המסורת המפוארת שהיתה לו בספרות העברית החדשה. הימנעות מכתיבת רומאן בז’אנר התימאטי הזה בלטה במיוחד בסיפורת הישראלית בשנים שחלפו בין מלחמת העצמאות למלחמת יום־כיפור, ולכן מוצדק לברר את הסיבות לשתי התופעות הקשורות בגורלו של הרומאן הציוני בסיפורת הישראלית.

הראשונה - מדוע דעך הרומאן הציוני דווקא אחרי ייסודה של המדינה ולא המשיך לשגשג במשך שלושת העשורים הראשונים של הריבונות המחודשת, כפי ששגשג בתקופת התחייה (בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה) ובתקופת העליות (במחצית הראשונה של המאה העשרים)? והשנייה - מה גרם לתחיית הז’אנר התימאטי הזה דווקא אחרי מלחמת יום־כיפור, תחייה שאיפשרה את התקבלותה של יצירה כמו “מפריח היונים”, המספרת על קורותיה של קהילה יהודית באחת ממדינות־ערב עד שגמרה אומר להעתיק את חייה מהגלות למדינת־ישראל?

יורשה לי לסכם בקצרה את התשובות שגיבשתי על שתי השאלות המעניינות האלה בספרי הקודמים על תולדות הסיפורת הישראלית. אשר לשאלה הראשונה - הרומאן הציוני דעך דווקא בשנות המדינה משום שסופרי הדור שלחם במלחמת השיחרור, סופרי “דור בארץ”, לא הצליחו לעכל נכונה את מלוא החשיבות ההיסטורית של הניצחון במלחמה זו: החידוש של הריבונות היהודית בציון. כך עולה מהתגובה המיידית שלהם ביצירות שכתבו על מלחמת השיחרור. במשך עשור שלם כתבו על מלחמת השיחרור רק כדי לבטא את אכזבתם מהציונות.

הם סילפו את העובדות הקשורות במהלכי המלחמה ובסיבות שחוללו אותה על־ידי הבלטת תופעות שאירעו בשוליה ובעזרת הצגתן כפשעי מלחמה. המלחמה תוארה באופן מסולף כמסע כיבוש מתוכנן, אלים ואכזרי של הארץ על־ידי צבא יהודי מאורגן היטב, שברשותו היו לוחמים מאומנים, נשק עדיף ותחמושת ללא הגבלה (שהספיק גם לשעשועי מיטווח בחמורים ובגמלים), שמולו התגוננו כפריים שלווים ושוחרי שלום. מסע הכיבוש פגע בכבודם של ערבים אצילי־נפש, לווה בהרס לשמו ובמעשי ביזה מרכושם הדל ונחתם בנישולם המיותר של הערבים מבתיהם ומאדמתם.

מתיאור מסולף זה השתמעה אשמתה של הציונות כחזון שגידל קלגסים שלא נרתעו במהלך הקרבות מביצוע מעשים בלתי־מוסריים בעליל, שדגל שחור התנופף מעליהם. ממה שהתפרסם על מלחמת השיחרור על־ידי סופרי המשמרת השתמע, שחטאים אלה ריפדו את הגשמת חזונה המרכזי של הציונות - ייסודה של מדינת היהודים. מי שמחפש בספרות על מלחמת השיחרור שיקוף היסטורי מהימן של הרקע לפרוץ המלחמה, של מהלכיה ושל יחסי הכוחות והחימוש בין הלוחמים משני הצדדים, לא ימצא בה את אלה. יתר על כן: אחרי שביטאו את אכזבתם מהציונות ואחרי שהטיחו בה את הספקות שלהם במוסריות חזונה, נטשו סופרי המשמרת כעבור עשור אחד בלבד את הכתיבה על מלחמת השיחרור ולא חזרו לתקן את המעוות הזה ביצירתם (ראה הפרקים על הספרות שנכתבה על מלחמת השיחרור בספרי “שבבים”, 1981).

סופרי המשמרות הבאות אימצו את נקודת המבט המסולפת הזו בתגובתם על המלחמות שנכפו על המדינה אחרי מלחמת השיחרור והמשיכו, בכתיבתם על המלחמות הבאות, לחבוט בציונות בלהיטות גוברת והולכת. באווירת ההסתייגות הזו מהציונות לא יכול היה להיכתב, להתפרסם ולהתקבל בפתיחות־לב, בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רומאן הממשיך את מסורת הרומאן הציוני מתקופת התחייה ומתקופת העליות.

ואשר לשאלה השנייה - פירסומו של רומאן ציוני הפך לאפשרי אחרי מלחמת יום־כיפור, משום שבמלחמה הזו התמוטטה הנורמה הצברית ששלטה בספרות הישראלית בעשורים שחלפו ממלחמת העצמאות ועד מלחמת 1973. הנורמה הצברית התרכזה בהבדלת הערכים הקשורים בחיים הנרקמים בארץ (ערכי הישראליות) מהערכים שהשתקפו בחייהם של היהודים בגלות (ערכי היהדות הגלותית). חוסר סובלנות קידם כל יצירה שתוכנה לא עסק במתרחש כאן ועכשיו ולמעשה חסם את הפירסום של רומאנים על גורלם וחייהם של יהודים בקהילות יהודיות שהתחסלו זה מקרוב אחרי עלייתם של יוצאי הקהילות הללו למדינת־ישראל הצעירה.

החסימה הזו היתה כפולה. היא חסמה את האפשרות לספר על הפן הציוני בתולדות הקהילה, על כיסופי־הגאולה במשך דורות לחזור לציון ועל התסיסה הציונית בקהילה שהביאה לעלייתה למדינת־ישראל אחרי הקמתה, והיא חסמה גם את האפשרות לספר על הפן האנושי של חיי הקהילה, על חייה של עדה יהודית במשך דורות באחת ממדינות־ערב. בכך ניתן להסביר את התפרצותה של היצירה האתנית רק אחרי שהנורמה הצברית התמוטטה במלחמת יום־כיפור (ראה הפרק על היצירה האתנית בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). רומאן מסוגו של “מפריח היונים”, ששיקף את חייהם של יהודי עירק וגם סיפר בגאווה לא נסתרת על הפעילות של המחתרת הציונית שהביאה לעליית הקהילה כמעט בשלמותה למדינת־ישראל, לא יכול היה להתקבל כפי שהתקבל אלא אחרי שהנורמה הצברית קרסה במלחמת יום־כיפור.


 

קהילה במשבר    🔗

אלי עמיר בחר להתרכז באירועי שנת 1950, אך הפרחת היונים הציונית השתקפה בחיי הקהילה היהודית בעירק לפחות כעשור קודם לכן. לכן היה עליו למצוא דרך, איך לשלב בעלילה את תולדות הקהילה ואת האירועים הנחוצים לקורא כרקע להבנת אירועי שנת 1950 בחיי גיבוריו. עמיר התגבר על קושי זה על־ידי שילוב המידע ההיסטורי בשיחות של גיבוריו. מעמדם של היהודים בעירק סוכם בשיחה שהתקיימה בין שני בני־הדודים ממשפחת עימארי, בין סלמאן, אביו של כָּאבי, לבן־דודו הגביר, עימארי הגדול.

