מי שגר בתל־אביב או בפרבריה הנקראים ערים, יכול היה לחיות עד מאה ועשרים בלי להקדיש אף מחשבה אחת לערבים כלבני־אדם, לולא מלחמת ששת הימים. לא שהיינו אדישים לנעשה במדינה, חלילה, אבל יש הבדל בסיסי בין המושג “בעיית הערבים” ובין מובן שתי המלים שמהן הוא מורכב, כל אחת בנפרד. לבעיית הערבים היו מומחים, כמו לבטיחות בתעשיה או לגידול ורדים. היו יועצים ומזרחנים, שחיוו את דעתם המקצועית באזני שרים ובאזני מנהלי המוסדות שהערבים נגעו לתחום שיפוטם, ואנחנו נתנו להם יד חפשית, וסמכנו על שיקול דעתם, הנבון ללא ספק. סוף־סוף, אפילו אדם משכיל, תרבותי וער למתרחש בעולם כמונו אינו יכול לשאת על שכמו את כל צרות המדינה. די שהוא מומחה למדיניות חוץ ולתיאטרון, לכלכלה ולספרות, לפינאנסים ולספורט ולעוד אי־אלו שטחים. אנשים קיבלו משכורת, כדי שישברו להם את הראש בענייני הערבים. אשר לנו, הקשר האישי שלנו לבעיית הערבים התהווה על־ידי טיב החומוס במסעדות חיפה התחתית, אמירת “ב’דיש” למוכרים הנטפלים בנצרת, ביקור במאהלו של שייך בדרך לבאר־שבע, חיפושי תשובה לשאלה המטרידה, אם העוזר לצבּע, הקורא לעצמו אברם, הוא באמת יהודי, וההרגשה הנעימה שפקדה אותנו בראותנו קבוצת נכבדים ערביים בלבושם המסורתי מטיילים ברחוב דיזנגוף: הנה, כאלה פניה של דמוקרטיה אמיתית.
כמובן, תמיד היה נגד עינינו האויב מעבר לגבול, אבל לא היו לו פנים, רק רגליים, לפעמים, שהשאירו עקבות במקום המיקוש. כמו שהכותל המערבי, הפּירמידות וביירות היו – למי שעלה ארצה או נולד אחרי קום המדינה, מושגים מופשטים לחלוטין, מעבר להרי החושך, שילדינו, אולי, יעברו אותם אי־פעם. גם האויב היה חסר־דמות, מוסת, ניזון על תעמולת שווא, מוכן לכל רצח וכלי בידי שליטיו. יכולנו לראות אותו לכל היותר יושב בבית־קפה ומאזין לרדיו קאהיר או מריע לשוקיירי, אבל מעולם לא הולך לטיפול אצל רופא־שיניים או אוכל עם אשתו בדרה וארבעת ילדיו “מחלביה” עם אגוזים. עכשיו יש לערבים פנים רבות, וכולן סתומות.
בכל ימי המדינה לא עלה על דעתנו להיכנס לתוך כפר פרדיס או לתוך בקעה אל־גרביה, כדי לשאול את תושביהם מה דעתם על היהודים בכלל, ועל מדינת ישראל בפרט. רק עברנו בכביש וראינו את הגברים יושבים בבתי־הקפה הקטנים, התעכבנו כדי לקנות אבטיח או ענבים בזול וקבענו, כי אצלם בונים וילות ממש, ששום יהודי לא היה בוחל בהן. גם לא היתה שום דחיפות לבקר בטייבה או בשפרעם כי את ערביי ישראל מצאנו מן המוכן כשבאנו ארצה, שייכים לנוף. עכשיו פני הדברים אחרים. את הרמה והגדה והרצועה מוכרחים לראות עכשיו, בעוד מועד, כי מקננת בנו תחושת חוסר הבטחון של עם למוּד נסיגות פוליטיות, אחרי נצחונות צבאיים.
