רקע
רות בונדי
גיבורים מתים צעירים

יהדות היא ענין של זכרון. אלפיים שנה, השכם והערב, היינו מצוּוים: זכור את אשר עשה לך עמלק ואת יציאת מצרים, את מעמד הר סיני ואת חורבן הבית, את אלפי הפרטים המצטרפים לתולדות העם הנבחר. וזכרון זה שינון, אותם הדברים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. לשיכחה אין שליטה על הדברים הרשומים בספרי הקודש, כל עוד הם חלק בלתי־נפרד מפולחן דתי החובק את כל החיים. כיום ברור לנו: אנו חייבים לזכור את מלחמת הקוממיות ואת מלחמת ששת הימים, את המצור על ירושלים ואת הקרב על תל־פאחר, אנו, בנינו ובני בנינו, כאילו כל אחד מאתנו יצא בשיירות, כי על הזכרון הזה בנוי המשך קיומנו בארץ. רק ששוב לא ייכתב תנ"ך חדש ולא יישמע עוד צו אלהים: זכור! והזכרון האנושי, כשאין עליו חובה וצו מן השמים, אינו אוהב להתאמץ. אולי זה סמל לעולם שכולו טוב: שלא תהיה עוד חובה לזכור מאומה ומותר לשכוח את הכל.

אנחנו יודעים, אין זה הולם את עם הספר, שעיקר מצוות הזכרון של תקופת התחדשותו חל על גבורת הלוחמים, שעשרים שנות מדינת ישראל הראשונות הן שורה ארוכה של מלחמות וקרבות והתנגשויות ומוות על הגנתה. גם עלינו מעיק הדבר, אבל ליברליזם כלל־אנושי, מעל כל לאומנות, הוא ענין של מותרות, נאה לאזרחי מדינות ותיקות, מבוססות היטב, בעלות זהות מוגדרת וגבולות מוכרים, אבל הוא מעל יכולתה של מדינה שלא ידעה שלום מאז קיומה. גם אנחנו היינו רוצים להיות הומאניסטים, אוהבים את האנושות בכללותה, בלי להתחשב באינטרסים הצרים שלנו, לולא היינו נאלצים להיות לאומנים מוגבלים במדינה קטנה, הנאבקת על חייה כמו חתול משוגע.

שוב אין התקופה יפה לגיבורי מלחמה ולמעשי גבורה בקרב, ואילו ישבנו בגדה השמאלית של הסינה או באוניברסיטת קמברידג' יכולנו לבטל אותם במחי יד מעודנת כנחלת עבר שוביניסטי וצר־אופקים. אבל כאן, במזרח התיכון, אנחנו עדיין פרימיטיבים, זקוקים לגבורה, כדי לחיות ולמות בה. זו עובדה המזיקה, ללא ספק, למעמדנו בין האינטלקטואלים המתקדמים נוסח ברטראנד ראסל באשר הם שם – כאילו אנו עדיין לובשים עורות עזים סביב המתניים והעולם כבר בחליפות דקרון – אבל מה לעשות, באנו אל הלאומיות המודרנית באיחור מסויים.

למרות כל ההערכה לאיש הלוחם – אין אף שם אחד בין שמות לוחמי מלחמת השחרור, שהיה לנחלת כל העם, לא דמות אחת או שתיים או שלוש, בהן ההתגלמות, התמצית של כל ששת אלפים הנופלים של 1949–1948. אולי עשרים שנה הן זמן קצר מדי ואולי זהו מחירה של דמוקרטיה, המשטחת פסגות ודוחסת את כולן למישור אחד. אולי רק משטר רודני ומגמתי מסוגל ליצור גיבור לאומי תוך שנים מעטות כמו שעשו הנאצים בהורסט ואֶסל או פרנקו בפרימו דה ריברה, ומשום כך אנו נרתעים מפני גיבורים לאומיים. ויתכן כי הצדק עם מי שאמר שבמרוצת השנים הופך כל גיבור לשיעמום. הצרה היא, שאנו זוכרים את ההיסטוריה דרך יחידים, ובלי ייחודו של הפרט העבר חסר פנים. ספרי זכרונות של מלחמת הקוממיות, לעתים בלי שמות מלאים, בלי להיכנס לנשמתו של איש, בלי להעדיף אדם על חברו, הפכו את לוחמי מלחמת העצמאות לחטיבה אחת, לטובה ולרעה. אין סמלים.