סלמאן התייצב בפני קרובו העשיר לבקשו שינצל את קירבתו לראשי השלטון כדי לשחרר את חזקאל אחיו מהכלא. גם אם לוקחים בחשבון שהמענה של עימארי הגדול משקף את עמדתו של אופורטוניסט, שרואה את עתידו בעירק בלבד ואינו בוחל בשום אמצעי כדי לשמור על מעמדו בה, ניתן ללמוד מתשובתו הזועפת על מצבה של הקהילה היהודית בעירק עד שנת 1950: “אלפיים וארבע מאות שנה נדרשו לנו כדי לבסס את מעמדנו פה, - - - המלך פייצל הראשון, אבי האומה, אמר שכולנו שֵׁמיים, אין הבדל בין מוסלמי ובין יהודי, היהודים הם הרוח החיה בקרב תושבי עירק. ומה לנו יותר מזה? שר האוצר והנפט הראשון היה מבני עמנו. שופטים עליונים, חברי בית־הנבחרים, סנטורים, מנהלים כלליים, סוחרים, אמנים, סופרים, מוסיקאים - את כל זה הוא (חזקאל) רוצה לחסל?” (257).

חיאַוי הזקן מסתייג גם הוא מהפעילות של המחתרת הציונית, אך מסיבות שונות מאלו של עימארי הגדול. באוזני כָּאבי בן השש־עשרה, מגלה חיאוי, שהתיאור של עימארי הגדול איננו מהימן לחלוטין: “ואני טוב לי המקום הזה יותר מכל מקום שבעולם, עד שיִכְשר הדור ויבוא משיח צדקנו ותבוא שעת גאולתנו בציון ארץ קודשנו. ובינתיים אנו מקבלים את התנאים של המוסלמים, את עליונותם ואת שלטונם, אפשר לחיות תחת חסותם. כך היה דורות רבים, כך חיינו בשלטונם כל השנים” (146).

ואכן, גם בדברים שהשמיע החכם באשי, באוזני חיאוי מעריצו וידידו, מתברר, שהיהודים הצליחו לשרוד בעירק לא עקב הסובלנות שגילו המוסלמים כלפי המיעוטים, והמיעוט היהודי בכללם, אלא בזכות השימוש בשיטות שקיימו את קהילות ישראל גם בגלויות אחרות.

אף שדברי החכם באשי, ראש הקהילה האחרון של יהדות עירק, מתייחסים לתקופת כהונתו, ניתן ללמוד מהם כיצד פעלו במשך דורות קודמיו בתפקיד: “מאשימים אותי שבשנת 1936 גיניתי את הציונות. אמת ויציב. מודה אני ומתוודה, אבינו שבשמים, אבל הלוא הימים היו ימי המרד של הארור הזה, בכיר צידקי. הנאצים, יִמַח שמם וזכרם, כבר היו בשלטון, המופתי, יקצר אלוהים את ימיו, בא בשערי בגדד, וימים של הרת עולם החשיכו את שמינו. וכי הייתי צריך להיות פתי ולתמוך בציונות בגלוי? - - - טרחתי ורקמתי יחסים טובים עם המלך פייצל, וכשמת לא חסכתי מאמץ לקנות את לבו ההפכפך של בנו ראזי, וכשנהרג התדפקתי על שעריו של העוצר, חלש האופי, האוהב זכרים. ימים ולילות עמלתי כדי לטעת בהם כבוד לדת ישראל, - - - וכי למעני עשיתי? שנים עמלתי שתהיה יראה וכבוד לעם ישראל. - - - לאט־לאט למדו לכבד אותי, להיזהר מלפגוע בבני ישראל. - - - וכי במה עסקתי אם לא באמנות הקיום, באמנות ההישארות בחיים, זו האמנות שנגזר עלינו היהודים להתמחות בה, זו השליחות הקדושה שהטיל עלינו אבינו שבשמים עד בוא משיחו” (155–150).

דבריו של החכם באשי מבהירים, שכהונתו כראש הקהילה וכמייצג ענייניה בפני השלטון היתה קשה יותר משל קודמיו בתפקיד, משום שמשנות השלושים ואילך השפיעו המאורעות בפלשתינה־א“י על חיי היהודים בכל מדינות־ערב, וכמובן גם על חייהם בעירק. על ההשפעה של המידע, שזרם לעירק על המתרחש בין הערבים והציונים בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה־א”י, על חיי היהודים בעירק מספר חזקאל במכתב שהגניב מהכלא אל סלמאן, אחיו הבכור ואביו של כָּאבי.

עדותו של חזקאל עונה באופן עקיף לשיר ההלל ששר עימארי הגדול לסובלנות שגילו המוסלמים בעירק במשך דורות כלפי היהודים: “היה זמן שרציתי גם אני להישאר פה, קיוויתי שיהודים ומוסלמים ונוצרים יחיו יחד בשלום. - - - אחר־כך, כשסיימתי את בית־הספר התיכון, באה פרשת הסירוב לקבל אותי לבית־הספר לרפואה, ומי כמוך יודע כמה סבל גרמה לי. אתה, אחי, ניסית לנחם אותי שכך הם נוהגים גם בנוצרים, בארמֶנים, אבל אני לא מצאתי בזה כל נחמה. הבנתי שאנחנו אזרחים מדרגה שנייה. גולים בארץ שבה נולדנו, לא שייכים, וכך נישאר לעולם. - - - אינני רוצה להצניע את יהדותי, להסתיר את זהותי הלאומית, לשאת שני שמות, אחד ערבי ואחד יהודי. - - - אֶלף חכם באשי לא יעצרו עוד את התהליך ההיסטורי המתגלגל” (388–386).

הרקע ההיסטורי לעלילת הרומאן נשלם בשיחה נוספת, יותר רגישה ויותר נוקבת, כיוון שבניגוד לשיחות הקודמות, שהתקיימו בין יהודים בעלי השקפות שונות על מצב הקהילה היהודית בעירק, התנהלה זו בין היהודי עימארי הגדול, ובין הפאשה, ראש הממשלה המוסלמי בשנת התרחשותה של עלילת הרומאן.

וכך הדף הפאשה את תלונתו של עימארי הגדול על ההסכמה ואף העידוד של השלטון ליציאתם של היהודים מעירק למדינת־ישראל: “תביט על סביבך. הבריטים יצאו מפלסטין, ותראה מה שקרה שם; הצרפתים יצאו מסוריה, ובכל כמה חודשים יש שם מהפכת קצינים. פארוק אפנדי, השטוף במשקה ובזימה, מתנדנד במצרים - - - אז אתה חושב שאנחנו מחוסנים, עכשיו שעזבו הבריטים גם את עירק? הכל יכול לקרות. הקומוניסטים יִמַח שמם מתחזקים אצלנו ובאירן, האיסמאעילים ואחרים מתסיסים את הרחוב, דברים נרקחים בגלוי ומתחת לפני השטח, אני לא יודע עוד מה יהיה עלי ועל בית המלוכה - והכל בגלל מי? בגלל המדינה הקטנה שלכם, חֶריון של זבוב על המפה! שינתה את המזרח התיכון כולו הפכה את עולמנו על פיו - - - אתה מאשים אותי שאני נגדכם? אני סבור שאין לכם מקום פה עוד, אתם בסכנה. אתה רוצה שיהודים יהיו כאן בני-ערובה בידי האספסוף? בידי האיסמאעילים המסיתים את הרחוב? לא אני, ובוודאי לא ראש ממשלה אחר, לא נוכל לערוב לכם שלא יהיה עוד, פַרְהוּד, אבו ג ורג, אתה לא מבין שקמה ושוררת איבה נוראה בין יהודים לערבים? אתה לא מבין שהחשבון בין היהדות לאיסלם נפתח מחדש? רק אללה יודע איך ומתי יסתיים, אם יסתיים כל עיקר” (404–402). וכאשר העז עימארי הגדול לאיים על הפאשה במשפט ההיסטוריה: ‘לי נראה שההיסטוריה תכתוב עליך משפט אחד בלבד, שגירשת את היהודים מעירק אחרי אלפים וארבע מאות שנה’, השיב הפאשה בכעס: ‘ההיסטוריה תגיד - - - כולנו היינו ידידי היהודים, בעלי בריתם, עד שלא יכולנו להגן עליהם עוד, ואז שלחנו אותם לארצם’" (404).


