לא היתה זו אהבה ממבט ראשון. רחוק מזה: בשנים הראשונות לקיומו של צבא ההגנה לישראל היו המסתייגים ממנו בישוב הישראלי רבים מן התומכים בו: אנשי הפלמ“ח המפורק, שסלדו מצבא של מקצוענים; יוצאי המחתרות, שראו בצה”ל זרוע נוספת למפלגה השלטת; ותיקי העליות, שלבם הסוציאליסטי ניזון מזכרונות על צבא הצאר והתקומם נגד כל דבר של סוֹלדטצ’ינה; היהדות החרדית, שחששה מפני ההשפעה ההרסנית של אוכלי טריפה על בחורים שומרי מצוות. ואם היחסים בין הישוב הוותיק לבין צה“ל היו לרוב קטביים – בעד או נגד לכל אורך הדרך – לא היה למאות אלפי העולים שבאו ארצה אחרי קום המדינה – מבוגרים מדי לשרות חובה, לבם נתון כולו למאבק הקיום האכזרי – יחס כלשהו לצה”ל, חוץ מאותה התלהבות רגעית של מצעד יום העצמאות נוסח “מי היה אומר שגם אנחנו”.

ככל שחולפות השנים גדל מספר הישראלים שצה“ל נגע ישירות לביתם, לחיי הבנים, החתנים, הבעלים והנכדים, שלמדו את התודעה הצבאית – לרבות הבדלים בין רס”ר ורב־סרן, עוזי ומרגמה – יחד עם מנהגי הארץ כמו ישיבה על מרפסות ואכילת פלאפל. האדישות נהפכה לקירבה והקירבה לחיבה והחיבה היתה, בעקבות מלחמת ששת הימים, או, ליתר דיוק, שלושת השבועות שקדמו לה, לאהבה עזה, לעתים בלתי־רציוֹנאלית הגובלת עם אמונה דתית – היחידה שישראלי מפוכּח, בוגר שנת 1967, יכול בעצם להרשות לעצמו.

צה“ל הוא מבצר האמונה האחרון שנותר לישראלי אשר איבד את הקשר הטלפוני עם אלוהים. ציונות וסוציאליזם כתחליפים לאמונה קבורים עמוק במרכאות, על אחוות האדם נשענים על־פי־רוב רק צעירים מאוד, בעיקר בהשפעת הלך־רוח בין־לאומי שבא יחד עם הפגנות מחאה נגד התערבות האמריקאים בווייטנאם ושירת “אנו נתגבר”. על הישוב בארץ עברו תקופות של אמונה בעמי התרבות, או בעמי הקידמה, או בעמי הדמוקראטיה, אך זו היתה חולשת נעורים, עליה התגבר סופית במלחמת ששת הימים, כאשר ניתן אישור מוחשי למה שהיתה עד אז רק הרגשה עמומה: שאין במי להאמין אלא בכוחנו – ושמו צה”ל.

האמונה בהנהגת המדינה, שבדומה לאפיפיור לא שוגה לעולם, לפחות לא במבחנים רציניים, שהעניקה שלוות נפש לרבים כל כך באותם הימים הרחוקים, כאשר בן־גוריון היה מרכז המדינה, נקברה תחת מטר האבנים שהושלכו בכיוון לשדה בוקר, ובמאי 1967 נסתם עליה הגולל. עתה נותר רק צה"ל כהתגלמות התבונה והתושיה, הטוב והנעלה, שיגן עלינו מכל רע, כקמיע מעל כל בית, כעין “אבו־חמסה” בחאקי.

הנטייה להסתייג מפוליטיקה וכל הקשור בה, חוץ מוויכוחים ורכילות, התגברה בשנים האחרונות. “עסקנות פוליטית” היה ביטוי לגנאי, קשור בדימוי של ידיים מלוכלכות, דקירה בגב, נקמנות אישית, הססנות, תאווה לשלטון, סירבול, חוסר נכונות לפנות את המקום, כניגוד קטבי לדימוי של צה“ל: תכליתי, יעיל, בהיר, מהיר, ללא־משוא־פנים, מוכן להקרבה. משקפי האמונה בצה”ל רואים את המציאות הישראלית בשחור־לבן, ללא גוני ביניים (כפי שראו פעם את הקפּיטליזם מול הסוציאליזם, את ההתבוללות מול הציונות), כאילו מעלם לא היו ביורוקראטיה ותככים בצה"ל ולא היתה יעילות במוסד האזרחי.

