רקע
רות בונדי
צירים של אחר־המלחמה

המחשבות רצות כסוסים עם סכי עיניים רק בכיוון אחד – אל המערכה. לוקחים ספר ביד, בלש או רומן, ביוגראפיה או שירה, וכעבור כמה דפים התרחקו המחשבות מהרפתקאות ואהבות וזכרונות של אחרים, וחוזרים אל אותה האורווה. יהיה מה שיהיה הנושא שרוצים לכתוב עליו, תמיד מגיעים אל המלחמה, אל מה שקדם לה ומה שיבוא אחריה. נפגשים עם ידידים ורוצים סוף־סוף לדבר על דברים אחרים, אך השיחה, אם על אוכל או על תיאטרון, על ג’יין מנספילד או על סמי דייוויס, מתגלגלת תוך דקות אל אותו הנושא – מה שהיה ומה שיהיה. בעבודה ובאוטובוס, באמבטיה ובמיטה, המלחמה מציצה מכל חלון. המלחמה בלשד עצמותינו, כמשקולת על עפעפינו, כאבן־בדיל בראשינו.

בימי המערכה עצמה לא הרשינו לעצמנו הרהורים יתרים, וגם לא היה טעם בכך; המאורעות עצמם, שעה אחרי שעה, סיפקו חומר מחשבה די הצורך לששים הדקות הבאות. אבל עכשיו יוצאים הפחד והצער והעייפות, עכשיו רוצים להבין ולשקול ולהוציא מסקנות, עכשיו רוצים לדעת מה באמת היה בממשלה לפני שפרצה המלחמה ומה באמת מתרחש מאחורי הקלעים ומה באמת התכניות לעתיד ואיך דיין ואיך אשכול איך אבא אבן ואיך יגאל אלון, ומה נעשה עם הפליטים ומה עם המתנדבים, איך נתגבר על האבטלה ועל עודפי החקלאות, ומה יעשה חוסיין ומה נאצר, מה מכינים הרוסים ומה דה־גוֹל. מאה סימני־שאלה עומדים מול סימן־קריאה אחד: שתהיה זאת המלחמה האחרוֹנה. לפחות במשך עשרים שנה. עד שיגדלו הילדים. עד שהבנים יגמרו צבא. עד שיקום דור חדש. עד שנפנה את מקום החניה במגרש החיים. ובתוך תוכנו אנחנו יודעים: מנוחה לא תהיה לנו במדינה זו אף פעם. לא בארץ־ישראל המקום, בו ינווה השלום לעולמים. יותר נעים לו בשוייץ.

בשבועות האחרונים למדנו לומר תודה־לאל במקום שנהגנו להשתמש בחס־וחלילה. אמרנו תודה־לאל, רק הפגזות ולא הפצצות; אמרנו תודה־לאל, רק פצצות רגילות ולא גאז; אמרנו תודה־לאל, רק הבתים נהרסו, רק השדות נשרפו; אמרנו תודה־לאל, הם רק פצועים. הפציעה נראית כחסד הגורל לעומת פסק־הדין הסופי, ולחסד זה פנים שונות, לפעמים – מול שבר בכתף או רסיס בברך, אצבע מרוסקת או כדור בירך – כמעט מחייכות, ולפעמים עצובות כפני הנידונים.