 

שלושה זרמים    🔗

מכל הנאמר בשיחות אלה מתברר, שמאורעות פנימיים בעירק (שקיעת בית המלוכה והתחזקות כיסי התנגדות לשלטון הריכוזי שלו), שינויים קיצוניים במזרח התיכון (קריסת אחיזתן הקולוניאליסטית של המעצמות במזרח-התיכון), הסכסוך האידיאולוגי הבלתי־נמנע בין היהודים לערבים בפלשתינה־א"י והאהדה לנאצים שהוחדרה לעירק על־ידי המופתי מירושלים - ארבע הסיבות האלה הפכו את המשך ישיבתם של היהודים בעירק לבלתי־אפשרית.

התפרצות הפרעות בשנת 1941 - “הפרהוד” - היתה נקודת התפנית, שממנה צריך להתחיל את סיפור התחסלותה של הקהילה היהודית בעירק בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. ובה אכן בחר אלי עמיר להתחיל את עלילת הרומאן. ההחלטה להתחיל את העלילה מ“הפרהוד” מסבירה גם את בחירתו בכָּאבי עימארי לתפקיד המספר. בזיכרונו של כאבי שמורות עדיין בבהירות תמונות “הפרהוד” שראה בגיל שבע ובה־בעת הוא בוגר מספיק בהווה, בגיל שש־עשרה, כדי להיות מעורב בכל תוצאות “הפרהוד” בחיי הקהילה הבגדדית עד שהתארגנה והתבצעה העלייה של יהדות עירק למדינת־ישראל הצעירה בשנים 1950 ו־1591.

התמונות מהפרעות של שנת 1941 המפוזרות במרחב הטקסט של הרומאן מלמדות, שגורל היהודים לפני ייסודה של מדינת־ישראל היה דומה בכל הגלויות. קהילות ישראל שרדו בזכות הטקטיקה היחידה שיכלו להיעזר בה, השתדלנות והפגנת הנאמנות המוחלטת לכל מי שאחז ברסן השלטון במדינה הנותנת להן חסות. והיה עליהן לספוג מזמן לזמן פרצי־שנאה של ההמונים, שפרקו את תיסכוליהם השונים בפרעות ביהודים, לפעמים בעידודו של השלטון ולרוב תוך העלמת עין מהעוול שנעשה ליותר נאמנים מבין נתיניהם. ההסתה נגד היהודים שהולידה את “הפרהוד” משנת 1941 יצאה מהמסגד של השכונה המוסלמית באב אל־שיח' (79). בימי הפרעות פרצו מוסלמים לבתי יהודים, רצחו, אנסו ובזזו. כָּאבי נזכר במראות שראה מגג הבית בהיותו בן שבע וביניהן גם את האופן שבו נלכדה, נאנסה והומתה הנרצחת הראשונה של “הפרהוד”, האלמנה פַרְחָה בִּת־זְבֵידָה, על־ידי מוסלמי גברתן שאחז גרזן בידיו (139).

משפחתו של כאבי התגוררה אז עדיין בשכונה המעורבת אל־מעזם ושכנתם המוסלמית חַ’ירִיָה, אמו של איסמאעיל, התייצבה באומץ מול הפורעים לגונן על שכניה היהודים (141). רוב המוסלמים לא נהגו בשכניהם היהודים כמו ח’יריה, אלא הצטרפו אל הפורעים ואל המסיתים. חיאוי הזקן ידע לספר על שכנו המסגר חאג' יחיא, שהתייצב להסית נגד היהודים בימי “הפרהוד”, ובאלה הדברים עודד את שומעיו להצטרף לפורעים: "גורלם של היהודים להיות עבדים נכנעים. אללה הגדול ציווה עלינו להרוג אותם, לאבד ולהשמיד אותם. כי כופרים הם, כופרים! - - - הג’יהאד חובה על כל מוסלמי מאמין - - - וכל העושה כן מקומו בגן עדן. - - - זו העמדה ההיסטורית הקדושה של האיסלם. אין שלום עם היהודים, אין סולחה עם הכופרים מלחמה לנו בהם עד שיירקבו שרידי גופתו של האחרון שבהם (144–143). בבית הקברות היהודי של בגדד נכרה קבר אחים לנרצחי הפרעות משנת 1941, וסמוך לו זיהה כאבי גם את הקבר של האלמנה פרחה בת זבידה. “הפרהוד” התרחש בימיו של ראש הממשלה ראשיד עלי והונע על ידי שר הפנים יוּנִס סַבְּעַאוִי אוהד הנאצים ובן בריתו של המופתי הירושלמי חאג אמין אל-חֻסֵיני (150). הסבר על המצב בשלטון, שאיפשר לשניים אלה להניע את “הפרהוד”, שמע אימרי הגדול מפי הפאשה בשיחתם גלויית הלב (405–404).

ל“פרהוד” היו תוצאות אחדות. הראשונה - יהודי בגדד נטשו את השכונות המעורבות והתכנסו בצפיפות בשכונות היהודיות. השנייה - מנהיגותו של החכם באשי נחלשה. הוא איבד מסמכותו בקרב בני הקהילה, ובעיקר אצל הצעירים (388), וכבודו התמעט גם בעיני רשויות השלטון בעירק. הציבור המשיך להתפעל מנאומיו, אך רובו לא שעה לעצותיו והפסיק לבטוח בדרך השתדלנות שבה פעל אצל השלטון לטובת הקהילה. לבסוף גם פגעו ממש בכבודו ואילצוהו להתפטר. והשלישית - אחרי “הפרהוד” צמחו המחתרות והן פילגו את בני הקהילה על פני שלושה פתרונות.

בהישארותם של היהודים בעירק גם אחרי שהוקמה מדינת־ישראל, תמכו בראש ובראשונה הזקנים מבני דורם של החכם באשי וחיואי ורבים מפשוטי העם - דוגמת מפריח היונים, אביהם של אדואר ואמירה - שהאמינו בגאולה מידי שמים באמצעות המשיח וגם קיוו שיזכו לה בחייהם. בעמדה זו החזיקו כמובן גם הגבירים שידעו איך לרכוש את הגנת ראשי השלטון והסתגלו בזריזות מופלאה להתחלפותם של נותני החסות שלהם בתהפוכות התכופות שהתחוללו בעירק. שַׁפִיק עַדַס היה גביר כזה עד ששגה באחת מהחלטותיו ושילם על כך בחייו (7), וגם עימארי הגדול מדגים את שכבת הגבירים הזו ואת ביטחונם, שאם אחיהם היהודים רק ישכילו להתנהג בתבונה כאבותיהם בדורות הקודמים ויתכחשו באופן נמרץ למעשיהם של הציונים בארץ־ישראל, תוכל הקהילה היהודית להתקיים בעירק בנעימים עוד אלפיים וארבע מאות שנה.

