בראי מכונית חיינו הדוהרת הופיעו, אחרי מלחמת ששת הימים, דברים שעד אז לא שמנו לב אליהם, מפני שהיו רחוקים מדי מדרך המלך. רובי יהודי ישראל – אולי חוץ מאנשי חיפה, שהיתה תמיד קרובה יותר למזרח התיכון משאר ערי הארץ – החלו רק בעקבות מלחמת יוני לראות בדרוזים חלק בלתי־נפרד של הנוף הישראלי ולא רק כתמים אקסוטיים על מפת היהודים. המלחמה המחישה את האחריות שקיבלנו עלינו עם הקמת המדינה, גם לגבי גורל העם היהודי, גם לגבי גורל הדרוזים, שהטילו את חייהם, רכושם ובטחונם על הקלף הישראלי. למען היהודים היינו חייבים לנצח מתוך חוסר ברירה, למען הדרוזים מתוך התחייבות, שייתכן כי ניתנה בזמנו בהיסח־הדעת.
הקירבה בין יהודים ודרוזים, אם לא להביא בחשבון את הייחוס המשפחתי המשותף של יתרו, חותן משה, שאין עליו אישור רשמי מטעם מרשם התושבים דאז – נובעת בראש וראשונה מן הרקע המשותף של מיעוט שלמד לחיות בתוך רוב, לפעמים סובלני, לעתים אכזרי, בעיקר הודות לכך, שנתן לקיסר אשר לקיסר ושמר על קיומו בעזרת חוקים פנימיים בדלניים. אם היהודים לא ששו לקבל גרים, הרי הדרוזים אינם מקבלים אותם כלל (אומרים, מפני שמספר המקומות בגן־עדן מוגבל, ואין ליצור עודף של מועמדים בטוחים); אם היהודים עמלו למנוע נישואי תערובת, הרי הדרוזים הטילו עליהם איסור חמור, ונישואים מחוץ לעדה הם כנידוי. כמו אצל היהודים היתה התוצאה הבלתי־נמנעת של ההכרח להופיע, לפחות לגבי חוץ, כגוף מלוכד, חיכוכים פנימיים אין־סופיים נוסח גבאי העיירה – כאן על רקע של חמולות – ואם הדרוזים אינם ממהרים לנער את מריבותיהם על דפי עתונים, ובעיקר לא מעל דפי עתון ערבי, הרי זה מאותו הנימוק היהודי המוכר: הגויים אינם צריכים לדעת. רדיפות העמים השליטים הניעו דרוזים כיהודים לארוז את צרורותיהם ולהגר אל מעבר לים – לארצות־הברית, לדרום אמריקה ולצפון אפריקה – ולחלום, עם גל הלאומנות המתעוררת של ראשית המאה, על מדינה עצמאית, אולם בניגוד ליהודים לא קם להם לא ד“ר הרצל ולא ד”ר וייצמן, לא קמה מדינת הדרוזים ולא המגבית הדרוזית המאוחדת ושליחי הדרוזים עדיין אינם עורכים מגביות בין בני דתם על פני העולם. אך כמו אצל בני משה גם אצל בני יתרו, התחביב הלאומי הוא לחפש את האחים בין כל בעלי התהילה בעולם.
אולי ההבדל היסודי בין יהודים ודרוזים בכך, שהיהודים היו עם הספר, כולם יחד וכל אחד לחוד, בשעה שבין הדרוזים רק קומץ קטן הם יודעי סוד, בקיאים בעיקרי הדת ולגבי כל השאר להיות דרוזי פירושו של דבר בעיקר גורל משותף, מציאות חיים, בתוך המשפחה, בתוך החמולה, בתוך הכפר, ומי שמתרחק מהם מנתק את עצמו לא רק מאורח חיים, אלא מן העדה כולה. וכאן אולי ההסבר לכך, שעל אף ההזדהות המלאה עם מדינת ישראל ועל אף השירות בצה"ל שיש בו גם חיזוק המסורת – כי דרוזי בלי זכות לאחוז בנשק כמוהו כדרוזי הבונה את ביתו בשפלה – שמרניים הדרוזים במנהגיהם יותר מן הערבים, מן הנוצרים וגם מן המוסלמים, אם לגבי מספר רוכשי השכלה תיכונית וגבוהה, אם לגבי ההתנגדות לעבודת נשים מחוץ לביתן, אם לגבי כוח השליטה של הזקנים על דור הבנים. בתוך דברי התרעומת על בני השבעים שאינם נותנים לצעירים לתפוס את מקומם, על בני הדור הישן, שאינם מבינים לרוח הזמן, על חוסר השפה המשותפת בין המנהיגות הרשמית וילידי ישראל, די רק להחליף את תואר־הכבוד “שייך” בתואר האצולה “חבר”, את השמות סלמן, לביב או אחמד בזיאמה, גולדה או שרגא, והנה לכם פזמון עברי מוכּר וישן. ואם על אף התמרמרות הצעירים ונסיונות התארגנות למרד לא נחלש עדיין כוח שליטתם של זקני העדה, יש בכך גם השפעה ישירה של ברית הזקנים, ללא הבדל דת וגזע.