מצעד יום העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים בירושלים המזרחית היה יום מבחן לא רק בעיני הערבים, אלא במידה לא פחותה בעיני הישראלים, שציפו להוכחה נוספת לכוחו המאגי של צה"ל, שמזלו עומד לו בכל שידו נוגעת. האנדרלמוּסיה ליד תחנת “אגד” במוצאי יום העצמאות רק העמיקה את החלוקה בין הצד האזרחי של המדינה, חסר־הסדר וחסר־האונים, מול הצד הצבאי, המתוכנן והיעיל: להעביר מצעד צבאי עם חצי מיליון צופים בתוך שטח של אוכלוסיה עויינת בחלקה, על אף איסור מועצת הבטחון ואיומי “פאתח”, זה משחק ילדים, אבל לארגן לוח נסיעות לכמה מאות אוטובוסים זה למעלה מיכולתנו.

אם אי־פעם, שנה לפני מלחמת ששת הימים, נראו נבואותיו של מפקד חיל האוויר דאז על מלחמה קצרה ומוחצת, אם תבוא, כשוויץ אופייני של עזר וייצמן, כיום לא יטיל איש ספק בשום הערכה של איש צה“ל גם אם הוא ידבר על מלחמה באנשי המאדים. האמון הוא בלתי מסוייג. אילו היו שולחים קציני צה”ל על פני רחבי העולם לארגן עליה, הם היו מנצחים אפילו את הסוכנות.

האהבה תובענית יותר ככל שהיא גדולה יותר, ודבר זה מטיל על אנשי צה“ל, מלבד הסיפוק או העידוד שיש בכך, אחריות עצומה שקשה לשאת בה לאורך ימים. אתה שואל את עצמך, מה הדבר שכל כך אוהבים בצה”ל? ודאי לא את המדים המרשימים והמצוחצחים ולא את ההליכה הצבאית המדודה, לא את האותות ולא את ההצדעה, שום דבר מסימני ההיכר של צבא בעל מעמד. לפעמים נדמה, כי האהבה אף אינה מופנית לחיילים כיחידים – אחרת איך אפשר להשאיר אותם שעות מחכים לטרמפ בצדי הדרכים, כאשר מאות מכוניות של מטיילים עוברות לידם ביעף, ריקות למחצה – ולא לבני התמותה הרגילים, בעלי הכרס או הקרחת, חובבי הדיג או השתייה, הנוסעים עם הילדים לפיקניק או הולכים עם האשה לסינמה, כפי שרואים את קציני צה"ל בהופעתם האזרחית, אלא לאיזה גוף מיסטי של יצורים עילאיים ששום אויב לא יוכל להם. יש באמונה הזאת, הנוגעת ללב כאשר היא מתבטאת בעוגות ובפרחים, לא סכנה של מיליטריזציה, אלא של אידיאליזציה שקשה לעמוד בדרישותיה לאורך ימים. יש לאהוב עם כל החולשות כדי לאהוב באמת.

השאלה המטרידה היא: אם כל כך הרבה ישראלים עוברים דרך צה“ל וקשורים אליו שנים, מדוע מעט כל כך ממה שנקרא תכונות צבאיות חדר לתחום האזרחי? אולי מפני שהחיים האזרחיים הם המשך ישיר לעבר, לגלות, לגבאות, בשעה שצה”ל נבנה על יסודות חדשים בקרקע הארץ; אולי מפני שסכנת המוות היא גורם מטהר, החסר בחיים האזרחיים; אולי מפני שהצבא, מבחינה מסויימת, אינו מציאותי, כלומר מתעלה על המציאות ונמצא מחוצה לה; אולי כיוון שהצבא מוציא את כל הטוב שבאדם הישראלי, וכאשר הוא שב לחייו האזרחיים, הוא רואה את עצמו רשאי להתפרק ולחיות על־פי טבעו הרעוע, עד שייקרא מחדש למילואים, ואולי מפני שבהתמודדות בין האופי הצבאי והאופי האזרחי מנצח הכוח האזרחי, כי הוא משחק על מגרש הבית. עובדה שמאות קציני צה“ל שהגיעו לגיל המבורך של ארבעים־חמישים (בניגוד לעמיתיהם בחיים האזרחיים, הנשארים צעירים, במקרה הצורך עד שבעים ויותר) יצאו לשוק האזרחי, עם כל ההרגלים הטובים שהצבא מקנה, ונבלעו בלי להשאיר עקבות, מלבד אי־אלה התקוטטויות פומביות עם הפוליטיקאים. מי שעזב את הצבא אחרי שנים של שירות מצא את עצמו במציאות האזרחית כאילו בעולם חדש, אכזרי לאין־שיעור מן הצבא, והאחריות על משכורות או מכונות נראתה בעיניו טפלה לעומת האחריות על החיים. מרבית קציני צה”ל שיצאו לחיים האזרחיים – חוץ מבעלי מקצוע אזרחי שהיו קשורים אליו גם במשך שירותם – כאילו איזה זיק כבה בהם.