בצד העמדה השמרנית־סתגלנית הפרו־עירקית הזו של זקני הקהילה ושל הגבירים המקורבים לשלטון, הצמיח “הפרהוד” קבוצת משכילים וחילוניים מהקהילה שגם היא תמכה בהישארות היהודים בעירק כמימים ימימה, אך חבריה האמינו שצריך למוטט את המשטר המלוכני המסואב והמושחת על־ידי מהפכת המונים רדיקלית ושרק הקומוניזם יגשים צדק, שיוויון ואחוות אחים בין יהודים למוסלמים בעירק. חברי קבוצה זו הצטרפו למחתרת הקומוניסטית הזעירה והנרדפת הן על־ידי השלטונות והן על־ידי המוסלמים הלאומנים (האיסמאעילים, כהגדרתו של הפאשה באוזני עימארי הגדול), שמתוך אהדה למאבק הערבים בפלסטין שנאו את היהודים ללא יוצא מהכלל.

“הפרהוד” הצמיח גם זרם שלישי ביהדות עירק, אף הוא מחתרתי וגם חבריו נרדפו הן על־ידי השלטון והן על־ידי האיסמאעילים הלאומנים. מיד אחרי “הפרהוד” הוקם ארגון צעירי ההצלה (שבאב אל־אנקאד) כדי להגן על הרובע היהודי מפרעות נוספות, וממנה צמחה כעבור זמן “התנועה”, המחתרת הציונית (22–21). במחתרת זו, הציונית, נטלו חלק בוגרים ובני־נוער שהגיעו להכרה, אחרי שחוו בעצמם את האפליה בהתקבלותם לאוניברסיטה ולמשרות בשירות הציבורי ובעיקר אחרי מה שראו עיניהם במהלך “הפרהוד”, שהציונות צדקה ויהודים צריכים לפעול לשינוי מצבם, ולא להמתין באופן פאסיבי לגאולה הניסית־משיחית. הם חשו שימיה של הקהילה לא יארכו בעירק ושבמהרה יאלצו לעזוב את בבל ולבסס לעצמם עתיד במדינה היהודית שתקום במולדת.

גם אם מספר הפעילים במחתרת הציונית לא היה גדול בתחילה, רחשו להם אהדה בשכונות היהודיות גם אלה שחששו מהתעוזה של רעיונותיהם ומהסכנה שבמעשיהם. מספר חברי המחתרת הציונית גדל אחרי הקמת מדינת־ישראל. הם ארגנו הגירה בלתי־ליגלית של בודדים דרך אירן והנהיגו את העלייה הליגלית של כל הקהילה בתחילת שנות החמישים, היא העלייה שהעבירה את קהילת יהודי עירק בשלמותה לארץ.


 

מבנה העלילה    🔗

פרישת הרקע ההיסטורי־רעיוני הזה בשיחות הרבות בין הגיבורים איימה להשתלט על היסוד הסיפורי בעלילת הרומאן. לכן היה צריך אלי עמיר למצוא פתרון ספרותי שימנע סכנה זו ובה־בעת גם יאפשר לשקף בעלילה את הזרמים שפעלו בקהילת יהודי עירק אחרי “הפרהוד”. משום כך לא הסתפק בייצוג שלושת הזרמים במישור הקהילתי, אלא נתן להם ייצוג באמצעות הגיבורים בשני מישורים נוספים: המשפחתי והאישי. במישור הקהילתי בולטים החכם באשי, חיאוי, מפריח היונים ואמו של כאבי כמייצגי הזרם השמרני־סתגלני הפרו־עירקי, ואבו־צאלח האופה ומנהל בית־הספר התיכון, המשורר סתאד נאווי, כמייצגי המחתרת הציונית. מספרם המועט של היהודים במחתרת הקומוניסטית מתבטא בהעדרן של דמויות בולטות מקרבם בקהילה כדי לייצג את הזרם הזה בעלילה, אך גם הוא מיוצג היטב בשני המישורים האחרים.

ייצוג מלא לשלושת הזרמים שפעלו בקהילה אחרי “הפרהוד” השיג אלי עמיר במישור המשפחתי. לשלושת הזרמים שפעלו בקהילה העניק ייצוג במשפחת עימארי: האחים סלמאן וחזקאל עימרי מייצגים בעלילה את המחתרת הציונית. בן־דודם הנהנתן סלים עימארי מייצג את המחתרת הקומוניסטית. ובן דודם האחר, הגביר עימארי הגדול, מייצג את הזרם הפרו־עירקי. ייצוג שלושת הזרמים במישור המשפחתי העניק, כמובן, תנופה ליסוד האינטריגה בעלילה, לסיבוך שהוא נשמת אפו של כל סיפור־מעשה.

כאמור, מיוצגים שלושת הזרמים גם במישור נוסף, האישי, והפעם על־ידי תלמידי התיכון היהודי, שבו נפגשים בני־נוער מכל השכבות החברתיות. ג’ורג', בנו של עימארי הגדול, אינו חוסך מאביו את הלעג על התרפסותו בפני ראשי השלטון המתארחים בבית־הוריו, אך מרד הנעורים שלו אינו פורץ את המסלול שהותווה עבורו מילדות, לשמור בהגיעו לבגרות על מעמדו אצל השליטים בעירק בעזרת השיטות שסייעו לאביו לשמור על מעמדו אצלם. אדואר, בנו של מפריח היונים, מייצג את המחתרת הקומוניסטית, כשהוא פוסע מתוך הערצה עיוורת אחרי המחנך הכאריזמטי שלו בתיכון, סגן המנהל סלים עימארי. הזרם הציוני מיוצג בכיתה זו על ידי כאבי עימארי, שבידיו הפקיד אלי עמיר גם את כהונת המספר של עלילת הרומאן.

באמצעות ייצוג הזרמים שנוצרו בקהילה אחרי “הפרהוד” בשלושה מישורים, איפשר אלי עמיר לקוראיו להכיר את התסיסה האידיאולוגית שהיתה בקהילה משלוש נקודות־מבט שונות. המישור הקהילתי פתח לקורא את האפשרות לצפות על שנת 1950 מנקודת־מבט היסטורית. המישור המשפחתי איפשר לקורא לצפות על שנת 1950 הסוערת מנקודת־מבט חברתית. והמישור האישי העניק לו הזדמנות לצפות על אירועי שנת 1950 מנקודת־מבט פסיכולוגית. הפיתוח השקדני והמקביל של העלילה בשלושה מישורים אלה מסביר את הצלחתו של הרומאן, שהוא ללא ספק היותר מפותח והיותר מורכב מבין ספריו של אלי עמיר.

“מפריח היונים” מצדיק את עצמו כרומאן ציוני על־ידי התמקדות בפעילות המחתרת הציונית ובתיאור חשיבותה בארגון העלייה הגדולה שהתרחשה בשנת 1950, כאשר שלטונות עירק החליטו באופן מפתיע לאפשר לקהילה לצאת מעירק במטוסים ישירות לישראל. כאבי למד על ההקמה של המחתרת הציונית מהמחברת של דודו חזקאל שהוסתרה במרתף ביתם (198–195). במחברתו רשם חזקאל, שעד “הפרהוד” האמין ביכולתם של היהודים להמשיך את חייהם בעירק כאבותיהם, אך אחריו השתכנע, שאין עוד עתיד ליהודים בעירק שההמונים בה אהדו בגלוי את הנאציזם.

תחילה הקשיב חזקאל בעניין למשנה הקומוניסטית שהשמיע באוזניו בן־דודו סלים. אך אחרי שהגיעו לעירק הידיעות הראשונות על השמדת היהודים באירופה בידי הנאצים ועוזריהם במדינות שנכבשו, הבין, שרק החזון של הציונות על הקמת בית־לאומי בציון יציל את העם היהודי מפגעי הגלות. הוא ואחיו, אביו של כאבי, החלו לחפש קשר לארץ־ישראל, וזה נמצא להם כאשר הופיע אצלם אנצו סירני ושכנע את שניהם לפעול להקמת תנועה ציונית חלוצית של יהודי עירק. ההקמה היתה בשני שלבים. תחילה קם ארגון “צעירי ההצלה” להגנת הרובע היהודי אם יתחדשו הפרעות, וממנו צמחה כעבור זמן “התנועה” (22–21).

