אין לנו אשליות. אנחנו מכירים את חסרונותינו, והם רבים. אבל עם כל הרצון הטוב להבין ללב האנושות שמחוץ לפרובינציה הזעירה הזאת, פשוט אי־אפשר לתפוס: מה יש לרבים כל כך, במשך זמן ארוך כל כך, לשנוא שנאה גדולה כל כך עם קטן כל כך? אפשר להסתייג, למה לא, גם אנחנו לא נלהבים מכולם באשר הם שם, אבל לא יותר מאשר נחוץ. דרוש קצת חוש מידה, פרושאֶ פאניאֶ גומולקה. עשרים ושבעה אלף יהודים על שלושים ושלושה מיליון פולנים, הרי אנטישמי הגון אין לו במה לנעוץ את שיניו. ועוד אילו יהודים – קומוניסטים מושבעים, אזרחים נאמנים של הדמוקרטיה העממית, שלרובם המוצא רק טעות מצערת בכרומוזומים, אשר העדיפו את חיק אמא פולין גם כאשר נפתחו הגבולות לעליה, ודווקא אליהם נדבק העלבון הצורב של ציונות.

ההסתדרות הציונית היתה חייבת לשלוח מברק ברכה לממשלת פולין: לפחות מישהו בעולם מקבל עדיין את הציונות ברצינות ומתייחס אליה בכובד־ראש. אנחנו שמנו את הציונות במרכאות, זילזלנו בה, קישרנו אליה נאומי סרק, שמן זית זך, עסקנות חסרת תכלית, והנה עולם הקידמה מעניק לה נעורים חדשים, מפיח בה כוחות נסתרים, שאף נחום גולדמן לא ידע עליהם.

אילו היו הפולנים מעוניינים לדעת את האמת על הציונות, היינו לוקחים אותם לסיור מודרך ב“רקס־האוז” בלונדון או בבית הסוכנות בפארק אווניו של ניו־יורק, שיראו את אוהבי־ציון־ממרחקים שלא יעלו לעולם, שיחושו בחרדת ותיקי הציונות, כאשר אחד הבנים יוצא לתרבות רעה ובאמת רוצה לעלות ארצה – ואז היו רואים, שהציונות אינה מסוגלת להעלות אלף משפחות אמריקאיות לשנה, לא כל שכן שאינה מסוגלת לגרום להפגנות סטודנטים בוורוצלב או בקראקוב. במקום להאשים חפים מפשע בציונות אפשר היה לרפא את הפולנים מכל שמץ של אהדה לישראל בדרך פשוטה ויעילה: די שהרוסים יכריזו על תמיכתם הבלתי־מסוייגת בנו, כי אין אהבת ישראל נקנית אלא בשנאת הרוסים, שאוהבים את הערבים.

הצרה היא שתמיד מחברים אותנו עם בעלי־ברית שונים מבלי לשאול לטעמנו. אנחנו תומכי הקידמה, תלמידי ברוכוב ויערי, הנאמנים לסולידריות הפועלית כאילו זה עתה יצאה טריה מן התנור המרקסיסטי, אנחנו בסירה אחת עם אימפריאליסטים, קולוניאליסטים, קפיטליסטים, ריאקציונרים, פאשיסטים ומיליטריסטים. מזל שהשאירו לנו לחברה גם את הסטליניסטים, לפחות מישהו שמאלני. הקו־קלוקס־קלאן מזווג אותנו עם הקתולים, הקומוניסטים, הכושים והאפיפיור, הגרמנים קשרו אותנו אל הבולשביקים והבונים החפשיים, הבולשביקים צירפו את היהודים אל הטרוצקיסטים, הצ’כים אל הגרמנים, הצרפתים אל הפרוטסטנטים, הכושים אל לבני־העור, האנגלים אל בני הלבנט. עם עם וסלידתו. ברוב תומנו חשבנו, כי רק את הנאצים אי־אפשר להדביק אלינו, פשוט מתוך התחשבות בנאצים. אילו ידע אדולף היטלר שעכשיו אנחנו קשורים בתואר־כבוד אחד, ציונים ונאצים, היה הורס את העולם יחד עמו.