*

מפת הארץ של איש צה“ל לשעבר נראית אחרת מהמפה האזרחית. מי שלא לבש מימיו מדי צה”ל, מפתו מחולקת לפי טיב הכבישים, פונדקי דרך מתקבלים על הדעת, מקומות מגורים של חברים וקרובים, בתי מלון סבירים, חופי רחצה נוחים, מקומות פיקניק יפים. על מפת הזכרונות של צה“ל יש עקבות של מסעות לילה מפרכים וחורשות שנראו בסופו של יום מייגע כחיק אם. יש עליה עיגולים של פחד וקווים שחורים של מוות. אולי, אחרי מצעד העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, שהיה הכרחי כאקט פוליטי, כקביעת עובדה, נוכל לוותר על מצעדים נוספים – הרי יותר משהם מעידים על עוצמת צה”ל הם מעידים לטובת האוצר; עכשיו אתם רואים לאן הלכו כל המסים שלכם – ובמקומם נלך, עם נשים וטף, בהדרכת אנשי צה“ל בעקבות קרבות ומבצעי העבר, כי בהם תהילתו של צה”ל, גם לגבי הדורות הבאים, ולא בצעדה קצובה על כביש סלול.

עוד לפני שנים מעטות היה חלק לא מבוטל של הורים עונה על שאלת המבחן: “האם היית רוצה שבנך יהיה קצין בצבא קבע?” בשלילה, בעיקר כשהיה מדובר בשני הקצוות של עילית החברה הישראלית, האבות הקיבוציים מצד אחד ואבות החברה הבורגנית המבוססת מצד שני. היו זמנים, שבקיבוצים ראו בבנים שהחליטו לחתום על צבא־קבע בוגדים ברעיון הקיבוצי, ורבים מהבנים האלה עזבו את המשק בטריקת דלת. כיום נראה בצה“ל, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, שהוכיחה את עליונות אנשי הקיבוצים – יחסית למספרם – על החומר העירוני, כעין שלוחה לקיבוץ, העדיפה במקרה של בן מתעקש מכל עיסוק אחר מחוץ לתחומי הקיבוץ. ואף תעשיין או בעל חברה ליבוא־יצוא יתגבר עתה ביתר קלות על העובדה המצערת, שהבן אינו רוצה להמשיך בעסק, בתנאי שהוא יתקשר אל חיל בעל מעמד – חיל האוויר, צנחנים, שריון או מודיעין. ורק לא, חלילה, אפסנאות, שלישות או שק”ם.

קל לקבוע על מה לא השפיע צה“ל בחיים האזרחיים – לא על מנהגי אכילה, חוץ מהגברת מידת הסבילות של בני עדות המזרח לגבי אוכל “ווּזווּזי”; לא על הלבוש, כי החאקי הקדים את צבא הגנה לישראל בהרבה שנים, ולא על תרבות הגוף, כי ברגע שמשתחררים, מתעצלים וזוללים ונוסעים באוטו ככל האפשר – ועל מה השפיע לשלילה (על צורת הנהיגה שבהשראת השירות הצבאי היא פראית, שוויצרית ואינדיווידואליסטית עוד יותר מהמצוי בדרך כלל). אך קשה מאוד לאמוד את מידת השפעתו במרבית תחומי החיים. פשוט מפני שאין לתאר מה היו פני האומה בלעדיו, אם אפשר היה לדבר בכלל על אומה. אתה רק יודע, שאפילו ביורד, בבן־הטובים המפונק ביותר, בעבריין, ב”כריש" הטורף ביותר בים העסקים, נשארת איזו נקודה של טוהר ואמונה לגבי צה"ל, המפקד, החבר’ה ביחידה. ואף לגבי הבחורות ששירתו בצבא, גם אם השמינו וזקנו ושקעו בפורמייקה וגומאוויר, נשאר משהו המבדיל אותן משאר הנשים, איזה זיק של עירנות, קצת גאווה פנימית כמנת־ברזל לימים שהבטחון העצמי מתערער.