על רחשי הדרוזים אל היהודים בתוך מדינת ישראל עברו כמה משברים, בגלל הכללת המיעוט הדרוזי בין שאר המיעוטים, עם כל ההגבלות שהיו קשורות בדבר, בעיקר בראשית המדינה; בגלל התחושה (המוצדקת, יש להניח), שאין מתייחסים אל הדרוזים בכבוד הראוי כיוון שהם אצל היהודים בכיס בשעה שאחרי הערבים יש לחזר; בגלל חוסר הנכונות של צה"ל לקלוט חיילים דרוזים מחוץ למסגרת יחידת המיעוטים, ויסוד כל המשברים משותף: אכזבה מפני שהיהודים לא הבדילו בין מיעוט ובין בעלי־ברית, על שלא בא לביטוי מוחשי יותר המעמד המיוחד שהדרוזים זכאים לו, מפני שהם התקשרו אל היהודים לפי בחירתם ולא מתוך הכרח.
דת, גזע ולאום מעורבים כאן, כמו אצל היהודים בטרם המדינה. ואם כי חוג מצומצם של דרוזים צעירים סבור – בהשפעת החינוך הערבי הלאומני – שאפשר להיות ערבי בעל דת דרוזית, רוב בני העדה מקבלים את ההגדרה “ערבי” כעלבון. קבוצה אֶתנית קטנה מסוגלת לשמור על זהותה רק הודות לגאווה גדולה. יהירות היא מגן, זאת אנחנו מיטיבים לדעת. רק שלא הוצאנו מכך את המסקנות כאשר אנחנו כגויים והדרוזים כיהודים. אמנם יהודי המציא את הפסיכולוגיה, אבל אנחנו לא למדנו ממנו הרבה.
באותה שבת של השקט הגדול בסוף מאי 1967, כאשר כל המדינה הלכה על קצות האצבעות, בדליית־אל־כרמל כבתל־אביב, באותם ימי כוננות כשחיילים משוחררים שלא גויסו רדפו אחרי יחידותיהם בירקא כבירושלים, באותם השבועיים של ציפיה למלחמה וחרדה מפני הבאות, נמתח קו מסכם מתחת למאזן של עשרים שנה. היתרה הועברה לחשבון משותף.
אם במשך עשרים שנה לא היה די קשר אישי בין יהודים ודרוזים – אם אין כוללים במונח קשר אישי את התהלוכות היהודיות ההמוניות לחתונות ולסעודות אצל הדרוזים, עם הדודה מאמריקה והאורח משווייץ – היה זה בראש ובראשונה מפני שאנחנו היהודים היינו מרוכזים כל כך בעצמנו. מול מבול הבעיות היהודיות שלנו – פירוק הפלמ"ח וחיסול זרמי החינוך, מיזוג עדות ומעברות, פיחות ועוד פיחות, פילוג ועוד פילוג, מיהו יהודי, ציונות במרכאות, מי נתן את ההוראה – נראו שלושים אלף דרוזים כפרט קטן. העובדה שתשעת אלפים דרוזים בכתף החרמון היו תושבי הרמה הסורית היחידים שחיכו ביוני 1967 במאורגן לבוא הישראלים, הוכיחה לנו ביתר שאת, כי זהו פרט חשוב. הנתיב אל ההשתלבות באיזור מוביל דרך ג’ת ומג’דל שמס.