באופי היהודי יש שתי אמונות מנוגדות: מצד אחד האנטישמיות לעולם לא תוכל להפתיע אותנו, כיוון שלגבינו כל גוי הוא באיזה מקום אנטישמי, אלא אם כן הוכיח את ההיפך, ומצד שני תמיד אנו מאמינים מחדש, שנמצאה תרופה סופית לאנטישמיות – שוויון זכויות או השכלה, ליברליזם או סוציאליזם, זכר השואה או אהדה למדינת ישראל, וצועקים עד לב השמים כשהיא קמה תמיד מחדש, כי האנטישמיות קשת־עורף אפילו יותר מהיהודים. פעם סברו, שהאנטישמיות גדלה במקביל לצפיפות היהודים בתוך האוכלוסיה הכללית, אבל כיום יודעים, כי היא אינה זקוקה כלל לנוכחותם הפיסית: האנטישמיות מאריכה ימים גם בלעדיהם.

אניני טעם מבדילים בין אנטישמיות – אותה הסתייגות טבעית לגבי יהודים מפני שהם כפי שהם, מפני שיש בהם, איך לומר, משהו מוזר, מפני שהם קולניים או חוצפניים, מעלים ריח שום או עטופים פרוות ותכשיטים, מפני שהם פשוט אחרים – ובין שנאה פעלתנית ליהודים. אפשר להיות אנטישמי ובכל זאת למנות כמה יהודים עם הידידים הטובים ביותר, בעיקר כשהם ממש כמו בני־אדם נורמליים. כפי שהגדירה זאת כל־כך יפה מרגוט אסקווית, אשת ראש ממשלת בריטניה, כשדיברה על לורד רדינג: “אייזיק רופוס הוא אמנם יהודי לפי גזעו, אבל בריטי עד לשד עצמותיו, לא רגיש מדי, לא חסר־מנוחה, לא חשדני”. אנטישמי אפשר להיות בהיסח־הדעת, אבל שנאת יהודים, זאת כבר פרוגרמה, הצהרה אידיאולוגית.

לאנטישמיות פנים רבות, ולא כולן זועמות. פני בת איכרים מופתעת של יוני 1945: “מה אתם אומרים, היהודים חוזרים! ואנחנו חשבנו שגמרו עם כולם.” פני חבר מחייכות: “אתה ממש כאילו לא היית יהודי. אחד משלנו”. כמה מידידינו הטובים היו אנטישמיים, בניגוד להשקפתם הפוליטית. לורד בלפור, שנתן לנו את ההצהרה, אוהד הציונות, ידידו של וייצמן, מתאר במכתב למשפחתו סוף־שבוע ארוך ומייגע באחוזת משפחת ששון בברייטון: “נדמה לי, שהעברים היו ברוב; ואם כי אין לי משפטים קדומים נגד גזע זה (בדיוק להיפך) התחלתי להבין לרוחם של אלה המתנגדים לכניסת מהגרים זרים לבריטניה”. רק שלא כל אחד גלוי־לב כמו תומאס מאסאריק, נשיאה הראשון של הרפובליקה הצ’כוסלובקית, שיצא להגנת היהודי הילזנר מפני עלילת דם, האומר בזכרונות הילדות שלו, שנרשמו בידי קרל צ’אפק: “אשר ליהודים, מהם פחדתי. האמנתי, שנחוץ להם דם של נוצרים. אתה רואה, כל חיי השתדלתי לא לגרום עוול ליהודים, ולכן אמרו הבריות כי אני אוהד אותם. אבל אם אתה שואל אותי, מתי התגברתי על האנטישמיות העממית הזאת, אומר לך: ידידי, ברגש לעולם לא, רק בשכל. הרי אמי שלי חינכה אותי על אמונה בעלילת־דם”.