לכן אולי זוכרים כיום בישראל את שמות גיבורי המחתרת של אצ“ל או לח”י, את יאיר שטרן או את דב גרונר, יותר מאשר שמות גיבורי מלחמת הקוממיות, מפני שאלה נפלו בקרב כיחידים, מפני שבארגונים ימניים מומנט היחיד היה תמיד מודגש יותר וזכרון היחידים טופח במכוון ובעקביות. בהגנה על קיבוץ יחיעם נפלו ארבעים ושבעה ואומץ לבם לא היה קטן – אם בלל קיים מודד לגבי גבורה – מזה של יאיר שטרן, גיבור הלח"י, אבל הם היו רבים והמוות היה שווה לכולם, והוא היחיד מול שוטרים בריטיים.

ייתכן שבמאה העשרים, בשיטות הלחימה המודרנית, הגיבורים המועדים הם מעמסה וסיכון וכל מפקד יעדיף גבורה בתוך השורה, בתוך המסגרת, על מבצעי טירוף נועזים, הבאים לעתים אף בניגוד להוראות. אך הפולקלור, וגיבורים לאומיים הם חלק ממנו, מעדיף את יוצאי הדופן. משום כך מפעיל אורד וינגייט את דמיון הדור הצעיר בארץ יותר מכל חברי ההגנה שלחמו במחיצתו בפלוגות־הלילה שלו, מפני שהיה שונה מכולם, במוצאו ובשמו, מפני שהיו בו הנתונים הדרושים לגיבור – אישיות, ייחוד, קנאות, אומץ־לב ומוות במלחמה – ומכיוון שזכה לביוגראפיות אנגליות, המתארות אותו כבשר ודם, על שגעונותיו ולבטיו.

הכתיבה על מלחמת ששת הימים כבר שונה מזו של מלחמת הקוממיות – סיפורים אישיים של בעלי הציונים לשבח, עם צילומים ותיאורי חייהם, עשרות ספרי מלחמה המספרים על מעשי יחידים; תיאורי מפקדים בעלי דמות מוגדרת, מצולמים ומרואיינים – וצה"ל נקרע בין שתי מגמות הפוכות: להבטיח את תהילתו בכתב מצד אחד ולשמור על שוויון הלוחמים מצד שני.

אולי אין זה משנה לאורך ימים, אם נזכר או נשכח, אבל אצלנו הישראלים הנצחת המתים היא כעין דיבוק לאומי, כאילו ניתן לתפוס את הנצח בשולי בגדו על־ידי ספר ביוגראפי או קובץ זכרונות, על־ידי רחוב, או מוסד, או פרס או תחרות הנושאים את שם המת היקר, כמין גלגול של האמונה בנצחיות הנפש. הצרה היא שכל אומה מסוגלת לשמור בזכרונה רק דמויות ספורות, כהוכחה להמשכיותה, כהבטחה לבאות, וכל השאר, ולא יועיל שום שלט על שום בניין, הם ייהפכו, במקרה הטוב, לערכים בכרכי האנציקלופדיה הכללית, ידועים רק לאנשים שמקצועם לדעת אותם. שם של רחוב, של פרס, של מוזיאון שאין מאחוריו תחושה של איש, הוא רק צירוף של אותיות: בילינסון רק בית־חולים, נורדאו רק רחוב, קפלן רק פרס, גורדון רק קולנוע – לגבי כל אלה, שלא הכירו את האיש שמאחורי השם ולא את פעלו ואין מאומה בין השם הציבורי ומי שנשא אותו באופן פרטי, לא דמות ולא מעשים. מי שנפשו חושקת בשם של רחוב ליקירו שהלך לעולמו – הנאה השמורה בישראל רק לבר־מינן והעיריות מעניקות אותה בלחץ מתאים – יכול להירפא מאמביציה זו בנקל אם יעקוב אחרי תכנית הרדיו “מי מכיר, מי יודע”. אנשים גרים ברחוב קיש או שדרות אבא הלל עשר שנים מבלי לדעת, במי המדובר. גם לרחוב דרוש מזל, כמו לכל דבר בחיים: מנהיג ציוני דגול קיבל בזמנו רחוב מרכזי מכובד בעיר העתיד והשנים הפכו אותו לסימטה מלוכלכת. לציוני סוג ד' הוענק איזה שביל עלוב אי־שם בקצווי הכרך והשנים הפכו אותו לעורך סואן. היינריך גרץ היה כותב היסטוריה גדול מדובנוב, והרחוב שלו קטן ונשכח, שעה שדובנוב הפך לסמל המעמד התל־אביבי, לזמן מה. אבן גבירול גדול מביאליק, סוטין חשוב מרמבראַנדט.