הדרוזים לא נכנסו לתודעת היהודים, כיוון שלא היתה להם, בין השאר, גישה לאמצעי התקשורת. מי שאין כותבים עליו בעתונות ואין מדברים עליו ברדיו, כאילו נעלם מן האופק. וכך נשארו הדרוזים – להוציא את מקומות השירות, העבודה או הלימוד, שקיים בהם מגע אישי ישיר – לגבי חלק לא־מבוטל של יהודי ישראל, תפאורה צבעונית יפה לטיול של שבת, לסיור עם תיירים המבקשים להתבשׂם מקסם המזרח; לראות נערות תמירות בצעיפים צחורים נושאות על ראשיהן סלי פיתות, ישישים עטורי זקנים של נביאים, במצנפת וקומבאז, המכבדים את באי ביתם בספלוני קפה מריר, ילדוֹת בשמלות פרחוניות ארוכות המנפנפות בידיים וקוראות לעבר האורחים “שלום, שלום” ופעוטות שצללים של כחל סביב עיניהן נצמדות לשמלות נשים המתחבאות בפתחי הבתים; לקנות סלי קש, סלסלות דקורטיביות ושמן־זית בלתי מזוקק.
לגבי היהודים המקיימים קשרים אישיים עם מכּרים דרוזים הקשר הוא לרוב חד־סטרי: הם נוסעים לבקר אצל הדרוזים, אבל לעתים רחוקות באים הדרוזים לבקר אצל היהודים, אם מפני שהיהודים הללו עסוקים תמיד, או בגלל כוח המשיכה המגנטי שיש להכנסת האורחים נוסח המזרח לגבי יוצאי המערב, לבטחון, שאפשר לבוא בכל עת אל בית דרוזי ולמצוא אותו פתוח, שאפשר להגיע בלי הודעה מוקדמת, בלי לקבוע יום ושעה ולהתכבד בקפה, בממתקים ובארוחה ולא להרגיש לעולם, שהביקור בא בשעה לא־רצויה. על אף כל המוֹדרניזציה של החיים, זמן הדרוזים וזמן היהודים עדיין אינם נמדדים לפי אותו שעון. הזמן היהודי מדוד, דוקרני, תובעני; הזמן הדרוזי רך, ערפילי, נכנע. שעה אחת אין בה ששים דקה באופן עקרוני, אלא היא מתאימה את עצמה למצב, עד ששוחטים את התרנגולת, מנקים ומבשלים אותה, עד שעולה הבצק, עד שגומרים את הסיבוב מגיס לאח ולבן־דוד. ביום שאראה מארח דרוזי מציץ בחשאי בשעונו אדע, שמנהגי יהודים חדרו עמוק.
בכל חדר אורחים דרוזי תלויים ליד תצלומי נכבדים דרוזים בעלי שפמים מעוררים כבוד וצעירים במדי צה“ל נשענים על ג’יפּים, תצלומיהם של נשיא המדינה או של ראש הממשלה או של הרמטכ”ל הנוכחי או של משה דיין או של ד"ר הרצל או של כולם יחד – אות לכבוד, ביטוי להשתייכות, קישוט, קמיע. גם אנחנו היינו תולים את הרצל, וייצמן ובן־גוריון כאשר היינו ציונים מתחילים. זה עובר עם הזמן.
כורסות כבדות ועמוקות מכוסות פלוש פרחוני פינו מקום לספות גומאוויר, שולחנות עם ריקועי נחושת הוחלפו בפורמייקה, במקום גחלים יש פלטה חשמלית, במקום ג’ארות מקרר, במקום פיילה מעל אש חיה סיר אמאיל על כיריים של גאז. קומבאזים הוחלפו במכנסי טרילין, חמורים ב“סוסיתות”, מחצלות במיטות, קש בחוטי ניילון, במקום החור ליד דיר העזים יש בית שימוש עם ניאגרה, ילדות לובשות פּנטלונים, טלפון לבן עומד על מזנון רב־תכליתי, נערים לובשים מכנסיים הדוקים וסוודרים צבעוניים ושומעים מתוך טראנזיסטור “איף יו קאם טוּ סאן פרנציסקו”. בכפרים הדרוזיים בקרבת העיר משתלטת המאה העשרים בקצב מהיר, בכפרי הרי הגליל לאט, אבל פני כל הדרוזים, כפני היהודים, מופנות לאותו הכיוון: אל אחידות העולם האמיץ החדש.
