רקע
רות בונדי
קשה להיות מנצח

לנצח במלחמה לא קשה, זאת יודע כל עם שיש לו צבא מאומן, טייסים מעולים, שריון מגובש, מודיעין שקדן, קצונה בעלת רמה, נשק חדיש, רוח הקרבה ועוד אי־אלו פריטים קטנים, אבל לשאת בנצחון זה עסק מסובך יותר, לכך דרושים כבר עצבים. היית רוצה שעם הנצחון יסתיימו כל הבעיות. ניצחנו, הבסנו, כבשנו, חלאס, אפשר ללכת הביתה ולהתפרק. וכאן אנחנו, עם הנצחון בידינו, והצרות רק מתחילות. שבויים, פליטים, מעצמות, אומות מאוחדות, כספים, הבעיות עטות עלינו כזבובי סיני השמנים.

זה לא הוגן: רק לפני חודש היינו מועמדים חביבים להשמדה, וכל העולם היה לצדנו. עכשיו, כשסירבנו להתחסל מטעמים אנוכיים גרידא, מתחילים עדיני הנפש לומר: לנצח במלחמה – לא יפה, רק חזקים מנצחים, מיליטריסטים, ולבנו עם החלשים, עם חוסיין המסכן, עם נאצר המאוכזב, עם עמי ערב שגאוותם נפגעה. יהיה עלינו להתרגל למצב העגום של מנצח: העולם נסער (לא עשה הרבה, אבל רגש בעוצמה) כאשר היינו בסכנה, אבל כמנצחים נכנסנו לסוג שרגשי החיבה הפוליטיים כבר לא חלים עליו. אולי מעריכים, אולי מתייחסים בכבוד, אבל כבר לא צובטים בלחי ואומרים: בובל’ה.

אין מה לומר: שבועיים היה תענוג לקרוא את עתוני חו"ל, את הסיפורים הנוגעים ללב על מלחמת דוד בגלית, על צבא העם הלבוש ברשלנות, הנוסע ברכב מסחרי מרוח בבוץ אל החזית, על השקט העצור של העורף האזרחי, על חיי התרבות הנמשכים תחת הפגזות. כמעט השתכנענו, שאנחנו באמת ילדי השעשועים של העולם המערבי. עכשיו קלקלנו הכל בנצחון המקצועי הזה. אולי עשינו משגה בכך, שניצחנו מהר כל כך, באופן חותך מדי. לצאת בשן ועין היה יותר פסיכולוגי, יותר תרבותי.

לא צריך לקחת ללב, אם בעלי הטורים המדיניים בעולם כבר אינם משתגעים אחרינו. בעתונות יש חוק קבוע: כשיותר מדי אנשים טוענים אותו דבר, נאמר, תיאורטית, שהיתה זאת מלחמה מפוארת לישראל, מן ההכרח שפרשנים בעלי זווית־ראייה אישית יטילו ספק בדבר. עתונאים ידועי שם אינם אוהבים ללכת בתלם, אחרת לא ישימו הקוראים לב אליהם. לאחר שבוע של התפעלות כללית הגיע הזמן לא להתפעל. לומר: כן, אבל…

אהה, אילו היינו עכשיו תחת שלטונו של נאצר, והפדאיון היו משתוללים בתל־אביב, לאיזה גל של אהדה היינו זוכים, את ילדינו היו מפנים אל מעבר לים; לנו, במידה שהיינו עדיין ברשימת מקבלי הדואר, היו שולחים חבילות מזון עם נס־קפה וּויטמינים, ולהספדים כפי שהיתה זוכה ישראל המחוסלת לא זכתה שום מדינה ז"ל. היינו יכולים להיות כספרד הרפובליקאית: הכל רחשו לה אהדה עמוקה וכתבו עליה את הספרים הנפלאים ביותר, אבל את הבריתות ואת העסקים עושים עם פרנקו.