הגרעין הפעיל של המחתרת הציונית הקטנה התגבש מקרב בוגרי בית־הספר לנערים עובדים שייסד חזקאל. מביניהם התבלט אבו־צאלח אל־ח’יבאז, אופה הפיתות, שהעניק את השרירים למחתרת שחזקאל עמד בראשה. רק כעבור שנים נודע לכאבי, שסתאד נאוי, מנהל בית־הספר התיכון, היה גם הוא פעיל בתנועה, ולמעשה היה מנהיגה הסמוי ואף ניצח בעצמו על הרבה מפעולותיה החשובות (378).

הפעילות של המחתרת הציונית התרכזה באיסוף נשק כדי שיוכלו להגן על בני הקהילה אם יפרוץ שנית “פרהוד” בבגדד. אקדחים אחדים פוזרו בין ראשי המחתרת והוסתרו בבתיהם, אך רוב כלי-הנשק הוטמנו במרתפי מאפיית־הפיתות של אבו־צאלח ושם התקיימו גם האימונים בהפעלתם. כאבי זכה אף הוא להשתתף במיטווח ושם, במרתף המאפייה, זכה לראשונה לירות באקדח (306–304). ביום מאסרו של אבו־צאלח, אחרי שאחד הצעירים נשבר בחקירת הבולשת, נחשפה לעיני כל תכולת מחסן הנשק שהצליחה המחתרת הציונית לאסוף להגנת היהודים בבגדד. הוא היה דל בכמות ומכל הסוגים שניתן היה להשיג (377).

במקביל לאיסוף הנשק והכשרת החברים להשתמש בו עסקה “התנועה” בהפצת הרעיון, שעל היהודים להיערך לקראת העלייה למדינת־ישראל, שאך זה הוקמה, ובמילוט חברים שנחשפו על־ידי הבולשת כפעילים בתנועה מעירק לישראל דרך אירן. כאשר בוצעה פעולת חבלה בבית־הכנסת “מסעודה שם־טוב” הואשמה התנועה בעשייתה של הפעולה הפרובוקטיבית כדי להאיץ במהססים להירשם ליציאה מעירק למדינת־ישראל (378). התנועה לא הכחישה אשמה זו.

המתחרה העיקרית למחתרת הציונית היתה המחתרת הקומוניסטית, שאליה השתייך סלים עימארי. הביוגרפיה הקצרה, המספרת כיצד התקדם סלים, מהענף העני של העימארים, מלימודים בתלמוד תורה, שנועד לבני עניים, עד השלמת הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה בעזרת עו"ד מוסלמי נדיב (328–327), מסבירה כיצד הפך לאחד משני מנהיגיה של המחתרת הקומוניסטית בעירק. יחס הקיפוח מצד עסקני הקהילה היהודית בבגדד והסיוע הבלתי צפוי שקיבל מידי מוסלמי הוליכוהו למחתרת שבה יכלו יהודי כמוהו ומוסלמי כחברו טארק לחלום יחד על מהפכה חברתית־מעמדית בעירק.

אחרי שטארק גייס אותו למחתרת שבראשה עמד הארמני הגדול ושניהם ציינו את הצטרפותו לתנועה בשייט על החידקל עד אור הבוקר (64), החל סלים להגדיר את עצמו יהודי־ערבי (229). ועד שהתבררה לו השקפתו האמיתית של טארק (326), האמין סלים, שעירק תשתחרר מניצולה על־ידי האנגלים ומשלטון הרשע של הפאשה נורי אל־סעיד ועושי דברו, רק אם יונהג בה הקומוניזם ויוגשם בה החזון המבטיח צדק, שוויון ואחוות־עמים לכולם (195). מאוחר התברר לו, שעיקר הישגיו התבטאו בוויכוחים שניהל עם חברי המחתרת הציונית, מהסוג שהתפרץ בינו ובין אבו־צאלח בפתח החנות לממכר טבק של חיאוי (283–282). אף שלא האמין שיזדקק יום אחד לעזרת המחתרת הציונית, ניצל מידי הבולשת כאשר אבו־צאלח העניק לו מחסה במרתף המאפייה שלו ואירגן את מילוטו מעירק לאירן.

מה שהתברר לקומוניסטית מרים כהן בכלא, שהזהות האיסלמית חשובה לאבי התינוק שילדה, לחבר המוסלמי שלה, מהערכים שעליהם חונכו שניהם במחתרת הקומוניסטית (327), הסתבר גם לסלים מהדברים שאמר לו הקומוניסט שבביתו התארח בהגיעו לאירן (353). אמנם למדינת־ישראל הגיע סלים אחרי מסע מפרך בעזרת הציונים, אך הדבר לא הפריע לו להצטרף כאן למפלגה הקומוניסטית הישראלית, לרכוש לו מעמד חשוב בתוכה, לכתוב מאמרים בעיתון “קול העם” ולהתייצב בראש המאבק של המפלגה נגד הממשל הצבאי (426).


 

אוהבים ומתבגרים    🔗

כאמור, כָּאבי נבחר לתפקיד המספר בעלילת הרומאן הזה משום שהיה מרושת היטב בשלושת המישורים של העלילה, ועל־ידי כך התמצא במתרחש בשלושתם, בקרב הנוער מהתיכון, בקרב משפחת עימארי וגם בקרב בני הקהילה. בשנת 1950, היא השנה המתוארת בעלילה, היה כאבי נער בן שש־עשרה, אך על אירועי אותה שנה סוערת בחיי הקהילה, משפחתו ובחייו מספר כאבי אחרי שנים, כאשר הוא כבר אב לילדים ומעורה היטב במדינת־ישראל (396). תועלת נוספת שהפיק הרומאן מבחירת כאבי כמספר התבטאה בחיזוק היסוד הסיפורי בעלילה. באמצעותו מתאזנים הדיאלוגים האידיאיים הרבים בין בעלי ההשקפות השונות, על עתידם של היהודים בעירק, על־ידי פרקי עלילה חיוניים המספרים על התבגרותו האינטלקטואלית, הרגשית והמינית של כאבי. חוויות ההתבגרות שלו על רקע המאורעות הסוערים של שנת 1950 מובילות סידרה של סיפורי אהבה אנושיים המונעים מפרקי העלילה להצטייר רק כפרקי תיעוד היסטוריים על תולדותיה ומפעלותיה של המחתרת הציונית בעירק.

בין פרשיות האהבה של רוב הדמויות הגבריות קיים הדמיון הבא: בצד האהבה שהתממשה מינית, בין בנישואים ובין שלא בנישואים, שומר כל אחד מהגיבורים בחובו רגש אהבה עז אל אהובה אחרת. לפני שסלמאן, אביו של כאבי, נשא לאשה את אם ילדיו ברוכת הכישרון, היתה לו פרשת אהבה סוערת לזמרת היהודייה סלימה. הקשר ביניהם התחיל כאשר שכרה אותו ללמד אותה לקרוא ולכתוב והוא התמשך כשלוש שנים שבהן התגורר בדירתה. היא העדיפה אותו על עשרות המחזרים מקרב מעריציה הרבים, אך לבסוף נכנע דווקא הוא ללחצים שהופעלו עליו לנתק את קשריו איתה, כי "הזמרות נחשבו לזונות, נשים מופקרות וחסרות מוסר. כולם אוהבים לשמוע ולראות אותן, אבל כשהן יורדות מן הבימה בני אדם הגונים מרחיקים מהן. סלימה נחשבה למסוכנת ביותר בגלל גדולתה ופירסומה (269).