*

אינני יודעת אם זאת מחמאה לצה“ל או הוצאת דיבתו אם טוענים, שמרבית חיי הבידור בארץ שרשיהם בלהקות הצבא. זה תלוי ברגישות תוף האוזן. גם אם אין מה לראות, תמיד יש מה לשמוע, ולמרחקים. נראה שמורגשת כאן השפעת קולו הערב של הרס”ר בבוקר שכולו סערה. הדמויות של המערכונים מהווי הצבא היו במרוצת השנים לאבטיפוסים בלתי משתנים כמו בקומדיה דל־ארטה: המזכירה השנונה, הרס"ר הצווח, הטירון הנבוך, החיילת התמימה, המפקד הקפדן, הטבח טוב־הלב, הטמבל הגדודי. ואולי יש בהרגשה הזאת של “כבר ראינו, כבר שמענו” עדות להצטברות שנותינו. הרי בכל מחזור נולדת ציפי המזכירה מחדש.

אם השפה היא ראי להלכי החיים, הרי הצבא חדר לתודעה האזרחית עמוק יותר מאשר מורגש על פני השטח. מלבד הביטויים הצבאיים העיוניים, כעימות ועתודה, מבצע ועוצבה, צל“ש ומכ”ם, שהאזרחים למדו להשתמש בהם בלי להתבלבל, התאקלמו בשפה האזרחית עשרות ביטויי־הווי שנולדו בצבא: להשאיר פס, מוראל גבוה, ג’ובניק, הוא אצלי על הכוונת, שיפשוף, לנתק מגע, לתפוס עמדה אסטרטגית, נשבר לי ולדפוק אותו, שלא לדבר על שורה ארוכה של ביטויים עסיסיים, שהנייר אמנם סובל אותם ברצון, אבל לא שומרי המוסר.

פזמונים, כמו סלנג, דורשים לשם צמיחתם התקינה הווי חיים והרגשת השתייכות לקבוצה נבדלת, דבר שהחיים האזרחיים המפוצלים אינם יכולים לספק (אלא בקיבוצים, ושם נועדו בעיקר לתצרוכת פנימית). אם עוברים על רשימת הפזמונים שזכו לאריכות ימים מאז קום המדינה רובם הגדול קשור בצבא ומלחמה: מ“דודו”, “באב אל־ואד”, “אורי”, “הי הג’יפ”, “האמיני יום יבוא” דרך “סיירים סיירים”, “דינה ברזילי”, “שלושה חיילים”, “מול הר סיני” ועד “גבעת התחמושת”, “מצרי טיראן”, “מי שהלך לא ישוב לעולם” וכולל “ירושלים של זהב”, שקיבל במלחמה משמעות חדשה. אולי מפני שהפזמונים דרושים בראש ובראשונה לצעירים, והצעירים קשורים לצבא; אולי מפני שהצבא, מלבד האהבה, הוא החוויה החזקה של הנעורים; אולי מפני שבעידן הטכניקה והמכניקה לא נשארו הרבה תחומי חיים, שאפשר להיות בהם סנטימנטלי ללא בושה, ופזמונים פורחים על סנטימנטים כמו פרחי גינה על זבל עופות.

יש בחיים מעט מאוד דברים המסוגלים לגרום לאיש מיושב, אינטליגנטי, שקול, הולך עם רוח הזמן, כפי שכל אחד מאתנו רואה את עצמו, אותה פקעת בגרון ואותה לחות בעיניים כמו שמעורר לפתע, ללא אזהרה, מראה של טייסת מיראז’ים עוברת ביעף או מבט על קבוצת חיילים מאובקים ועייפים השרים לצדי הכביש, בעיקר עתה, כאשר זכרון מלחמת ששת הימים עדיין חריף כל כך. זהו אחד המודדים הבטוחים לגיל: ככל שהחיילים נראים צעירים ופגיעים יותר, אנחנו הקנים יותר וככל שאנחנו נעשים זקנים יותר, קשה לנו יותר לשאת את המחשבה על מלחמה נוספת עם הערבים.