אילו כבש נאצר את ישראל, היה ללא ספק נוהג לפי מיטב המסורת של אמא רוסיה, הדוגמה המזהירה לרוך־לב של עם מנצח. הפדאיון היו מחלקים סוכריות בבתי־חולים צבאיים, אנשי “אל־פתח” היו עורכים תכניות אמנותיות במוסדות מלב“ן, ותוך ימים ספורים היה שליט מצרים נסוג אל גבולותיו הקודמים, אך לא לפני שהספיק לבקר ב”יד ושם" ולסייר בגני הילדים של ארגון אמהות עובדות.

אבל אנחנו פשוט פראי אדם. רק מנצחים במלחמה, וכבר לא מתחשק לחיות בסכנה. מעם תרבותי אפשר היה לצפות לקצת רוחב־לב. הרי אנחנו יודעים, שהנצחון שלנו, אז למה לא לתת לנאצר את הסיפוק הקטן הזה ולהכריז, שהיתה זאת בעצם רק טעות מצערת שנפלה במיפוי, ואנחנו מיד נפנה את המקום לצבאות מצרים האמיצים, בעיקר מאחר שיש להם עדיין, בערי הרצועה, שערי נצחון מעודפי נצחונם במבצע סיני. ומה שנראה מאשנב המטוס במעבר המיתלה כשיירת נמלים ששפכו עליה פליט, כל אותם אלפי כלי־רכב וטנקים וזחל"מים ומשוריינים, זה רק פקק תנועה שינוצר בגלל היעדר רמזורים בהצטלבויות. אם רק נדע לרפא את כבודו הנפגע של נאצר אין ספק, שהוא יתן בחפץ לב מעבר חפשי בסואץ ובמצרי טיראן, אולי לא לאניות ישראל, אבל לדגי משה רבינו, לכל הפחות.

גם לנו הנצחון הזה אינו רק צפיחית בדבש. מכות אנחנו יודעים לקבל בצורה יוצאת מן הכלל ולפורענויות אנחנו דוקטורים – זה מה שעשה אימון מעולה של אלפיים שנה; אבל להיות מנצחים בקרב זה קצת, איך לומר, גויישע נאחעס, ויש להתרגל למצב. דורות הטילו עלינו עוצר, והגבילו את חופש התנועה שלנו, וערכו חיפושים בבתינו, ולפתע פתאום: מושלים ושולטים. אילו יכולנו לפעול בהתאם ללב היהודי שלנו, היינו אומרים לערבים ברצועה ובגדה המערבית: תראו, חברים, אנחנו איננו נהנים כלל להיות ממונים עליכם, יש לנו די צרות יהודיות, משלנו. הפסיקו לשנוא אותנו והכל יסתדר, אנחנו עם די נוח, ואיך שלא יהיה, תמיד יותר נוחים מן הרוסים או מהסינים, שאתם רוחשים להם חיבה כזאת. זה באחריות. יש לנו קופת־חולים, טיפת־חלב, חינוך חובה חינם, ביטוח לאומי, עזרה סוציאלית, איגוד מקצועי, ויצ"ו, דודי־שמש, תנורי גז, פזטוקס, תזמורת פילהרמונית, מה שתרצו, רק תעשו אתנו שלום.

מלחמה היא עניין אכזרי לכל המעורבים בה, מלחמה היא דם וסבל ובתים הרוסים ועופות מתים מוטלים בחצרות פרוצות. מלחמה היא ריח מתקתק־חונק של גופות מתפוררות בשמש, מלחמה היא מכוניות מנוקבות בכדורים וחנויות שדודות, מלחמה היא הרבה דברים דוחים וקשים ומכאיבים, אבל אחרי שנאמר הכל היא מצטמצמת בשלוש מלים: להרוג או להיהרג. עדיין לא היה נצחון בקרב, שהושג בכפפות־משי לבנות. עכשיו, כיוון שנשארנו בחיים, היינו רוצים לסלק מהר את כל עקבות המלחמה, לכתת חרבות לאתים ותותחים לפסלי תומרקין, להשלים עם הערבים, לשקם פליטים, ובמקום כל אלה עלינו להתכונן למאבקים וללחצים ולחימוש מחדש של ארצות ערב.