לפני העלייה לארץ לקח סלמאן את כאבי להופעה שלה וסלימה שזיהתה אותו בקהל הזמינה אותו לשיחה בתום ההופעה. סלמאן הודה באוזניה: “לא עמדתי בלחצי המשפחה עזבתי את ההוראה ואחר כך גם את עריכת הדין, חדלתי לשיר, הזנחתי את העוּד, פתחתי חנות שעונים, התחתנתי עם בתו של חכם” (315). בשיחת הפרידה הזו נודע שלבכורו העניק סלמאן את השם כאבי, כי כשהיו ביחד בחרה סלימה שם זה לבן שיוולד להם אם יינשאו. רק במקרה נודע לכאבי על העזרה שהושיטה סלימה בהסתר, שמנעה, כנראה זמנית, את הוצאתו להורג של חזקאל והשיגה עבורו שיפור בתנאי הכליאה שלו בבית־הסוהר (408).

סלים עימארי נשאר רווק, אך גם לבו חצוי בין מיס סילביה פרלמן, המורה היהודייה לאנגלית, שהורתה יחד איתו בבית־הספר התיכון, לבהיה, רקדנית הבטן המוסלמית שאינה בהשגתו (67). חצוי רומנטי נוסף בעלילת הרומאן הוא אבו־צאלח האופה שלבו נתון לאמירה, בתו היפה והמוכשרת של מפריח היונים, אך נאלץ להסתפק באחרת הזמינה לו, הבדווית היפה פתחיה, היושבת בפתח מאפיית הפיתות שלו ומוכרת את הקמר הטעים ליהודי הרובע (22). מאוהב אחר באמירה הוא כאבי עצמו, החושק בהסתר גם ברשל, אשת דודו חזקאל שנאסר בגלל פעילות במחתרת הציונית. ואשר לאמירה, גם ליבה חצוי בין האהבה האסורה לעיסמאעיל (337), הלאומן המוסלמי יפה התואר שמגיע מדי פעם אל הרובע היהודי כדי להתגרות בצעירי השכונה, ובין האהבה המותרת לה לכאבי בן־השכונה. לפני שהיא עולה לארץ זכה כאבי ממנה לנשיקתו הראשונה כפרס ניחומים על חיזוריו אחריה (339).

בצד אהבות אלה משולבים בעלילת הרומאן סיפורי אהבה צבעוניים אחרים, אף הם לא רגילים. חזקאל נשא את רשל היתומה מאב ומאם אחרי שגיסתו, אמו של כאבי, שידכה ביניהם. אחרי מאסרו בחרה רשל בכרים עבד אל־חק, עו"ד מוסלמי שנחשב לידיד היהודים, לטפל בגילוי מקום מאסרו של חזקאל ובשיחרורו מהכלא. לפני עלייתם לארץ גילה כאבי, שרשל הפכה למאהבת של כרים בעוד בעלה נמק בבית־הכלא (373).

המחזר התמוה ביותר של רשל והמבוגר מכולם, בעת מאסרו של חזקאל, היה חיאוי הזקן. הוא התאהב בה אחרי שהחליט שנתגלגלה בה נשמת אשתו, שהתאבדה לפני שנים בטביעה משום שהתקשתה ללדת (86). חיאוי ארב לרשל ליד ביתה ולא העלים מכולם את אהבתו אליה. הוא התפכח מאהבתו אליה אחרי שאבו־צאלח הומת בתלייה ואחרי שגילה את יחסיה עם הפרקליט המוסלמי (393).

אך יותר מפרשיות האהבה הללו חיזקו באופן ניכר את היסוד הסיפורי בעלילת הרומאן שלושה מבין גיבורי הרומאן: כאבי, אדואר וג’ורג' בני השש־עשרה, ולאו דווקא בשל פעילותם בזרם האידיאולוגי שאליו השתייכו. הפרקים המספרים על היחסים ביניהם, על אף השתייכותם להשקפות שונות על עתיד הקהילה בעירק, אהבותיהם החשאיות ובעיות ההתבגרות של כל אחד הם מהפרקים היותר יפים ברומאן.

באמצעות כאבי, המפותח כדמות יותר משני האחרים, חווה הקורא את המתח שהתנסה בו כאבי כאשר נשלח לבקר את חזקאל בכלא כשהוא מחופש למחלק תה וחצה את הדרך הלא ארוכה על־ידי תחנות־שיחוד לאין ספור של שומרי-הכלא. גם הפרקים הקשורים בהתבגרותו המינית עולים על הפרקים המספרים על חלקו בפעילות המחתרת הציונית. באלה שיקף אלי עמיר נאמנה את הבלבול והספקות של כאבי ביחס לזהותו המינית.

הוא חושק באמירה, אחותו של אדואר, אך נמשך בחשאי אל רשל, אשת דודו חזקאל האסור בכלא. בה־בעת הוא עובר חוויות בתחום המיני שיוצרות אצלו ספק בזהותו המינית. פעם ראה את אדואר חטוב־הגוף שוטף את שובך היונים של אביו כשהוא לבוש רק בתחתוניו והרגיש דחף לגעת בו למשש את שריריו, אך נרתע מהחשש שייסחף למשכב זכר איתו ולא תהיה לו שליטה על עצמו (215). בהזדמנות אחרת תיאר אדואר באוזניו תיאור עסיסי על מה שהיה עושה לאשה ואחר־כך אונן בחופשיות בחברתו. כאבי הרגיש רצון עז להתפשט ולעשות כמוהו ורק הבושה הרתיעה אותו (218). לעומת זאת חש גועל והשפלה כאשר בהיותו בחמאם אחז באברו גבר מוסלמי עירום ונדבק אל אחוריו (291).

מורכבת ומעניינת היא גם דמותו של ג’ורג‘, בנו המפונק של עימארי הגדול. הדרך שסלל לו אביו סתרה את נטיית הגיל הטבעית שלו, לחוות הרפתקאות ולמרוד במבוגרים כמו חבריו לכיתה, וגם העושר המופגן של משפחתו הציבוהו מנגד לחברי כיתתו. רק בהסתר רשאי היה למתוח ביקורת על התרפסות אביו בפני ראשי השלטון (244), כי בגלוי כפה עליו אביו להפגין את כישרונות הפיוט שלו באוזני אורחי הבית הנכבדים. ג’ורג’ כבר למד פרק על אופיים ההפכפך של בעלי השררה (245), אך הוא לא יימלט מהדרך שאביו סלל למענו. האפיקים היחידים שנותרו פתוחים עבורו כדי לממש מקצת מלהט הנעורים שתסס בו, כמו אצל חבריו ללימודים, היו עריכת עיתון בבית־הספר ופירסום רשימות מלוטשות ואירוניות בו.

היחיד מבין בני הגיל הזה שעיצובו הוזנח למדי הוא אדואר. הפוטנציאל לגלף אותו כדמות שלמה יותר היה מצוי בעלילת הרומאן, אך הוא השאיר ללא מענה תמיהות על חייו, כגון: אביו, מפריח היונים, שלט בבני המשפחה ביד חזקה, וכזכור החזיק בעמדה פרו־עירקית - כיצד, אם כן, העלים אדואר מעיני אביו את פעילותו במחתרת הקומוניסטית? ואם לא הצליח להעלים אותה מעיני אביו, כיצד הגיב אביו עליה? אמירה, אחותו היפה והצעירה ממנו, ניהלה קשר ידידות או קשר אהבה עם עיסמאעיל, נער מנהיגותי שהתבלט כלאומן מוסלמי - איך היו יחסיו של אדואר איתה, אם ידע על קשריה עם יריבו האידיאולוגי?