אחרי מות האישיות הרמה, מנהיג, אמן, סופר, אוספים לעתים את מיטלטליו, כסאו, שולחנו, ספריו, תצלומיו, ושומרים עליהם במרוכז למען הנצחת זכרו לדורות הבאים, אבל חפצים הם רק חפצים, אם אין מאחוריהם דמותו של איש. מה שמבדיל בין שעונו של ח.נ. ביאליק המנגן את “התקווה” ובין אלטע זאכען זה צליל שיריו. כובע הדוקטור של חיים וייצמן, הדיפלומה שלו, התנ"ך שלו, רק עיני המסתכל מפיחות בהם נשמה, אם לגביו השם וייצמן הוא יותר מתצלום של איש בעל זקנקן על קירות חדרי המנהלים.

לפעמים נדמה, שאנחנו שוכחים מהר יותר מדורות קודמים, אולי מפני שקצב החיים מהיר יותר ואולי מכיוון שירשנו אינפלציה של שמות אמיצים ונעלים ומסורים ובעלי זכויות, אבות הציונות ומגשימיה, שכולם ראויים להיזכר. ייתכן מפני שזכרוננו הוא כמו מוזיאון מודרני: לא עוד אלפי תמונות, שורות שורות דחוסות מן התקרה עד לרצפה, אלא יצירות מעטות על קירות ריקים, הנשארות חרוטות בזכרון. מכל אבות הציונות – רק הרצל, בעל הזקן השחור הארוך והעיניים העמוקות של חוזה, רק הוא המתייסר, הנוסע אל קיסר ושולטן, המזניח את משפחתו, את בריאותו, רק הוא מזדקר מעל ים השיכחה, נביא קדום בלבוש מודרני. כל שאר אבות הציונות: י.ל. פינסקר ודוד וולפסון, מכס נורדאו ונחום סוקולוב, שמריהו לוין ונחמן סירקין – נותר רק שם של כפר, שדרה, שכונה, רק כתבים בספריה הלאומית ופרק בספרי לימוד בבתי־הספר, הנלמד היום והנשכח מחר – ולפעמים, רק לפעמים גם צאצאים בארץ, כי חלק גדול מנאמני הציונות, אז כמו היום, היו מוכנים לעשות הכל למען ציון, חוץ מן הפרט הקטן, לחיות בה ולגדל בה בנים.

לבית הרצל אין המשך. “בני הוא המשכי לעולמי עד, הוא ערובה שלנצח אירש את האדמה, לנצח אתחדש, כבני, כנכדי, לנצח צעיר, לנצח יפה, לנצח חזק”, רשם ד“ר הרצל ביום הולדת בנו היחיד. הנצח נמשך חמישים וחמש שנים, מהולדת בנו האנס, שהתאבד על קבר אחותו הבכירה בבורדו, עד למות נכדו היחיד סטיפן תיאודור, בנה של טרודה לבית הרצל, שנספתה בגטו טרזין, אשר התאבד בקפיצה לנהר פוטומאק. אך גם אם כיום אין קוראים עוד לילדי הארץ בנימין זאב או הרצליה, בשביל מי שגדל כאן – תמונתו של הרצל, עצוב, בודד, נשען על מרפסת מעל נהר – היא חלק מנעוריו, כמדורות ל”ג בעומר או כקריאות מוכרי האבטיחים.

הרצל הוא האישיות הציונית היחידה, שקיבלה יהדות הארץ ויהדות הגולה במידה שווה. לעומת רבים אחרים: מי שאהבה אותו יהדות הגולה, הישראלים לעתים מסתייגים ממנו. הדברים נכונים באותה מידה לגבי ד“ר חיים וייצמן, שעליו נשארה תמיד החותמת של “ציוני”, להבדיל מארץ־ישראלי, של איש השייך לעולם יותר מאשר לארץ, כמו לגבי אבא אבן, הבן היקר של יהדות ארצות־הברית, המדבר אנגלית טובה יותר מן האנגלים ועברית צחה יותר מילידי הארץ (ולזה לא דרוש כל כך הרבה) – ובכל זאת אינו נחשב ל”אחד משלנו". אולי מפני שעדיין דפוסי העליה הפועלית, עקרונות ההתיישבות העובדת וצמיחה בתוך שורות הצבא נחשבים לאידיאל הרצוי – ומי שלא גדל בהם נשאר תמיד איש מבחוץ.