בימי הציפייה הגדולה היה כל אחד מאתנו מומחה לאסטרטגיה צבאית, מומחיות שפסקה ברגע שנפתחו הקרבות, ואחרי שבוע של חופש עברנו למומחיות בשטח המדיניות הבין־לאומית, כל אחד נושא באחריות לעתידה הבטוח של מדינת ישראל על גבו כציוד אישי, מחפש פתרונות לבעיית הפליטים ומציע תכנית פעולה לזירה הבין־לאומית מתוך הרגשה ברורה שמשרד החוץ זקוק לעצותינו הנדיבות, ועוד איך. כותבים מכתבים למערכות העתונים, מפרסמים הצהרות כמודעה, חותמים על עצומות, פונים אישית לחלונות הגבוהים ומתווכחים בלי סוף במקום לשכב על הדשא, להביט אל השמים דרך צמרות העצים, לחלום חלומות פז ולסמוך על האיש שלנו באו"ם.

אם בעוד אלפי שנים יגלה ארכיאולוג, אם יהיה עדיין אדם כזה בנמצא, את המגילות הגנוזות של או“ם, לא יעלה על דעתו שאותה ישראל, אשר העסיקה את הארגון המכובד מרבית זמן קיומו, שנה אחרי שנה, גינוי בא וגינוי הולך, לא היתה אלא פשפש על כדור העולם. מלבד הכוכבים הגדולים, המגיעים לעצרת או”ם, כשהמעמד מחייב, יושבים בכלוב הזכוכית הבין־לאומי מאות או“מנים מקצועיים, שהמלים “ישראל” ו”בעיית המזרח התיכון" מעבירות בהם צמרמורת: אותם הנאומים, בוואריאציות שונות, עצרת אחרי עצרת, אותן האשמות והאשמות־נגד, אותן החלטות חסרות משמעות, אותם תרגילי דיקלום, אותם תככים בתוך הפרוזדורים. הרי כדור העולם גדול למדי, שלא לדבר על החלל, יש ארצות רחבות־ידים ואקסוטיות, עם פלאי טבע ומנהגים רבי עניין, וכל מה שהם לועסים הוא אותה הישראל הזעירה, שנה אחרי שנה. בשם פקידי או"ם השומרים על הגחלת הבין־לאומית, עמי העולם, סלקו את ידיכם מישראל! פשוט, הוציאו אותה מהמחזור. אם לא יועיל, להזיק זה כבר לא יכול. תנו גם לעמים אחרים שאנס, שינברו בתוך קרביהם ויתכננו את חייהם. אנחנו איננו אנוכיים.

דרך החיים שלנו עשתה בחודש האחרון זווית חדה, ואם כבר שינינו את הכיוון, אפשר להמשיך. עדיין אנחנו כפתותי שלג מלאכותיים בתוך כדור זכוכית, ניערו אותנו ואנחנו עוד מסתובבים באוויר. עדיין לא מתחשק לנו לשקוע בחיים כתיקנם, להיות מיושבים ומסודרים, לנהל יומן פגישות ולחיות לפי השעון. עכשיו הזמן לשנות מקום מגורים, להחליף מקצוע, לצאת מהשיגרה, להתיישב בעיר העתיקה, לייסד קיבוץ בגדה המערבית, לפתוח קיוסק בשארם־א־שייך, להיות נהגת אוטובוס, לעשות דברים שלא חשבנו כי נעשה עוד. כל זמן שאנחנו בתנופה, כל זמן שעפים השבבים.

הנכונות להסתכן, שהביאה לנו את הנצחון, היא רק צד אחד של האופי הישראלי, שהצד השני שלו נקרא שוויץ. קשה מאוד למזג את שני הדברים: נכונות להקריב את החיים ללא היסוס כשדרוש, עם זהירות ובטיחות בימים כתיקנם. קשה מאוד לומר: ששה ימים אל תתחשבו בחייכם, ומהיום השביעי ואילך חצו את הכביש בזהירות, עיצרו את המכונית בהצטלבות, שחו רק במקומות שיש בהם מציל. להעזה אין שעון עוצר.