 

תמונות הווי מבגדד    🔗

היסוד הסיפורי בעלילת הרומאן חוזק גם באמצעות תיאור חיוני ועשיר בפרטים של העיר בגדד והווי החיים שהיה בה. התיאור חושף שפערים גדולים ברמת החיים הבדילו בין רובעי העיר השונים. עימארי הגדול ויהודים עשירים כמוהו המקורבים לשלטון התגוררו בבגדד אל־ג’דידה, בגדד החדשה. דיירי השכונות האלה התגוררו בווילות מוקפות בדשאים, פרחים ודקלים. ביתו של עימארי הגדול בלט ביניהן כטירה “שכמו הועתקה היישר מתוך עלון תיירים של בריטניה הגדולה” (34). את רכושו הרב צבר עימארי הגדול על־ידי דחיקת רגליהם של בני הדודים שלו מירושת הסבא מושי, ששלט מעמארה בסחר האורז בעירק.

סלמאן, אביו של כאבי, ועימארי הגדול גדלו יחד אצל סבא. אחרי שאביו נרצח, נאסף עימארי הגדול לביתו של הסבא והצליח בחלקת לשונו להתחבב עליו, “ממולח היה, בחשן וסכסכן, בוגדני, חומד כסף ויודע לעשות מדינר שניים” (251). טבעו ההפכפך נחשף כבר בתקופת ילדותם המשותפת, כאשר מילט את נפשו מידי מוסלמים שתפשו את שניהם ולא טרח להזעיק עזרה כדי להציל את בן־דודו מידיהם. אחרי פטירת הסבא מושי, השתלט עימארי הגדול על הירושה “ונישל את שאר היורשים מן הדינרים והאדמות - - - במשפטים שאין להם סוף, שבהם שיקר במצח נחושה ושיחד את השופטים” (252). אמנם המנושלים, האחים סלמאן וחזקאל ובן־דודם סלים, החליטו לתבוע את עימארי הגדול, אך התביעה כשלה לא רק בגלל השיטות שבעזרתן התיש אותם עימארי הגדול, אלא גם משום שסלים “שינה את טעמו ברגע האחרון והחליט להתפשר” (225).

יהודים ומוסלמים ממעמד הביניים, המעמד שאליו השתייכה גם משפחתו של כאבי, התגוררו עד “הפרהוד” בשכונות מעורבות ומטופחות. כתוצאה מהפרעות עזבו היהודים את השכונות המעורבות ועברו להתגורר בשכונות היהודיות. אלה הפכו עקב כך לדחוסות וצפופות. בתיאור של השכונה ממרום האוטובוס מבליט כאבי את הצפיפות ואת העליבות של הרובע היהודי: “עברנו על פני סמטאות היהודים, הדומות לקרפיפים של גרוטאות. רבבות התגוררו כאן, דחוסים בתוך תיבות של לבנים חומות ולבנות, וכל השכונה כולה היתה כמגובבת טלאי על גבי טלאי ודמתה כמעט בכל לבאב אל־שיח', שכנתה המוסלמית העלובה, זו וזו עומד באווירן תמיד ריח חריף של שתן” (34).

תיאור נוסף של אחת משכונות הסמטאות היהודית, שכונת קַחְוִת אַלִ־כְּבִּירי, מצייר תמונה עוד יותר עלובה: “בתים מכוערים של לבני-חומר בלי צבע ובלי צורה. קורות של עץ, לוחות של פח, הכל דחוס, גרים בערבוביה זה במעיו של זה ומטפסים זה על זה. גגות סמוכים שמהם כולם רואים את כולם. בחורף קירות הפח החלוד והמעקים מזמזמים זמזום מפחיד, והרוחות עומדות לתלוש אותם ממקומם. תעלות ביוב פתוחות, מדמנות קפואות בחורף, ושלוליות של בוץ בקיץ, סרחון, רעש, עזובה, לכלוך, ילדי רחוב רעבים מתרוצצים במעברים הצרים” (96).

ליותר אמידים ברובע היהודי הצפוף נחשבו אלה שהיו להם חנויות מצליחות בשוק היהודי. אביו של כאבי מכר ותיקן שעונים בחנותו. חזקאל סחר בחנותו בתמרים ועד שנאסר ייסד בית־ספר לנערים עובדים וערך עיתון דל־תפוצה בשם “דואר היום”. גם למפריח היונים, אביהם של אדואר ואמירה, היתה חנות בשוק זה, אך מהגרוטאות שאגר בחנותו לא הפיק רווחים. החנות החלה להניב רווחים גדולים רק אחרי שהתחיל למכור בה מזוודות לנרשמים לעלות לישראל. בשכנות לחנות של מפריח היונים התעקש להחזיק בחנותו מוסלמי יחיד בשוק היהודי, המסגר חאג' יחיא, שבכור בניו שנא יהודים ולחם בפלסטין במלחמת 1948, ובנו השני, כרים, הפך לעו"ד מצליח ופעל בארגונים להגנת זכויות המיעוטים בעירק.

בשוק בלטה בריחותיה ובהמולת תמיד סביבה מאפיית הפיתות של אבו־צאלח, שבמרתפיה, כזכור, הוסתרו כלי-הנשק של התנועה ויהודים שנרדפו על־ידי הבולשת האכזרית. פני השוק והרובע היהודי השתנו, כאשר החלו ראשוני העולים מעירק לעזוב את בגדד. עוד בטרם המריא המטוס הראשון לישראל, במאי 1950, פלשו מוסלמים לשכונה ושינו את פניה: “הרובע היהודי היה לשכונת מהגרים, ערבוביה של בני השכונה, יהודים, כורדים, מוסלמים מקומיים ופליטים פלסטינים, כולם חיים חיי בטלה ומלקטים מכל הבא ליד” (364).

אך אותו שרב עט עם ענן אבק צהוב בקיץ על מוסלמים, יהודים וכורדים והבריח את כולם אל צינת בתיהם ברובעי בגדד, ובאותו חידקל רחב־מידות רחצו אלה גם אלה. וגם בערבים הגיעו אלה גם אלה בסירות אל האיים שנחשפו בנהר כדי לצנן את הגוף, לאכול דגים צלויים על גחלי-אש ולהאזין לנגינת המנגנים ולקולם הערב של המזמרים. נשים הצטרפו לשיט ולבילוי על האיים בחידקל רק במסגרת יציאה משפחתית, ורק הגברים יצאו לבלות כאוות נפשם. בעלי האמצעים מביניהם העדיפו ללכת למועדונים כדי לצפות שם ברקדניות־בטן מעורטלות ולהאזין לשירת זמרות נאות־מראה. היהודים בילו כמו המוסלמים, אך עשו זאת במועדונים נפרדים. תמונות ההווי של החיים בשכונה היהודית ומחוצה לה מאפשרות לקורא שמעולם לא ביקר בבגדד לצייר בעיני רוחו את הזירה שבה מתרחשת עלילת הרומאן. באופן זה מצליח הרומאן להישאר רומאן ציוני וגם להיקרא כעלילה אנושית מרתקת.