*

הדמות השנויה במחלוקת יותר מכל ובמשך זמן ארוך יותר היה ונשאר דוד בן־גוריון. לא היה איש נערץ בעשרים שנות המדינה כבן־גוריון ולא היה מותקף ממנו, ועוד בגיל שמונים ומעלה הוא ממשיך לעורר אותם הרגשות הקטביים של הערצה ושנאה. רק ארבע שנים הפרידו בין שתי סיסמאות של הרחוב “הגידו כן לזקן” ו“הזקן למלב”ן", אך כל תולדות יחס העם היושב בציון אל בן־גוריון טמונות בהן. פרוידיסטים יכולים רק להניע בראשם: מקרה אופייני של התמרדות השבט בשלטון האב. אכן, חלק גדול של תושבי ישראל הרשו לעצמם בשנים הראשונות של המדינה חולשה, העולה תמיד ביוקר: הם העריצו את בן־גוריון הערצה שלא נועדה לבשר ודם. בכל אחד מאתנו, בתקופת האטום, מקנן הצורך להישען על מי שנראה חזק במידה מספקת, כדי לעמוד מול אימת הזמן, להאמין אמונה שלמה לפחות בכוחו של איש אחד ויהי שמו בן־גוריון או בובר או צ’ה גאווארה, ואמונה זו מוצאת את ביטויה בדרכים שונות, איש איש על־פי רמת השכלתו ובגרותו. כל עוד היה בן־גוריון בשלטון, היתה בישראלים רבים התחושה, כי לא ייתכן שיאונה למדינה כל רע, והיתה זו הרגשה נוחה מאוד.

תקופת בן־גוריון, וחמש־עשרה השנים הראשונות של מדינת ישראל היו התקופה שלו, היתה לחלק ניכר של אזרחי הארץ תקופה של ילדות פוליטית, וביום שהאב הגדול, המשיח, הנביא, נראה בפניהם נאבק על השפעתו, תובע ולא משיג את שלו, פגיע ככל אדם, חשו את עצמם מרומים וריקנות גדולה ירדה עליהם. בינתיים התבגרנו קצת ורואים את בן־גוריון כאדם גדול ולא כחצי־אל, יכולים להעריך אותו כמו שהוא ולא כמו שהוא נצטייר בדמיון.

אנחנו שעלינו עם קום המדינה, מצאנו את בן־גוריון המנהיג העשוי, אפוי, קיים, עובדה מוגמרת. על כן קשה לנו להשתתף במשחק ותיקי הישוב הנקרא “אילו היה חי”: אילו ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב, זאב ז’בוטינסקי, היו חיים, היה בן־גוריון רק אחד בתוך החבורה, שווה בין שווים. וייצמן ביטא הלך־מחשבה זה במחדל: בכל ספר זכרונותיו המפורט מופיע השם בן־גוריון רק שלוש פעמים וגם אז רק כלאחר־יד. לשאלה הנצחית, מי עשה מה, האיש את השעה או השעה את האיש, שאלה היפה כלפי בן־גוריון כמו לגבי כל מנהיג אחר, אפשר למצוא תשובה בדברי בן־גוריון עצמו, שנאמרו אמנם לגבי צ’רצ’יל, אך יש להם גם משמעות אישית: “אני בטוח, כי הוא ידע, שהוא באותה השעה האיש היחיד המסוגל להציל את בריטניה. ההיסטוריה היתה שונה מאוד, לולא צ’רצ’יל היה קיים”.

בן־גוריון ראה את עצמו כנושא שליחות היסטורית, בזה גדולתו ובזה חולשתו, באמונה זו יסוד כוחו ועקשנותו ויכולתו לשאת אחריות, ואולי בה גם אחד המניעים העיקריים לרגשי האיבה של בני דורו אליו: לא היתה בו הגמישות להתאים את עצמו למוסכמות, לשחק את התפקיד “אני־רק־בורג־קטן־כמו־כל־האחרים”, ולתת לאחרים לקבוע, בבוא הזמן, כי היה גדול מהם.

לעתים נדמה, שהאהדה לבן־גוריון או השנאה אליו, יותר משהן תוצאה של שיקולים פוליטיים, הן ענין של אופי. בן־גוריון אינו נוח, לא כמנהיג ולא באופוזיציה, לא כשונא ולא כבעל־ברית, לא היה כך במלוא אונו ואיננו נוח כזקן. הוא תובע, הוא דורש, הוא חוזר חמישים שנה על אותם הדברים – על תפקידה של הציונות, על עם סגולה, על ההכרה הממלכתית, על שינוי שיטת הבחירות – הוא מתעקש, הוא אומר דברים לא־נעימים, הוא זוכר מה אמר מי לפני ארבעים שנה. לא עמו ימי שלווה, איש איש בכורסתו, איש איש עם קופתו. תמיד נוח יותר לקרוא על גיבורים מאשר לחיות עמם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!