החיים מעיקים מול טורי המסגרות השחורות הקטנות בעתונים, הבריאות נראית כגנובה מול פנים חיוורות על כר לבן. ואז אתה אומר לעצמך, מה שנכתב פעמים רבות ואף־על־פי־כן זאת אמת, כי פצועי המלחמה מקבלים את הטיפול הטוב שרפואה מודרנית יכולה להעניק, ועוד אתה מוסיף, כי חיילי צה"ל אמיצים בבתי־חולים לא פחות מאשר בשדה הקרב, וגם זה נכון, ואתה רואה אותם יושבים בפרוזדורי בית־החולים, צוחקים, מתווכחים, מעשנים, מתלוצצים עם האחיות, אוכלים עוגות שאמא אפתה, סופרים את הימים עד ליציאה ואתה אומר פעם נוספת תודה־לאל ונרגע. ואז אתה פותח בטעות דלת של חדר לא־נכון ועל המיטה הבודדת שכוב גוף חסר ידיים וקרעי־עור במקום הפנים ותחבושת לבנה במקום שהיו עיניים, גוף שנראה זעיר מדי בשביל חייל ונושא נשק, ורק טראנזיסטור קטן, המונח על הכר ומנגן בשקט משירי העמים, הוא עדוּת לחיים שנותרו בו. ואתה סוגר את הדלת בשקט וחש כלימה נוראה, כאילו אתה זה ששלחת בו את ההרס.

לכל אחד מאתנו אישור על גבורה: מי שישב בימי המלחמה בישראל גיבור הוא, זה יש לנו בכתב, בחתימת תריסר ידידים מחוץ־לארץ. ומי שישב בעורף, כלומר לא ממש על הגבול יודע: הגיבורים האמיתיים הם אנשי ישובי־הספר, שחיו וגידלו ילדים בצל הגבול, ואנשי הספר יודעים: הגיבורים האמיתיים הם החיילים ששיחררו אותם מסיוט של עשרים שנה, והחיילים יודעים: הגיבורים האמיתיים עם אלה בקו ראשון, שהסתערו על האויב, ואלה שהסתערו אומרים: הגיבורים – אפר מכסה אותם. ומי שעומד ליד קברים רואה את הדמויות השחורות שהצטמקו בצער והתכווצו בכאב יודע: הגבורה היא לשאת בחיים.

מי שלא יוציא בימים קרובים אלבום נצחון ואינו כותב ספר על מלחמת ששת הימים ואינו מחבר תסריט לסרט עלילתי גדול על רקע מאורעות יוני 67 ואינו מכין קובץ סיפורים אותנטיים ואינו מתכונן לסידרת הרצאות על הנושא “מלחמת דוד וגלית” – או שבאמת נלחם ועל כן איחר את המועד, או שהוא מחוסר כל כשרון מסחרי, ספרותי ואחר, ואז הוא תמיד יכול לכתוב מאמרים בעתון. המלחמה הזו אולי הוציאה את הנעלה באדם, אבל הגרועה בפרוֹזוֹת.

הצרה היא, שמלים הן מכשיר כל־כך עלוב כאשר מדובר במאורעות ורגשות גדולים מאתנו, אבל מה לעשות והן הדרך היחידה, להעביר משהו ממהות הימים לשנים יבואו. ואדם צריך גם קצת להתפרק ולסלק מעט מן הגרוטאות שנערמו בלבו. יתרון הכתיבה על הדיבור בכך, שלשיחה דרושים לפחות שניים, שעה שלכתיבה מספיק אחד: מי שמוכן לפרסם.

בעולם זה, של ספּציאליזציה וידע פּרוֹפסיונאלי צר, טוב לדעת שיש שטח אחד בחיים הציבוריים פתוח לכל, שאינו דורש שום הכשרה מקצועית: הסברה כמו מין, כל אחד לומד את הענינים במרוצת הזמן, פחות או יותר. בסופו של דבר, מה כל חכמת ההסברה? אמת לא חייבים להסביר, היא מדברת בעד עצמה, אז כל מה שדרוש זה קצת קוסמטיקה לשקר. אילו רק העתונאים הזרים וצוותי הטלוויזיה הטרדניים לא היו דוחפים את אפּם לעסקים לא־להם והערבים לא היו משתוללים בתעמולתם הרועשת והעולם היה מראה יתר־הבנה לקשיים של המערך, יכלה ההסברה שלנו להיות הטובה בתבל.