התיאור של בגדד ושל היחסים בין יהודים ומוסלמים בה מקביל לזה שצייר סמי מיכאל בשניים מהרומאנים שלו. ברומאן “ויקטוריה” (1993), שבו תיאר בעיקר את בגדד היהודית בראשית המאה העשרים, עשורים אחדים לפני השנה שבה מתמקד הרומאן “מפריח היונים”, וברומאן “חופן של ערפל” (1979), שזמנו מקביל לזמן המתואר ב“מפריח היונים”, וגם נושאו, סיפורו של צעיר יהודי במחתרת הקומוניסטית בעירק, מקביל לסיפורו של סלים עימארי הקומוניסט, כפי שהוא מסופר ב“מפריח היונים”. ב“מפריח היונים” ההדגשה היא, כמובן, על המחתרת הציונית, בעוד שסמי מיכאל התמקד ב“חופן של ערפל” במחתרת הקומוניסטית, שבה היה הוא עצמו חבר עד שנאלץ למלט את נפשו מעירק ולמצוא לעצמו חסות במדינת־ישראל.


 

משברים במולדת    🔗

עלילת הרומאן מסתיימת בארבעה פרקים המתארים את חודשי ההיקלטות הראשונים של משפחתו של כאבי במדינת־ישראל, תוך הדגשת האכזבה מתנאי הקליטה בארץ והחרטה על עצם העלייה אליה. סיום הרומאן בפרקים אלה צריך להישקל מול אפשרות אחרת, סבירה יותר לסיים בו את העלילה: כרומאן ציוני ראוי היה לו להסתיים בעליית המשפחה אל המטוס שיעדו מדינת־ישראל. הסיום שהעדיף אלי עמיר החליש את אחדותה הרעיונית של היצירה כטוענת לצידקת הציונות ולהצלחתה ממתחרותיה בקרב יהודי עירק. כמו כן גרע הסיום הזה מקומתן של הדמויות. אחרי שנטלו על עצמן סיכונים כדי להגשים עלייה ציונית למדינת־ישראל, הצליחו קשיי קליטה, שהיו מנת חלקם של הנקלטים מכל הארצות בשנות החמישים, למוטט את אמונתם בחזון. והן מדובר בקשיים חומריים ובקשיי הסתגלות שאף אחד מהם לא איים עליהם במאסר או בתלייה מבזה בכיכר העיר. פרקים מיותרים אלה גררו את הרומאן אל המגמה ההפוכה לרוחו, והיא המגמה שהתאמצה להוכיח את שברו של החלום הציוני.

הפרקים המיותרים האלה גם מצמצמים באופן דרסטי של העלילה. אחרי הפרישה הרחבה של הפרשיות בעזרת ריבוי דמויות, מצטמצמים הפרקים האחרונים של הרומאן רק במשפחתו של כאבי ובאביו סלמאן עימארי. האב נראה אובד עצות מול הסדרים הנהוגים במחנה המעבר שער־העלייה ובמעברת פרדס־חנה. הוא בלט בזרותו בין עולי הארצות האחרות הן בלבושו והן בהתנהגות. מעמדו בעירק ותרומתו במחתרת הציונית אינם נחשבים בעיני איש מקרב המטפלים בקליטתו בארץ. המגורים באוהל והעבודה בסלילת כביש משפילים אותו בעיני עצמו.

השינוי במעמדו החברתי מובלט על־ידי תלותו המוחלטת במעשיות של עאבד הכורדי, שבארץ פוקד עליו איך לפעול בעוד שבעירק מילא אחר פקודותיו. ובולט מכולם הוא השינוי במעמדו כראש המשפחה. אמו של כאבי מסתגלת מהר יותר מאביו לתנאי המעברה והיא אף מפתיעה את סלמאן בספרה לו שהיא עומדת לחפש עבודה ולעמוס על עצמה את פרנסת המשפחה. על תשובתו “לא במשפחה שלנו, אותי לא תפרנס אשה”, היא משיבה: “תצטרך להתרגל. אני אצא לעבוד, אלמד מקצוע, ארוויח ויהיה לי כסף משלי. ואם אתה מתבייש, אז תתפכח מחלומות האורז שלך ותצא לעבוד כמו כל הגברים, וחוץ מזה לא בושה פה לאשה לעבוד, פה לא בגדד, אתה לא תכפה את רצונך עלי עוד כמו שם” (442).

לשפל יאושו מגיע האב בסצינה המסיימת את הרומאן, כשהוא נכנס לבוש בחליפתו לתוך ביצת אגם החולה שעומדים להטותו, האגם שבו קיווה לגדל את שדות האורז, שחלם לגדל בארץ כפי שסבו גידלם בעירק. וכאבי, הצופה באלם במעשה של אביו, מפרש אותו נכון: “ראיתי אותו לנגדי נשאב אל שדות הטיט של ילדותו בעימארה, המגודלים אורז. - - - את הנהרה הזאת שבעיניו ראיתי רק שם, כשדיבר על ארץ־ישראל”.

למראה האב שהוצא מהמים מהרהר כאבי “שיונה אחת נשרה בדרך”, והיונה היא אביו שיצא מעירק כציוני נלהב, אך התאכזב מהציונות אחרי שלא נקלט בארץ כפי שחלם. מעשה ההשפלה העצמי בפני בנו ולעיני אחרים משלים את דברי ההתפכחות שביטא האב אחרי שלגם כוס שלישית בבית הקפה המאולתר שהוקם במעברה: “אם צדקה הציונות, מה השתבש בכל זאת? מה הוא אותו החופש שביקש לו שם, אותה עצמאות שנהה אחריה? למה זה אין הוא מרגיש בהם פה? שם לא יכול לומר בגלוי כל מה שביקש לומר, ובכל זאת מצא שומעים לכל מה שהיה לו לומר. ואילו פה הוא רשאי לדבר כאוות נפשו, ארץ חופשית ודמוקרטית היא, אבל אין אל מי לדבר, ואם ידבר יאמרו: משוגע! - - - כאבי בכורו חושב אותו למשוגע. אין הוא אומר זאת, אבל רואים בעיניו. אשתו מתרחקת ממנו. אין הוא מסוגל עוד לספוג את חיציה המורעלים, על אף מלות הפיוס לפרקים” (452).

אלי עמיר ניסה באקורד האחרון של הרומאן לתקן מה שקלקל בארבעת פרקיו האחרונים. בשובם למעברה מאגם החולה מתבשר האב על לידת תינוקו, הצבר הראשון שלו, וכאבי מפרש את המבט שראה בעיני אביו באופן אופטימי: “והיה נדמה לי שאני רואה ניצוץ בעיניו” (454). אך ספק אם פירוש אופטימי זה מצליח למחוק את הנזק שנגרם לרומאן “מפריח היונים” על־ידי ארבעת פרקיו האחרונים, שכמעט מוטטו אותו כרומאן ציוני. הסיום דחק את העלילה מהמסלול הציוני שנקבע לרומאן למסלול הרומאן העדתי־אתני, שמשמיע דרך קבע טענה אחת: על־פי מדיניות מתוכננת שנקבעה מראש, ביצעה המדינה עוולות ליהודים שעלו ממדינות־ערב. היא השפילה אותם, זלזלה בתרבותם והרחיקה אותם מכל מוקדי הכוח.

פרקי הסיום של “מפריח היונים” אכן משחקים לידי מוציאי דיבתה של המדינה, כי הם מאפשרים להם לומר: ראו מה עוללה המדינה לציוני חם־לב מעירק כסלמאן עימארי על־ידי קשיחות־לבם ואדישותם של הקולטים, שאף מזרחי דובר ערבית לא נמצא בין אלה שהפקידה על שילובו בה, כדי שיינתן לו סיכוי להיקלט בארץ באופן ראוי. מוטב היה ל“מפריח היונים” בלי פרקי הסיום שהודבקו אליו, כדי שיישאר במסלול הרומאן הציוני ותימנע האפשרות לספחו למסלול הרומאן העדתי־אתני.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!