רקע
רות בונדי
ים התקוות האבודות

חשבנו, שאחרי מאי 1967 לא תוכל עוד לחדור מועקה כה עמוקה לעצמותינו הלאומיות, כי שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים חישלו אותנו לשאת חוסר ודאות. אך בטרם עברה שנה מאז המלחמה באה מועקת היעלמה של הצוללת “דקר” והיא פגעה בנו, בעם כולו, קשה יותר מאבידות המלחמה, אולי מפני שהנצחון הגדול של מלחמת ששת הימים נטע בנו איזה בטחון בצה"ל, שהוא מעבר לכל הגיון, כאילו לא מדובר בצבא, באנשים, בנשק, באסטרטגיה, במודיעין, אלא בהתחייבות הגורל, והאמונה ביכולתו להגן עלינו מכל רע ולהתגבר על כל צרה היתה כאמונת ירא־שמים בחסדי האל.

את טביעתה של המשחתת “אילת” – על אף הכאב על אבדן האנשים והאניה – כללנו עדיין בחשבון המלחמה, הכשלון הגדול האחד שלה, אשר מיד בעקבותיו בא התגמול והפורקן: הרס בתי הזיקוק, אש על פורט־סעיד. סיבת טביעתה, השתלשלות העניינים, המשגים שנעשו, הכל היה ברור וידוע ופתוח לוויכוח, למסקנות וללקח לגבי העתיד: דבר כזה לא יקרה לנו שנית. הבאנו בחשבון, שהגורל אינו יכול להיות תמיד לצדנו ושכאן היתה לו סיבה סבירה להעניש אותנו.

אבל היעלמותה של “דקר” לא היתה מגיעה לנו. לא בשנה האחת הזאת. לא ככה. לא היה לנו שום חוב פתוח בפנקס הצדק. לכן האמינו רבים, גם אחרי ניתוק הקשר עם הצוללת, שהיא תופיע ביום שני בנמל הבית, בדיוק כפי שנקבע, וכי בפי אנשיה יהיו סיפורים מופלאים על תושיה ומבצעים נועזים וכוח המצאה להינצל מצרה לפי מיטב המסורת של צה"ל, שיש לו לעתים דמות של מין ג’יימס בונד קיבוצי, המוכרח לצאת בסופה של כל התמודדות עם אויביו, כשידו על העליונה.

מי שלא התנסה בשואה לא היתה לו במרוצת השנים סיבה להרהר בה, ומי שהתנסה בה לא היה יכול להרשות לעצמו הרהורים יתרים עליה. אבל בשנה האחרונה נפתח שער חומת־השיכחה־מדעת, לראשונה במאי, בשבועות ההמתנה כאשר חשנו את צילה של השואה וצינתה, ועתה, עם היעלמה של “דקר”, שנית. לכאורה ללא הגיון: אין שום הקבלות בין המשלוחים למחנות ריכוז ובין היעלמה של צוללת. אבל השבוע האחד הזה נתן לישראלים תשובה לשאלת הנצחית, שהיתה מופנית אל קרבנות השואה: איך האמינו לגרמנים? איך עצמו את עיניהם מול המציאות? איך הלכו בשקט? בדיוק מאותה הסיבה, שגם כיום, עשרה ימים אחרי סימן־החיים האחרון של “דקר”, הוכרזו אנשיה כנעדרים, ולא כחללים; מאותה הסיבה שביום שני לפני שבוע היתה מדינה שלמה מוכנה לצהול ולבכות ולצאת מן הכלים רק על סמך שמועה; מאותה הדבקוּת היהודית העקשנית בחיים כל עוד יש תקווה, שמץ של תקווה, ניצוץ של תקווה.