בעקבות מסעי הכיבוש אנחנו מכירים לפתע הרבה סוגי ערבים. את הערבי הקדום, הפיוטי, בן טיפוחי הנפש הרוֹמנטית, המעדיפה טבע על טכניקה (אצל אחרים), הרועה עזים שחורות על רקע שלג החרמון, ההולך אחרי מחרשת עץ רתומה לשור בשדות הרריים, השואב מים מן הבאר, היושב תחת תאנתו עם שקיעת החמה. אמנם תורני הטלוויזיה על גג ביתו הצנוע, הטרנזיסטור התלוי על ידית המחרשה, ג’ריקאן הפלסטיק האדום על ראש בתו התמירה ומכונית מרצדס־בנץ המובילה את האבטיחים ממקשתו לשוק הציורי מפריעים מעט להנאתה האֶסתטית השלמה של הנפש הטובה מכנען, אבל הכל טוב יותר מזוועות השיכונים, החניונים, הבוטיקים ושאר סממני תרבות המערב הרקובה. ונתקלים בערבי המוֹכר, הרוֹכל, הזהה על־פי־רוב עם הערבי הנטפל, המצוי בעיקר בנתיבי התיירות היהודית, ליד מערת המכפלה, בירושלים העתיקה, ליד בריכות שלמה וקבר רחל. על־פי־רוב הוא צעיר, אומר בעברית רהוטה “הכל בלירה” או “היום בזול”, ממש משתוקק לכך שיעמדו אתו על המקח, מתמצא במחירי השוק היהודי, לא פרוֹדוּקטיבי כנראה, אם הוא מסוגל לשבת יום שלם מעל 10 בקבוקי לימונדה, ואם מסתכלים מן הזווית הנכונה, יכולים לגלות זיק של שנאה בעיניו. בדרך כלל הוא נכלל באנחה היהודית הגדולה נוסח “אני לא הייתי סומך עליהם”.
כן מכירים את הערבי הנכבד בגיל העמידה, ממכירי ד“ר וייצמן עליו השלום, שיש לו שטיחים פרסיים בביתו המהודר ומגיעים אליו באמצעות חבר העובד אצל המושל הצבאי או דרך המושל עצמו או דרך אחד מוותיקי פלשתינה־א”י, הדובר ערבית של הישוב הישן, שהמארח הציל אותו בשעת סכנה, או להיפך. אל הנכבד הנ"ל באים העתונאים הישראליים והערביסטים המדופּלמים כדי לשוחח עמו מעל ספלוני קפה דקיקים על הסיכויים לשלום ולשיתוף־פעולה. וגם אם דבריו כיום כבר אינם רווּיי רגש אחווה כמו בימים שזכרון הדי התותחים היה מוחשי יותר, הוא מצליח לרוב להעניק לאורחיו תחושה, שהעניינים יכלו להסתדר, אילו רק ידענו איך לגשת לעניין.
על ותיקי הישוב עוברים בעקבות מלחמת ששת הימים נעורים שניִים ושלישיים: מוציאים מן הנפטלין את הערבית הבסיסית מימי העבודה בפרדסי פתח־תקווה והעמידה על המקח בשוק חמרה של חיפה, את הזכרונות על הימים הטובים של המנדט, על המלך עבדאללה, ועל רכבת צמח, על ריחות וטעמים נשכחים. יוצאי מזרח אירופה ומרכזה, שעלו אחרי קום המדינה, לעומת זאת, ערים אמנם לנעשה במחירי השוק הערבי, כשמדובר בסחורות צריכה כקערות פיירקס, מטריות סיניות, בד דקרון ושטיחים פרסיים, דברים הניתנים לרחיצה, לניקוי, לחיטוי ולמעשי היגיינה אחרים, אך נמנעים מלטעום מטעמי המזרח, לא נמשכים לא אל “כנאפה” ולא אל בקלאווה ולא אל תמרהינדי ולא אל לבנה, השורצים, לפי משפטיהם הקדומים, חיידקים, וירוסים וסתם לכלוך, ונכללים במונח הכללי “דיזעס אַראַבישעס צוֹיג”.