למה לזעום על דה־גול, שאמר עלינו בסך־הכל “עלית שתלטנית ובוטחת בעצמה” (על האנגלים והאמריקאים אמר דברים גרועים יותר), אם צרפתים גדולים ונאורים ממנו, והיו כאלה, היו מחמיאים הרבה פחות. ז’אן ז’אק רוסו הגדיר את היהודים כ“העם השפל עלי אדמות”. וולטר פסק: “עם של ברברים ובורים, המאחד תאוות בצע עם אמונות תפלות”. אסור להיות רגישים מדי, אחרת תהיה הרשימה השחורה של גדולי האומות ארוכה כאורך הגלות, מציצרו עד דוסטוייבסקי, בעיקר כאשר ניערו את דעותיהם בפומבי ובכתב.

איפה הזמנים הטובים, כשאפשר היה להיות אנטישמי בלי שיקום רעש גדול מצד ארגונים יהודיים וחסידי אומות העולם! מאז תום מלחמת־העולם השניה, ממש קידוש השם להיות שונא יהודים. אדם מתורבת מן המערב, לא אנטישמי יותר מן השיעור הטבעי, נאלץ לשמור על לשונו פן יטיחו בפניו את כל השואה. אבל אט אט מתחילים הדברים לחזור לתיקנם. לאן היה העולם מגיע אילו האדם הקטן לא היה יכול לשנוא את היהודי הקטן שלו?

לא מקרה, שכמה מהאפיפיורים בימי־הביניים ניסו לרסן את טבח היהודים על ידי המשתתפים במסעי הצלב, מתוך דאגה כנה להמשך קיומם של היהודים. לדכא כן, אבל לחסל לא, כי בהשפלתם הם עדות לכוחו של ישו. מהבחינה הזאת הדת הקתולית הגיונית הרבה יותר מאשר הדת היהודית. אנחנו מאשימים רק את עצמנו בכל הצרות שבאו על ראשינו, מודים על חטאינו, שבעבורם העניש אותנו אלוהים. גישה לא בריאה וגורמת לנוורוזות. הרבה יותר בריא לנפש להאשים את היהודים בכל התלאות שבאו על העולם, כי באשמתם נצלב ישו ונדחתה מלכות השמים עד להודעה חדשה.

ההגיון היהודי הפשוט אומר, שמי ששונא את היהודים על חלקם בצליבת ישו חייב לאהוב אותם כפליים מפני שהם הביאו אותו לעולם וראו בו משיח. אבל לולא היהודים הארורים האלה אפשר היה לחטוא באין מפריע עד שהיה יוצא עשן; רק הם, עם עשרת הדיברות, קלקלו כל הילולה טובה. מי שממציא תביעות בלתי־מציאותיות כמו “ואהבת לרעך כמוך” מגיע לו שישנאו אותו. לא פלא, ששונאי היהדות הגדולים יצאו מן הכמורה הקתולית דווקא. להם היה הכי קשה. הנה לכם שמעון הקדוש, שחי במשך שלושים ושש שנים על עמוד בגובה של עשרים מטרים ולא הותיר לעצמו עינוג אחד בחיים, אפילו לא הליכה ולא שכיבה, על שנאת היהודים לא היה יכול לוותר, ומעמודו הרם שלח מכתב מחאה לקיסר יוליאן על שיצא להגנת היהודים.

זה קורה לכל יהודי: יום אחד הוא מגלה את ההיסטוריה, ואז אין עוד הפתעות: לא בהאשמה בחוסר נאמנות לעם שבתוכו יושבים, ולא בתגובות המבוהלות של האזרחים בני דת משה, המצהירים על נאמנותם הבלתי־מסוייגת. זהו יתרונו של יהודי: שמותר לו מה שאסור לגוי, לעקם את הפרצוף למראה היהודים המשתטחים בפני הרשות, לומר בפרהסיה, שאת הרעיונות המוצלחים לשנאת יהודים נתנו היהודים עצמם, אם היה זה תיאובלד, יהודי מומר שגילה לעולם במאה השתים־עשרה, כי היהודים נוהגים למצוץ דם ילדים נוצרים בפסח, או ניקולאס דינון, מומר אחר אשר חיבר את המסה הראשונה נגד התלמוד וסיפק אותה לאפיפיור, אם שמם יוהן פפרקורן או אוטו וייניגר, נראה, שגם לאנטישמיות לא מזיק קצת שכל יהודי.