ואם פה ושם יש אי־אלו נקודות בשטח ההסברה ששיפור קל לא היה מזיק להן, הרי זה רק מפני שלא הועסקו בה בעלי־המלאכה הנכונים. ההגיון אמנם אומר, שדוברוּת ויחסי עתונוּת מתאימים לכל חלוץ בדימוס ולכל קצין אפסנאות, שאין יודעים מה לעשות בו, בתנאי שהוא מסתייג מעתונאים, ובצדק; אבל ייתכן מאד כי להסברה בממדים ממלכתיים דרושים, נוסף לכמה פרסומאים שנהיר להם מה העם החליט ומה על כל לשון – ועל־כן יידעו גם למכור את מדינת ישראל באריזה ההולמת את צרכי השוק, – עוד כמה עובדים לצוות עזר: סוכן “אסם” היודע למכור לוֹקשען, טייח מנוסה, שישפר קצת את הפאַסאַד, צבּע זריז, המסוגל להבהיר גוונים קודרים, אינסטלטור שיסתום דליפות, מתמטיקאי בעל ותק, שיעביר את השברים של הצהרות השרים למכנה משותף, ואם כולם לא יעזרו, תמיד אפשר לנסות מוח אלקטרוני, או אחר.

כאילו לא היו לנו די בעיות עם עצמנו, באים עלינו מתנדבים מחו"ל בהמוניהם דרוכים לפעולה. נכון, מי שהתנדב עשה זאת כנראה מתוך דחף פנימי שאין להתגבר עליו ומרצונו החפשי ולא אנחנו אחראיים למעשיו הנחפזים, אבל פשוט לא נעים להסביר לו, שמוטב היה אילו שכב על חולות הרצליה והיה מוסיף קצת גוון כהה לעורו הלבנבן. אילו המתנדבים היו קצת מחכימים, לא קופצים על המטוס הראשון ולא נדחקים בשדות תעופה, אלא מתאזרים בסבלנות עד שכל המוסדות הנוגעים בדבר ידונו ביסודיות ובכובד־ראש בבעיות קליטתם ויגיעו לידי החלטה ויעבּדו תכניות מפורטות ויעבירו אותן דרך הצינורות המקובלים ויבואו לידי הסכמה בדבר חלוקת הסמכויות, אפשר היה לקלוט כמה מאות לחודש ללא קשיים יתרים. אבל כשבאים באלפים, ודווקא בזמן, שבקושי התאוששנו ממלחמה, זו פשוט קלות־דעת מצדם.

עוד מזל שהמצאנו את הקיבוצים, שלתוכם אפשר לדחוף לפחות חלק של המתנדבים הצמאים למעשׂ, אבל מה עושים בכל השאר? ההצעה לסלול כביש בעבודת־יד, כמו שעבדו פעם, בימים הטובים של צמח, בלי דחפורים ובלי מכבשים, היה רעיון גאוני, שרק איש אשר ינק את רוח תנועת העבודה משרשיו יכול להוליד אותו, ובו תקווה מבוססת, שנצליח להעסיק לפחות מחצית האקדמאים הרכרוכיים האלה בטוריה ובמכּוש, בסחיבת אבנים ובבחישת זפת בתוך פחים ריקים של סולר. ולעודפים הנותרים צריך למצוא תעסוקה מדומה אחרת. אנחנו יכולים לדבר בנושא זה גלויות, הם אינם קוראים עתונים עבריים, ובאנגליה אומרים במקום חור בראש: We are happy to have you here.

ובכן, לא צריך להסתפק בכביש בעבודת־יד; יש עוד שטחים רבים, שבהם ידיים יהודיות יכולות להחליף את מכונות הגויים. אפשר לסנן את מי־הביוב במסננת פלסטיק וכף עץ, אפשר להעסיק מתנדבים כנערי ריקשה בקווים של חברת “דן”, אפשר להשתמש בהם כברצים בהוּלים במקרה של טלפון שבור, אפשר לסגור את מיזוג האוויר במשרדי הסוכנות ולתת למתנדבים לנענע מניפות נוצה מעל ראשיהם המיוזעים של מתכנני קליטתם המסכנים, שטרם הספיקו להתרגל למחשבה המוזרה, שיש אנשים נמהרים הבאים ארצה מבלי להיות ציונים מורשים שעה שיכלו להיות חברים נאמנים של התנועה הציונית עד מאה ועשרים ולשבת בנחת במדינות בעלות אקלים ממוזג.