*

“קול ישראל” חזר ללוח השידורים הרגיל. החדשות שוב מתחילות בשש ונגמרות באחת־עשרה, בשדרות־רוטשילד שוב אין מקום חניה, אין לוקחים עוד טרמפיסטים בתוך העיר, אלא רק חיילים במדי קרב, מגודלי זיפי זקן אם אפשר, שוב אופים עוגות בבית ומביטים על חלונות הראווה, שוב עורכים מסיבות ויוצאים להתרחץ בים, והחיים מתחילים להתרחק מהימים שהפכו אותם להיסטוריה. היית רוצה לתפוס אותם ששת הימים, שקופים וקשים כגבישי בדולח, עם כל שעה שבתוכם, עם דפיקות הלב והגוף המתוח כמיתר, עם נדודי השינה וסחרחורת הנצחונות, עם הגאווה על שאתה חי כאן, במדינת ישראל ולא בשום מקום אחר, ועכשיו, בימינו, ולא לפני ששים שנה ולא בעוד שמונים שנה; היית רוצה להוציא אותם ממחזור הימים, שיעמדו בנפרד, שלא יתרחקו, שיהיו עמנו, תמיד בהישג היד, שאבק הזמן לא יכסה אותם, שיישארו בהירים וזכים כמו שהיו.

אפילו טסת כבר מעל סיני וביקרת בגדה המערבית ועלית לרמת הרי גולן, ונוכחת במו עיניך שבידינו הם, המפה החדשה עדיין לא נכנסה לתודעת היום־יום שלנו. רק הדברים הקטנים של היום־יום מקרבים אותנו אל המציאות: תחזית מזג האוויר במפרץ שלמה ובמדבר יהודה, חיוג ישיר לעיר העתיקה, רכבת הנוסעת לעזה, נסיעה לירושלים דרך כביש לטרון, שמות מקומות כמו ביר־גפגפה או קונייטרה הנכנסים למילון הגיאוגרפי שלנו כאילו מדובר ברעננה או בגדרה, שחייה באי האלמוגים מעבר לאילת, החלטה לקפוץ לכותל, לכמה דקות.

לנו היה טוב. אנחנו ישבנו כאן, במרכז העניינים; אבל המסכנים הקרובים, המכרים והידידים באשר הם שם, הם יצאו כמעט מדעתם, ויהודים יודעים לדאוג לכל אורך הקו, באמצעות מברקים, מכתבים, טלפונים, כרטיסי־טיסה לילדים (לכיוון אחד). יהודי הגולה יכולים לכעוס עלינו בימי נועם על שאנחנו לבנטינים ופרובינציאליים, דתיים פחות מדי או יותר מדי, יהירים וחסרי נימוס, על שבתי המלון שלנו יקרים וטיב המסעדות ירוד – אבל בשעת סכנה הם נוכחים לדעת, שבלי ישראל המרגיזה, המעצבנת, העולה להם הון תועפות, יאבדו ליהדות העולם משענת, כבוד עצמי, תחביב וגאווה.

נוסף על אי־אלו אמביציות ערביות חיסלה המלחמה גם את כל שאריות הכנעניות: אנחנו קשורים ליהדות העולם, ויהדות העולם קשורה אלינו. כאן נקודת המוצא, כאן נקודת האחיזה. עוד יזכרו להם זאת לרעה העמים המארחים, בבוא הזמן, על שאמרו: הדאגה לישראל קודמת לכל. עוד יאמרו: אתם רואים, קנוניה יהודית עולמית. עוד יגידו: בזכות לחץ היהודים על שליטי העולם. מה שנראה לנו כאן כשעתם הגדולה של היהודים באשר הם, ייחשב להם ביום מן הימים לחולשה, כי לאנטישמיות פנים רבות, סלאביות וסיניות, אינטלקואליות ודתיות, לאומניות וסוציאליסטיות, ובמקרה הצורך אפשר לקרוא לה גם אנטי־ציוניות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!