אנטישמיות היא עניין של בלשנות, בתפילה המקורית שנתבקשו הקתולים המסכנים להתפלל למעננו בחג הפסחא (אבל כדי שהתפילה לא תהיה מועילה מדי, לא כורעים בה ברך) נאמר Pro perfidis Judae, ופירוש המלה הנודעת לשמצה “פרפידי” הוא סתם “לא מאמינים”, אבל במרוצת הזמן הפכה המלה את עורה והיתה ל“נוכלים”. ואם יש נחמה אחת לנוכלותנו היא בכך, שגם לאנגליה נדבקה הפרפידיות (אבל אצלם בצדק). לפי מילון האנגלים של ימי המנדט היה ערבי השומר על כבודו “גאה”, כיוון שהוא רוכב על סוס אצילי, מכניס אורחים ומחזיק את הנשים במקומן, אבל לגבי היהודי המלה ההולמת את בטחונו היא “יהיר”. ההבדל בין גאה ויהיר הוא רק במידת ההצדקה, שיש לבטחון העצמי בעיני המסתכל.

תמיד מאשימים את היהודי בבגידה ברעיון הנשגב, אם הוא נצרות או קומוניזם, לאומנות או שלום עלי אדמות, ותמיד קשורה הבגידה בתאוות בצע, של יהודה איש קריות, של רוטשילד או של מורגנטאו. נערה הייתי וגם זקנתי והסתובבתי בעולם ובין עמים רבים שהיתי, ואיש לא יאשים אותי באהבה עיוורת ליהדות העולם; אמת ויציב, שהיהודים אוהבים כסף, בזה אין הם שונים מן האיטלקים, האנגלים, הפולנים, הצרפתים, הערבים וכל השאר, אלא אם כן האחרים אוהבים זהב יותר. ואם יש דבר אחד המבדיל את אהבת הכסף היהודית מאהבת הכסף של הגויים הרי זאת העובדה – אם כבר נכנסנו להכללות מסוכנות – שהיהודים אוהבים להוציא אותו, ליהנות ממנו כל עוד הם חיים. כסף, כמו צדק, חייב להיראות, אחרת אין בהם טעם.

אם סר אוולין בארקר, מפקד הצבא הבריטי פלשתינה־א"י, פסק ביולי 1946, שיש להעניש את היהודים במקום שכואב להם יותר מכל: להכות אותם על הכיס, הוא דיבר מתוך חוסר ידיעה מובהק אודות הישוב הוותיק, שרדף לא בצע אלא כבוד. האם אין הוכחה חותכת יותר ליחסים הרופפים בין היהודים והכסף ממאזן מדינת ישראל? כמה שנים יהיה על שר האוצר עוד לעמול, כדי לשכנע את האנטישמים?

אם תחליט המועצה האקומנית, סוף סוף, לשחרר אותנו מן האשמה למות ישו, ואם אין עוד תוקף לטענה המסורתית, שהיהודים אינם יודעים לעבוד בידיים ו/או אינם יודעים להילחם, ואם כל העולם בהול לזהב, ואם הוברר, שריח של בצל הוא ריח של עוני, עוני ארי או שמי, לא יהיה במה להזין את האנטישמיות אלא במנת־הברזל האחרונה: שליטת היהודים על העולם. בהתחשב בכך, שהיהודים שולטים בפיננסים ובעתונות הבין־לאומית, במסחר העולמי ובמדע, אז למה לעזאזל לא רואים את התוצאות? למה צריך להזיע על כל פקידון עלוב בפוריין־אופיס או בסטייט דפארטמנט, למה צריך להזמין כל מיני עתונאים לסיורי חינם ולהאכיל אותם כריכים כשרים בקבלות פנים, כדי לשכנע אותם בצדקת מעשי ישראל, עם העולם בכיסנו? אם כבר שליטה על העולם, שלפחות תהיה ממנה קצת נחת.