רק דבר אחד לא השתנה, לקנאת היהודים: האשה הדרוזית עדיין יודעת את מקומה, אינה משסעת את דברי הבעל, אינה מצווה בפרהסיה: לך! עשה! הבא!, אינה מחפשת סיפוק במקצוע, אינה הולכת לסינימה, אינה יושבת בבית הקפה, אינה אוכלת עם האורחים והשפעתה על בעלה באה דרך הגישה הדיפּלוֹמטית מאחורי הפרגוד, שהיתה ידועה גם לנשים יהודיות בימים הטובים ההם, לפני האֶמנציפּציה. הבחורות הראשונות מן הכפרים הדרוזיים (בלבנון היה המצב שונה כבר בימי המנדט) שהעזו לשבור את המסגרת ויצאו אל בין היהודים ללמוד מקצוע, כמורות, כמטפלות וכאחיות, עמדו מול קשיים גדולים יותר מכל סוּפראג’יסטיות אנגליה: המסורת התקוממה נגדן, כי לדרוזים נהיר מה שהיהודים למדו מהנסיון: תן לאשה היום לעבוד מחוץ לביתה, להתערב בשיחת גברים, תעניק לה תקופות חופש בין הריון להריון ומחר יש לך אשה ראש ממשלה.
כל עוד חיים הבנים יחד עם נשיהם וטפם המתרבה בבית ההורים הגדול, עם כוכים וכניסות וחצרות ועליות צמודות לבית השכן, נמשכים החיים כמימים ימימה. אין בעיות בייבי־סיטיניג או הכנת ארוחה או טיפול בחולה, תמיד יש סבתא, גיסה, בת־דודה, אחות, בת גדולה למקרי חירום, אם הילדים אינם אוכלים בבית הם אוכלים אצל הדודה, ואם לא אצל דודה זו אצל דודה אחרת. זהו הבטחון, החמימות, העזרה ההדדית של חמולה, שרק הקיבוץ משמש לה תחליף. אבל כאשר נכנסים החיילים המשוחררים לתוך השיכונים הנפרדים, עם דודי השמש הירוקים על הגג וריהוט מודרני בתוך הסלון, רחוק מהשגחת החותנת, מגבילים את מספר הילדים (אחרי השלישי, הרביעי, החמישי), מלבישים את הילדים בשבת בחולצת פּרלון ועניבת פרפר, מצלמים את האשה בצבע, מתחילים לעשן או ללבוש חזיה, והסוף שיוצאים לתרבות רעה בדיוק כמו היהודים.
החיים עם היהודים הביאו כבישים ומים, חשמל וטלפון, קופת־חולים וחיסון לתינוקות, חינוך חובה לבנים ולבנות, אוטובוסים וטקסי שירות, ביטוח זיקנה והסתדרות, תכסיסי מפלגות היהודים הצומחות על מריבות החמולות, צייר דרוזי ראשון ורופא ראשון, פרוֹטקציוֹניזם והבטחות של בחירות, דחיפה להתקדם בחיים עם מעט כלים להגשים אותה. יודעים: מלת הקסם היא השכּלה, אבל קשה להגיע אליה: נחוץ אבא עם כסף והבנה לחשיבותה של השכלה מקצועית, יש לשלוט בעברית ולחיות בין היהודים. ומי יחסוך למוהר אם רובצים שנים רבות כל כך בבית־ספר, ואחר כך עוד משרתים בצבא? מספר המשכילים בעלי המקצועות האקדמיים – מנהלי בתי־ספר, מורים, פקידי ממשלה, רופאים ומזרחנים – עדיין זעום לעומת אלפי נערים דרוזים המסיימים את בית־הספר העממי בכפר ויוצאים לעבודה – בחקלאות, בבניין, בסלילת כבישים, בקיבוצים. גומרים את הצבא ומנסים להיקלט במשמר הגבול, בשירות בתי־הסוהר, בשמירה, בבתי־חרושת, בבתי־מלאכה של היהודים. וקצת מצטערים.
כיוון שכל כך מעטים היהודים ילידי הארץ ועולי אירופה, שטרחו ולמדו ערבית, הלכו הדרוזים ולמדו עברית ישראלית. הם אומרים “פוליע־שטיק” ו“חתיכת דרק”, קוראים עתונים עבריים ושולחים מכתבים למערכת, וליום השלושים לנפילת חבר מבני העדה מפרסמים מודעה עם תצלום:
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.