הצוללת “מינרב” נעלמה במרחק של עשרים וחמישה קילומטרים בלבד מן החוף הצרפתי, במרחב ידוע, ובכל זאת הכריזו עליה הצרפתים באופן חד־משמעי כעל אבודה לפני שעבר שבוע של חיפושים. אצלנו כל המדינה היתה מתקוממת נגד הודעה דומה, כל עוד אין ודאות מוחלטת, מוחשית. כאילו ההכרזה עצמה שמה קץ לכל סיכוי. אנחנו איננו מוכנים לקבל את גזר־דין־המוות מהר כל כך, עתה כמו בזמן המחנות: אולי אפשר להחזיק עדיין מעמד, אולי רק עבודת פרך, אולי רק סלקציה, אולי יפציצו האנגלים בקרוב. נאחזים בתקווה באצבעות מתאבנות.

ייתכן כי ראשית הסירוב לקבל את המוות כעובדה מוגמרת היתה במשא־ומתן בין אברהם ואלוהיו על גורלה של סדום, בידיעה שיש עם מי לדבר, שאפשר לעמוד על המקח, להתחנן, באותו יחס של קרבה אישית לכס המלכות, באפשרות של דו־שיח, שעבר כירושת דורות ונותר בנו גם כאשר הוחלף האל בגורל. מי שפיזר סביבו נבואות שחורות מתוך כמיהה לנימוקים משכנעים שכנגד, ומי שניסה להאמין כי הכל יבוא על מקומו בשלום מתוך חוסר יכולת לשאת את האמת, כל אחד קיווה על־פי דרכו.

היו אלה ימי מגידי עתידות, פֹאראפּסיכולוגים, בעלי קשר עם הרוחות. הבריחה לסיאנסים, לשיחות עם הרפאים, החלה עם תום מלחמת ששת הימים, מתוך חוסר נכונות לשאת בהסתלקות אנשים, שעל־פי הדין והצדק היו חייבים להימצא עלי אדמות, מתוך התקוממות נגד מציאות קשה ומכאיבה, מתוך רצון להמשיך בקשר שנפסק פתאום מדי. היעלמה של “דקר” הגביר את הרצון לחדור אל הלא־נודע. וכיוון שגם המשמשות כמדיום וגם מגידי עתידות רק יהודים הם, וכיוון שידעו, על מה מתחננות בעלות העיניים האדומות, היו מרבים נבואותיהם מרגיעות: מחרתיים כעת חיה… מי שהורס תקווה חש את עצמו כרוצח.

היו זמנים שהקשר אל עולם־הרוחות היה נחלת אנשים חסרי השכלה, שלגביהם היתה זו דרך מובנת אל הבלתי־מובן, אך מיום שהמגעים עם עולמות לא־נודעים זכו לשם מדעי נפתחה הדלת גם בפני יוצאי המערב, כי הרצון לשמוע ולו רק פעם אחת קול שנדם, לבקש את קרבתו של מי שנעלם במרחקים, אינו עניין של רמת השכלה. חוברות זכרון, פרסים על שם, תערוכות, קובצי־מכתבים, כולם ביטוי לאותה השאיפה: להאריך את שהות המת עלי אדמות.

אבדן של צוללת ובה ששים ותשעה צעירים הוא מכה, שגם אומה גדולה היתה חשה בה, אבל אילו אותם ששים ותשעה גברים היו נהרגים בקרב, מתרסקים במטוס, נספים ברעידת אדמה, לא היה במותם המועקה הנוראה. נדמה כאילו מרבית בני־האדם נושאים בתוכם פחדים קדומים מפני הים, מפני גלי הענק המושכים אותם למצולות, זכר איזו אטלאנטידה אבודה, וטביעתה של “דקר” כאילו מעבירה אותנו אלפי שנים לאחור, אל המבול, אל חוסר־האונים מול כוחות אדירים. גם כיום מעמקי הים מסתוריים יותר מן החלל וסודותיו מפחידים יותר. היוונים, הסלאבים ועמים אחרים איכלסו את המצולות בשורה של יצורים שראו בהן את ביתם, אבל היהדות כמעט וניערה את חוצנה ממעמקי הים, אם לא להביא בחשבון את קריעת ים סוּף, שהוא נצחון האדם על המים, והפלגתו של יונה במעי הדג, ואף הוא יצא ממנה בשלום.