*

לכל מקום שישראלי מגיע הוא מביא את הציוויליזציה עמו: פקקי־תנועה ביריחו, ניירות בכנסיית המולד, קופסאות שימורים בתוך הבאניאס, חתימות על קבר רחל. זו אחת התעלומות הגדולות שטובי הבלשים הישראליים עדיין לא פיענחו אותה: כדי לסייר בשטחים המוחזקים על־ידי צה"ל דרוש רשיון מטעם שלטונות הממשל הצבאי וקשה להשיג אותו; דרושה סיבה, מטרה, הצדקה, והוא נושא שם ומקצוע ומספר מכונית וחותמת וחתימה ותאריך, והנה באה השבת ומחצית המדינה נמצאת על הרמה והמחצית השניה בגדה, ובידי כולם רשיונות בעלי תוקף, כחולים, ירוקים, לבנים, ובישראל גופא נותרו רק כמה רבנים חרדים ומם־צדיקים ליד המחסומים. או שהתנועה למען ארץ־ישראל השלמה מדפיסה את הרשיונות במחתרת או שאלוהים מוריד אותם במקום מן, כי יודע הוא את הנחוץ לעם ישראל שלו.

במקום שישימו מכשולים בדרכנו אל ארץ־ישראל רבתי, שיעשו את הסיורים לחובה. חובה לעלות על רמת הגולן, לעמוד בתוך שדות הבר הצחיחים ולראות את הכיבוש הישראלי האמיתי. את עמק החולה ועמק הירדן, מוריקים, פורחים, מטופחים; לראות את משקי הגליל העליון כפי שהסורים ראו אותם, מתוך עמדה של עליונות, כעל כף היד; לראות את הבונקרים והביצורים, התעלות ומחסני הנשק ועמדות הירי לרוחב של קילומטרים, קו ראשון וקו שני וקו שלישי; לראות את הצירים בהם עלו חיילי צה"ל על הרמה, בצהרי־היום, אל תוך האש הסורית; לראות איך שחיו אנשים במשך תשע־עשרה שנה בהשגחה הסורית, כי אז מוחקים את הצירוף “להחזיר את רמת הגולן תמורת…” מן המילון.

אם בכיכר השבת זורקים שוב אבנים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם השוטרים שוב רושמים רפּורטים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם מקבלים כאב־ראש בגלל ריב במספרה, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם האבטלה גוברת, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם מסלקים שוב חשבונות פוליטיים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם שר מצהיר ושר מכחיש, סימן שהחיים חזרו למסלולם.

חזרו ולא חזרו, כי המתח הגדול נשאר בנו וכל יום מוסיף משלו – הרוג, מוקש, איום, תביעה. מה שדרוש זה לעצור את העולם לארבעה שבועות, לחופשה שנתית גלובאלית: לא עצרת ולא מועצת הבטחון, לא פדוֹרנקוֹ ולא דה־גול, לא תקריות גבול ולא הפגזות ליד התעלה, לא פליטים ולא גרעונות – כל בעיה: צבאית, מדינית, כספית ואחרת בטלה ומבוטלת. רוצים מנוחה, רוצים שוב עתונים עם כותרת ראשית על רצח או מעילה בבנק, רוצים שוב מהדורות חדשות המתחילות “גידולי סלק־סוכר יגיעו השנה”. רוצים מדינה שבה לא יקרה במשך חודש ימים שום דבר בעל ענין היסטורי חוץ מגירושי שחקנית והפתעות שנופלות בליגה. רוצים חודש ימים של שיעמום. אחר־כך נמשיך הלאה עם ההיסטוריה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49944 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!