היצור הגלותי שלא ידע את ארץ־ישראל, יותר משהוא רואה עדות לעבר מפואר, הוא רואה לכלוך, יותר משהוא שומע את רחש כנפי ההיסטוריה הוא שומע את זמזום הזבובים מעל נתחי הכבשים, יותר ממור, בשמים ולבונה הוא מריח ביוב פתוח, כי במשך כל ימי ישראליוּתו היו פניו מופנות אל מעבר לים התיכון והמדינות השכנות, הקרובות לישראל, היו בעיניו איטליה וצרפת, עד שלפתע־פתאום מצא את עצמו בלב המזרח התיכון. זה קצת זעזוע. הוא לא הוכשר לשיטות הממכר המזרחיות וגם אם הוא מנסה להעמיד פנים של עומד על המקח אין בדבריו – “חמש לירות?! זה לא שווה יותר משתיים” – שום כוח שיכנוע ואין הם מצליחים להטעות אפילו זאטוט חברוני בן שש.
כל זמן שישבנו בלב מדינת היהודים והשם הערבי היחיד שנחרט בזכרוננו היה עומר שריף, ידענו, כי מה שדרוש ביחס לערבים זו יד חזקה, ככה, באופן כללי, אבל עכשיו אנחנו מעורבים בעניין אישית. בירושלים המזרחית הכרנו ילד נחמד דובר אנגלית טובה, שהראה לנו את הדרך למסגד כיפת־הסלע, ראינו את הפליטים סוחבים קומקום, שתי שמיכות וגיגית מעבר לגשר אלנבי ההרוס, את הבעת הפנים של הנשים לבושות השחורים כשעברו לידן שתי סטודנטיות בחצאיות מיני, את מבטי האדישות המוחלטת של יושבי בתי־הקפה ביריחו. עכשיו רואים מאחורי “בעיית הערבים” גם ערבים, עכשיו נכנסים לעסק גם רגשות: שנאה ורחמים, בוז ונקיפות מצפון, חשדות, רגש עליונות וסקרנות.
עד עכשיו היינו כולנו יהודים, כולנו נחמדים, וזה חדשים כולנו ערביסטים, משׂר הדתות עד שׂר הדואר, משוררים ובדרנים, פרופסורים לפסיכולוגיה של צמחים וחברות ארגון אמהות עובדות, כולנו נושאים על שכמנו מיליון ורבע ערבים, מאה אלף פחות, מאה אלף יותר. הערבים חדרו לשיחות חולין, לחלומות שלנו, לפגישות חברים של ערבי שבתות, תופסים את מקומן של שיחות הנועם מימים עברו על השפל הכלכלי והאיחוד המשולש, נתיחת המתים והאורך הרצוי של החצאיות. ממוספי השבת של העתונים העבריים נעלמו סיפורי הבלש היפים נוסח “הייתי מרגל בסינגפור” וּוידויי שחקניות שופעות חזה על האמת במערומיה, ובמקום זה מאכילים אותנו בשייכים של חברון ובצעירים זועמים של עזה, בפליטים יוצאים ופליטים חוזרים, במשפטים בשכם ובשביתות ברפיח. כתבי העתונות והרדיו לענייני חינוך, בולאות, בישול, חקלאות ותשבצים, כולם נוסעים לגדה ושואלים עוברים ושבים ברחוב: למה אתם שונאים אותנו? האם יש דרך לשלום? איפה הימים הטובים עם בעיות יהודיות טהורות כמו אפליה עדתית ועיירות פיתוח, ביורוקראטיה וחוסר פריון עבודה.