השמועות הדמיוניות ביותר על קרני לייזר, על רשתות ענק, על נשק סודי, על מוות בשבי, הכל טוב יותר מפני הים החלקים, הסתומים. ככל שהימים קשים יותר, פורחות שמועות רבות יותר, כתרופה המונית לכאב המוני, כפורקן משותף לפחדים משותפים, כתפילה־בציבור של ציבור שאינו יודע להתפלל. רק ברגע שיימצא הסבר להיעלמה של “דקר”, שנדע סיבה – דפנות שלא עמדו בלחץ או רעידה בקרקעית הים, חבלה או התנגשות, לא חשוב מה, משהו שיחליף מסתורין בידיעה – נוכל להשתחרר מסיוט עולם הדומיה.

מה שאנחנו מבקשים זה חוקיות של מוות, הגיון, הנמקה. אילו היתה סיבת סוֹפה של “דקר” רשלנות פושעת, היתה האומה שואגת, דורשת את ראשי האשמים ועוברת לסדר־היום. העינוי הוא בתעלומה, בחופש הדמיון, בחוסר האפשרות לשנוא מישהו, להאשים, להעמיד לדין. בידיעה שהצוללת נבדקה לפני ההפלגות ביסודיות ובדייקנות ובקפדנות ושהצוות שלה היה מתורגל היטב לכל מקרה של חירום ושהיה עליה כל הציוד הנדרש לשעת סכנה, אין שום נחמה; היא רק מגבירה את חוסר המנוחה. על כן הנסיונות הנואשים של הנושאים אישית באבידה למצוא אשמה – על ששלחו את “דקר” בלתי חמושה, על שקנו אותה ישנה, על שלא טיפחו את חיל הים, על שדיווחו על נתיב הצוללת בקולי־קולות, על שהפסיקו את החיפושים בטרם עת; להחליף מעט מן הצער בזעם על מישהו, על משהו. וגם אחרי ששמות הששים ותשעה היו לוודאות נחכה לאות חיים אחרון, למכתב בתוך בקבוק, להודעה אחרונה: זה מה שאירע לנו.

בסיפורים על אותם אנשי חיל הים שהצטרפו לצוות “דקר” לפי דרישתם המפורשת, שחשו את עצמם כל כך בטוחים בה, שאהבו את הכלי, יש משהו מטריד, מקנה הרגשה של אי־צדק כפול, של בגידה באמון, כאילו מוות בתוך כלי שנוא, מאיים, היה מתקבל על הדעת יותר.

התרגלנו למחשבה, כי עלינו להילחם במאה מיליון ערבים, אנו מנסים להתרגל לידיעה, כי מולנו עומדת גם ברית־המועצות. בדידות לא תפתיע אותנו עוד, אבל שלפחות איתני־הטבע לא יקומו נגדנו. אם מכות, אז ישר מן השמים, ולא באמצעות הים. עדיין לא השתכנו על חוף הים התיכון, אנחנו עדיין עם הגב אל הים, ומכל ערי החוף של ישראל חיפה היא היחידה שלא ברחה ממנו.

בניגוד למה שכותבים עתוני חוץ, כי אבדן “דקר” הוא מכה למוראל של הישראלים, נדמה לי, כי הוא יחזק את הקשר שלנו עם הים. עם נוצר דרך מלחמות, ויורדי־ים דרך אסונות. לא קרה עדיין בתולדות צה"ל, שסכנה או אבידות בתוך חיל צמצמו את מספר המבקשים להצטרף אליו, לא בין הטייסים ולא בין הצנחנים ולא בין הסיירים ולא בין שריונאים. כוח המשיכה של הסכנה חזק יותר מחרדת ההורים. הרי בימים שחיל הים נחשב לשלוו מכל החילות, התחננו ההורים לא אחת: למה לך טיס? למה לך צניחה? בחיל הים אתה קרוב לבית. מבחינה זו אבדן “דקר” הוא שיעור נוסף בבית־הספר היהודי הרב־שנתי, שבו חייבים ללמוד רק דבר אחד: לחיות עם המוות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!