עכשיו כולנו סובלים מפיצול האישיוּת הישראלית: כמומחים לבטחון אנחנו שמחים שהגבולות שלנו במדבר סיני ועל הרמה ומעבר לירדן, אבל כיהודים סתם אנחנו מתגעגעים קצת למדינה שלנו, עם מעט ערבים, שלא מרגישים בהם במיוחד. למען האמת, זה היה הדבר היפה בישיבה בארץ, שאפשר היה לדבר באופן חפשי, בלי חשש, כמעט, שהגויים ישמעו ויגיבו. אפילו מאמר בעתון עברי כבר אי־אפשר לכתוב כמו בינינו לבין עצמנו: היום הם קוראים את ה“ג’רוזלם פּוֹסט” ומחר יגיע עד “דבר”. המפלט האחרון יהיו “לעצטע נייעס” ו“אוי־קלט”.
ברור, שהיה זה המצב האידיאלי, אילו היו בידינו כל השטחים של היום, בלי כל־כך הרבה ערבים. מעט ערבים דווקא אינם מזיקים, מטעמי נוף, גידול חזירים ומסעדות פתוחות בשבת, אבל לא בהמונים, ועוד מתרבים בקצב קדחתני כזה. אחד משלנו, עם כל העבודות הנוספות, ההתחייבויות החברתיות, המינוי לתזמורת, המשׂרה האחראית והחובות על הדירה אינו יכול לעמוד בקצב זה, עם כל הרצון הטוב. נראה שהריבוי הטבעי בכל זאת לא כל־כך טבעי; צריכים לעשות משהו למענו. הסברה ממשלתית יכולה אמנם לפעול פלאים, כפי שאנו למדים בכל יום, אבל דווקא בשטח זה הדוגמה האישית חשובה יותר. כמו אצל האמריקאים, ההמונים ראו שלבובי קנדי נולד ילד כל שנה ומיד התחילו לחקות אותו, מתוך הנחה, שהדבר יוסיף למעמדם. השאלה היא רק, אם יוכלו מנהיגינו – הצעירים רק ברוחם – לעמוד בנטל נוסף זה. על כל פנים, מעודד לדעת, שכאשר כל העולם שובר לעצמו את הראש איך לפעול נגד ריבוי האוכלוסיה מבלי לקומם את אלוהים, אצלנו מוכרחים לפעול למענה. זהו פיגור זמני, מטעמים היסטוריים שאינם תלויים בנו, אלא בטיטוס פלאביוּס.
היחס שלנו לערבים ליברלי ביותר, ואין בנו שום משפטים קדומים. סוף־סוף הם מעולם לא נכללו במונח הבדלני “גויים”. רק הלשון שלנו מפגרת במקצת אחרי אצילות נפשנו, ועדיין דבקה בביטויים פסולים כמו “עבודה ערבית” “עראַבישע שטיק” ו“אל תהיה לי עראבער”. אבל ככה זה, בכל השפות. האנגלים אומרים “טו ג’וּ” במקום לרמות, ובכל זאת הם אוהבים את טופּול.
הנסיון אומר, שכדי לחבב עם צריכים לאהוב משהו ממנהגיו, את האוכל או את הבחורות, את השירה או את המוסיקה שלו. נכון שהצעד הראשון לאהבת הערבים כבר נעשה ואנחנו אוהבים גם קבאב, גם חומוס בטחינה, גם פלאפל; אבל הצרה היא שאלה כבר בגדר מאכלים יהודיים וכל רומני מכין אותם יותר טוב מילידי שכם. השירים הערבים, שתסלח לי אום־כולתום, הם זוועת אלוהים לאזניים תוצרת אירופה. ערבית לא מבינים, חוץ מאי־אלו קללות, שלא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור. המשורר הערבי היחיד ששמענו עליו הוא חליל ג’יבראן, והוא היה אמריקאי. היה גם אחד עומר כיאם, רק שהוא או פרסי או מועדון־לילה. אוהבים שולחנות קפה מנחושת רקועה וצלחות מקש קלוע, השאלה רק אם זה בסיס די רחב להיכרות עם התרבות הערבית, או שיש לקנות גם כפיה שתשמש כמפת שולחן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.